הפגישה עמדה להתקיים בקורינתוס, ביוון הדרומית, מקום שם מצוי קברו של דיוגנס, על־יד מצבת כלב־השיש שעל קברו; תוכננה גם פגישה בעיר סינופא, שגרשה אותו והקימה יד לזכרו. אולם בונצ’ה שווייג לא ויתר. הוא ביקש פגישה בוארשה, על יד המצבה של י.ל. פרץ. “האהל”, הסביר בונצ’ה לדיוגנוס, לא נפל. גם כשהנאצים כבשו את וארשה. באהל פרץ, הסביר בונצ’ה, מצויים עוד שניים מסופרי יידיש: אנסקי ודינזון. גם את הקבר שלך, דיוגנס, לא הרסו הנאצים כשצנחנים גרמנים כבשו את עירך ב־1941. חסו על כבודך. הם ידעו: לא היו לך חיים של עושר וגדולה, חיים של תענוגות. אבל, כנראה, כיבדו את תשובתך לאלכסנדר מוקדון… הפסיק דיוגנס את שטף דיבורו של בונצ’ה ואמר לו: הנח לי להיזכר. משהו זכור לי. שכבתי בקורינתוס בחום השמש. בא אלי אלכסנדר וראה אותי עם פנסי בתוך חבית. אכן בית נאה היה לי: חבית. אמרתי לאלכסנדר: “אנוכי דיוגנס הכלב”. אמר המלך: “בקש ממני חסד כחפצך”. אמרתי בגאווה: “אל תסתיר לי את השמש. סור הצידה.” נדמה לי, כי הוא אמר לי: “אילו לא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס”. הנה, בונצ’ה – הייחוס שלנו – כמעט אותו הייחוס. גם אתה חיית חיי עוני. היית שחקן גדול על במת העוני של עמך. היית נשמה אילמת. מורי־דרך היו לנו – ענווי העם. אלה שלא התגדרו בעשרם. המסתפקים במועט. שנינו לא הופענו כגיבורים בכותרות הגדולות של העיתונות. אם הודיעו משהו עלינו ועל חיינו, הופיעו הידיעות באותיות פטיט. קראתי עליך, בונצ’ה, כי בשקט חיית ובשקט מצא אותך המוות. למה לא ציין יוצרך־מולידך י.ל. פרץ – בן כמה היית במותך? ההיסטוריונים שלי מציינים: אלכסנדר מוקדון מת בגיל שלושים ושלוש ואני, דיוגנס הכלב, בגיל תשעים. אולי מבקשים לציין, כי חיי כלב מסייעים לאריכות ימים וכי מלכות מקצרת את החיים?
בונצ’ה מפסיק את שטף שיחו של דיוגנס, תמה הוא, איך זה הגיעה הביאוגראפיה שלו לקורינתוס. הרי המרחק ביניהם הוא כאלפיים וחמש מאות שנה.
בונצ’ה מסתכל בבן שיחו. פנים שוחקות. נראה כמשורר העורך גלות. עני. אביון… תכריכים בלויים. אבל, כנראה, לב אנוש לפילוסוף זה.
לפתע שואל בונצ’ה בקול רם: הגד נא לי, דיוגנס, האם באמת הסתפקת במועט? האם באמת חשקת במעט ככל האפשר; האם באמת לחמת מלחמה קשה וחמורה נגד מותרות. אבל הטפתם אתה וחבריך לאהבה חפשית, לשיתוף נשים, נמנעתם מנישואים. הייתם פשוט רועי זונות…
אל נא באפך, רעי בונצ’ה, נכנס דיוגנס לתוך דבריו: התשוקה המינית היא הנפש. ועל נפש אין אנו מוותרים. זהו יצר טבעי, כמו הרעב. כשם שעליך לספק את הרעב, כן עליך לספק את יצרך. ובגלוי. אבל, לא לשם כך נפגשנו. הנה אנו עומדים על־יד קברו של י.ל. פרץ. בודד המקום ועצוב. אתה שקוע במחשבות, בונצ’ה. זכר תינוקות שנשחטו. זכר הסבלים שלך שכרעו, זכר הוריך הטבוחים, זכר גופות חרוכים…
בונצ’ה שקע בהרהורים, הצער והכאב שפעו ועברו על גדותיהם. הטירוף ניגר בקרבו. מכל עורק וגיד עלתה זעקה גדולה ומרה. אלפיים וחמש מאות שנה מבדילות בין דיוגנס לבין דורנו. מה גדול המרחק. גדולה גם השבועה, כי יצר החיים של בונצ’ה למען אחיו ורעיו המומתים, לא ירפה.
בונצ’ה, אמר דיוגנס, תבריח עצב מלבך. בוא, תסביר לי את חייך. חיי וארשה שלך, לפני בוא הצורר הגדול. ספר לי על י.ל. פרץ. על סבלך, על ביתך העני. איך עמדת בעומס הכבד, איך סחבת את שנותיך בעמל, ביושר, בכבוד. מי אתה בונצ’ה?
עמדו שניהם זה מול זה. ידו של בונצ’ה על מצבת יוצרו־מולידו. נדמה כי משתוקקים הם זה לזה: פרץ מבקש לראות את בונצ’ה, בונצ’ה מבקש לראות את פרץ. געגועים נוסרים כבמשורים חדים. מתייגע בונצ’ה כיצד להתחיל. בין הנואמים אף פעם לא היה. בין המתנצחים על הבמה נעדר שמו. הוא מאמץ את כל כוחות הנפש. הרי פילוסוף לפניו. אמנם חבר ורע לעוני, למצוקה. אבל – פילוסוף. מתחיל בונצ’ה לספר, זיעתו ניגרת:
אבי־מולידי היה אדם גדול. יצחק לייבוש פרץ קראו לו. מפורסם היה בוארשה עירי ובכל עיירה ועיירה. אהבו אותו. נשמות אילמות הפכו אצלו לנשמות חיות. מדברות. גם אני, נשמה אילמת, דיברתי. הוא דובב אותי. הוא אמר לי כי אני לא צל. אני אדם חי. אני בונצ’ה. אמנם על בריתי לא שתו יין, כוסות לא השיקו, לבר־מיצווה בבית כנסת לא נשאתי דרשה. כבר מימי ילדותי ידעתי את העוני השקט. יתכן ועריסתי עמדה בחדר אפל. אולי במרתף. שמש לא הפציעה לשם. גם במותי לא הציבו לי מצבה, כפי שהציבו לך, דיוגנס. לא משיש. לא מברזל, כי אם קרש דל, שהרוח מיד הפיל אותו. שלושה ימים אחרי מותי לא מצא הקברן את מקום קבורתי. נשכחתי גם במותי. רק הוא, האבא הגדול, זכר אותי. אולי הודות לו אני חי. אני חי על הבמה, בבית ספר יהודי, גם בישראל. אמנם לא קוראים אותי במדינת היהודים (שמעת עליה, דיוגנס) בשפת יוצרי־יידיש, אבל קוראים עלי. יודעים עלי. נצמדו אלי. נבחנים על דמותי. בין כל המתים – שמי מפורסם. האבא שלי הגדול, עד היום הוא מורי ומדריכי. אני נפש חיה. מתווכחים עלי. עורכים ערבי־ויכוח, אם צריך לחיות אחרת. לא תמיד אני יודע מה רוצים ממני, אבל אנשים מלומדים להוטים להתווכח על חיי. לא תמיד הם מבינים אותי, המלומדים. כן, בונצ’ה, נכנס דיוגנס לתוך שטף דיבורו של עמיתו: לא רק אותך לא מבינים, גם אותי לא הבינו בני דורי. עשיתי רושם על אפלטון. כי גם את דמיונו כבשו אנשים בלי רכוש ובלי נשים, שקיבלו עליהם לחיות בפשטות, בעוני, במחסור. אבל אני, דיוגנס, לא אוהב את אפלטון. הוא היה גבר יפה. הוא הקסים נשים וגם גברים. הוריו היו מיוחסים, ממשפחת סולון, ממלכי אתונה הקדומים. אריסטוקראט היה. לא חיבבתי אותו. בכלל לא חיבבתי את הפילוסופים האריסטוקראטים. לא חיבבתי את האקדמיה שלו, גם אם התלמידים לא שילמו שם שכר לימוד. אבל כל התלמידים נמנו על השיכבה העליונה והוא קיבל מהם תרומות הגונות. כותבי העתים מספרים על אדם שהשאיר שמונים ככר זהב כדי לכלכל את התלמידים ולקיים את האקדמיה. גם את סוקראטס לא חיבבתי. הוא שם את הדגש על המליצה. אריסטוטלס התרכז בחכמת הטבע. שלושתם פחדו מפני השנינות שלי. גם אם לשונם שלהם שטפה בלי מעצור, הם פחדו מהפנס שלי.
בונצ’ה מודה, כי את כל השמות האלה לא שמע. אדם בודד היה. תורה לא למד. סבל היה. אלמלא העולם אשר ממנו בא וכן דיוגנס, לא היו יודעים בכלל מי זה בונצ’ה. רק כשהגעתי לעולם ההוא הכריז שופרו של משיח: בונצ’ה נפטר. מלאך אחד מסר לשני: בונצ’ה נתבקש לישיבה של מעלה. נתבקשתי לגן עדן. כאן נודע לי, כי קראו לי: בונצ’ה שווייג (בונצ’ה שתוק). והרי האמת היא כי חיי זעקו כי הזעקה צמחה בתוכי. למה נמנו גמרו לכנות אותי בשם שווייג, האמן לי דיוגנס, אינני יודע. אולי שתיקתי הרגיזה אותם, את אלה העושקים, המשגשגים ועולים בסולם החברה והזדון והרשע בידיהם. אמנם – לא לחמתי. לא עליתי על בריקדות. אבל באחד במאי בוארשה (אוי, דיוגנס, כשאני נזכר באחד במאי בוארשה לבי בוכה בי) עמדתי עם כל הסבלים. אמנם שתקתי. כי מה יכולתי לומר כשחיי דיברו. דיוגנס ובונצ’ה עצרו בעד שטף הזכרונות. נדמה היה לבונצ’ה כי הנה הרבי הגדול, ר' שלמה, אשר לא רצה להבדיל וביקש שבת תמידית, המהפכן הגדול, מגיח מ“האהל” ומבקש לדעת יותר פרטים על המפגש. השמש היטיבה והאירה בחסדה. לא היו מתים מסביב, כי על כן נעקרו על מצבותיהם. אי־פה, אי־שם התגלגל חרס אשר סיפר על רוצחים שביקרו כאן. גלויי לב, עמדו כאן שני אביונים ידועי־שם וקיימו שיחה לבבית. כל אחד ביקש לספר על עולמו. על חייו. תוך חיוכים קלים ובכי התנהלה השיחה. תוך אנקות וצער ודמעות. אחד הקשיב לשני רב־קשב. בונצ’ה המשיך ונשא את דברו:
אתה יודע, דיוגנס, כי עתה, במרחק הזמנים, נראה לי טעיתי בבקשתי. מה בעצם ביקשתי: רוצה אני, אמרתי, בכל בוקר: “א הייסע בולקע מיט פרישע פוטער” (לחמניה חמה עם חמאה טריה). אולי הייתי צריך לבקש יותר. שמתי לב כי המלאכים התביישו. אולי גם מורי־מולידי י.ל. פרץ התבייש. כי הרי הייתי כבר אדם מבוגר כשנפגעתי בחוצות וארשה ובבית חולים וארשאי עצמתי את עיני. הרי יכולתי לאמור לפרץ, כי יכתוב: בונצ’ה שווייג ביקש… באמת אינני יודע. אולי מספיק: חלה עם חמאה טרייה. הרי לילדי הגיטו לא היה אוצר כזה. אולי הייתי צריך לבקש, כי וארשה היהודית תיכון לעד… תורה לא למדתי. תפילה אף פעם לא נשאתי. לא חכמתי. הכל היה רחוק ממני, רק המשא הכבד שסחבתי היה קרוב לגופי. צמוד לבשרי.
נזכר דיוגנס באלכסנדר מוקדון, הפסיק את שטף דיבורו של עמיתו ואמר: כן, בונצ’ה, צדקת. גם בקשתי היתה קטנה. הרי הקיסר הגדול אלכסנדר מוקדון הבטיח למלא כל בקשה שלי. הרי יכולתי לבקש דבר פעוט… כן, דבר פעוט… לבקש את אלכסנדר מוקדון, כי יואיל בטובו להתפשט ערום ולהיכנס לחבית… ערום וערייה. המלך הגדול עם דיוגנס בחבית. היסטוריונים היו ממלאים דפים שלמים על דיוגנס הכלב ואלכסנדר כובש העולם בתוך החבית. היו מייצרים דו־שיח בינינו בתוך החבית. אנדרטאות היו מקימים לאלכסנדר מוקדון ודיוגנס בתוך החבית. היו מנציחים את הפנס שלי. אולי הייתי צריך לבקש את היפיפיות של אלכסנדר מוקדון, כי גם הן תתפשטנה ותיכנסנה לתוך החבית. הייתי משאיר לעולם את אחת התמונות הגדולות ביותר. אבל, מילא, גם האימרה שלי: “סור, אלכסנדר, ואל תסתיר לי את השמש”, גם היא מטיילת בהיסטוריה והיא חיה וקיימת. סמוך ובטוח אני, כי בקשתך אתה ובקשתי אני נרשמו לעולם ועד. אף אחד לא יצליח למחוק אותן. גם בעולם האמת משננים המלאכים את אימרת בונצ’ה ואת אימרת דיוגנס. קשורים אנו בשבועת אמונים בזכות שתי הבקשות שלנו לשמור אהבה אחד לשני. אם אפגוש בדרך את י.ל. פרץ, אספר לו על הפגישה אתך בוארשה החרבה. אם תפגוש את אפלטון, סוקראטס, אריסטו – מסור להם, כי דיוגנס חי לא פחות מהם. כי תורת דיוגנס, תורת העניים, עוד תכבוש עולם.
יום שלם עמדו שני עניי העולם על יד אהל י.ל. פרץ. שני מתים אשר חיים לנצח. שני מתים אשר חיים בתוך עמיהם. במעמקי ליבו של כל אזרח. זוכרים את חיי העבר שלהם. זוכרים את השותפות הקיימת בין שני אלה לצמיתות.
בן תשעים אני – הפטיר דיוגנס. ואני – נכנס תוך דבריו בונצ’ה – לא יודע גילי, אבל את גילו של עמי אני יודע: נצח.
כאילו כנף שבורה של מלאך נפלה על יד האהל. שתי הדמויות נעלמו.
אני הקטן הקשבתי לדו־שיח ורשמתי אותו. החסרתי הרבה לחישות. זה טבעו של הרושם: בסוד חכמים ונבונים מחסירים את הלחישות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.