יקירי,

כל השבוע ביקשתי לכתוב לך, מאחר שנגמרה חופשתי והגזירה שגזרתי על נקיטת־העט תמוּ תוקפה ותקופתה, אַך אם היד כבר היתה מוּתרת בכתיבה הלב עדיין לא הסכים לומר לה מה שתכתוב. השמים היו מעוננים, ערימה של עננים על גבי ערימה, מן האופק ועל לראש כיפתו של הרקיע. והגשמים טיפטפו, והעיתונים היו מלאים ניחושים וציפּייה בעניין בחירת הנשיא לארצות־הברית של אמריקה. איך יכולתי לכתוב לך?

עתה כבר מוּבטח לנו כי רוזוולט ייבחר נשיא, והשמים מטוהרים וזוהרים, והם מתעגלים בקימור גדול לאין שיעוּר מעל לאדמה רוויה ומרגעת, מעל לבתים הצחורים והדקלים הנעים אט־אט, מעל לציפור הטסה בפישוט כנפיים כאווירון בריטי משרה־בטחון, ושמשתו של חלון אחד מרוּחק מנצנצת מוּל החמה המתרוממת, מנצנצת ברטיטה, ככדור זהב רותח שהזהבי מנשב בו מתוך שפופרת ומטה אליו את השלהבת. ושקט, שקט מסביב. ומעל לכל אותם הקולות והרחשים הדקים, שמהם ארוגה מסכת הדוּמייה, מתנשא רק קול האוטובוס מספר 12, הנוסע גדול ואדום וכסוף ועושה “עניבה” כדי להסתובב ולהסב פניו העירה. משטחי־הדשא שמסביב לקרייה מוריקים לאחר הגשמים הראשונים, השדה של שׂרונה חציה חרושה ומשחירה וחציה לא־חרושה ומעלה ירק. שמא טעה הלוח ולא תחילת חשוון עכשיו, אלא ראשית האביב?

ומגבירה בי את הרגשת האביב חוברת־השירים הבהירה שנתן לי במתנה ידידנו יהושע טן־פּי: “ואריאציות על האביב”. הוא הוסיף עוד הגדרה: מעגלי שירים, והסביר לי שכוונתו לומר בזה, שכל אחד מן השירים הללו סגור בתוך עצמו וסופו נעוץ בראשו, כאותו מעגל, אבל סגולה סגלגלה זו הרי מן הראוי שתימצא בכל שיר לירי טוב. ונכון היה להגדיר מעגל שירים, ביחיד, מפני שכל השירים כולם, תשעה במספר, הם מעגל אחד, ולאחר שסיימת קריאת האחרון שבהם אתה חוזר לראשון ומוסיף לקרוא עד הסוף. בקריאה ראשונה אתה רואה מיד שיש כאן יש, שאין אחיזת־עיניים. ובקריאה שנייה אתה תופס את היש הזה בכללו ובשלימותו, ובקריאה שלישית אתה יכול להתפנות וליהנות משעשועים יפים, “שעשועים גדולים בין חוש וריח”. ובקריאה רביעית – –

כן, צרור השירים הזה ריחני ומשעשע כל־כך, שאיני רוצה להיפרד מעליו, והוא מונח בצרור הניירות שאני לוקח עמי לעבודה, ובשעת נסיעה באוטובוס אני קורא. עד שיוצאים מן התחנה בקרייה קראתי את “שיר הגתית” ועוד שיר אחד שאין לו אפילו שם, ומפני שהוא קטן אני מעתיקו לך:

בָּא אָבִיב עָלַי כְּחֶתֶף.

גַּם הַפְּרָחִים צָצוּ פִּתְאֹם;

עָט עֵינָם עָלַי בְּשֶטֶף.

לֹא אֵרָגַע וְלֹא אֶדֹּם!

לֹא עוֹד אֶדֹּם. לֹא אֵרָגַע

מִכְּאֵב הַבָּא פִּתְאֹם מִקֶּרֶב,

הַבָּא מִצִּיץ חָבוּי דַוְקָא

וּבִצְבּוּצוֹ דוֹקֵר בְּלִי הֶרֶף.

דּוֹקֵר בְּלִי הֶרֶף לִבְלוּבוֹ –

זוֹ שִׁלּוּמַת זְרָעִים וָטַעַת.

יָבוֹא אֲשֶׁר עָלוּל לָבוֹא:

שִׂמְחָה גְדוֹלָה, טֵרוּף הַדַּעַת.

ועד שאנו יוצאים משדרות ח"ן ראיתי כל חינם של “פקעים ושפתים”. גמרתי “מחול הנבט” ואני מביט ורואה שאנו נמצאים בתחילת יהודה הלוי, עד שהאוטובוס נחפז קראתי “קוצר נפש וחפזה” ומשגמרתי “חלום ושפיוּת הדעת” אני מתעורר מחלומי ומוכרח לצאת מן המכונית, שכבר הגיעה לתחנה האחרונה. חבל שהדרך קצרה, איני מספיק לקרוא את השיר האחרון “בתרי אביב” ורואה בו רק בית ראשון, ויש בו חרוּז נפלא לעין: לא קין ולא אין ולא יין אלא אליין? כלומר: אל־אן, לאן, להיכן, על משקל מנין? האין זה חידוש נפלא?

ומפני שאתה עומד להוציא בקרוב את מחזור השירים שלך, אספר לך עוד כמה דברים שנתחדשוּ או הוחזרוּ ליושנם הטוב בחוברת זו. אל“ף, שהיא חוברת, ולא ספר, אף על פי שאפילו מצד הכּמוּת יש בה הרבה יותר מבכמה ספרים שהופיעו בתבנית גדולה כמשניות עם פירוש ברטינורא ותפארת ישראל גם יחד עם טבלאות קשות וכריכת־בד שלימה. ובי”ת, מספר עמודיה שישה־עשר, וכולם (פרט לשני הראשונים) מכוסים דפוּס. השער הכפול והשער הפנימי והשער הפנימי השני והשער האנגלי שבאחד מקובצי השירה שהופיע בשנת תרצ"ט מצטרפים בדיוּק לכמוּת הנייר שבחוברת זו. הה, מי הנהיג אצלנו מנהג זה, שיהא משורר מוציא ראשית פי עטו כהוצאת יובל? כּלוּם תוספת־הערך של נייר־במשקל־נוצה וטבלאות קשות ובד אנגלי יש בכוחם להביא תוספות־ערך גם למה שצרוּר בהם? אין זאת כי אם הביטחון הפנימי של כמה ממפרסמי השירים, שלא יזכוּ עוד לעולם להוצאה שנייה, לחש להם לעשות את הראשונה מפוארת וממותרת. תחת רוחב הראייה בא רוחב היריעה, מה שהחסירה בת־השירה בא להשלים בד־הכריכה. במקום ששוליה של השירה יהיו מלאים את ההיכל, היכל השירה מלא שוּליים. כך עשוּ ראשונים שהדבר היה להם צורך, ואחריהם נגררוּ אחרים שלא לצורך. ודאי שהאיסור מצד הממשלה על בזבוּז הנייר ישפיע בעניין זה לטובה, אבל טוב יותר שאנו עצמנו נגזור גזירה זו עלינו, שנגזור יפה יפה את השוּליים, “ושלא להשאיר את הנייר חלק”.

ועוד חידוש אחד נפלא בחוברת זו: היא מסודרת באות פטיטה, קטנה מזו הנקראת אצלנו “רגילה”. האותיות הקטנטנות משעשעות. משל לחרוזי־הזכוכית הצבעוניים התפורים צורות־צורות נאות על כותנותיהן של עלמות הכפר ועל גבי המגבות בקצותיהן באותה ארץ שמשם חברנוּ יהושע בא. משל אחר, ללהקות ציפורים החוזרות באביב מדרך רחוקה, ומפני שהן טסות גבוה־גבוה הן נראות קטנות משהן וקלות משהן ודומות לפרג שנתפזר על פני יריעה בהירה.

אבל החידוש החשוב ביותר הוא בשירים עצמם, ותראה לכשתקבל את החוברת בעטיפה הצחורה עם אותיות־השם המשמחות באודם־כלניות.

החוברת נדפסה בדפוס יעקב ויינפלד בירושלים, ואם בתי־הדפוס האחרים לא ינהיגו גם הם את הסידור באותיות פטיטות אלה – מן הראוי שכל משורר שלא ויתר עדיין על התואר צעיר יביא את שיריו לבית הדפוס הזה.

וההוצאה? “אטד”, בירושלים. איני יודע מי מסתתר מאחורי השם הזה, נדמה לי שאין זה אלא גלגול עברי של ההוצאה “אַליינעֶניו” שהיתה פעם בוואַרשה. מכאן שלא חיפש ולא מצא דוד עשיר, ולא ביקש ולא קיבל סידור והדפסה מקרן חוסר עבודה, ולא צרך ולא לקח הלוואה על חשבון המכירה ולא חייב ראשו לכורך, ואם אתה מבקש לקנות מאה אכסמפלרים בשתי לירות – אני משמש לך מתווך.

ואולי באמת תציע למוסד האַספקה שלכם שיקנה מאה טפסים? אפשר שבעוד כמה שנים תהיה כל חוברת יקרת־המציאות.

שלום לך ולשלך.

יום ה‘, ח’ בתשרי, תש"א.