אביב יקירי,

תודה לך על ההערות, לרבות החששות. אך נדמה לי, אתה טועה כשאתה שואל: “למי דרושים הפכים הקטנים הללו?”

“פכים קטנים” – אינני יודע מהיכן הגיע אליך לראשונה הצירוף הזה, אולי מן הראדיו, ואולי מן העיתון. ואחר־כך, אם נזדמן לך לבדוק מה מקורו, ודאי ראית שהוא בגמרא: ויוותר יעקב לבדו – אמר ר' אלעזר, שנשתייר על פכים קטנים (חולין צ"א) (מסתבר שדרשו במקום לבדו – לכדו, ומכאן הפכים הקטנים). אך לי זכור הביטוי הזה מילדותי לא מן הגמרא, אלא מרש“י על התורה, וכדרכו, שינה רש”י גם כאן שינוי קטן בלשון, שהוא תיקון גדול בתוכן: ויוותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם (לקחתם). תן דעתך על השינוי הזה: לא שנשתייר שם יעקב על הפכים הקטנים ולא זז מהם, ככילי השומר על דינריו, אלא שכח אותם תחילה, ורק אחר כך נזכר בהם וחזר לקחתם… ורש“י הזקן, האוהב כל כך לשבץ דברי מוסר ודרך־ארץ בפירושו על התורה, מוותר כאן על המוסר־השכל של ר' אלעזר בגמרא: “מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם” – ואינו מביא אותו כלל… יפה הרגיש רש”י המשורר, שאין כאן כלל עניין של ממון, ולא לשם ממון סיכן יעקב את גופו.

בוא נא, בני, ונתאר לעצמנו אותו מעמד ואותו מצב. יעקב אבינו חוזר מבית לבן אל ארץ מולדתו. והוא כבד בצאן ובבקר, בחמורים ובגמלים (זכור את המנחה שהוא שלח לעשיו אחיו!), ובוודאי הוא משופע בכלים מכלים שונים, גדולים וקטנים. ואחד עשר בנים יש לו, אף הם עצמם כבר בעלי משפחות. ואפילו הצעיר שבבנים, הוא יוסף, כבר הוא בחור גדול ומגודל, רחב־גרם וגבה־קומה, וכשהוא ניצב לפני רחל אמו הוא מסתיר אותה בלי שיראוה כלל.

והנה, כל המשפחה הזאת, עם כל הכבודה הזאת, כבר עברה את מעבר יבוק (בימים ההם – שם רגיל של נחל רגיל, אבל בזמן הזה – שם שמתלווה לו אסוציאציה חשובה, כבדה ועצובה). ומתברר כי שם, מעבר למעבר, נשתיירו איזה פכים קטנים. בוודאי של חרס, וערכם פחות משווה פרוטה. מפני מה יעקב אבינו אינו מוותר עליהם? מה חשיבות יש להם? ואם יש להם – מפני מה אינו שולח את אחד הבנים, את ראובן או את יהודה, או את שמעון, או את לוי, שיקפצו לשם ויביאו את הפכים הקטנים הללו? לשם מה הולך הוא עצמו, האב העייף, שאמנם אינו זקן עדיין, אבל כבר הוא הולך ומזדקן?

האם אין אנו רשאים לשער, שהיו הפכים הקטנים הללו יקרים ביותר לסבא יעקב? ומטעמים אחרים, לאו דווקא משום ש“צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם”? שאילמלא כן, הרי לא היה נזכר בהם לאחר ששכח אותם תחילה מרוב טרדה, ולא היה מרגיש פתאום בחסרונם!

מפני מה היו חשובים לו – אינני יודע בוודאות. אבל יכול אני לשער לעצמי,יכול אני לדמיין לעצמי. וכמעט ברור לי: משום שהיו קשורים איכשהו ברחל. אפשר שבאותם פכים קונים היתה מביאה לו רחל מים צוננים, או תבשיל חם, כשהיתה יוצאת אליו לפעמים למרעה־לילה. וברור, בשעה שחזרו יעקב ובניו ומשפחותיהם לארץ כנען, שוב לא היו אותם פכים קטנים שווים הרבה לכשעצמם. ואפשר שלא היו משמשים עוד ולא־כלום. אולי ריקים היו. אבל אפילו היו ריקים, עדיין מלאים היו! מלאים היו זכרונות מן הימים הראשונים, שאפילו בימים ההם, של מעבר יבוק ושיבה למולדת, כבר היו בעיניו של יעקב ימים רחוקים ויקרים, ימים שלא ישובו עוד.

ומה היה כוחם של ראובן ושמעון ולוי ויהודה להבין בכגון זה? יש דברים מימי הנעורים, שקשה להסביר אותם לבני הנעורים. אמנם, הם יבינו, אבל אימתי? לכשיתרחקו הם עצמם מנעוריהם ויתחילו לראותם מרחוק, במרחק הגדל והולך… אילו אמר יעקב לאחד מבניו: לכה, נא, בני, והביאה לי את הפכים הקטנים הללו – אפשר שהבן הגדול, הגבר הקשה והמוטרד במשפחתו שלו, היה אומר לו גם הוא: אבא יעקב, למי דרושים הפכים הקטנים הללו? ומה ערכם? האם הם שווים בטורח כלשהו ובהסתכנות כלשהי?

לפיכך הלך יעקב בעצמו, ופגש במלאך. ונאבק עמו. וסופו שנצטלע. סבור אתה, אילו ידע מראש שיצטלע, לא היה הולך? היה מוותר? לא, הולך היה! הוא לא היה מפקיר בשום פנים את הפכים הקטנים הללו, הריקים לכאורה, המלאים להם זכרונות.

ואל תתמה, בני, שרמזתי לך רמיזה מיעקב אבינו ובניו, לעשותה דוגמה ומשל לנו. ידועה הסברה, שלא סיפרה התורה את מעשי האבות אלא בשביל לעשותם דוגמה ומופת ומשל לנו, לבנים, ליהודים פשוטים כמונו.

הנה השיבותי לך על שאלתך מתוך שאלתך עצמה. וכל־כך מסבירות שתי המלים האלה את ענייננו, שהייתי רוצה לקרוא לספר כולו בשם “פכים קטנים”. אלא שאינני רשאי להעמידו על תכונת הקטנוּת. המדבּר והמדבּרים אולי באמת קטנים ומִצערים הם, אבל המדוּבּרים רבים וגדולים וחשובים. צעיר הייתי בזמן שכתבתי את שורת הרשימות “מכתבים פרטיים” ושאר רשימות ביקורת, מלא ביטחון וריתחון, וכתבתי באמת כמי שכותב במכתב פרטי, בלי הסתייגות ובלי התחשבות, שיבחתי בפה מלא וגיניתי בפה מלא. אלה ששיבחתי אותם בוודאי מלכתחילה לא החזיקו לי טובה, שהרי הגיע להם, ולא לשם החזקת טובה שיבחתים. ומה פלא ששכחו. אבל אלה שגיניתי אותם, שגיליתי פסול או פגם כלשהו ביצירתם – אלה לא שכחו. מתוך הגינות שבהם, מתוך אצילות שבהם הם משימים עצמם כאילו שכחו, או כאילו מלכתחילה היתה בהם הבנה מלאה ל“חופש הביקורת”; אבל בלבם הם שומרים את הצער שגרמתי להם. ומהיכן אני יודע? מעצמי. עד היום יש גם לי נקיפות־לב וחיבוטי־מצפון: שמא הגזמתי, שמא דנתי שלא כהלכה, שמא בכלל לא היתה לי רשות לשים עצמי פוסק ודיין? נמצא, שהזיקה הזאת, של המבקר אל מבוקריו ושל המבוקרים אל מבקרם, זיקה קיימת היא, והיא קיימת יותר והיא חיה וערה יותר ככל שהביקורת היתה “קטלנית” יותר, ככל שהפגישה היתה התנגשותית יותר והפגיעה עמוקה יותר: עור אל עור ובשר אל בשר… ולא פאראדוכס הוא, אם אומר לך כי עתה, לאחר עשר וחמש־עשרה ועשרים שנה, לבי חם וקרוב אל אלה שגיניתי לא פחות, שלא לומר ממש יותר, ממה שהוא חם וקרוב לאלה ששיבחתי. השיכחה ששכחו את דעותי, ההתאמצות שהתאמצו לשכוח ולסלוח, כרתה בינינו ברית אהבה.

וכשאני שואל עצמי, מפני מה סלחו לי בני גילי, וגם הקשישים ממני והצעירים ממני, ולא הקפידו עלי שבמשך זמן־מה נעשיתי דובר בשער בת־רבים, הריני מגיע לכלל סברה, שהם גילו כלפי הבנה טובה כל־כך, משום שראו כי הדברים נכתבים לפי תומם ולפי חוּמם, בגלוי ובלי העלמה.

ואמרתי לעצמי: אותם פכים קטנים שאין אדם יכול לוותר עליהם, ואם הוא שוכחם הריהו חוזר אליהם לקחתם, ואפילו הוא צריך לעבור את מעבר יבוק, ואותם דברי ביקורת־והתקשרות עם חברים בני־גיל ובני־דור, הבה אכנס אותם בספר אחד, לתת להם שארית. ואגב־כך אחדש את זיקתי עם האנשים שחיבבתים בגלוי, ועם אלה שהתנגשתי עמהם בגלוי. וננסה לשוב אל אותם הימים הטובים, אל אותו החום ואל אותו התום. ולוואי שתעמוד לי גם היום הזכות שעמדה לי בימים ההם, הלא היא הזכות הנובעת מתכונתם של הדברים המכונסים בספר הזה, שהם אמוּרים כפשוּטם ודבוּרים על אוֹפנם.

אבא

הר הכרמל, יום העצמאות תשכ"ב.

תודה לך, בני, שנתפנית גם הפעם להגיה את ספרי זה בהדפסתו החדשה, עם מה שנוסף בו. ומה טוב שמצאת הפעם, כי הדברים “נעימים לקריאה”. הבה נקווה, כי כזאת תהיה גם הרגשתם של כל הקוראים. אמן!

יד־אליהו, א' בניסן תשל"ו.