(דברים בערב האזכרה)
הקשר עם דויד פינסקי, עליו השלום, היה לי חוויה אישית קרובה מאוד, והקירבה היתה כמעט כמו עם בן-משפחה, והייתי מעדיף שלא לדבר עליו כלל לפני קהל רב. אבל חברי הטילו עלי לדבר בשם קבוצת הסופרים בחיפה, ואני מציית. וכבר בתחילת דברי אני רוצה להעיד על כל החברים הללו, שהם לא חשבו כלל על כך, אם פינסקי הוא סופר עברי או רק סופר חובב עברית וציוני, והם היו באים אל פינסקי בנאמנות ובקביעות בשבתות ובמועדים, לכבדו ולעודדו בזמן מחלתו.
ופסוק אחד אוסיף כאן לדברי ראש העיריה, מר אבא חושי: סופרי חיפה העבריים היו באים אל פינסקי בנאמנות ובקביעות יותר משהיו באים אליו סופרי יידיש שבתל-אביב, אלה שהוא חיבב אותם והיה שואל עליהם, למה אינם באים. אינני רוצה להזכיר שמות, אבל הם לא באו אליו ימים רבים, וגם היום, לאזכרה הזאת, לא באו.
וחייב אני תודה לידידי מנדל זינגר, שהקדים אותי ברשימת המזכירים פה את דויד פינסקי, וקבע שאדבר לפני אורחנו היקר זלמן שזר. אחרי דבריו בוודאי לא הייתי מעֵז לומר משהו על פינסקי. הרי התמונה השלימה מאישיותו של פינסקי היוצר, הראשון לסופרים סוציאליסטיים בישראל, היא תמונה שנקבעה בזכרוני מן ההערכה שהעריך שזר את דויד פינסקי לפני הרבה שנים, בשעת ביקורו הראשון של פינסקי בארץ ישראל. ואני יודע כמעט רק את שתי החוליות הקיצוניות של השלשלת הגדולה והארוכה הזאת ששמה דויד פינסקי: החוליה הראשונה – ואותה אני יודע רק מתוך קריאה ומתוך ראייה שבדמיון, והחוליה האחרונה – כמה השנים האחרונות של שכנותנו וידידותנו הטובה עם פינסקי בהר הכרמל.
בשנת 1894 כתב י“ל פרץ מווארשה מכתב לדינזון ידידו, שישב בימים ההם בקיוב. דרך אגב, פרץ כתב לדינזון עברית, כרוב מכתביו של פרץ אל סופרי יידיש. ובמכתב נאמר כך: “אוהבי ועוזרי הם פינסקי, פינסקי, פינסקי”. פרץ עסק אז ב”די יידישע ביבליאטעק“, והעיקר – הדפיס את ה”יום-טוב בלעטלעך“. ואני זוכר (כמו שאמרתי – מתוך קריאה ומתוך ראייה דמיונית), איך עמדו שם שני אלה, י”ל פרץ, שהיה אז כבן ארבעים וארבע, ודויד פינסקי, שהיה כבן עשרים ושתים, וציפו במתיחות על-יד מכונת הדפוס, עד שהוציאה מתוכה את העמודים הראשונים של ה“יום-טוב בלעטלעך” הראשון. והם צהלו ושמחו יחדיו, מפני שידעו כי הנה הונח היסוד למשהו חדש ויפה, לספרות מודרנית ביידיש.
על-כן היה לי דויד פינסקי כמין פלא, אחרון מן הענקים ששרדו מדור-הנפילים הראשון ההוא, אדם שעבד זמן מסוים עם פרץ ביחד ושנים רבות עמד עמו בקשרי ידידות, ואפשר לשאול אותו על פרץ ועל סופרים אחרים מן הדור ההוא, ולשמוע איך היה ומה היה בימים ההם.
והיה תענוג גדול לדבר עם פינסקי. הוא לא הכיר ולא הודה בהבדלים של גיל. פעם אחת הלכו אנשי ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה בדרך מוזרה במקצת, וקבעו מסיבה ספרותית משותפת לפינסקי ולי ביחד. בהוצאת “ילקוט” הופיעה מהדורה חדשה של “ספר השירות והבלדות” שלי, וחודש אחרי-כן הופיעה מהדורה חדשה של הרומאן של פינסקי “בית נוח עֶדוֹן” בתרגומי, ומשום סמיכות ההופעה של שני הספרים צירפו את שני המחברים למסיבה אחת. כשנודע לי הדבר, הלכתי אל פינסקי ושאלתי אותו, אם הוא יודע על כך, אם התייעצו עמו, ואם הסכים. “ודאי שאני יודע”, אמר. “ולמה זה לא אסכים?” אמרתי לו: הרי יש איזה הבדל! – “איזה הבדל?” – שאל. אמרתי: נניח, ההבדל שבגיל. “לא” אמר, “אין שום הבדל. ווער איז דא ניט יונג – איך בין ניט יונג?!”
דויד פינסקי היה קודם-כל אדם אציל. מעולם לא שמעתי מפיו דבר בגנותו של סופר אחר. פעם אחת שאלתי אותו, איך ייתכן שבמשך כל ימי חייו לא קנה לעצמו תריסר או שני תריסרים של אויבים? ועל כך השיב בצניעות: אני מעולם לא דחקתי את רגליהם של אחרים, לא הייתי זקוק לאחרים. אדרבה, אני הייתי המשלם שכר-סופרים, אני הייתי הנותן פרסים לאחרים.
אף-על-פי-כן, שלוש-ארבע פעמים ראיתי אותו בא לידי כעס ורוגז. פעם קרא לפני כמה עמודים מתוך מחברת שלימה כתובה בכתב-הפנינים שלו, חלק מעבודה גדולה שכתב על “האיש מנצרת” של שלום אש. זאת היתה עבודה ביקורתית מדוקדקת מאוד, עם מיני ורמינהו מעמוד לעמוד וסתירות בין שורה לשורה; כאן לא זכר שלום אש מה שכתב שם, ובכלל – כל הרומאן הזה מלא זיופים ועיוותים היסטוריים. הוא אינו יכול להירגע, אמר, הוא יגמור את כל עבודתו על הרומאן הזה ויגלה את כל השקרים שבו. אותו לא ירמו, הרי הוא היסטוריון לפי השכלתו!
פעם אחרת כעס מאוד על אדם שכתב דראמה בשם “שאול המלך”. לא הועילה טענתי, שהנושא הזה הוא נושא שרבים עסקו בו. הדראמה הזאת, טען, לקוחה ממנו לכל פרטיה!
אך כעסו הגדול והממושך היה על “הבימה” הבטיחה לו להציג מחזה שלו, ולא קיימה את הבטחתה. אחר-כך באו אנשים מ“הבימה” וקראו עוד מחזה שלו, והבטיחו להשיב לו תשובה, ולא השיבו לו כלל, התעלמו ממנו, שכחו אותו.
פעם אחת טיילנו ברחוב מוריה יחד עם גברת אחת חמודה מ“הבימה”, מרת אינה גובינסקה, שגם היא איננה עוד בין החיים. עברנו ליד ביתו של פינסקי, והוא ישב בגינה שלפני הבית, וכשראה אותנו רץ לקראתנו. כשאמרנו לו: זאת היא אינה גובינסקה מ“הבימה” – התחיל מיד שופך את כל מרי לבו וזעמו על “הבימה” בקושי הצלחנו להסביר לו, כי אינה איננה חברה בוועדת הרפרטואר ואין לה בזה שום השפעה.
אלה הם שלושה הכעסים של פינסקי, ועל ארבעה לא אשיבנו – על הכעס הרביעי אין לי מה להשיב לו גם עכשיו; והוא דבר שאני חייב לספר עליו, ואני מבקש מאוד שהדברים ייכנסו באוזניהם של האנשים שאליהם הוא מכוון.
ראש תאווֹתיו של פינסקי בשנים האחרונות היה לראות את חמישים סיפוריו הקטנים מתורגמים לעברית ומכונסים בכרך אחד. אחר-כך כבר הסכים שיהיו שלושים בלבד. הוא רצה שאני אהיה המתרגם, ואני הבטחתי לו שאסלק כל עבודה אחרת ואתרגם גם סיפוריו אלה, אם רק יימצא מו"ל. ניהלנו משא-ומתן עם הוצאת “עיינות”, ועם הוצאות ספרים אחרות, והדברים לא נסתייעו.
יום אחד בא פינסקי אלינו הביתה במפתיע, ובשעה שלא פיללנו שיבוא אורח נכבד כמותו. פניו היו רעים מאוד והוא נראה מרוגש ביותר. התנצל על כך שבא בשעה לא מתאימה לביקור, בין שתים לשלוש אחר-הצהרים, ובלי להודיע תחילה. הוא הולך מן הסַפּר, והוא סר אל ביתנו. ואך ישב על הספה – גילה לשם מה הוא בא: “מה יהיה על הסיפורים שלי? סוף-סוף, מתי יתרגמו אותם, ומתי אזכה לראותם בדפוס?”
רציתי לנחם אותו, ולשם כך עשיתי מעשה שלא ייעשה – נעשיתי כמגלה-סוד. סיפרתי לו כי קבוצת הידידים שלו (זאת הקבוצה המכובדת והמסורה, שטיפלה בו אחר-כך במשך חודשים ושנים, ואם ירצה ידידנו מנדל זינגר – יספר לכם מי חבריה) מכינה לו חגיגה למלואת לו שמונים וחמש שנים. תיווסד קרן גדולה, כחמישה-עשר אלף דולר, יוציאו את כל כתביו ויגישו אותם לו כמתנה; וכן ישפיעו על תיאטרון, “הבימה” או “אוהל”, שיציג אחד מן המחזות שלו, ובכלל – יכבדוהו כבוד רב!
אינני יודע אם התוכנית הזאת כבר היתה לו או לא, אבל הוא לא נתפעל. רגע אחד הרהר, ואחר-כך אמר: “יע, יע, זייער פיין, איך בין אבער אן אלטער מאן. זייער אן אלטר מאן. וואס ספעקולירן זיי מיט מיר?!”
והנה, עכשיו בוודאי כבר הגיעה השעה, ואין עוד מקום לספקולאציה, ומה שהובטח לעשות לכבודו של דויד פינסקי – יש לעשות לזכרו, ובהקדם. כי טבעם של מעשים כאלה, כשאין עושים אותם מיד – אינם נעשים עוד כלל. והרי יחסנו אל דויד פינסקי היה לא רק כאל סופר נכבד ורב-זכויות, אלא גם כאל אדם יקר וקרוב ואהוב עד מאוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.