יקירה,

הרי אַת ירוּשלמית ומכירה את סביבותיה של בירתנו, אוּלי היית ביום מן הימים במקום אחד מצפון לעיר, שאומרים עליו: כאן עמדה העיר גלים? האם לא מצאו עדיין החוקרים את גלי חורבותיה של גלים, עירו של פלטי בן־ליש? ואם מצאו – ראוּי לצאת לשם ולבקש בין האבנים והשבילים; אפשר באיזה מקום בסתר המדרגה נשארו טבועים עד היום סימנים של שני זוגי רגליים מסונדלות: עקבות קטנים מהילוּכה הנוגה־נוגה של מיכל בת־שאול, ועקבות גדולים מהילוּכו הנוגה־נוגה עוד יותר של פּלטי בן־ליש?

ואל תתפּלאי שנזכרתי עתה בזוּג־לא־זוּג זה, בשני אוּמללים אלה, שבמשך שנים היו דרים בכפיפה אחת, ראשיהם נחים על כר אחד, שניהם מתכסים בכביר־עזים אחד, ואף על פּי כן אינם נוגעים זה בזה, כאילו באמת חרב חדה מוּנחת ביניהם. יודעת את, שבמוצאי שבת זו “הבימה” מציגה בתל־אביב את המחזה העברי המקורי “מיכל בת־שאוּל”, שחיבּרו אחד משלנו, א. אשמן.

ההכנות להצגה זו השרוּ עכשיו בלבבות רבים הרגשה של שמחה ושל ערב־חג. ועד שנגיע לראות את ההצגה עצמה לבי אינו פוסק מלנחש, מה מפתח מצא המחבר ללבּה של מיכל בת־שאוּל, איך ארג עלילה מקצות החוטים המקוּצצים שמצא בפסוקי התנ"ך, איך העמיד נפשות חיות מרמיזות קלות שבאגדה? בשביל משורר קצרן היה חומר זה מספּיק לסוניטה אחת, בשביל משורר ארכּן היה מספיק לפּואימה שלימה, ואחד אפשר שהיה כותב בּאלאדה של כמה בתים (והפּזמון־החוזר: “ומיכל בת־שאוּל אהבתהוּ”, ואפילוּ בבית האחרון!). אבל בשביל לכתוב על יסוד כך דראמה צריך להיות בעל דמיון גדול.

בינתיים עברתי על כל אותם הפרקים בשמואל המדברים על שאוּל ודויד, ונתתי דעתי לבלוש ולמצוא כל סימן ושריד של דראמה זו שבגלים; אך אהה, אחותי, גל נעוּל אחותנוּ מיכל! סתם עליה את הגולל מחברו של ספר שמוּאל, והשמיט ולא שייר אלא מעט מאוד וכמעט ולא־כלוּם. מה נועיל אם נחזיק לו טינה בלבנו? הימים ההם, ככל הימים, היו ימי מלחמות ושינויי־סדרים, מלכות נוגעת בחברתה ודמים בדמים נגעוּ – ומה לבה של אשה, ואפילו בת־מלך, כי יוּשם לו לב? מוּטב שנחזיק טובה לסופר על המוּעט שנשתייר! ואפשר שכתב יותר, אלא שמחקוּ מדבריו, אולי עורך ואולי צנזוֹר?

באמת מתקבל על הדעת שכך הוא. ואני מדמה אפילו לשמוע איך המחבר עומד על דעתו ומתעקש ואומר: כאן לא אוותר! מחקת מה שמחקת – מחוּק. אבל לא אזוז מכאן עד שאתה משאיר לפחות כמה שברי־פסוּקים! בפרק י“ח, בפסוק כ', מחצית־הפּסוּק הראשונה: “ותאהב מיכל בת שאוּל את דויד”, להודיע שמתחילה באהבה באה אליו. והמחצית השנייה של פסוק כ”ח באותו פּרק: “ומיכל בת־שאוּל אהבתהו” – להודיע שאהבתהוּ באמת ובתמים. שאוּל מבקש לעשותה מוקש לדויד, ודויד מבקש להיות חתן־המלך, והיא אינה מבקשת אלא להיות אהוּבה. אוּלי דימדמה בה ההכרה שאינה עתידה להיות אֵם לילד, וביקשה היא עצמה להיות אהוּבה כילדה. כלום לא היתה אחותו של יהונתן, סמל האהבה והנאמנוּת?

ודויד – יקירה, הרי שנינוּ יודעים שכל האומר דויד חטא אינו אלא טועה, אף על פּי כן! לא לאותו חטא אני מתכוון, שהרי מירקו ונסלח לו. אך כל פעם שאני מגיע לפּרקים הללו, איני יכול לסלוח לו חטא שחטא במיכל, שהיא אהבתהוּ והוּא לא אהבה; שקנה אותה בשביל לקנות בה את המלכוּת על ישראל, ולא נתן דעתו על כך שהיא מבקשת להקנות לו מלכוּת האהבה.

פּלטי בן־ליש, זה הגבר־הארי שביקש לפלט את מיכל מן המועקה, כמה צרות שבע בגללה, כמה יגון רווה ממנה. אף על פי כן, כשלקחוה ממנו, היה הולך אחריה, הלוך ובכוֹ, כאותו ילד שנתנוּ לו לשעה צעצוע יקר ונפלא, והיה סבוּר ששלוֹ הוּא, ואחר כך חזרו ונטלוּהוּ מידוֹ, והנה העולם חשך עליו. ודויד, כל זמן שהוא טרוד במלחמותיו עם שאוּל וכנגד שאוּל, אין אנוּ מוצאים אצלו שוּם סימן של חיבּה ממנוּ למיכל, ומשהגיע לחצי המלכוּת ומזדמנת לו שעת־כוֹשר להשיג אף את השנייה, הוא נזכר בה; ולא בזו שהיא מיכל אהבה וגעגועים, אלא בזו שיכולה להיות לו תוספת־נֹוי וחיזוּק־החזקה לכתר; זו שהיא בת־מלך, ולא זוֹ שהיא עצמה מלכה. והוּא דוֹרשה מאַבנר כדרישה מדינית בין מדינאי למדינאי. כשם שאינוֹ מנסה לירד לסוף הרגשתו של פּלטיאל איש־גלים, כך אינו רוצה לצלול לעומק הרגשתה של מיכל. בשבילוֹ היא תמיד בת־שאוּל, ולעולם אינו רוצה לראות בה את אשתוֹ, אשת דויד. כל האיבה שהיתה בּו אל שאוּל, עכשיו הוא מעמיסה על כתפיה הצרות של מיכל. בה הוּא נלחם המשך־מלחמתו בשאוּל, בבית־שאוּל. מה פּלא שאף מיכל מכלכלת את האש שבה וכובשת את האשה שבה ומתעטפת גאווה־שבהגנה, עד שנראית באמת כבת־מלך בלבד. הואיל ולא זכתה לאהבה כנגד אהבה, היא מעמידה מלכוּת כנגד מלכוּת. אילוּ ביקש דויד, מיד היתה מסירה מעצמה כל עדיי הזהב והויה לו כלה כמות שהיא – אך דויד אין דעתוֹ ולבו פּנוּיים אלא לחיזוּק המלכוּת. כלוּם פלא הוא שביקשה מיכל לומר לו דבר שיגע בחולשתוֹ זוֹ שלוֹ, בגאוותו שלו? “מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אַמהות עבדיו”… וכיוון שנגעה בדבר שהוא רגיש בּוֹ ביותר, בעניין המלכוּת והגאווה, הוא עונה לה בכל כוח המחץ: הוּא רקד “לפני ה' אשר בחר־בּי מאביך ומכל־ביתוֹ”. עדיין הוא רואה בה את בת־שאוּל, את בּית־שאוּל, זה שעוד הוא עתיד להינקם בּוֹ!

ידוע לך ודאי הדרוש הנאה שדרשו רבּותינו, שאמר דויד למיכל: “אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות אינן אמהות אלא אימהות”. ואף על פי שיש כאן שעשוע נאה, שינוי נקודה הקולע לנקוּדה, אני הייתי מוותר ולא הייתי דורש כך על מיכל העקרה. אפשר שכל כך קשה פגע בה, בזוֹ שעוד בשהייה ראשונה עמוֹ ביקשה תרוּפה בתרפים, בה באמו של הילד שלא נולד לה עד יום מותה?

כל זה הצליח הסופר לרמוֹז במועט־שבמוּעט ששיירוֹ בספרו. ונראה לי אפילו שבמקום אחד שיטה בעורך ובצנזוֹר גם יחד. בפרק כ“א הוא מספר איך דויד בא “לכפּר” על עניין הגבעונים ומוסר בידם את השארית של בית־שאוּל (איך שכח את שבוּעתו לשאוּל?), והוא מספּר: ויקח המלך את שני בני רצפה בּת־איה אשר ילדה לשאוּל… ואת חמשת בני מיכל בת־שאוּל אשר ילדה לעדריאל בן־ברזלי המחולתי”. והרי מיכל לא היו לה בנים, ואשתו של עדריאל היתה מירב? מסתבּר שיש כאן טעוּת, והוצרך לכתוב מירב במקום מיכל. אך נראה לי, כי טעוּת זו יש בה רמיזה גדולה, מדעת או שלא מדעת. טעוּת לעולם אינה בטֵלה בכגון אלה! מיכל הכתיב ומיכל הקרי! את בניה של מיכל, של בית־שאוּל – אותם מסר בידי הגבעונים ויוקיעוּם.

אלה ה“שרידים” שנשתיירוּ מדראמה זו: מיכל, בת־מלך שכל כבודה וכובדה פנימה, במה שסגוּר בה ואינו מוּבּע; ודויד, שאלמלא היה דויד המלך לא היינוּ סולחים לו; ועוד ישנה אשה אחת, רצפּה בת־איה, אך איני יודע לאיזה צד אצרף אותה ואיה מקומה בעלילה זו. עכשיו אני מחכה להצגה כלפתרון חידה גדולה: מי המדברים ומה המעשים, ממי אל מי נמתחים החוּטים ומה הם היצרים הממתחים אותם?

ושלום לך ולאישך ולבנכם.

יום ג' ח' בטבת תש"א.