יקירתי,

איני יודע מה מלים רכּוֹת וטובות אבחר בשביל להשקיט את סערת־רוחך ולשכּך את חמתך על בעל “עם קריאה ראשונה”, ש“פּגע פּגיעה קשה ברגשי לבך”, כדבריך, בדבריו על ספרה של יוֹלאַן פלדש: “רחוב החתול הצד־דגים”. “כך הן כל ביקורותיו?” – אַת שואלת – “כך, כך, כך?”

רואה אַת, קריאָה משולשת זו שלך קשה לי לעמוד בפניה; ובמקצת שוּתף אני לכאבך זה שלך, גם מפּני שאני הוא שהמלצתי לפניך על הספר הזה כעל ספר טוב ויפה.

ודאי, הדרך הקלה והפּשוּטה ביותר היא לומר לך: אַת צודקת וטרוניתך נכונה, האדם שכתב כך, דברים שהם היפוּכם ממה שאני אמרתי לך וממה שאַת עצמך הרגשת, כתיבתו אינה אלא כתיבה. אך אמירה זו ודאי אַת עצמך כבר אמרת לעצמך ולא השקיטה את רוּחך; ועוד, אם אף אני אומר לך כך, אפשר שתחשדי בי רגע אחד, שאיני מבקש אלא להציל את נפשי ולקיים את דעתי, ועל כבודי וכבוד מבינוּתי אני מבקש להגן. ועוד: בעל “עם קריאה ראשונה” כמה ספרים קרא וכמה ביקורות כתב, כמה עוז היה בנפשו לבטל גדולים ולשבח בינונים וקטנים – כלוּם סבוּרה אַת שיש בכוח שנינוּ, קוראה פּשוּטה ומבקר־חובב, לעקור את דעתו של מבקר בעל־מקצוע, ואפילו דעתו זו משוּנה במקצת?

ובזה אָמנם צדקת, דעתו על הספר הזה (ולא על זה בלבד!) משוּנה. ואם לא אהיה זהיר אסכים לך ואחליף את הבמקצת לביותר. אבל איני רואה סיבה שתיעלבי מקביעתו: “הדברים – רחוקים מלהיות אמנות”. אַת שואלת באותיות מפוזרות ומקווקוות: “אמנוּת לדעתו מה היא?” – ובשאלה זו כבר כלוּלה התשוּבה לפליאותיך והפּתרון שאני מבקש לפתור את חידתך.

אמנוּת היא אחד מאותם המוּשׂגים שאָנוּ משתמשים בהם בכתב ובדיבור, לעיתים קרובות ביותר ובביטחון של מוּשׂכּל ראשון, אף על פי שאין בכוחנו להגדירם הגדרה מדוּיקת. לכאורה מוּשׂגים אלה אין להם צורך בהגדרה מדוּיקת, מחמת גודל הפירסוּם והידיעה שהם מפורסמים ונודעים, אבל באמת אין הם ניתנים כלל להיגדר, משוּם ריבּוּי־הפּנים שבהם. הגדרה פּירושה העמדת גדר וסייג מסביב למושג, בשביל להתחים בינו ובין הדומים לו, להבדילו ולבדלו; ואילו המושגים הללו, כגון אלוהים וחיים ואמנות, אין לפניהם לא תחוּם ולא סייג, לפיכך גם ההבדלה וההגדרה קשה בהם. לאמיתו של דבר אנו משתמשים במושגים אלה לא מתוך הבנה שבשׂכל וידיעה שבמוח, אלא מתוך הרגשה שבלב והבנה שבלב. והואיל והבנתם של המוּשׂכּלות הראשונים הללו שורשה בלב, ולא כל הלבבות שווים – יש בהם כמה וכמה הבנות. אַת ואני מבינים כך, והוּא, מר עב"ג, מבין כך. מה מקום יש כאן לתרעומת?

ייתכן, שהמבקר הזה עיקר מחשבתו – עוד ועדיין – בלשון שבה ביקר הרבה ובוּקר הרבה, והיא הלשון הגרמנית. ובלשון זו יש בשביל האמנות שלנו תיבה אחת קצרה: קוּנסט, ששורשה קנן, היינו: יכול, ואם נתרגמה לעברית יהיה תרגוּמה בערך: יכוֹלוּת. אמת שאחותה הקרוֹבה לה רכּה ממנה, והיא גוּנסט, שפּירוּשה גם חסד וחסד־עליון, חנינה־של־כשרון, אבל היא עצמה, קונסט, קשה, ויותר שיש בה מן הברכה יש בה מן המלאכה; ויותר מזה, היא משמשת גם תואר לכל מה שאינו טבעי ואמיתי, כגון למשי מלאכוּתי הם קוראים משי אמנוּתי. ואם תרצי להבין את דברי מבקרנו בלשונו המקורית (מקור־שבמחשבה), תמצאי שאינו רחוק מן האמת: המחברת שלנו אינה מצטיינת ביכוֹלוּת רבּה לתאר מצבי־רוח מוּרכבים, נפשות גיבוֹריה שקוּפים כדמעה; גם מן המלאכותי אין בה כלוּם, אינה מאריכה בשביל להרבות בחיטוטים פּסיכולוגיים שלא לצורך. אפילו אותו וַאסיה, שליחו של האיש מנצרת, היורד כמן השמים לנחם את הגולים האבלים בפאריס, והוּא עצמו כּלא מעלמא הדין, אף הוא שקוּף ופשוּט ואין מסביבו ערפל של קטורת. אם כן, נכון אולי שאין כאן קוּנסט.

אַת מתרעמת על הפסוק “שעשוע לשעה קלה מבלי שתחזור אליו” – ואַת מעידה בעצמך שאַת חיה וחוזרת וחיה בתוך כל הגיבורים שבספר הזה ומהרהרת בהם, ולא זו בלבד, אלא שכוּלם קרובים לך ויכולה אַת “להיכּנס בנפשו של כל אחד מהם ולחיות את חייו ולהרגיש את רגשותיו. להיות הוא, למן הגיבּוֹרה הראשית ועד לאותו פיודור, אחרון־ידידיה”. יקירה, חיים אלה שאַת חיה עם הנפשות שבסיפור הם הם הקריאה השנייה שאַת קוראת את הספר הזה, ושכל קורא טוב קורא כל ספר טוב. ספר בלי קריאה שנייה זו דומה לאור שאינו עושה צל, לקול שאינו מעורר הד. רק ספרים טובים וקוראים טובים הם הזוכים להנאָה גדולה זו של הקריאה השנייה שלאחר־הקריאה, של ההתיידדוּת המוסיפה־והולכת עם הנפשות שבסיפור. היא מתחילה עם גמר הדף האחרון והפיכת הספר לשם הצצה של חיבה בשער ובעמוּד הראשון, כאדם הסוקר את חייו שלו מראשיתם, תמיד מראשיתם. ובקריאה שנייה זו נעים־ומַנעים לצאת עוד פעם בעקבות הבּאראבּאסים מארץ המולדת לפּאריס הבירה, להסתדר בקושי במלון ברחוב החתוּל הצד־דגים (הפּעם אין מחכים עוד לפתרון מפתיע של השם הזה), ולהכיר מחדש כל אותם עורכי־גלוּת, השונים זה מזה והנלבבים כאחד, ולהדחיק שוּב חזרה את פּקעת־הבכי המתגלגלת במעלה־הגרון ומבקשת להתפרץ בשעה שבעלי החוּלצות הלבנות עומדים צפופים במדרגות הצרות, ומעל לראשיהם, המוּארים באור השלהבות הכתוּמות, צף כבדרך נס הארון השחור הגדול, והזמרה אינה פוסקת והיא מתנשׂאת ורוחפת מעל למראה השגוּר של רחובות פאריס. או לקרוא בעל־פּה כמה שוּרות פּשוּטות מאד: “הם עוברים את חדר־האוכל על בהונות רגליהם, שלא להעיר את ז’ני הישן על הספה, את ז’ני, שהוא גדול עכשיו כמו אביו וכמעט רחב ממנוּ”. שכּמותך, יקירתי, שבערב אַת מסדרת בטור אחד שש נעליים קטנות, וכל שתים גדולות מחברותיהן, ונדמה לך כי הנה־הנה הנעליים הקטנות גדילות־והוֹלכות־גדילות־והולכות לעיניך ממש, ועוד מעט והן הולכות להן לדרכן הרחוקה – ודאי שאַת קוראת קריאה שנייה את הרהור־לבה של מרת בּאראבּאס: “הילדים ילדים טובים, אילוּ רק אפשר היה לעכב את גידולם”. כן, כל זה מוצאים רק בקריאה השנייה, זו שלאחר־הקריאה, זו שבלב. ואילוּ בעל הקריאה הראשונה שטוּף בקריאה ראשונה – ואימתי יתפּנה לקריאה שנייה זו? לפיכך אין לו שהוּת למצוא את האמנות שבספר הזה, וקונסט, כאמוּר, אין בו.

אַת שואלת, הייתכן לגנות סופרת על שום סופה בעתיד לבוא? הייתכן לכתוב: “היא מצטיינת עוד במידת מה של תמימוּת וחוסר־שיגרה, שיתנדפו ודאי מהר בלחץ ה”שוּק העולמי“? אני מודה, בזה צדקת: לא ייתכן. מי יודע מה סופה של סופרת ברוכת־כשרון? היום כותבת ספר המזכה אותה “בהתחרות עולמית” בפרס ראשון, ואין עב”ג מודה בטוּבוֹ, ולמחר כותבת ספר שאינו מזכה אותה עוד בפרס עולמי, ואף על פי כן עב"ג שלא בטובתו מודה בטוּבו.

וראי נא, חסרון אחד חשוּב שאַת, האשה, היית צריכה לראות ברשימתו של עב“ג ולהעיר עליו קודם־כול – לא ראית ולא העירות. הוא כותב בפסקה האחרונה: “הסופר כתבוֹ (את הספר) הוּנגרית” וכו‘, במקום “הסופרת כתבתּוּ” וכו’. אפשר שיש כאן טעוּת דפוס, ואפשר שכך כתב על דרך שאומרים “היא אמן גדול”, כדי להזכיר את הכוח והגברוּת שבאמנוּתה של אשה פּלונית; בין כך ובין כך, עם שתי הת”וין שנשמטו מידו נשמט העיקר: חן־האשה ואהבת־האשה והבנת־האשה, הממלאים את כל דפּיו של הספר הזה שסופרת כתבתּוּ, דווקא, ולא סופר.

לא נתכּוונתי להחניף לך, בת המין היפה והמעוּלה יותר, משכבר אַת יודעת שאני ידיד גדול שלכן ומאמין בכשרונכן כי רב. ושלום לך ולטף.

ואת הספר מהרי נא להחזיר לי, רבים המבקשים לקרוא בו.

יום ד‘, א’ דחנוכה, תש"א.