לזכרו של חבר משורר שנקטף באִבּוֹ

לבוב. אלול תרפ"ח.

יום סתיו של זהב. לאורכו של רחוב שֶפּטיצקיך, הנשקף אל החלון, מזהיבים העלים הגדולים המפוסקים של עצי־הערמון. עדיין אינם נושרים, ורק בודדים, יחידים־יחידים מהם, נופלים בכבדות. אבל יודע אני – ימי הסתיו החמימים יעברו, בקרוב יבואו הרוחות והגשמים, העלים יטורפו מעל ענפיהם המונים־המונים, ויפלו תחת רגלי העוברים ושבים.

לפי שעה העולם נראה לי יפה ונעים. השמש מאירה, השמים בהירים ורק עב קלה וצחורה מתרוממת למעלה, מעל לבית־חומה, ועשנה של הארובה מטפס ועולה, מבקש להגיע אל העב הצחורה הגבוהה, אך בדרך הוא נמוג ונעלם.

על השולחן מוכנים הספרים והמחברות לשנה השלישית של הסמינר. ונייר־אריזה חום מוכן, עם מדבקות מיוחדות לדבר. עוד מעט ויבוא ברקון, יחד נעטוף את הספרים והמחברות, נשוחח ונתבדח. אין כמוהו אוהב בדיחה ומבין בדיחה.

*

ברקון בא, ועיניו הערמוניות צוחקות, כרגיל. אך מיד לאחר שאילת־השלום אני רואה עגמימות בפניו.

– יש לכם כאן חדר יפה מאוד, – הוא אומר בהפלאה שיש בה שמץ של קנאה. – כמה אתם משלמים שניכם יחדיו, אתה ושארך?

– חמישים זלוטי. כולל קפה כל בוקר.

– ואני עם שפּיגלר – אומר הוא – משלמים עשרים ושמונה זלוטי וגם כן עם קפה־כביכול. בסך הכול ההבדל הוא באחד־עשר זלוטי לחודש לכל אחד מאתנו, אך בגלל ההבדל הזה אתה רואה את השמים ואת הרחוב היפה לכל אורכו, עד לגן יוּרא, עם עצי־הערמונים האלה מימין ומשמאל, ואני רואה חצר מרופשת ואפלה… המסקנה: אנו שנינו הננו אמנם ידידים טובים, אבל אנו שייכים לשני מעמדות שונים: אני אל המעמד הפרוליטארי…

– ואני אל המעמד הקאפיטאליסטי – אני מסיים במקומו, ושנינו צוחקים.

– שמע לעצתי – אני אומר לו – עזוב את חדרך האפל והטחוב, עזוב את השכונה המרופשת, ועבור עם שפּיגלר אל הסביבה הזאת, קרוב אלי ואל בית־הספר.

– לא, לא נעבור – הוא קובע בבירור. – ויש לי כמה סיבות לכך. רוצה שאפרט לך את כולן?

– מוכן לשמוע עד שלוש.

– ובכן, ראשית: גם ההבדל של עשרים ושניים זלוטי בלבד הבדל גדול הוא בשביל שנינו. שנינו עניים גמורים. שנית: אם אנחנו נעזוב את החדר הזה, לא יימצאו לו דיירים אחרים, שום אדם לא ירצה לגור שם, ושכר־הדירה הזה הוא חלק חשוב ונכבד מפרנסתה של בעלת־הבית שלנו. ושלישית: אני רוצה לראות את העניות הזאת, את המצוקה הזאת, אני לומד ממנה. יותר ממה שאני לומד בסמינר שלנו.

בסכין־הלחם אני גוזר את נייר־האריזה החום לחצאין, לרבעים ולשמיניות ואנו עוסקים בכובד־ראש בעטיפת הספרים והמחברות ומדביקים את המדבקות הממוסגרות והמשוננות במקומן הנכון, באמצע הסימטרי – כאילו שנינו תלמידים צעירים ותמימים וחרוצים ואין לנו בעולמנו כלום מלבד בית־ הספר, כאילו אין מנקרות במוחנו שאלות קשות ומטרידות. אנו עובדים בשתיקה, אני המעטף והוא המסייע עמי, ושנינו חושבים את מחשבותינו.

– ברקון נתון להשפעתו של פֶּסט – מהרהר אני בלבי. – אבל מוטב שלא לדבר על כך. הוא לא יינזק. יותר מדי הוא אוהב את הלשון העברית, יותר מדי הוא אוהב את ארץ־ישראל, הוא לא יצטרף אליהם.

– אני יודע מה אתה חושב, – אומר ברקון פתאום. – אתה חושב שאני כבר מחוץ לזיקה, שאני כבר מאנשיו של פֶסט.

– אמנם, כן. על כך חשבתי. אך לא שאתה כבר שלו, אלא שאתה נתון יותר מדי להשפעתו. וזה מסוכן.

הוא מחייך:

– מסוכן למי? מסוכן למה?

ובכובד ראש:

– תודה, שהוא בחור מופלא. יותר ממחצית ימי־הלימוד הוא מחסיר, גם בשעת ההרצאות, אומרים תלמידי הקורס הרביעי, אינו רושם דבר, אבל כשהוא נשאל – הוא קם ומַרצה בשטף. משנתו סדוּרה לו היטב, היקף ידיעותיו מביא את המורים לידי מבוכה, הם אינם מעיזים לעשות כנגדו דבר, אף־על־פי שהכול יודעים, כי הוא אדום…

– וזאת הסכנה.

– וזה הקסם. וכשהוא מדבר – אתה עומד כנגדו אילם ואיך בפיך שום תשובה. מעשי הציונים כאן נראים לך נלעגים, ה“לאנדספּוליטיק” שלהם שווה כקליפת־השום, ועל ארץ־ישראל אינם חושבים ברצינות. והרי אתה רואה, מה יחסם אל התרבות העברית, ואל הסמינריון העברי שלנו.

ברקון כועס. בעיניו הערמוניות זוהרים ניצוצי־חרון:

– שתי גימנסיות גדולות יש בז’טס"ל, ובהן כיתות מקבילות רבות. ובית־ספר עממי לדוגמה עם כיתות רבות. ולכולם יש מקום בבית הגדול הזה ברחוב זיגמונטובסקה 17, ללמוד בו לפני־הצהרים, בשעה שדרך בני־אדם ללמוד. ורק לנו לא נמצא מקום, רק אותנו דחו לאחר־הצהרים.

– נמצא שהשאירו לנו את מיטב השעות שלפני־הצהרים – אני מנסה לנחמו נחמה־כלשהי – ונוכל לקרוא וללמוד משהו לימוד של ממש.

– זה נכון, אבל נכון גם שלא נקבל לפני־הצהרים שום “שיעורים”, ולא יהיה לנו ממה להתפרנס.

הוא מדבר בלשון רבים, מדבר בעדו ובעדי גם יחד. אבל שנינו יודעים, שיש כאן הבדל גדול. אני יש לי תמיד שיעור אחד או שניים – כהשלמה למה שאני מקבל מבית־אבא. הוא יש לו תמיד שניים או שלושה, ומבית־אמא שלו אין לו כלום.

הוא אינו מספּר על ביתו, ואני אינני מעז לשאול. אבל אנו יודעים: אמו מפרנסת את ביתה בעמל קשה. קונה חלב מן הגויים שכניה בפרבר ונושאת אותו העירה לחלקו בבתי־היהודים. מלבד הבן יש עוד שתי בנות, וקנקני החלב אין בכוחם לפרנס ארבע נפשות. צרורות מזון מקבל ברקון מזמן לזמן מאמו שבבוּסק, אך לשכר־לימוד, לספרים, והלבשה כלשהי, לארוחות־צהרים ואותם ארבעה־עשר זלוטי לחדר ולקפה־כביכול – הוא חייב להשתכר בשיעורים. עכשיו נטלו ממנו אפשרות זו, והוא זועף.

– אבל אל תחשוש – הוא אומר אחרי שתיקה ובעיניו שוב האורה הטובה – אני לא אתפתה ולא אלך אחרי פּסט האדום־האדום הזה. בדבר אחד דומה תורתו לתורתם של המנהיגים הציוניים שלנו: גם זו וגם זו דוחה את הגאולה לימים רבים, כמעט לאחרית הימים. ואני רע לי כבר עכשיו וכבר עכשיו דרושה לי גאולה. הנה אתה, כבר מצאת לך גאולה. יש לך כזאת גם בשבילי? – הוא שואל פתאום, ספק בשחוק ספק בכובד־ראש. שנינו צוחקים מן המיפנה הפתאומי בנושא.

– בחור יפה ונחמד אתה – מנסה אני לעודדו – ובקרוב בוודאי תמצא גם אתה לך גאולה כלבבך. כשם שאירע לי, כן יארע גם לך.

– לא הרי אני כהרי אתה – טוען הוא – אתה בר־מזל, אותך הבנות אוהבות, ואותי…

– עתידות הן לאהוב – מבטיחו אני – הרי אתה צעיר עוד, צעיר ממני בשנה ויותר.

יותר מזה אין אנו מרחיקים בנושא הזה. אלה הם דברים המסורים ללב ואסור שיהא הפה מסיח בהם. ובייחוד שהנערה, זו שהוא קורא לה “גאולה” שלי, גרה בסמוך, וכל רגע היא עשויה להיכנס לכאן.

עוד דבר יש שאין אנו מסיחים בו, אף־על־פי שהלב היה רוצה מאוד: השירה. הוא יודע שאני כותב שירים בהיחבא, ואני יודע שהוא כותב שירים בהיחבא. שנינו כותבים שירים ומעתיקים אותם למחברת. גדולים ומבוגרים אנו מכדי להראותם למורים לשם חוות־דעת, ועיתון עברי עם עורך עברי, שאפשר יהיה לשלוח לו שיר ולבקשו לפרסם או להסביר למה לא יפרסם – אין בימים ההם בגליציה ובכל פּולין כולה. וארץ־ישראל רחוקה, רחוקה עד מאוד, ולפי שעה אין לנו שום קשר ממשי אתה.

ועוד נושא משותף יש לנו, שאנו שותקים עליו יחד. הוא יתום מאביו. נער רך היה, לפני בר־מצווה, כשנלקח אביו ממנו. ואני יתום מאמי, ילד בן תשע הייתי כשמתה עלי. עכשיו לאחר תשע שנים נוספות תקפה אותי העצבות ההיא בכל כוח. משל, מה שלא יכלה הילדות להכיל בלב ולתפוס בשׂכל במלוא העוצמה – נדחק ונשתמר לימים רבים, לשנות הנעורים, ועכשיו העצבות הזאת תובעת את שלה בכל תוקף, כמין אבלות שנדחתה עד שיגיע זמן פרעונה. ברקון ידידי נראה אף הוא כנתקף ונתבע – והריהו מחליף את שמחת־נעוריו בתוגה עמוקה, פורט שנות־הגיל לשעות של צער ומשלם ומשלם…

אף על כך אסור ואסור לדבר. דבר נאה היה זה, אילו היינו שנינו בוכים פתאום יחד כילדים, או כילדות… שנינו שומרים על סוד היתומים, על כבוד היתומים.

*

לבוב. אלול תרפ"ט.

תלונתו של ברקון על הלימודים אחר־הצהרים היתה מוצדקת. קשה היה להשיג “שיעורים” לפני הצהרים, וקשה היה לשבת בכיתה אפלולית וללמוד אחר־הצהרים. אף אני, הבר־מזל ל“שיעורים”, מזלי הטוב בגד בי. זמר אחד צעיר, שנתייאש מן האופּרה וביקש ליעשות חזן, בא אלי שאהיה מלמדו את פירוש המלים של קטעי הסולו שהוא שר כבר עתה כעוזר לחזן ושל כל התפילות שהוא עתיד לשיר כחזן עצמאי. אף קבע לי שכר יפה, מלכותי ממש. אך לאחר שלמד חודש ומחצה, ג' פעמים בכל שבוע בשעות־הבוקר המזהירות – נעלם ולא ראיתיו עוד, לא אותו ולא את השכר המלכותי שהבטיח לי.

– ראוי אתה לעונש הזה – התבדח ברקון – מפני שביקשת לתת לעם ישראל כלי־קודש נוסף אחד, ועוד עם־הארץ גמור… וכי משום שנפסל לאופּרה כבר ראוי הוא להיות שליח־ציבור ולתווך ביני ובין ריבון העולם?

ברקון טענות כבדות־משקל יש לו אל ריבון־העולם, ובאמת אינו יכול לסמוך על מי־שלא־יהיה שיהיה הטוען והדורש בשמו. אף הוא עצמו אינו טוען את טענותיו. לא לפני הקב"ה ולא לפני הבריות, ואף לא לפני ידידו הטוב. רק מן המרירות שבבת־שחוקו המתוקה, מן השלהבהבת שבבבת־עינו הנוגה, הן בוקעות ועולות.

אף־על־פי כן רוחו טובה עליו עתה. השנה הקשה של לימוד אחר־הצהרים חלפה, ועתה אנו לומדים לפני־הצהרים. ולא זו בלבד, אלא חידוש גדול נתחדש עלינו: בית־הספר נעקר מזיגמונטובסקה 17, והוא נשתל מחוצה לעיר, בפרבר סיגניובקה. כל בוקר אנו נוסעים לשם בחשמלית עד סופו של הקו, ומן התחנה האחרונה והלאה אנו מהלכים ברגל. בימות הגשמים והשלגים עתידה הליכה זו להתגלות כפורענות קשה. לפי שעה, בראשית הסתיו, “סתיו הזהב” של פולין, היא נראית לנו כטיול של עינוגים.

עוד שני דברים גדולים ונפלאים נתחדשו עלינו: השירה החדשה של ארץ־ישראל, ויוּליאן טוּבים. עד עתה ידענו מן השירה החדשה של ארץ־ישראל מה שהיה כלול ב“לשון וספר” של יעקב פיכמן, חלק ג' וחלק ד‘, את האידיליה “יובל העגלונים” של דוד שמעונוביץ, שהגיעה אלינו בחוברת דקה של “קופת הספר” ור’ משה פֶלְד לימדה באותה קדושה ובאותה חמימות־הלב שבהן לימד את נבואות ישעיהו וירמיהו, וכן ידענו את “מסדה” של יצחק למדן, שנתגלתה לנו בטופס אחד ויחיד והיתה עוברת מיד אל יד, על־פי תור שנקבע. עכשיו הגיעה לידינו חוברת קטנה וחיננית של אברהם שלונסקי אחד: “לאבא אמא”, ואחר־כך ספר שלם שלו: “בגלגל” – ואנו קוראים וחוזרים וקוראים ונפעמים ממנו.

גילוי שני הוא יוליאן טובים. הנערות המתקשות בלימודים היהודיים, הנזקקות לנו, הבחורים, כל פעם שיש לכתוב חיבור עברי, הן הן שסיפרו לנו עליו, שהביאו ונתנו בידינו את “הסתיו השביעי” ואת “סוקראטס הרוקד” – ואנו קוראים וחוזרים וקוראים ומשתכרים ממנו.

ברקון ואני מסכימים שנינו, שאין וגם לא ייתכן שיהיה משורר כזה בעברית. משום שהלשון אינה רכה למדי, גמישה למדי. שנינו אוהבים את העברית, אבל מרגישים בחסרונותיה.

– הבה, ננסה לתרגם שיר אחד של טובים ללשון הקדוש – אומר ברקון – ונראה אם נצליח בכך, לפחות הצלחה חלקית.

אנו יושבים משני עבריו של השולחן וכותבים בקדחתנות את שורות התרגום, ומעתיקים באותיות גדולות ומנקדים, וקוראים זה באזניו של זה. שנינו מודים, שהתרגומים אינם שקולים כנגד המקור, אך להפתעתי אני רואה ומודה, כי תרגומו שלו, של ברקון ידידי, טוב יותר משלי, ואני מעתיקו אל מחברתי להשוואה ולמזכרת:

חַיַּי שֶׁלִּי

רְעָדָה, חָזוֹן, טִיסָה, חֵשֶׁק עָז,

הָרִים, עָבִים, נְגוֹהוֹת, דָּמִים,

דְּמָעוֹת, רְגָעִים, שׁוּשָׁן, שֶׁמֶשׁ פָּז,

בְּכִי, מַזָּר, אֵימוֹת דָּמִים –

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

קְחָה, אַבֵּד, פַּזֵּר, הַשְׁחֵת,

בְּעוּף, בִּצְחוֹק, בַּחֲרוֹן, בְּשִׁגָּעוֹן,

חָיֹה, חָלוֹם, יַלֵּל, רְתֵת,

טוּסָה, עוּפָה, רוּץ וּדְלֹג בְּאוֹן –

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

כְּאֵב? וָמָוֶת? בָּרוּר כָּל־כָּךְ!

אֵדַע, אֵדַע: רַק קֶסֶם שָׁוְא!

לֹא־כְלוּם! כָּל יוֹם – צִפּוֹר פָּרַח!

רק גּוּז וָטוּס! הַפְלֵא וּסְבֹב!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

גם הפעם החדר שאני גר בו מעורר את התפעלותו של ברקון. החדר גדול, גבוה, מצויר יפה, נקי־נקי ועם חלון גבוה. אנו מתייצבים ומביטים החוצה. הרחוב רחוב ראפאפורט, והוא נטוע עצים משני עבריו. ממול ניצב הבניין הגרול של בית־החולים היהודי. מבחוץ הוא נראה נאה ושליו, והאדמומיות הבאה לו מן הלבינים השרופות החשופות מתמזגת יפה עם הצהוב והחום של השיחים המסתיווים שבגינה שלפניו.

– יש לך מזל לחדרים יפים – אומר ברקון.

– בעלת הבית אשה אצילה – אומר אני – ורואה בעין יפה את מאריאשה שלי, כשהיא באה אלי לפעמים, ונוהגת בה כבוד וחיבה. אבל הרחוב…

– מה יש לך כנגד הרחוב היפה הזה? – שואל ברקון בתמיהה.

אני מסיח את דעתו מן הנושא הזה וחוזר אל טובים ואל התרגום.

– רואה אתה – אני אומר לו – תרגומך טוב הרבה יותר משלי. אבל עדיין אינו מושלם גם הוא. ראה, למשל, את החרוז הצולע בבית השלישי: “שוא” – “וסבוב”.

– זהו שריד מן ההברה האשכנזית שלנו – הוא מתנצל – ולא קל להיפטר מזה. טוב שהעירות לי, בררגע אחד (כך, בהתזת הרי"ש) אני יכול לתקן זאת.

אנו חוזרים אל השולחן ושנינו מבקשים תקנה לפגימה, חרוז שיהיה שלם ועל טהרת “ההברה הספרדית”. יש לנו כמה הצעות, אבל כל אחת דורשת סטייה גדולה מן המקור ואיננה מניחה את הדעת.

מן הרחוב עולה המולה של בני־אדם. ברקון עדיין עסוק ברדיפה אחר החרוז הטוב־ביותר, אבל אני יודע מה פשר ההמולה. פתאום נשמעת יללה מחרידה של אשה, ושנינו קופצים אל החלון. לוויה של בן או של בעל, והאם או האשה הערתה את כל כאבה בצווחה הזאת. כמו בעיירה הקטנה מהלך גם כאן אחד ומקשקש בקופסה על פח ומכריז “צדקה תציל ממוות!”, אלא שהמת אינו נישא על־גבי ה“מיטה”, אלא מוסע בעגלה, במעלה ההר, אל בית־הקברות של יאנובסקה.

שנינו עומדים על־יד החלון, דוממים ושותקים – ונזכרים כל אחד בלוויה אחרת.

– בוודאי אתה רואה כאן כל יום לוויה כזאת – אומר ברקון לבסוף.

– לא – אני משיב. – לא כל יום, אלא כמה פעמים בכל יום.

– הו, חיי, חיי שלי! – אומר ברקון, ולא ברור לי אם הוא מצטט את תרגומו משל טובים או מדבר בשמו שלו, או בשם שנינו.

*

שוב אין זה סוד, שכמה מן התלמידים של המחזור השני יש להם “כשרון ספרותי”. המנהל החדש, מר מלך זילבר הטוב, מתימטיקאי הוא לפי מקצועו וידיעותיו בעברית רופפות. אבל הוא סומך על המורים לספרות וללימודי־היהדות, ומבטיח את עזרתו להוצאת חוברות ליטוגרפיות אחדות “לנסיון”. מי יודע, אולי יצמח מהן כתב־עת עברי ממש. לפי שעה אמנם חייבות החוברות להיות דו־לשוניות: עברית ופולנית גם יחד.

“בדרך” – הוא השם שקראנו לחוברת הראשונה, שהופיעה בחודש טבת תר"ץ, ואין צריך לומר, כי הכוונה היא בדרך לארץ־ישראל. “החוברת הזאת נדפסה ב־300 אקסמפלרים ועמודיה עשרים וארבעה, וזה תכנה: לחוברת הראשונה – ב. היילפרין; עם שקיעת החמה – א. ברקון – –”

כן, שירו מצא כל־כך חן בעיני ה“מערכת”, עד שקבענו אותו בפתיחת החוברת. גם בימים ההם בוודאי לא נעלם מאזנינו, כי “מערבה” / “כבה” הוא חרוז אשכנזי־ספרדי, כלומר מלעילי ומלרעי מעורב, ולא נעלם מידיעתנו, כי טשרניחובסקי הוא־הוא המדבר מתוך פי־עטו של ברקון; אך מי מאתנו כבר היה בימים ההם הוא עצמו, בלי תערובת של השפעה?

כְּכַדּוּר אֵשׁ־זָהָב כְּבָר נָטָה מַעֲרָבָה

הַשֶּׁמֶשׁ וַיַּאֲדִים,

אָט צָלַל הַתְּהוֹמָה, אַךְ טֶרֶם עוֹד כָּבָה –

וַיַּשְׁלֵךְ לִצְדָדִים

אֲלוּמוֹת שֶׁל אוֹרוֹת חַכְלִילִים,

נְגוֹהוֹת אֲדֻמִּים,

וּפָגַש גַּל שָׁנִי בֶּעָבִים־נְפִילִים,

בְּעָבִים אֲיֻמִּים;

וּפָגַע זִיו שָׁנִי גַם עַרְפַּלֵּי זֹהַר,

עֲנָנִים צְחוֹרִים,

וְהָיוּ כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר לָטֹהַר

הֶעָבִים הַטְּהוֹרִים.

אָז רָחֲצוּ עֲנָנִים בְּיַמִּים שֶׁל דָּמִים

וַיִּשְׁתּוּ לִרְוָיָה

לַפִּידֵי הַחַרְסָה, וְטָסוּ כְּנָמִים –

כְּאַחֲרֵי הַלְוָיָה;

כְּסִירוֹת מֻקְסָמוֹת, מוּפָזוֹת, מֻזְהָבוֹת –

וְנוֹצְצוֹת כִּבְרָקִים;

וּפָרְחוּ וְחָלְפוּ כִּרְשָׁפִים, כְּלֶהָבוֹת,

בְּמֶרְחַב הַשְּׁחָקִים – – –

החוברת עוררה הדים רבים. סבורים היינו, כי אמנם אנו נמצאים בדרך, כי יצאנו לדרך־המלך. אולם עיקר האכזבה עוד היה צפוי לנו: בסוף “הקורס הרביעי”, בזמן ש“הקורס החמישי” הגיע אל בחינות הבגרות, נודע לנו כי הסמינר עומד להיסגר ותלמידיו יצטרכו להתפזר אל כל אשר ישאם הרוח.

לבוב. טבת תרצ"א.

שלושה חודשים נמשכה ה“סערה” השקטה ונמשכו ההתמרמרות ואי־הוודאות בדבר גורלו של “הסמינריון העברי למורים” בלבוב. כל יום חיכו להודעה בעיתון על חידוש הלימודים – ולא באה. אבל נתקבל מכתב קצר ומרגיע מאת ד"ר מאיר גייאר הישיש: עושים הכול לחידוש הלימודים. עכשיו “הגורמים הקובעים” עוד לא חזרו לבובה ממקומות־הקיט. עם ראשית שנת הלימודים ישובו – ויעשו הכול כדי שלא לאכזב את התלמידים ואת שוחרי התרבות העברית.

בינתיים הטובים שבתלמידים ובתלמידות עושים הכנות לעזוב את “הסמינרון הזה”. מהם משתדלים לעבור לווארשה ולהתקבל בסמינר למורי־דת של פרופ' משה שור, ומהם מתכוננים לעבור לווילנא, לאחד משני הסמינריונים הקיימים שם.

ברקון אינו עושה הכנות. מורה־דת אינו רוצה להיות, ולווילנא אינו יכול לנסוע; אפילו להוצאות הדרך לשם אין לו. הוא מצפה איפוא לבשורה מלבוב.

היא מאחרת לבוא, אבל היא באה: אחרי סוכות מתחדשים הלימודים. יש אגודה מחודשת, שתדאג למוסד. ויש מנהל חדש – יעקב נתנאלי־רותמן. אנו מכירים אותו כאחד המורים של ז’טס“ל ויודעים שהוא משורר עברי. לא קראנו את שיריו, אבל ידוע שהם נדפסו ב”התקופה“. והחידוש הגדול ביותר: “אגודת הנשים היהודיות” (מעין ויצ"ו של פולין) מסרה לסמינר קומה שלימה בביתה היפה במרכז העיר, בפּלאץ שטשֶלֶצקי! ההרשמה ל”קורס הראשון" היתה טובה. הכיתה מלאה. גם שאר הקורסים מאוכלסים יפה, ורק שלנו, זה שהוא עתה “המחזור השני”, מדולדל: שלושת חודשי ההיסוסים הבריחו ממנו את החצי. עכשיו הם בווארשה ובווילנא – ומצליחים להיקלט יפה.

אני יושב בקולומיה ולומד ומלמד ועושה מה שהלב חומד ומתכונן לשוב ללבוב רק לאחר החנוכה. ואת ברקון ידידי אני שואל, אם בזה אני מפסיד הרבה ואם אוכל להשלים בזמן קצר.

מכתב־תשובתו כתוב על נייר צהוב, באותיות גדולות ובלי שוליים. אבל מצב־רוחו רע והוא רואה הכל ראייה שחורה. “המצב (של הסמינר) אינו אלא מעצָב”. המנהל הוא ריביזיוניסט ומשתדל להגניב אל הרצאותיו סיסמאות פאשיסטיות… (הוי, השפעתו של פּסט עודה פועלת!). מלבד זה הוא מלמד תפילות ותשבחות לאלוהי ישראל הטוב ומיטיב לכול (והרי הוא, המסכן והנחמד, יודע מבשרו, כי לא כן הדבר!). והוא מחייב את התלמידים להביא לשעה של ספרות “מחזור לכל השנה” ולקרוא מתוכו פיוטים של משוררי ימי הביניים (הוי, פייטנים וסַלָחים, סלחו לו! צעיר היה, תמים היה, תועה ומותעה היה!).

גם המורה ירא־השמים ואשיץ לא נראה לו. “זה רוצה לעשות את הבחורות לרבניות, ומלמד אותן תלמוד… לו היה מלמד יותר עמוס וישעיהו, היו מרוויחות יותר” (הסוציאליסט העברי מדבר!). ובכלל: “אילו יכולתי ללמוד איזו מלאכה טובה, הייתי לומד עוד עתה ועוזב את הלימודים”… “ומה שנוגע לחיי הפרטיים: הנני חי, משום שכך צריך. ולמות אין רוצים… סלח לי, שהנני כותב לך דברים מעציבים כאלה. איננו מוצא בתוכי עתה דברים רמים ונשגבים. נעשיתי מאוד ריאליסטי ורחוק מפּואסיה…”

“למען השם, יקירי, – אני משיב לו – דחה את המחשבות הפֶּסימיסטיות שלך עד שובי, ונשקול הכול ביחד”. בראשית ינואר (1931) אני בא לבובה, אבל אין אנו “שוקלים הכול ביחד”. אולי מפני שיש לי כמה בחינות מחומר של שלושה חודשים שלא למדתי כסדרם, ואולי מפני שבדירתי ברחוב אובּיאזדובה, על־יד הגשר של מסילת־הברזל שבין שתי תחנות־הרכבת של לבוב, אי־אפשר כלל “לשקול יחד”: כל כמה רגעים עוברת שם רכבת קשקשנית וטרטרנית ארוכה־ארוכה של קרונות משא. אבל גם בלא דיון ובלא שיחה של כובד־ראש מצב־רוחו של ברקון טוב עכשיו יותר. על כל פני עיניו הערמוניות מחייכות והזיקים שבהן זוהרים.

*

אחר הפסח מזדמן לי חדר יפה ביותר ברחוב קוּרקוֹבה 2, על־יד הכנסייה הארמנית. מרפסתי משקיפה על־פני העיר, כל לבוב פרושה כעל כף־היד. וכאן, על מרפסת זו, מול נוף־האדירים, אני יושב לי בבוקר השכם (השמש עולה ומזהיבה את ראשי המגדלים בכנסיות) וקורא את מחזותיו הפיוטיים של ליאופולד סטאף, או לפנות ערב (השמש יורדת ומציתה את שמשות החלונות) – וכותב את שירי־האהבה הליריים ביידיש (עברית ופּולנית לשונות־חול הן, לשונות־הלימוּד והדיבוּר של יום־יום, ויידיש – העלובה, העזובה והאהובה – היא על־כן הלשון החגיגית).

עכשיו אני עצמי מקנא בי על החדר היפה הזה. ונערה אין באה לבקר בו. הנערה בביתה היא, בקולומיה, מורה בגימנסיה וקוראים לה שם “פּאני פּרופסורקה”, זה מצחיק. מורה עברייה יחידה, בין גויים ויהודיות מתבוללות, וזה מרגיז. ומכתביה, ב“אותיות כשזיפים”, כפי שנאמר בשיר אחד, מלאים געגועים, וזה מכאיב. אך נערה אחרת, “זרה”, לא תבוא להפיג את הכאב.

עכשיו אין ברקון ידידי חושש לבקר אצלי לעיתים קרובות, אינו חושש שמא “יהיה מיותר”. יחד אנו קוראים את “תורת הספרות” של אשר ברש, לכאורה – לצורך הבחינות, אבל באמת – הלכה לשם מעשה; ויחד אנו קוראים ב“מבחר השירה העברית” של חיים בראדי ומאיר וינר, בודקים את המשקלים השונים ומתאמצים לפענח את ה“רמזים” המקראיים והמדרשיים. ועכשיו, בימי האביב, ועל המרפסת הזאת, הנשקפת על־פני לבוב ומגדליה וכנסיותיה, ברקון שוכח כי השירים האלה הם של “ימי הביניים” השנואים עליו, והם אותם השירים עצמם בוודאי שביקש נתנאלי־רותמן ללמד מתוך המחזור לכל השנה… עכשיו הוא רך וטוב, ונדמה לי – מאושר.

לקראת הבחינות יש ימים שהם חופשיים מלימוד בכיתה ופנויים בשלימות להכנה, ללימוד בבית. ביום כזה אנו מבלים יחד את רוב השעות. שלא להפסיד זמן אין אנו הולכים אל מסעדת־התלמידים לאכול “סוליה של בשר”, אלא מכינים ארוחה אביבית בבית.

כיצד? אנו יורדים אל “השוק” הגדול, המתכנס בכל יום מסביב לבית־העיריה, וקונים שם שמנת בסיר־של־ליטר ותות־הגינה בשקיק של קילו. “אנו, בני העיירות, רגילים בתות־היער הקטן האדום־אדום והמתוק־מתוק”, אומר ברקון, “מידת האדמימות אינה חשובה”, – משיב אני והוא מחייך בלב טוב – “ולחמיצות יש עצה”. בחנות־מכולת אנו קונים סוכר־קמח עם פת־קיבר ריחנית – וחוזרים אל חדרי. ברקון עומד ומזין את עיניו במראה הנשקף מן המרפסת, ואני מכין את הארוחה ומוציאה אליו על־גבי מגש שהשאילה לי בעלת־הבית.

– סעודת מלכים – הוא אומר – בתוספת מהפכה.

– מה מהפכה אתה רואה? – שואל אני. – להפך, קונטר־ריבולוציה יש כאן: התותים האדומים מטובעים בים של שמנת לבנה….

– לא למהפכה פוליטית אני מתכוון – אומר ברקון בכובד־ראש – אלא למהפכה אחרת: זאת הפעם הראשונה בחיי אני עומד לאכול תות עם שמנת בצלחת של מרק ובכף של מרק…

– ואתה חשבת, שאני אינני מהפכן!

שנינו צוחקים ונהנים, אוכלים ונהנים וטוב לנו בעולמנו. יפה שעה אחת של קורת־רוח בעולם הזה!

מהפכה שנייה נועזת, כעין התות־עם־השמנת בצלחת גדולה ובכף גדולה, ביצענו יחד כמה ימים לפני בחינות־הגמר. הצלם שצילם אותנו לתמונת־המחזור, שקוראים טאבּל“ו, התקשה בסידור התלמידים על הלוח המצויר (נוף פּולני משמאל ונוף ארץ־ישראלי מימין ושושנתות בארבע הפינות): תצלומיהם של המורים היו גדולים יותר וגם מרובים יותר (ארבעה־עשר, כמעט כל אלה שלימדונו במשך חמש השנים) מתצלומיהם של התלמידים, שלאחר שמחצית הכיתה התפזרה – לא נשארו אלא אחד־עשר במספר. נוהגים לסדר את התצלוּמים במחזור כך, שהמורים המעטים נמצאים במרכז והתלמידים הרבים עוטרים אותם מסביב. ובאנו אנו והפכנו את הסדר: אחד־עשר התלמידים והתלמידות באמצע וארבעה־עשר המורים עוטרים אותם סביב. עכשיו פניו של אלעזר ברקון ידידי מציצים אלי מעל אותו טאבּל”ו – יפים, רציניים ועצובים עד כדי בכי.

*

מנהל הסמינר מר יעקב נתנאלי־רותמן, שידידי בּרקון חשש ל“סיסמאות הפאשיסטיות” שלו (מידידיו של ז’בוטינסקי היה, ופרש ממנו ונצטרף אל הגרוסמאניסטים), הוא הוא שייסד את “הסולל”, ירחון ספרותי עברי, שיצא כשנה ומחצה והיה שירת־הברבור של היצירה העברית בגליציה. שם פירסמו את שיריהם הראשונים כמה פרחי־שירה, וגם אלעזר ברקון בתוכם.

כבר היינו רחוקים זה מזה ריחוק מקום, הוא בבוסק ואני בהורודנקה, ושנינו מורים טרודים בתלמידיהם. אבל שתי פעמים הביאו לי חוברות “הסולל” דרישת־שלום ממנו. האחת היתה שיר בלי שם, שנכתב בבוסק בתרצ"ג:

בְּלֹא תִּקְוָה בֵּין אַרְגְּזֵי חוֹמוֹת קִרְיָה

הָאֲפֹרִים, שֶׁכֹּה הָיוּ לִי לְזָרָא,

בְּלֵיל סַגְרִיר, בִּצְחוֹק כָּתֹם שֶׁל שַׁעֲוָה

עַל שְפָתַי – חִכִּיתִי לָךְ, הַיְּקָרָה.

אָכֵן לֹא בָאת; רַק סַעַר קַר הִצְלִיף פָּנַי

הַזּוֹעֲפוֹת, וּבִנְעָלַי לִי קִרְקְרוּ בְּבוּז וּשְׁאָט

מֵי הַמָּטָר… אָכֵן לֹא בָאת; הֵבַנְתִּי זֹאת

בְּלֵיל סַגְרִיר, בְּגַב רוֹעֵד, בְּרֹאשׁ מוּרָד…

ואף־על־פי שהשיר עצוב והיא לא באה – ראיתי אותו כסימן טוב: הפעם לא באה – פעם אחרת באה; היא לא באה – נערה אחרת באה. אבל ברקון ידידי שוב אינו בודד!

ודרישת־השלום השנייה, כמעט בשׂוֹרה טובה, היה לי השיר “בקצב הגזרקש”, שנדפס בשנת תרצ"ד:

חַד, תְּרֵי, תְּלַת! רַשׁ־רַשׁ־רַשׁ!

כֹּה יִגְזוֹר הַגְּזַרְקַשׁ

תֶּבֶן־קַשׁ, תֶּבֶן־קַשׁ.

סְבִיב הַצִּיר סִבּוּב מָהִיר,

מְתַח שְׁרִירִים־מֵיתָרִים,

אֹזֶן הַט רֶגַע קָט

הַגְּזַרְקַשׁ כֹּה יִלְחַשׁ:

רַעַשׁ־גַּעַשׁ קָם עַל כָּל הָעוֹלָם,

יֶלֶד נוֹלַד שָׁם כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם.

אַךְ גָּדַל הַקָּט, שָׁמַן – וַיִּבְעַט

וּבְאָבִיו הַבֵּן הָאַכְזָר מָרַד.

וְהָאָב זֵָקן, כֹּחוֹ תַּש, תַּש, תַּש

וְהַבֵּן רָגַשׁ, דָּרַשׁ אַף דָּרַשׁ:

"חֹפֶש, חֹפֶש תֵּן, אָבִי הַזָּקֵן,

לִי הַכֹּל הַכֹּל!" אַךְ הָאָב מֵאֵן…

פַּעַם בְּלֵיל רָז סַעַר פָּרַץ אָז,

זֶרֶם דָּם טָרִי מִלִּבּוֹ זִנֵּק,

פִּגְיוֹן פֶּלֶד חַד פְּתִיל חַיָּיו נִתֵּק

וּבְלֵב אָב זָקֵן פֶּתַע הָשְׁלָךְ הָס…

וּמְקוֹם הַזָּקֵן יָרַשׁ חִישׁ הַבֵּן,

אַךְ גַּם הוּא לִבְנוֹ חֹפֶשׁ תֵּת מֵאֵן.

כֹּה יִגְזוֹר הַגְּזַרְקַשׁ:

חַד, תְּרֵי, תְּלַת! רַשׁ־רַשׁ־רַשׁ!

סַכִּינִים קַשׁ טוֹרְפִים,

קַשׁ יָשָׁן, קַש חָדָשׁ…

ברור היה לי, לא על מלחמת אבות ובנים מדבר השיר, אלא על מלחמת משטר במשטר־שלפניו. סוף־סוף, השפעתו של פּסט על ברקון ידידי פסקה, הוא חדל מלהאמין ב“אבי העמים”, שיביא את החופש והאושר לכל בני־האדם.

והואיל ובזמן שנדפס השיר הזה כבר הייתי אני בארץ־ישראל, וחוברת “הסולל” הגיעה אלי לכאן, מאמין הייתי כי ביום מן הימים יבוא גם ברקון לארץ־ישראל. הוא יבוא שקט ומחייך, ורק עיניו הערמוניות היפות שופעות אור ושחוק…

אך הוא לא בא, הוא לא בא.

טבת תשכ"ה.