(דברים בערב האזכרה)

הקשר עם דויד פינסקי, עליו השלום, היה לי חוויה אישית קרובה מאוד, והקירבה היתה כמעט כמו עם בן-משפחה, והייתי מעדיף שלא לדבר עליו כלל לפני קהל רב. אבל חברי הטילו עלי לדבר בשם קבוצת הסופרים בחיפה, ואני מציית. וכבר בתחילת דברי אני רוצה להעיד על כל החברים הללו, שהם לא חשבו כלל על כך, אם פינסקי הוא סופר עברי או רק סופר חובב עברית וציוני, והם היו באים אל פינסקי בנאמנות ובקביעות בשבתות ובמועדים, לכבדו ולעודדו בזמן מחלתו.

ופסוק אחד אוסיף כאן לדברי ראש העיריה, מר אבא חושי: סופרי חיפה העבריים היו באים אל פינסקי בנאמנות ובקביעות יותר משהיו באים אליו סופרי יידיש שבתל-אביב, אלה שהוא חיבב אותם והיה שואל עליהם, למה אינם באים. אינני רוצה להזכיר שמות, אבל הם לא באו אליו ימים רבים, וגם היום, לאזכרה הזאת, לא באו.

וחייב אני תודה לידידי מנדל זינגר, שהקדים אותי ברשימת המזכירים פה את דויד פינסקי, וקבע שאדבר לפני אורחנו היקר זלמן שזר. אחרי דבריו בוודאי לא הייתי מעֵז לומר משהו על פינסקי. הרי התמונה השלימה מאישיותו של פינסקי היוצר, הראשון לסופרים סוציאליסטיים בישראל, היא תמונה שנקבעה בזכרוני מן ההערכה שהעריך שזר את דויד פינסקי לפני הרבה שנים, בשעת ביקורו הראשון של פינסקי בארץ ישראל. ואני יודע כמעט רק את שתי החוליות הקיצוניות של השלשלת הגדולה והארוכה הזאת ששמה דויד פינסקי: החוליה הראשונה – ואותה אני יודע רק מתוך קריאה ומתוך ראייה שבדמיון, והחוליה האחרונה – כמה השנים האחרונות של שכנותנו וידידותנו הטובה עם פינסקי בהר הכרמל.

בשנת 1894 כתב י“ל פרץ מווארשה מכתב לדינזון ידידו, שישב בימים ההם בקיוב. דרך אגב, פרץ כתב לדינזון עברית, כרוב מכתביו של פרץ אל סופרי יידיש. ובמכתב נאמר כך: “אוהבי ועוזרי הם פינסקי, פינסקי, פינסקי”. פרץ עסק אז ב”די יידישע ביבליאטעק“, והעיקר – הדפיס את ה”יום-טוב בלעטלעך“. ואני זוכר (כמו שאמרתי – מתוך קריאה ומתוך ראייה דמיונית), איך עמדו שם שני אלה, י”ל פרץ, שהיה אז כבן ארבעים וארבע, ודויד פינסקי, שהיה כבן עשרים ושתים, וציפו במתיחות על-יד מכונת הדפוס, עד שהוציאה מתוכה את העמודים הראשונים של ה“יום-טוב בלעטלעך” הראשון. והם צהלו ושמחו יחדיו, מפני שידעו כי הנה הונח היסוד למשהו חדש ויפה, לספרות מודרנית ביידיש.

על-כן היה לי דויד פינסקי כמין פלא, אחרון מן הענקים ששרדו מדור-הנפילים הראשון ההוא, אדם שעבד זמן מסוים עם פרץ ביחד ושנים רבות עמד עמו בקשרי ידידות, ואפשר לשאול אותו על פרץ ועל סופרים אחרים מן הדור ההוא, ולשמוע איך היה ומה היה בימים ההם.

והיה תענוג גדול לדבר עם פינסקי. הוא לא הכיר ולא הודה בהבדלים של גיל. פעם אחת הלכו אנשי ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה בדרך מוזרה במקצת, וקבעו מסיבה ספרותית משותפת לפינסקי ולי ביחד. בהוצאת “ילקוט” הופיעה מהדורה חדשה של “ספר השירות והבלדות” שלי, וחודש אחרי-כן הופיעה מהדורה חדשה של הרומאן של פינסקי “בית נוח עֶדוֹן” בתרגומי, ומשום סמיכות ההופעה של שני הספרים צירפו את שני המחברים למסיבה אחת. כשנודע לי הדבר, הלכתי אל פינסקי ושאלתי אותו, אם הוא יודע על כך, אם התייעצו עמו, ואם הסכים. “ודאי שאני יודע”, אמר. “ולמה זה לא אסכים?” אמרתי לו: הרי יש איזה הבדל! – “איזה הבדל?” – שאל. אמרתי: נניח, ההבדל שבגיל. “לא” אמר, “אין שום הבדל. ווער איז דא ניט יונג – איך בין ניט יונג?!”

דויד פינסקי היה קודם-כל אדם אציל. מעולם לא שמעתי מפיו דבר בגנותו של סופר אחר. פעם אחת שאלתי אותו, איך ייתכן שבמשך כל ימי חייו לא קנה לעצמו תריסר או שני תריסרים של אויבים? ועל כך השיב בצניעות: אני מעולם לא דחקתי את רגליהם של אחרים, לא הייתי זקוק לאחרים. אדרבה, אני הייתי המשלם שכר-סופרים, אני הייתי הנותן פרסים לאחרים.

אף-על-פי-כן, שלוש-ארבע פעמים ראיתי אותו בא לידי כעס ורוגז. פעם קרא לפני כמה עמודים מתוך מחברת שלימה כתובה בכתב-הפנינים שלו, חלק מעבודה גדולה שכתב על “האיש מנצרת” של שלום אש. זאת היתה עבודה ביקורתית מדוקדקת מאוד, עם מיני ורמינהו מעמוד לעמוד וסתירות בין שורה לשורה; כאן לא זכר שלום אש מה שכתב שם, ובכלל – כל הרומאן הזה מלא זיופים ועיוותים היסטוריים. הוא אינו יכול להירגע, אמר, הוא יגמור את כל עבודתו על הרומאן הזה ויגלה את כל השקרים שבו. אותו לא ירמו, הרי הוא היסטוריון לפי השכלתו!

פעם אחרת כעס מאוד על אדם שכתב דראמה בשם “שאול המלך”. לא הועילה טענתי, שהנושא הזה הוא נושא שרבים עסקו בו. הדראמה הזאת, טען, לקוחה ממנו לכל פרטיה!

אך כעסו הגדול והממושך היה על “הבימה” הבטיחה לו להציג מחזה שלו, ולא קיימה את הבטחתה. אחר-כך באו אנשים מ“הבימה” וקראו עוד מחזה שלו, והבטיחו להשיב לו תשובה, ולא השיבו לו כלל, התעלמו ממנו, שכחו אותו.

פעם אחת טיילנו ברחוב מוריה יחד עם גברת אחת חמודה מ“הבימה”, מרת אינה גובינסקה, שגם היא איננה עוד בין החיים. עברנו ליד ביתו של פינסקי, והוא ישב בגינה שלפני הבית, וכשראה אותנו רץ לקראתנו. כשאמרנו לו: זאת היא אינה גובינסקה מ“הבימה” – התחיל מיד שופך את כל מרי לבו וזעמו על “הבימה” בקושי הצלחנו להסביר לו, כי אינה איננה חברה בוועדת הרפרטואר ואין לה בזה שום השפעה.

אלה הם שלושה הכעסים של פינסקי, ועל ארבעה לא אשיבנו – על הכעס הרביעי אין לי מה להשיב לו גם עכשיו; והוא דבר שאני חייב לספר עליו, ואני מבקש מאוד שהדברים ייכנסו באוזניהם של האנשים שאליהם הוא מכוון.

ראש תאווֹתיו של פינסקי בשנים האחרונות היה לראות את חמישים סיפוריו הקטנים מתורגמים לעברית ומכונסים בכרך אחד. אחר-כך כבר הסכים שיהיו שלושים בלבד. הוא רצה שאני אהיה המתרגם, ואני הבטחתי לו שאסלק כל עבודה אחרת ואתרגם גם סיפוריו אלה, אם רק יימצא מו"ל. ניהלנו משא-ומתן עם הוצאת “עיינות”, ועם הוצאות ספרים אחרות, והדברים לא נסתייעו.

יום אחד בא פינסקי אלינו הביתה במפתיע, ובשעה שלא פיללנו שיבוא אורח נכבד כמותו. פניו היו רעים מאוד והוא נראה מרוגש ביותר. התנצל על כך שבא בשעה לא מתאימה לביקור, בין שתים לשלוש אחר-הצהרים, ובלי להודיע תחילה. הוא הולך מן הסַפּר, והוא סר אל ביתנו. ואך ישב על הספה – גילה לשם מה הוא בא: “מה יהיה על הסיפורים שלי? סוף-סוף, מתי יתרגמו אותם, ומתי אזכה לראותם בדפוס?”

רציתי לנחם אותו, ולשם כך עשיתי מעשה שלא ייעשה – נעשיתי כמגלה-סוד. סיפרתי לו כי קבוצת הידידים שלו (זאת הקבוצה המכובדת והמסורה, שטיפלה בו אחר-כך במשך חודשים ושנים, ואם ירצה ידידנו מנדל זינגר – יספר לכם מי חבריה) מכינה לו חגיגה למלואת לו שמונים וחמש שנים. תיווסד קרן גדולה, כחמישה-עשר אלף דולר, יוציאו את כל כתביו ויגישו אותם לו כמתנה; וכן ישפיעו על תיאטרון, “הבימה” או “אוהל”, שיציג אחד מן המחזות שלו, ובכלל – יכבדוהו כבוד רב!

אינני יודע אם התוכנית הזאת כבר היתה לו או לא, אבל הוא לא נתפעל. רגע אחד הרהר, ואחר-כך אמר: “יע, יע, זייער פיין, איך בין אבער אן אלטער מאן. זייער אן אלטר מאן. וואס ספעקולירן זיי מיט מיר?!”

והנה, עכשיו בוודאי כבר הגיעה השעה, ואין עוד מקום לספקולאציה, ומה שהובטח לעשות לכבודו של דויד פינסקי – יש לעשות לזכרו, ובהקדם. כי טבעם של מעשים כאלה, כשאין עושים אותם מיד – אינם נעשים עוד כלל. והרי יחסנו אל דויד פינסקי היה לא רק כאל סופר נכבד ורב-זכויות, אלא גם כאל אדם יקר וקרוב ואהוב עד מאוד.

1937. ה' לויק בא לארץ. וכל אדם ביישוב יודע כי לויק הוא מחברו של “הגולם” המוצג ב“הבימה”, אבל רק מעטים יודעים את שיריו. ובכן, צריך להטעים את הרבים טעם שירתו.

והימים ההם עודם ימים טובים לשירה. עורך “דבר” הוא זלמן רובשוב, ובחדר המגיהים יושב דניאל לייבּל. והם ממציאים לי שירים משירי לויק ואומרים: נסה לתרגם את השיר הזה. ואת השיר הזה. ואני מנסה, בקלות ובזריזות, ומצליח. מה שתירגמתי היום, רואה אור מחר ב“דבר”, במוסף של “דבר”, ב“דבר לילדים” וב“דבר לעולה”.

שיר אחד ארוך ולא מחורז, “מין אוויל שכזה”, הכינותי נוסחו הראשון בערב והבאתיו עמי אל המערכת בבוקר. בשביל להחיש את הדפסתו עומדים אתי שני מעודדי, דניאל לייבל מצד זה וזלמן רובשוב מצד זה, וקוראים אתי יחד אחד מקור ואחד תרגום, בודקים ומציעים ומסייעים עמי לקבוע את הנוסח הנכון, המדויק יותר והשירי יותר. זה היה אז, בימים הטובים ההם, עניין חשוב ונכבד, שראוי לטפל בו. היה חשוב השיר, והיה חשוב השר, ונחשב אפילו המתרגם.

לפגישה עם המשורר בבית-קפה ברחוב אלנבי אני מביא עמי את השיר “ביום הגאולה”. זה עתה יצא מתחת למכבש הדפוס. עודו רטוב. ובאותיות גדולות, כי נועד לקריאה לעולים חדשים.

מושיבים אותי על-יד לויק, ואני מראה לו את התרגום החדש, וכולי חרדה. מעשה שלא ייעשה עשיתי: במקור אין חרוזים בשיר, הכתוב דוּטוּרים עם סיומת קבועה “דער גואל”, ואילו אני בתרגומי הוספתי חרוזים. האם ירגיש, האם יקפיד?

לויק מסיח דעתו מכל המסיבה וקורא את התרגום (רק לאחר שנים, כשקראתי את “שיחתו” המפורטת של יעקב פּאט עם המשורר, נודע לי כי היה תלמיד בישיבה וגם מורה לעברית במשך כמה “זמנים”, ולא פליאה היא שהבין יפה לשון הקודש).

וכשהוא גומר את הקריאה בלחש הוא מעיר בשקט:

• הרי הוספת לי אפילו חרוזים.

ובכן, נתפסתי! ובחרדה אמיתית אני שואל:

– ואתה ברוגז עלי משום כך?

–ברוגז לא, חלילה. עשית את הדבר יפה מאוד. אבל חייב אתה לדעת, כי שינוי מעין זה סכנה יש בו, וצריך מאוד ומאוד להיזהר. המתרגם נעשה ממילא שותף למחבר, ואם הוא מוסיף עוד חרוזים משלו, הרי יש סכנה, שהוא יהיה השותף הגדול יותר…

הרגשתי עצמי כנזוף, כמי שנתפס בקלקלה. אבל לויק הוסיף:

–אני רוצה לתת לך ספר שלי במתנה. אך הבאתי שני ספרים בלבד. אחד נתתי לאחותי, ואחד ישנו עמי, זה שאני קורא מתוכו בקיבוצים. את הספר הזה אשאיר לך בצאתי מן הארץ.

*

לויק יצא מן הארץ ואת הספר לא קבלתי. שכח, כנראה. הייתי מאוכזב מאוד, ימים רבים.

יום אחד נקריתי לפני יעקב זרובבל, אמר לי:

–דע לך, מתנה יקרה שמורה אצלי בשבילך, ספרו של לויק “לידער פוּן גן-עדן”. זה הטופס שמתוכו קרא את שיריו בכל מקום בארץ. לפני יציאתו מסרו לי בשבילך. אבל אני דחיתי את מסירתו לך, מפני שלא יכולתי להיפרד ממנו. עכשיו משנקרית לפני, בוא ואתנו לך.

אין רישום וקיטלוג בספרייתי, אבל גם בלי רישום הספר הזה הוא מס' 1 בארון ספרי יידיש. זו היתה התחלה טובה. אחרי הספר הזה באו ספרים רבים של משוררי יידיש ומספּריה ותרגומים רבים והתקשרות מחודשת קרובה ונלבבת, עם ספרותנו ביידיש.

ביקורו השלישי והאחרון של לויק היה ממלכתי, מלכוּתי. הוא בא בימי המדינה ואל המדינה. וכשבא לחיפה נערכה לו תחילה קבלת-פנים לפני קהל מוזמנים על מרפסת-גג של בית-קפה במרכז הכרמל, ואחר-כך ערב גדול לקהל רב ונלהב, שמילא עד אפס מקום את אולם “ביתנו”.

זכורה לי קבלת הפנים בהר-הכרמל. וזכור לי בעיקר, כיצד לויק דיבר. נעימת-הדיבור השקטה, האיטית, הברורה. כל פסוק ופסוק חדש, זה עתה נולד, זה עתה נברא, מעשה בראשית.

השמש נטה לשקוע אל הים, וזוהרו האדמדם הפיז את פניהם של כל היושבים. אך לויק, בפניו הצחים ובראשו הלבן, האיר באור מופלא – מראה כוהן המשרת בקודש.

ישבתי והקשבתי – וחשבתי. והייתי מלא תמיהה על הגבורה שברוח האדם. הרי האיש כבן שבעים ולא יסופר מה סבל, ולא יתואר מה נשא מילדותו ועד היום הזה. עניות ומחסור ועבודה קשה; שינה על ספסל בית-המדרש והאגרוף מתחת לראש; ועסקנות אסורה ובתי-סוהר ומשפט ועינויים וכבלים, תא-יחיד ואפלה, מראות השפלה והוצאה להורג. הליכה לסיביר ועבודת-פרך ובריחה מסיביר, ונדידה וטלטולים – ואמריקה. לא זו של היום, השׂבֵעה והמלאה, אלא זו של אז, עם עמל-היום הקשה. סולם של סיידים ודלי עם מברשת, או דלי עם דבק וטפיטין. עבודה גופנית קשה במשך שנים. עד שמתעוררת השחפת, ירשת משפחה. והבראה (עם עבודת-יצירה בלתי-פוסקת) ושוב הסולם עם המברשת והדבק… ועם כל זה – חוזה לעם ולאדם, עושה חשבונם ושואל-לדרכם ותוהה על גורלם – בשיר, בפואמה, בדראמה.

והנה גם עתה עומד הוא, מואר באדמימות השקיעה ונושא דברו בשקט, אך לוהט, על העם והארץ, על הגולה ועל המולדת – בלשון המיוחדת לו, במונחים הנטבעים על-ידו, בראייה המיוחדת לו, וכולו פלאי, פלאי עד מאוד, נושא היסורים ונושא הכתר.

לויק נסע מחיפה והבטיח לשוב אליה. אבל לא במהרה שב. חלה ושכב בבית-החולים בירושלים. וכשהבריא, בא לתוספת-מנוחה בבית אחותו בחיפה, מרת בטקין.

ומשפחת בטקין גרה ברחוב אביב, הוא הרחוב שבו גרתי גם אני. והודות לשכנות הזאת זכיתי לכמה ביקורים של לויק בביתי, וזכיתי לכמה וכמה שעות של שיחה נעימה ומחכימה. והספקתי לא רק להעריץ יותר את המשורר ולהוקיר יותר את ההוגה שבו, אלא גם לאהוב אהבת נפש את לויק האדם.

בבית בטקין אין טלפון, וכשצריך לויק לטלפן למקום מן המקומות בעיר או מחוצה לה הוא קם ועולה אלי. עולה במדרגות הרבות מבית בטקין אל רחוב אביב, ועולה במעלה הרחוב, ועולה במדרגות עד הקומה השלישית. הוא מבקש להסתיר את קוצר הנשימה, אבל אנו מושיבים אותו על הספה לפוש מעט, אחר-כך הוא מטלפן למי שמטלפן, ואחר-כך מרים מגישה לו את ה“כיבוד” הקבוע והמוסכם: כוס תה עם צנים.

הכיבוד דל, אבל השיחה כנגד זה עשירה ונעימה ומתנהלת בנחת. הוא נשאל ומשיב (ובמשך כל השיחות לא נשמעה הערה או רמיזה אחת בגנותו של חבר-סופר!), אבל הוא גם מספר מעצמו מה שהוא רוצה לספר, על החוויות בבית-החולים בירושלים. על הכבוד שנתכבד בביקורם של ידידים ואנשי-שם. ועל ביקורה של רעית הנשיא. על חביבותן של האחיות ומסירותם של הרופאים. הוא זכה ממש זכייה גדולה, שנזדמן לו לשכב חולה בבית-חולים בישראל – – –

לשם גיוון השיחה הוא משלב מלים וביטויים בעברית. לא מלים בלשון-הקודש, שהן שכיחות ביידיש, אלא מלים בעברית “ישראלית”, ספרדית, בנגינתן המלרעית. והוא נהנה מזה. והוא מספר שכתב אפילו שיר שחציו עברית וחציו יידיש, עברית ויידיש נחרזות זו עם זו ומתחבקות יחדיו באהבה.

*

יום אחד אני מרצה לו בקצרה על תוכניתי הנושנה, שכבר הרציתי עליה לפני כמה וכמה סופרים-אורחים מאמריקה, וכולם התפעלו ממנה והבטיחו לפעול ולעשות, אבל לא הצליחו כנראה לקיים הבטחתם, והיא התוכנית של “תרגום השבעים” החדש: מערכת משותפת של סופרי ישראל וארצות-הברית תכין רשימה של שבעים ספרים בערך, של ספרות יידיש לכל סוגיה, ואלה שבעים הספרים יתורגמו במשך כמה שנים מיידיש לעברית. וכך יצילו מעט מהרבה, כל עוד ישנם המתרגמים המסוגלים לעשות את העבודה הזאת, וכל עוד לא נסתתמו ארונות-הספרים בישראל בתרגומים מלשונות אחרות.

לויק שותק, מהרהר, אחר-כך הוא שואל: האין תקווה בישראל לספרות יידיש ביידיש?

לא, אין תקווה. ולשם הדגמה אני מספר לו מעשה שהיה. משורר עברי מת והניח בן. והבן אף הוא סופר במקצת, אבל כשנולד לו ילד ונדרש לו חדר-הספריה של אביו, פינה את הספרים בלשונות שאינו יודע והניח רק את העבריים ואת האנגליים. מה שאפשר היה למכור – נמכר, וספרי יידיש לא נמצאו להם קונה. אבל נמצא מי שמוכן לקבל אותם במתנה. ועד שיבוא לקבל אותם – הושמו בארגז גדול והועלו אל הגג, מתחת לגגון של מקום הכביסה. באו נשים לכבס והזיזו את הארגז אל מחוץ לגגון. בא גשם וירד על הספרים, כבוכה על גורלם. אני הייתי על אותו גג וראיתי אותם הספרים, ספרי שירה ופרוזה של סופרי יידיש, עם הקדשות של מחבריהם… שרויים היו במים, רטובים ונרקבים.

לויק שומע בשקט את הסיפור עד סופו ואומר: סדנא דארעא חד הוא. מעשה מעין זה וגרוע ממנו היה בניו-יורק. יום אחד מצאו מאספי האשפה בברוקלין כמה וכמה עשרות ספרים מונחים ליד פחי הפסולת. וכבר מוכנים היו לאספם עם שאר האשפה. אבל אחד מפועלי הנקיון, כושי ירא-שמים, פתח את אחד הספרים וראה אותיות עבריות, וסבור היה: ספרים קדושים הם, אולי ספרי הביבליה. הלך אל הטלפון הסמוך וצלצל אל מערכת של עיתון יהודי וסיפר על המציאה. שלחה המערכת אדם לראות, מה טיבם של הספרים. ומה מצאו? מיטב הספרות ביידיש, עם הקדשות מאת המחברים, לאדם פלוני. נתברר, פלוני מת, ובנו היורש צר היה לו בדירה ופינה את הספרים ישר אל האשפה…

–אלא, מוסיף לויק, סיפורי שלי יש לו עוד עוקץ. הבן היורש הזה עסקן יהודי היה, ובאותם הימים ממש מועמד היה להיבחר למוסד פלוני-אלמוני, ובגלל המעשה הזה, שנודע ברבים, נכשלה מועמדותו כשלון גמור.

שני הסיפורים היו עצובים ומעציבים. כמה רגעים ישבנו מחרישים. עד שאמר לויק:

–הרעיון שלך בדבר “תרגום השבעים” החדש רעיון יפה הוא. אבל קשה להאמין, שאפשר להגשימו על-ידי מערכת משותפת לישראל ולארצות-הברית שתפעל מרחוק. אולי, אולי, נשלח משם אדם מוסמך מיוחד לשם כך…

לא העזתי לשאול, למה לא יהיה הוא עצמו האדם המוסמך הזה. שיבוא, שיישאר לשם זה בישראל!

*

המשכה וסיומה של השיחה הזאת היה בבוקר הפרידה בבית בטקין, ברחוב אביב למטה. ישבנו על המרפסת הנשקפת אל ואדי רב-הוד וצופה אל הים.

–על המרפסת הזאת, אומר לויק, כתבתי את שירי הכרמל שלי (שישה במספר, מופלאים בצורתם המשוכללת ומפליאים בדמיונם החזוני). מן המקום הזה ראיתי את ארץ-ישראל בכל יופיה, וכאן הרגשתי בפעם הראשונה הרגשת-בית-ומולדת אמיתית… מה מאוד הייתי רוצה לחיות את שארית חיי כאן, על הכרמל.

–והרי ראש העיר מבטיח לך דירה נאה, ולמה באמת לא תשתקע בחיפה?

–כן, הוא מבטיח, וגם פרנסתי למעשה מובטחת. אין לי דאגה לקיום. מה שמספיק לנו לקיום של צמצום בניו-יורק יכול להספיק כאן לקיום רווחה. אבל…

–אבל מה? – לוחץ אני הפעם, בשעת פרידה.

–אבל הילדים, הנכדים. המשפחה. קשה. קשה מאוד להיתנתק. קשה לקוות, שכולם יבואו הנה. וקשה גם לחשוב, שאנחנו נוכל לנסוע כל פעם לשם, להתראות אתם…

רואה אני את צערו הגדול – והוא צערו של כל אדם מארצות הטובה והרווחה, שהוא אוהב את ישראל ורוצה לחיות בה, והוא אוהב את משפחתו ואינו יכול לעזוב אותה.

אנו נפרדים בלבביות, ובברכה שבמהרה בימינו יבוא המשיח ויקבץ את כל נידחינו בבת-אחת.

מרת בטקין, אחותו של לויק, הדומה אליו דמיון מופלג בעור פניה ובאור עיניה ובקולה ובאופן-דיבורה, מלווה אותנו ברדתנו במדרגות, והיא מנסחת את הדברים בפשטות ובבהירות: – נשמתו קרועה לשנים… הוא רוצה מאוד להשתקע כאן. אפילו להישאר כאן מיד, אך היא, אשתו – רוצה לשוב אל הילדים.

*

לאחר כמה ימים בא מכתב מלויק. תודה על השכנות הטובה, על סבר הפנים הטובות. והודעה משמחת על התואר והכבוד שעומדים להעניק לו באמריקה.

זה היה המכתב האחרון. אחריו לא הגיעו אלא ידיעות ולא ממנו אלא עליו, מן המשפחה שם, ואחר-כך מן האח החיפאי שיצא לארצות-הברית. לויק עצמו שתק. לויק היה מוטל בבית-חולים. ואחר-כך בבית ושוב בבית-החולים – משותק. אילם.

כשבא מניו-יורק אפרים אוירבאך והביא דרישת-שלום מכל הסופרים הידידים באמריקה, אמרתי לו: על לויק אינני שואל, יודע אני מה מצבו. אבל שואל אני: אולי היית אצלו? אולי ראית אותו?

–כן, ראיתי אותו. והוא שוב בכבלים.

–מה פירוש בכבלים?

–הרופאים מצאו, כי בשביל לאפשר לו תנועה כלשהי ברגלים המשותקות, יש לתלות בהן מיני משקלות, שימשכו אותו למטה. באתי, ראיתי זאת, ואמרתי לעצמי: לויק פתח את דרכו בכבלים, ועתה הוא הולך לסיים את דרכו בכבלים.

אינו יודע משום מה עלו בדעתי במקום הכבלים האלה, הראשונים – של האסיר בתאו בכלא ברוסיה, והאחרונים – של החולה בבית-החולים בניו-יורק, כבלים אחרים, קדמונים – אלה שהיו קושרים ברגלו של הכוהן הגדול בכניסתו לשרת לפני-ולפנים…

עתה הנה הוסרו ממנו כל הכבלים – הראשונים והאחרונים והקדמונים – וכולו נשמה, רוח, זוהר זוהר… מראה כהן גדול בבואו מן הקודש אל קודשי הקודשים.

יום ו‘, ז’ בשבט תשכ"ג.

פַניה יקירתי.

הנה כך, בלשון-פנייה זו, היו מתחילים מכתבי אליך, ורוצה אני, יקירתי, עוד הפעם, עוד זאת הפעם האחת, לפנות אליך בלשון זו. כאילו חיה אַת עדיין, כאילו נשמתך הטהורה אחוזה עדיין בגוף הרופף-הרופף באותו חוט דק מן הדק, שהיינו יודעים בו זה כמה שנים, כי עלול הוא להינתק כל יום, כל רגע.

והנה הוא ניתק, החוט הדק הזה. לפני שעה קלה הודיע לי על כך המודיע, וכבר לא תספיק לי השעה להגיע אל הלוויתך, יקירה, ולהיות עם אישך ועם בנך ועם כל ידידיך בצערם ובאבלם. ואני יושב, ונפשי בוכה בי, כאילו במפתיע בא הדבר, כאילו לא ידענו כי עלול הוא לבוא כל יום, כל רגע.

ובמה אני עוסק בשעה זו? במכתביך, יקירה. כולם הם שמורים וסדורים אצלי, למן הראשון מחודש דצמבר שלושים ושבע, ועד לאחרונים. בסדר נאה ומדוייק, שאפילו אַת, סמל הדיוק והסדר הנאה, לא היית מוצאת בו דופי. כי ידעתי תמיד: תעודות יפות הם; כי הרגשתי תמיד: דוגמה של טוהר-הנפש יש בהם.

והנה אני קורא בהם. והם בעיני כצרור גדול ורבגוני של פרחי-הלב: הנה ציץ של ידידות טהורה-טהורה, בלי אבק של קנאה-שנאה; הנה שושן-בר צנוע של אהבה לחבר בחיים; הנה ורד גאה אך עדין-הגוון של אהבת-אם; והנה תפרחת גדולה של חיבה ונאמנות ואחריות לכל חבר וחברה בגבת, בלי שום חציצה ובלי שום הבדלה כלל בין האני והאנחנו. אך מעל לכול וגבוה מכול – הפרח אין-דומה-לו של אהבה והוקרה ותודה לאב, להורה ולמורה, ההרגשה העמוקה ומלאת-התוגה של “אני הבת”.

ארבעים ושמונה הם, יקירה, מכתביך אלי. ומצרף אני אליהם את רשימת התיקונים לספר-הילדים ההוא, גם עליה שמרתי – דוגמה ומופת לכוח-הרצון היודע להתגבר על מחלה ולהתעלם ממדווה; כי הרואה אותה רשימה, על דיוקה ונויה ויושר-כתיבתה, האמן לא יאמין כי נכתבה על ערש-דוי, בין זריקה לזריקה, בין חום לחום.

הרי ארבעים ותשעה. והמכתב החמישים – יודע אני, יקירתי, יודע אני: אַת כתבת אותו, אך לא הספקת להעלותו על הנייר. “זה שבועות אחדים שאני כותבת לך במחשבתי מכתב” – פסוק זה וכגון זה חוזרים כמה פעמים במכתביך, וברור לי כי גם הפעם היה המכתב “כתוב במחשבה”, ואני מצרפו אל הצרור. ואקרא בו, יקירתי, אקרא בו במחשבתי כל מה שלא הספקת להעלות לי על הנייר.

וארבעים ושמונה המכתבים שבכתב – מה רבים הענינים שבהם. למן המכתב הראשון, התשובה המלאה היסוסים וחששות להצעה שנוציא ארבעה יחדיו ספר שירים אחד, דרך כל גלגוליה של התכנית היפה הזאת וביטולה, ועד להוצאת ארבעת הספרים הנפרדים, ובהם “בציר” שלך, ועד לידידות שאינה קשורה בעניני-ספרות, אלא בקשרים-שבלב.

ויודעת אַת, מכל סגולות-החמדה שלך, המתנוצצות לי עכשיו מבעד לדמעות מתוך מרגליות אותיותיך, מבהיקה ביותר זו שנתנוצצה לי בראשונה: “אני הבת”. “כשאני חושבת על ספרי, הריני מרוצה מאוד שהוצאתיו, שהספקתי להוציאו ולהגישו לידי אבי. וכי מה חסר היה שאַאחר זאת? והן טוב לי עתה להרגיש, כי הספקתי לשמח את לב אבי במתנה זו לפני שניתק הקשר בינינו כליל. וכי מי יודע, מתי יחודש? זהו האור היחידי הקורץ אלי מחוברת דקה זו, והריני רואה בה משהו גורלי וטוב. יש איזו שלווה והשלמה בלב, כי הספקתי להצהיל בחוברת צנומה זו את לב אבי לפני צאתו שוב לדרכי גולה חדשות”.

כך כתבת לי שנתיים לאחר צאת “החוברת ההיא”. אמנם, יקרו לך גם מכתביהם של “הגדולים” וה“פחות-גדולים”; יקרה לך מסיבת-החברים הנלבבת בגבת, שבאה כהפתעה; ויקרו לך רשימות-הביקורת היפות, אך את עיקר-הצדקתו וכל-טובו של ספר-ביכוריך “בציר” ראית בזה, שהספקת להגישו שי לאביך. ועל כך אהבתיך, יקירתי. ועכשיו שוב איני חושש לענוותנותך ויכול אני לומר לך בגלוי ובודאות: אַת הבת! אַת בת-ישראל הכשרה, הנאמנה, אבן-המילואים למשבצת שהיתה כמעט-ריקה בנזר השירה העברית עד בואך.

למענו, למען אבא שלך, הקפדת כנראה כל כך בהגהה. חוששת היית, שמא ימצא חס וחלילה הוא טעות-דפוס ויצטער. ולמענו לא נחת ולא שקטת, וביקשת ממני ללכת שנית אל הכריכיה ולהשגיח בשבע עינים על כמה המלים שנמסרו לו לכורך לקבוע על הכריכה, “כי הוא קרא בתחילת פנינה במקום פניה”.

היי שקטה, פַניה. אַל תחששי. ישנם שינוי-נוסחאות שאי-אפשר להימלט מהם. על הכריכה תיקנתי לפני שלוש-עשרה שנה ונטבע פניה; אך הנה עכשיו, ביום קבורתך, יקירתי שלי, בא אחד החברים וחזר ואמר פנינה. ואין מי שירצה לתקן זאת. וכך יישאר לדורות: פנינת העמק.

________

איני יכול להמשיך, יקירה. וצריך אני להשתתף עכשיו, ואם כי מרחוק, עם כל הקהל שנתכנס עכשיו לגבת, אליך, יקירה. ומאוחר כבר. דומה, שומעת אזני את דרדורם של רגבי העפר הראשונים, הנופלים על מה שהיה בך מן החולף, על מה שהיה משכן לנפשך היפה. וממנו, מן הבלתי-נצחי שהיה בך ונלחם ונוצח לבסוף – צריך להיפרד עכשיו, בנוסח שקבעו קדמונים: “שלום לעפרך”.

אבל אתך, אתך, יקרה, נמשיך, נמשיך את הידידות הטובה. בזה ובבא.

¹

חברים נכבדים,

כשנה אחת היה בוריס דב גאפונוב ז“ל חבר האקדמיה. בישיבה המליאה ביום ב' בסיוון תשל”ג הוצע לבחור במתרגם של “עוטה עור הנמר” לשוֹתא רוּסתוילי הגרוזי לחבר-כבוד; ביום ד' בתמוז של אותה שנה הצביעו בישיבת המליאה המאה וארבע, באה ההודעה הרשמית על הבחירה הזאת, כנדפס ב“זכרונות האקדמיה”.

אני מזכיר את הפרטים הפורמאליים הללו, משום שהיה בהם צד של חידוש: ההצעה הגלויה בישיבת המליאה, בעל-פה, ולא בהמלצה-בכתב של שלושה חברים, והבחירה המהירה לאחר חודש ימים. ועיקר החידוש – שאדם צעיר, העומד בראשית פירסומו, נבחר כחבר-כבוד, מעלה שברגיל מגיעים אליה רק חברים ותיקים של האקדמיה או סופרים ומלומדים ישישים בגיל הגבורות, וגאפונוב – הרי גם החצי מזה היה עוד ממנו והלאה! וייתכן כי בלב אחדים מחברינו היה חשש, שמא יש בבחירה הזאת מן החופזה ומתפיסת המרובה. וכי בתרגומה של יצירה שירית אחת אדם קונה לו שביתה במוסד העליון של הלשון העברית?

אך החשש הזה לא הושמע ולא הובע אפילו ברמז. הכול ידעו, כי האדם היקר גאפונוב הגיע אל הארץ חולה ומשותק ונישא באלונקה, ולא רבים סיכוייו לאריכות-ימים, וראוי להיחפז ולגרום לו נחת-רוח, וטוב שנעשה המעשה הטוב הזה – מעשה חסד. כך חשבתי אני, וכן חשבו אולי גם אחרים.

אבל עכשיו, לאחר שקראתי את “עוטה עור הנמר” פעם ופעמיים, יודע אני כי לא מעשה-חסד היה כאן. אדרבה, כבוד גדול נתכבדה האקדמיה בכך שצירפה את שמו של בוריס פאנטלייביץ גאפונוב – כך היה שמו המלא ברוסית – אל שורת-השמות הגדולה של מחיי הלשון העברית ומרחיביה, למן ראשית ועד-הלשון ועד עתה. ונראה לי, כי בדומה למה שאמר ריש-לקיש לרבי יוחנן על רב כהנא: ארי עלה מבבל! – ראוי היה לנו לומר על בוריס גאפונוב: דוב עלה מגרוזיה! דוב שיש בו כדי להפיל פחד ולעורר יראת-הכבוד בלב כל אמני-התרגום בישראל. אלא שבעטיה של מלכות הרשעה הגיע אלינו הדוב תשוש ורפוף ומוכה ומדוכה, ונהמתו חנוקה בגרונו. כרוזות לא הכריזו על בואו בקולי-קולות, חלילים ותופים לא הכו לפניו, ורק שמועה רחוקה ממנו הגיעה אל הקהל. אף אנו, באולם הזה, לא זכינו להסב עמו יחד אפילו פעם אחת ולשמוע את קולו.

ואילו זכינו, אפשר שהיינו שומעים מפיו עברית אחרת ושונה במקצת מזו שבפינו, עברית יפה, שאינה מבליעה שוא-נע אחד ואינה מתעלמת מדגש-חזק אחד, עברית שאינה עשויה כפסיפס של שברי פסוקים ומאמרי-חז"ל וניבים מסופקים מילדי הנוכרים, אלא עברית שהיא יצוקה מחדש וטבועה מטבעות-מטבעות עבריים חדשים הנראים כעתיקים, והם מאירים ומזהירים ומבהיקים.

מנין הגיעה אליו, אל דב גאפונוב, הלשון העברית הנפלאה הזאת, ומתי רכש לו את בקיאותו הגדולה בכל מכמניה? אומרים: הוא היה בלשן, ידע עשר שפות, ובכללן עברית, ואת ידיעותיו רכש לעצמו בלימוד שיטתי באוניברסיטה של טיפליס שבגרוזיה, ובשקידה עצמית מתמדת, ובעיון מרובה בספרים ששלחו לו ידידים מישראל – ספרים שרובם היו משטח המחקר בלשון העברית.

אבל הקורא שקרא בעין רואה ובאוזן שומעת את תרגומו של גאפונוב ל“עוטה עור הנמר”, ונכבש מיד ליופיה ולטבעיותה של הלשון הזאת, ולא חדל בכל עת הקריאה מלהשתומם על המשמעת המוחלטת שהלשון העברית הסרבנית נשמעת לו בכל נטייה ובכל פנייה – הקורא הזה לא יהיה נוטה לקבל את ההסבר האומר: גאפונוב בלשן היה. מידה כזאת של ידיעה בלשון ויכולת כזאת של עשייה בלשון אינן נקנות על-ידי למידה ושקידה. כי לשון כזאת אינה נרכשת כלל בהדרגה, קימעה-קימעה וסירוגין-סירוגין, אלא היא מתקבלת בבת-אחת, בנתינה אחת, במתנת-חינם מן השמים, לנבחרים בחסד, אך לא בחסדי אדם, אלא בחסד עליון, בחינת “מי שם פה לאדם…. הלא אנוכי, השם”.

אך לצערנו הרב, נתקיים בו בגאפונוב גם חלק אחר של הכתוב הזה: “או מי ישׂוּם אילם או חרש”. בחודש מאי של שנת שבעים ואחת הגיע האיש אל הארץ, ושנה אחת וחודשיים חי בה. אלה היו כל ימי חייו בארץ תקוותו. וכל אותם ימים היה שוכב רתוק אל משכבו או אל כיסא-הגלגלים, “כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו”; ורק במין מוכני, הדומה ואינו-דומה למכונת-כתיבה, היה מאיית באצבע אחת של ידו האחת הבלתי-משותקת מלים בודדות – באותיות קיריליות. כזה היה גורלו של גאפונוב הבלשן וכך אבדו כל ידיעותיו ויגיעותיו הבלשניות – בתשע לשונות.

לא כן ידיעתו בלשון העברית, חלק אלוה ממעל, המתנה שניתנה לו מן השמים. זו לא אבדה; היא אצורה ושמורה בתרגומו ל“עוטה עור הנמר” ובשאר תרגומיו, מן הפרוזה ומן השירה של לרמונטוב, ואולי גם במילונו העומד להופיע; ירושתו זו לא אבדה ולא תאבד לעולם.

חכם אחד אמר: עתידה האוניברסיטה בירושלים להעמיד קתידראות-קתידראות לחקר עגנון, וכל אחת מהן תהא חוקרת את יצירתו מבחינה אחרת. אף לשונו של גאפונוב כך, ועתידה האקדמיה לעסוק בעברית שלו בכמה וכמה ועדות: בוועדה לתורת ההגה ולתורת הניקוד, בוועדה לנטיות השם והפועל, והעיקר – בוועדה לשאלות הפרוזודיה, המשקלים והצורות השיריות. כי בעבודתה של הוועדה הזאת עתידים תרגומיו של גאפונוב לשמש קנה-מידה ודוגמה למה שהלשון העברית החדישה יכולה להגיע בכל משקל שירי, לרבות המשקלים הטוניים הקשים והבלתי-נוחים לה, כגון הדאקטיל והטרוכיי. במשקל הדאקטיל ניסו את כוחם והראו את יכולתם שני חברינו השלומות: שלמה שפאן ושלמה דיקמן, עליהם השלום, והוכיחו בתרגומיהם משירת יוון ורומי, כי יש בכוחה של לשוננו להלך בריתמה של ההכסאמטר והפנטאמטר. ועתה נצטרף אליהם דב גאפונוב, והוכיח הוכחה מזהירה, כי הטרוכיי, הוא הנקרא בעברית עולה, יכול גם הוא להסתגל אל העברית, ולא רק בשיר לירי קטן, אלא גם ביצירה אפית גדולה. שכן בטרוכיי שקל גאפונוב ב“עוטה עור הנמר” אלף ותרס"ט בתים של ארבעה טורים כל אחד, שהם ביחד ששת אלפים ושש מאות ושבעים ושישה טורים!

אך אילו זאת בלבד עשה, היינו יכולים לומר: מיומנות וזריזות היא, ולא נס ופלא. אבל כל אלף ותרס“ט הבתים האלה מחורזים הם חרוז אחד משותף לכל ארבעה הטורים שבכל בית: אאא, בבבב, גגגג. וידועה אמרתו של טשרניחובסקי, כי בלשוננו יש לעתים קרובות מחסור במלים חורזות, למשל, יש רק סנטר, פסנתר, פנתר, צנתר, ולקנטר – ולא יותר, וקשה לזווג ארבע מלים כאלה ביחד, בעניין אחד. והנה גאפונוב זיווג רביעיות-רביעיות כאלה אלף ותרס”ט פעמים!

ויתר על-כן: משלו של טשרניחובסקי מדבר בחרוז המכונה גברי, או זכרי, והוא השכיח וקל-המציאות בלשוננו; בתרגומו של גאפונוב החרוזים מן המין הזכרי הזה נמצאים רק בשליש ממספר כל הבתים, ובשני השלישים האחרים השכיל באורח-פלא לחרוז חרוזים נשיים, מלעיליים, אם כי אלה הם הפחות-שכיחים והם יקרי המציאות. ןעתה, אם יתעורר אדם לחבר מילון חדש של חרוזים, ישמש לו “עוטה עור הנמר” של גאפונוב אוצר גדול ובסיס לחיבורו.

וכל בעל-מילון ימצא בו אוצר של חידושי-לשון מכל המינים והסוגים. והוא ישמח להביא ממנו מובאות הרבה, מפני שכל שורותיו נעימות-משקל הן ויפות-צורה, ומלבד הראָיה הלשונית שבהן – יש בהן נועם עריבות מתיקות לעין ולאוזן.

לשם הדגמה אקרא שלושה בתים מן הפתיחה ל“עוטה עור הנמר”, בתים המדברים בשבח האהבה:

אַהֲבָה –רֵאשִׁית כָּל-דֶּרֶךְ, נֶחְצְבָה מִקֹּדֶשׁ-מַעְלָה,

מִשְׁקָלָהּ כָּבֵד מֵאֹמֶר, אֵין-לָשׁוֹן לָתֵת מַשְׁמָע לָהּ;

בְּגַפֶּיהָ תַּרְקִיעֵנוּ בַּת-הַשַּׁחַק הַחַשְׁמַלָּה,

רָב-עָמָל נָכוֹן לַגֶּבֶר שֶׁטָּעַם וַיָּחַשׁ מָה לָהּ.

*

מְאֹהָב נִקְרָא מִקֶּדֶם “מְשֻׁגָּע וְאִישׁ-הָרוּחַ”,

כִּי-נַפְשׁוֹ בּוֹ מִשְׁתּוֹלֶלֶת כְּשֶׁאֵין אוֹרָהּ זָרוּחַ;

אַךְ-אֶחָד אֶת-הָאֱלֹהַּ יְבַקֵּשׁ, מָרוֹם פָּרוּחַ,

וְשֵׁנִי שׁוֹקֵע מַטָּה וּבְצֵיד יָפוֹת טָרוּח.

*

חוֹב רִאשׁוֹן לַמְאֹהָב הוּא – בְּחֻבּוֹ נִגְעוֹ יִסְתֹּם;

יְשַׁוֶּה אוֹתָהּ לְנֶגֶד כִּי-יִקְפֹּץ עָלָיו יְתוֹם,

מֵרָחוֹק יִכְמַהּ בְּלַהַב, יִתְעַלּף לִבּוֹ עַד-תֹּם,

יַעֲבִיר כִּי-תַּכְעִיסֶנּוּ, מוֹרָאָה עַל-לֵב יַחְתֹּם.

אוזן-מלים-תבחן שמעה בוודאי, שכל טור בבתים האלה נחלק לשני חצאים שווים, עם הפסק בדיוק באמצע, אחרי הטרוכיי הרביעי. אם נלך אחרי תורת השירה – נקרא להפסק הזה צזוּרה; ונצטרך להעיר, כי הצזורה הזאת היא אצל גאפונוב תמיד נשית, לאמור, היא חלה תמיד אחרי מלה מלעילית, וזה בלבד הוא הישג חשוב, שלא קל להגיע אליו. והצזורה הזאת, המופיעה באמצעו של כל טור, יוצרת מעין שבר טקטוני, היורד אנכית ועובר דרך כל הבתים, ומחלק את כל הטורים לשתיים-שתיים צלעות, אחת מימין ואחת משמאל; ואם נקרא לכל צלע ימנית – דלת, ולכל צלע שמאלית – סוגר, נימצא בתחום הפיוט של ימי-הביניים. אבל אם נרחיק מעט קדמה, ונקרא לצנזורה הזאת בשם אתנחתא, שם הלקוח מסימני-הטעמים של המסורה, נראה פתאום כי אנו שרויים בתחומה של לשון המקרא, וכי שתיים-שתיים הצלעות שבכל שורה הן שתיים-שתיים המחציות של התקבולת המקראית, וכל התרגום הזה הוא אוצר של פסוקים-פסוקים יצוקים בהקבלה תואמת, נוגדת או מוספת. ואז נדע, כי גאפונוב הראה לנו דוגמה ומופת לכך, שגם בעברית הנקראת ספרדית, זו הדקדוקית-המלרעית, יכולה להיכתב שירה סיפורית גדולה לפי אחד מן המשקלים הטוניים הקשים – הטרוכיי, ונדע כי שירה כזאת יכולה גם להתקשט בכל הקישוטים שהיו מסגולותיו של הפיוט הספרדי בתור-הזהב; ועם זה יהיה בה באותה שירה כל הנוי והחן והמשקל של שירת המקרא.

ואת ההישג הגדול הזה, הכפול שלושה, לא יכול היה ולא יוכל להשיג מי שהוא מתרגם בלבד, אלא מי שהוא משורר גדול בכוח, משורר בחסד. “עוטה עור הנמר” לכשעצמו הוא בוודאי חיבור פיוטי גדול, רומאן-אהבה רב-חן ומלא דמיון, חשוב לעמו וחשוב לעולם, ולא לחינם תורגם ללשונות רבות. אבל בשבילנו חשובה אולי מלאכת-התרגום הזאת יותר מן היצירה המקורית עצמה. וגם בשביל גאפונוב לא היתה, כנראה, היצירה הזאת אלא עילה להראות בה את כוחו השירי הגדול; גוף חילוני-עכומי, להקיפו הילה של קדושה מקדושתה של לשון-הקודש. ואכן, העטה גאפונוב את “עוטה עור הנמר” מעטה של אור מאור שבעת הימים, מאורה של הלשון, שבה נברא העולם.

והאור הזה יהיה מאיר ומגיה את דמותו לעולם.

כעשרה מלמדים היו לי בעירנו, עיר טלוסטָה, וּמכל אחד מהם ודאי למדתי משהו; כולם יהודים כשרים היו, יראים ושלימים ובני־תורה, או גם תלמידי־חכמים מובהקים, ולא עשו חלילה את מלאכתם, מלאכת השם, רמייה; כולם שקדו בוודאי ללמד תורה לתלמידיהם ולתת להם ממה שהיה להם עצמם. אך כמה שהיה להם עצמם וכמה מזה הצליחו למסור לתלמידיהם – בכך שונים היו עד מאוד. ובזה יתבאר, למה אחדים מן המלמדים האלה נשארו רשומים בזכרוני בלבד, ואף רשימה זו רפופה ומיטשטשת והולכת, ואילו אחדים מהם זכרם חבוי בלב, ואני זוכר באהבה אותם ואת תורתם ואת מנהגיהם והליכותיהם, ואף שיחת־חולין שלהם זכורה לי וחביבה עלי, ונפשי תהמה בי עת אעלה שמם על הגליון.

א

רִאשׁוֹן לִמְלַמְּדַי, “מֹטִי קוֹטְשׁ” מְכֻנֶּה,

שֶׁבֵּיתוֹ הַכָּפוּף מָט מִזֹּקֶן לִנְפּוֹל,

אֵלָיו הֱבִיאוּנִי יוֹם־סְתָו מְגֻנֶּה

לְהַתְחִיל אָלֶף־בֵּית בִּנְעִימָה וּבְקוֹל.

וַיְהִי בְּגִשְתִּי לָרַבִּי, לַסִּדּוּר

וּבְקָרְאִי קוֹל־בּוֹכִים אָבָּגָ, דָהָוָ,

נִרְאָה לִי הַכְּתָב מְקֻשָׁט בְּהִדּוּר,

נִרְאֲתָה לִי כָּל אוֹת הֲדוּרָה וְנָאוָה.

נִרְאָה לִי הַכֹּל מָלֵא זֹהַר, אוֹר רַב,

גַּוְנֵי קֶשֶׁת־הַבְּרִית שֶׁיַּד אֵל מְשִׂימָהּ

בָּרוֹם, בְּיוֹם גֶּשֶׁם וָשֶׁמֶשׁ יַחְדָּו –

כִּי נִגְלָה הַסִּדּוּר לִי מִבְּעַד לַדִּמְעָה.

כבן ארבע וחצי הייתי כשהובאתי אל ביתו של מוטי קוטש, וכנראה למדתי אצלו במשך שני “זמנים”: זמן־החורף, וזמן־הקיץ עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. ה“זמן” הראשון שלי אצל ר' מוטי קוטש זכה לתיאור נרחב ומפורט בספרי “אָלף”, ולמען האמת חייב אני להודות ולהודיע, שלא כל מה שתיארתי בספר הזה זכור היה לי באמת מחדרו של ר' מוטי קוטש בלבד. צעיר מדי הייתי בראשית לימודי בחדר שלו משאוכל לזכור את כל הפרטים, סדר הלימודים וההפסקות והמשחקים. הרבה מן המתואר ב“אָלף” מקורו בהסתכלות מאוחרת יותר בחדר של ר' דוּדי פיפר, והוא דווקא המלמד ה“חשוב” היחיד בעירנו, שזכיתי שלא ללמוד אצלו: “בדרך נס”, בגלל המלחמה והבריחה מן העיר לתקופה של שלוש שנים כמעט. מקום לימודיו היה ב“פלוש” של בית־הכנסת הגדול, אולם גדול ונרחב, רצפתו רצפת אבנים וחלונות אין בו, והאור עם האוויר שופעים פנימה רק דרך אשנבים קטנים שמתחת לתקרה ודרך פתח־הכניסה, כשהדלת נפתחת לרגעים. תלמידיו רבים היו, כארבעים במספר, והיו מחולקים לכמה “כיתות”, לפי הגיל ולפי דרגת הידיעה, וכל כיתה יושבת לה ליד שולחן משלה ו“חוזרת” במקהלה על מה שהרבי ציווה “לחזור”, וערבובית הקולות גדולה ומחרישה אזנים. כבן חמש־עשרה כבר הייתי בשעה שעמדתי באותו אולם והסתכלתי ב“חדר” הזה ובכל הנעשה בו “בעין ביקורתית”, לשם תיאור ב“עבודה שבכתב” אל המורה העברי מר מרדכי ספּקטור. העבודה הזאת שמורה אצלי במחברת עד היום הזה, ואני מתפלא על מידת הכיעור, ואפילו הרשעות, שהשקעתי בתיאור ההוא. כולו שחור ואופל וניצוץ אחד של אור אין בו. ואיני יודע מי “אחראי” לראייה העוינת ההיא: אם המורה העברי שלי, שהשתדל בכל כוחו לפקוח לי את העינים, והעינים שנפקחו – נפקחו לראות כך; או אולי כתבי מנדלי, שקראתי אותם בהמשך אחד, בשוכבי חולה כחודש ימים. הקריאה הרצופה והשטופה הזאת הנחילה לי בבת־אחת אוצר שלם מלשונו של מנדלי, אבל קרוב לוודאי שהיא כיוונה גם את עיני לראות הכול בעיניו של מנדלי… והמראה, כאמור, היה שחור משחור. וזכות אבות ודאי עמדה לי בשעה שבאתי לתאר את ה“זמן” הראשון שב“חדר” בספרי “אלף”, שהמראות נגלו לי “מבעד לדמע” והוארו באור של רחמים, אהבה וחסד.

בחדרו של ר' מוֹטי קוֹטש למדתי לקרוא ולהתפלל, וכשפרצה המלחמה, ואני כבן חמש וחצי, כבר הייתי כבן־בית בסידור. וראָיה לכך: כשברחנו מטלוסטה להורודנקה נעצרנו באיסטיטשקי על שפת הדנייסטר, מאחר שהגשר כבר נשרף, והדוברות המובטחות של הצבא עדיין לא הגיעו. על שפת הנהר היה חורש נאה, התעטפו יהודים בטליתות והתעטרו גם בחורים בתפילין ועמדו להתפלל שחרית בחורש. אותה שעה כבר החזקתי את סידורי בידי וידעתי לעקוב בו אחר הקהל והש"ץ.

משמעותו של השם קוֹטש אינה מחוּורת לי כל צורכה. גם בני־עיר ששאלתי לא ידעו לומר לי דבר ברור. אפשר שהתיבה קוֹטש היא שיבוש של התיבה קוֹרטש, שפירושה שורש או גזע או גומד, והרבי נקרא כך על שום שהיה קצר־קומה ואם כן היה שמו קרוב ודומה לשמו של מחנך גדול ממנו, והוא יאנוּש קורטשאק. אך קרוב יותר שפירושו של השם הוא כפשוטו: קוטש – כרכרה, והוא מיוסד אולי על סיפור־מעשה בנסיעה שנסע הוא עצמו או מישהו מבני־ביתו בכרכרה של גבירים־אדירים…

ב

ברור ובטוח הרבה יותר כינויו של הרבי השני שלי, שלמדתי אצלו בעיר זאלָשטשיקי, שהגענו אליה בדרך עקיפה, דרך הוֹרוֹדנקה, וישבנו בה בימי ה“פלוּכט” (הבריחה והגלות מאימת הקוזאקים) כשנה ומחצה.

שמו של הרבי היה בפי־כול טשאַפּקי מלמד, וטשאַפּקה כידוע פירושה בפולנית וברותינית כובע. כאן מתבקשת ממש אמירתם של בנינו הצברים: למה שמו טשאפּקי? למה כובע! אבל יש לשער, כי אף התואר הזה מיוסד על מעשה־שהיה או על מעשה־שיכול־היה־להיות, כגון שנכנס הרבי אל משרד ממשלתי והפקיד האוסטרי, פולני שונא ישראל, גער בו משום שלא נזדרז להסיר את הכובע.

בעל מזג נוח היה, ואיני זוכר שגער פעם בי או בילד אחר. כעשרים תלמידים היינו ואני רואה את כולנו ישוּבים על־יד שולחן ארוך, שהוא ערוך בכל־טוב לסעודה של ל“ג־בעומר. אותו זמן היתה טלוסטה, שבתחום הרוסי, חסרה ומנוגבת מכל טוב, ואילו זאלָשטשיקי, שהיתה בתחום האוסטרי, היתה משופעת בכל טוב, ואף ב”חדר" שלנו ניכר היה השפע, תאנים ותמרים ומיני ממתקים. עמי יחד למדו אצל טשאפּקי מלמד והיו שותפים באותה סעודה שני שארי, שני־בשלישי שלי: מיכאל מלצר, כיום בחיפה, ומרדכי שטרנקלאר, כיום בבית־שערים.

כשקרבה החזית אל הדנייסטר והיינו אנוסים לברוח מזאלָשטשיקי לטשרנוביץ, בעצם יום א' של חג השבועות – עוד רצתי אל ביתו של הרבי לקחת את ה“מחזור” לשלוש רגלים שנשאר שם. צער גדול נצטערתי על “אקדמוּת מלין”, שירה גדולה ויפה זו, ראשונה שלמדתי בעל־פה, ולא זכיתי לאומרה אותו יום בבית הכנסת: בדיוק בשעה שאמרו בבתי הכנסת שבדרייפאַלטיקייטסגאַסה בטשרנוביץ “אקדמוּת מלין” בנוסח ובניגון הידוע, נכנסנו אנו לאותו רחוב, עם עוד כמה גולים־בורחים, על־גבי עגלות־סולמות של איכרים. העגלות טעונות כל רכושן של המשפחות, ועל המיטלטלין – הנשים והילדים והגברים מהלכים אחרי העגלות ברגל…

צער נוסף גרם לי הפיוט המיוחד והנחמד “יציב פתגם”, שידעתי גם אותו בעל־פה, אמנם בלי להבין את פירושו היטב. עכשיו “נתבזבז” לי אותו פזמון לחלוטין, וכי יהיה לו לאבא פנאי ורצון לפתוח את המחזור, ולבחון אותי ולשמוע אותי אומר כל אותו פּיוט בעל־פה?

ו“מיוחד” היה אותו פזמון בעיני משום שכל שורותיו מסתיימות בחרוז אחד: “רין”. והסיומים החוזרים והחורזים הללו, רין־רין־רין־רין, שהיו מסודרים זה מתחת לזה בסוף העמוד, דומים היו בעיני לטיפות־מים המטפטפות מקצה־הגג בזו אחר זו כמחרוזת, וכך גם נשמעו באוזני: רין־רין־רין, כלומר: טיף־טיף־טיף, נזול, נזול, נזול… ואל תתמה, הקורא, שכך נראָה ונשמע לו לילד מחזור החרוזים האלה. ראייה זו ושמיעה זו היה להן יסוד ושורש. שהרי עוד בחדרו של ר' מוֹטי קוֹטש, כשהתחלנו לומדים חומש בפרשת ויקרא, היינו קוראים ומתרגמים בחבורה ובקול רם: “בן בקר”

– אַ יינגעל רינט… כלומר: נער נוזל. זה היה קרוב ומובן לנו הרבה יותר מן הפירוש הנכון: “בן בקר” – אַ יונגער רינד. המלה “רינד” לא היתה שכיחה בלשון, ולא שיערנו כלל כי “רינדערן פלייש” (בשר־בקר) שבפי אמהותינו יש לו שייכות כלשהי אל “בן בקר” – אַ יינגעל רינט…

החדר של טשאפּקי מלמד היה בדירתו בקצה הרחוב, “בראש ההר”. לאחר שנים, כשהייתי בחור מגודל ונסעתי מטלוסטה לקולומיה, סרתי בדרך לזאלשטשיקי, לחזור על הראשונות ולראות ולהראות לבת־לוויתי כמה מן המקומות בעיר זו, שהיו זכרונות־ילדותי קשורים בהם. רק הדנייסטר נשאר אדיר ומרהיב כמות שהיה, אבל כל שאר המקומות נשתנה מראֵהם ונשתנתה מידתם. בתי־מידות שבילדות נתגמדו בבחרות ונראו עתה קטנים ונמוכים, מרחקים גדולים נצטמצמו עתה כדי כמה פסיעות, אבל ביותר נשתפּל כל “ההר הגבוה” שבראשו עמד ביתו של טשאפּקי מלמד. לא מצאתי אלא סימטה קטנה סגורה, וביתו של הרבי לא עמד “בראש ההר”, אלא בקצה של אותה סימטה, שהתרוממה אמנם על גבעה כלשהי.

הרבי לא היה עוד בחיים, אבל חיה ופועלת בי בכל עוזה היתה החוויה הגדולה, שהיתה לי ב“זמן” ההוא וב“חדר” ההוא.

יום אחד באתי אל החדר לאחר הפסקת הצהרים, והנה לפני הבית הסמוך לחדר עומדים כמה יהודים בעלי זקן ופיאות ולבושים קאפּוֹטאות, והם טורחים במשור ובפטיש, נועצים מסמרים בלווחים לבנים לא־מהוקצעים ועושים כמין תיבה ארוכה. וכמה מחברי מן החדר עומדים מסביב בחצי גורן עגולה ומסתכלים, ואחד מהם מלחש לי: “עושים ארון למת… הזקן שבבית הזה מת…”

לא עברו רגעים מועטים, והמת הוצא מן הפתח הנמוך, גוף שכוב ומתקפל ועטוף תכריכים מבהיקים, והונח בתוך הארון. כחץ מקשת ברחתי, נבהל ונפחד, בדרך הביתה, אבל לא עצרתי כוח לרוץ עד הבית פנימה. נושם ונושף נפלתי אל חנות הטבּק של ר' יידל קוּטנר, שכננו הטוב. יהודי חכם היה, היה מחבבני הרבה ומרבה שיחה עמי, ודברי־חידודין עם דברי־מתיקה מוכנים היו אצלו תמיד בשבילי. “מה קרה? מפני מה אתה חיוור כל־כך?” שאלני ולחץ את ראשי אל חזהו. “ראיתי” – הצלחתי לפלוט רק מלה אחת. “מה ראית?” – שאל. “מת” – עניתי ופרצתי בבכייה. “הא, אותו זקן שעל־יד החדר שלך?” – “כן, כן”. “ובגלל זה אתה בוכה? פתי שלי! הרי הוא היה זקן מופלג כבן מאה שנה או יותר. מת־מצווה הוא!”

“מת־מצוה”? מה זה? המלים לא הסבירו לי הרבה. הוספתי לבכות. ולא על הזקן הזה בכיתי. הרבה פעמים ראיתיו יושב על התיתור שלפני הבית מתחמם בשמש ו“לועס”. “מה הוא לועס תמיד?” שאלתי את חברי. “לא־כלום הוא לועס. אין לו בכלל שיניים”. אבל חי היה, חי. ועכשיו ראיתי אותו מת. הניחו אותו בארון ההוא ועל הארון הניחו שני לווחים לא מהוקצעים ולקחו פטיש עם מסמרים, לסגור אותו בפנים. במסמרים…

כך נתגלה לי המוות בפעם הראשונה. והלב הילדותי בכה ופחד וידע למה הוא בוכה ומפחד. כנראה הרגיש הילד, כי בעוד שנה ושנתיים עתיד המוות להתגלות לו בבני־ביתו. באחיו – מרחוק־מרחוק, ובאמו – מקרוב־קרוב. “הייתי בן־תשע. עוד ילד כמעט. / והמוות – כפול – / ישר ועמוק לעיני לי ניבט”.

ג

ימי המלחמה וה“גלות” בהורודנקה, בזאלשטשיקי, בטשרנוביץ ובסוּטשאבה הדליגו אותי על החדר של ר' דודי פיפר, שהיה מאוכלס ביותר ורעשני ביותר, ובזה גם דלגתי על חדרו של מלמד אחר, שהיה ההפך מר' דודי: רזה ועדין ורפה ושקט. איני זוכר את שמו, אבל זוכר אני היטב אותו ואת אשתו הרבנית: מטפחת צחורה קשורה תמיד לראשה וקצות הקשר שלה משתלחים מתחת לסנטר העדין כשתי כנפיים קטנות; ופניה קטנים ויפים, עשויים קמטים־קמטים דקים, כמין תפוח שהבשיל בסתיו המאוחר. ומצומקים ומקומטים היו גם פני הרבי עצמו, וקולו דק־דק, כמעט כקול אשתו. ומה אשתו פניה נקיים בלי חתימת־זקן, אף הרבי עצמו נטול זקן הוא, בלא שערה אחת! לא שהוא מתגלח, חלילה וחס, אלא שלא צמח לו זקן – מוסיפים ואומרים הילדים – גם ילדים אין לו.

מה קשר יש בין הזקן שאיננו והילדים שאינם אין אני מבין. אבל צער גדול תוקף אותי על הזוג הקטן הזה, החיים בשלום ובאהבה כזוג יונים. דבר זה נראה גלוי לעין, כשהרבנית מביאה כל יום לרבי את ארוחת הצהרים בסלסילה נקייה, והיא ממתינה עד שיסיים סעודתו ולוקחת את הכלים הריקים עמה הביתה, באותה סלסילה.

חדרו היה בבית־הכנסת של בעלי־המלאכה, שנמצא גם הוא בבניין של בית־הכנסת הגדול, והכניסה אליו היתה דרך ה“פלוש” והחדר של ר' דודי פיפר. התלמידים היו שם מעטים והלימודים התנהלו בשלווה ובנעימות. התלמידים מתפארים היו, שהרבי שלהם לעולם אינו מלקה אותם, ואפילו גערה אינם שומעים מפיו, כנגד זה היו תלמידיו של ר' דודי פיפר מטיחים להם בפניהם, שהרבי שלהם קולו כקול אשה, ופניו כפני אשה, אין לו זקן כלל, מעולם לא היה לו ולעולם לא יהיה לו… ואני שיחק לי מזלי, ולא הובאתי לא אל רבי זה ולא אל רבי זה, אלא אל חדרו של ר' אהרן המלמד.

ר' אהרן גוֹלדהַבֶּר לא היה יליד טלוסטה. מהורודנקה או מעיר אחרת בא אל עירנו לאחר המלחמה, ומיד יצא לו שם טוב של מלמד מפליא לעשות. ה“חדר” שלו היה בבית הגדול של משפחת מאני גרטנר שעל־יד אולם ה“גוויאַזדה”, בטאַרגוביצה הישנה, בחדר אחד גדול, שבשבתות שימש גם בית־כנסת (רוב בתי־הכנסת שבעיר עמדו עוד בחורבנם). ושלוש כיתות מצאתי בחדרו של ר' אהרן. הכיתה הגדולה היו בה ארבעה או חמישה בחורים מגודלים, הם למדו רק שתי שעות ביום, אחר הצהרים, ולימודם היה באיוב. באוזני שלי, שהיו כרויות לקלוט כל דבר מלבב, עדיין מצלצלת נעימת תלונתו של איוב, שהשמיע אותה ר' אהרן בחום־לב, כמשׂיח את צרת־נפשו־הוא, באזני תלמידיו הגדולים. הניגון היה יוצא מעומק הלב, ובי הוא חדר קרב וכליות, אם כי את תוכן הדברים הבינותי אך מעט. אבל חמשת התלמידים הגדולים – שלושה מהם חיים עדנה, בשלוש ארצות שונות ורחוקות – ספק גדול הוא אם משהו מן המשהו מאותה קינה ומאותה רינה, מאותו ויכוח ומאותה סערת־רוח, עוד מהדהד באזניהם, בלבותיהם… גדולים מדי היו, מבוגרים מדי היו, מנוסים מדי בנסיונות המלחמה ובמוראותיה, משיהיו מוכשרים לקלוט את שיחו של איוב הממוזג עם בכי־נפשו של ר' אהרן המלמד.

הכיתה הקטנה גם היא קטנה היתה, של חמישה או שישה נערים, ומלבד חומש עם רש"י “עד שני” או “עד שלישי” למדנו גם “יהושע”. לפי גילי ולפי מיעוט לימודי לפני־כן שייך הייתי לאותה כיתה, אבל לא ימים רבים נשארתי בה. נער אחד מגודל היה בכיתה זו, בכיתה קטנה, גדול ממני בשנתיים בוודאי, אבל מוחו רופס. הטיל עלי הרבי “לחזור” עמו על הפרק שלמדנו ביהושע, עד שיבין. “חזרתי” עמו פעם ופעמים ושלוש, ולא תפס. למחרת, כשבא ר' אהרן לבחון אותנו בפרק ההוא, גימגם אותו נער מסכן, לא ידע פירוש המלים וגם בעברי התקשה. כשהגיע תורי לקרוא ולפרש – נשאתי עיני אל הרבי, ובלי להביט אל הספר אמרתי אחד מקרא ואחד תרגום בעל־פה, שמתוך קריאה חוזרת עם אותו נער נקבעו בינתיים הדברים בזכרוני מלה במלה. שמע ר' אהרן כמה הפסוקים עד סוף הפרק, הרהר רגע ואמר לי: “דו טויגסט נישט”, כלומר: אתה אינך טוב. הבטתי בו בתמיהה והייתי קרוב לפרוץ בבכייה. סבור הייתי, הוא פוסל אותי מלהיות “חזרן” לאותו נער. אך ר' אהרן חזר ואמר: “דו טויגסט נישט פאַר דער כיתה”, כלומר: אתה אינך טוב בשביל הכיתה הזאת, “גיי אַריבער צו יענעם טיש”, עבור אל השולחן ההוא.

וכך עברתי בבת־אחת אל הכיתה הבינונית, היא הכיתה הגדולה של עשרים תלמידים בערך, שישבה על־יד השולחן הארוך, ושם היו הדברים מאירים ושמחים! ב“פסוק” למדו ישעיה (מה שיש בין יהושע לישעיה נעלם ממני לפי שעה, עד שעמדתי מעצמי על חסרוני זה לאחר כמה שנים ונתתי דעתי לתקן את המעוות), ובתורה נקלעתי מלכתחילה אל פרשת ויחי, עם כל ה“אַרויסזאַגעכץ” על שני “ואני” ועל “שמעון ולוי אחים” ועם ההוכחה על דרך־השלילה, כי רק הם, שמעון ולוי, היו בעצה אחת להרוג את כל העיר שכם ולמכור את יוסף אחיהם… כל העניינים היו כאן מרוממים, נשגבים ומלכותיים ממש. יוסף הוא שני־למלך. שני בניו – גיבורים עצומים. יהודה – גיבור שבגיבורים, אביהם של מלכים לעתיד: “לא יסור שבט מיהודה”… “בני השפחות” אף הם חביבים ונחמדים, הם חיבבו תמיד את יוסף, ככתוב: “והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה”… על כורחנו אנו אומרים: “שמעון ולוי אחים”, שהיו בעצה אחת… למען האמת – אין הלב הילדותי שונא אותם. אדרבה, שני אחים כאלה, גיבורים נושאי־נשק, היודעים להפיל פחדם על עיר שלימה של גויים – זה עניין נחמד ונעים, ולוואי היו לי שני אחים כאלה!

בשבת אני נבחן, ואני יודע את פרשת ויחי כולה, עם רש“י, עד הסוף. והפסוקים שיש להם “אַרוסיזאַגעכץ” אני יודע בעל־פה – בכפליים: גם בלשונו הקצרה והתמציתית של רש”י בלשון־הקודש, וגם בנוסח העברי־היהודי של הרבי, עם הניגון המיוחד להם; והקול הילדותי מצלצל כפעמון ומכה כחליל וממלא את כל “החדר הקדמי” שלנו…

ר' אהרן מחבב אותי, וגם אשתו, הרבנית גבוהת־הקומה ועדינת־הפנים, מגלה לי חיבה יתירה. שתי ילדות יש בבית, ועתה הנה נולד בן. מחר יהיה ברית־המילה, ור' אהרן קורא לי לעזור עמו בעיסוק של קדושה: מקורת־היסוד של הבית הישן שבו נמצא החדר, קורה הבולטת מן הקיר ומתפרכת מחמת יושן ורקבון, הוא נוטל שבר־עץ רקוב ומפוררו לאט־לאט ודק־דק, אחר כך הוא מנפה אותו בנפה דקה – וה“קמח” החום־האדמדם הזה ישמש מחר אבקה לזרות על המילה, לעצור את הדם… והתינוק גדל ברוך השם והיה לילד, והילד היה לנער והנער לבחור ועמד בכל מוראות המלחמה, ועתה הוא נמצא בישראל, הלא הוא אברהם גולדהבּר שיחיה.

כמה טוב היה, אילו ניתן לי ללמוד אצל ר' אהרן שלושה־ארבעה זמנים רצופים. אבל מלכות פולין חישבה ומצאה, כי ר' אהרן המלמד דרוש לה מאוד לחיזוק כוחה הצבאי והיא גייסה אותו אל אחד מחילותיה. ר' אהרן גולדהבּר היה שמו, אבל זהב לא היה לו וכסף לא היה לו לגאול עצמו מן הצבא, והחדר הטוב ביותר בעיר נתפזר בין כל המלמדים האחרים. ממה נתפרנסה הממשפחה? צעיר הייתי אותו זמן מתהתעניין ומלחקור ולדרוש בדבר.

ד

באותה תקופה, כנראה, עלה בגורלי להיות תלמידו של ר' אשר קוּרצר. לפני המלחמה מורה היה בבית־הספר של הבארוֹן הירש, ולאחר המלחמה נשאר לגור בבית הסמוך לבניין בית־הספר לשעבר, שהיה עתה תפוס כולו לבני־העיר שחזרו מן ה“פלוּכט” ובתיהם היו שרופים. לכמה פרנסות נכנס עתה ר' אשר קורצר, נעשה החזן ומוֹהל ומורה פרטי, אך כולן לא הכניסו את הפרנסה לביתו ולא השכילו לגרש את העניות מן הבית.

ר' אשר לא היה “מלמד” אלא “מורה”. תלמידיו מועטים היו ולימודו בביתו, בדירתו של חדר אחד. מכל מה שלמדתי אצלו זוכר אני את ספר משלי, וזכור לי שלא היה מבאר את תוכנם של פסוקי החכמה והמוסר, אלא מתרגם אותם בלשון יידיש מגורמנת (כנראה לפי ספר עם ה“ביאור” שהיה ברשותו), והתרגום הזה עצמו אף הוא היה באזנינו כדבר המצריך תרגום וביאור. על כן:

לֹא מָשְׁכוּ אֶת לִבִּי אֲמָרָיו הַשְּׁקוּלִים־הַצְּלוּלִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה,

לֹא עָרַב לוֹ לַנַּעַר מוּסַר הֶעָשִׁיר, שֶׁחָכְמָה כַּנָּשִׁים הוּא קוֹהֵל;

וְאוּלָם מָה הֶחְכַּמְתִּי מִכָּל שֶׁבַּבַּיִת, מֵעֹנִי מוֹלֵךְ בִּמְרוֹמוֹ,

מִמִּעוּט הַבְּרָכוֹת וְרִבּוּי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מוֹרֶה־וְחַזָּן־וּמוֹהֵל…

“מעוני מוֹלך במרומו” – חלילה לכם לחשוב, שיש כאן מליצה שבהכרח מתוך הצורך למצוא חרוז לשלמה. העוני שבבית הזה היה בו באמת משהו מורם ונשגב; היה עוני אֶלֶגאנטי, אריסטוקראטי. הדיבור בבית הזה היה בנחת, באצילות; ביום ה', יום השוק, עשו האשה והאיש חשבון הדרוש לקראת השבת, והנה חסר זה וחסר זה – אבל כנראה זה רק מחסור מקרי, מחסור זמני… ואמנם, הוא היה “זמני” בלבד. לאחר כמה שנים גדלו שני הבנים ועזרו לפרנס את הבית; אם לא בשפע, הרי בכבוד.

ה

ר' אהרן גולדהבּר נלקח לצבא באמצעו של זמן־הקיץ, והתלמידים נתפזרו בין מלמדים שונים עד סופו של הזמן הזה; אבל אחרי החגים הובא לטלוסטה ר' שמעון גבאי מאיסטיטשקי. מלמד־גמרא מובהק היה, ה“פסוק” נדחק לקרן־זווית, ואפילו חומש עם רש"י נדחו ליום ה' אחר־הצהרים וליום ו' בבוקר, וכל ימות השבוע היו קודש לדף הגמרא.

אינני יודע, מה הניע את ר' שמעון לבחור דווקא במסכת כתובות ולהתחיל דווקא בפרק השני; ילדי מלחמה היינו, ועניין האשה שנתארמלה או שנתגרשה והיא תובעת כתובתה לא היה עשוי לעורר את רוחם של שמונה־עשר הנערים שנתכנסו על־יד השולחן ב“וויזשניצר קלייזל” (בית־הכנסת של חסידי ויזשניץ). אמנם, שלושה או ארבעה מן התלמידים (ואני בתוכם) השתלטו על דף גמרא במשך שלושה או ארבעה ימים; ובתוך המשא־ומתן הזר לנו (בחוץ היה חורף, הזוֹגים צלצלו בצווארי הסוסים, השלג ירד וכיסה את העיירה בצעיף לבן) היו כמה מלים מתוקות, שטעמן הטוב נשתמר בלשון מאז ועד עתה: האשה שנתארמלה היא פשוט אשה שנתאלמנה (רק לאחר שנים נודע לי הסוד של חילופי למנ"ר); וההינומה היא הצעיף של הכלה; ו“הפה שאסר הוא הפה שהתיר” כלל גדול הוא ותמיד הוא עומד לשירותי במקום הדרוש; ולמעלה מכול ה“מגוֹ”! הרי זה מושג שאתה מייגע אמנם את מוחך הצעיר להבינו ולרדת עד סוף כוונתו, אך לאחר שירדת וקנית אותו לעצמך – כבר הוא שלך לעולמים ואתה שׂשׂ עליו כמוצא שלל!

אבל ר' שמעון חייב היה להכין לקראת ה“פאַרהער” (המבחן) בשבת לא רק את שלושת־ארבעת ה“ראשישים הטובים”, אלא את כל התלמידים, והיה מתייגע, המסכן, הרבה מאוד – ולחינם ולשווא! בצער רב ובכאב נאמן היה חוזר כל יום ה' ואומר בפנים מסמיקות ומחווירות: “מען לערנט און מען לערנט און מען לערנט, און אַז עס קומט צום שפּיץ (וכאן הגביה את הבוהן למעלה) – איז קיינער נישטאָ אין דער היים”. כלומר: לומדים ולומדים ולומדים, וכשמגיעים אל סופו של דבר – אין איש בבית!

לשון “קיינער” היה מכוּון, כמובן, רק אל השאינם־יודעים, ולא אל שלושה־ארבעה היודעים. אך ר' שמעון לא התנחם ב“גוטע קעפּלעך” (הראשים הטובים) המועטים והיה מצטער כל שבוע מחדש על כשלונו עם הבינוניים. מה היה לו לעשות עוד לתלמידיו ולא עשה להם?!

עד לידי יאוש היה מביאו הנער מוֹינה גבאי. מוֹינה היה בן אחיו של הרבי, חוכר בוסתנים שביתו נמצא בקצה העיר, בדרך לזאַלשטשיקי. מוֹינה זה היה נער פּרוע, ומוחו, שבפני דף הגמרא היה סתום כבקבוק ריקן ופקוק היטב־היטב, היה פתוח כשובך של יונים להפריח מתוכו כל מיני “רעיונות” ואמצאות, להצחיק בהם את הנערים ולהסיח את דעתם מן הלימודים. בחורף היה הרבי יוצא מן ה“וויזשניצער קלייזל” מעוטף ומכורבל מעל לראשו וגבו במטפחת־צמר גדולה משובצת, ממש מעין אלה שהיו הנשים נוהגות להתעטף בהם (והוא הגבר היחיד שראיתי מתעטף ב“פלייטל” כזה), ומתחת לפלייטל ניכר היה כמה גבו כפוף ומתכופף. יודע הייתי, שמחמת הקרה שבחוץ הרבי מתכופף ומתכרבל כך, אבל לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה, כי הצרות שגורם לו מוֹינה הן הן הכופפות את קומתו.

לאחר כמה שנים, כשטבע מוינה במאגר־המים שלפני הטחנה שבדרך לסבידוֹבה והובל בעגלה אל ביתו של ד"ר אַלבּין, כאילו יש בכוחו להחיות את המת – בטוח הייתי בלבי, שיש בזה עונש מן השמים על הצער שציער את דודו, ר' שמעון גבאי. אלא שנדמה היה לי, כי העונש חמוּר יותר מדי…

עוד תלמיד קרוב היה לו לר' שמעון בחדר שלנו, והוא ווּלי (אברהם) בן מרדכי גבאי. ווּלי היה אחד משלושת או ארבעת התלמידים הטובים, ולא בכוח תפיסתו המהירה אלא בכוח שקידתו הרבה. נער רך וטוב היה. אף הוא היה שותף לצערו של רבו ודודו ר' שמעון על תעלוליו של מוֹינה שארו, וכמו בשביל לפצותו על כך – שקד על לימודו בהתמדה יתירה. לאחר כמה שנים, כשגדלנו ונערי העיירה התחילו עושים חשבונם ומבקיעים להם דרך אל “העולם הגדול” ואל לימודים – נשאר הוא הנער היחיד היושב בבית־המדרש ולומד תורה בשקידה של מתמיד אמיתי, כמו בימים הקדמונים. אביו וכל בני העיר ציפו ממנו לגדולות, ובחשאי סיפרו גם סיפורי־פלא על מעשי־הצדקה שהוא עושה בארוחות שהביאו לו יום־יום אל בית־המדרש ובדמי־כיס שנתן לו אביו.

צעיר היה ממני בשנה אחת ו“תפיסתו” איטית משלי, אבל בשתים־שלוש השנים שלאחר הבר־מצווה שלו, בזמן שאני עסקתי במלאכות שונות והרביתי בקריאה והייתי בולע ספרי־חול מכל המצוי בספריה הציונית ומכל המוזמן לספריה של בית־הספר העברי – היה הוא יושב למן הבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בלילה ולומד ולומד ולומד – גמרא. במשך שלוש השנים האלה נעשה הוא למדן ממש, ואילו אני מה השגתי? מילאתי כרסי בשל“ג, ב”הסגנון העברי" של קרינסקי ובכל מיני ספרים, שלא היו אלא “ביכלעך” בלבד. יודע הייתי, כמה טובה ונכונה דרכו יותר מדרכי, אבל לא היה בי הכוח לחזור בי. אני דרכי הוליכתני ללבוב, ואילו הוא נשאר בטלוסטה, בבית־המדרש, מתמיד יחידי, וכל דרכו אינה אלא כמה מאות פסיעות בבוקר מבית־אביו, מעבר לגשר, אל בית־המדרש שבנתה הגבירה מרת רבקה בראקסמייאֶר, ובלילה באותה הדרך חזרה. בשביל הזה היה עובר פעמיים ביום, ודרך אחרת לא ידע.

אבל חזוי היה לו לנסוע פעם אחת עד ללבוב, בדרכו האחרונה; ואף־על־פי שבית אביו סמוך היה אל בית־הקברות של טלוסטה – חזוי היה לו להניח את גופו הרך, המעודן והמסוגף, בבית־הקברות של יאנוֹבסקה – עוד שתים־עשרה שנים תמימות קודם שנעשה המקום ההוא מחנה־מוות ומקום־קבורה ליהודי לבוב והסביבה הנרחבת.

אף הוא, הטוב והתמים והישר, בדומה לבן־דודו מוֹינה שטבע, הובא אל ד"ר אַלבּין – אל המרפאה שלו בלבוב, לניתוח של התוספתן. הדבר נודע לי בערב, וכשנחפזתי בבוקר אל המרפאה ההיא – כבר מצאתי אותו שכוב על מיטה גבוהה בלא רוח חיים, והדם מזרזף לאט־לאט מעל השעוונית ונוטף מעל שולי המטה ומצטבר על הרצפה בשלולית קטנה. במאוחר הגיע לבובה, ומת בשעת הניתוח, או מיד לאחריו.

כבן שמונה־עשרה היה במותו. אילו מת בטלוסטה, ודאי היתה כל העיר יוצאת ללווֹתו, ותלמידי־חכמים שבעיר היו קושרים לו הספד גדול. עכשיו שמת בלבוב, והקבורה נערכה בחפזון, והלוויה יצאה מבית־החולים היהודי שברחוב ראפּאפּוֹרט, והארון לא נישא על כתפים אלא הוסע בעגלה של חברה קדישא – לא ספדו לו ולא בכו לו, ולא היו מהלכים אחרי מיטתו אלא אנשי חברה קדישא וכמה עניים שנתלווּ להם לשם מצווה ולשם נדבה. זרועי נתונה בזרועו של האב האומלל, ר' מרדכי גבאי, היינו פוסעים בכבדות אחרי העגלה במעלה ראפּאפּוֹרט, והאב אינו זועק ואינו סופד אלא מלחש כל הזמן: “שמשלי, נאָר דו אַליין ווייסט דאָך וועמען איך פיר דאָ צו לייגן קין קבר אַריין”. כלומר: שמשלי, הרי אתה בלבד יודע את מי אני מוליך כאן להניח בתוך הקבר. ואני רק מנענע לו בראשי, ואיני יכול לומר אפילו הברה אחת, משום שהדמעות מחניקות את גרוני.

בפרוס חג הפסח חזר ר' שמעון גבאי לאיסטיטשקי עירו ולא חזר עוד אלינו. אפשר תקפה עליו הכמיהה אל בני ביתו, ואולי נעורו בו געגועים אל עיירתו הקטנטונת, השוכנת על הדנייסטר האדיר. ואולי נתגעגע לא על הדנייסטר, המגלגל את מימיו העצומים ברחבוּת ובשלווה מלכותית, אלא דווקא על היובל הקטן והחוֹמר דז’וּרין, הנחפז ברעש אל הדנייסטר? שכן הדז’וּרין הזה עבר לא הרחק מביתו, ופעם אחת, כשבע שנים לאחר שהייתי תלמידו, מצאתי אותו עומד על־גבי גשר־העץ הקטן שמעל לפלג הצהבהב ומביט במימיו הרעשניים, לאחר הגשם שירד ביום־קיץ. “שלום עליך, רבי!” צעקתי לו עוד מרחוק, אף הוא ענני שלום והכירני מיד וקרא בשמי, אבל ידו לא הושיט לי לשלום, בוודאי שלא לבייש את הנערה שהלכה עמי, שלא יכול היה להושיט גם לה יד. אך הרבי לא נמנע מלהסתכל בה, בנערה זו, ושאל אם היא “כלה” שלי. שלא לסבך את התשובה עניתי בפשטות “הן”, הנערה הסמיקה ור' שמעון – נדמה לי – גם הוא חיוּת נוספת באה בפניו. אותה שעה עלה בדעתי, שאין הוא “בטלן” כלל. וייתכן שקרא בבחרותו את שירי שילר וגיתה והיינה. וראָיה לדבר: כטוב לבו בלימודים היה מבטיח וחוזר ומבטיח לנו, כי אם נהיה ילדים טובים ונלמד גם בשבוע הבא בשוֹם־שׂכל ובשקידה. יגמול לנו טובה תחת טובה וילמד אותנו “דוֹיטשה גרמאטיק”, כלומר: דקדוק גרמני: געגענוואַרט, פערגאַנגענהייט, מיטפערגאַנגענהייט, פאָרפערגאַנגענהייט,

צוּקוּנפט, פאָרצוקונפט. אמנם, מעולם לא הגיע לידי קיום הבטחתו זאת, אף אנו לא היינו משתוקקים שיקיים אותה – המונחים הללו נראו לנו מוזרים ומופלאים ולמעלה מבינתנו, אבל לא היה ספק בלבנו, שיש ביכולתו של הרבי למלא הבטחה זו, לכשירצה. עתה אמרתי בלבי: הייתכן שהבטיח הרבי ללמד אותנו דקדוק גרמני, בלי שידע דקדוק זה באמת? והייתכן שידע דקדוק גרמני, בלי שידע מעט ספרות ושירה גרמנית? שמע מיניה!

ו

לזמן הקיץ בא במקום ר' שמעון גבאי בנו מוּני גבאי. דומים היו זה לזה בקומה ובמראה ובבוהק הפנים הסמוקות, אלא בזמן שפני האב מעוטרים זקן ופיאות בראשית כסיפתם – פני הבן חלקים ונראים כמשוחים בשמן. איני יודע, אם היה הבן מסיר את שערות זקנו במין “סם”, שהוא מותר על־פי ההלכה, או שהיה מתגלח בתער ממש. וקרובה לאמת ההשערה השנייה, שאם לא כן – מהיכן באו לו הפציעות התכופות בפניו? ואם כן, פליאה היא איך התעלמו מכך אבות הבנים, כולם יראי־שמים ורובם חסידי טשורטקוב או ויזשניץ!

ה“חדר” לא היה עוד ב“וויזשניצער קלייזל”, אלא בביתה של מרת לאה סטוּפּ, בחדר שהשכירה לשם כך בזול, משום שגם בנה מוּני היה בין התלמידים. לאה סטופּ לא היתה חלילה אלמנה; אבי המשפחה, ר' איציק־לייב סטופּ, מחסידי ויזשניץ היה, תלמיד־חכם ובעל־תפילה נעים־קול ויפה־נוסח. אלא מאחר שהיתה מרת לאה חכמנית ודעתנית, והיא לא רק עקרת־הבית אלא גם הנפש הפועלת העיקרית בחנות־הבדים שבחדר הקדמי ובמסחר הביצים ביום היריד – נקראה כל המשפחה על שמה.

ההבדל העיקרי בין ר' שמעון גבאי ובין בנו מוּני גבאי היה רק בכך, שהאב נקרא בפי כול “שמעון מלמד”, ואילו הבן נקרא מלכתחילה, עד שלא בא, וגם במשך כל אותו ה“זמן”, “מוּני המורה”. ומה לימד אותנו מוּני המורה? שמא בא לקיים את הבטחתו של אבא וללמד אותנו באמת דקדוק גרמני עם כל ששת הזמנים שבו? או שמא התחיל ללמד אותנו ספרי הנביאים כסדרם ראשונים ואחרונים, עם רש“י ומצודות או עם המלבי”ם? חלילה וחס! זה לא עלה על דעתו, אף לא לשם כך הובא לטלוסטה! אביו, ר' שמעון המלמד, לימד אותנו עניין האשה שנתארמלה והיא תובעת כתובתה, ואילו הבן, מוני המורה, הורה לנו עניין המביא גט ממדינת־הים וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם! אילו הראה לנו מוּני המורה מפה כלשהי של ארץ־ישראל (אחת מאלה שכבר היו מצויות אז בעיירה, מהוצאת אמקרויט את פרוינד בפּרמישלא; שהרי הימים ימים שלאחר הצהרת בלפור וסאן־רימו!), והיה מאיר את עינינו ואומר: הנה כאן היתה נחלתו של בנימין ובה היתה העיר רקם, וכאן היא העיר עכּו עד היום הזה, וכאן היא העיר אשקלון, ועל הערים האלה אומר ר' יהודה שבמשנה: “מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון” – ודאי שהיו הדברים מאירים ומזהירים גם במסכת גיטין; אבל מוּני המורה לא הראה לנו מפה כלשהי, לא טרח אפילו להסביר מפני־מה קובע ר' יהודה גבולין רק במזרח ובדרום ובצפון ואינו קובע גבול במערב, הוא רק נתייגע עמנו בשאלה אם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, ואל הבעיה הזאת לא נמשך לבנו. ונדמה לי – גם לא לבו של המורה; לבו נמשך למשהו אחר.

אותו קיץ ביקרה בעירנו מרת מרים רוזנבאום, בתו של ר' שניאור רוזנבאום, הוא “שניאור מלמד”, שאנו, חברי ואני, רק שמו הטוב הגיע אלינו, אבל לראות את פניו וללמוד תורה מפיו לא זכינו עוד. מרים זו משכּלת היתה, ועוד בימים שלפני מלחמת־העולם דיברה עברית, אף היא יסדה בעירנו אגודת נשים ציוניות, שלמדו עברית ותולדות ישראל. עתה באה ממרחקים (מאמריקה?) לבקר בטלוסטה עירה והיא מתאכסנת בבית לאה סטופּ, הוא הבית שבו החדר שלנו נמצא. ומלבד זה שמרים זו היא כליל השלימות הרוחנית היא גם אשה יפה, ונפשו של מוּני המורה יוצאת לבוא עמה בדברים! לעזוב את תלמידיו ולפנות אליה במישרין ולפתוח בשיחה אינו יכול, משום מה יאמרו התלמידים והוריהם; להידבר עמה ולצאת לטיול ברחובה של העיר או מחוצה לה אינו מעז, משום מה יאמרו הבריות. והריהו משגר לה איגרות קטנות, פתקאות קטנות מקופּלות, ואותי הוא עושה שליח להולכה. ואני יוצא מחדר אל חדר ומוסר את האיגרת הקטנה ומצפה לתשובה שבכתב, ואגב־כך אני נהנה מזיו־פניה של אותה מרים. וכמצטחק אומר לי מוּני המורה, ופניו הסומקות מסמיקות עוד יותר: כל כוונתו באיגרות הללו אינה אלא לאוורר מעט את ידיעותיו בחכמת הסטנוֹגראפיה על־פי גאבּלסבּרגר; שכן האיגרות הקטנות הללו בכתב־סטנוגראפיה כתובות הן, והוא מועט המחזיק את המרובה…

מרים קוראה ומחייכת ומשיבה מה שמשיבה, גם היא בסטנוגראפיה של גאבּלסבּרגר. והיא אומרת לי, שהיא מחבבת אותי. והלא דבר הוא! מרים המלומדת, היודעת לדבר עברית! אבל לא היא בלבד מחבבת אותי. גם הנערות בנות גילי, או הגדולות ממני בשנה או שנתיים, הבאות אל חנותה של מרת לאה סטוּפּ, לקנות שם בד לבן ולהדפיס עליו דוגמה נאה למפה של שבת – אף הן מחבבות אותי! ומפני מה? מפני שכל הדוגמאות הנאות מצוּיות מן המוכן, ומעתיקים אותן מנייר נקוב נקבים־נקבים קטנים, על־ידי כך שמפזרים עליו אבקה כחולה ואחר־כך בוזקים מין נוזל, לקבע את הצבע שלא יימחה; מה שאין כן המונוגראמות – את אלה צריך לצייר מחדש בשביל כל נערה ונערה בשמה! ואני הוא היודע – היודע־הכול הוא היודע מהיכן! – לצייר אותן מונוגראמות. מוּני המורה מעלים עין מכך שאני נעלם לחצאי־שעות משולחן הלימודים, הוא סומך כנראה על “תפיסתי” הטובה, ואני עומד ומצייר מוֹנוֹגראמה, אות־רבתי כתובה של שם הנערה, מסולסלת ומשולבת באות־רבתי של שם־משפחתה, וכמה עלעלים וציצים מעטרים אותן, לשם השלימות האמנותית (שעדיין אינני יודע על קיומה). והנערות צובאות עלי ומסתכלות במעשה־ידי בהפלאה, ואחת מהן, פייגלה היפה (רעיתו של זכריה קרייזלר, קאנאדה) עומדת כפופה מעלי ושעונה על גבי ממש, צמת־זהבה גולשת על צווארי מצד שמאל ונשימתה החמה מלטפת צווארי מצד ימין, ומתחת ידי פורחים הציצים להשלמת המוֹנוֹגראמה…

הנה כי כן המתיקו לי המונוגראמות עם צמות־הדבש של בנות ישראל היפות את ימי הקיץ ההוא. והמורה מוּני לא כיהה בי ולא שיחר למוסר אוזני – ועל כך זכור הוא לטוב!

ז

ומאיגרא רמא זו נפלנו, אני וכמה מחברי מתלמידיו של מוּני המורה, אל תוך רשותו של “מלמד־הגמרא המובהק” מבּוּדזאנוּב! בלי ספק יהודי כשר היה, ירא שמים ויודע־תורה, אולי אפילו למדן גדול, אבל – יסלח לי שם בגן־עדן! – מורה־להועיל לא היה, וחוץ מהטפת־מוסר שלו אין זכוּר לי מתורתו כמעט ולא־כלום. החדר היה בבית־המדרש הגדול והלימוד היה במסכת ביצה. והמלמד מבּודזאנוּב (יסלח לי השם! אפילו את שמו אינני זוכר) היה בריאה מוזרה, וכמה וכמה סיפורי־מעשיות שמספר העולם במלמדים־בטלנים היו הבריות מספרים אצלנו כמעשים שהיו בו עצמו. אחד מהם אחזור ואספר כאן, כפי שנקבע בזכרוני:

פעם אחת בחול־המועד של פסח יצא המלמד הבּוּדזאנוֹבי מבּוּדזאנוב העיירה בדרך המוליכה לווערבּוביץ הכפר, להסיח בדברי תורה עם ר' ישראל גליק. בדרך נתייגע (רגלו האחת קצרה היתה מחברתה והיה צולע הרבה) וישב בפאת־שדה לנוח מעט. הרגיש שהתנומה חוטפתו. אמר לעצמו: עוד היום גדול, אנמנם מעט ואמשיך דרכי. פשט נעלו האחת שסוליתה סוליה כדרכן של כל הסוליות, ופשט נעלו האחרת, שסוליתה עבה ביותר וכפולה־שמונה, משום שרגלו זו קצרה, והעמיד את שתי הנעלים בזו אחר זו, כדרך הליכתן. אמר בלבו: כשאתעורר משנתי תהיינה הנעלים מראות לי את הדרך, לאיזה צד אני צריך לפנות ולהוסיף ללכת בדרך העולה וערבּוֹבצה. עבר שם לץ אחד, ראה את שתי הנעלים ואת סדר עמידתן, ושיער את כוונתו של הבּודזאנוֹבי. מה עשה? נטל את שתי הנעלים והפך את סדר עמידתן, ופניהן בודזאנובה. משנתעורר הבּוּדזאנובי הסתכל מיד בנעליו וידע לאיזה צד הוא צריך ללכת. נעל מנעליו והלך. לאחר שעה הגיע בחזרה למבואותיה של בּוּדזאנוב. “פליאה גדולה”, אמר לעצמו, “כמה נתגדלה וערבוביץ זו! וערבוביץ הרי כפר היא, ואילו בתיה אלה בתים עירוניים הם ממש”. עד מהרה גדלה פליאתו עוד יותר. “הנה הרחוב הזה”, אמר לעצמו, “דומה ממש לרחובי שלי בבּוּדזאנוב, והבית הזה דומה ממש לביתי שלי”. עמד לפני חלון ביתו ונסתכל מבעד לחלון פנימה, וראה את זוגתו שלו יושבת על־יד השולחן, מטפחת של יום־טוב בראשה ומשקפי־הפליז על חוטמה והיא מעיינת במה שמעיינת; שכן משום חול־המועד לא יכלה לעסוק בטליאה או בסריגה. אף־על־פי כן עדיין חושש היה להיכנס אל ביתו, שמא אין האשה אשתו אלא בדומה־לאשתו, או שמא חלילה מעשה־כשפים יש כאן. אזר עוז וצעק מבעד לחלון הפתוח: “האָרכסטו, הוציאי לי את הכתובה!” ורק לאחר שראה את הכתובּה, הכתובה והחתומה כדין – נחה דעתו וחזר אל ביתו, זו אשתו.

הקור התגבר מיד לאחר החגים ובחנוכה כבר היו הנהר וכל סביבתו קפואים כהלכה, ובני־החיל מכל החדרים יצאו להחליק על הקרח. ורק אני וחברי, תלמידי הבּוּדזאנובי, נעדרים משם. הייתכן? התחלנו משתמטים מן הלימוד היבש והרודם, מ“מלמד־הגמרא המובהק” שלא השכיל להחיות לפנינו את הדברים שלימד ולהכניס בהם עניין. התחיל הוא מטיף לנו מוסר. והפה שהיה מגמגם ומבליע את המלים בשעת ההסברה, הוא הפה שהיה מטעים את דברי ההטפה בנעימות ובאיטיות מכוונת, והיה נועצם בבשרנו בהנאה מקצועית, כאותו סנדלר שמוציא מסמרים קטנים מבין שפתיו ונועצם בעקב במכות מכוונות וקולעות למטרה. ונוסחו של המוסר נוסח קבוע היה, כמין פזמון חורז.

– אם אינך רוצה ללמוד תורה, מה יהיה בסופך! חוטב־עצים או שואב־מים לא תוכל להיות, משום שאין לך כוח לזה. רב או דיין, שוחט או מלמד לא תוכל להיות, משום שאינך רוצה ללמוד תורה. לא נשאר לך, על כורחך, אלא להיות חייט או סנדלר – וכלום זה יאה ונאה לכבודו של אבא שלך, פלוני בן פלוני, שיהיה בנו סנדלר או חייט?

כשהגיע תורי שלי לשמוע את פזמון־המוסר הזה, שנאמר בנעימה נעימה ובהנאה גדולה, כשל מי שהמציא הוכחה חותכת ומשכנעת להכרחיותו של לימוד הגמרא, כבר היתה תשובה משכנעת גם־היא מוכנה בפי.

– רבי – עניתי לו בדרך־ארץ – כלום כל ילדי ישראל חייבים להיות רבנים ודיינים, שוחטים או מלמדים? והרי גם סנדלרים דרושים בעולם! מילא אני, לי קונים נעליים מוכנות מבית־החרושת, אבל הרבי הרי אי־אפשר לו כלל בלי סנדלר! אם לא יהיו סנדלרים בעולם, מי יתקין לו נעל אחת עם סוליה עבה כל־כך, כפולה־שמונה?

סבור הייתי, הרבי יקפיד עלי, שהזכרתי לו את מומו. אבל טעיתי. אדרבה, הוא חייך שוב בהנאה, ואמר: “שמשלי, אתה נער חכם. אבל ללמוד אינך רוצה. אילו רצית ללמוד, היית יודע, היית מגיע לידי ידיעה אמיתית”. והוא לא ידע, שללמוד דווקא רוצה אני, אלא שתורתו שלו מעומעמת ומגומגמת ומשועממת ואינה נכנסת אל הלב ואף לא אל האוזן.

פעם אחת בא אל בית־המדרש וכל ראשו, פיאותיו וזקנו, גבותיו ושפמו, מכוּסים נוצות־פלומה דקיקות, ממש כאותו שלג שירד בבוקר בחוץ, ואין בולט מתוך ים־השערות והנוצות אלא החוטם הבולבוסי הפחוס. כנראה נפרם אותו לילה הכר שלמראשותיו. “שמשלי”, אמר לי בבת־שחוק של שמחה (השם יודע, למה היתה לו תמיד הבעת־פנים של שמחה, כשל מי שנהנה מכל הנאות־החיים!), “תביא לי היום מן הבית שפּיגילי (מראה קטנה). יודע אתה, על־פי השולחן־ערוך אסור לאדם מישראל להסתכל בשפּיגילי. אבל כשיש לו נוצות בשערותיו מותר לו להסתכל בשפּיגילי”. ושוב חיוך של הנאה. הבאתי לו שפּיגילי עגול קטן, שקוטרו כקוטר של ביצה. קירב הרבי את השפּיגילי אל עיניו, אל חוטמו, אל פיאותיו, ושעה ארוכה הסתכל בבבואתו הנשקפת לו מן המראה הקטנה ולא ידע שובעה. כנראה התפעל מעצם הפלא הגדול, שאדם יכול לראות את עצמו במראה, ואולי נהנה כל־כך מיפי תוארו. לבסוף החזיר לי את השפּיגילי וחייך חיוך של נחת מרוּבה, כמי שהצליח להערים על השולחן־ערוך, על ר' יוסף קארו ועל הרמ"א גם יחד, וליהנות מן האסור הבא לו בהיתר גמור…

“אתה נער טוב”, אמר לי פתאום. “וכשתגיע לגיל בר־מצווה, אגלה לך את הסוד כיצד עושים אדם. לא בשם המפורש, ולא גולם כמו שעשה המהר”ל מפּראג, אלא אדם ממש".

הרבי רצה כנראה לקנות את לבי, אבל אמירה זו, עם הנצנוץ בעיניים שנתלווה לה, הבהילה אותי משום מה ולבי הלך ממנו לבלי שוב.

באתי הביתה ואמרתי לאבא: אינני רוצה ללמוד אצל המלמד הבּוּדזאנובי. אמר אבא: בזמן הבא תעבור אל מלמד אחר. אמרתי לאבא: לא לכך הכוונה, אלא כבר עכשיו אני רוצה לעבור אל מלמד אחר! תמה אבא: באמצע הזמן? ואל מי רוצה אתה לעבור? אמרתי: אל ר' אהרן גולדהבּר רוצה אני לשוב! הקשה אבא: והרי עזבת אותו עוד לפני שנתיים ימים! עניתי לאבא: לא אני עזבתי אותו, אלא הוא עזב את העיר והלך אל הצבא. עכשיו שחזר וכמה מחברי הקודמים לומדים אצלו, רוצה גם אני לחזור אליו. הקשה אבא: וללמוד דף אחד גמרא במשך שבוע שלם? תירצתי את קושיתו: אבל ללמוד גם חומש עם רש"י, ופסוק, וכתיבה!

אבא, עליו השלום, הסכים. יתום מאמי הייתי, בן־הזקונים הייתי, וחיבב אותי הרבה. והרבה עוז־רוח דרוש היה בעיירה בשביל לעשות את המעשה הזה, להוציא נער “בעל מוח חריף” (שם כזה יצא לי) מידו של “מלמד גמרא מובהק” (שם כזה יצא לבּוּדזאנובי) ולמסור אותו בחזרה אל מלמד שאצלו למד לפני שנתיים. ומה יאמרו על־כך בקלויז של טשוֹרטקוב? ויש לשער, כי גם הפסד מרובה היה כרוך בזה; שהרי הבּוּדזאנובי נתקבל על יסוד התחייבות של ההורים לזמן שלם, בשכר־לימוד ובמזונות, ואין ספק שאבא עמד בהתחייבות זו במלואה, ומלבד זה נוסף עוד שכר־הלימוד לר' אהרן.

ח

הפעם היה החדר של ר' אהרן בדירתו ב“טארגוֹביצה” החדשה. עשרים ושישה נערים ישובים היו משני צדי השולחן הארוך, ספסל מזה וספסל מזה, מקצה הקיר ועד קצה הקיר, ורק מעבר צר נשאר בקצה השולחן להיכנס בו אל הספסל הפנימי. ר' אהרן עומד מאחורי הספסל החיצון, רגלו האחת ניצבת על הספסל בין שני נערים, ועל ברכּה של הרגל הזאת מונח הספר שמתוכו הוא קורא באזנינו מה שהוא קורא בפעם הראשונה, ותמיד הדברים מאירים ומזהירים ושמחים! בבוקר קורא ר' אהרן ומסביר בשכל טוב ובטוב־טעם “אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז”, ואחר־הצהרים לומדים שוב, כמו לפני שנתיים – “ישעיה”! אבל כמה שונה עתה הטעם וכמה שונה ההרגשה! לפני שנתיים הייתי הצעיר שבחבורה, קטן בין גדולים, והשנים־עשר או השלושה־עשר בסדר־התלמידים. עכשיו אני השלישי, השני, ואם תרצה לומר – הראשון!

“סדר־התלמידים” מה הוא? רק מי שהיה מתלמידיו של ר' אהרן יודע סוד זה! כבר סיפרתי, שר' אהרן ניצב מאחורי הספסל החיצון, הפונה אל פנים החדר, רגלו על הספסל והספר על ברכּה של אותה רגל; וכך הוא עומד וקורא כל אותה משנה, או כל אותה פיסקה בגמרא, או כל אותו פרק בישעיה, ומשסיים הוא שואל: “מי אומר ראשון?” – ו“אומר” פירושו: חוזר ואומר הכול מלה במלה, אחד מקור ואחד תרגום ופירוש והסברה משולבים יחד, אין חסר דבר! נמצא מתנדב – הריהו היום “ראשון לסדר”, לא נמצא – ר' אהרן שוקל מחליט מי “יאמר” ראשון, ומי יאמר שני, ומי יאמר שלישי, וכך עד סוף כל עשרים ושישה התלמידים. נמצא שכל משנה וכל פיסקה וכל פרק “נאמרים” ונשנים עשרים ושש פעמים, ועל־ידי כך נקבע ממילא סדר החשיבות וסדר העדיפות של התלמידים, וכל הנלמד נקבע היטב במוח ונחרת עמוק־עמוק בלב ואינו נמחה לעולם.

איני זוכר את שמותיהם של כל התלמידים, אבל זוכר אני את חמשת הראשונים: דודל שכנר, הנמצא בקוסטאריקה; ושארו בוצי שכנר, שאינני ידוע גורלו; משה ואכשטיין־עמיר, בן אחיו של ד“ר ברנארד ואכשטיין, והוא עתה איכר־מתיישב ובעל בעמיו בבית־שערים; ושכנו הסמוך לו בבית־שערים, קלמן־מרדכי שטרנקלאר, והוא שארי ושותפי לצער־נכר בתקופת־לבוב; ועמהם גם אני הכותב וחותם. וכל פעם שאני מזדמן לבית־שערים – הרי אנו מגלגלים בזכרונות מחדרו של ר' אהרן, ואני מהנה את משה ואכשטיין בחיקוי נאמן של חצי פסוק בישעיה, כפי שהוא אמרוֹ באותו יום־קיץ לפנות־ערב ובאותו חדר ב”טארגוביצה" החדשה. נער גבוה ורזה היה, וקולו אף הוא גבוה ודק וצפצפני, ובקול הזה, המורם ומתוח לעילא ולעילא, מתוך הלהט שבדברים, ציפצף כחליל־של־מתכת וסלסל ברוב רגש: “וטיטאתי־י־י־ה – און איך וועל זי אויסקערן, במטא־א־אטא – מיט אַ בעזים, השמד – פון פאַרטיליגוּנג, נאום – די רייד, ה' – פון גאַט, צבאות – די הערשאַפטן!”.

ביום חמישי אחר־הצהרים לומדים חומש עם רש"י. כל אחד קורא פסוק אחד, והמלה האחרונה עודה בין שפתיו – כבר מתחיל חברו הסמוך אליו את הפסוק השני; וכך הקריאה סובבת־הולכת במהירות לאורך השולחן מזה ומזה, בלי הפסקה כלשהי ובהמשך אחד. ואוי־אוי לו לנער, שאינו מתחיל בפסוקו מיד בבוא תורו – סימן הוא שלא השגיח ולא עקב אחרי הקריאה, ומיד הוא בא על עונשו: חברו היושב אחריו כבר קורא במקומו, וההוזה ואינו מקשיב כבר איבד את תורו! ואין לך בושה גדולה מזאת וצער גדול מזה.

ביום ששי, לאחר שכל התורה של אותו שבוע כבר קבועה בלבבות, ר' אהרן מלמד אותנו משהו של כתיבה (פליאה היא, כיצד הזניחו את הכתיבה כל המלמדים הראשונים, פרט למוּני המורה, שהכתיב לנו מפעם לפעם שתים־שלוש שורות ביידיש וגם בגרמנית באותיות גוֹתיות.) מחברות אינן מצויות בשוק למכירה, אבל אנו עושים אותן מדפים חלקים וריקים שנמצאו בין ה“אַקטין”. ה“אַקטין” הם תעודות של בתי־המשפט האוסטריים ושאר המשרדים הממשלתיים, שפונו מן הארונות והם משמשים בעיקר לתעשיית שקיות־נייר לחנויות, והרבה משפחות, מבוגרים וילדים, עוסקים בעשייתן. אבל דפים ריקים שביניהם נשמרים לצורכי כתיבה, ומהם גם המחברות עשויות. המחברות הללו אין בהן שורות, ור' אהרן סרגל קטן יש לו ועפרון קטן, ובהם הוא מסרגל לנו שורות־שורות במהירות כזאת, שאין העין יכולה לתפוס מה שידו עושה, ועד שאנו פונים כה וכה כבר עשרים ושש מחברות מסורגלות שורות ישרות ומקבילות, במרחקים שווים זו מזו, כאילו יצאו מתחת ידו של אשף. ר' אהרן כותב שורה בראש העמוד, לכל אחד שורה אחרת, ואנו מעתיקים את השורה הזאת כעשרים פעם, עד שמתמלאים שני העמודים המסורגלים. לפעמים אנו כותבים בלשון־הקודש ולפעמים אנו כותבים בלשון־יידיש, ופעמים זו וזו יחדיו – כדרך לימודנו כך דרך כתיבתנו, ושתי הלשונות משמשות כאחת, באהבה ובשלום, ואין אנו מרגישים כמעט כי שתי לשונות לפנינו.

עד סופו של אותו זמן החורף ועוד זמן־קיץ שלם זכיתי ליהנות מתורתו ומהסברתו ומשיטתו הטובה של ר' אהרן גולדהבּר. לזמן־החורף הבא יצאוהו רוב תלמידיו ה“גדולים”, ואנוּס הייתי גם אני להיפרד ממנו ולחזור אל “מלמד־גמרא־מובהק” והפעם נעשיתי תלמידו של ר' פייבוש השוחט.

ט

ר' פייבוש השוחט היה בוודאי לפני שנים רבות אברך נאה ותלמיד־חכם שאין רבב על בגדו, שהרי היה השוחט מטעם חסידי טשורטקוב שבעיר, והללו כידוע היו מקפידים בלבושם ובכל חיצוניותם. אבל בימי שלי כבר היה זקן, שערות ראשו וזקנו ספק לבנות ספק צהובות, ושפמו ודאי צהוב – מן הטאבּאק ומן הטאַבּיקי.

בהמות לא היה ר' פייבוש שוחט עוד בימי, אבל עופות היו מביאים אליו כמה וכמה פעמים ביום. ושלא להפסיק את הלימוד עם שבעה או שמונה התלמידים שמסביב לשולחן המרובע שבחדרו האחד, היה אומר לריבה ראשונה שבאה: “שבי על הספסל וחכי, עד שיבוא עוד עוף, ואענה לך”. מה לשון “ענייה” לכאן? – הייתי מהרהר בלבי. כאן הולך למיתה תרנגול צחור, או אווז או ברווז, דמו האדום והחם יישפך חלקו ברהטים העשויים לכך וחלקו על־פני השלג שליד הבית (אם המדובר הוא באווזים, שאינם נמרטים אלא במשהו מתחת לכנפיהם ומושלכים על־פני השלג שבחוץ) והרבי שלנו אומר “ענטפערן”!

וכשהרבי כבר הולך “לענות”, אנו עושים בינתיים הפסקה ויוצאים החוצה. ביתו של ר' פייבוש קרוב מאוד לנהר ולשטח־הסוף הנרחב והקפוא, והימים ימי חורף בכל תפארתם!

וממול לביתו של ר' פייבוש, על גבעה נישאה במקצת, נמצא בית־מלאכתו של ר' יידל סטופּ הנגר. ושם המשׂור מנסר לווחים וחותך בקצותיהם זוויות ושגמים, והמפסלת מעמיקה חודה בעץ הלבן והרך, והנסורת מתעופפת בחלל האויר, והשרף שעל־גבי הלווחים מפיק ריח טוב, והוא מצטרף עם ריחו של דבק־הנגרים הרותח ועם ריח־השלג שבחוץ… שכן למרות הקרה – החלון פתוח, ויידל הנגר עם השוליה שלו עליזים כדרכם תמיד, ואותי אינם מגרשים מלפני החלון. אדרבה! יידל אוהב־שיחה הוא ורוחו טובה עליו, ולא זו בלבד שהוא מרשה לי להסתכל בעבודתו ולשאול שאלות משאלות שונות, אלא אף הוא עצמו פותח ומסביר לי את סודות עבודתו ואת ה“מחשבה” שבה! וכשאני מוסיף ושואל שאלות חדשות על יסוד מה שהסביר, הוא משבח את הבנתי הטובה ומסכם את התרשמותו ממני: “דאָרט וואו תורה דאָרט איז חכמה”. כלומר: במקום התורה שם החכמה.

מה תורה ומה חכמה קניתי מר' פייבוש השוחט? קונם שאיני זוכר! אפילו באיזו מסכת למדנו אינני זוכר. מכל אותו חורף אצל ר' פייבוש השוחט לא נשתייר לי ולא־כלום, חוץ מהבנה טובה בנגרות, שקניתי מיידל סטופּ מתוך הסתכלות ושיחה, וחוץ מ“תמונה” אחת קטנה בשירי “שלג”:

אַוָּז שֶׁנִּשְׁחַט וְהִתִּיר אֶת רַגְלָיו

הִשְׁתַּחְרֵר מִשּׁוֹחֲטוֹ וּבָרַח:

הוּא רָץ בְּלִי קוֹל וּמֵנִיעַ כָּנָף

וְדָמוֹ עַל הַשֶּׁלֶג נִשְׁפָּךְ.

כָּךְ רָץ הָאַוָּז בְּצַוָּאר הַפָּשׁוּט

לָעוֹלָם הַצָּחֹר, הָרָחוֹק, –

מֵעַל הַצַּוָּאר הָאָרֹךְ הַשָּׁחוּט

מִתְגַּלְגֵּל עוֹד אַלְמֹג וְאַלְמֹג.

אבל ריווח והצלה עמדו לי אותו חורף ממקום אחר! שוחט שני היה בעירנו, ר' שלמה שכטר, שלפני המלחמה, כשהיתה עוד ההתנגדות שבין חסידי טשורטקוב וחסידי ויזשניץ חריפה, היה הוא השוחט מטעם חסידי ויזשניץ; אך בימי שוב לא היתה ההבחנה הזאת ניכרת ונודעת. שלושה בנים היו לו לר' שלמה: מנדל, יוסל וזלמן. מנדל זכור לי תמיד כשהוא מהלך ברחובה של העיר, ספר נתון תחת בית־שחיו (יומניו של הרצל או כתבי זשיטלובסקי) והוא מטייל ומתווכח עם חבריו בני־גילו בעניינים העומדים ברומו של עולם: הצהרת באלפור, המאנדט על ארץ־ישראל שנמסר לאנגליה האדירה, וכנגד שני אלה – מה ערכו של הטריטוריאליזם?! אפשר בזכות הוויכוחים הנצחיים בענייני הציונות עלה בעוד מועד לארץ־ישראל, לא בחל בכל עבודה קשה, והרי הוא ובני־ביתו יושבים עתה בתל־אביב, משפחה נאה ומושרשת. יוסף, האח האמצעי, נעשה לאחר שנה־שנתיים חברי הטוב, אם כי גדול הוא ממני בכמה שנים, ושנינו מזכירים באהבה אותם ימי קיץ, שבהם היינו שכובים על ערימה גדולה של שחת ריחנית ו“בולעים” יום־יום פרקים רבים מספרי הנביאים הראשונים – להשלים מה שהחסרתי בלימודי הראשון אצל ר' אהרן, שהקפיצני מיהושע לישעיה. אף הוא, יוסף ידידי, הציל נפשו מתוך השואה והגיע לארץ ישראל, ומפיו נודעו לי כל הפרטים והתאריכים הנזכרים בשירי “המניין בעירי, בעיר טלוסט”, ואף הוא ורעיתו חיים בקרית־שלום. אך בן־גילי וזמן־מה גם חברי בחדר היה הבן השלישי, זלמן ע"ה, הצעיר בבנים.

נער טוב ופיקח היה. אבל מהיר־תפיסה לא היה ובתורה חשקה נפשו אך מעט. ואביו, ר' שלמה, היה מצטער על כך, וביקש ללמדו יותר ממה שלמד בחדר, ובשביל להוסיף לבנו חשק ללימודים – ביקש ומצא לו חבר, ואותו חבר הייתי אני. וכך נעשיתי תלמידו של ר' שלמה השוחט, שלא על־מנת לשלם שכר־לימוד, ובלבד לשמש צוות לבנו, וכך נעשיתי גם בן־בית בביתו של ר' שלמה וחבר לבנו האמצעי, יוסף הנחמד והנעים.

וכמה שונה היה ר' שלמה השוחט, שלמדתי אצלו אחר־הצהרים, מר' פייבוש השוחט, שלמדתי אצלו לפני־הצהרים! לבושו של ר' שלמה היה תמיד נקי, וזקנו, שחוטי־כסף ראשונים התחילו משתזרים בו, היה עשוי תמיד יפה, וכשהוא בודק את החלף ומעבירו על הציפורן האחת העשויה לכך – אני רואה כמה נאות כפות־ידיו, כמה עדינות אצבעותיו וכמה יפה כל שאר ציפורניו עשויות! דיבורו תמיד בנחת, לעולם אינו מגביה קולו יתר על הדרוש, אף בשעת לימוד והסברה. והסברתו בטוב טעם ובנחת.

אף ר' שלמה מפסיק מלימודו ויוצא לשחוט עוף בלשכה המוכנה לכך שליד דירתו, מעבר לפרוזדור, אבל לעולם הוא חוזר נקי, בלא כתם ובלא רבב. במקצת מפחידים אותי החלפים הגדולים והגדולים עוד יותר, והאחד הגדול ביותר. כולם מונחים בנרתיקיהם בפינה המיוחדת להם בין הקיר ובין הכיריים, אבל כמה פעמים כבר ראיתי אותם. רבונו של עולם! היהודי הרך והעדין הזה, שאינו פוגע אפילו בזבוב שעל הקיר, כיצד הוא מניף חלף גדול כל־כך, ובהולכה והבאה מהירה הוא שוחט פרה גדולה?

שכן ר' שלמה היה צעיר הרבה מר' פייבוש, והוא היה שוחט כל הגסוֹת. פעם אחת, במוצאי שבת של חול־המועד פסח, הלכתי עם זלמן חברי־ללימודים אחרי ר' שלמה אל בית־המטבחיים העירוני שמעבר לגשר בדרך לטשורטקוב. פרה גדולה היתה מוטלת כפותה, רגליה האחוריות והקדמיות ביחד, ושני בחורים מבין פושטי־העור מחזיקים בקרניה הגדולות. ר' שלמה מוציא את החלף הגדול מנרתיקו ומתבונן בו רגע ונראה כמהרהר מה, אחר־כך הוא מרכין עצמו אל הפרה ותופס בעור צווארה ביד שמאל, ועד שאני מתכונן לראות את ההולכה וההבאה בחלף הגדול – כבר נפער פתח אדיר בצווארה של הפרה ושטף של דם שוצף ומהביל נשפך על רצפת־האבן וממנה אל הביב שבתוכה. עיני מתערפלות, ראשי סובב־הולך, עוד מעט ואפול. ברגלים כושלות הולך אני הביתה, וימים רבים של אותה שנה אינני טועם עוד טעם בשר… אף אל ביתו של ר' שלמה אינני מוסיף עוד לבוא, בוודאי מתוך פחד לראות שנית את החלפים הרבים, הקטנים עם הגדולים, שבין הקיר והכיריים – –

י

וכאן המקום להזכיר עוד מלמד אחד שלי, שלמדתי אצלו כתלמיד יחיד, אם כי איני בטוח בסדר הזמנים; זכור לי שלמדתי אצלו בזמן־הקיץ, ואינני בטוח אם היה זה אותו הקיץ שבא לאחר החורף שבו למדתי אצל השוחטים ר' פייבוש ור' שלמה.

המלמד הזה היה הדרשן ר' פינחס לאפּינר. לא בן־עירנו היה, ממרחקים בא, אולי מליטא, ומשום־מה איווה לו את טלוסטה עירנו למקום־מושב לו. לפי דעתי בימים ההם ראוי היה לשמש בכהונה של דרשן בקהילה גדולה יותר, או לפחות לעבור בקהילות הרבה, כדרך הדרשנים. ואילו הוא ישב בעירנו בקביעות, ורק פעמיים או שלוש פעמים בשנה היה דורש: בשבת הגדול (רבינו, הר' שמואל אבא חודורוב ז"ל, לא היה, כידוע דרשן גדול), ובשבת שובה, ואולי עוד פעם או פעמיים. באותם ערבי־שבתות היו מופיעות בכל בתי־הכנסת ובבית־המדרש מודעות כתובות בכתב־יד על פיסות נייר בגודל של חצי עמוד ממחברת, מודבקות במעט שאור של עיסה, ובהן נאמר כי איה“ש בשבת בשעה שלוש ידרוש בבית־המדרש הדרשן פינחס לאפּינר, “ולהשומעים יוּנעם” (כך בפירוש, וכך תמיד; לא ינעם בקל, אלא יוּנעם, בווא"ו, כמין הוּפעל, אם כי הכוונה היתה בוודאי לקל בלבד). ואמנם, לשומעים הוּנעם וגם נעם להם. הר' פינחס לאפּינר בקי היה בנביאים ובכתובים ובמדרשי־אגדה, ומומחה גדול היה להשחיל על חוט אחד עשרים או שלושים פסוקים שחוזרת בהם מלה אחת מסוימת או ניב מסוים שלם, ולהקשות מפסוק זה על פסוק זה ומפסוק זה על פסוק זה ערימה גדולה של קושיות; ולבסוף הוא מביא את הפסוק האחרון והוא נעשה כמין מפתח־קסמים, פותר את כל החידות ומתרץ את כל הקושיות ומיישב את כל התמיהות, וכל הפסוקים מתחברים ומתקשרים זה אל זה היטב־היטב ונחרזים במחרוזת אחת ממש כפנינים; והוא מסיים ב”ובא לציון גואל", נושק לפרוכת ופושט את טליתו ומקפּלה, כאותו אומן שעשה מלאכה נאה ואחרי גמר־מלאכה הוא מסדר את כליו – והוא יורד מעל המדרגות שלפני ארון־הקודש ושוב הוא “מהלך בטל” כמחצית השנה, עד לדרשה הבאה, והשם יודע מהיכן הוא חי ובמה הוא מפרנס את אשתו הקטנה והצנועה ואת בתם הכלה הנאה והחסודה, שאפילו העניות הגדולה לא הצליחה לנוול את יופיה וחינה.

ואל ר' פינחס זה נמסרתי ללמוד שעתיים ביום, אף הלכתי אליו ברצון ובשמחה. לכאורה הוא מלמד אותי גמרא, אבל למעשה אנו מדלגים על משא־ומתן קשה ועוברים מאגדתא לאגדתא. שנינו יש בנו הרגשה חבויה, שאנו עושים את מלאכתנו רמייה; אבל מה לעשות? הכול תלוי בלב, ולב שנינו כאחד נמשך אל דברי האגדה. ולא זו בלבד שאנו מדלגים מדף אל דף ומפּרק אל פּרק, אלא אפילו במסכת אחת אין אנו עומדים. ממסכת סנהדרין אנו עוברים אל מסכת גיטין, אבל לא לעניין המביא גט ממדינת הים, חס וחלילה! מדף נ“ה עמוד ב' למטה עד סוף דף נ”ח עמוד א' למטה אנו קוראים את כל אגדות החורבן המרעישות את הלב – כנראה היו הימים סמוכים לט' באב – למן קמצא ובר־קמצא ועד מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, מעשה שאינו סר מן הלב ולא יסור ממנו לעולם! ומשם אנו מדלגים לפרק השוכר את הפועלים שבבבא־מציעא, משום שגם בו יש אגדות מרובות, ולבסוף אנו עוברים בפשטות – אוי לאותה בושה! – לקרוא בעין־יעקב, ממש כאותם “יהודים פשוטים” בשבת בבית־המדרש או בעלי־המלאכה בבית־הכנסת של בעלי־המלאכה. “אין בכך שום דבר רע”, מנחם אותי ר' פינחס. “גם דברי אגדה תורה הם. ואם אינם מחדדים את המוח, הרי הם מחממים את הלב”. ור' פינחס משפשף כף אל כף, כאילו בחוץ חורף ולהתחמם הוא צריך.

כל מה שסיפרתי כאן על רבי זה מתוך אהבה סיפרתי ומתוך רגש של תודה. מן המלמדים המועטים היה, שתורתם שלימדוני נתקיימה בי. צנוע ושפל־רוח היה בחייו, כצל התהלך בעירנו בצדי דרכים, ובדרך הליכתו בצד הדרך ירה בו קלגס גרמני בעורפו והמיתו בו במקום. בית אחד בלבד בניתי לו בשירי “המניין בעירי”, הבה אעתיקו כאן:

הָר' פִּינְחָס לַפִּינֶר, דַּרְשָׁן דְּקַ"ק טְלוּסְט, שֶׁלִּמְּדָנִי גְמָרָא בַּחֲטָף–

זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה! הוֹי כַּמָּה אֲהַבְתִּיו וְכַמָּה אֶת לִבִּי הוּא שָׁבָה!

הוּא הָיָה מְדַלֵּג עַל מַשָּׂא־וּמַתָּן וְדוֹלֵג מִנִּי־דַף אֱלֵי־דָף

וּמְלַמְּדֵנִי דִּבְרֵי אַגָּדָה מַרְנִינִים – וְעָלַי דִּלּוּגוֹ אַהֲבָה!

על מותו של ר' פינחס מסופר בשיר הנ"ל; מתי ואיך מתו אשתו העדינה ובתם היפה? – יודע צרות עמו הוא היודע!

יא

סיפרתי על תשעה מלמדים שלמדתי אצלם, ובאמת עשרה סיפורים הם, שהרי אצל ר' אהרן גולדהבּר למדתי פעמיים וסיפרתי עליו פעמיים. ובין העשרה הבלעתי סיפורם של שני מלמדים שלא למדתי אצלם, אבל הכרתי יפה אותם ואת החדרים שלהם, ואם אני לא למדתי אצלם, רבים אחרים מבין ילדי עירנו למדו אצלם.

ובזה תמו הדברים על כל מלמדי. אבל חייב אני לספר על שנַים ממורי ורבותי שלמדתי אצלם כתלמיד־יחיד, ולא עוד כילד, אלא כנער בן־חמש־עשרה ושש־עשרה, מתוך רצון והכרה וחשק.

האחד משני אלה הוא ר' ישראל גליק ז“ל, “המחותן” שלנו, אבי גיסי דב גליק ע”ה. הוא מכר את ביתו וכל־יש־לו בכפר וערבּוֹביץ שליד בּוּדזאנוּב על־מנת לעלות לארץ־ישראל, אלא שבדרך עלייתו נשתקע בטלוסטה עירנו, בשביל “להמתין מעט” לבנו, הוא גיסי, שעמד לעלות גם הוא לארץ־ישראל ולהעלות עמו גם אותי, הנער. במשך קיץ אחד וחורף אחד הייתי בא לביתו של המחותן ר' ישראל גליק, מחוץ־לעיר, סמוך ל“הר של היקאנד”, והייתי לומד מפיו שעתיים ושלוש, בקיץ – בצל שיח של שושן, שגדל שם בגינה על־יד הבית, ובחורף – בחדר האחד של הדירה הקטנה, והמחותן חולה ושוכב במיטה ואני קורא לפניו בנעימה שקטה ונוגה.

המחותן ר' ישראל גליק החלים ממחלתו זו, ועם בוא האביב באה לו עת דודים, כי הונהג לימוד “הדף היומי” והוא נעשה מורה־ורבה של כל העיירה:

הַמְּחֻתָּן שׂרֻאלִי גְּלִיק בְּכָל בֹּקֶר מִזְדָּרֵז לִקְלוֹיז־טְשׁוֹרְטְקוב לָלֶכֶת;

בַּעֲנָוָה, בְּקוֹל רַךְ וְצָנוּעַ, הוּא יוֹם־יוֹם קוֹרֵא דַף מִמַּסֶּכֶת,

וְיוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לוֹ לִשְׁמוֹעַ אֶחַד אָב, אֶחָד בֵּן, אֶחָד נֶכֶד.

וְתוֹרָה שֶׁהָיְתָה כְּמֻנַּחַת בְּתוֹךְ קֶרֶן־זָוִית וְנִרְדֶּמֶת,

וְנִדְמָה עוֹד מְעַט וְנִשְׁכַּחַת, וְנִדְמָה עוֹד מְעַט וְנֶעְלֶמֶת,

כָּאן הִתְחִילָה פִּתְאוֹם מִתְעוֹרֶרֶת וְהִתְחִילָה בְּכֹחַ נוֹשֶׁמֶת.

הוּא פָּתַח לַתּוֹרָה אֶת הַשַּׁעַר וְהוֹלִיךְ תַּלְמִידָיו צַעַד־צַעַד;

הוּא יִשֵּׁר כָּל עָקֹב שֶׁבַּדֶּרֶךְ וְהִתִּיר כָּל תִּסְבֹּכֶת וּפְקַעַת;

וְהַכֹּל לֹא בְּקוֹל, לֹא בְּרַעַשׁ, רַק בְּנַחַת וּבְיִשּׁוּב־הַדַּעַת.

אולם לעלות לארץ־ישראל לא זכה. כשם שלימודו היפה נכנס ללב שומעיו למטה כך נכנס בוודאי ללב שומעיו למעלה, ומשום כך בוודאי נקרא עד מהרה לישיבה של מעלה. נתייתמו תלמידיו הרבים שבקלויז דטשורטקוב, ואבל־יחיד היה לי, התלמיד־היחיד שלמד תורה מפיו בבית.

והמורה השני היה המורה העברי מר מרדכי ספקטור, שבא לעירנו אף הוא ממרחקים ויסד בית־ספר עברי פרטי, ואני, שלא היה לי חבר ללימודים אצלו – למדתי ב“שיעור פרטי”: נביאים וכתובים, ודקדוק ו“עבודה שבכתב” – לכתוב ולתקן ולהעתיק ולשוב ולתקן ולהעתיק – ותולדות ישראל וקורות העולם וכל מה שהיה מצוי אז בספרי־לימוד עבריים. תחילת לימודי אצלו בסוד, ואת שכר־הלימוד אני משלם ממה שאני משתכר מציור שלטים לחנויות (רוב שלטים שבעירנו מעשה־ידי היו, ועוד בשנת 1933, לפני עלייתי לארץ־ישראל, היה מתנוסס השלט הגדול לפני ביתו של ר' הירשל מאיר עם הצבי מסועף־הקרניים [הירש!] באמצעיתו); ואחר־כך, משבא החורף ופסקה מלאכת השלטים (הצבע אינו מתייבש והשלטים שבחוץ ממילא מכוסים שלג!) ולא היה לי ממה לשלם – גיליתי את “סודי” לאבא ע"ה, והוא בטוּבו הסכים לשלם שכר־הלימוד בחינת “נתבעים לעגל ונותנים”… שכן המורה לעברית מוחזק היה אדם חופשי, ומי־יודע־מה־הוא־מלמד־שם (ובאמת ישבנו ולמדנו שם כתבי־הקודש בגילוי־ראש דווקא, כאילו בלי זה אין לימודנו “חדיש ומדעי” למדי).

ואצל שני המורים האלה למדתי במקביל, באותו קיץ ובאותו חורף; ויפה ראיתי את השוני שביניהם, את הסתירה שביניהם. אכן, לא הרי זה כהרי זה. זה מבקש להמאיס עלי את כל הישן, לפקוח את עיני לראות את הכיעור שבו, לעורר בי שאיפה אל החדש; וזה מבקש להאהיב עלי את כל הטוב והיפה שבישן, להאיר עיני לראות את כל התפארת שבו, להסביר לי שאין החדש נבנה על חורבנו של הישן אלא על מסדו של הישן.

והצד השווה שביניהם – ששניהם מכוונים את לימודם אל העתיד, אל עתידו של הנער העומד לפרוש כנפיים ולפרוח ולעזוב את הקן. ושניהם מבקשים לציידו לדרך: זה מלמדו כל מה שיהיה דרוש לו בבית־הספר התיכון שהוא מתאווה להגיע אליו; וזה מלמדו שיש להבחין בין עיקר וטפל, בין התבן ובין הבר, וחלילה לו לנער להשליך אחרי גווֹ את הכול.

דברים שכתבתי כאן מופשטים הם, מרומזים הם. אך ביתר בירור וביתר ציור אמורים הם בשירי “בצל שיח שושן משל ורד”; ואדם כיוון שהגיד בשיר שוב אינו חוזר ומגיד בפרוזה. על כן הרוצה לדעת פרשה קטנה ונאה זו, יפנה בטובו אל השיר ההוא.

יב

כשנדפס הקובץ הראשון הקטן של שירי: “בשבעה מיתרים”, בהוצאת “דבר”, תל־אביב תרצ"ט, קרוב לפרוץ המלחמה, עוד הספקתי לשלוח כמה עותקים מן הספר לטלוסטה, ומהם אחד למורי העברי מר מרדכי ספּקטור, ואחד למורי ורבי ר' אהרן גולדהבּר. המורה מר ספּקטור בוודאי לא הספיק להשיב לי, שאילו השיב לי בוודאי היה מכתבו שמור עמי וזכור לי; המלמד ר' אהרן גולדהבּר השיב לי מיד ומכתבו שמור עמי, וזה לשונו, לשון־זהב:

ב“ה. יום שנכפל בו כי טוב, לסדר דרך כוכב מיעקב [תרצ”ט]

ישאו הרים שלום וברכה א“כ תלמידי סופר מהיר שמשון נ”י!

חן חן לך על המנחה אשר שלחת לי מפרי הארץ מעוטרת בשבעה מיתרים יקרים כספיר ויהלום. ותודה לך על זה שזכרת ולא שלט בך שר של שכחה. קראתי מתוך ספרך ותמהתי, איך נעשית בזמן קט כזה לאיש גבור לעשות חיל. כי באמת מסוגל הוא [הספר] להתרוממות הנפש. יקרי ערך המה השירים האלה, ובפרט המגרפה מאוד נעלה. רואה אני את העתיד שלך מאושר, כי איש אשר רוח בו יעלה מעלה מעלה. מאחל אני לך לעשות חיל בארץ אבותינו ומוניטין שלך יצאו בכל העולם. יקירי! הגם כי מעט מזעיר למדתי בספרים כאלה וחסר מדע אני, ובכל זאת מכיר אני ומרגיש חין החשיבות שבספרך. ואני מברך אותך כאותה הברכה של אילן אילן במה אברכך, יהי רצון שיהי' יוצאי חלציך כמותך.

אל תלעג לסגנון מכתבי הנכתב בלשון עלגים, כי כאשר ידעת מדור ישן אני וישן מפני חדש תוציאו. בודאי תחדש ותוסיף עוד על הספר הראשון שלך, אבקשך לשלוח לי בכל פעם. ובזה אני גומר מכתבי. חיו בשלום, חיים שקטים ורעננים. תן ברכה בשמי לכל יודעיך.

ריעך אהרן גולדהבּר

למלא את בקשתו של ר' אהרן ולשלוח לו ספרים נוספים לא יכולתי. כשיצא שירי “מאיר הכליזמר נעשה קומיסר” בצורת ספר קטן בעוד שנה, בשנת ת"ש, כבר היתה “טלוסט, העיירה הזערערת שלי” נתוקה ומנותקת, רחוקה ומרוחקת, כאילו על־פני כוכב אחר, וכאילו מעולם לא היתה קיימת ממש, אלא משל היתה ודמיון.

לזכרו של חבר משורר שנקטף באִבּוֹ

לבוב. אלול תרפ"ח.

יום סתיו של זהב. לאורכו של רחוב שֶפּטיצקיך, הנשקף אל החלון, מזהיבים העלים הגדולים המפוסקים של עצי־הערמון. עדיין אינם נושרים, ורק בודדים, יחידים־יחידים מהם, נופלים בכבדות. אבל יודע אני – ימי הסתיו החמימים יעברו, בקרוב יבואו הרוחות והגשמים, העלים יטורפו מעל ענפיהם המונים־המונים, ויפלו תחת רגלי העוברים ושבים.

לפי שעה העולם נראה לי יפה ונעים. השמש מאירה, השמים בהירים ורק עב קלה וצחורה מתרוממת למעלה, מעל לבית־חומה, ועשנה של הארובה מטפס ועולה, מבקש להגיע אל העב הצחורה הגבוהה, אך בדרך הוא נמוג ונעלם.

על השולחן מוכנים הספרים והמחברות לשנה השלישית של הסמינר. ונייר־אריזה חום מוכן, עם מדבקות מיוחדות לדבר. עוד מעט ויבוא ברקון, יחד נעטוף את הספרים והמחברות, נשוחח ונתבדח. אין כמוהו אוהב בדיחה ומבין בדיחה.

*

ברקון בא, ועיניו הערמוניות צוחקות, כרגיל. אך מיד לאחר שאילת־השלום אני רואה עגמימות בפניו.

– יש לכם כאן חדר יפה מאוד, – הוא אומר בהפלאה שיש בה שמץ של קנאה. – כמה אתם משלמים שניכם יחדיו, אתה ושארך?

– חמישים זלוטי. כולל קפה כל בוקר.

– ואני עם שפּיגלר – אומר הוא – משלמים עשרים ושמונה זלוטי וגם כן עם קפה־כביכול. בסך הכול ההבדל הוא באחד־עשר זלוטי לחודש לכל אחד מאתנו, אך בגלל ההבדל הזה אתה רואה את השמים ואת הרחוב היפה לכל אורכו, עד לגן יוּרא, עם עצי־הערמונים האלה מימין ומשמאל, ואני רואה חצר מרופשת ואפלה… המסקנה: אנו שנינו הננו אמנם ידידים טובים, אבל אנו שייכים לשני מעמדות שונים: אני אל המעמד הפרוליטארי…

– ואני אל המעמד הקאפיטאליסטי – אני מסיים במקומו, ושנינו צוחקים.

– שמע לעצתי – אני אומר לו – עזוב את חדרך האפל והטחוב, עזוב את השכונה המרופשת, ועבור עם שפּיגלר אל הסביבה הזאת, קרוב אלי ואל בית־הספר.

– לא, לא נעבור – הוא קובע בבירור. – ויש לי כמה סיבות לכך. רוצה שאפרט לך את כולן?

– מוכן לשמוע עד שלוש.

– ובכן, ראשית: גם ההבדל של עשרים ושניים זלוטי בלבד הבדל גדול הוא בשביל שנינו. שנינו עניים גמורים. שנית: אם אנחנו נעזוב את החדר הזה, לא יימצאו לו דיירים אחרים, שום אדם לא ירצה לגור שם, ושכר־הדירה הזה הוא חלק חשוב ונכבד מפרנסתה של בעלת־הבית שלנו. ושלישית: אני רוצה לראות את העניות הזאת, את המצוקה הזאת, אני לומד ממנה. יותר ממה שאני לומד בסמינר שלנו.

בסכין־הלחם אני גוזר את נייר־האריזה החום לחצאין, לרבעים ולשמיניות ואנו עוסקים בכובד־ראש בעטיפת הספרים והמחברות ומדביקים את המדבקות הממוסגרות והמשוננות במקומן הנכון, באמצע הסימטרי – כאילו שנינו תלמידים צעירים ותמימים וחרוצים ואין לנו בעולמנו כלום מלבד בית־ הספר, כאילו אין מנקרות במוחנו שאלות קשות ומטרידות. אנו עובדים בשתיקה, אני המעטף והוא המסייע עמי, ושנינו חושבים את מחשבותינו.

– ברקון נתון להשפעתו של פֶּסט – מהרהר אני בלבי. – אבל מוטב שלא לדבר על כך. הוא לא יינזק. יותר מדי הוא אוהב את הלשון העברית, יותר מדי הוא אוהב את ארץ־ישראל, הוא לא יצטרף אליהם.

– אני יודע מה אתה חושב, – אומר ברקון פתאום. – אתה חושב שאני כבר מחוץ לזיקה, שאני כבר מאנשיו של פֶסט.

– אמנם, כן. על כך חשבתי. אך לא שאתה כבר שלו, אלא שאתה נתון יותר מדי להשפעתו. וזה מסוכן.

הוא מחייך:

– מסוכן למי? מסוכן למה?

ובכובד ראש:

– תודה, שהוא בחור מופלא. יותר ממחצית ימי־הלימוד הוא מחסיר, גם בשעת ההרצאות, אומרים תלמידי הקורס הרביעי, אינו רושם דבר, אבל כשהוא נשאל – הוא קם ומַרצה בשטף. משנתו סדוּרה לו היטב, היקף ידיעותיו מביא את המורים לידי מבוכה, הם אינם מעיזים לעשות כנגדו דבר, אף־על־פי שהכול יודעים, כי הוא אדום…

– וזאת הסכנה.

– וזה הקסם. וכשהוא מדבר – אתה עומד כנגדו אילם ואיך בפיך שום תשובה. מעשי הציונים כאן נראים לך נלעגים, ה“לאנדספּוליטיק” שלהם שווה כקליפת־השום, ועל ארץ־ישראל אינם חושבים ברצינות. והרי אתה רואה, מה יחסם אל התרבות העברית, ואל הסמינריון העברי שלנו.

ברקון כועס. בעיניו הערמוניות זוהרים ניצוצי־חרון:

– שתי גימנסיות גדולות יש בז’טס"ל, ובהן כיתות מקבילות רבות. ובית־ספר עממי לדוגמה עם כיתות רבות. ולכולם יש מקום בבית הגדול הזה ברחוב זיגמונטובסקה 17, ללמוד בו לפני־הצהרים, בשעה שדרך בני־אדם ללמוד. ורק לנו לא נמצא מקום, רק אותנו דחו לאחר־הצהרים.

– נמצא שהשאירו לנו את מיטב השעות שלפני־הצהרים – אני מנסה לנחמו נחמה־כלשהי – ונוכל לקרוא וללמוד משהו לימוד של ממש.

– זה נכון, אבל נכון גם שלא נקבל לפני־הצהרים שום “שיעורים”, ולא יהיה לנו ממה להתפרנס.

הוא מדבר בלשון רבים, מדבר בעדו ובעדי גם יחד. אבל שנינו יודעים, שיש כאן הבדל גדול. אני יש לי תמיד שיעור אחד או שניים – כהשלמה למה שאני מקבל מבית־אבא. הוא יש לו תמיד שניים או שלושה, ומבית־אמא שלו אין לו כלום.

הוא אינו מספּר על ביתו, ואני אינני מעז לשאול. אבל אנו יודעים: אמו מפרנסת את ביתה בעמל קשה. קונה חלב מן הגויים שכניה בפרבר ונושאת אותו העירה לחלקו בבתי־היהודים. מלבד הבן יש עוד שתי בנות, וקנקני החלב אין בכוחם לפרנס ארבע נפשות. צרורות מזון מקבל ברקון מזמן לזמן מאמו שבבוּסק, אך לשכר־לימוד, לספרים, והלבשה כלשהי, לארוחות־צהרים ואותם ארבעה־עשר זלוטי לחדר ולקפה־כביכול – הוא חייב להשתכר בשיעורים. עכשיו נטלו ממנו אפשרות זו, והוא זועף.

– אבל אל תחשוש – הוא אומר אחרי שתיקה ובעיניו שוב האורה הטובה – אני לא אתפתה ולא אלך אחרי פּסט האדום־האדום הזה. בדבר אחד דומה תורתו לתורתם של המנהיגים הציוניים שלנו: גם זו וגם זו דוחה את הגאולה לימים רבים, כמעט לאחרית הימים. ואני רע לי כבר עכשיו וכבר עכשיו דרושה לי גאולה. הנה אתה, כבר מצאת לך גאולה. יש לך כזאת גם בשבילי? – הוא שואל פתאום, ספק בשחוק ספק בכובד־ראש. שנינו צוחקים מן המיפנה הפתאומי בנושא.

– בחור יפה ונחמד אתה – מנסה אני לעודדו – ובקרוב בוודאי תמצא גם אתה לך גאולה כלבבך. כשם שאירע לי, כן יארע גם לך.

– לא הרי אני כהרי אתה – טוען הוא – אתה בר־מזל, אותך הבנות אוהבות, ואותי…

– עתידות הן לאהוב – מבטיחו אני – הרי אתה צעיר עוד, צעיר ממני בשנה ויותר.

יותר מזה אין אנו מרחיקים בנושא הזה. אלה הם דברים המסורים ללב ואסור שיהא הפה מסיח בהם. ובייחוד שהנערה, זו שהוא קורא לה “גאולה” שלי, גרה בסמוך, וכל רגע היא עשויה להיכנס לכאן.

עוד דבר יש שאין אנו מסיחים בו, אף־על־פי שהלב היה רוצה מאוד: השירה. הוא יודע שאני כותב שירים בהיחבא, ואני יודע שהוא כותב שירים בהיחבא. שנינו כותבים שירים ומעתיקים אותם למחברת. גדולים ומבוגרים אנו מכדי להראותם למורים לשם חוות־דעת, ועיתון עברי עם עורך עברי, שאפשר יהיה לשלוח לו שיר ולבקשו לפרסם או להסביר למה לא יפרסם – אין בימים ההם בגליציה ובכל פּולין כולה. וארץ־ישראל רחוקה, רחוקה עד מאוד, ולפי שעה אין לנו שום קשר ממשי אתה.

ועוד נושא משותף יש לנו, שאנו שותקים עליו יחד. הוא יתום מאביו. נער רך היה, לפני בר־מצווה, כשנלקח אביו ממנו. ואני יתום מאמי, ילד בן תשע הייתי כשמתה עלי. עכשיו לאחר תשע שנים נוספות תקפה אותי העצבות ההיא בכל כוח. משל, מה שלא יכלה הילדות להכיל בלב ולתפוס בשׂכל במלוא העוצמה – נדחק ונשתמר לימים רבים, לשנות הנעורים, ועכשיו העצבות הזאת תובעת את שלה בכל תוקף, כמין אבלות שנדחתה עד שיגיע זמן פרעונה. ברקון ידידי נראה אף הוא כנתקף ונתבע – והריהו מחליף את שמחת־נעוריו בתוגה עמוקה, פורט שנות־הגיל לשעות של צער ומשלם ומשלם…

אף על כך אסור ואסור לדבר. דבר נאה היה זה, אילו היינו שנינו בוכים פתאום יחד כילדים, או כילדות… שנינו שומרים על סוד היתומים, על כבוד היתומים.

*

לבוב. אלול תרפ"ט.

תלונתו של ברקון על הלימודים אחר־הצהרים היתה מוצדקת. קשה היה להשיג “שיעורים” לפני הצהרים, וקשה היה לשבת בכיתה אפלולית וללמוד אחר־הצהרים. אף אני, הבר־מזל ל“שיעורים”, מזלי הטוב בגד בי. זמר אחד צעיר, שנתייאש מן האופּרה וביקש ליעשות חזן, בא אלי שאהיה מלמדו את פירוש המלים של קטעי הסולו שהוא שר כבר עתה כעוזר לחזן ושל כל התפילות שהוא עתיד לשיר כחזן עצמאי. אף קבע לי שכר יפה, מלכותי ממש. אך לאחר שלמד חודש ומחצה, ג' פעמים בכל שבוע בשעות־הבוקר המזהירות – נעלם ולא ראיתיו עוד, לא אותו ולא את השכר המלכותי שהבטיח לי.

– ראוי אתה לעונש הזה – התבדח ברקון – מפני שביקשת לתת לעם ישראל כלי־קודש נוסף אחד, ועוד עם־הארץ גמור… וכי משום שנפסל לאופּרה כבר ראוי הוא להיות שליח־ציבור ולתווך ביני ובין ריבון העולם?

ברקון טענות כבדות־משקל יש לו אל ריבון־העולם, ובאמת אינו יכול לסמוך על מי־שלא־יהיה שיהיה הטוען והדורש בשמו. אף הוא עצמו אינו טוען את טענותיו. לא לפני הקב"ה ולא לפני הבריות, ואף לא לפני ידידו הטוב. רק מן המרירות שבבת־שחוקו המתוקה, מן השלהבהבת שבבבת־עינו הנוגה, הן בוקעות ועולות.

אף־על־פי כן רוחו טובה עליו עתה. השנה הקשה של לימוד אחר־הצהרים חלפה, ועתה אנו לומדים לפני־הצהרים. ולא זו בלבד, אלא חידוש גדול נתחדש עלינו: בית־הספר נעקר מזיגמונטובסקה 17, והוא נשתל מחוצה לעיר, בפרבר סיגניובקה. כל בוקר אנו נוסעים לשם בחשמלית עד סופו של הקו, ומן התחנה האחרונה והלאה אנו מהלכים ברגל. בימות הגשמים והשלגים עתידה הליכה זו להתגלות כפורענות קשה. לפי שעה, בראשית הסתיו, “סתיו הזהב” של פולין, היא נראית לנו כטיול של עינוגים.

עוד שני דברים גדולים ונפלאים נתחדשו עלינו: השירה החדשה של ארץ־ישראל, ויוּליאן טוּבים. עד עתה ידענו מן השירה החדשה של ארץ־ישראל מה שהיה כלול ב“לשון וספר” של יעקב פיכמן, חלק ג' וחלק ד‘, את האידיליה “יובל העגלונים” של דוד שמעונוביץ, שהגיעה אלינו בחוברת דקה של “קופת הספר” ור’ משה פֶלְד לימדה באותה קדושה ובאותה חמימות־הלב שבהן לימד את נבואות ישעיהו וירמיהו, וכן ידענו את “מסדה” של יצחק למדן, שנתגלתה לנו בטופס אחד ויחיד והיתה עוברת מיד אל יד, על־פי תור שנקבע. עכשיו הגיעה לידינו חוברת קטנה וחיננית של אברהם שלונסקי אחד: “לאבא אמא”, ואחר־כך ספר שלם שלו: “בגלגל” – ואנו קוראים וחוזרים וקוראים ונפעמים ממנו.

גילוי שני הוא יוליאן טובים. הנערות המתקשות בלימודים היהודיים, הנזקקות לנו, הבחורים, כל פעם שיש לכתוב חיבור עברי, הן הן שסיפרו לנו עליו, שהביאו ונתנו בידינו את “הסתיו השביעי” ואת “סוקראטס הרוקד” – ואנו קוראים וחוזרים וקוראים ומשתכרים ממנו.

ברקון ואני מסכימים שנינו, שאין וגם לא ייתכן שיהיה משורר כזה בעברית. משום שהלשון אינה רכה למדי, גמישה למדי. שנינו אוהבים את העברית, אבל מרגישים בחסרונותיה.

– הבה, ננסה לתרגם שיר אחד של טובים ללשון הקדוש – אומר ברקון – ונראה אם נצליח בכך, לפחות הצלחה חלקית.

אנו יושבים משני עבריו של השולחן וכותבים בקדחתנות את שורות התרגום, ומעתיקים באותיות גדולות ומנקדים, וקוראים זה באזניו של זה. שנינו מודים, שהתרגומים אינם שקולים כנגד המקור, אך להפתעתי אני רואה ומודה, כי תרגומו שלו, של ברקון ידידי, טוב יותר משלי, ואני מעתיקו אל מחברתי להשוואה ולמזכרת:

חַיַּי שֶׁלִּי

רְעָדָה, חָזוֹן, טִיסָה, חֵשֶׁק עָז,

הָרִים, עָבִים, נְגוֹהוֹת, דָּמִים,

דְּמָעוֹת, רְגָעִים, שׁוּשָׁן, שֶׁמֶשׁ פָּז,

בְּכִי, מַזָּר, אֵימוֹת דָּמִים –

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

קְחָה, אַבֵּד, פַּזֵּר, הַשְׁחֵת,

בְּעוּף, בִּצְחוֹק, בַּחֲרוֹן, בְּשִׁגָּעוֹן,

חָיֹה, חָלוֹם, יַלֵּל, רְתֵת,

טוּסָה, עוּפָה, רוּץ וּדְלֹג בְּאוֹן –

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

כְּאֵב? וָמָוֶת? בָּרוּר כָּל־כָּךְ!

אֵדַע, אֵדַע: רַק קֶסֶם שָׁוְא!

לֹא־כְלוּם! כָּל יוֹם – צִפּוֹר פָּרַח!

רק גּוּז וָטוּס! הַפְלֵא וּסְבֹב!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

גם הפעם החדר שאני גר בו מעורר את התפעלותו של ברקון. החדר גדול, גבוה, מצויר יפה, נקי־נקי ועם חלון גבוה. אנו מתייצבים ומביטים החוצה. הרחוב רחוב ראפאפורט, והוא נטוע עצים משני עבריו. ממול ניצב הבניין הגרול של בית־החולים היהודי. מבחוץ הוא נראה נאה ושליו, והאדמומיות הבאה לו מן הלבינים השרופות החשופות מתמזגת יפה עם הצהוב והחום של השיחים המסתיווים שבגינה שלפניו.

– יש לך מזל לחדרים יפים – אומר ברקון.

– בעלת הבית אשה אצילה – אומר אני – ורואה בעין יפה את מאריאשה שלי, כשהיא באה אלי לפעמים, ונוהגת בה כבוד וחיבה. אבל הרחוב…

– מה יש לך כנגד הרחוב היפה הזה? – שואל ברקון בתמיהה.

אני מסיח את דעתו מן הנושא הזה וחוזר אל טובים ואל התרגום.

– רואה אתה – אני אומר לו – תרגומך טוב הרבה יותר משלי. אבל עדיין אינו מושלם גם הוא. ראה, למשל, את החרוז הצולע בבית השלישי: “שוא” – “וסבוב”.

– זהו שריד מן ההברה האשכנזית שלנו – הוא מתנצל – ולא קל להיפטר מזה. טוב שהעירות לי, בררגע אחד (כך, בהתזת הרי"ש) אני יכול לתקן זאת.

אנו חוזרים אל השולחן ושנינו מבקשים תקנה לפגימה, חרוז שיהיה שלם ועל טהרת “ההברה הספרדית”. יש לנו כמה הצעות, אבל כל אחת דורשת סטייה גדולה מן המקור ואיננה מניחה את הדעת.

מן הרחוב עולה המולה של בני־אדם. ברקון עדיין עסוק ברדיפה אחר החרוז הטוב־ביותר, אבל אני יודע מה פשר ההמולה. פתאום נשמעת יללה מחרידה של אשה, ושנינו קופצים אל החלון. לוויה של בן או של בעל, והאם או האשה הערתה את כל כאבה בצווחה הזאת. כמו בעיירה הקטנה מהלך גם כאן אחד ומקשקש בקופסה על פח ומכריז “צדקה תציל ממוות!”, אלא שהמת אינו נישא על־גבי ה“מיטה”, אלא מוסע בעגלה, במעלה ההר, אל בית־הקברות של יאנובסקה.

שנינו עומדים על־יד החלון, דוממים ושותקים – ונזכרים כל אחד בלוויה אחרת.

– בוודאי אתה רואה כאן כל יום לוויה כזאת – אומר ברקון לבסוף.

– לא – אני משיב. – לא כל יום, אלא כמה פעמים בכל יום.

– הו, חיי, חיי שלי! – אומר ברקון, ולא ברור לי אם הוא מצטט את תרגומו משל טובים או מדבר בשמו שלו, או בשם שנינו.

*

שוב אין זה סוד, שכמה מן התלמידים של המחזור השני יש להם “כשרון ספרותי”. המנהל החדש, מר מלך זילבר הטוב, מתימטיקאי הוא לפי מקצועו וידיעותיו בעברית רופפות. אבל הוא סומך על המורים לספרות וללימודי־היהדות, ומבטיח את עזרתו להוצאת חוברות ליטוגרפיות אחדות “לנסיון”. מי יודע, אולי יצמח מהן כתב־עת עברי ממש. לפי שעה אמנם חייבות החוברות להיות דו־לשוניות: עברית ופולנית גם יחד.

“בדרך” – הוא השם שקראנו לחוברת הראשונה, שהופיעה בחודש טבת תר"ץ, ואין צריך לומר, כי הכוונה היא בדרך לארץ־ישראל. “החוברת הזאת נדפסה ב־300 אקסמפלרים ועמודיה עשרים וארבעה, וזה תכנה: לחוברת הראשונה – ב. היילפרין; עם שקיעת החמה – א. ברקון – –”

כן, שירו מצא כל־כך חן בעיני ה“מערכת”, עד שקבענו אותו בפתיחת החוברת. גם בימים ההם בוודאי לא נעלם מאזנינו, כי “מערבה” / “כבה” הוא חרוז אשכנזי־ספרדי, כלומר מלעילי ומלרעי מעורב, ולא נעלם מידיעתנו, כי טשרניחובסקי הוא־הוא המדבר מתוך פי־עטו של ברקון; אך מי מאתנו כבר היה בימים ההם הוא עצמו, בלי תערובת של השפעה?

כְּכַדּוּר אֵשׁ־זָהָב כְּבָר נָטָה מַעֲרָבָה

הַשֶּׁמֶשׁ וַיַּאֲדִים,

אָט צָלַל הַתְּהוֹמָה, אַךְ טֶרֶם עוֹד כָּבָה –

וַיַּשְׁלֵךְ לִצְדָדִים

אֲלוּמוֹת שֶׁל אוֹרוֹת חַכְלִילִים,

נְגוֹהוֹת אֲדֻמִּים,

וּפָגַש גַּל שָׁנִי בֶּעָבִים־נְפִילִים,

בְּעָבִים אֲיֻמִּים;

וּפָגַע זִיו שָׁנִי גַם עַרְפַּלֵּי זֹהַר,

עֲנָנִים צְחוֹרִים,

וְהָיוּ כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר לָטֹהַר

הֶעָבִים הַטְּהוֹרִים.

אָז רָחֲצוּ עֲנָנִים בְּיַמִּים שֶׁל דָּמִים

וַיִּשְׁתּוּ לִרְוָיָה

לַפִּידֵי הַחַרְסָה, וְטָסוּ כְּנָמִים –

כְּאַחֲרֵי הַלְוָיָה;

כְּסִירוֹת מֻקְסָמוֹת, מוּפָזוֹת, מֻזְהָבוֹת –

וְנוֹצְצוֹת כִּבְרָקִים;

וּפָרְחוּ וְחָלְפוּ כִּרְשָׁפִים, כְּלֶהָבוֹת,

בְּמֶרְחַב הַשְּׁחָקִים – – –

החוברת עוררה הדים רבים. סבורים היינו, כי אמנם אנו נמצאים בדרך, כי יצאנו לדרך־המלך. אולם עיקר האכזבה עוד היה צפוי לנו: בסוף “הקורס הרביעי”, בזמן ש“הקורס החמישי” הגיע אל בחינות הבגרות, נודע לנו כי הסמינר עומד להיסגר ותלמידיו יצטרכו להתפזר אל כל אשר ישאם הרוח.

לבוב. טבת תרצ"א.

שלושה חודשים נמשכה ה“סערה” השקטה ונמשכו ההתמרמרות ואי־הוודאות בדבר גורלו של “הסמינריון העברי למורים” בלבוב. כל יום חיכו להודעה בעיתון על חידוש הלימודים – ולא באה. אבל נתקבל מכתב קצר ומרגיע מאת ד"ר מאיר גייאר הישיש: עושים הכול לחידוש הלימודים. עכשיו “הגורמים הקובעים” עוד לא חזרו לבובה ממקומות־הקיט. עם ראשית שנת הלימודים ישובו – ויעשו הכול כדי שלא לאכזב את התלמידים ואת שוחרי התרבות העברית.

בינתיים הטובים שבתלמידים ובתלמידות עושים הכנות לעזוב את “הסמינרון הזה”. מהם משתדלים לעבור לווארשה ולהתקבל בסמינר למורי־דת של פרופ' משה שור, ומהם מתכוננים לעבור לווילנא, לאחד משני הסמינריונים הקיימים שם.

ברקון אינו עושה הכנות. מורה־דת אינו רוצה להיות, ולווילנא אינו יכול לנסוע; אפילו להוצאות הדרך לשם אין לו. הוא מצפה איפוא לבשורה מלבוב.

היא מאחרת לבוא, אבל היא באה: אחרי סוכות מתחדשים הלימודים. יש אגודה מחודשת, שתדאג למוסד. ויש מנהל חדש – יעקב נתנאלי־רותמן. אנו מכירים אותו כאחד המורים של ז’טס“ל ויודעים שהוא משורר עברי. לא קראנו את שיריו, אבל ידוע שהם נדפסו ב”התקופה“. והחידוש הגדול ביותר: “אגודת הנשים היהודיות” (מעין ויצ"ו של פולין) מסרה לסמינר קומה שלימה בביתה היפה במרכז העיר, בפּלאץ שטשֶלֶצקי! ההרשמה ל”קורס הראשון" היתה טובה. הכיתה מלאה. גם שאר הקורסים מאוכלסים יפה, ורק שלנו, זה שהוא עתה “המחזור השני”, מדולדל: שלושת חודשי ההיסוסים הבריחו ממנו את החצי. עכשיו הם בווארשה ובווילנא – ומצליחים להיקלט יפה.

אני יושב בקולומיה ולומד ומלמד ועושה מה שהלב חומד ומתכונן לשוב ללבוב רק לאחר החנוכה. ואת ברקון ידידי אני שואל, אם בזה אני מפסיד הרבה ואם אוכל להשלים בזמן קצר.

מכתב־תשובתו כתוב על נייר צהוב, באותיות גדולות ובלי שוליים. אבל מצב־רוחו רע והוא רואה הכל ראייה שחורה. “המצב (של הסמינר) אינו אלא מעצָב”. המנהל הוא ריביזיוניסט ומשתדל להגניב אל הרצאותיו סיסמאות פאשיסטיות… (הוי, השפעתו של פּסט עודה פועלת!). מלבד זה הוא מלמד תפילות ותשבחות לאלוהי ישראל הטוב ומיטיב לכול (והרי הוא, המסכן והנחמד, יודע מבשרו, כי לא כן הדבר!). והוא מחייב את התלמידים להביא לשעה של ספרות “מחזור לכל השנה” ולקרוא מתוכו פיוטים של משוררי ימי הביניים (הוי, פייטנים וסַלָחים, סלחו לו! צעיר היה, תמים היה, תועה ומותעה היה!).

גם המורה ירא־השמים ואשיץ לא נראה לו. “זה רוצה לעשות את הבחורות לרבניות, ומלמד אותן תלמוד… לו היה מלמד יותר עמוס וישעיהו, היו מרוויחות יותר” (הסוציאליסט העברי מדבר!). ובכלל: “אילו יכולתי ללמוד איזו מלאכה טובה, הייתי לומד עוד עתה ועוזב את הלימודים”… “ומה שנוגע לחיי הפרטיים: הנני חי, משום שכך צריך. ולמות אין רוצים… סלח לי, שהנני כותב לך דברים מעציבים כאלה. איננו מוצא בתוכי עתה דברים רמים ונשגבים. נעשיתי מאוד ריאליסטי ורחוק מפּואסיה…”

“למען השם, יקירי, – אני משיב לו – דחה את המחשבות הפֶּסימיסטיות שלך עד שובי, ונשקול הכול ביחד”. בראשית ינואר (1931) אני בא לבובה, אבל אין אנו “שוקלים הכול ביחד”. אולי מפני שיש לי כמה בחינות מחומר של שלושה חודשים שלא למדתי כסדרם, ואולי מפני שבדירתי ברחוב אובּיאזדובה, על־יד הגשר של מסילת־הברזל שבין שתי תחנות־הרכבת של לבוב, אי־אפשר כלל “לשקול יחד”: כל כמה רגעים עוברת שם רכבת קשקשנית וטרטרנית ארוכה־ארוכה של קרונות משא. אבל גם בלא דיון ובלא שיחה של כובד־ראש מצב־רוחו של ברקון טוב עכשיו יותר. על כל פני עיניו הערמוניות מחייכות והזיקים שבהן זוהרים.

*

אחר הפסח מזדמן לי חדר יפה ביותר ברחוב קוּרקוֹבה 2, על־יד הכנסייה הארמנית. מרפסתי משקיפה על־פני העיר, כל לבוב פרושה כעל כף־היד. וכאן, על מרפסת זו, מול נוף־האדירים, אני יושב לי בבוקר השכם (השמש עולה ומזהיבה את ראשי המגדלים בכנסיות) וקורא את מחזותיו הפיוטיים של ליאופולד סטאף, או לפנות ערב (השמש יורדת ומציתה את שמשות החלונות) – וכותב את שירי־האהבה הליריים ביידיש (עברית ופּולנית לשונות־חול הן, לשונות־הלימוּד והדיבוּר של יום־יום, ויידיש – העלובה, העזובה והאהובה – היא על־כן הלשון החגיגית).

עכשיו אני עצמי מקנא בי על החדר היפה הזה. ונערה אין באה לבקר בו. הנערה בביתה היא, בקולומיה, מורה בגימנסיה וקוראים לה שם “פּאני פּרופסורקה”, זה מצחיק. מורה עברייה יחידה, בין גויים ויהודיות מתבוללות, וזה מרגיז. ומכתביה, ב“אותיות כשזיפים”, כפי שנאמר בשיר אחד, מלאים געגועים, וזה מכאיב. אך נערה אחרת, “זרה”, לא תבוא להפיג את הכאב.

עכשיו אין ברקון ידידי חושש לבקר אצלי לעיתים קרובות, אינו חושש שמא “יהיה מיותר”. יחד אנו קוראים את “תורת הספרות” של אשר ברש, לכאורה – לצורך הבחינות, אבל באמת – הלכה לשם מעשה; ויחד אנו קוראים ב“מבחר השירה העברית” של חיים בראדי ומאיר וינר, בודקים את המשקלים השונים ומתאמצים לפענח את ה“רמזים” המקראיים והמדרשיים. ועכשיו, בימי האביב, ועל המרפסת הזאת, הנשקפת על־פני לבוב ומגדליה וכנסיותיה, ברקון שוכח כי השירים האלה הם של “ימי הביניים” השנואים עליו, והם אותם השירים עצמם בוודאי שביקש נתנאלי־רותמן ללמד מתוך המחזור לכל השנה… עכשיו הוא רך וטוב, ונדמה לי – מאושר.

לקראת הבחינות יש ימים שהם חופשיים מלימוד בכיתה ופנויים בשלימות להכנה, ללימוד בבית. ביום כזה אנו מבלים יחד את רוב השעות. שלא להפסיד זמן אין אנו הולכים אל מסעדת־התלמידים לאכול “סוליה של בשר”, אלא מכינים ארוחה אביבית בבית.

כיצד? אנו יורדים אל “השוק” הגדול, המתכנס בכל יום מסביב לבית־העיריה, וקונים שם שמנת בסיר־של־ליטר ותות־הגינה בשקיק של קילו. “אנו, בני העיירות, רגילים בתות־היער הקטן האדום־אדום והמתוק־מתוק”, אומר ברקון, “מידת האדמימות אינה חשובה”, – משיב אני והוא מחייך בלב טוב – “ולחמיצות יש עצה”. בחנות־מכולת אנו קונים סוכר־קמח עם פת־קיבר ריחנית – וחוזרים אל חדרי. ברקון עומד ומזין את עיניו במראה הנשקף מן המרפסת, ואני מכין את הארוחה ומוציאה אליו על־גבי מגש שהשאילה לי בעלת־הבית.

– סעודת מלכים – הוא אומר – בתוספת מהפכה.

– מה מהפכה אתה רואה? – שואל אני. – להפך, קונטר־ריבולוציה יש כאן: התותים האדומים מטובעים בים של שמנת לבנה….

– לא למהפכה פוליטית אני מתכוון – אומר ברקון בכובד־ראש – אלא למהפכה אחרת: זאת הפעם הראשונה בחיי אני עומד לאכול תות עם שמנת בצלחת של מרק ובכף של מרק…

– ואתה חשבת, שאני אינני מהפכן!

שנינו צוחקים ונהנים, אוכלים ונהנים וטוב לנו בעולמנו. יפה שעה אחת של קורת־רוח בעולם הזה!

מהפכה שנייה נועזת, כעין התות־עם־השמנת בצלחת גדולה ובכף גדולה, ביצענו יחד כמה ימים לפני בחינות־הגמר. הצלם שצילם אותנו לתמונת־המחזור, שקוראים טאבּל“ו, התקשה בסידור התלמידים על הלוח המצויר (נוף פּולני משמאל ונוף ארץ־ישראלי מימין ושושנתות בארבע הפינות): תצלומיהם של המורים היו גדולים יותר וגם מרובים יותר (ארבעה־עשר, כמעט כל אלה שלימדונו במשך חמש השנים) מתצלומיהם של התלמידים, שלאחר שמחצית הכיתה התפזרה – לא נשארו אלא אחד־עשר במספר. נוהגים לסדר את התצלוּמים במחזור כך, שהמורים המעטים נמצאים במרכז והתלמידים הרבים עוטרים אותם מסביב. ובאנו אנו והפכנו את הסדר: אחד־עשר התלמידים והתלמידות באמצע וארבעה־עשר המורים עוטרים אותם סביב. עכשיו פניו של אלעזר ברקון ידידי מציצים אלי מעל אותו טאבּל”ו – יפים, רציניים ועצובים עד כדי בכי.

*

מנהל הסמינר מר יעקב נתנאלי־רותמן, שידידי בּרקון חשש ל“סיסמאות הפאשיסטיות” שלו (מידידיו של ז’בוטינסקי היה, ופרש ממנו ונצטרף אל הגרוסמאניסטים), הוא הוא שייסד את “הסולל”, ירחון ספרותי עברי, שיצא כשנה ומחצה והיה שירת־הברבור של היצירה העברית בגליציה. שם פירסמו את שיריהם הראשונים כמה פרחי־שירה, וגם אלעזר ברקון בתוכם.

כבר היינו רחוקים זה מזה ריחוק מקום, הוא בבוסק ואני בהורודנקה, ושנינו מורים טרודים בתלמידיהם. אבל שתי פעמים הביאו לי חוברות “הסולל” דרישת־שלום ממנו. האחת היתה שיר בלי שם, שנכתב בבוסק בתרצ"ג:

בְּלֹא תִּקְוָה בֵּין אַרְגְּזֵי חוֹמוֹת קִרְיָה

הָאֲפֹרִים, שֶׁכֹּה הָיוּ לִי לְזָרָא,

בְּלֵיל סַגְרִיר, בִּצְחוֹק כָּתֹם שֶׁל שַׁעֲוָה

עַל שְפָתַי – חִכִּיתִי לָךְ, הַיְּקָרָה.

אָכֵן לֹא בָאת; רַק סַעַר קַר הִצְלִיף פָּנַי

הַזּוֹעֲפוֹת, וּבִנְעָלַי לִי קִרְקְרוּ בְּבוּז וּשְׁאָט

מֵי הַמָּטָר… אָכֵן לֹא בָאת; הֵבַנְתִּי זֹאת

בְּלֵיל סַגְרִיר, בְּגַב רוֹעֵד, בְּרֹאשׁ מוּרָד…

ואף־על־פי שהשיר עצוב והיא לא באה – ראיתי אותו כסימן טוב: הפעם לא באה – פעם אחרת באה; היא לא באה – נערה אחרת באה. אבל ברקון ידידי שוב אינו בודד!

ודרישת־השלום השנייה, כמעט בשׂוֹרה טובה, היה לי השיר “בקצב הגזרקש”, שנדפס בשנת תרצ"ד:

חַד, תְּרֵי, תְּלַת! רַשׁ־רַשׁ־רַשׁ!

כֹּה יִגְזוֹר הַגְּזַרְקַשׁ

תֶּבֶן־קַשׁ, תֶּבֶן־קַשׁ.

סְבִיב הַצִּיר סִבּוּב מָהִיר,

מְתַח שְׁרִירִים־מֵיתָרִים,

אֹזֶן הַט רֶגַע קָט

הַגְּזַרְקַשׁ כֹּה יִלְחַשׁ:

רַעַשׁ־גַּעַשׁ קָם עַל כָּל הָעוֹלָם,

יֶלֶד נוֹלַד שָׁם כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם.

אַךְ גָּדַל הַקָּט, שָׁמַן – וַיִּבְעַט

וּבְאָבִיו הַבֵּן הָאַכְזָר מָרַד.

וְהָאָב זֵָקן, כֹּחוֹ תַּש, תַּש, תַּש

וְהַבֵּן רָגַשׁ, דָּרַשׁ אַף דָּרַשׁ:

"חֹפֶש, חֹפֶש תֵּן, אָבִי הַזָּקֵן,

לִי הַכֹּל הַכֹּל!" אַךְ הָאָב מֵאֵן…

פַּעַם בְּלֵיל רָז סַעַר פָּרַץ אָז,

זֶרֶם דָּם טָרִי מִלִּבּוֹ זִנֵּק,

פִּגְיוֹן פֶּלֶד חַד פְּתִיל חַיָּיו נִתֵּק

וּבְלֵב אָב זָקֵן פֶּתַע הָשְׁלָךְ הָס…

וּמְקוֹם הַזָּקֵן יָרַשׁ חִישׁ הַבֵּן,

אַךְ גַּם הוּא לִבְנוֹ חֹפֶשׁ תֵּת מֵאֵן.

כֹּה יִגְזוֹר הַגְּזַרְקַשׁ:

חַד, תְּרֵי, תְּלַת! רַשׁ־רַשׁ־רַשׁ!

סַכִּינִים קַשׁ טוֹרְפִים,

קַשׁ יָשָׁן, קַש חָדָשׁ…

ברור היה לי, לא על מלחמת אבות ובנים מדבר השיר, אלא על מלחמת משטר במשטר־שלפניו. סוף־סוף, השפעתו של פּסט על ברקון ידידי פסקה, הוא חדל מלהאמין ב“אבי העמים”, שיביא את החופש והאושר לכל בני־האדם.

והואיל ובזמן שנדפס השיר הזה כבר הייתי אני בארץ־ישראל, וחוברת “הסולל” הגיעה אלי לכאן, מאמין הייתי כי ביום מן הימים יבוא גם ברקון לארץ־ישראל. הוא יבוא שקט ומחייך, ורק עיניו הערמוניות היפות שופעות אור ושחוק…

אך הוא לא בא, הוא לא בא.

טבת תשכ"ה.

אביב יקירי,

תודה לך על ההערות, לרבות החששות. אך נדמה לי, אתה טועה כשאתה שואל: “למי דרושים הפכים הקטנים הללו?”

“פכים קטנים” – אינני יודע מהיכן הגיע אליך לראשונה הצירוף הזה, אולי מן הראדיו, ואולי מן העיתון. ואחר־כך, אם נזדמן לך לבדוק מה מקורו, ודאי ראית שהוא בגמרא: ויוותר יעקב לבדו – אמר ר' אלעזר, שנשתייר על פכים קטנים (חולין צ"א) (מסתבר שדרשו במקום לבדו – לכדו, ומכאן הפכים הקטנים). אך לי זכור הביטוי הזה מילדותי לא מן הגמרא, אלא מרש“י על התורה, וכדרכו, שינה רש”י גם כאן שינוי קטן בלשון, שהוא תיקון גדול בתוכן: ויוותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם (לקחתם). תן דעתך על השינוי הזה: לא שנשתייר שם יעקב על הפכים הקטנים ולא זז מהם, ככילי השומר על דינריו, אלא שכח אותם תחילה, ורק אחר כך נזכר בהם וחזר לקחתם… ורש“י הזקן, האוהב כל כך לשבץ דברי מוסר ודרך־ארץ בפירושו על התורה, מוותר כאן על המוסר־השכל של ר' אלעזר בגמרא: “מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם” – ואינו מביא אותו כלל… יפה הרגיש רש”י המשורר, שאין כאן כלל עניין של ממון, ולא לשם ממון סיכן יעקב את גופו.

בוא נא, בני, ונתאר לעצמנו אותו מעמד ואותו מצב. יעקב אבינו חוזר מבית לבן אל ארץ מולדתו. והוא כבד בצאן ובבקר, בחמורים ובגמלים (זכור את המנחה שהוא שלח לעשיו אחיו!), ובוודאי הוא משופע בכלים מכלים שונים, גדולים וקטנים. ואחד עשר בנים יש לו, אף הם עצמם כבר בעלי משפחות. ואפילו הצעיר שבבנים, הוא יוסף, כבר הוא בחור גדול ומגודל, רחב־גרם וגבה־קומה, וכשהוא ניצב לפני רחל אמו הוא מסתיר אותה בלי שיראוה כלל.

והנה, כל המשפחה הזאת, עם כל הכבודה הזאת, כבר עברה את מעבר יבוק (בימים ההם – שם רגיל של נחל רגיל, אבל בזמן הזה – שם שמתלווה לו אסוציאציה חשובה, כבדה ועצובה). ומתברר כי שם, מעבר למעבר, נשתיירו איזה פכים קטנים. בוודאי של חרס, וערכם פחות משווה פרוטה. מפני מה יעקב אבינו אינו מוותר עליהם? מה חשיבות יש להם? ואם יש להם – מפני מה אינו שולח את אחד הבנים, את ראובן או את יהודה, או את שמעון, או את לוי, שיקפצו לשם ויביאו את הפכים הקטנים הללו? לשם מה הולך הוא עצמו, האב העייף, שאמנם אינו זקן עדיין, אבל כבר הוא הולך ומזדקן?

האם אין אנו רשאים לשער, שהיו הפכים הקטנים הללו יקרים ביותר לסבא יעקב? ומטעמים אחרים, לאו דווקא משום ש“צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם”? שאילמלא כן, הרי לא היה נזכר בהם לאחר ששכח אותם תחילה מרוב טרדה, ולא היה מרגיש פתאום בחסרונם!

מפני מה היו חשובים לו – אינני יודע בוודאות. אבל יכול אני לשער לעצמי,יכול אני לדמיין לעצמי. וכמעט ברור לי: משום שהיו קשורים איכשהו ברחל. אפשר שבאותם פכים קונים היתה מביאה לו רחל מים צוננים, או תבשיל חם, כשהיתה יוצאת אליו לפעמים למרעה־לילה. וברור, בשעה שחזרו יעקב ובניו ומשפחותיהם לארץ כנען, שוב לא היו אותם פכים קטנים שווים הרבה לכשעצמם. ואפשר שלא היו משמשים עוד ולא־כלום. אולי ריקים היו. אבל אפילו היו ריקים, עדיין מלאים היו! מלאים היו זכרונות מן הימים הראשונים, שאפילו בימים ההם, של מעבר יבוק ושיבה למולדת, כבר היו בעיניו של יעקב ימים רחוקים ויקרים, ימים שלא ישובו עוד.

ומה היה כוחם של ראובן ושמעון ולוי ויהודה להבין בכגון זה? יש דברים מימי הנעורים, שקשה להסביר אותם לבני הנעורים. אמנם, הם יבינו, אבל אימתי? לכשיתרחקו הם עצמם מנעוריהם ויתחילו לראותם מרחוק, במרחק הגדל והולך… אילו אמר יעקב לאחד מבניו: לכה, נא, בני, והביאה לי את הפכים הקטנים הללו – אפשר שהבן הגדול, הגבר הקשה והמוטרד במשפחתו שלו, היה אומר לו גם הוא: אבא יעקב, למי דרושים הפכים הקטנים הללו? ומה ערכם? האם הם שווים בטורח כלשהו ובהסתכנות כלשהי?

לפיכך הלך יעקב בעצמו, ופגש במלאך. ונאבק עמו. וסופו שנצטלע. סבור אתה, אילו ידע מראש שיצטלע, לא היה הולך? היה מוותר? לא, הולך היה! הוא לא היה מפקיר בשום פנים את הפכים הקטנים הללו, הריקים לכאורה, המלאים להם זכרונות.

ואל תתמה, בני, שרמזתי לך רמיזה מיעקב אבינו ובניו, לעשותה דוגמה ומשל לנו. ידועה הסברה, שלא סיפרה התורה את מעשי האבות אלא בשביל לעשותם דוגמה ומופת ומשל לנו, לבנים, ליהודים פשוטים כמונו.

הנה השיבותי לך על שאלתך מתוך שאלתך עצמה. וכל־כך מסבירות שתי המלים האלה את ענייננו, שהייתי רוצה לקרוא לספר כולו בשם “פכים קטנים”. אלא שאינני רשאי להעמידו על תכונת הקטנוּת. המדבּר והמדבּרים אולי באמת קטנים ומִצערים הם, אבל המדוּבּרים רבים וגדולים וחשובים. צעיר הייתי בזמן שכתבתי את שורת הרשימות “מכתבים פרטיים” ושאר רשימות ביקורת, מלא ביטחון וריתחון, וכתבתי באמת כמי שכותב במכתב פרטי, בלי הסתייגות ובלי התחשבות, שיבחתי בפה מלא וגיניתי בפה מלא. אלה ששיבחתי אותם בוודאי מלכתחילה לא החזיקו לי טובה, שהרי הגיע להם, ולא לשם החזקת טובה שיבחתים. ומה פלא ששכחו. אבל אלה שגיניתי אותם, שגיליתי פסול או פגם כלשהו ביצירתם – אלה לא שכחו. מתוך הגינות שבהם, מתוך אצילות שבהם הם משימים עצמם כאילו שכחו, או כאילו מלכתחילה היתה בהם הבנה מלאה ל“חופש הביקורת”; אבל בלבם הם שומרים את הצער שגרמתי להם. ומהיכן אני יודע? מעצמי. עד היום יש גם לי נקיפות־לב וחיבוטי־מצפון: שמא הגזמתי, שמא דנתי שלא כהלכה, שמא בכלל לא היתה לי רשות לשים עצמי פוסק ודיין? נמצא, שהזיקה הזאת, של המבקר אל מבוקריו ושל המבוקרים אל מבקרם, זיקה קיימת היא, והיא קיימת יותר והיא חיה וערה יותר ככל שהביקורת היתה “קטלנית” יותר, ככל שהפגישה היתה התנגשותית יותר והפגיעה עמוקה יותר: עור אל עור ובשר אל בשר… ולא פאראדוכס הוא, אם אומר לך כי עתה, לאחר עשר וחמש־עשרה ועשרים שנה, לבי חם וקרוב אל אלה שגיניתי לא פחות, שלא לומר ממש יותר, ממה שהוא חם וקרוב לאלה ששיבחתי. השיכחה ששכחו את דעותי, ההתאמצות שהתאמצו לשכוח ולסלוח, כרתה בינינו ברית אהבה.

וכשאני שואל עצמי, מפני מה סלחו לי בני גילי, וגם הקשישים ממני והצעירים ממני, ולא הקפידו עלי שבמשך זמן־מה נעשיתי דובר בשער בת־רבים, הריני מגיע לכלל סברה, שהם גילו כלפי הבנה טובה כל־כך, משום שראו כי הדברים נכתבים לפי תומם ולפי חוּמם, בגלוי ובלי העלמה.

ואמרתי לעצמי: אותם פכים קטנים שאין אדם יכול לוותר עליהם, ואם הוא שוכחם הריהו חוזר אליהם לקחתם, ואפילו הוא צריך לעבור את מעבר יבוק, ואותם דברי ביקורת־והתקשרות עם חברים בני־גיל ובני־דור, הבה אכנס אותם בספר אחד, לתת להם שארית. ואגב־כך אחדש את זיקתי עם האנשים שחיבבתים בגלוי, ועם אלה שהתנגשתי עמהם בגלוי. וננסה לשוב אל אותם הימים הטובים, אל אותו החום ואל אותו התום. ולוואי שתעמוד לי גם היום הזכות שעמדה לי בימים ההם, הלא היא הזכות הנובעת מתכונתם של הדברים המכונסים בספר הזה, שהם אמוּרים כפשוּטם ודבוּרים על אוֹפנם.

אבא

הר הכרמל, יום העצמאות תשכ"ב.

תודה לך, בני, שנתפנית גם הפעם להגיה את ספרי זה בהדפסתו החדשה, עם מה שנוסף בו. ומה טוב שמצאת הפעם, כי הדברים “נעימים לקריאה”. הבה נקווה, כי כזאת תהיה גם הרגשתם של כל הקוראים. אמן!

יד־אליהו, א' בניסן תשל"ו.