יקירי,

עברוּ כשלושה שבועות מיום שכתבתי לך מכתבי האחרון, וכל אותו זמן גזרתי שתיקה על עצמי, משל לנער שובב העומד על פי הבּאר ומטיל חלוקי־אבן לתוכה. אף על פי שיצר השובבוּת שבו משיאוֹ להוסיף ולהטיל כל חלוקי־אבנים שבידו, יצר המשׂחק שבו מעכב בידו ומטה אותו להמתין עד שיראה את האבן נופלת ומעלה עיגוּלים־עיגוּלים במים ועד שישמע את ההד העולה מן הבאר.

כן, זה היה מעשה־שוֹבבוּת, ודווקא קשה ביותר. לא לחינם משלתי לך משל הנער השובב והבּאר והאבן. בּירא דשתית מיניה… מה אכחד ממך, כליוֹתי מייסרות אותי. אף ידידי שלי, שאני מחבבוֹ ביותר, יסר ייסרני, כפי שניבאתי מראש. “אין כאן שאלה אם אתה צודק או לאו” – אמר – “אלא אם זו הדרך וזה המקום לוויכוח ולהערות ממין זה? כלוּם אין הם מצריכים ספירה ספרותית שקטה, וטון שקט ומתוּן?”

היתה בפי תשוּבה שנראתה לי מספקת בעניין האווירה הספרותית. יכול הייתי לומר לו, שכל מקום יש בו מקדושתו של המקום, ולא הלבנה בלבד יש לה הילה של זוהר מסביבה, אלא גם נר באיסר, אם אתה מעלה אותו בערפל, כל הגוונים מאירים מסביבו. אך מה אשיב לו על מחצית טענתו – ולמחציתה האחרת אין תשובה בפי: הטון באמת לא היה מתוּן ושקט.

והדבר הזה נתברר לי יותר ויותר למחר ולמחר שלאחר מחר. מן ההד שעורר הקול נודע לי מה היה טיבו של הקול עצמו. כשאתה מדבר בשלווה ובשקט לתוך הבאר היא משיבה לך בהדה מלה כנגד מלה ואתה שומע כל תשובתה. אך אם אתה מגביה קולך וצועק לתוכה, סופך שאין אתה שומע הד לכל דבריך אלא לסופם בלבד, לתיבה אחרונה, ואם הרבה – לאחרונה ולשלפניה. אף כאן לא ענני ההד אלא כשתי תיבות בלבד: “יפה הרבצת!” כל מי שמבקש להודיעני שקרא אף הוא דברים שכתבתי לך, יקירי, בא ומודיעני: יפה הרבצת! ורוב האומרים כך עיניהם נוצצות, כמי שנהנה הנאה מרובה והוא מודה למי שהעניק לו הנאה זו, ומיעוטם משפילים עיניהם שלא לגלות הנאתם מיד ובפירוש, והם מתחכמים ומבליעים את היו"ד שביפה ואומרים: פה, הרבצת? – לשון ‘וַיִחַד’, המשמעת לשתי פנים: הוא אינו סבוּר שראוי היה לעשות כך, אך הואיל והדבר נעשה אין לו אלא להודות שנהנה הנאה אמיתית. שכן בין אלה ובין אלה אינם מטילים ספק בדבר שעיקר הכוונה היה לגרום הנאה להם, לשעשע את לבם. ואין עולה על דעתם כלל ליעשות שותפים למי שהינה אותם גם בצער שלו, שמתוכו צמחה להם הנאה זו. הם אינם רוצים לדעת שאין דואב כמדאיב, שאין מוצלף כמצליף. אינם חולים על כך, שלשוננו עדיין היא כחומר יבש המתפורר בידיו של מי שאינו יוצר ואינו מלחלח אותו בדמו שלו, אינם מצירים בצרתו של מי שבא להוכיח מישגה לרבוֹ שלו ולפגוע בכבוד מכוּבּדוֹ. אני עורך ביקורתי לפצעי ומחַבּר לחַבּוּרתי, והללו מריעים: פלשתים, שמשון עליכם! האומנם, האומנם? האומנם כך הם סבוּרים, כל אותם שלמענם אני שולח את מכתבי אליך במעטפה פתוחה?

והרהרתי הרבה בדבר, מפני מה בגד בי הפעם הקורא היקר שלי, זה שתמיד הוא מסתפק בלחיצת יד ובאמירת מלה אחת “קראתי”, או אפילו במבט מאיר בלבד. מפני מה לא ירד עתה אלא לסוף דעתי?

על ר' אורי’לי מסטרליסק, זכר צדיק לברכה, מספּרים שהיה מתפּלל בהתלהבות עצוּמה ובקול גדול וחזק וצרוד, והיו אומרים עליו: ער דאבינ“ט מיט”ן גישט“ר. איני יודע בדיוּק מה עניינה של תיבה זו גישט”ר, אך היא שמורה בזכרוני כפי שיצאה מפי מי שסיפּר את המעשה הזה. אפשר מקורה בתיבה הגרמנית גישט, שפירושה קצף ושצף הגלים הסוערים. וכשהיה יורד לפני התיבה ואומר שמונה־עשרה של ש“ץ ומגיע לברכת מכלכּל חיים בחסד, היה מגביה קולו כל־כך, שכל הרועים בשדה היו שומעים ואומרים: ראַבּי”ן ווזש“ע קריטשי”ט מיכאַלק“וֹ, כלומר: הרבי כבר מצעק מיכאַלקוֹ, שכידוּע הוא שמו של שגצ’ל קטן. פעם אחת בא חסיד מחסידי סטרליסק לטשוֹרטקוּב ושאלוּהוּ בעניין הזה: שמענו שהרבי שלכם מתפּלל בגישט”ר. מה טעם הוא צועק בתפילתו, כלוּם הקב“ה לקול גדול הוא צריך? הרבי שלנו – השיב להם החסיד מחסידי סטרליסק – אינו רוצה להשתמש בתפילה בקולו הרגיל, שבו הוא מדבר אל בני אדם, ולפיכך הוא משנה את קולו ומתפלל בגישט”ר. הפלא ופלא – תמה עליו הטשורטקובאי – והרי השׂכל אומר שיהא עושה היפוּכו של דבר: בשעה שהוא מתפּלל לפני המקום ברוּך הוא יהא משתמש בקולו שלו, שניתן לו מן הטבע, היינוּ בקולו הרגיל והאמיתי, ובשעה שהוא מדבּר עם הבריות, דיוֹ שיהא מדבר בשינוי קול, היינו בגישט"ר.

בדרך הרהורי בחידה, מפני מה בגד בי הפעם קוראי הטוב, מצאתי מעשיה זו, ודומה שבה נעוּץ הפתרון: הרמת הקול היא היא הגורמת שלא יהא נשמע אלא הדן של המלים האחרונות בלבד, הגישט"ר הוּא הוּא הגורם שמכל אותן שמונה־עשרה הברכות, שכולן רחמים ותחנונים לפני המקום, לא יהא הרועה בשדה שומע אלא מיכאַלקוֹ, שהוא שמו של שגצ’ל קטן. ראוי הייתי לאותה טעוּת ביני ובין קוראי ולאותו צער שנצטערתי בעטיה של טעוּת זו, מפני שעברתי על מנהג אבותי חסידי טשוֹרטקוּב. לא הקורא בגד בי, אלא קולי שלי בגד בי הפעם.

ואַל תנחמני, יקירי, שלא בי יש לתלות את הקולר, מפני שמחבר הרשימה על משהו רישוּל ואי־דיוּק הוא הוא שהתחיל באותו צליל ממותח למעלה מן הצורך; הרי כל עצמה של החלטתי לשתף את זולתך בקריאת מכתבים שאני כותב אליך ואל שאר ידידים לא היתה אלא בשביל לרמוז לכל ידידנו בני גילנו העולים לדוכן או היורדים לפני התיבה, שאפשר לומר דברים בניחותא, בלי הגבהת קול כלשהי, כאדם המסיח עם חברו ואינו יודע שמיקרופון קבוע לידו ומעביר קולו לרבים, בלי אימת הציבור ובלי תקווה לתשואות הציבור. עכשיו שהקהל מוחא כפים ונהנה – סימן מובהק הוא שיש כאן כישלון. לא הייתי צריך להיגרר אחרי אותו חזן עד לעליונים שבקולות, סמוך למקום שבו הנשימה מתאפסת והקול עובר למין שריקה. חייב אדם לשמור על קולו שלו ועל הדו שלו, חייב אדם לזכור את הדוֹ שלו, את הצליל היסודי שלו, שלא יגיע חס וחלילה מתוך הגבהת הקול ושינוי הקול לידי גישט“ר. לא המקום ב”ה בלבד אינו צריך לקול גדול, אלא אפילו בריותיו שאין שמיעתן פגוּמה הקול הגדול קשה להן, קשה לשמוע וקשה להשמיע. ובייחוּד שאין לך אדם שכוּלו מתוֹם, ואין לך אדם שאין בו מן היתוֹם, ומקום שאתה פוגע אפשר שהוא כבר פגוּע, ומקום שאתה נוגע אפשר אסוּר שיהא נגוּע. הכל דואב והכול חולף, ומה לך היות אויב, וכל האדם זקוּק לאוהב.

כל הדברים האלה לא אמרתי אלא לעצמי, ואיני אלא כמתנצל לפניך. אף על פי כן – זכור אותם גם אתה, אפשר תימצא לך מהם תועלת. והואיל והרביתי לספּר לך מהרהורי על המכתב הקודם, שוּב לא נשאר לי מקום הרבה לספּר לך מהחדשות שאתה מתאווה לשמוע. כמה ספרים חדשים מוּנחים לפני בשעה זו על השולחן, מהם שמחבריהם ביקשוּני שאספּר לך עליהם, ומהם שהם עצמם, כלומר הספרים, מבקשים שיספּרו עליהם, ומהם שאני ולבי מבקשים לספר לך. ועל אלה וכן על שאר דברים טובים אכתוב לך בפעם אחרת. אמנם, עדיין לא גמרתי בלבי אם אשגר לך אגרותי במעטפות שקופות או באטוּמות. הואיל והקורא זולתך גילה שעיקר רצונו ליהנות ולהתבדח – אולי ראוי להעלים ממנו דברים שבהם אדם מתגלה ומתוודה ומתייפּח?

שלום לך!

כ“ז באלול, תש”א.