מבקש רומאן רולאן בהקדמתו לקורא העברי למצוא לזקן שלו, קוליא ברניון, בן החורין עד אין תקנה, אכסניה בתל אביב. כאן, ברחובות תל אביב עתיד להקביל פניו ידידו הוותיק ר' טוביה הנודע לתהילה של הסופר היידי שלום עליכם. נפגשים – ומייד מכירים זה את זה, שני רעים שרק אתמול עזבו את המערכה של הסופרים, אבל לא את המערכה של החיים. הם מסיחים זה לזה איש את סיפור־מעשהו.
דו־שיח של שני גיבורים, של שני עמים, של שני עולמות ושיחתם חובקת עולם אחד: עולם האסונות והעמידה האיתנה. להיטות לכפירה ואמונה איתנה בכוח העליון המכוון גלגלי עולם. עשירי־רוח ודלי־נכסים. מעונם – צר ועולמם – רחב, גדול. נראים לעתים קצרי בינה ולמעשה – רחבי דעת, בדיבור ובמחשבה. הורסים בניינים ומקימים אותם בהבל פה. ממעמקי מעמקיהם הם חוצבים את אמונתם ועולמם הפנימי עשיר. קוליא ברניון עם הבנים, טוביה עם הבנות ובכל פגישה הרי געש של רגשות, של אהבה. פשוט – האדמה רועדת עם כל מפגש. קוליא ברניון עם כוס היין הבורגונדי שלו וטוביה עם כוס החלב נעים באותם מעגלי־חיים. עניין להם להמשיך. גם כשרומאן רולאן ושלום עליכם עזבו את שולחן הכתיבה. הם, הגיבורים, נשארו. השתחררו ממעצבי דמותם. מן האימה, שמא יובילו אותם לאן שהם אינם רוצים ללכת (האמינו לי, כי גיבור בספר, לאחר שהוא מגיע לשנות בגרות ודמותו מעוצבת כיד הסופר הטובה עליו, מפחד פחד מוות שמא יוביל אותו סופרו מולידו לסמטאות ללא מוצא, לטראגדיות שאין הוא רוצה בהן, למפגשי חיים שאינם לפי רוחו…)
הם נפגשו: קוליא ברניון וטוביה.
קוליא מבקש להתחיל בעסקי עגבים, כי על כן: עסקי עגבים איננו מן החגבים. אולם טוביה מבקש להרפות מזה. אין הוא מתבייש לדבר גם על כך. אולם אחר פגישתו עם מנחם מנדל הוא מבקש מקוליא להתחיל את שיחתו בדברים יותר רציניים.
קוליא אינו מרפה. פטפטן זה אינו מוכן כה מהר לוותר. הוא מרביץ קריצת עין לטוביה: “כדרך אדם בדלעת דרך גבר בעלמה, ואין להסתפק בראייה בעלמא”. משיב טוביה: שחורה אני ונאווה – “שיין ווי די זון”. “שני שדייך כשני עפרים” – כך כתוב בשיר השירים הקדוש, מוסיף תרגום ביידיש, המסרס את הפסוק וקוליא נכנע. אמנם יש לו מה לספר לטוביה על נסיונותיו כשהיה כרוך אחרי כל שלמה, אם אשה ואם עלמה", וכי הצמאון עוד עכשיו מציק לו, כשהוא מסתכל על “חתיכות” תל־אביב. אולם לא לשם כך נפגש טוביה שלנו עם קוליא. אם שלום עליכם, מלווהו התמידי ומולידו, קיים היכרות ממושכת עם מנחם מנדל עשרים שנה כמעט, הרי איתו, עם טוביה – כל שנות חייו. הרי הוא לא הירפה ממנו אף לא לרגע. כשישב לעצב את דמותו, לספר עליו ועל בנותיו, החליף בגדים, לבש בגדי חג, ואחרי כל פרק פנה לתמונת מנדלי שעל שולחנו: מה אתה אומר, סבא… טוביה רוצה בשיחה אחרת עם קוליא!
מיוחד הוא קוליא. מיוחד הוא טוביה. זה עם אופיו הצרפתי, זה עם אופיו היהודי. עם זאת – אינם ניגודים. משלימים אחד את השני. איש איש וגורלו. הרבה גבורה במתניהם. תהפוכות חיים ותהפוכות גורל לא הרסו אותם. שניהם מהלכים בבטחון להמשכים עם ההשלמה והמרד. נחרץ להם רק זמן קצת להתאושש מהמכות. אחרי אסון – הזיקה לחיים מתגברת. הם מבקשים להיות דוגמא ומופת לכל אדם שאסונות ופגעים פוגשים אותו.
הפגעים אינם מרוששים. הם מוסיפים טעם לחיים. הם מקנים משמעות. עולמם הפנימי מתאושש מכוח סבלם של הימים הקשים.
ביתו של קוליא נשרף והוא יצא מן הנסיונות הקשים שנתנסה בהם. אמנם, הוא מוסיף: בדוחק. אבל יצא. יצא עם כל צמאונותיו, תשוקותיו. המצוקה עוד הגבירה אותם. כל עצמותיו תאמרנה הוא כולו דווי, אולם: אף על פי כן. ריח של חריכה עולה באפו והוא, קוליא, חושב על החיים, כי על כן גדול הוא העולם ויש מקום נרחב גם למצוקותיו. אחת רק עושה קוליא: אין הוא מקפח את חירותו. בעד שום מחיר, את ביתו קיפח, את ממונו קיפח, את ממונו אשר חסך, את מזכרות חייו שניטוחו בקירות הבית, – נדמה כי גם את חירותו קיפח, אולם לא קוליא הוא הגיבור והאדם שיקפח את חירותו. הוא מחזיק טובה רק ליגיעת כפו בלבד. כלל נקוט בידיו: “פשוט נבלה בשוק, ואל תטריח על קרובים”. כי הכי בסיכומו: “הנה הטוב מכל מעשי ידי: הנפשות אשר עשיתי. אותן לא יקח ממני איש. שרפו את הרכוש! הנפש – לעולם שלי”.
מקשיב טוביה ברחובות תל־אביב לידידו ורעו קוליא וליבו עובר על גדותיו. סיום הדברים: הנפשות אשר עשיתי סוחטות דמעה מן הלב. הוא עכשיו בספירה האצילה ביותר. כך צריך להתחיל שיחה וכך צריך לסיים שיחה: הנפשות אשר עשיתי. במשפט זה מקופל כל עולמי, עולם המצוקה והשמחה, עולם הצחוק והבכי, כל צמאונותיו ותשוקותיו. כאן – אהבה, רצון וחיים ודבקות. קוליא, הרי גם אתה נכשל לפעמים בלשון של התרסה נגד השמיים ואתה מתחרט. גם לך היתה מחלוקת עם האלוהים הצרפתי שלך. גם אתה, בימי פורענות, גידפת ואיימת. אני לא גידפתי, לא איימתי, אבל היתה מחלוקת בינינו. החלוקה לעשירים ועניים לא ישרה בעיני. אני לא כיחשתי קיומו, אני רק תחנונים דיברתי: מה אתה רוצה מטוביה, רבון עולם. סיפרו לי, אחר שיצאתי מהספר, כי היה רבי גדול, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב היה שמו והוא התדיין עם אלוהים גם בשבילי. מי אני ומה אני כי אתדיין כר' לוי יצחק מברדיצ’ב? אולי, קוליא, שמעת את שמו, ואם לא שמעת שאל את מולידך, רומאן רולאן. גם אתה אמרת, קוליא, במרי שיח, ממש כמוני: מי יכול לעמוד על נפשו כשאתה מביא ייסורים… יבוסם לך… שבענו ימים ויש לאל ידנו לעמוד על נפשנו כשאתה יורד עימנו לחיינו. אמנם התרסתך היא יותר חזקה. אולי גם יותר מחוצפת שאתה אומר לרבון עולם: “הננו מזהירים אותך, שוכן מרומים, בכל לשון של אזהרה, לא תהא לנו, למגינת לבנו, ברירה אלא להוציאך בדימוס”. אני לא אוציא אותו אף פעם בדימוס. הוא מלך מלכי המלכים ואני רק בשר ודם. יהודי חלבן. אני אתדיין איתו. אבל לא אוציא אותו בדימוס, כי על כן, מי החזיר לי את חוה, הבת האהובה שלי, שעמדה כבר על סף־השמד, אם הוא לא הוא, רבון עולם? וכי מי נתן לי את כל הגילויים הגדולים בחיי, את הנפשות אשר עשיתי, אם לא רבון עולם, את טעם החיים בכל מקום ובכל זמן, את רגש הדבקות בו, את התפילה, את הפסוקים המופלאים? אני מתרפק עליו. “מן המיצר קראתי יה”. שכחתי את המשך הפסוק, אבל קראתי והוא ענה לי. הרי בזכותו גם תאבונך לחיים וגם תאבוני לחיים התחדש, כי על כן בו חסינו שנינו.
כן, כן, קוליא, אתה עם בניך, אני עם בנותי. אמנם לא הייתי נותן אף בת אחת שלי לאחד מבניך, אלא רק בתנאי: התגייר! הייתי נאבק על נפשן, לבל יעברו את תחומי הבית היהודי, גם אם אתה נראה לי למחותן לא רע.
צאצאיך יוצאי ירכיך יקרים לך, גם לי בנותי יקרות. גם אני נשאתי זרען בקרבי. אני מכיר בהן את עצמי. גם זו שנישאה לעם הארץ, גם זו שהלכה אחרי בעלה, גם זו שנשבתה בין הגויים, גם זו שטבעה בנחל. כל בת למינה ככתוב: כל עורב למינו. הן קרובות ללבי. בנותי עושות עוד היום את חייהן מתוך אהבה לאבא שלהן, אם גם לא תמיד סיפקתי את צרכיהן. וכמה יופי בבנות שלי, כבבניך. כמה חיוניות. כמה תחבולות מתוחכמות כדי להיות בנות חורין כמוך קוליא, כמוני, טוביה. גם בכל המצוקות שלהן לא צומצם האור, כמה כיסופים כאן ברחובות תל־אביב תופסים את גרוני כשאני נזכר בהן. כמה זכרונות וגעגועים. אפילו את איוון פופורילא הייתי כאן מחבק. אמנם מנסה לחנוק אותו, אבל מרפה ממנו… כמה רגשות ואהבות מקיפים אותי עכשיו כשאני משוחח איתך, קוליא. הרי אנחנו שנינו, על אף הבתים השרופים, שלך בידי הגורל, שלי בידי הגוי, לא נתנו את צמרנו לגוזזים. השמיים שמיים לה' והארץ ניתנה לבני־אדם. ואני אומר לך, קוליא, גם השמיים הם לאדם. אתה מצאת תחבולות להיות עשיר בחוסר כל, אף אני כמוך. עשיר בנכסים לא שלנו, כי הרי הכל שייך לרבון עולם. אך אני, כמוך, שיירתי לעצמי את הטוב מכל, את בטחוני ועליצותי, אם גם עיני הן עצובות,… אף רוחי טובה, הרי שנינו גיבורים של החכמה שבמשובה והמשובה שבחכמה.
יפים החיים, קוליא. שנינו בתל־אביב, משוחחים. הנה עבר שוטר יהודי. הנה עבר חייל יהודי. פועל יהודי. הזכור לך, קוליא, הפרק השמיני והאחרון שביצירת שלום עליכם: “טוביה דער מילכיקער”, שם הפרק: “לך לך.” אילו שוטר זה, פועל זה היו אז איתי, היו עצמותיו של איבן פופורילא מרוסקות על פני הכפר שלי. הם לא היו הורסים את ביתי… אבל… הבה ולא נסיים בדמעה. אתה שטוף בלגימת יין בורגונדי, אני בחלב, מזוג אתה כוסך, אני אמזוג ספל חלב, נשתה לחיים למען שני גיבורים בני חורין שאין להם תקנה, חזקים בתבונת עמלם, ברוח ביקורתם החופשיה, שאינה מקבלת עליה מרותה של שום סמכות, מלבד סמכותו של היושב במרומים.
אנחנו שנינו בני כל הזמנים וכל הארצות. נעמוד על משמר הידידות והאחווה – ולחיי תל־אביב העיר העברית הראשונה. לחייך, תל־אביב.
קוליא וטוביה חבוקים ואני הקטן, רק מעט מדו־שיחם רשמתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.