1937. ה' לויק בא לארץ. וכל אדם ביישוב יודע כי לויק הוא מחברו של “הגולם” המוצג ב“הבימה”, אבל רק מעטים יודעים את שיריו. ובכן, צריך להטעים את הרבים טעם שירתו.
והימים ההם עודם ימים טובים לשירה. עורך “דבר” הוא זלמן רובשוב, ובחדר המגיהים יושב דניאל לייבּל. והם ממציאים לי שירים משירי לויק ואומרים: נסה לתרגם את השיר הזה. ואת השיר הזה. ואני מנסה, בקלות ובזריזות, ומצליח. מה שתירגמתי היום, רואה אור מחר ב“דבר”, במוסף של “דבר”, ב“דבר לילדים” וב“דבר לעולה”.
שיר אחד ארוך ולא מחורז, “מין אוויל שכזה”, הכינותי נוסחו הראשון בערב והבאתיו עמי אל המערכת בבוקר. בשביל להחיש את הדפסתו עומדים אתי שני מעודדי, דניאל לייבל מצד זה וזלמן רובשוב מצד זה, וקוראים אתי יחד אחד מקור ואחד תרגום, בודקים ומציעים ומסייעים עמי לקבוע את הנוסח הנכון, המדויק יותר והשירי יותר. זה היה אז, בימים הטובים ההם, עניין חשוב ונכבד, שראוי לטפל בו. היה חשוב השיר, והיה חשוב השר, ונחשב אפילו המתרגם.
לפגישה עם המשורר בבית-קפה ברחוב אלנבי אני מביא עמי את השיר “ביום הגאולה”. זה עתה יצא מתחת למכבש הדפוס. עודו רטוב. ובאותיות גדולות, כי נועד לקריאה לעולים חדשים.
מושיבים אותי על-יד לויק, ואני מראה לו את התרגום החדש, וכולי חרדה. מעשה שלא ייעשה עשיתי: במקור אין חרוזים בשיר, הכתוב דוּטוּרים עם סיומת קבועה “דער גואל”, ואילו אני בתרגומי הוספתי חרוזים. האם ירגיש, האם יקפיד?
לויק מסיח דעתו מכל המסיבה וקורא את התרגום (רק לאחר שנים, כשקראתי את “שיחתו” המפורטת של יעקב פּאט עם המשורר, נודע לי כי היה תלמיד בישיבה וגם מורה לעברית במשך כמה “זמנים”, ולא פליאה היא שהבין יפה לשון הקודש).
וכשהוא גומר את הקריאה בלחש הוא מעיר בשקט:
- הרי הוספת לי אפילו חרוזים.
ובכן, נתפסתי! ובחרדה אמיתית אני שואל:
– ואתה ברוגז עלי משום כך?
–ברוגז לא, חלילה. עשית את הדבר יפה מאוד. אבל חייב אתה לדעת, כי שינוי מעין זה סכנה יש בו, וצריך מאוד ומאוד להיזהר. המתרגם נעשה ממילא שותף למחבר, ואם הוא מוסיף עוד חרוזים משלו, הרי יש סכנה, שהוא יהיה השותף הגדול יותר…
הרגשתי עצמי כנזוף, כמי שנתפס בקלקלה. אבל לויק הוסיף:
–אני רוצה לתת לך ספר שלי במתנה. אך הבאתי שני ספרים בלבד. אחד נתתי לאחותי, ואחד ישנו עמי, זה שאני קורא מתוכו בקיבוצים. את הספר הזה אשאיר לך בצאתי מן הארץ.
*
לויק יצא מן הארץ ואת הספר לא קבלתי. שכח, כנראה. הייתי מאוכזב מאוד, ימים רבים.
יום אחד נקריתי לפני יעקב זרובבל, אמר לי:
–דע לך, מתנה יקרה שמורה אצלי בשבילך, ספרו של לויק “לידער פוּן גן-עדן”. זה הטופס שמתוכו קרא את שיריו בכל מקום בארץ. לפני יציאתו מסרו לי בשבילך. אבל אני דחיתי את מסירתו לך, מפני שלא יכולתי להיפרד ממנו. עכשיו משנקרית לפני, בוא ואתנו לך.
אין רישום וקיטלוג בספרייתי, אבל גם בלי רישום הספר הזה הוא מס' 1 בארון ספרי יידיש. זו היתה התחלה טובה. אחרי הספר הזה באו ספרים רבים של משוררי יידיש ומספּריה ותרגומים רבים והתקשרות מחודשת קרובה ונלבבת, עם ספרותנו ביידיש.
ביקורו השלישי והאחרון של לויק היה ממלכתי, מלכוּתי. הוא בא בימי המדינה ואל המדינה. וכשבא לחיפה נערכה לו תחילה קבלת-פנים לפני קהל מוזמנים על מרפסת-גג של בית-קפה במרכז הכרמל, ואחר-כך ערב גדול לקהל רב ונלהב, שמילא עד אפס מקום את אולם “ביתנו”.
זכורה לי קבלת הפנים בהר-הכרמל. וזכור לי בעיקר, כיצד לויק דיבר. נעימת-הדיבור השקטה, האיטית, הברורה. כל פסוק ופסוק חדש, זה עתה נולד, זה עתה נברא, מעשה בראשית.
השמש נטה לשקוע אל הים, וזוהרו האדמדם הפיז את פניהם של כל היושבים. אך לויק, בפניו הצחים ובראשו הלבן, האיר באור מופלא – מראה כוהן המשרת בקודש.
ישבתי והקשבתי – וחשבתי. והייתי מלא תמיהה על הגבורה שברוח האדם. הרי האיש כבן שבעים ולא יסופר מה סבל, ולא יתואר מה נשא מילדותו ועד היום הזה. עניות ומחסור ועבודה קשה; שינה על ספסל בית-המדרש והאגרוף מתחת לראש; ועסקנות אסורה ובתי-סוהר ומשפט ועינויים וכבלים, תא-יחיד ואפלה, מראות השפלה והוצאה להורג. הליכה לסיביר ועבודת-פרך ובריחה מסיביר, ונדידה וטלטולים – ואמריקה. לא זו של היום, השׂבֵעה והמלאה, אלא זו של אז, עם עמל-היום הקשה. סולם של סיידים ודלי עם מברשת, או דלי עם דבק וטפיטין. עבודה גופנית קשה במשך שנים. עד שמתעוררת השחפת, ירשת משפחה. והבראה (עם עבודת-יצירה בלתי-פוסקת) ושוב הסולם עם המברשת והדבק… ועם כל זה – חוזה לעם ולאדם, עושה חשבונם ושואל-לדרכם ותוהה על גורלם – בשיר, בפואמה, בדראמה.
והנה גם עתה עומד הוא, מואר באדמימות השקיעה ונושא דברו בשקט, אך לוהט, על העם והארץ, על הגולה ועל המולדת – בלשון המיוחדת לו, במונחים הנטבעים על-ידו, בראייה המיוחדת לו, וכולו פלאי, פלאי עד מאוד, נושא היסורים ונושא הכתר.
לויק נסע מחיפה והבטיח לשוב אליה. אבל לא במהרה שב. חלה ושכב בבית-החולים בירושלים. וכשהבריא, בא לתוספת-מנוחה בבית אחותו בחיפה, מרת בטקין.
ומשפחת בטקין גרה ברחוב אביב, הוא הרחוב שבו גרתי גם אני. והודות לשכנות הזאת זכיתי לכמה ביקורים של לויק בביתי, וזכיתי לכמה וכמה שעות של שיחה נעימה ומחכימה. והספקתי לא רק להעריץ יותר את המשורר ולהוקיר יותר את ההוגה שבו, אלא גם לאהוב אהבת נפש את לויק האדם.
בבית בטקין אין טלפון, וכשצריך לויק לטלפן למקום מן המקומות בעיר או מחוצה לה הוא קם ועולה אלי. עולה במדרגות הרבות מבית בטקין אל רחוב אביב, ועולה במעלה הרחוב, ועולה במדרגות עד הקומה השלישית. הוא מבקש להסתיר את קוצר הנשימה, אבל אנו מושיבים אותו על הספה לפוש מעט, אחר-כך הוא מטלפן למי שמטלפן, ואחר-כך מרים מגישה לו את ה“כיבוד” הקבוע והמוסכם: כוס תה עם צנים.
הכיבוד דל, אבל השיחה כנגד זה עשירה ונעימה ומתנהלת בנחת. הוא נשאל ומשיב (ובמשך כל השיחות לא נשמעה הערה או רמיזה אחת בגנותו של חבר-סופר!), אבל הוא גם מספר מעצמו מה שהוא רוצה לספר, על החוויות בבית-החולים בירושלים. על הכבוד שנתכבד בביקורם של ידידים ואנשי-שם. ועל ביקורה של רעית הנשיא. על חביבותן של האחיות ומסירותם של הרופאים. הוא זכה ממש זכייה גדולה, שנזדמן לו לשכב חולה בבית-חולים בישראל – – –
לשם גיוון השיחה הוא משלב מלים וביטויים בעברית. לא מלים בלשון-הקודש, שהן שכיחות ביידיש, אלא מלים בעברית “ישראלית”, ספרדית, בנגינתן המלרעית. והוא נהנה מזה. והוא מספר שכתב אפילו שיר שחציו עברית וחציו יידיש, עברית ויידיש נחרזות זו עם זו ומתחבקות יחדיו באהבה.
*
יום אחד אני מרצה לו בקצרה על תוכניתי הנושנה, שכבר הרציתי עליה לפני כמה וכמה סופרים-אורחים מאמריקה, וכולם התפעלו ממנה והבטיחו לפעול ולעשות, אבל לא הצליחו כנראה לקיים הבטחתם, והיא התוכנית של “תרגום השבעים” החדש: מערכת משותפת של סופרי ישראל וארצות-הברית תכין רשימה של שבעים ספרים בערך, של ספרות יידיש לכל סוגיה, ואלה שבעים הספרים יתורגמו במשך כמה שנים מיידיש לעברית. וכך יצילו מעט מהרבה, כל עוד ישנם המתרגמים המסוגלים לעשות את העבודה הזאת, וכל עוד לא נסתתמו ארונות-הספרים בישראל בתרגומים מלשונות אחרות.
לויק שותק, מהרהר, אחר-כך הוא שואל: האין תקווה בישראל לספרות יידיש ביידיש?
לא, אין תקווה. ולשם הדגמה אני מספר לו מעשה שהיה. משורר עברי מת והניח בן. והבן אף הוא סופר במקצת, אבל כשנולד לו ילד ונדרש לו חדר-הספריה של אביו, פינה את הספרים בלשונות שאינו יודע והניח רק את העבריים ואת האנגליים. מה שאפשר היה למכור – נמכר, וספרי יידיש לא נמצאו להם קונה. אבל נמצא מי שמוכן לקבל אותם במתנה. ועד שיבוא לקבל אותם – הושמו בארגז גדול והועלו אל הגג, מתחת לגגון של מקום הכביסה. באו נשים לכבס והזיזו את הארגז אל מחוץ לגגון. בא גשם וירד על הספרים, כבוכה על גורלם. אני הייתי על אותו גג וראיתי אותם הספרים, ספרי שירה ופרוזה של סופרי יידיש, עם הקדשות של מחבריהם… שרויים היו במים, רטובים ונרקבים.
לויק שומע בשקט את הסיפור עד סופו ואומר: סדנא דארעא חד הוא. מעשה מעין זה וגרוע ממנו היה בניו-יורק. יום אחד מצאו מאספי האשפה בברוקלין כמה וכמה עשרות ספרים מונחים ליד פחי הפסולת. וכבר מוכנים היו לאספם עם שאר האשפה. אבל אחד מפועלי הנקיון, כושי ירא-שמים, פתח את אחד הספרים וראה אותיות עבריות, וסבור היה: ספרים קדושים הם, אולי ספרי הביבליה. הלך אל הטלפון הסמוך וצלצל אל מערכת של עיתון יהודי וסיפר על המציאה. שלחה המערכת אדם לראות, מה טיבם של הספרים. ומה מצאו? מיטב הספרות ביידיש, עם הקדשות מאת המחברים, לאדם פלוני. נתברר, פלוני מת, ובנו היורש צר היה לו בדירה ופינה את הספרים ישר אל האשפה…
–אלא, מוסיף לויק, סיפורי שלי יש לו עוד עוקץ. הבן היורש הזה עסקן יהודי היה, ובאותם הימים ממש מועמד היה להיבחר למוסד פלוני-אלמוני, ובגלל המעשה הזה, שנודע ברבים, נכשלה מועמדותו כשלון גמור.
שני הסיפורים היו עצובים ומעציבים. כמה רגעים ישבנו מחרישים. עד שאמר לויק:
–הרעיון שלך בדבר “תרגום השבעים” החדש רעיון יפה הוא. אבל קשה להאמין, שאפשר להגשימו על-ידי מערכת משותפת לישראל ולארצות-הברית שתפעל מרחוק. אולי, אולי, נשלח משם אדם מוסמך מיוחד לשם כך…
לא העזתי לשאול, למה לא יהיה הוא עצמו האדם המוסמך הזה. שיבוא, שיישאר לשם זה בישראל!
*
המשכה וסיומה של השיחה הזאת היה בבוקר הפרידה בבית בטקין, ברחוב אביב למטה. ישבנו על המרפסת הנשקפת אל ואדי רב-הוד וצופה אל הים.
–על המרפסת הזאת, אומר לויק, כתבתי את שירי הכרמל שלי (שישה במספר, מופלאים בצורתם המשוכללת ומפליאים בדמיונם החזוני). מן המקום הזה ראיתי את ארץ-ישראל בכל יופיה, וכאן הרגשתי בפעם הראשונה הרגשת-בית-ומולדת אמיתית… מה מאוד הייתי רוצה לחיות את שארית חיי כאן, על הכרמל.
–והרי ראש העיר מבטיח לך דירה נאה, ולמה באמת לא תשתקע בחיפה?
–כן, הוא מבטיח, וגם פרנסתי למעשה מובטחת. אין לי דאגה לקיום. מה שמספיק לנו לקיום של צמצום בניו-יורק יכול להספיק כאן לקיום רווחה. אבל…
–אבל מה? – לוחץ אני הפעם, בשעת פרידה.
–אבל הילדים, הנכדים. המשפחה. קשה. קשה מאוד להיתנתק. קשה לקוות, שכולם יבואו הנה. וקשה גם לחשוב, שאנחנו נוכל לנסוע כל פעם לשם, להתראות אתם…
רואה אני את צערו הגדול – והוא צערו של כל אדם מארצות הטובה והרווחה, שהוא אוהב את ישראל ורוצה לחיות בה, והוא אוהב את משפחתו ואינו יכול לעזוב אותה.
אנו נפרדים בלבביות, ובברכה שבמהרה בימינו יבוא המשיח ויקבץ את כל נידחינו בבת-אחת.
מרת בטקין, אחותו של לויק, הדומה אליו דמיון מופלג בעור פניה ובאור עיניה ובקולה ובאופן-דיבורה, מלווה אותנו ברדתנו במדרגות, והיא מנסחת את הדברים בפשטות ובבהירות: – נשמתו קרועה לשנים… הוא רוצה מאוד להשתקע כאן. אפילו להישאר כאן מיד, אך היא, אשתו – רוצה לשוב אל הילדים.
*
לאחר כמה ימים בא מכתב מלויק. תודה על השכנות הטובה, על סבר הפנים הטובות. והודעה משמחת על התואר והכבוד שעומדים להעניק לו באמריקה.
זה היה המכתב האחרון. אחריו לא הגיעו אלא ידיעות ולא ממנו אלא עליו, מן המשפחה שם, ואחר-כך מן האח החיפאי שיצא לארצות-הברית. לויק עצמו שתק. לויק היה מוטל בבית-חולים. ואחר-כך בבית ושוב בבית-החולים – משותק. אילם.
כשבא מניו-יורק אפרים אוירבאך והביא דרישת-שלום מכל הסופרים הידידים באמריקה, אמרתי לו: על לויק אינני שואל, יודע אני מה מצבו. אבל שואל אני: אולי היית אצלו? אולי ראית אותו?
–כן, ראיתי אותו. והוא שוב בכבלים.
–מה פירוש בכבלים?
–הרופאים מצאו, כי בשביל לאפשר לו תנועה כלשהי ברגלים המשותקות, יש לתלות בהן מיני משקלות, שימשכו אותו למטה. באתי, ראיתי זאת, ואמרתי לעצמי: לויק פתח את דרכו בכבלים, ועתה הוא הולך לסיים את דרכו בכבלים.
אינו יודע משום מה עלו בדעתי במקום הכבלים האלה, הראשונים – של האסיר בתאו בכלא ברוסיה, והאחרונים – של החולה בבית-החולים בניו-יורק, כבלים אחרים, קדמונים – אלה שהיו קושרים ברגלו של הכוהן הגדול בכניסתו לשרת לפני-ולפנים…
עתה הנה הוסרו ממנו כל הכבלים – הראשונים והאחרונים והקדמונים – וכולו נשמה, רוח, זוהר זוהר… מראה כהן גדול בבואו מן הקודש אל קודשי הקודשים.
יום ו‘, ז’ בשבט תשכ"ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.