ידידי,
השמת לבך לכמה שורות קטנות במדור הכרוניקה של תל־אביב ב“דבר” מהיום? “הלביאה המליטה בשלישית גורים מתים”. כך היא הכותרת, ודרך מקרה תופסת התיבה “מתים” שורה לעצמה, והיא מבליטה את הצער שבדבר ואת התביעה שבדבר. והנה הידיעה עצמה: “שאגת־יגון של האריה גיבור בשחר יום ג' בישׂרה לתושבים בסביבת גן־החיות, כי הלביאה תמר המליטה, זו הפּעם השלישית, גורים מתים. הרופא הווטרינארי, שנקרא בבוקר לגן־החיות, קבע את מות הוולדות ונתן הוראות לטיפול בלביאה”.
ומיד לאחר שש השורות המכילות את האינפורמאציה בא עוד קטע קטן של חמש שורות, שהן שלושה משפטי־שאלה: “החקרו המומחים בסיבות הדבר? הנבדקו ההורים אחרי ההמלטה הקודמת ועכשיו, ומה הן תוצאות הבדיקות? הנקטה הנהלת גן־החיות אמצעים כדי למנוע הישנוּת המקרים המעציבים האלה?”
אפשר שרבים מן הקוראים היו תמהים לרצינוּת שנהג מחבר הקטע הזה במדור הכרוניקה לגבי חיה שבגן־החיות, ואפשר שהיו מנידים ראש: לא מצא עניין לענות בו אלא תמר הלביאה! והרי כמה וכמה תמרות ומזלות ושאר בנות ישראל נאות שהעניות מעוולתן אף הן אינן זוכות לבדיקות יתירות וללידות מוצלחות, ואף־על־פי כן אין שואלים “מה הם האמצעים שנקטה בהם הנהלת גן־האדם כדי למנוע הישנוּת המקרים המעציבים האלה”!
יודע אני שיכולים לשאול כך, ולפי שעה אין לי תשובה מספקת. “לפי שעה” – כל זמן שהאדם לא יצא מהאיצטגנינות הישנה שלו, ועדיין מושרשת בו האמונה שהוא מרכז העולם והחיים, והאדמה עם כל הברואים שעליה לא נבראו אלא בשביל לשמשו ולהנותו ולהנעים את חייו, ואפילו הנאה זו עולה להם בייסורים שלהם ובמותם שלהם.
אבל אתה, ידידי, שחובב אתה את החיות ואת גן־החיות, חזקה עליך שלא תעלה על דעתך טענה ממין הטענה שהזכרתי, ואין ספק כי גם אתה מיצר על מה שעלה לה לתמר. אפשר אם כן תסכים גם להיות שותף עמי לצער על מה שעתיד לעלות לה לתמר בעוד כמה חודשים? שהרי מה שהיה שלוש פעמים הוא שעתיד להיות גם בפעם הרביעית, אם לא ישתנו התנאים. והתנאים הללו הם גרועים מאוד. במקום המרחב הגדול של המדבר ניתן להם סוגר צר ומסוגר. במקום החול החם והיבש והרך מתחת לכפות רגליהם ניתנה להם רצפת ביטוֹן קרה ולחה וחלקלקה. אין מקום לריצה ולקפיצה, לחילוץ עצמות ולמיתוח השרירים. זוכר אתה שבת שהיינו עומדים לפני הסוגר? שניהם היו רבוּצים תחתיהם ולא נעו, לביא ולביאה ומי יקימם? היו כשקועים בהרהורים שלאחר יאוש: “לא כדאי לקום ולשחק לפני הנערים האלה”. אפשר אם כן שמחמת מיעוט תנועה ילדה תמר גורים מתים. ואל תסביר לי שהזוג הזה לא טעם מימיו טעם מדבר ומרחב, מפני שנולדו בשבייה ומתחילת ברייתם היו מורגלים לתנאים אלה. אריה לעולם אריה הוא, ולביא אפילו בדור עשירי אינו נעשה עבד ואינו שוכח טבעו. אותו מעשה של נורדאו באריה שמשון ששכח את מוצאו ונתחבר אל הכלבים שבבית אדוניו, לא היה ולא נברא אלא משל היה. הרי אף אנחנו נולדנו ועשרות דורות חיינו בארצות שאקלימן שונה מאקלימה של ארצנו, ומתחילת ברייתנו היינו נתונים בשיעבוד ואף־על־פי־כן היה חי ונשאר בגופנו זכר האקלים הזה, והחירות שאין אנו יכולים להשיגה בשלימוּת אלא במקום הזה, במקום חיותנו.
ומפני שאתה ידידי שלי וידיד אמת של החיות וגם ידידם של אותם שהם ממונים על גן־החיות ודואגים לו – אפשר תסכים להביא לפניהם בישיבה הקרובה הצעה קטנה שלי? אתה רשאי להסתייג ולומר בפירוש שאין אתה מזדהה עם השקפותיו של המציע, שאתה אך מביא לפניהם מה שביקש ממך מכר אחד שלך, שאף הוא רואה עצמו חובב־חיות ומקורב לזוג המלכותי שבגן.
וההצעה היא שעכשיו, כל זמן שנמשכת המלחמה, ואפשר לתקופה כלשהי גם לאחר־כך, יתנו חופשה לתמר ולגיבור אלופה, שישלחו אותם לארצם ולמולדתם, שישלחו אותם במשמר – עד למקום חיותם האמיתי, ושם יתנו להם חופש. היינו: חופש גמור, שיהיו מהלכים להם כמו שהילכו על שלא נסתגרו הוריהם, שיהא הקב"ה מטריפם כל יום טרף חוקם ולא אנחנו בשר טריפה. אמור לאדונים הנכבדים באגודת חובבי גן־החיות, כי דעתו של המציע היא, שהמזון הרב הניתן לאריות מבשר הגמלים ומבשר הפיגולים הוא הוא שהזיק לתמר. אריה שבמדבר מתבל את בשר טרפו בתבלין אחד ששמו חירות, ואילו האריה שבסוגר שפע הבשר שהוא אוכל בלא תיאבון מזיק לו, ואולי כשם שקצה נפשם של גיבור ותמר מן הבשר המרובה כך גם נתבסרו זה על זה, שאינם רואים פנים חדשות, פּני אריה, וייתכן אפילו שמלכתחילה לא היה זיווגם נאה. הואיל ונולדו בגן־חיות אחד ובסוגר אחד אפשר שקרבתם של גיבור ותמר גדולה מקרבתם של אמנון ותמר, שהללו היו רק בני אב אחד שניהם, והללו גם אמם הלביאה אחת. ומה שאינו נאה לאדם אינו נאה גם לחיה. והרי לא מצינו את צ’זארה ולוּקרציה בּוֹרג’יה מעמידים תולדות. מה שהאבגניקה אוסרת עלינו, שכבר הרגלנו גופנו לכל מיני סטיות מדרך הטבע, ודאי אסור גם על החיה, שעדיין לא הספיק האדם לקלקל את טבעה. לפיכך אין טוב לזוג האריות שלנו אלא להפרישם מן העריות ולשלחם למקומם, וכן הדוב והדובה, עד לאחר שתסתיים המלחמה, והאדם יגמור תחילה את חשבונו שלו.
ועד שלא נגמר החשבון הזה, מה זכות יש לנו להחזיק אסירים אלה בבית־האסורים, והרי אין אנו יכולים ליתן להם מקלט בטוח. וכי אדם חית־השדה הוא, לבוא במקלט של שקים וקרשים? ומפני מה לא נניח לה לברוח, בשעה שהיא מרגישה סכנה? אם מכשירים שבדה האדם מרגישים בזמזום המתקרב ממרחק כך וכך מילין, מניין שאין אוזניהם של אריות ודובים וברדלסים מרגישות זמזום זה ממרחק כך וכך וכך מילין? בלונדון, שאין יכולים לבנות בה מקלטי־עומק בשביל האדם, מחמת גודל ההוצאות וריבוי העבודה, בנו בשביל החיות שבגן מקלטים בעומק גדול כל־כך, שאין פצצה מצויה ובלתי־מצויה יכולה לפגוע בהם; אנחנו, שאין לנו כוח לתת לחיות שלנו מקלט בטוח וחסות – מי נתן לנו רשות להחזיקן מאחורי סורג ומנעול בשעה שהסכנה מרחפת מלמעלה?
וגיבור עם תמר אחותו ישובו אל מקום מלכותם, אל ארצם ואל מולדתם. ותמר המעונה תשב ימים מעטים שוממה ועצבה, ותעלה בקרבה את זכר הצירים המכאיבים קודם שמילטה את הגורים המתים לאוויר העולם, ותעשה חשבון אסונה, ולבסוף תראה שאמנם לא ראוי היה להביא ולדות לעולם של עבדוּת; ותתנחם ותשקוט ורפא לה (וחיוך של לגלוג יעבור על שפתיה לזכר הוראותיו של הרופא הווטרינארי). עד שתישמע שאגת הכפיר ממעונתו ותענה היא מעונתה לקראתו.
אפשר בניהם או בני בניהם דור שלישי ישובו הנה, לגן־החיות בתל־אביב. אך למען השם, ניתן להם לפחות להיוולד בחופש ולבלות את ימי ילדותם בחירות!
האין אתה סבור, ידידי היקר, כי הצעתי עשויה להתקבל? על כל פנים ראויה היא להיות מוצעת.
יום ה, כ“ג בשבט, תש”א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.