יקירי,

במה שסיימתי את מכתבי הקודם בזה אפתח את מכתבי הזה: בסיפורו של י. בורלא: “הבן יקיר לי”. כל הרוך וההתרפּקוּת הכלוּלים בשישית־פסוק זוֹ שבחר לו המחבר להיות שם לחיבּוּרו – באמת אתה מוצאם בסיפּוּרו. סיפּוּר המעשה עצמו קצר ופשוט ונער יכתבו: צעיר אחד יקר מעדת הספרדים שבעיר העתיקה בירושלים נפשו נקשרה בנפש נערה שביתה סמוך לביתו, אבל היא מעדת הקראים. וסופה של אהבה יפה ואומללה זו כסופן של אהבות יפות ואומללות אחרות: אמו של הנער נחלית מרוב צער ובושה ונזקקת לשינוּי אוויר וכל המשפּחה יוצאת לצפת והנערה חוזרת למצרים, שמשם באה, והנאהבים והנעימים בחייהם נפרדים. אבל טוב גורלה של אהבה יפה ואומללה זו מגורלן של אהבות יפות ואומללות אחרות, שלא נער כתבה אלא סופר בעל יד בטוּחה ועין פקוּחה, הרגילה לראות ראייה טובה. מה עשה המסַפּר? הסיט עצמו הצדה ואמר: לא אני אספּר תולדותיה של אהבה זו, שאהבה דרכה שהיא סולדת מפני נגיעה זרה וכל לשון שאתה בוחר לצורכה ספק אם יפה בחרת. אלא אלך ואמסור את הסיפור בפי אחד מן הגיבוֹרים עצמם. שוּב אמר: אמסור בפי הנער או הנערה, איך יספּרוּ ולבם תחילה מלא אהבה ופחד ואחר־כך מלא אהבה וצער, ולבסוף מלא אהבה וגעגועים שאין להם סוף. אלא אמסור בפיו של האב, ויהא רושם הכול בלשונו שלו, רובה חרוּזה ומיעוטה פּרוּזה, ובראייתו שלו, בתמימוּת ובחמימוּת, וכהרגשתו שלו, כרחם אב על הבן. ומפני שהוא רושם כרחם אב על בנו, נמצא הכול מואר אור של רחמים גדולים.

ובאמת יש בסיפור זה לא בן יקיר בלבד, אלא גם אב יקיר, שיושב ורושם בחרדה ובטוהרה את תולדות בנו ואהבתו, והדברים מאירים ועצבים ביותר. וראה זה פלא: אותו אב, הפותח רשימתו בפסוק: “השבת מטהרו, וכיסאו לארץ מיגרת, הקצרת ימי עלומיו, העטית עליו בושה”, ובזה הפּסוּק מתהילים הוא רואה רמוּז כל ענין בּנוֹ; זה האב, שביום שמספּרים לו על בנו שהוא “נושא ונותן” עם בתוּלה אחת מבנות הקראים, היינוּ “שהוא עומד בגדר הגג והיא יושבת בחלון שלהם הסמוּך לגג שלנו ומביטים זה לזו וסחים ברמזים”, הוא אומר: “נפלוּ שמים על ראשי”; זה האב, שלא יכול להאמין למשמע אוזניו ונעשה בלש לבנו והסתתר בפינת גג סמוּך, עד שראה את בנו בקלקלתו, “שאמת היה שאוּל (זה שם הבן) עומד בגדר ורומז רמזים לאותה בתוּלה” – בסופה של רשימתו הוא אומר: “והיה ראוּי שאעתיק כאן מלשון ערבית לפחות רוב המכתבים (שקיבל בנו מאותה נערה קראית, לינדה שמה) כדי להראות לכּול כוחה של אותה בתוּלה בנועם שפתה ובעוצם אהבתה”, והוא מעתיק שלושה משישה־עשר מכתביה, שנמצאו אחר כך סגורים בארגזו של הנער. המכתבים הללו יש להם נוסח משלהם, אהבה והערצה ומסירוּת רבה ממוזגים יחד. ואביא לך את פתיחותיהם ויומיהם בלבד. מכתב ראשון: “אל כבוד מעלת האדון המשכיל והנאור אשר לבו זך וטהור, כבוד שמו שאוּל אלשיך, יאריך האל ימיו. פאר בחורי ישראל!” וסיומו: “המצפּה בכל לב לתשובה הנכבדה (!), לינדה לוי”; מכתב רביעי (לסדר השישה־עשר): “לבחור אשר רוח אלהים בו ואור וחסד ימלאו לבו והוא כבן מלך במסיבּוֹ שאוּל אלשיך, ינון לעד שמו, רב חסד ותבונות!” ובסיומו: “ואני אעתיר תפילה לאלהים שיתנני תמיד על ידך, ולוּ כשפחה, לשמור מוצא פיך ולהכין צעדך! המתפללת לאלהים לשמרך לחיים ולישוּעה, אמן. לינדה”. ובמכתב התשיעי: “שאוּל, שאוּל מלכי!” וסופו: “קטן לבי מהכיל האושר הגדול הזה. שבעים אלף רננות בקרבי. תוהה אני, אם אין שומע כל אדם ים־שירה שגועש בלבי. האדר נא אלהים חסדך עלי והשלם ישעך עמי אלהים, המפליא להיטיב. שאוּל, ינצרך לי אלהים לעד. המתשחווה לפניך באהבת אין קץ, לינדה”.

רואה אתה כמה אלהים יש באיגרות אלוּ? מפני שאותה תרזה ששמה לינדה באמת לבה שלם עם אלהים, עם אלהי ישראל. והיא שמחה ומאושרת כשהנער אומר לה שאין איסוּר לדבּר עם הקראים. יודעת היא ש“אף חכמינו הגדולים ציווּ להתרחק מן הרבניים” – אבל היא אוהבת את הרבּניים ומבקשת לידבק בּם. “והיתה משוּלה בעיני כנערה מבית מלכוּת, שנעקרה מבית אביה ותעתה ימים רבים בנכר ובשביה, ועתה עומדת כענייה בפתח ודופקת על אחד השערים לבקש מחסה לה”, כך מוסר האב דברים ששמע מפי בנו. אף על פי כן נדחתה, עלוּבה אהוּבה זו: “ואני מיד עקרתי דירתי משכנוּת הקראים – וסגרתי חנוּתי ואספתי את כל כלי ויצאנו לעיר צפת. ושם דיברתי על לב בני שישגר מכתב בעצם ידו לבתוּלה, להסביר לה שההכּרוּת שביניהם בטילה ומבוּטלה. ועוד אמרתי לו, להודיע לה שלא נשוּב לגור בירושלים – כל זמן שהיא בירושלים. ואני אומר, והבן כותב בדמע. וגם הוסיף מדיליה דברי שלום ותבונות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות”.

“דברי שלום ותבונות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות” – שלוש אלה תמצא לא באיגרת־הפרידה בלבד, אלא בסיפור הזה כולו, שמחבּרוֹ הפליא בו להשלים בין אב ובנו, להמתיק את היגון, שיהא הקורא שותו כיין המתוק, ולהשקיט את העצב – אבל לא להסירו לגמרי, מפני שאינו עתיד להימחות מלב הקורא עולמית.

סיפור מעין זה ולא כעין זה הביא למאסף יהושע בר־יוסף: “סודה של אשה”. מעין זה – שהוא דומה לסיפּוּרו של בורלא במקום העלילה, שהיא העיר העתיקה בירושלים, ובעניינו, שהוא האהבה ויסוריה, ואפילו בגיבורים, מפני גם כאן האם מתה מיסוּרים, והאב… אהה, האב הזה הוא ההבדל שבין שני הסיפורים שבין שני סיגנונות חיים. האב הזה, בסיפּוּרו היפה והטוב של בר־יוסף, אף הוא תלמיד־חכם, ואי־אפשר לומר שאינו אוהב את בתו ואינו דואג לה, אלא שהוא מכה אותה, צובטה ותולש שערותיה וכופה אותה לומר רוצה אני במי שבאמת לא רצתה בו. ויש עוד אב, אבי הבחור האוהב, ואף הוא מלקה את בנו במקל וברצוּעה, עד שהוא אומר הרי אַת מקודשת למי שלא אותה ביקש לקדש. עניין האהבה גופו הוא כאן בחינת סוד, סודה של אשה וגם סודו של גבר, סוד שהבן והבת חייבים לשומרו בפני האב הקפּדן, שמא יבוא ויקפּד את חוּט הזהב שלו. סיפּורו זה של ידידנו בר־יוסף כתוּב בבהירוּת כל־כך ובניקיון כל־כך ובכשרון כל־כך – אף על פי כן, כשסיימתי קריאתו היה בי עצב גדול וכהה, והרגשה שהלכתי עם המחבּר והגיבּוֹרה במערה אפילה, ואין בה אור אלא אורן של עיניים נוצצות משנאה, ואין בה קולות אלא קולות של קללה ובכי, ואיך תעבור נפש אוהבת במערה אפילה זו ולא תשמור אהבתה בסוד? בסוד בפני שכנים ושכנות, בפני כל הבריות, בפני הקירות הזועפים ואבני החצר המעלים הד רע, ובעיקר בפני האב הקפּדני, היהיר, המחמיר, בחינת ייהרג ואַל יעבוֹר.

יקירי, כשתקרא את שני הסיפורים הללו, של בורלא ושל בר־יוסף, ותשווה אותם זה ליד זה, זה כנגד זה, תראה שאין אנחנו האשכנזים צריכים להתגאות על אחינו שבאו מקאַהאַראַן שבמרוֹקוֹ. שהם עדיין נשאר אצלם מקום להבנה בין אבות ובנים, התורה לא עשתה תלמידי־חכמים שבהם קשים כגידים, ויחד עם אהבת השם יש בהם אהבה לבריותיו, ולפרקים אומרים למידת הדין: שחי ונעבורה, ואתה מוצא בהם “שאבות כתבו קורות הבנים”, ותהום שבין אב ובנו הקורות מגשרות עליה. ואילו אצלנו כמה אבות ראו קיסם שבין עיני בניהם כקורה, ועדיין לא זכה הקורא שיקרא קורות אהבת הבן שכתבן האב.

ואפשר ראוּי לבדוק, אם אין שורש ההבדל שבסיגנונות הכתיבה של שני סופרים אלה נעוץ בהבדל שבסיגנונות החיים של עדותיהם?

יצחק שנבּרג הלך וכתב סיפור אקטואלי על “שבעה שהלכו…” מבית־מחסה אחד לפליטים יצאו בדרך לארץ־ישראל, וסופם שאחד מהם בלבד הגיע. ואף על פי שהחומר חי ותוסס עוד, יש הרבה שלווה בסיפור הזה, והיא באה בעיקר מצד הלשון. כיצד? שנבּרג גילה סוד בלשון, שאינו סוד כמוּס והוא יכול להתגלות לכל הקורא שניים ושלושה פסוקים בתורה או בנביאים או בכתובים, אף על פי כן נשאר כמוס ונעלם מעיניהם של כמה וכמה מן המספרים. והוא שהלשון העברית הסיפורית־התיאורית אינה סובלת את המשפט הארוך, המחובר פרקים וחוליות שאינן שוות במידתן, אלא היא מבקשת שיבנו את הפסוקים שקוּלים, וחציו ראשון של פסוק כנגד חציו שני של פסוק, אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. וכך שנברג מספר וכך הוא מתאר:

“הם היו­ מהלכים והולכים בין שדות ויערים, בנתיבים רחוקים מדרך המלך. האדמה היתה מחוּפּה מעטה שלג, וענפי אילנות בצבצו כאוּדים חרוּכים מתוך הלבנוּנית הרבה. השמים היו חתוּמים באפרוּרית זעוּמה, ואורה עכוּרה עמדה מסביב. עורבים קרקרו בדממת העולם, וחוטי הטלגרף הוליכו אנקה חרישית מאופק אל אופק”.

זוהי התחלתו של הסיפור, אך כזה הוא רובו ככולו, עד סופו. הפּסיק הזה, הבא באמצע המשפט לפני ו' החיבור – הוא הנותן את הרגשת הריתמוּס שבהגיון, שהרי הוא האתנחתא הישן מטעמי הקריאה שלנו, שאינו חסר בשום פסוק מפסוקי התנ“ך. לכאורה אני מסביר לך בזה דבר של מה בכך, אבל מספּר עברי שאין בו כך הוא עצמו מספּר של מה בכך. וציינתי לך דבר זה, שתראה מספר צעיר שיש לו כוח רב ואינו רואה לעצמו הגבלה בהקבלה התנ”כית, ואינו אומר צר לי המקום שאכניס בו כל טובי.

והייתי מספר לך עכשיו כל מה שאתה מבקש לשמוע עוד על הקובץ הזה, אלא שבאמת צר לי המקום, ואני עושה זאת בפעם אחרת. נאום הרושם מהרהורי לבו.

יום ה', כ“ה באב, ת”ש.