יקירי,

כבר אני יכול למלא מקצת תאוותך בעניין הקובץ הספרותי החדש; שמו המלא: “מאסף סופרי ארץ־ישראל לספרות ולדברי מחשבה. העורכים: א.א. קבק, א. שטיינמן (אך כדי שלא תערבב חלילה שתי רשוּיות שהן, כביכול, נבדלות ומובדלות זו מזו, נאמר מעבר לדף: “העורכים: לספרות יפה – א.א. קבק, לדברי מחשבה – א. שטיינמן”). בהוצאת המפעל העצמי של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל (“החברה למפעלי הספרוּת העברית” בע"מ) בהשתתפות “קרן התרבוּת” באמריקה, תל־אביב ת”ש". זה השער למשכן הספרותי הזה, ושישים ושנים סופרים יבואו בו לתלות בארבע מאות שבעים וששה עמודים את יריעותיהם, מהן תכלת וארגמן של שירה, ומהן שש מושזר בסיפורים ומהן מעשי חושב וחוקר וסוקר.

ואמרתי לך, שכבר אני יכול למלא מקצת תאוותך, היינו: להודיעך מה הם וכמה הם השירים שבמאסף זה, שלא אסף מהם הרבה. אם אמנה לך כל השמות כסדרם: ש. שלום, יהודה קרני, ש. בס, מ. מוהר, י. עוגן, י. כהן, א. המאירי, ש. טשרניחובסקי, י. קופילביץ, ר. גרוסמן, א. פינקרפלד, א. ברוידס, א. מייטוס, ד. חומסקי – תמצא שכולם אינם אלא י"ד אחת. ואם לא אביא במספר השירים את “מגילת בן־יוחאי” ליעקב כהן, שלפי צורתה היא פּרוזה (אמנם, נפלאה!), ולא חלקוֹ של א. מייטוּס, שהביא שלושה משירי שארל בודלר בתרגום, ולא “בכלוב” לי. עוגן, שכבר ראינוהו בפתח ספרו החדש “יש מולדת לאיש” – נמצא שאפשר כמעט לספור את כל השמות באצבעות שתי הידיים.

כמה שאלות ותמיהות מטרידות אותי בשעת כתיבתי אליך, כגון מפני מה מועט כל כך חלקם של בעלי השירה, שהם כאחד מחמישה במספר המשתתפים, וכל השירים כולם אינם אלא כשלושים עמוּד בתוך 476 עמוּדים; וכגון מפּני מה חסרים שם כמה שמות מפורסמים ביותר, שלא היו צריכים להיות חסרים במאסף של סופרי ארץ־ישראל, כגון שמעונוביץ, ולמדן ושלונסקי; אבל וודאי יימצאו עוד רבים מבין המבקרים שיידיינו עם העורך לספרות יפה, ואותם שיידיינוּ עמו הדין יהיה עמהם. שהרי במידה מרוּבה הקובץ הזה בא לתקן מה שפּגם בספרוּת עורך אחר, שהרחיק את מי שנדחק ולא קירב את מי שלא נדחק לבמה המרכזית, ככל אותם הדברים שנתבררו ונתלבּנו בוועידה האחרונה של אגוּדת הסופרים (צלליה־של־שחור, נפלאה בחידוּד קוויה, מאותו בירור וליבּוּן נתוּנה בקובץ זה ברשימתו של דב שטוק – “כינוס סופרים אצלנו”). רמז לכוונת התיקון והשילוּם שבקובץ הזה אתה מוצא אפילו במספר עמודיו, שהוא בגימטריא מ“ס שלו”ם, היינו המס שקרן הספרות שילמה למנגחים שבין הסופרים, בין שהם כגדיים שקרניהם אך החלו צמח, ובין שהם כתיישים שקרניהם צמוּחות ומנוּסות בנגיחה. והנה במקום לתקן ולהשלים ולשלם בא הוא עצמו והחסיר ומיעט ופגם והניח מקום לטענות. אבל למה לי לפתוח פּה לטעון, חזקה על כל אחד מהם שידע לסדוֹר את טענותיו, וחזקה על העורך (ראית פּעם את קבּק? חסוֹן, שקט, בטוח בעצמו), שלא ייבהל מהבל פּיהם של הטוענים. לפיכך מוטב שאקצר במה שאין ואספּר במה שיש.

שאול טשרניחובסקי נתן לקוֹבץ ארבע משלים (“בעלי זכות”, “בימי המבול”, “אמונה”, “קולות”), והואיל וגם ב“כנסת” נדפסו שלושה משלים משלו, שמע־מיניה שהוא יושב עתה על כסא המושלים ובקרוב נזכּה ודאי לראות ספר קטן: משלי שאוּל, משלי שוּעל לדוגמה ולמופת.

אביגדור המאירי הביא את הפּרק האחד־עשר משיר־גבורה גדול “יוסילי טיגלאשי”, שהוא מין שמשון הגיבור של יהודי הונגריה. המשורר מביא תמצית הפּרקים הקודמים, ומתמצית זו וּמן הפּרק המובא, עשרים ושלוש סטאנצות שקולות וכלוּלות תפארת, מן הלשון העממית הדשנה ומן הרחבוּת האֶּפּית ומריח השדה שבפרק זה, אני מכיר שיש כאן חוּליה מיצירה גדולה, שיר־גבורה שגבוּרתו לא בגיבורו בלבד אלא גם במחבּרו וּבחיבורו, יצירה שיש לה שורשים בקרקע ואינה תלושה ופורחת באוויר. ואף על פי שקרקע זו היא אדמת הוּנגריה ולא אדמת ארץ־ישראל, השיר הוא ארץ־ישראלי ביותר, כלומר: בריא וארצי מאוד, והשיר היחיד בקובץ שהוא חטיבה אחת גדולה, מאותן חטיבות של ברזל הנושאות את בניין השירה כולו. השאר הן מן המתכות העדינות יותר, כגון של נחושת ושל כסף ושל זהב, ובתוך של זהב מצאתי גם כמה אבנים יקרות משוּבצות, ושתיים מן האבנים הללו אני מגניב ושולח לך בתוך מעטפתה של איגרת זו האחת משל ש. שלום:

שַׁחַר אָמוּת

שַׁחַר אָמוּת

עֵת עוֹלָם עוֹד מָתוּחַ מִקֶּשֶׁב

וְכֹבֶד הָגוּת.

קוֹל לֹא אָרִים.

בִּכְבוֹת כּוֹכָבִים שֶׁדָּלְקוּ כָּל הַנֶּשֶׁף

אֶגְוַע בֵּאלֹהִים.

והאחת משל יהודה קרני:

כָּבְדָה דִמְעָתִי

כָּבְדָה דִּמְעָתִי וְאוּלַי הִיא כּוֹלֶלֶת

הֲמוֹן נְטָפִים;

עָזְרֵנִי, אֵלִי, אֲשֶׁר הִיא הַנִּגְאֶלֶת

תִּגְאַל אֲלָפִים.

עָמְקָה תְּפִלָּתִי וְאוּלַי הִיא נִשְׁאֶבֶת

מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל.

חָפַצְתִּי עַל כָּל עֲדָתְךָ הַנִּדְאֶבֶת,

אֵלִי, הִתְפַּלֵּל.

וְאִם לֹא גָמַלְתָּ עָלַי אֶת הַחֶסֶד,

שֶׁאֵינֶנִּי כְּדָאי –

אֱהִי לְעוֹד נֶפֶשׁ אַחַת רַק אֲרֶשֶׁת

מִלְבַדִּי, אֵל שַׁדָּי.

לאחר שהתחלתי קורא בפרוזה שבמאסף עלה בדעתי רעיון מוזר, אבל מבדח ומתקבל על הדעת, והוא שהעורך קבּק, שהוא עצמו מספּר, דאג בעיקר לכנס משופרא דשופרא מן המסַפּרים, מין את מינוֹ חיפש ומצא, ולשלא בני מינו רק ידי חובה יצא. אם יש חילוק ופילוג בין משמר יוצא ומשמר נכנס, בין זקן וצעיר – למה לא תהיה קנאה בין מספרים ומשוררים? אמר העורך בלבו: עכשיו ההכרעה נתונה בידי, וידי עושה מה שהלב אומר לה. בין כך וכך לקובץ הבא ממנים עורך אחר… ראיה לחשד זה שאני חושד תמצא בסיפּוּרים שבמאסף. אף על פי שאינם מרוּבים במניין, הם מרוּבים בכמוּת וּודאי גם באיכוּת. אחד מהם כבר קראתי, והוּא “הבן יקיר לי” ליהודה בורלא. כפתור ופרח! הך בכפתור וירעשו מיתרי לבך, והפרח נותן ריח נפלא, לעולם לא תשכחוֹ. אך כּתר לי זעיר עד שאסיים קריאת כל הסיפּוּרים ואכתוב לך על כולם יחד.

שלום לך ולשלך.

יום ד', טו“ב באב, ת”ש.