יקירתי שלי,

באתי הביתה, והחדרים נראו לי גדולים ביותר וריקים ביותר. כאילו אין בהם רהיטים, כאילו אף אני עצמי איני בהם.

ועל השולחן מצאתי את הדפדפת לספרות עברית בהוצאת ליינמן. נראה שאדם המתין לי כאן, ובשעת המתנה הוציא את הדפדפת מן הארון לעיין בה.

אף אני ישבתי עתה ועיינתי בה. הרי גם אני ממתין. ולאחר שדיפדפתי בכ"ד הדפים שיצאו עד עתה, נשאר מוטל למעלה דפּו של א. שלונסקי.

קשה להלך בין בתי־שירה כאדם המהלך ברחובותיה של עיר זרה שאין שביליה נהירים לו, אך מה טוב להתהלך בין בתי־שירה כאדם המתהלך בעיר ילדותו ונעוריו. הנה הנה הם השירים מתוך “לאבא אמא” ומתוך “בגלגל”, מאלה שבשנות הח"י שלנו שתינו אותם בצמא כמים חיים ומתוקים: “כף לנו קטנה ואצבעות חמש לה”, “הלבישיני, אמא כשרה, כתונת פסים לתפארת”, “אוהל שח. וסתיו. ודלף”. זה השיר שהיינו שרים במוצאי־שבתות בין אור לחושך ובין חושך לאור, בלבוב הזרה, הרחוקה מבית־אב ומארץ־אבות, והיו מעורבים בו הגעגועים למה שהיה ואיננו ולמה שצריך לבוא ולא בא עדיין, לסתיו־מולדת ולנרות הזהב ברום, שיד רועדת מכבה אותם. מפני מה יקרים לנו כל כך השירים הללו? מפני מה הם לנו כיצורים חיים ורוטטים תמיד? האם משום שיוצרם נתן בהם מלהט דמו ומן הרטט שבנפשו הוא, או משום שאנחנו היינו אז צעירים מאוד ונתנו בהם מלהט דמינו ומן הרטט שבנפשנו אנו?

והנה עוד שיר, מההם שקראנו אותה שבת בחורף, ברחוב שפּטיצקיך, ליד החלון הפּונה לגן־היוּרה. עצי הערמון היו מכוסים שלג ודומים לצמחי־אלמוג אגדתיים, ובאוויר התעופפו ניצוצות של כסף קלילים, מבריקים בנפילתם.

עַד הֲלוֹם

בָּאתִי עַד הֲלוֹם – וְאֵיךְ אַתִּיר שְׂרוֹךְ־נָעַל?

אֵיךְ אֶנְעַר מִרֶגֶל זְהַב הַמִּשְׁעוֹלִים?

כֶּבֶד מַזָּלוֹת יָרַד עָלַי מִמַּעַל,

אֱלֹהִים גְּדוֹלִים.

לְפָנִים אָמַרְתִּי: הוּא כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ –

אֵיךְ תַּשִּׂיג יָדִי לִקְטוֹף כּוֹכָב מַבְשִׁיל?

כְּשֵׁם הַמְּפֹרָשׁ אֶלְחַש עַתָּה: גִלְבֹּעַ!

וְאִילַן הַלַּיִל פֵּירוֹתָיו יַשִּׁיל.

הַבְרִיכֵנִי, אֵלִי, כְּגָמָל פְּרוּק־טַעַן, –

פֹּה לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ אֶנָּפֵשׁ מְעָט.

שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר: יָפִים לֵילוֹת כְּנַעַן– –

כִּזְמִירוֹת שַׁבָּת.

שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר, אֲנִי אֶכְתֹּב לְאִמָּא:

אַל תִּבְכִּי בַּלַּיְלָה, טוֹב לִבְנֵךְ הַמָּךְ.

טוֹב לוֹ, כְּמוֹ אָז, עֵת עַל עַרְשׂוֹ הִנְעִימָה

אִמָּא’לֶה הַשִּׁיר עַל גְּדִי לָבָן וָצַח,

טוֹב לוֹ כְּמוֹ אָז, עֵת אַבָּא הִקְרִיאָהוּ

בְּנָשְׁקוֹ עַל מֵצַח: קָמַץ אָלֶף – אָ.

– אוֹי! פְּרוּטָה זָרְקוּ לִי! זֶהוּ אֵלִיָּהוּ!

וְקוֹרְנָה מִנַּחַת אִמָּא’לֶה יָפָה.

גַּם הַיּוֹם כְּמוֹ אָז אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם

יְאַלְּפֵנִי: אַ – בָּא – – וְיִשַּׁק מִצְחִי.

בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד כְּיֶלֶד בְּהִיר־עֵינַיִם

עִם הַקָּמֶץ־אָלֶף הַנִּצְחִי.

וְתָמִיד יִקְטֹף לוֹ הַתִּשְׁבִּי מִמַּעַל

אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיִל כְּפֵרוֹת בְּשֵׁלִים.

וְתָמִיד יָנוּעַ בְּלִי הַתִּיר שְׂרוֹךְ־נַעַל,

בְּלִי נַעֵר מִרֵגֶל זְהַב הַמִּשְּׁעוֹלִים.

מפני מה כמו הרחקנוהו מלבנו זה כמה שנים, מפני מה חדל מלהיות מידידי־הנפש המועטים, ובשבתות הקיץ הנצחי, עת רוח קלה מנידה את לולבי הדקלים שלמול חלוננו בקריית־מאיר ובאוויר מתעופפים ניצנוצי זוהר – מפני מה אין אנו קוראים בו? כלום הכזיב אותנו, כלום רימה אותנו? מפני מה קיבלנו רק את ההבטחה, שיהיה תמיד כילד בהיר־עיניים עם הקמץ־אלף הנצחי ונשקנו מוצא־פיו כשהקריאנו שיריו בסדר אבג“ד, ולא הלכנו אחריו כשהקריאנו בסדר אתב”ש וחזרנו מאחריו משהתחיל מקריאנוּ בסדר תשר“ק? והרי לא אמר שהוא מבקש לתקוע אוהלו למרגלות הגלבוע לתמיד, ואמר בפירוש שהוא מבקש רק להינפש מעט, ותמיד ינוע בלי התיר שרוך־נעל. מפני מה הלכנו עמו רק בתחילת משעולינו ולא הלכנו עמו כל משעוליו – ואפילו רגלינו מתכתתות ומתכסות לא זהב־אבק אלא גם חבורות מאבני הבוהו? ראוי היה לא להיבהל ולילך ולילך ולילך אחריו! ו”תמיד יקטוף לו התשבי ממעל את כוכבי הליל כפירות בשלים" – אפשר דרך זו היא המוליכה לאותו אילן המצמיח פירות־כוכבים? הו כן! ראוי היה לילך. אבל לא הלכנו. ודאי לא יכולנו – לא היינו יכולים לילך.

אך לפני כמה ימים, שעה שהערבנו לפתחו של שין שלום לשאלו השלם הוא והשלום לו, יכולים היינו לילך גם אליו. אולי היינו מוצאים אותו בבית ואומרים: השלום לך? ואל תיתמה שראינו לבוא ושאנחנו חרדים לך. יש קצת שירים שלך ששתינו אותם כמים זכים בשנת הח"י לחיינו, ומאז הם לנו כיצוּרים חיים ורוטטים תמיד, ואין אנו יודעים עתה אם משום שאתה נתת בהם מלהט דמך ומן הרטט שבנפשך אתה, או משום שאנחנו היינו צעירים מאוד ונתנו בהם מלהט דמינו ומן הרטט שבנפשנו אנו. בין כך ובין כך יש לנו מעין שותפות בשירים האלה ובנעורים האלה. ובאנו לראות מה שלומו של השותף. לא כך? ובאנו, אף על פי שלא היית ממתין לנו.

מכשירי הראדיו שבבתי השכנים משמיעים מוסיקה עליזה. מכשיר הראדיו שבפינת חדרנו שותק וממתין לך. אף אני.

ט“ז באלול, ת”ש.