בנימין יקירי,

אינך צריך להיבהל, כל אותה “הרבצה” שהרביצוּ בך ב“מאזנים” אינה אלא הערה קטנה אחת במאמר של בנציון בנשלום בשם “משהוּ על רישוּל ואי־דיוּק”. ברשימה זו הוא מטפל בטעוּיותיהם ובשגיאותיהם של מתרגמים, הן מתרגמי שירה והן מתרגמי פרוזה, וביניהם גם אתה, רחימאי, שלא דייקת בתרגוּם פסוּק אחד מצרפתית, וכן שלא צדקת בהערה אחת וכתבת על קראשינסקי ומיצקביץ' “גדולי משוררי פולין”, והוא כותב: "הרי יש להגיד שהערה זו היא בלתי מדוּיקת ושראוּי היה לנסחה אחרת, למשל: “שנים מגדולי משוררי פולין, שכן סלוֹבאצקי עולה על קראשינסקי לכל הדעות”. אינני מאמין שאתה מחבּרה של הערה זו, ואילוּ ידעתי שאתה האיש הייתי אף אני כועס עליך. איך יכולת לשכוח את סלוֹבאצקי?

וכשם שמחבּר הרשימה צודק בהערה זו, כך הוא צודק ודאי גם בשאר ההערות והתיקונים. אדם היודע יפה רומית ויוונית ותרבותן ותולדותיהן אין ספק שהוא מצטער צער אמיתי כשהוא רואה אנשים מזלזלים בקטנות וכותבים הירקליטס ודימוֹקריטס במקום הירקליטוס ודימוֹקריטוס, ודוקטורוס במקום דוקטור. והוא בא בזעם קדוש (ואמיתי בלי ספק) לכלות את הקוצים מכרמה של הספרוּת התרגוּמית. “בכל מפעל ספרותי, ובמיוחד בספרייה שתכליתה ללמד, חובת העורך לבדוק בשבע בדיקות את כל ספר, ומוטב להמעיט במספר הספרים היוצאים ובלבד שיהיו מנופים בתכלית ושאפשר יהיה להמליץ עליהם: ‘קב ונקי’!” תודה, יקירי, שמלבד הבי"ת שב’בשבע' וה’את' שלפני ‘כל ספר’ הוא צוֹדק. הוא צוֹדק אפילו בפיסקת הסיום: “הגידו מה שתגידו, אך לי נראה, שכל עוד כוּלנוּ, כל מחנה הסופרים, לא הגענו לכלל דעה, שאין זה היינו הך, אם כותבים ‘טימיאה, ו’קריטיוס’ או ‘טימאיוֹס’ ו’קריטיאס' – שכל עוד דעה זו לא הפכה נחלת כוּלנו, המלחמה ברישוּל טרם תמה”. גם פסוּק זה, פּרט לכמה פּסיקים בו המפסיקים את הנשימה, מתקבל על הדעת. אם כי אפשר להעיר, שההבחנה בין טימיאה וטימאיוס אינה עניין של דעה, אלא עניין של ידיעה, ולא הכול יודעים ומחויבים לדעת, אבל הכול מודים שיש צורך לפשפש בלכּסיקוֹן ולא להשגיר טעויות. קיצוּרו של דבר, הוא צודק בכל הרשימה כוּלה, כל מקום שהוא פוסל במומיהם של אחרים, פרט לכמה דברים שאפרטם לך להלן, ופרט לכל הקטע הראשון, שבו אין המחבר רואה את נגעי האחרים אלא הוא מדבר בעדו ובלשונו. ואני חותך במספריים מתוך “מאזנים” ומצרף לך את כל הקטע הראשון בשלימותו:

“בגרוּתה של ספרות ורמתו של דור נמדדות לא בהישגים הגדולים, כגון: רעיונות חשוּבים, ניב צרוף ומזוקק, מתח יצירי גבוה וכדומה, אלא גם בכמה וכמה דברים “קטנים”, כגון: לטוּש שבקפּדנות גם ביחס לכל פּרט ולכל שורה. ספרות, שטרם גמלה בה ההכרה, כי אסור לזלזל ב”קטנות" וכי החשיבוּת הנודעת להן אינה נופלת לפעמים מחשיבוּתם של הדברים הגדולים, – ספרות כזאת טרם נתבגרה כל צרכה. ספרות ההשכלה לא הגיעה, בדרך כלל, להכרה זו והיא לפרקים מרושלת במידה מבהילה. לא קשה למצוא הסבר־מה והצדקה ידועה לכך. שכן עמדו סופרי ההשכלה בבוקרה של תקוּפה ובמידה רבה מאד הוכרחו ליצור הכל יש מאין. אולם המלחמה נגד ה“בטלנוּת” שהתלקחה בימי המעבר ושהיתה בעיקר מלחמה לדיוק ולגבּוּש ושנתכוונה לבער את הרשלנוּת ואת הדילטנטיוּת – מלחמה זו היתה המבשרת של הבגרוּת העולה. מלחמה מרה וממושכת זו במליצה וב“בטלנוּת” הכשירתנו לדיוּק ולסדר. הסופרים התחילו שואפים למשנה מסודרת. הניב הטבעי, הפשוט והמדוּיק התחיל מבייש את החיבוּר המצוּיץ. במקום הדילטנטיוּת וה“מבינוּת” – התחילה באה המומחיוּת. הרגשת האחריוּת למלה הנדפּסת נעשתה משותפת לטובי סוֹפרינוּ. הקפדה זו על משנה סדוּרה ונקיון שבבטוּי היא אחד הגורמים, אשר שינוּ את פּני ספרוּתנוּ".

והנה לאחר השינוי שבא בפניה של ספרותנו, ולאחר שהסופרים הוכשרו לדיוּק ולסדר והתחילו שואפים למשנה מסודרת, ולאחר שהניב הטבעי והפשוּט והמדוּיק התחיל מבייש את החיבור המצויץ, לאחר שבמקום הדילטנטיות וה“מבינוּת” באה המוּמחיוּת – הסתכל בקטע הנ“ל וראה איך כותב סופר מומחה ואיך מדפיס עורך אחראי למלה הנדפסת! “בגרוּתה וכו' נמדדות לא בהישגים וכו' וּ”: וצ”ל כמובן לא בלבד – אלא גם, או לא – אלא; והאם ניב צרוף ומזוקק אין פירוּשו גם ליטוּש? על כל פנים אין ניב צרוּף היפוּכו של ניב מלוּטש. “ליטוּש שבקפדנוּת גם ביחס לכל פרט ולכל שורה” – הזהו הניב הטבעי שאין טבעי הימנו? האם “ליטוש קפדני של כל פרט ושורה” אינו טבעי ופשוט יותר? ספרות שהיא מרוּשלת “במידה מבהילה” מבהילה באמת. מכל המידות שמצינוּ במידה, כגון מלאה וחסרה, שחוקה וגדושה, גדולה וקטנה, לא מצא המחבּר מידה נאה למידה מן המידה המבהילה. “פּשוט – נורא!”

ואכן, מה נורא המקום הזה, ולא זה בלבד. “שכן עמדוּ סופרי ההשכלה בבוקרה של תקוּפה ובמידה רבה מאוד הוכרחו ליצור הכול יש מאין”. תן דעתך לראות מה מידה של דיוּק מדד כאן המחבּר לעצמו ומה מידה של הכרה ביצירת יש מאין ייחס למשכילים: הם הוכרחוּ ליצור יש מאין, אך לא, בזה לא די, הם הוכרחו ליצור במידה רבה יש מאין, הוכרחו ליצור במידה רבה מאוד יש מאין; ולבסוף: הוכרחו ליצור במידה רבה מאוד… הכול יש מאין!

“אולם טעוּת היא בידי אלה הסבוּרים, שתהליך זה נסתיים ושהספקנו לבער אחרי כל חרולי הרישוּל”. ואמנם, טעוּת! שהרי מיד לאחר שורה ושתיים מביא לך המחבּר עצמו דוגמה מופתית לרישוּל ואי־דיוּק, לבטלנוּת ו“מליצה”: “מזמן לזמן אתה נתקל בתופעה זו, שהאמנת כי כבר חדל להיות לה אורח בספרותנו. ביחוּד שכיח הדבר בשדה התרגומים, שכן חלקה זו, שגדולי סופרינו הפרוּה וטיפחוּה ויחסוּ לה, בצדק, חשיבוּת מיוּחדת, הולכת והופכת מלאכה”. צמד־ניגודים להפליא! לא שהשדה המעוּבד היה לשדה קוצים, או שהאמנוּת היתה למלאכה, אלא השדה והחלקה הפכו מלאכה (וגם להלן נאמר שהתרגומים מעשירים את הספרות והופכים בשר מבשרה, כאילו אין די במהפכה הראשונה אשר הפך המחבּר ולא היה יכול לומר כאן על דרך הניב “הטבעי והפשוּט והמדוּיק”: ונעשים או והוֹיים בשר מבשרה, כמו שכבר נאמר: והיו לבשר אחד. שכן מה עניין של הפיכה כאן? הכושי יכול להפוך או שלא להפוך עורו השחור שיהיה לבן, ובדוחק אפשר להפוך שדה למלאכה על יסוד הניגוּד המדומה, אך מה ניגוד יש כאן?).

“מה נאמר? אם החפזון גרם – ואם גרמה אי־ידיעת הלשון – לשניהם אין התנצלוּת” – אף זו ציטטה מן הרשימה הזאת. אין מחברה מוכן לוותר, ובצדק, יש לדרוש שלימוּת, דיוּק סדר! שלא יהא מבקר כותב ש"שני התרגומים הם חשוּבים ומוצלחים, ושלא יהא אומר על הלקין, שטעה בין יזוֹן ואביו של יזוֹן, כי “החליף את היוצרות”, שהרי לא יזוֹן ולא אביו של יזון אינם שייכים לסוג הפיוטים הנקראים “יוצרות”; “ואין צורך להטעים, שעל המתרגם [ועל הכותב על המתרגמים על אחת כמה וכמה] לתקן [לא] את אשר פגם”, אלא מה שפגם; שהרי סופר עברי חייב להיות בקי לא בספירת התרבוּת היוונית בלבד, אלא גם בספירת העומר, ושם נאמר, וכל ילד יהודי יודע ואומר, “מה שפגמתי בספירה”, וכך מתבקש ממש גם כאן.

יקירי, הארכתי ועיפתי קצת. ואילו עברתי כך על כל הרשימה הזאת עד סופה, הייתי יכול למצוא עוד כמה וכמה אבנים יקרות ומלוטשות כאלה. והאמינה לי, לא מתוך רוע לב או חס וחלילה מתוך כוונה להכאיב למישהו נעצתי קצה עטי בקופה זו של שגיאות שורצות. הצער והכאב – כאבי שלי וצערי שלי. הרי הדברים הללו פּוּרסמו לא בבמה מן הבמות סתם ולא בעיתון יומי, שעשייתו בחיפזון, אלא ב“מאזנים”, בירחונה של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, בתקוּפה שאפילו ביטאונה של אגודת הקצבים בתל־אביב לשונו מתוּקנת וערוכה. המחבר של הרשימה הנזכרת ראוּי שיאמרו לו טול קורה מבין עיניך, אך יש לו גם כמה “מסיבות מקילות”, כגון שהוא מומחה לכמה לשונות אחרות ואינו מומחה לעברית, שעיסוּקו בתרגומי שירה ואין עיסוּקו בכתיבת פרוזה, שהוא עוד בחינת אדם חדש בארץ־ישראל ולא כל מה שנתחדש בה ידוע לו.

אבל העורך הזה של “מאזנים”, שאין לתרצוֹ באחד מן הדברים האמוּרים – במה יתוֹרץ אם לא במשהו רישוּל ואי־דיוק? מפני מה לא הציל את כבוד סוֹפרו זה, ומפני מה לא ערך את שאר הרשימות שבסוף החוברת?

“בסוף החוברת” – שהרי רובה הגדול של החוברת מחוּבר דברים שמחבריהם מדברים בלשונם ושמותיהם מעידים עליהם: ש. צמח, יעקב כהן, יהושע בר־יוסף, זכריה אוזלי, ד. שמעונוביץ, יעקב פיכמן, דויד רמז, ר' בנימין, פלאי ועוד פעם יעקב פיכמן. כל אלה או שהם עצמם עורכים חשוּבים בישראל או שהם אמני־לשון ורבי סיגנון. נשארו איפוא לעריכה רק כמה רשימות, ואם כך, מפני מה לא ערך אותן העורך והניח לחיים זיגלבוים שיהיו ארבעה “עולמ”ים מצטופפים אצלו בארבע שורות רצופות בפיסקה הראשונה של ביקורת על ספר של אדם שעולמו חשך בעדו; ולי. סערוני הרשה לכתוב “הדראמה של א. אשמן גוררת אחריה ברכת ‘שהחיינו’; סוף־סוף הגענו למחזה וכו' שזכה גם לבולמוס של אהדה מצדו של קהל הצופים. נדמה לי כי עלוּלה הצגה זו לשמש תאריך־מיפנה בחיינוּ” וכו' – מפני מה לא ניכש את העשבים השוטים שבערוּגות הקטנות הללו?

יקירי, ידיד אחד שלי, שאני מחבבו ביותר, כבר יסרני פעם אחת על דברים מעין אלה שכתבתי לך בזה, ואפשר ייסרני גם הפעם. ומה אעשה ולבי מפקד עלי ואומר לי: על אף כל החששות והסכנות – אַל תכלא דברך, אַל תעבור בשתיקה! אפשר לבי מטעה אותי, אפשר משיאני לדבר רע, ואפשר לבי לב יונה פותה, אך מה אעשה לוֹ – לבי הוא.

ואני כולי שלך

יום א‘, ג’ באדר, תש"א.