חמדה אחת גנזתי לך למכתבי זה, אף על פי שמקומה היה במכתב הקודם בין הסיפורים ואפילו בקודם־לקודם, בין השירים: “אלוּל” מפרי עטו של ז. י. אנוכי. וכאן לשון פרי אינו בדרך ההשאלה הרחוקה, אלא בדרך ההשאלה הקרובה, שאינה יוצאת כמעט מפשוטה: פרי ממש שיש לו טעם משלו ומראה משלו וריח משלו. אם מוּתר להמשיל את הספרוּת לפרדס ומה שהיא מגדלת לפירות, ראוי לומר על דבר זה שהוא אתרוג. על שום הקדושה החופפת עליו, ועל שום שההנאה הבאה ממנו בעיקר מן המראה ומן הריח היא באה, כבאותו אתרוג. הרעבתן הלהוט אחרי פרי משוּפּע בעסיס ומשוּפּע בבשר לתקוע בו שיניו – אפשר לא ישבע מן הפרי הזה. אך מי שיודע להקשיב ל“קול צנוע ומלא רטט” ישמענו כאן. לא אביא לך ציטאטין, אף על פי שכמה וכמה אגדות־חסידים קטנות ונאות־לעצמן מצוּיות ביצירה זו, אך כולן קבוּעות כפנינים ומרגליות בעיטורי הפרוכת הנפלאה הזאת, שכולה סמו“ט ואטל”ס, ואיך אעקור אחת מהן או שתיים מהן לייפּוֹת בהן את מכתבי שלי! וכן לא אביא לך תמצית המעשה – אין כאן גופי־דברים, ואם ישנם אינם באים אלא כסמוכות לקשור בהן גידוּלים רכים ועדינים, כיש מוּחשי להאחיז בו את הרוחני. והרי סופך לקרוא הכול, וביחוד שהיום כבר ערב ר"ח אלול ובבוקר השכם כבר מורגשת אותה צינה קלה וכבר מנשבת אותה רוח קלילה שהפליא אנוכי לצרור את בוֹשׂמן לדורות בסיפור־תיאור־שיר זה.
*
העברתי כאן קו, להבדיל אותה הבדלה מוסכמת בין ספרוּת יפה ובין ספרוּת שאינה יפה, אף על פי שלפרקים אף היא אינה מכוערת כלל. כמה דברים מסוג זה המוּבאים במאסף כבר קראתי והייתי כרץ בדרך ישרה, וכמה מהם אני עתיד עוד להיות כוסח ופותח לי דרך בהם.
ישראל כהן כתב על “יסוד ההלכה בביקורת”, והבי“ת הראשונה שווּיה והשנייה רפוּיה, לאמור: הכוונה לא לביקורת שלנו, בה”א הידיעה, אלא לביקורת בכללה. ובאמת תמצא שם דברים נאים ומאירים, ובלשונם המדויקת מזהירים, על תפקידה ודרכיה של הביקורת ועל המכשולים שבדרכיה, ועל המידות הנדרשות מן המבקר. הלוואי שמבקרינו יקראו ויתנו אל לבם, הלכה למעשה!
לאחר שהוא נותן סימנים ידועים במבקר האמיתי, ה“מחונן לא רק בכוח־ניתוח, בצלילות־דעת, בכשרון־הסברה ובשכל המבין דבר מתוך דבר, אלא גם בחסד של יצירה מקורית”, הוא נותן סימנים שעדיין אינם ידועים די צורכם ב“הרצנזנט המקצועי הבינוני (יש גם יוצאים מן הכלל): מתייחס אל מלאכתו קודם כל בחוסר־חיבה וממילא גם בחוסר אחריות. בזמן מן הזמנים קנה לעצמו אחת משיטות־הביקורת המקובלות באותה שעה, העשיר עצמו בניבים, במבטאים ובתמונות־דיבור מקצועיים, החוזרים אצלו תדיר או לסירוגין. או שהוא משתמש בסוּפּרלאטיבים או באירוניה מושאלת, או באיזה טכסיס אחר, שבעזרתו הוא משתמט מלומר מה שיש בלבו ואוחז את העיניים ואת האוזניים”. ובמקום אחר הוא אומר, שראוי למחבר שיהא הוא עצמו מסביר דבריו בקהל: “וכלום אין הסברת היצירה והגדרתה חלק מתעודתו של היוצר? האין תיאור הדרך והלבטים אף הוא חטיבה של יצירה? כל יוצר הוא איסטניס, אולם לי נראה, שהרגשה זו לא רק אינה מוצדקת, אלא היא גורמת רעה גדולה לבעליה. כמה שונים היו פני הספרות וקהל קוראיה, אילו היו הסופרים הגדולים עצמם קובעים עתים להסברת עצמם בעל־פה ובכתב. – – באחת ודאי יתרונו של היוצר על המבקר: אם המבקר יכול להיות חשוד על שיגרה ועל אי הבנת היסוד החדש, הפורץ ויוצא מתוך יצירה מסוימת, הרי היוצר עצמו מוכשר בלי ספק להצביע על “הסטיה” שלו, על החידוש ועל השונה שבו”.
האין זה אמת ונכון? איני מבין רק למה הוא רואה צורך להתנות ולומר: הסופרים הגדולים, והרי הגדולים חזקה עליהם שיימצאו להם מפרשים טובים, או שאורם יחדור מעצמו למקום שצריך לחדור, אפילו אם הם לא יסבירו עצמם ואף לא המבקר “יאיר את מובאותיה ומוצאותיה” של יצירתם. אם הסברת־עצמו תהא מוּתרת ולא תיחשב כחוסר־עניווּת וכהתגנדרוּת – הרי צריך להתירה, והייתי אומר אפילו להטילה חובה, דווקא על הסופרים שאינם קרוּיים גדולים. מפני שהללו (ברגע זה הרגשתי כמה תנודות, כרעידת־אדמה קלה!), ובכן, מפני שהסופרים הללו יש להם פחות סיכויים למפרשים־מעמיקים, ומפני שרבים מהללו אפשר אפילו לחשוד בהם שהאפילו בכוונה את מובאותיה ומוצאותיה של יצירתם, להקשות על הקורא את הכניסה פנימה, מפני שבפנים (האם לא תרעד האדמה שנית ברגע זה?) – מפני שבפנים אין ולא כלום! פשוט, כיסוּ על עצמם בעב־ענן! עכשיו יבואו נא ויאירו לפנינו את הדרך, יפזרו את עב־הענן ויראו לנו את הלוחות והמנורה שבמשכנם, יסבירו נא את עצמם ונבינם! יישבו הסתירות שבין שורה משלהם לחברתה, יקרבו אל דעתנו את הדימויים הרחוקים מלהתקבל על הדעת, יבואו ויגינו על פרי רוחם, כאם המגינה על פרי בטנה, ואל יהיו כאותה אֵם אכזרית שילדה והניחה את הוולד על סף־זרים ושיעשעה את עצמה בתקווה שאחרים יאמצוהו להם לבן. אילו אפשר היה לדרוש מסופר שיצא לעמוד על נפש יצירתו ויגן עליה בפני קטיגור – אפשר שהיו מתמעטים אותם המביאים לעולם ולדות ספרוּתיים שאינם־כשרים.
הרב ד“ר יעקב נאכט פירסם במאסף ערך אחד מספרו שבכתב־יד בשם “פרקי אשה”, המסודר על־פי אל”ף בי“ת. הערך הנדפּס הוא “שדה־אשה”, והוא אוצר את כל המקומות בספרות העתיקה שבהם מוּבא שדה וכל השכיח בשדה כסמל לאשה ולכל השכיח באשה. הערך הזה, אות שי”ן, תופס חמישה עמודים גדולים ורובם הערות ומראי מקומות באותיות פטיט, עכשיו תאר לעצמך אילו אוצרות גדולים מרוּכזים בכל ה“קונקורדנציה” הזאת, על כל עשרים ושתיים אותיותיה. הספר הזה, לכשיופיע, עתיד הוא להיות מקור־של־הנאה לכל קורא ושעשוע־של־תורה לחכם־ובקי וספר־עזר ממש בשביל אותם משוררים, שכל עיסוקם הלירי אינו אלא באשה. במקום לחזר אחרי דימוּיים מדוּמים, הרי מוטב לשאוב ממקורנו הישן. תמה אני על המו"לים שהם מוציאים ספרים עד אין סוף, וביניהם רבים שאין בהם כלום לתועלת הרבים, ואילו ספר זה עדיין לא זכה לראות אור ולהגיה מאורו לאחרים.
עוד דברי־מחשבה רבים יש בקובץ הזה, בקרוב אני יוצא לחופשה של כמה ימים ואני קורא בהם ומאמץ שׂכלי לרדת עד סוף דעתם. בינתיים יגיע כבר הספר לידך ואתה פוטר אותי מכתיבה על דברים שאפילו הקריאה בהם מצריכה התאמצות ושהוּת יתירה, ובינתיים גם יתפרסמו דבריהם של המבקרים האמיתיים בעלי התריסים.
כגון עמנואל בן־גריון, שהביא במאסף הזה “צרור רצנזיות על דברי שיר”, עשר במספר, והן חדות ושנוּנות, בחינת חץ מקשת. אם אומר כי ירה חיציו ולא השיג את המטרה אומר דבר שאינו אמת, שהרי כתב דברים נכונים. אבל אם אומר שהפליג מהמטרה והלאה, אומר דבר שאף הוא אמת. כלומר, לפעמים הוא אומר דבר שהוא נכון, אלא שנכון היה לא לאומרו. כגון שלא לייעץ למשורר פלוני באיזה סוג מסוגי השירה שלו הוא צריך לראות עיקר־כוחו, ולפלמוני באילו נושאים הוא צריך לבחור. אחד מבקר שהוא כפנס גדול ואחד מבקר שהוא כזנב־של־נר, הצד השווה שבהם, ששניהם תפקידם לילך ולהאיר לקורא. אבל מבקר המבקש לעשות פנסו שלו או נרו שלו אבוקה לסופר, שיהא מהלך לאורה – תפיסת מרובה הוא מבקש לתפוס.
ולדוגמה אביא לך את פיסקת־הסיום מן הרצנזיה שלו על טשרניחובסקי: “אולם את נשימת־הענק, מבּוּע הקדמון של המשורר, מרגישים בגשתו ישר ל”בראשית" לסגנן ב“פרשת דינה” פרק מפרשת יעקב וברכת השבטים. אין שאלה, אם להסכים (הפיזור לא פיזוּרי) לו או לאו, ואין גם נימוּק להשתומם עליו (?) – אחת תהיה דעתך: רשאי היה לעשות זאת (הפיזור פיזוּרי), ודעתך זו מעידה ישר על שליחותו". קוֹנם שאיני מבין פסוק פסקני זה, ואם אתה מבין – כתוב לי ישר בדואר החוזר. אבל גם אני מסכים, שאין כאן שאלה אם להסכים לו (למבקר) או לא (מאחר שאיני מבין), ויש נימוק להשתומם עליו – ואחת תהיה גם דעתך אתה, יקירי שלי: לא היה רשאי לכתוב כך.
שלך, המודיע לך מטוב ועד רע (ועל הרע עתידים ממני להיפּרע!), והטוב ומיטיב מאספים לנו יוסיף.
נ.ב. אמור לספרן שלכם שיזמין את הקובץ במהרה. ההכנסה מוקדשת להמשכת המפעל!
יום ג‘, ל’ באב, ת"ש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.