בול-דואר ירוק, ועליו תבנית קברה של רחל אמנו, הביא כמה דפים צרורים ומגוללים: יומן של אחת הנקודות בארץ. לשעבר היו היומנים הללו באים בשפע, ממקומות רבים, והיו שואבים מהם ומוזגים מהם אל דפי העיתון, שיהיו כל הקוראים קוראים ויודעים מה מתרחש ב“נקודות”. אחר-כך, משנצטמצמה מסגרת העיתון ואת המסגרת המצומצמת התחילו ממלאות ידיעות חשובות ודחופות, ובמקום הנקודות באו עמדות ובמקום היישוּבים באוּ חזיתות, ובמקום השמחה לכל כיבוש חדש בארץ באה החרדה מפני כל כיבוש בארצות הגולה – התחילו מגילות-היומנים הללו פוחתות והולכות. דומה, אף הידיים שטיפלוּ בהן קודם בחיבה ובמסירוּת מצאו להן עכשיו התמסרוּת לעניין חדש.

והנה, שישה דפים בצרור מודפסים מצד אחד, מיום ב‘, כ“ה באלול ה’תש”ב עד יום ב’, ג' בתשרי ה’תש“ג. והמספרים הסידוריים: מ-2002 עד 2007. אלפיים יומנים ויומן אחד מאלה הופיעו עד עכשיו במקום הזה, ואני ואפשר גם אתה, קוראי היקר, לא קראנו בהם! כמה ענייה ספרות זו שאנו קוראים, כמה אנֶמית היא, אם אין בה כלום מן ה”נקודות" הללו; מן “הכדורים האדומים” הללו, יוצרי-הדם בגופו של היישוב. והרי שם נעשית עבודה שאינה פוסקת, והיא נעשית מתוך חיבה יתירה ונודעת, והכול נרשם ונכתב במכונה ונכפל במכונה, שתהא כל יחידה ויחידה במקומה ובמכונה יודעת את תפקידה ועבודתה היא וגם את הנעשה והמתהווה בכל היקפה של ה“נקודה” והמשתזר בחוטים המקשרים אותה לנקודות אחרות שכמותה ושאינן שכמותה. הכול גלוי והפינקס פתוח ואין נסתר מנגד עיניך, קרא ודע והודע דעתך, שמא אינך מרוצה ושמא אתה דורש תיקון ושיפור; הכול מסופר בקיצור ובפשטות ומתוך שיגרה ונסיון של שנים בניסוח הודעות, אבל מתוך שיגרה המשגרת קרני אהבה ללב הקורא.

ולאחר הקדמה זו אביא לך קטעים קטעים מתוך היומן עצמו; ולא אפסיקו אלא בקצת הערות והוספות:

“יום ב' כ”א אלול התש“ב”. בראש: “מז”ט! לתכלת ולמרדכי נולדה שלשום בת".

הנה, רואה אתה, התחלה נאה, בת תחילה סימן לבנים. וכבר אני משתוקק לדעת, מה יהיה שמה של בת זו, ששם אמה תכלת? מה תכול מתכלת ומה נאה מתכלת? וידיעה זו באה לכל רוחב העמוד, אַנאַלוגית לכותרת מחזית רוסיה שבעיתון היומי, ונכון. מפּני שבאמת היא ידיעה פוליטית חשובה (ראה אברהם הלוי פרנקל: “העליה הפנימית בישוּב”, לוח “הארץ” (תש"ג).

למטה הימנה, בטור אחד, באוֹתיות רגילות, ידיעה יישוּבית חשובה: “באוּרווה. אחרי עבודת עשר שנים במשקנו נפח אתמול הסוס מודריק את נשמתו”. חבר לעבודה היה, עוזר נאמן, משך את עבותות העגלה והמחרשה, ומה פלא שנתמשכו אליו גם חוטי ידידוּת וריעוּת, ומי יודע, אולי גם חוטי אהבה. יודע צדיק נפש בהמתו ואוהב העובד את חברו לעמל. והנה קם והלך ושכב, סוס זקן זה, ונפח את נפשו. עשר שנות עבודה – כלום אינן מזכות אותו בידיעה של שתי שורות עם כותרת של שורה אחת?

למטה מכן: “שיעורי העברית יתחדשו בשבוע הבא”. ולמי יש לפנות לשם התייעצוּת וקביעת זמן הלימוד.

קו מבדיל וידיעה: מתוך “דבר” אתמול:

“מאסר עולם הוטל ביום ו' על-ידי בית הדין הצבאי בירושלים על דויד זקס, חייל מחיל האוויריה, שנאשם בהחזקת 12080 כדורי רובה. יחד אתו נאשמו עוד 7 אנשים… שמונת האנשים, ש-5 מהם הם מגבעת ברנר, נאסרו ב-12 באוגוסט. הם לא הודו באשמה. פסק הדין ניתן לאחר בירור שנמשך יומיים. הנאשם שזוּכה הוא אריה מאירוב. נתן רובין, טוביה חודנסקי ומשה קרופניק נידונו למאסר 7 שנים כל אחד, ואורי שטיינברג ל-5 שנים. פסקי הדין טעוּנים אישור מטעם המפקד הראשי של הצבא (בינתיים הומתק דינם)”.

וסמוך לזה מכתב:

“במערכה, 31 באוגוסט 1942. חברים יקרים, לרגל ראש-השנה אני שולח את ברכותי לכולכם. תהי השנה הבאה שנה מוצלחת לגבעתנו, שנת נצחון לחופש ולדרור, שנת גאולתה של ארצנו. זו הפעם השנייה שלא אוּכל להיות אצלכם בראש-השנה. מתגעגע אני להיות שוב יחד אתכם בחג הזה. אך חובתי היא להיות פה עד גמר מלחמתנו – – – מקווה אני, כי בקרוב אהיה בארץ, כחייל בצבא הרגלים שלנו. כל טוּב לכם וחג שמח. צבי”.

“יום ג', כ”ו באלול התש"ב.

גיוס למסיק הזיתים: לאחר שנסתיימה עונת האסיף של פירות עצי הנשירה הגיע תור מסיק הזיתים. יבול הזיתים רב. סידור העבודה לא יכול להיענות מיד לדרישה לגייס עובדים למסיק. בינתיים הבשילו הזיתים וכמחצית הטון כבר השחירה. לאחר שהשחירו אין הזיתים ראויים עוד לשימורים אלא לשמן בלבד. עכשיו כשכל זני הזיתים הולכים ומבשילים, החריפה שאלת המסיק. יש לחשוש להפסד ניכר אם לא יגוייסו מיד 10–12 איש לעבודה זו. סידור העבודה ראה חובה לעצמו להיענות לדרישת הענף, כי הסכנה אינה סכנת הפסד כספּי בלבד, אלא הפסד ערך תזונתי חשוב בימי מלחמה אלה, וגייס קבוצה בת 15 איש, בהוציאו אותה מתוך פעולות שהזמן גרמן לתפקיד זה ל-3–4 ימים. סידור העבודה לא יכול להיענות בצורה כזאת לדרישתם של ענפים אחרים, התובעים גם הם עובדים בשל עבודתם הדוחקת".

בישיבה של המזכירות “למען חברינוּ המגוייסים” דאגו “לשיכון החיילים הבאים אלינו לחופשה. דוּבר גם על צורת קשר המכתבים. יש רצון לשוות לחליפת המכתבים אופי חברי ואינטימי יותר, ושלא להסתפק במשלוח יומנים ומכתבים מודפסים ומשוכפלים. הוועדה תטפל בהמרצת הקשר בין החברים במקום ובין המגויסים. אשר לשי לחיילים לראש-השנה, הרינו שולחים היום את מרבית חבילותינו. רק חבילות מוּעטות נשארו הטעוּנוֹת השלמה. הן תישלחנה בימים הקרובים”.

“חזרת התזמורת לא נתקיימה אמש. היא תתקיים הערב. על המשתתפים לזכור, כי עד ראש-השנה לא נשארוּ אלא ימים מעטים”. התזמורת מתכוננת איפוא לקראת ראש-השנה? נוּ, כן, אבל מוזר קצת. ונראה, נראה מה יהיה.

“מגן-הילדים לבית-הספר: לרגל פסק-הדין על מאסר חברינו לא הוחג השנה חג מעבר ילדינו מגן-הילדים אל בית-הספר. מקווים, שהחגיגה תיערך בשמחת תורה, כשהילדים יעברו לביתם הקבוע. כיום מוסיפים הילדים לגור ולאכול בגן-הילדים. מספר הילדים העוברים – 23 (רק הצעירה שבמוסד הזה הועברה לגן-הילדים א'). קבוצת ילדים זו היתה 5 שנים בטיפולן ובהשגחתן של שתי עובדות קבועות: סבינה ובלהה” (שפרה, שפרה, את המשפרת את ילדי ישראל הנאים, למה תתחפשי בסבינה? שובי, שובי לשמך, שפרה!). “נסתיים שיפוץ הבית ששימש עד עתה גן-ילדים א' ואשר ייתפס בימים הקרובים על-ידי שני מוסדות גמוּלים. היום או מחר תסתיים צביעת הבית השלישי בשורת הבתים השנייה של גבעת הילדים”.

חבל שלא הייתי שם, הייתי יכול להועיל במלאכה זו. צבּע הייתי מימי, וכך רשום בתעודת-העלייה שלי: זגג וצבּע. ואין זה בדוי, חס וחלילה. ומפני שכל אותם החלונות והדלתות שצבעתים בבתי אחי שם, בטלוסטה, ספק עומדים וכמעט אין ספק נעקרו או נשרפו, על צבעם ושמנם, כמה טוב היה לצבּע במקצת כאן, בגבעת-הילדים!

“מדרגות בגבעה: לכבוד ראש-השנה מתקנים את המדרגות אשר במדרון הגבעה”. הנה, גם זה חדש, “לכבוד ראש-השנה”, אבל זה יפה. יש מקום לדרוּש ולסמל. תיקון מדרגות לעלייה – מה שאין כן התזמורת שמצאנו קודם. אבל נראה, נראה מה יהיה.

שוב מזכירים לחברים הרוצים להתחיל בלימודים (סתם לימוד – עברית ותנ"ך), שיזדרזו, כי בסוף השבוע תיקבענה השעות ולא יוכלו לשנותן. ורשימה גדולה על “המצב הסאניטרי בישובנו” מסיימת את הדף ועוברת ליום ד' כ"ז באלול. רופא מן החוץ ורופא מן המקום וחבר אחד ערכו חקירה סאַניטרית, והתוצאות נמסרות במכתב, מה בסדר ומה אינו בסדר, ומה הנדרש: א) לסדר בלי דיחוי וגו‘, ב) להתקין סידור וגו’, ג) להשגיח שכל הפרודוקטים וגו‘, ד) לסדר תיקונים וגו’. ה) להכניס בהקדם שיפור וגו‘, ו) להזרים את מי המכבסה וגו’, ז) להוסיף וגו‘, ח) להשגיח שכל בתי וגו’, יחד שמונה לשונות של תיקון ושיפור.

אותו יום ד', כ"ז באלול, באה למעלה ברכה כזאת: “שלום צאתה! לאה פלונית, אשר באה הנה לעזרה למשק, עבדה בישובנו יותר מאשר מתנדבות אחרות. לאחר עבודת שלושה חודשים, מרבית הזמן במטבח, עזבה היום את הגבעה. היא דורשת בשלום החברה”.

הנה, תשומת לב נאה, ובוודאי לא על חינם. עבדה יותר ממתנדבות אחרות. ורוב הזמן במטבח, אפשר עמדה ליד הדוודים הגדולים והוסיפה בהם תבלין מיוחד, שלא היה קודם, והנה הלכה – וברכה שלוחה אחריה. אף היא ברכתה שאוּרה לחברה כולה… ידידות בת העבודה.

ולאחר מכן: “דאגה לפליטים ברוסיה. על-ידי מזכירות הקיבוץ נעשית פעולה מאומצת כדי לאַפשר משלוח חבילות לפליטים ברוסיה. חברי ישובנו, שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים, מתבקשים לסור עוד היום למזכירות ולמסור את כתובתם של קרוביהם”.

כמה אני מתקנא בכם, אחי לצרה, “חברים שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים”. ודאי כבר התעניינתם וידוע לכם שחבילה קטנה עולה כשש לירות, וחבילה גדולה – כעשרים, ואך שלישיתה בערך מגיעה – כשהיא מגיעה – אל הקרובים. על המזכירוּת הזאת שלכם אני מתקנא בכם, העושה פעולה מאומצת, וודאי תעשה וגם תוכל. גם אני צריך לשלוח, לא חבילה אחת אלא שלוש, ומפני מה בעצם אין גם לנו, אנשי העיר, “מזכירוּת”? אולי מפני שאצלנו אנשי העיר, אין סמוך לזה, “הערב ישיבת ועדת המשק, ועל הפרק: חכירת שטח קרקע בסביבתנו”? אמנם כן, כנראה משום כך.

“מכתב מאת רפי (המכתב נכתב עברית ונשלח באיירוגרף ב-12 באוגוסט). קיבלנו היום את מכתבכם ממאי ושמחנו מאוד על הידיעות שמסרתם, אם כי כמה מהן אינן משמחות ביותר. – – מצער מאוד לקרוא על המחסור הקשה בידים עובדות, ויחד עם זה לדעת על מאות הבחורים והבחורות כאן בהכשרה, שחייהם עוברים לריק מפני שאינם יכולים להגיע לארץ. יפה עשיתם שצירפתם את רשימת החברים שנתגייסו. היינו שמחים מאוד לוּ יכולתם לשלוח גם את רשימת החברים שנתגייסו כבר מזמן. מסרו דרישות שלום מאתנו לכולם כשתכתבו להם. בוודאי מבינים אתם, כי יושבים אנו בהרגשה קשה של חוסר יכולת להשתתף במתהווה בארץ ומסביב לה. מדי פעם בפעם אנו מתכנים תוכניות חדשות איך לחזור הביתה, אך השעה עוד לא שיחקה לנו. הילדים מרבים לדבר על הגבעה ושואלים: מתי נסע? במחנה המתקיים כאן הרצה אורי על החיים בגן-הילדים. כל משפט בהרצאה זו התחיל: היה זה באחת השבתות, אחרי שאכלתי את בשר התרנגולת ואת מרק התרנגולת ורכבתי עם אבא על החמור… ונתקבל הרושם, כאילו החיים בארץ הם יום שבת אחד ארוך וכולו רכיבה ואכילת בשר התרנגולת… השיבו גם אתם על מכתבי באיירוגרף. ספּרו על כל המתהווה. דרישת שלום לבבית לכול”.

ודאי הבינות מעצמך שהכותב הוא חבר שיצא לשליחות, והואיל וחליפת המכתבים נעשית באיירוגרף, מסתבר שהוא נמצא באנגליה. ועמוֹ אוּרי, בנו כנראה, המספּר שם על מה שהוא מספּר, הרי ראית, אולי משוּם שהמרק, מרק התרנגולת, לא היה מאכל נפרץ לאורי, והשיגוֹ רק בשבת, וכן החמור לא היה מפונה בשבילו אלא בשבתות, ואוּלי משוּם שיש בלבו של אוּרי חטיבה גדולה של ארץ-ישראל והיא מקוּפלת יפה יפה, ואינו רוצה אף אינו יכול לגוללה שם, בארץ הערפל, והריהו נאחז בטפל: מרק, חמור. כלום לא נשתבחה ארצנו גם בתורה כארץ זבת חלב ודבש? כאילו זה עיקר שבחה ובלא זה לא היינו מחבבים אותה!

יום ה', כ“ח באלול, פותח בהודעה על התורנות בחגים: “החברים מתבקשים לעיין מיד ברשימת התורנים בימי החג ולהגיש את עצומותיהם, אם אינם מרוצים מהסידור. ערעורים המוגשים באיחור לא יתקבלו”. מהודעתה של הוועדה המסדרת את התורנות אתה למד, שעצם הגשת העצומות תופעה רגילה היא, היא מבקשת רק ומזהירה שיגישון במועדן. זה אחד מן הדברים השכיחים ב”נקודות", שבחג דווקא, כשבא אל חבר אורח או קרוב, נמצא שהמארח יש לו תורנות בעבודה מן העבודות לצרכי נפש, והוא ממהר אל “סידוּר העבודה” ומבקש ממנו שיחרוּר. וּמה יעשה אותה שעה הסידוּר הזה, את מי יבקש שיסיר מעליו את החולצה השבתית ואת הלך-הרוח החגיגי ויקבל עליו עול תורנות? על כן באה ידיעה זו בראש!

למטה הימנה “תוכנית גן החורף”, מה נעשה ומה יש לעשות; וידיעה על בית-החרושת לריבות ולשימורי ירקות. הייצוּר היה השנה כפליים מבאשתקד, אף על פי כן סגרוּ את בית-החרושת לשבוּעיים. ושני טעמים לדבר: אי אפשר ליתן חופש לעובדים בסירוגין, מפני שאין מי שימלא את מקומם, וגם הבניין והמכונות טעוּנים שיפּוּץ ותיקוּן, ובזמן שכוח הבשר-ודם ינוח גם מכונת הברזל תתוּקן. וטעם שלישי, שאינו מוּבא שם ואני בודאו מלבי: אפשר גם הרוּח, הרוּח שבאדם, ביקשה קצת לנוּח, ודווקא עכשיו, בשבועיים של החגים, היא רוצה לבוא על תיקונה. על כן באה הסגירה דווקא עכשיו, בחודש השביעי, תשרי.

הדף של יום ו' ערה“ש פותח בברכה הנושנה: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!” ותוספת חדשה: “תהא השנה החדשה שנת דרור בארץ. שנת מפּלה לעריצים ותקומה לנדכאים, שנת שיבת בנים לגבולם, אל מפעל החיים והשלום!” אמן! גם הברכה החדשה יפה, וביסודותיה היא ישנה, רק הצירופים חדשים. והיא כתובה לכל הרוחב, בפיזור, אבל באותיות קטנות, רגילות. ומפני מה “דרור בארץ” בא באותיות גדולות? המתן רגע ואנסה – שמא יש כאן רמז? כמובן, דרור בארץ – בגימטריה תש”ג! אם כן, גם זה ישן-ישן וטוב!

עוד בשני טוּרים, לכל הרוחב: “תוכנית החג: הערב בחדר האכילה (כן, ונכון, ולא בחדר-האוֹכל) תוכנית חגיגית לראש-השנה: שירה, נגינה (לשם כך התכוננה התזמורת? ונראה, נראה מה יהיה) וּקריאה. מחר ב-4 אחר הצהרים בחוּג לתנ”ך – שיר השירים (?). מחר ב-9.30 על-יד המתבן (תחת כיפת השמים הגדולה) – הסרט “אדיסון האיש”." בוודאי זה יפה, אבל מדוע דווקא בראש-השנה? אדיסון רב-האמצאות וגאון-החידושים, מפני מה לא המצאת מנגנוֹן לייצוּר “הווי”, הווי חדש וטוב? והרי אנחנו זקוקים למנגנוֹן כזה!

וּלמטה שיר, מאוד מחוּק, אולם שקול ברוב דיוּק, אפשר לקרוא לפי הקצב; ויש בו עוז ויש בו קצף. חיברו יוסף אחאי:

לַלּוֹחֲמִים בְּעֹז לִשְׁבֹּר אֶגְרוֹף הָרֶשַׁע

לַמִּתְיַצְּבִים בְּכֹחַ מוּל אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה,

לַסּוֹלְלִים נָתִיב לִפְדוּת, לְאוֹר, לְיֶשַׁע,

לִדְרוֹר וּלְנִצָּחוֹן – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנִּלְחָצִים בִּזְרוֹעַ מִתְעַלֶּלֶת,

לְכָל הַמִּתְעַנִּים בְּעֵמֶק הַבָּכָא,

לְכָל אֲשֶׁר עָיְפוּ מִשֵּׂבֶר וְתוֹחֶלֶת

לְיוֹם נָקָם בַּצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנְּדוֹנִים עַל לֹא חָמָס לַסֹּהַר,

כִּי צַר לְבַב הַדִּין וְעֵין מִשְׁפָּט טָחָה,

לַנִּגְזָלִים מֵרֹן וּמְחֶדְוַת הַנֹּעַר,

מִגִּיל הַמַּעֲשֶׂה – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לַמַּשְׁכִּימִים עִם שַׁחַר לַחֲרשׁ, לִזִרֹעַ,

אֲשֶׁר יָדָם עוֹשָׂה בְּלִי הֶרֶף בַּמְּלָאכָה,

וְלֹא תֵדַע חָשָׂךְ, וְלֹא תֵדַע מַרְגּוֹעַ

עַד יֵעָקֵר הַצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

ואחר-כך באה ידיעה על האסיפה הכללית שהיתה במוצאי ראש-השנה, יומא אריכא זה, ועל ישיבת המזכירות ומה שהחליטה, וקריאה בעניין חדר הקריאה: “בזמן האחרון נעלמים מחדר הקריאה עיתונים וחוברות. מנהג נפסד זה מן הראוי שיופסק מיד. הממונים על חדר הקריאה נוהגים לאסוף את העיתונים והחוברות ולשולחם לחברינו המגויסים. כל המוציא עיתון או חוברות מחדר הקריאה ידע כי הוא מקפח בזה את חברינו המרוחקים מן הבית והכמהים לידיעות מן הבית ומן הארץ”. נכון מאוד. ועדות נכונה ואמיתית מאוד, כמה גדול הצמאון לאות הנדפסת, לעיתון ולחוברת.

והנה עוד ידיעה: “ביקור אסירינו. בראש-השנה ניתנה רשות לבקר את אסירינו. נסעוּ כשלושים איש, ביניהם נשי החברים ובניהם. המבקרים הביאו להם למעלה מעשרים ספר לעיון, לקריאה וללימוּד, מלבד מגדנות ומתנות אחרות. גם בימי החג הבאים יורשו ביקורים כאלה”.

ועוד כמה פרטים מתוכנית הלימוּדים בשיעורי הערב (הם מתחדשים מיד, למחרת ראש-השנה בערב): ראשונים (יהושע), דקדוק (עוד מלמדים לו לזה כאן, בארץ-ישראל, כמקצוע לעצמו?), ספרוּת (יהודה שטיינברג); ולמתקדמים: אחרונים (הושע), דקדוק (כאן – ניחה!) וספרוּת (שאול טשרניחובסקי), וישנם שיעוּרים למתחילים גמוּרים ולמתחילים-מתקדמים: קריאה בעיתון. ובשבת אחר הצוהריים שיר-השירים (עכשיו ברוּר מפני מה נכנס גם לתוכנית של ראש-השנה, שחל להיות בשבת).

ואלה כמעט כל המעשים שנעשו בששת ימי המעשה הללו בגבעה.

ומה היה על התוכנית בראש-השנה, ההצליחה? לא מסופר על כך ולא כלום, התזמורת ודאי ניגנה יפה והמקהלה שרה יפה מאוד. אבל במוצאי ראש-השנה, באסיפה הכללית, אירע משהו. ועל כך מסופר ברשימה: “כיצד נחוג את חגינו? זעקה-שאלה זו התפרצה אמש באסיפה הכללית מפי אחד החברים, אשר נכווה, כנראה, מצוּרת מסיבתנו בראש-השנה”.

חברים יקרים, זעקה זו פרצה גם כאן, בעיר, ולא במוצאי ראש-השנה בלבד. אלא שאין כאן אל מי לזעוק, מפני שאין כאן אסיפה כללית, היכולה להבטיח “כי שאלה זו תשמש נושא לדיון באסיפה, כאשר שימשה כבר לא פעם”.

____________

תם. עוד שתי שורות, אף הן באו בראש, באותיות גדולות, ולכל רוחב הדף הראשון של השנה החדשה: “לחנה וליעקב נולד בערב ראש השנה בן! לשושנה ולחיים נולדה בב' דראש-השנה בת!”

הוא שאמרתי: בת תחילה… סימן טוב ומזל טוב!