קומדיה בשלוש מערכות – ארבע תמונות – מתקופת השלטון הבריטי בארץ
הנפשות 🔗
מרדכי פּרצוּפי - סוחר קרקעות
מתילדה - אשתו
עוּזיק - בנם
זינה - קרובת־משפחה, עולה חדשה
מיצי - עוזרת־בית
שמשי - איש־קיבוץ, חבר ותיק של פרצופי
רחמים - שמש במשרדו של פרצופי
זנוויל - פקיד במשרדו
היהודי האדמוני - מלקוחותיו
שקרירי - עורך־דין
גב' שקרירי - אשתו
ניווּלוב - מנהל בנק
גב' ניווּלוב - אשתו
קולַני - מורה לפיתוח הקל
אדון פּלוּסטר - עולה חדש מאפריקה, זקן
המקום – עיר בארץ־ישראל.
הזמן – ימי ה“פּרוספּריטי” (גאוּת כלכלית) בתקופת המנדט הבריטי.
מערכה ראשונה 🔗
מרפסת בבית פרצופי. הקיר משמאל, בחלקו הקידמי – וילונות־בד. סמוך לזווית, באותו קיר – דלת לחדרים הפנימיים. בקיר הימני – דלת למסדרון.
בקיר, מול הצופה – דלת לטרקלין.
במרפסת שני שולחנות: מצד שמאל – שולחן גדול, ועליו ערימת לבנים; מצד ימין – שולחן תישפּוֹרת, ועליו שיירי ארוחת־בוקר ומערכת מכשירים לטיפול בפנים.
בעומק, מצד ימין – כסאות מספר וכורסה. בוקר־קיץ. במרפסת: גברת פרצופי, זינה.
גב' פרצופי (יושבת ליד שולחן התישפורת, מטפלת בפניה ובו בזמן מסלסלת תרגילי פיתוח־קול בסולם עולה ויורד; לעבר זינה): את שומעת איזה טונים, איזה מודולאציות…
זינה (עומדת ליד השולחן הגדול, מגהצת; מבלי להפסיק את עבודתה): שומעת… שומעת…
גב' פרצופי: אח, האדון קולני הוא אמן במקצועו! עכשיו יש לי טמבּר בקול, יש צבע.
זינה (אגב עבודה): מה? גם את הקול אפשר לצבוע?…
גב' פרצופי (בטרוניה מתחנחנת): נוּ, זינוצ’קה, בב־קשה… (ממשיכה את הטיפול בפנים)
זינה: אינני מזלזלת, חלילה. פיתוח־הקול הוא ענין חשוב, אם מתכוננים, למשל, להופיע בקונצרטים –
גב' פרצופי: דווקא בקונצרטים? ובשביל מסיבה ביתית? – הנה בשבת, בחגיגת הבר־מצוה של עוּזיק, נערוך תוכנית אמנותית: עוּזיק ידקלם ואני אשיר. (מסלסלת את תרגילי הקול) אח, מה שהאדון קולני עשה מהדיאפרגמה שלי!…
זינה: מ־ה־מה?…
גב' פרצופי: מסכּנה שלי, אינך יודעת כלל מה זה “דיאפרגמה”. – נו, בואי, שימי ידך אצלי, כאן. (מצביעה על שיפולי החזה)
זינה: מה פתאום?
גב' פרצופי (צוחקת) אין לך מה לפחד. זה לא נושך. (זינה ניגשת, שמה יד)
גב' פרצופי (בחשיבות וב“הנאת־ידענוּת”): כאן, בין החזה לבין הבטן, יש לכל אדם מחיצה כזאת, את מבינה, נוּ, סחוּס כזה. זה עולה ויורד, עולה ויורד. כשאנו שואפים את האוויר – זה יורד, שוקע. כשאנו פולטים את האוויר החוצה – זה עולה, מתרומם. ככה זה פועל: עולה ויורד, יורד ועולה – את מרגישה?
זינה (באדישות): הרגשתי… הרגשתי… (חוזרת אל הגיהוץ)
גב' פרצופי: וזה חשוב מאד לפיתוח הקול. זה – העיקר. (מסתכלת במראה ונהנית מעצמה) מתחילה זה לא פעל אצלי כלל, אבל מזמן שהאדון קולני התחיל לפתח את זה – (במורת־רוח) אוי ואבוי לי, הקמטים האלה מסביב לפה -
זינה: הם מפריעים לפיתוח הקול?…
גב' פרצופי (רצינית): בבקשה, זינוצ’קה, בלי ציניות. (מטפלת בקמטים) והזדרזי־נא, בבקשה. כאן עוד המון עבודה. אין לך מושג מה זה אצלנו בר־מצוה. צריך עוד לנקות, לאפות, וגם הרהיטים החדשים יגיעו עוד מעט.
זינה: שיעורים לפיתוח הקול… רהיטים חדשים.. וכשאני מזכירה את החוב שחייבים לי –
גב' פרצופי (מלקחיים קטנים בידה; מטפלת בגבות עיניה): אח, זינה, מיד את נדחקת עם החוב שלך. זה ענין שבינך לבין בעלי. אין את צריכה לקלקל את מצב־רוחי בשטויות כאלה. (פתאום בחרדה) אוי ואבוי, מה עשיתי? – מיצי! מיצי!
זינה: מה יש? מה קרה?
מיצי (נכנסת כמרחפת; בידה – מניפת נוצות לניעור האבק): מה יש, מדאם פרצופי? מה יש?
גב' פרצופי (מראה על גבות עיניה): קרחת עשיתי. ממש – קרחת. תלשתי יותר מדי.
מיצי: שקט. שקט. לא רעש. In Gotles Willen, לא רעש. (מתקנת את הפגם במלקחיים ובצבע) קצת – פה, וקצת־קצת־קצת פה, עכשיו טוב? בבקשה!
גב' פרצופי: תודה לאל. אוֹח, מיצי, אני כל־כך נבהלתי.
מיצי (מרחפת הנה והנה): הו, אני – קוסמטיק־וירטואוז: אחת, שתיים – הכול בסדר. (מחליקה אל זינה) גם הגברת זינה, קצת פה, קצת פה… (מראה בתנועות־יד על הפה, על העיניים) – יופי, הרבה מאד. “שיק־פאריס!”
זינה (מסלקת את ידה): אין צורך.
מיצי: אח, הגברת זינה – תמיד עצוב־עצוב. בחורה בלי בחור – זה לא שמחה. זה מפרויד ככה: זה עצוב, וזה היסטריה…
גב' פרצופי (בהבעה טראגית): והעיקר – ה“אדיפּוס קומפלקס”…"
זינה (לוקחת מהלבנים המגוהצים ויוצאת בשתיקה לצד ימין)
מיצי והגברת פרצופי פורצות בצחוק.
גב' פרצופי: פרובינציה מסכנה…
מיצי: בחור – זה לא “קָאשער” – צריך “חאסען” עם “חוּפע”… (צוחקות. נשמע צלצול מבחוץ)
גב' פרצופי: האדון קולני בא! (למיצי) פתחי, בבקשה. (מיצי יוצאת)
גב' פרצופי (קוראת בקול): עו־זיק! עו־זיק הדיקלוּם! האדון קולני בא.
קולני (נכנס; בחופשיות, בקורת רוח): שלום גב' פרצופי, שלום!
גב' פרצופי: שלום אדון קולני.
קולני נרכן ונושק את ידה בשהייה יתירה. עוזיק בא מבלי שירגישו בו; עומד מהצד, בידו ספר.
קולני (לגב' פרצופי): אחרתי מעט – לא כן? מה לעשות? מזג־אויר – נ־הדר! “השמש זורחת, השיטה פורחת”, והאמן – האמן משתחווה תמיד לפני היופי! (נושק ידה שנית)
עוזיק (מהצד): המ־מ…
קולני (מתנער, מרתיע עצמו אל עוזיק): אח, גיבור־היום שלנו! ה“בר־מצוה”! איזה בחור גדול, בין לילה צמח פתאום. תענוג להביט עליו, נעים מאד –
עוזיק (בהעוויה): “נעים מאד”, “נעים מאד” – האדון מתענג עלי, זה התענוג היחידי שלו כאן… (מפנה את גבו)
קולני: עוזיק שלנו בלע זבוב היום. לא נאה ל“בר־מצוה”, לא נאה… (אוכל משיירי הסעודה על שולחן־התישפורת)
גב' פרצופי (מוציאה מידי עוזיק את הספר): מה זה? שוב ה“בּלש”? – עונש מן השמים, הלא אבא החביא אותו.
עוזיק (מושך את הספר בחזרה): טוב. אבא החביא, ואני מצאתי. זה של יוֹסקה. הוא נתן לי לשלושה ימים. אני צריך לגמור.
גב' פרצופי: ומתי תלמד את הנאום? היזמנו אורחים: העורך־דין שקרירי ורעיתו, האדון ניווּלוב מהבנק, ועוד אנשים נכבדים. וזה כבר בתוכנית: נאום ה“בר־מצוה” שלך.
עוזיק: אין לי צורך בנאום. אני יכול להיות “בר־מצוה” גם בלי נאום.
קולני: סליחה, אדוני הצעיר. זה לא סתם נאום. זהו שיר. זה דיקלום!
עוזיק: שיר, נאום, דיקלום – קישקוש בקוּמקוּם! כולם רוצים ל“השוויץ” לפני האורחים, אז אני צריך ללעוס קש. (במורת־רוח) כשאינני מבין דבר. (כלועס מאכל תפל)
תְּמוֹלַי רוֹבְצִים כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה, מְחָרַי – כַּלָּה בִּצְעִיפָהּ –
קולני: הו, כך באמת אי אפשר להבין דבר. היכן הדיקציה? האמוציה? הז’ס־טי־קוּּ־לציה? – בבקשה! (מדגים, מעשה ארטיסט מובהק)
תְּמוֹלַי רוֹבְצִים כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה,
מְחָרַי – כַּלָּה בִּצְעִיפָהּ,
וַאֲנִי בָּאֶמְצַע, עַל הַגְּבוּל,
בָּדוּל
כִּפְרִי נוֹשֵׁר מִן הָאִילָן,
וְיֵשׁ לוֹ דִין, וְאֵינוֹ דָן –
וכן הלאה… וכן הלאה..
עוזיק: כן, עכשיו זה כבר מובן: עגלה, וכלה בצעיפה, והיא רובצת. וזה היה אתמול, או מחר. ואני באמצע… (בטון בכייני) מה אני עושה באמצע?
גב' פרצופי: פרא־אדם. הלא זאת פואֶזיה. עד שהאדון קולני השיג את זה –
קולני: פואזיה! השראה! חרוזים מצלצלים!
עוזיק: קוּנץ גדול – חרוזים?! אני יכול בעצמי: חרוזים, אשכוליות ותפוזים; פואזיה – מגנזיה; זכרון־נצח – נשיקה במצח!
גב' פרצופי: שתוק, גולם שכמותך. הבטחתי לך אופניים, אבל בלי דיקלום אין אופניים. מבין אתה? אין, וחסל.
עוזיק: לעזאזל! את כל החופש מחרבּנים לי. ילדים מקבלים מתנות ל“בר־מצוה” סתם ככה, ואני מוכרח בעד המתנה האומללה – (פונה לצאת; אגב־הליכה) “תמוליי רובצים כעגלה ערופה, מחריי – כלה בצעיפה, ואני באמצע, על הגבול” – (יוצא למסדרון)
גב' פרצופי (בעצבנות): אוֹח, הילד הזה הורס אותי. אני מרגישה את זה עד – ממש עד הדיאפרגמה שלי.
קולני (נושק ידה): נו־נו, מדאם פרצופי, לא כל־כך עמוק. לא כדאי… לא כדאי… סוף־סוף, ה“מסמר” בחגיגת ה“בר־מצוה” – הלא תהיה ההופעה שלך!
גב' פרצופי (מתפנקת): על אחריותך, אדון קולני. אבל זכור, אם יהיה פיאסקו –
קולני: פיאסקו? Impossible! עם נתוּנים כמו שלך, מדאם פרצופי? (בנימה של דיקלום) קול –קונטראלטו, צ’ללו – צ’לליסימו! פיגוּרה – אפרודיטה! דיאפרגמה – קשת דרוכה!
גב' פרצופי: אבל אני כל־כך מצוּברחת…
קולני: נו־נו, יקירתי… (נושק לחייה)
גב' פרצופי (מגישה לו את הלחי השניה)
קולני: גם בצד זה את מצוברחת?…
גב' פרצופי (בהתפנקות): כן, כן – מכל הצדדים…
מיצי (באה נרגשת): יש רהיטים. בא הרהיטים החדש! הפיאנינו! התמונות! הכול, הכול!
גב' פרצופי: מצויין. מיד נסדר את הכול. האדון קולני יעזור לנו בטוב־טעמו.
קולני: בבקשה, בעונג רב.
מיצי וקולני יוצאים למסדרון. גב' פרצופי הולכת בעיקבותיהם. בדלת משמאל מתגנב ונכנס היהודי האדמוני, צועד מאחורי גבה של גב' פרצופי.
האדמוני (ברגע שהגברת פרצופי מוכנה לצאת; בלחש): גברת, גברת –
גב' פרצופי (מופתעת; פונה לאחור): מי אתה? איך נכנסת? בדלת האחורית?
האדמוני (בקול רם יותר): מן השמיים נפלתי. – היכן האדון פרצופי?
גב' פרצופי: מה אתה רוצה?
האדמוני: את הכסף שלי. על חמישה מגרשים אני רשום אצלו. מיקדמה הכנסתי: חמשת אלפים לירות.
גב' פרצופי: בבקשה, לך למשרד. בעניני עסק פונים לאדון פרצופי רק במשרד.
האדמוני: במשרד אמרו לי שהוא בבית. איזה מין משחק הוא זה? הלא אפשר לצאת מהדעת!
גב' פרצופי: בלי סקנדלים, בבקשה. אומרים לך, שהאדון פרצופי במשרד – הסתלק, בבקשה.
מיצי (בחוץ): מדאם פרצופי! מדאם פרצופי!
גב' פרצופי: תיכף, תיכף! (לאדמוני) מה אתה עומד כאן, ר' יהודי? אין לי פנאי בשבילך. הסתלק מכאן!
האדמוני (יוצא): חכו, חכו, אני עוד אטעים לכם טעם של משרד!
גב' פרצופי (אחריו): חוצפה שכזאת!
הדלת אחרי האדמוני נסגרת: ממול מופיע מרדכי פרצופי. הוא פותח את הדלת בלאט ומחליק בזהירות פנימה.
גב' פרצופי: אתה כאן? לא במשרד?
פרצופי (אצבע על פיו): ש… ש… ש… אני אי־נ־ני! לא במשרד ולא בבית. אני נסעתי. אל תכניסי היום שום אדם זר – את מבינה?
גב' פרצופי: ואת זה הכנסתי? – מישהו שכח, כנראה, לסגור את הדלת האחורית.
פרצופי: ליהודי האדמוני אין צורך בדלת. הוא יכול לעבור גם דרך הקיר. שד משחת! איפה אקח להם כסף עכשיו?
גב' פרצופי (ביציאה): אל תהיה חמוץ, מרדכי. אל תקלקל את השמחה בבית…
פרצופי (לעצמו): שלא אהיה חמוץ… שאהיה שמח. מה איכפת לה? – אצלה תמיד שמח… (צלצול במסדרון. פרצופי נבהל, ניגש על בהונותיו מציץ ומתנער בשמחה) אה, חבר שמשי! – בבקשה, בבקשה! תיכף ומיד אני פותח לך! (יוצא וחוזר עם שמשי) יפה מאד מצידך, יפה. סוף־סוף חבר ותיק. תמיד אפשר לסמוך עליו.
שמשי (התרמיל על כתפו): אתמול קיבלתי את הטלגרמה שלך, מרדכי. בודאי לא ציפית שאני כלכך מהר –
פרצופי: אדרבה, אדרבה, טוב מאד שבאת מיד. טוב מאד. אני שמח מאד. קודם־כול תשתתף עמנו בשמחת ה“בר־מצוה”, ובכלל ־ ־ עוד נדבר, נדבר… הסר את התרמיל מהגב. איי־איי, קיבוצניק שכמותך!
מצד ימין באים מיצי וקולני כשהם נושאים תמונות במסגרות. מיצי עוברת לטרקלין מבלי להתעכב.
קולני: שלום, אדון פרצופי. אנחנו פה, לפי בקשת הגברת, לקראת ה“בר־מצוה”: התוכנית האמנותית, וגם – כלומר – הצד החיצוני הדקורציה!
פרצופי: כן, כן, כמובן. – רואה אתה, שמשי? אנחנו לא מפגרים. רוח הזמן! בייחוד היא, זוגתי היקרה, היא עכשיו מכף רגל ועד ראש – א־מ־נות!
קולני: אח, הוא קצת סרקסטי, אדון פרצופי… אבל אין דבר. הוא ישמע את הקולורטוּרה של הגברת בחגיגת ה“בר־מצוה”, הוא יהיה נרעש, אדון פרצופי!
פרצופי: בוודאי, נרעש ונפחד! קולורטוּרה, ליטרטוּרה, דקורציה!
קולני (פונה לצאת): אבל העיקר חסר. הבר־מצוה בעצמו – עוזיק, זאת אומרת… אני אינני אחראי, אדון פרצופי. עוזיק קורא כל הזמן את הבּלש, לא מכין את הנאום – תהיה קטסטרופה… (יוצא לטרקלין)
פרצופי: שוב “הבּלש”! אינני מבין איך הוא מתחכם למצוא אותו. “מזיק” שכזה! חמש פעמים כבר החבאתי את “הבלש” הזה. (מבחוץ נשמעים פתאום קולותיהם1 הנרגזים של גב' פרצופי והיהודי האדמוני)
גב' פרצופי (בחוץ): אתה שוב פה?
האדמוני (בחוץ): זה עכשיו ראיתי את האדון פרצופי בחלון המרפסת. זה עכשיו ראיתי אותו.
פרצופי (מחוויר, לשמשי): נו, אתה תנוח, שמשי… תשכב מעט. כן־כן, תיכף אגיד למתילדה שלי. היא תסדר אותך.
שמשי: אינני עייף, מרדכי.
האדמוני (בחוץ): לא אזוז מפה, אפילו אם תביאו את כל המשטרה עם מכבי־האש גם יחד.
פרצופי (במרפסת; רוצה להתחמק; לשמשי): אני מכיר בפניך. אתה מוכרח לנוח. מתילדה תשמח מאד לראות אותך… (מחליק ויוצא שמאלה)
שמשי מושך בכתפיו בתימהון, מתחיל לחפש בתרמילו, מוציא משם מפוחית וחבילה של תצלומים, שם אותם בכיסו. עוזיק בא, מתגנב בחשאי, קופץ ונתלה על גבו של שמשי. שמשי עושה עצמו נבהל מאד, מתרוצץ בהמולה, עוזיק צוחק כל הזמן עד ששמשי מצליח לנער אותו מעליו.
עוזיק (בחדווה): ימח שמך, שמשי, מתי באת?
שמשי: המתן־המתן, מה אני בשבילך – חמור לתרגילי קפיצה?
עוזיק (מושך את שמשי, מושיבו על הכורסה ויושב על ברכיו): בוא, בוא, יש לך תצלומים חדשים?
שמשי: חכה רגע, תן להביט על פרצופך, הלא “בר־מצוה” אתה!
עוזיק: אחר־כך, אחר־כך. הראה קודם מה יש לך.
שמשי: אח, יבּלית שכמותך. נוּ, בוא־בוא. (מראה לו את התצלומים) הנה, זה הפר החדש שלנו. הולנדי. בחור כהלכה. תבוא אלינו פעם. יהיה שמח. הוא ידגדג אותך מעט – הנה ככה, בקרניו, הנה כך… (עוזיק קופץ מעל ברכיו, שמשי תוקף אותו כשור נגח)
עוזיק (צוחק ומתגונן): ואותך כבר דיגדג פעם? תספר לסבתא שלך. – נו מה יש לך עוד? איך הכרם אצלכם?
שמשי (מראה תצלום): הנה כאן; הבציר. השנה יבול ענבים מצוין.
עוזיק (מסתכל): גם ילדים עובדים… סלים על הכתפיים… בן־כמה הילד הזה?
שמשי: לא גדול ממך.
עוזיק: גם שומרים בכרם – הילדים?
שמשי: לבדם – לא. אך נטפלים לפעמים אל המבוגרים. אני עצמי לקחתי אתי פעם חיה אחת כמוך, שפיפון קטן שכזה – דם ואש! התהלך כל הלילה. לא רצה לעצום עין. התעטף בעבאיה שלי והלך לחפש שועלים.
עוזיק (הוזה): ויש – יש הרבה שועלים בכרם?
שמשי: שועלים – לא. תנים כאוות נפשך. מקהלה כזו מסדרים לך, מייללים וצוחקים – שדים ארורים: הו־הוּ־הו,־ הו־הו – (אף עוזיק מיילל כנגדו; מתקבל דוּאט של יללה בווריאציות) ואותו ילדון התגנב ותפס תן אחד מאחוריו, בזנבו. נו, כמובן, התן נשך את ידו. אחר־כך היה עסק: תחבושות, זריקות –
עוזיק (אחרי הפסקה, באנחה): אח, יש ילדים בני־מזל… אני הייתי מתחלף אתם, אחת־שתים!
שמשי: וכי מה רע לך כאן, אה?
עוזיק: רע שמשי, רע מאד. שיעמוּם בבטן…
שמשי: מה רע לך? הנה אתה בר־מצוה. הכול מתנות. גם אני הבאתי לך. (מוציא מכיסו) את המפוחית הזאת. מפוחית מצוינת. שמע איזה צליל. (מנגן התחלה של ניגון לבבי. הצליל ספוג רננה מתרפקת, רוטטת)
עוזיק (ברכּוּת): לעזאזל, איך אתה עושה זאת, שזה יהיה רועד ככה, מפרפר, מדגדג בלב. נו, עוד מעט… (שמשי מוסיף לנגן; עוזיק, נשען עליו, שומע מתוך הזייה)
קולני ומיצי באים מהחוץ. מיצי נושאת תמונות וקולני פרוטומה.
קולני (למיצי, ברוגזה): ון־גוֹג בחדר־האוכל? – ונדליזם, הוֹטנטוֹטיוּת גמורה.
מיצי: בבקשה, אני יודעת.
קולני: ואיפה נשים את ליסט?
מיצי (תופסת את הפרוטומה מידיו): איזה ליסט? זה בטהובן!
קולני: זה ליסט, ולא בטהובן.
מיצי: בבקשה, יש לי מוזיקה ברגל יותר מאתה בראש, אדון קולני… (יוצאת לצד שמאל)
קולני: “מוזיקה ברגל”… אוי ואבוי לבטהובן! (יוצא החוצה)
עוזיק: ימח שמם, הפסיקו באמצע.
שמשי (קם, מתמתח): מעניין – איפה זינה? לא רואים אותה.
עוזיק (בשמחה): תיכף אקרא לה.
שמשי (חיוכו של עוזיק מביך אותו): לא, לא, אין צורך; אלך להתרחץ קודם, אנער את האבק. (רומז על המפוחית) נו, איך “הצעצוע” הזה בעיניך?
עוזיק (פורט על המפוחית פריטה קצרה, חטופה): מצוין, שמשי.
מאחורי הקלעים נשמע קולו של מרדכי פרצופי.
פרצופי: מה זה נעשה כאן בבית? מתי הביאו את כל הדברים האלה?
עוזיק (לשמשי): אבא הולך. גם הוא יבלבל את הראש עם ה“בר־מצוה”. בוא, נצא מכאן. (יוצאים לטרקלין)
שמשי (אגב יציאה): נו, “צעצוע” – הא? – תזמורת שלמה!
מבחוץ באה זינה כשהיא נושאת מרבד; פרצופי – בעיקבותיה.
פרצופי: מרבדים… רהיטים חדשים… אינני תופס כלל, אינני יכול להשיג… (מוכן לצאת)
זינה: רגע אחד, אדון פרצופי. רציתי לדעת. – הוא הבטיח לי…
פרצופי: אח, בענין החוב. נו, בוודאי, בוודאי. עוד יום־יומיים. הלא אמרתי לך, שיש לנו עכשיו עסק גדול עם יהודי אחד מאפריקה. (פונה לצאת)
זינה: יהודי מאפריקה – תירוּץ חדש…
פרצופי: אח, זינה, זה כבר פשוט מעליב. אין לך מה לדאוג. שלושת אלפים הלירות שלך מושקעות בעסק בטוח.
זינה (נדהמת): השקעה?! – מה פתאום השקעה? אדוני ביקש גמילות־חסד לזמן קצר –
פרצופי: נו, השקעה, הלואה, גמילות־חסד – איזה הבדל? העיקר – הבטחון. וכי מה היית עושה בכסף אילו היה מונח אצלך? (לוקח את המרבד מידיה אל תחת בית־שחיו, יוצא בחיפזון; קורא): מתילדה! מתילדה!
זינה (לבדה): שלושת אלפים לירות… אמא המסכנה… מפיה חסכה, פרוטה לפרוטה… (נשענת על השולחן, כף ידה על מצחה)
עוזיק (מתגנב ונכנס): אבא היה כאן? (מסתכל בפניה של זינה) מה יש? הוא העליב אותך? – שמעי, זינה, מדוע את צריכה לסבול כאן?
זינה (בבת־צחוק עצובה): כך נגזר, כפי הנראה.
עוזיק (בקינטור): מה “נגזר”? מי “נגזר”? – כל אדם צריך לחשוב על עצמו, כן – כל אדם, ומי שיותר מדי טוב, כולם אוכלים אותו.
זינה: הו, הרי אתה ממש פילוסוף.
עוזיק: כן, “פילוסוף־פילוסוף עם חוטם של קוף.” ואני אומר לך ירקי על כל זה! – את יודעת מי בא?
זינה: מי?
עוזיק (בנעימה קונדסית), שמשי…
זינה: שמשי? – אח, כן, אבא הזמין אותו ל“בר־מצוה” שלך.
עוזיק: כן. אבא הזמין אותו ל“בר־מצוה” שלי, אבל הוא בא ל“בר־מצוה” שלך…
זינה: ל“בר־מצוה” שלי? (צוחקת) מה אתה מפטפט?
עוזיק: אל תתחפשׂי, בבקשה. את דווקא שמחת מאד, כשאמרתי לך “שמשי בא”, ואפילו נעשית אדומה… הו־הו, הנה גם עכשיו. את חושבת שאני לא יודע כלום? רק בשבילך הוא בא כל פעם…
זינה בשבילי? ואני לא ידעתי.
עוזיק: אל תעשי את עצמך כלא־יודעת, זינה. (נשמעת שריקתו של שמשי בחדר הסמוך)
עוזיק (בסודיות עליזה): זה דווקא טוב. בחיי, זה טוב. הוא יקח אותך לשם, אליו…
זינה (צוחקת): אתה רוצה להיפטר ממני?
עוזיק: אח, זינה, מה את מקשקשת? בלעדייך יהיה כאן עוד יותר מזוּפת. אבל אני במקומך הייתי בורח מפה, אחת־שתים!
מופיע שמשי. עוזיק נסוג לצד ימין.
שמשי: שלום, זינה! אני כאן – שמחתי להזדמנות. פרצופי, את מבינה, טלגרמה, לבוא ל“בר־מצוה”.
עוזיק (בפתח ימין, בקונדסיות מקנטרת): “בר־מצוה” של מי? שלי או שלה"…
שמשי (בכעס מדומה): פר־חח! (עוזיק נעלם. שמשי פורץ בצחוק) נו, מה שלומך, זינה?
זינה: עייפה, עייפה מאד.
שמשי: ואצלנו עכשיו – בציר־ענבים. היית מתרעננת, נפלא!
זינה: תודה. אחרי טיול צריך לשוב, ולי – לי נמאס פה הכול.
שמשי: הרי זה מצוין, זינה, תישארי אצלנו. אצלנו, זינה, יקבלו אותך בזרועות פתוחות.
זינה: לו החלטתי כבר. – אם אחליט, אז יש הרבה מקומות.
שמשי (בשידול שלא־מדעת): לא, לא, זינה. רק אצלנו. לוּ ידעת איזו חברה אצלנו, והמשק – הכל מתרחב, יש צורך באנשים נוספים, והעבודה באמת לא קשה ביותר.
זינה: העבודה? – זה לא מפחיד אותי. ומה אני עושה כאן? אך החיים בקיבוץ, בחברה סגורה… הצורך למצוא חן בעיני כולם, שכולם יהיו מרוצים –
שמשי (נסחף בהתעוררותו): אין דבר, יהיו מרוצים, זינה, אני בטוח שיהיו מרוצים. אני דן מעצמי. לוּ ידעת, זינה, כמה אני מרוצה ממך! – (מופתע בעצמו מפליטת הפה. שניהם צוחקים)
שמשי (נותן ידו על כתפה): יהיה לך טוב אתי, זינה.
מבחוץ בוקע קול נקישת־סתם על מנענעי פסנתר, נשמעים קולות־מריבה בין פרצופי לבין זוגתו. הקולות הולכים ומתקרבים.
שמשי: על מה הם רבים?
זינה: על מה הם לא רבים? – נסתלק מכאן. (יוצאים לצד שמאל)
נכנסת הגב' פרצופי עם עציצי פרחים בידה. מרדכי פרצופי – בעיקבותיה.
פרצופי: איך העזת לקנות את הרהיטים, ואני אמרתי לך בפירוש שאינני מסכים.
גב' פרצופי (מציגה את העציצים): כך?! חשבת לערוך חגיגת בר־מצוה עם רהיטים ישנים “פאסוֹן!” בבתים הגונים מחליפים רהיטים אפילו ליום הולדת פשוט.
פרצופי (מציץ החוצה מבעד לוילונות. מחזיר פניו אל אשתו; בתדהמה): איזה מן “קרוֹקוֹדיל” עומד שם למטה על שלוש רגליים?
גב' פרצופי (צוחקת): “קרוֹקוֹדיל”?… הלא זהו הפסנתר שקניתי, פיאנינו, “פליגל”!
פרצופי: “פליגל”?! – הלא זה לוויתן! קרנף! – לא יעבור במסדרון, צריך יהיה לפרוץ קיר כדי להעביר אותו.
גב' פרצופי: שא, שא, לא יפרצו לך את הקירות, בחבלים יעלו אותו לקומה השניה, דרך המרפסת יכניסו אותו.
פרצופי (חוזר ומציץ החוצה): בחבלים? באוויר? משׂא שכזה? – אסון יהיה! לבי אומר לי. החבל יינתק ומישהו מן העוברים ושבים ישלם בחייו. ברור כשמש. – ואת תשבי בבית־הסוהר! כן, את! – ולמה כל הענין הזה, אני שואל אותך. לאיזה צורך נחוץ לך “פליגל”, כשאין את מנגנת?
גב' פרצופי (בציחקוק של “להכעיס”): ראשית, אולי עוד אנגן באחד הימים – מי יודע? ושנית: קוֹמפלט של רהיטים בלי פסנתר? (בביטול) נו־נו!… אני גם תמונות קניתי.
פרצופי: גם תמונות?
גב' פרצופי: נו, כמובן, תמונות. ון־גוג, למשל. הלא צריכה להיות איזו הרמוניה!
פרצופי: “הרמוניה!” – מזמן ש“קוּקוּריקוּ” זה, המורה לפיתוח הגרגרת, מסתובב כאן בבית, אין אני שומע אלא הרמוניה, פרטיטורה, פיגורה –
גב' פרצופי (בצחוק סרקסטי): כ־ ־ך?! גם את האדון קולני אין הוא סובל. איכפת לו שנכנס אמן לבית. איפה תמצא בימינו, אני שואלת אותך, איפה תמצא בית מודרני בימינו שלא יסתובב שם אמן: שׂחקן, זמר, צייר, או, לפחות, מורה לפיתוח הקול. הלא זה ממש כמו –
פרצופי (משלים): כמו מזוּזה לפתח. אסר לגור בבית שאין בו ממין זה.
גב' פרצופי (בשידול מתפנק): מישֶׂל…
פרצופי: מה פתאום “מישל”? מיום שנולדתי קוראים לי “מרדכי”!
גב' פרצופי: מישל, אתה בּנאלי. אתה ציני. אתה נשארת כמו שהיית אז, כשעבדת במחסן עם שמשי שלך. לא התקדמת. אבל אני – סליחה. לי נחוצה חברה אינטלגנטית, כמו אוויר לנשימה. (משנה את סדר העציצים) אני תמיד הרגשתי (ברגש דיקלומי) כי משהו תוסס בי… תמיד הייתי2 שואפת… למה, למשל, אני עד היום זוכרת את פּוּשקין? (מדקלמת)
Tslganie shumoyu tolpoyu
Po Bessarabii kotshuyut:
Oni ssevodnya nad rekoyu
V’shatrakh isodranykh notshuyut.3
פרצופי (משסע): אבל אני לא אשלם. (צועק) ש“פּוּשקין” שלך ישלם! תיכף אקח עגלה ואשלח הכול בחזרה. תיכף ומיד. (יוצא למסדרון)
גב' פרצופי (בצחוק־נצחון): אתה לא תצא. היהודי האדמוני עומד שם על המשמר. ח־ח־ח… (מסלסלת תרגילי זימרה בקול עצור ועוסקת בסידורים שונים; לעבר ימין): מיצי! מיצי!
מיצי (בחוץ): תיכף, תיכף –
מן הטרקלין באים עוזיק ושמשי.
עוזיק (מושך את שמשי אחריו): אתה תישן בטרקלין, על הספה. שם יהיה לך מצוין קח את התרמיל.
שמשי: אתה ממש דיקטטור. – שלום, גב' פרצופי!
גב' פרצופי: שלום, שלום. פרצופי שלח לך טלגרמה. – שגעון. אצלכם בוודאי “סזון” עכשיו. בּציר. עבודות דחופות.
שמשי: זה לא יפריע. יסתדרו בלעדיי.
גב' פרצופי: כן, זה באמת לא נורא. חגיגת בר־מצוה – זה ענין ליום אחד בסך־הכול.
שמשי: חס וחלילה. אין צורך לצמצם את השמחה בגללי. אני אהיה כאן לא פחות מחודש ימים קיבלתי חופש.
מיצי (באה, והפרוטומה בידיה. היא מציגה אותה על שולחן התישפורת, ניגשת לשולחן הגדול ומורידה מעליו את התרמיל של שמשי על הרצפה): אח, זה השק, אדון חלוץ! פה – לבנים, וזה השק… (מפריחה את האבק מהלבנים)
גב' פרצופי: בבקשה, מר שמשי. בעליית הגג אצלנו – נהדר. שם יש גם מיטה מתקפלת. עולים מן המסדרון, במדרגות. יהיה לך נוח מאד, מר שמשי. איש לא יפריע לך. רק תסלח לנו, מר שמשי, ותואיל בטובך להסתדר בעצמך. אנחנו עסוקים כל כך.
שמשי (לוקח את תרמילו): כן, כן, אני כבר אסתדר… (באדיבות מודגשת) תודה על הסברת־הפנים.. (יוצא למסדרון)
עוזיק: גועל־נפש, גועל־נפש, שיעמום בבטן. (לאמו) אפילו לא שאלת מה שלומו, אפילו כוס תה לא נתת לו – וישר לעליית הגג, עם האבק שם, עם שיברי הכלים. והכול מפני שהוא, אני יודע, מפני שהוא –
גב' פרצופי: מה זה נטפלת אלי, שלומיאל?
עוזיק: אני רוצה שהוא יישן בטרקלין. אין דבר, אפשר לסדר אותו שם.
מיצי: מה? אדון חלוץ ב“סלון”? מן הפרות ל“סלון”? – פֹי, ריח פרה?
עוזיק (מתריס נגדה): יותר נעים מה“פרפוּם” שלך!
גב' פרצופי: איך אתה מדבר, ילד־רחוב שכמותך?
מיצי (תוקפת את עוזיק מהצד השני): אתה – אף לא נקי; אתה לא צריך מדבר, רק שומע.
עוזיק: ככה – פּוּף! גברת מכּינרת – כל היום רק מתגנדרת.
מיצי: אתה – לא יש שכל, לא יש סדר, לא יש קוּלטוּר. פרא־אדם!
עוזיק: ואת פרה אדומה, בלחיים גומה, צבע על השפתיים, השכל ברגליים.
גב' פרצופי: שתוק, חצוף! איפה למדת לדבר ככה? איזה מין חרוזים?!
עוזיק: פואזיה! הלא את אוהבת פואזיה, אפשר לדקלם את זה!
גב' פרצופי: הוא מפוצץ אותי. (ביציאה לטרקלין) הוא הורס לי את כל העצבים הסיפמטיים –
מיצי: (חוטפת את הפרוטומה, מוכנה לצאת): זה לא חינוך, לא “סיסטיים”. כמו זה ילד – מכּוֹת, מכות, מכות.
עוזיק מתחמק ממנה, ואגב־כך הודף אותה במרפקה. הפרוטומה נופלת מידיה לרצפה ונשברת.
מיצי: אוי ואבוי! אתה “אזיאַט”! מה אתה עשה?! מה אתה עשה?!
עוזיק: אני? – זה את. כך נושאים פסל? (מחקה את הילוכה הגנדרני)
מיצי (מייבבת): מה אתה רוצה מאני, In Gottes Villen!
עוזיק: “מה אתה רוצה מאני?” – זינה עובדת כל היום, מבשלת, מנקה את הרצפות, והיא – “אין גוֹטטס וויללן”!…
מיצי: אח, אתה חוּצפן, אני – לך… (מזנקת אליו בחימה)
עוזיק מתחמק, מתרוצץ בחדר, מיצי רודפת אחריו. מהומה. פרצופי בא דחוף, בידו ספר “הבלש”.
פרצופי: מה המהומה פה?
מיצי: אני לא יכול… אני לא יכול… זה גדול ילד רע עושה לי ראש כואב הכול יום… הכול יום…
פרצופי: מה זה? מי זה שבר את הפסל?
מיצי: זה הוא, הילד הרע, רץ משוגע על היד שלי, על היד… (בתאנייה) בטהובן, Mein Liebling!
עוזיק (בטרוניה): זה נתפס לי. היא הולכת ורוקדת. שום דבר לא עושה. רק מקשקשת בגרמנית: “אין גוֹטטס וויללן!”
מיצי (בסרקזם): “רק עברית?” “רק עברית?” (בגאווה) אני לא שוביניסט, אני או־ני־בר־סל!
פרצופי: (לעוזיק): אבל מה זה עסקך, חצוף? מה אתה מתרוצץ כאן? מה אתה מתערב בכל ענין? עליך להתכונן ל“בר־מצוה”, ללמוד את השיר, ואתה עסוק ב“בלש”. (מנפנף את ספר הבלש לפני עיניו של עוזיק. אוחז בכתפו ומנענע אותו) מניין לך הבלש הזה? אה? מניין לך הבלש הזה? חמש פעמים החבאתי אותו. איך הוא הגיע שוב לידיך?
עוזיק (ברוגזה, בהתייפחות): לא נכון. לא בעד “הבלש” אתה כועס. זה הכול בעד דבר אחר – (במבט אלכסוני ותנועת־ראש לעבר מיצי) בעד זה שאני אומר את האמת!
פרצופי: כך? האמת? (דוחף אותו בחוזקה ומוציאו למסדרון) לך מפה, ילד מושחת!
עוזי: כן, בעד האמת! בעד האמת!… (נעלם)
מיצי (מתרוצצת בחדר: בהתרגשות, בקול־בוכים): אני לא יכול. אני לא יכול. אני – מארש מהזה הבית.
פרצופי נועל את דלת שמאל, מושך את מיצי לדלת ימין, נשען על דלת זו בגבו.
פרצופי (מועך שפתיה בין אצבעותיו): נו, דובדבנים מתוקים שלי…
מיצי (מתפנקת): אני “פרה אדומה”… “השכל ברגליים”…
פרצופי (בפיוס מתקתק): נו, מיצינקה, נו־נו, חתולה קטנה שלי – נו, צחקי מעט…
מיצי (במורת־רוח בכיינית): לא־לא, אני לא צחקי. בבקשה, לא ידיים עלי. בטהובן Mein Liebling! (משתמטת מפרצופי ומתרחקת. הוא ממהר אחריה, יושב בכורסה ומושיב אותה על ברכיו; מסיח את הדעת מדלת ימין, שנשארה בלתי־נעולה)
פרצופי: (מלטף את מיצי): אין דבר, מיצינקה. נו, אל תצטערי, בטהובן אחר אקנה לך – לא של גבס ולא של ברונזה, של נחושת אקנה לך, כן, בטהובן של נחושת, חזק – לא יישבר אף פעם, אפילו אם יכו בפטיש. ולא בטהובן אחד – שניים, שלושה, כמה שתרצי… (ממתיק סוד) יש לי עכשיו עסק עם יהודי זקן מאפריקה. אם עסק זה מתבשל, אזי ריבונו־של־עולם, אם רק עסק זה מתבשל –
היהודי האדמוני פותח דלת ימין בזהירות ומתגנב לתוך המרפסת.
מיצי (מבחינה באדמוני): אוח!… (בורחת לטרקלין)
פרצופי והיהודי האדמוני עומדים כפופים זה מול זה, דרוכים לזינוק.
האדמוני (בטון ארסי): “האדון פרצופי איננו”, “האדון פרצופי נסע” – מכירים את הפזמון הזה!
פרצופי (זז אחורנית, מזיז את השולחן כמחיצה בינו לבין היהודי האדמוני): מה פזמון? מי פזמון? זה עכשיו חזרתי בטקסי.
האדמוני (מתקרב לעברו, כנמר אל טרפו): בטקסי? – ברכבת? – באווירון? – חכה, חכה, עוד ישאו אותך אצלי על כפיים! חמשת אלפים לירות – חמש שיניים מהפה! (דופק על השולחן) בזה הרגע אתה מניח את הכסף על כף ידי, באם לא, אני עושה לך פה מיד – אני בעצמי אינני יודע מה!
פרצופי (אף הוא דופק על השלחן): במשרד! במשרד! איך אתה מעז להתפרץ אל ביתי? (נסוג, והאדמוני אחריו) בבית־הסוהר אושיב אותך, בשלשלאות של ברזל! סקנדליסט!
לקול הצעקות באים בהמולה כל בני־הבית בצעקות, בקריאות, “מה פה?” “מה קרה?”
פרצופי בורח בצעקה מן המרפסת.
האדמוני (רודף אחריו): גזלן! לסטים! הכסף שלי!
כולם רצים אחריו, נוטשים את המרפסת וחוזרים שוב אחרי סיבוב מהיר בחדרים הסמוכים.
פרצופי (בראש): במשרד! במשרד! צא מפה, חוּליגן!
האדמוני: הכסף שלי! הכסף שלי! (אנדרלמוסיה כללית)
מערכה שניה 🔗
חדר המנהל במשרדו של פרצופי. מול הצופה – שולחן־כתיבה גדול, כסא־ידות למנהל ושני כסאות רגילים. על השולחן – טלפון, מכשירי משרד, ניירות. מימין בקצה הקידמי – מיסב ומספר כסאות קלועי־קש מסביב לשולחן קטן, שגם עליו עומד טלפון. בקיר הימני – דלת למסדרון. בקיר השמאלי, באמצע – דלתות־נוע למשרד. באותו צד, בזוית האחורית, קולב, ועליו תלוי מעיל־גשם המגיע עד הרצפה. על הקיר האחורי, משמאל לשולחן־המנהל, תלויה מפה גדולה של שטח־אדמה, מחולק למגרשים ומוכתר בשם “גבעת־המור”.
פרצופי (יושב בכסא־הידות, מטפל בניירות)
רחמים (לבוש בגד־שרד, מביא כוס טה ומציג על השולחן): האדון היום במשרד, או בבית?
פרצופי (מבלי להרים ראש): במשרד. במשרד.
רחמים: אם יבוא האדום־האדום הזה?…
פרצופי: היהודי האדמוני? לא להכניס. בשום פנים. אבל הזקן ההוא מאפריקה – להכניס תיכף ומיד. לא לעכב.
רחמים: טוב, אדוני. (פונה שמאלה)
פרצופי: רחמים! (רחמים נעצר) שם – (רומז לעבר המשרד) כבר באו כולם?
רחמים: הפקידים? – כולם, אדוני.
פרצופי: מה עושים?
רחמים: מה יש לעשות? יושבים. מחכים. רוצים משכורת.
פרצופי: אה! משכורת? נו־נו, יחכו. (לרחמים, שהרחיק מעט) חכה־נא רגע. איזה מין טה הוא זה?
רחמים: “ויסוסקי”. “טה ויסוסקי”. אני כמו שהאדון אומר. בדיוק. (מוציא מן הכיס מעטפת־נייר של חפיסת־טה) הנה הנייר. בבקשה: “טה וי־סוס־קי”.
פרצופי: אבל השוּמן הזה. הבט־נא: כיתמי־שוּמן. ויסוצקי התחיל לשים שומן בטה?
רחמים: ומי? אני? – לי אין שומן. אני רזה כמו מקל. (לאחר שהסתכל בכוס) זה לא שומן, אדוני. זה מהמים, לפעמים, קשׂקשׂים כאלה.
פרצופי: נסים אצלך, נסים של משה רבּנו. המים נהפכים לקשקשים.
רחמים: סליחה, אדוני. משה רבּנו, עליו השלום, עשה המים לדם, כמו שנאמר –
פרצופי (משסעו): כמו שנאמר… כמו שנאמר… טה אינו יודע להכין, אלא “כמו שנאמר”…
רחמים: לא מוצא חן, מה לעשות? יקח כבודו שַׁמש אחר. רק המשכורת בבקשה לשלם. בעד שלושה חודשים כבודו חייב.
פרצופי: א־אה! גם הוא כבר למד את הפזמון: “משכורת, משכורת!” והמלבוש לא שווה כלום? בגדי־מלכות הלבשתי אותך, עם כפתורים נוצצים! ואתה – “משכורת!”
רחמים: “לחם לאכול ובגד ללבוש” – הלחם חשוב מהמלבוש. (אגב־יציאה) קודם־כול צריך לחם.
פרצופי (יחידי בלשכה): חברוּתא. יד אחת. אור־ג־ניזציה! (גומר לשתות את הטה, אוסף ניירות ויוצא למשרד)
עוזיק נכנס מהמסדרון בזהירות, מביט לכאן ולכאן, מתקרב על בהונותיו אל שולחן אביו. הוא שומע רעש־קולות במשרד ומתחבא מתחת למגרה האמצעית של השולחן. הקולות משתתקים. עוזיק מגיח אט־אט ממחבואו, פותח מגרות צדדיות בשולחן, מפשפש בהן וסוגרן, מנסה לפתוח את המגרה האמצעית, אך היא נעולה. הוא מוצא על השולחן את ילקוט אביו, מוציא מתוכו מפתח קטן, פותח את המגרה הנעולה ומוציא מתוכה את ספר ה“בלש”.
עוזיק: זהו. זהו. אל המשרד לקח אותו. מיד ניחשתי. (נועל את המגרה, מחזיר את המפתח למקומו, נוטל את הספר ורץ לצאת בדלת המסדרון, שומע נקישה על הדלת מבחוץ ונרתע אחורנית; מהצד השני נשמע קול אביו המתקרב; עוזיק נבוך רגע, רואה את מעיל הגשם שעל הקולב ומתחבא מאחוריו)
פרצופי (בא מן המשרד; הנקישה על דלת הפרוזדור נשמעת שוב): בבקשה! בבקשה! (נכנס שמשי) אח, זה אתה! בוא־בוא, היכנס!
שמשי (נכנס, מתהלך הנה והנה, סוקר את החדר, שורק בתימהון): הו־הו, ממש “דפּרטאמנט”! שולחן־כתיבה, כמו אצל מיניסטר. טלפון. בכבודו של עולם אתה שרוי, מרדכי, מלך בגדוד!
פרצופי (מרוצה, בחיוך רחב): “מלך בגדוד” – שמשי עם ההמצאות שלו.
שמשי (על יד המפה): ומה כאן, “הפנורמה” הזאת?
פרצופי: זהו השטח, השטח שלי.
שמשי: כלומר “הטריטוריה” שלך. ומה שם כתוב למעלה? “גב־עת ה־מוֹר?”
פרצופי: כן, “גבעת־המור”. זהו השם. שם נאה – אה?
שמשי (יושב בצד ימין): “גבעת המור”, “אשכול הכופר”, “לכה דודי” – שמות לא חסרו ולא יחסרו לנו. יש מבחר, ברוך השם.
פרצופי (יושב גם הוא): אתה מהבית, או בחזרה משם?…
שמשי: מאיין?
פרצופי: נו, משם, מהעורך־דין, כמו שהבטחת לי, כלומר, אם חתמת כבר…
שמשי: אה, כן. הלכתי כבר שמה אל אותו עורך־דין שלך, אבל חזרתי באמצע הדרך. אינני יכול, מרדכי, אין זה ענין בשבילי, באמת…
פרצופי (לאחר התלבטות כביכול): אין לי איפוא ברירה אלא לגלות לך את הסוד…
שמשי: סוד?
פרצופי (באנחה): סוד, יקירי, ועגום מאד. אגיד לך את האמת; אני, אומנם, טלגרפתי לך מתוך רצון, אתה מבין, שתקח חלק בשמחתנו, כלומר – ה“בר־מצוה”, אבל העיקר, בקיצור, (מכה באצבע־צרידה על חזהו, בהבעה קודרת) אתה, כמובן, אינך יודע מה נעשה אצלי כאן…
שמשי: מי יכול לדעת מיסתרי־לב?…
פרצופי: אח, לא זאת… לא זאת… אתה מביט עלי, ונדמה לך: כך, לחיים, כרס כלשהי – איש ככל האנשים. הבל־הבלים, יקירי. (בנימת בכי) חולה אנוש אני, וימיי ספורים… מה לעשות? – גורל! והנה, כמובן, במצב כזה, איך אפשר בלי ידיד, ידיד אמיתי. ראשית־חוכמה – הבית. הבית מוכרח להרשם על שמך, שמשי.
שמשי (מצטחק): אח, מרדכי, מרדכי, הנח שטויות. השד לא יקח אותך. גם לפני עשר שנים, כשעבדת במחסן, היית בריא כשור ותמיד התאוננת שאתה הולך למות.
פרצופי: מה אתה סח, שמשי? המצב רציני מאד. הרופא אמר לי, שאני עלול בכל רגע, בכל רגע… איך אפשר במצב כזה בלי ידיד, בלי אפּוטרופּוס נאמן?
שמשי: סוף־סוף – היא, אשתך –
פרצופי (ב“צער עמוק”): אשתי? – אתה שפוי בדעתך, שמשי? לספר לאשתי, לאשתי היקרה… (כמעט בוכה) גזר דין כזה; שאני, בדמי ימיי… שהיא – אלמנה אומללה… מה אתה מציע לי, שמשי? היכן המוח שלך? הלב? – די, אל תוסיף לדבר, אף מלה אחת, אתה מתחייב בנפשי. בוא־בוא, אחד הפקידים יביא אותך שמה, לעורך־דין שלי.
שמשי (קם): מילא. אבל, באמת, אני מרגיש את עצמי כחתול שקושרים לו גזר־עץ לזנבו, – “אפוטרופוס”!
פרצופי (בהליכה): בן־אדם משונה. הלא זה רק ענין של רשמיות. הבית נשאר עומד על מקומו. הוא רק יהיה רשום על שמך.
שמשי (צוחק): כדאי היה להפך: שיישאר רשום על שמך, אבל שיעמוד אצלנו בקיבוץ. אצלנו – מחסור בדירות.
פרצופי (צוחק): ככה זה, התאבון בא עם האכילה… (יוצאים למשרד)
עוזיק יוצא ממחבואו. מתכופף לעבור בחסות השולחן אל דלת המסדרון. מהמשרד בא רחמים. עוזיק שוקע ומתחבא תחת השולחן. רחמים מפזם לעצמו, נוטל את הכוס מעל השולחן ויוצא. עוזיק מגיח מתחת השולחן וממשיך את דרכו למסדרון. מן החוץ נשמעת נקישה על דלת המסדרון ועוזיק רץ וחוזר אל מחבואו מאחורי מעיל־הגשם. הנקישה נשנית. הפסקה קצרה. מן המסדרון נכנס שקרירי. ממול, מהמשרד, מופיע פרצופי.
פרצופי (ברחבות): שלום, שלום אדון שקרירי. הבט, אתה באת הנה, ושמשי הלך אליך.
שקרירי (מדליק סיגרה): ובכן, אתה עומד על דעתך, שהבית יירשם על שם שמשי?
פרצופי: כן, זה מנוי וגמור. אין לי ידיד נאמן ממנו.
שקרירי: אפשר, אפשר. אבל הטיפול שלי יעלה לך יותר בחמש מאות לירות…
פרצופי: מה פתאום? הלא נדברנו על שכר־הטירחה שלך, ואפילו מיקדמה קיבלת כבר.
שקרירי (מסנן את הדברים): כן, כן. אבל כל זה היה בטרם ידעתי, שהבית לא יירשם על שמך…
פרצופי: ומה בכך? מה זה נוגע לך?
שקרירי: הו, יקירי, הלא אתה יודע עם מי יש לך עסק, שועל מנוסה כמוני מריח ריח פשיטת־רגל במרחק של ת"ק פרסה.
פרצופי: איזו פשיטת־רגל? חלמת, אדוני. אני חולה־לב מסוכן. אצלי פשיטת־לב, ולא פשיטת־רגל.
שקרירי: מובן, מובן. על כל מקרה, אם תפשוט את הלב האנוש, רוצה אתה שיישאר לך, לפחות בית בן שלוש קומות…
פרצופי: מה אתה סח? אתה שפוי בדעתך?
שקרירי: (מראה על מפת הקיר, בטון של חוקר): יש לך כבר קוּשאנים על המגרשים?
פרצופי (צוחק): זה הכול? אוי ואבוי, גל של עצמות עשה אותי… חביבי, מי כמוך יודע: משפטים, קרובים, יורשים… מתפשרים סוף־סוף.
שקרירי: ואיפה, ידידי, לקחת את הכסף לקניית הבית?
פרצופי: אל תקלקל לך את התאבון, אדוני, זה בסדר. הקוּזינה של אשתי, זו שנמצאת אצלנו בבית –
שקרירי (משסע): כן, כן, הקוזינה זינה – שלושת אלפים, אבל הבית עולה שבעים אלף. האם לא השקעת את המיקדמות שהכניסו לך הלקוחות על חשבון המגרשים?
פרצופי (בתרעומת): זה כבר יותר מדי. אתה חוקר אותי כאילו אני יושב כבר על ספסל הנאשמים!
שקרירי: אין אני יודע4 בא־כוחו של מי אהיה אז – שלך, או של הצד שכנגד. על כל פנים ה“רפטיציה” הזאת לא תזיק לשנינו.
פרצופי: אבל, ריבונו־של עולם, מה איכפת לך כל הענין הזה? אתה רק ממלא כאן שליחות, אינך עובר על החוק.
שקרירי: זהו, ידידי. עורך־דין ממולח אף פעם איננו עובר על החוק – הוא רק מסייע לאחרים לעשות זאת. ומכיוון שיש כאן חשש של פשיטת־רגל, ומכיוון שחשש זה ידוע לי, ומכיוון שאתה מעוּנין בוודאי, כי חשש זה לא יוודע לאחרים –
פרצופי: אח, ככה? ואינך מתבייש כלל לדרוש “דמי לא יחרץ”?
שקרירי: “מתבייש”… “מתבייש”… ידידי, בוּשה איננה מוּנח יורידי, ועד כמה שידוע לי, גם לא מונח מסחרי… (שניהם צוחקים)
פרצופי: ככה? – או־קיי, או־ קיי… זה לפי טעמי. “ביזנס” – וחסל! (מושיט לו יד)
שקרירי (לוחץ ידו): שמח מאד, שאנו מבינים זה את זה…
פרצופי: בסדר, בסדר. ואל תשכח: אנו מחכים לך בשבת, לחגיגת הבר־מצוה.
שקרירי (פונה לצאת למסדרון): העיקר, לגימה של ממש!
פרצופי: כיד המלך. שתייה כדת! (יוצא אחרי שקרירי למסדרון)
עוזיק (יוצא ממחבואו, מביט סביבותיו בתהייה): מה שנעשה כאן… מה שנעשה כאן… (מתקרב אל המפה) זינה המסכנה – שלשה אלפים… ושמשי, גם את שמשי מכניסים לשׂק… והבית, הבית… נורא! נורא! (שומע את צעדי פרצופי החוזר מן המסדרון, נמלט אל מחבואו)
פרצופי (נכנס, מתהלך בחדר בכעס): בּנדיט שכזה! מצח נחושה!… (בקול רם) רחמים, כוס טה! (יושב אל השולחן, מטפל בניירות. רחמים מכניס טה, מציג על השולחן) איזה מין טה? חיוור, רזה כל כך!
רחמים: אפשר להשתגע! קודם אומר – שמן לא טוב, עכשיו אומר – רזה לא טוב. בלבול־מוח! (הולך לשוב למשרד, מרגיש ברחש מאחורי המעיל שעל הקולב; לפרצופי) נדמה לי, עכבר שם במעיל.
פרצופי: איזה עכבר פתאום?
רחמים: יום־יום כבודו שוכח פה את המעיל, כבר שבוע ימים.
פרצופי: קפל אותו והנח על הכסא.
רחמים (מתקרב אל הקולב, ונרתע אחורנית): הוא רוקד שם. בכיס, בשרווּל – (בסלידה) בררר…
פרצופי: תן לו משכורת – מפחד מפני עכבר… לך כבר, לך, אני בעצמי – (נקישה על דלת המסדרון) הבט, מי זה שם.
הדלת נפתחת, מציץ היהודי האדמוני. רחמים ממהר לחסום לפניו את הדרך.
רחמים: אתה לא תיכנס. המנהל איננו.
האדמוני (דוחף את הדלת): מה פירוש “איננו”? הוא אמר לי לבוא למשרד. הלא הנה הוא. האדון פרצופי! הלא אני רואה אותו!
עוזיק מציץ מפעם לפעם מאחורי המעיל.
רחמים (לאדמוני): זה לא חשוב שאתה רואה. יש חוק. יש סדר. אומרים לך “איננו”, אז אתה לא רואה כלום!
האדמוני (לאחר שהצליח להידחק פנימה): אדון פרצופי, אני אצעק “גוואלד”, “גוואלד” אני אצעק! היכן אנו? הלא זה גרוע מסדום!
פרצופי: שקט. שקט. לא לצעוק.
האדמוני: לא לצעוק? כשצריך היה להוציא את הכסף מהכיס, היו כל השערים פתוחים, ועכשיו אין לגשת? (מראה על רחמים) “מלאך חבּלה” בפתח!
פרצופי (לרחמים): צא.
רחמים (נדהם): אני!
פרצופי: כן, אתה.
רחמים: והוא? (מראה על האדמוני)
פרצופי: הוא יישאר פה.
רחמים (מושך בכתפיו, בטרוניה): קודם “לא ייכנס”, ועכשיו – “יישאר”, ואתה – “צא!” – בלבול־מוח! בלבול־מוח! (יוצא למסדרון)
פרצופי (לאדמוני): בקיצור, אין לי פנאי.
האדמוני (מפשפש בכיסיו, מוציא שוברי־קבלות אחדים ומניחם על השולחן): הנה, חמש קבלות – חמש שיניים מהפה. יהודים עושים בהלה, מגפה עליהם: “גבעת־המור!” “גבעת המור!”
פרצופי5: בקיצור, בקיצור, בלי אקדמות!
האדמוני: בזה הרגע רוצה אני לראות את הכסף כאן על כף ידי, וסוף לדבר!
פרצופי: וריבּית אינך תובע? על הריבּית אתה מוותר?
האדמוני (מתרתח): הוא עוד מתלוצץ. אני אדם עצבּני. אצלי הכבד נפוח. אתה משחק באש. אני יכול בזה הרגע פה – אני בעצמי אינני יודע מה!…
זנוויל בא מן המסדרון, התיק תחת בית־שחיו, כובעו שמוט לצד העורף, מתנשם ומזיע, המעיל הקצר לא מכופתר, השרוולים והמכנסיים קצרים מכפי מידתו.
זנוויל: האדון פּלוּסטר יבוא מיד. (מנגב פניו) אוּפף, שלהבת־אש. כיבשן בחוץ. מן הבוקר אני –
פרצופי (משסע): חכה רגע, זנוויל. (ליהודי האדמוני, בשקט ובחשיבות) צא, בבקשה, למסדרון. אצלי כאן עיסקה חשובה מאד. בעוד עשרה רגעים תקבל את כספך.
האדמוני (חוטף את הקבלות מעל השולחן, הולך למסדרון; על יד הפתח פונה אחורנית, נוזף באיום): בעוד עשרה רגעים! לפי השעון! (נעלם)
פרצופי (בהתרגשות ובקוצר־רוח, לזנוויל): היכן הוא פלוסטר הזקן? מדוע לא בא אתך?
זנוויל (מתנשם, מתנגב): יהודי קשה אותו פלוסטר. רך מבחוץ וקשה מבפנים, כמגרפה של ברזל. מאתמול אני רובץ אצלו במלון, השכבתי אותו בערב, הקימותי אותו בבקר, מישמשתי בו מצד זה ומצד זה – כאומנת, כמיילדת, ובסוף – הלך להתיעץ…
פרצופי: עם מי?
זנוויל: עם ניווּלוב מהבנק.
פרצופי: עם ניוולוב… (משפשף ידו בקורת־רוח) נו, זה טוב, טוב מאד.
רחמים (בא מצד הפרוזדור. נרגש, בחשיבות): אדון אחד – מהבנק – שואל, ועוד אדון אחד זקן: “המנהל פה?”
זנוויל (בשמחה, בלחש): זה הוא, פלוסטר שלנו! עם ניוולוב.
פרצופי (לרחמים): טוב, טוב. היכנס למשרד! (רחמים יוצא למשרד)
פרצופי (לזנוויל): עכשיו, שמע, זנוויל. אתה נכנס למשרד ולוקח את הטלפון בידיך. אבל לא כל הזמן. בשׂכל ובמידה: פעם אתה בטלפון, ופעם – רחמים עם ניירות, לחתימה, אתה מבין?… שיהיו חיים, שתהיה תנועה, שזה יעשה רושם: טלפון, ניירות – ניירות, טלפון…
זנוויל: אדון פרצופי מה זה? פעם ראשונה? לא צריך לשים לי אצבע בפה… (הולך למשרד בזריזות של שליח־מצווה)
פרצופי (אחריו): צלצל בשני הטלפונים! (מצביע עליהם) יותר טוב בשני הטלפונים… (פרצופי מנער עצמו לשם “רפרזנטציה”, פותח את דלת הפרוזדור; ברחבות): Please, please, מיסטר פלוּסטר! (נכנס פלוסטר, אחריו – ניוולוב)
פלוסטר (כמחאה, בהברה האשכנזית): למה זה Please, please? – בלשון עמו: עברית! וידבר עברית!
ניוולוב (מדושן עונג): האדון פלוסטר מדבר רק עברית. זה מרחיב את הלב. כלומר – יהודי זקן, ומאפריקה, ורק עברית. עם ישראל חי! עם ישראל חי!
פרצופי (לפלוסטר): יישב, אדוני! יישב מר ניוולוב! (יושבים על יד השולחן הקטן מהצד)
פלוסטר (לפרצופי): למה מדבר “יישב”.
פרצופי: “יישב?” בגוף שלישי? – זה מדרך הכבוד.
ניוולוב (בהנאה יתירה): זה מן התורה. אצלנו הכול מן התורה, כמו שאמר עשׂו ליצחק: “יקום אבי ויאכל” או אחשורוש להמן: “יבוא!”
פלוסטר (בקורת־רוח): א־הא! “י־בוא”, בגוף שלישי. יפה־יפה־יפה.
הטלפון על השולחן הקטן מתחיל לצלצל.
פרצופי (לאורחים): סליחה, רבותי. (בטלפון) הללוֹ, אדון יוסלמן? – כמה? ארבעה מגרשים? רצופים? – כן, ברחוב בית־הכנסת. רגע אחד. אני מסמן. (מניח את השפופרת, רץ למפה ומסמן, חוזר ונוטל את השפופרת) יוצא שם אחד פינתי, יעלה באלף לירות יותר. טוב. רשוּם. הצ’ק היום. בסדר. שלום, שלום. (יושב) ובכן, האדון פלוסטר, על שם מי הוא רוצה – כלומר, מה יהיה שם השכונה?
רחמים נכנס, בידו חבילת ניירות לחתימה. פרצופי חותם במהירות. רחמים נוטל את הניירות, חוזר למשרד.
פרצופי (לפלוסטר): ובכן, בנוגע לשכונה, – איך הוא מתכוון, מר פלוסטר? על שם מי? על שמו, או על שם אביו?
פלוסטר: ביחד. ביחד. אותו ואת בנו – שכונת משה ואהרון.
הטלפון על השולחן הגדול מצלצל.
פרצופי: סליחה, רבותי. אצלנו “בוער” עכשיו, מרעישים עולמות, (לתוך השפופרת על יד שולחן הכתיבה) מה? מה? באיזור התעשייה? שלושה מגרשים, אח־רו־נים. – בית־חרושת למסמרים? – מדוע לא? – בשטר? רק עשרים אחוז. – שלום, שלום! אה? (מקשיב, צוחק) כן, כן, וודאי, מסמר – זה דבר טוב, רק לתקוע במקום הנכון. (מניח את השפופרת, חוזר אל האורחים)
ניוולוב: לדעתי, “שכונת משה ואהרון” – מצלצל יפה מאד. אני מקבל עלי, זאת אומרת, אם יהיה צורך בעיריה, כל הענינים. “משה ואהרון” – חשוב מאד, חשוב מאד.
פרצופי: ובכן, האדון פלוסטר… (מזמינו אל המפה, גם ניוולוב ניגש) פה, על הגבעה, יש לי עוד שטח פנוי. והמורד, לצד הגשר.
ניוולוב: מקום מצוין, אדון פלוסטר, אני מכיר, איזה אוויר שם – שווייצריה! ממש “קוּרוֹרט”!
פלוסטר: “כאפיקים בנגב”?
פרצופי (בהתפעלות): “כאפיקים בנגב”?! – הלא זה חידוש נפלא! תמיד חשבתי איך אומרים בעברית “קורורט”, והנה אתה, מר פלוסטר, פתרת לי את החידה. הלא זה נהדר ופשוט כל כך; “כאפיקים בנגב” – קורורט! קורורט – “כאפיקים בנגב”.
ניוולוב: יוצא מן הכלל!
הטלפון על השולחן הקטן מצלצל.
פרצופי: אח, אין מניחים אף רגע. סליחה, רבותי! (בשפופרת) מי? מוּרידי? ברחוב התיאטרון? – הכל מכוּר, מכור. מה לעשות? לדאבוני. (מניח השפופרת, חוזר אל פלוסטר) ובכן, בחלקה זו יש לי חמישים מגרשים. שמונה אלפים לירות המגרש. לאחר הנחה של עשרים אחוז על מכירה מרוכזת -
רחמים: (בא מהמשרד, מביא ניירות): לחתימה!
פרצופי (בקוצר־רוח): הנח פה על השולחן, ואל תביא עוד. ואמור שם שיפסיקו את הטלפון אלי לעשר דקות. אני עסוק. (רחמים יוצא)
פלוסטר (בשיקול־דעת): חמישים מגרשים – אני יכול, אני יכול. אבל, מראה־עיניים ורבות מחשבות –
ניוולוב (לפרצופי): כוונתו – רוצה לראות בעיניו ולהימלך בדעתו. (לפלוסטר) אדון פלוסטר, בענין זה, בענין מהימנות, זאת אומרת, אין חשש. האדון פרצופי – ארון קודש, מאה אחוז בטחון!
פלוסטר: יפה־יפה־יפה. אבל… מראה־עיניים… ורבות־מחשבות, אחת ואחת? אחת ושתים? בחיפזון? – לא.
פרצופי: בבקשה. בבקשה. אין אנו מוכרים חתולים בשק. בבקשה. המקום אינו רחוק. אשלח אתו פקיד אחד, אדון פלוסטר, ברבע שעה יהיה על המקום. (פותח דלתות המשרד) זנוויל! (זנוויל בא מהמשרד אדום ובהול) שמע, זנוויל, תסע עם האדון פלוסטר, תראה לו את השטח. – האדון ניוולוב, אל־נא ישכח להביא אלינו את האדון פלוסטר ל“בר־מצוה” בשבת. אני מבקש מאד, אדון פלוסטר. יהודי כמותו יקבל נחת. חגיגת “בר־מצוה”! בארץ הקודש!
פלוסטר: מצוות… מצוות… מדוע לא? בשמחה רבה, בשמחה רבה… (פונה לעבר המסדרון, יוצא בלווית זנוויל; פרצופי וניוולוב מלווים אותו עד הפתח)
ניוולוב (אחרי צאתו של פלוסטר; לפרצופי, בצחוק כבוש, מראה על הטלפונים): זה – המצאה יפה. זאת אומרת, מי שם אצלך המומחה לדבר?…
פרצופי: מי? – זנוויל שלי. בחור חרוץ, מוכשר להפליא.
ניוולוב: ובכן, הזקן, לדעתי, כבר עלה על הפסים.
פרצופי: חלש, חלש… “אני יכול” ו“רבות־מחשבות” – ברווז מפוּטם, אבל קשה לבישול…
ניוולב: אני מצידי, כמדומה לי, אלי אין לך טענות…
פרצופי: לא, לא, חס וחלילה. מה שנוגע אליך – כמו שהבטחתי. דיבור הוא דיבור. חמשה אחוזים מהפדיון ומגרש בחינם, בלא פרוטה. הנה ההתחיבות מצידי. (מושיט לו את המיסמך).
ניוולוב: חס וחלילה. אני מאמין לך. מה שייך? (דוחה את הנייר)
פרצופי (כופה עליו): לא, לא. זה כבר כתוב וחתום. אצלי הבטחה היא הבטחה.
ניוולוב (כמנוצח): נו, מילא, אם אתה מתעקש… (שם בכיס החזה)
פרצופי: (מלווה את ניוולוב למסדרון): ולמען־השם, בשבת, תבוא עם הזקן אל ה“בר־מצוה” אצלי, אל תשכח. אצל הזקן ה“טמפרטורה” נמוכה עדיין… אם־כן, בשעת החגיגה, בזמן הכיבוד – לגימת לחיים, נאום מצידי, נאום מצידך, שיעלה אצלו קצת לחץ־הדם…
ניוולוב (אגב יציאה): בוודאי, בוודאי. קודם־כול, הרי זה לא סתם עסק, הרי זה מפעל חשוב לטובת הכלל, למען בנין הארץ –
פרצופי: פיתוח פיתוח! – בתנופה! בקנה־מידה אמיתי!… (יוצאים שניהם למסדרון)
עוזיק (יוצא ממחבואו, משפשף את הברכיים): אוּח, הרגלים, כמו שני מקלות. (מתקרב אל המפה; מסתכל אל המפה; מסתכל במנוד־ראש) “רחוב בית־הכנסת”, “רחוב התיאטרון”, “אזור בתי־החרושת” – (בהעוויית סלידה) “גבעת־המור” הזאת המזוּפּתת… וזנוויל מרביץ בטלפונים; שלושה מגרשים, חמשה מגרשים – מגרשים עפים כמו בּלוֹנים, בּלוֹנים מנוּפחים!… יא־בּא־יה! איך ש“מגלחים” אחד את השני! איך ש“מפספסים”! (במרירות) אני מתפוצץ!… (שומע קולות במסדרון וחומק מהר אל מחבואו מאחורי המעיל)
נכנס פרצופי, ואחריו – היהודי האדמוני.
האדמוני (מתמוגג מנחת): אדון פרצופי, הוא יקנה, הזקן הזה, הוא יקנה. אם זנוויל נסע אתו, אין לו ברירה. או לקנות – או לבית־הקברות!… (בהתפעלות) אוי, ריבונו־של־עולם, הלא גם המגרשים שלי באותה חלקה. שמונת אלפים לירות כל מגרש – אה! תשועת־אלהים כהרף־עין. אין־חקר, אין־חקר…
פרצופי (בקור־רוח): כן, עסק לא רע. על־ידי שוויתרת על מגרשיך הכנסת לי היום ריווח הגון. הא לך צ’ק על חמשת האלפים שלך.
האדמוני (בצחוק של חנופה וערמומיות): וויתרתי? מי זה אומר שוויתרתי? היכן הקבלות שלי – הא? הקבלות בכיסי, אדון פרצופי, בכיסי… “טעות לעולם חוזר”, ח־ח־ח…
פרצופי: מה “חוזר?” מי “חוזר”? ביטלת את הקנייה, אדוני, ביטול גמור ומוחלט.
האדמוני: שא־שא־שא. נכנסתי לרגע אחד לשאול מתי יהיו הקושאנים, וכבר “ביטלת את הקנייה”. וכי אמרתי דבר־מה? אני – בכל הכבוד! תמיד אמרתי: האדון פרצופי – בכל הכבוד! בספר־הזהב צריך לרשום אותו. מפעל שכזה? טובת הכלל!
פרצופי (במרירות שבלעג): טובת הכלל? – כן, זו אומנם היתה כוונתי בהתחלה. אמרתי בליבי: למה לא? פּרוֹספּריטי בארץ – מדוע לא ייהנה גם “עמך”, השדרות הרחבות? מיום שעמדתי על דעתי, הייתי דואג תמיד לשדרות הרחבות. הלא יכולתי להתקשר מלכתחילה עם בעלי־הון, בשקט, בנחת, בלי רעש; איזה צורך היה לי בכל הערב־רב שלכם? – עכשיו אעשה זאת! (באצבע נטויה כלפי האדמוני, בטון של קטיגור) ואתה גרמת לכך, הריעות לכל העם הזה! (בקול נגיד ומצווה, לצד המשרד) רחמים!
האדמוני (בתחנונים): אדון פרצופי, “ברוגז רחמים תזכור”. אנה אנו באים בלעדיך? אנו בניך ואתה אבינו – “כרחם אב על בנים”, אדון פרצופי, כרחם אב על בנים…
פרצופי (לרחמים שבא מן המשרד): סלק את היהודי הזה מכאן!
האדמוני (בזעקה): אינני יוצא מכאן! רק על קרש־הטהרה יוציאוני. פה תהיה קבורתי.
רחמים: קבורה? – אני לא חברה־קדישא, אני שמש. אומרים לך לצאת, צריך לצאת.
האדמוני: אתם משחקים באש. אתם מתחייבים בנפש. אני יכול פה – אני בעצמי אינני יודע מה!
פרצופי: חודש ימים שתית את דמי. גם אל ביתי התפרצת. רחמים, גלגל אותו מכל המדרגות!
רחמים (לפרצופי, בלחש־תחנונים): סכנת־נפשות, אדון פרצופי, יהיה משפט.
פרצופי: לא עסקך. מה אתה פה? “יוּריסקונסוּלט”? שופט? – גלגל אותו מכל המדרגות!
רחמים (נואש ומבולבל, צועד לעבר היהודי האדמוני, מתאמץ ללבוש תקיפות וזעם; פתאום בצווחה משונה): לשכַּב! לשכב – אומרים לך!
האדמוני (המום, נרתע): מה אתה רוצה, מלאך־חבלה? מה אתה רוצה?
רחמים (באותו קול משונה): מה אתה עומד? איך אני מגלגל אותך, פרא־אדם? – לשכב! לשכב, אומרים לך!
האדמוני (מטושטש, נסוג אל המסדרון): משוגע, משוגע… (בפתח, מתאושש) אבל הקבלות אצלי, אדון פרצופי, הקבלות אצלי, ועל המגרשים שלי אינני מוותר! (נעלם)
רחמים (מנער את הזיעה הקרה ממצחו): אוּ־פ־ף… (יוצא למסדרון)
פרצופי (צוחק במלוא־פה): ח־ח־ח! זה מצוּין. שתי ארנבות בבת־אחת. קודם־כול סתמתי את פיו, ושנית: הפרסומת! הפרסומת! – הוא עצמו יתופף על הקנייה של פלוסטר בכל העיר! (פונה אחורנית ורואה את עוזיק שיצא מאחורי המעיל וניצב דומם, חיוור) אתה! מה אתה עושה כאן? (עוזיק שותק) מאימתי אתה פה? כיצד נכנסת? מה אתה עושה כאן? – הלא שואלים אותך! (אוחז בכתפיו ומטלטל אותו) מדוע אינך עונה?! (ספר “הבלש” שעוזיק החזיק מאחוריו נופל לארץ; פרצופי עט על הספר ומרים אותו) זהו. “הבלש!” – הלא הספר היה סגור במגרה, איך הוצאת אותו? – גנב! גנב מוּשלם! הוציא את המפתח מן הילקוט, פתח את המגרה, לקח את הספר, סגר את המגרה והחזיר את המפתח לילקוט… גנב! גנב מושלם!
עוזיק (רטט בקולו): השב לי את הספר. זה של חבר שלי, של יוסקה. הוא בא לקחת אותו.
פרצופי: יוסקה?! כיבוד יוסקה! וכיבוד אב – זה לא כלום? על אבא מצפצפים? חמש פעמים החבאתי את הספר, ואתה בשלך. מן המשרד. מן השולחן הסגור. – הא לך! הא לך! (קורע את הספר, הדפים עפים לעברים)
עוזיק (בפלצות): אל תקרע את הספר! יוסקה קיבל אותו במתנה. הוא יהיה ברוגז אתי לעולם.
פרצופי: הא לך, הא לך. זה יהיה עונשך.
עוזיק: אין לך רשות לענוש אותי, כשאתה פה (מצביע על המפה) כשאתה בעצמך פה –
פרצופי (מסתער עליו): שתוק, גנב!
עוזיק (מתחמק ממנו, מתרוצץ בחדר): אני לא אשתוק לך! חכה, אני לא אשתוק לך!
פרצופי (רודף אחריו, בצעקה): גנב! גנב! גנב!
רחמים (בא במרוצה; אובד־עשתונות): גנב! גנב! (תופס מתוך בלבול הדעת את פרצופי מאחוריו) גנב! גנב! (פרצופי משתדל להשתחרר, אך רחמים מחזיק בו, מסתובב אתו ומוסיף לצעוק) גנב! גנב!
מערכה שלישית 🔗
תמונה א 🔗
הטרקלין בבית פרצופי. באמצע – שולחן גדול ערוך למשתה ה“בר־מצוה”. ממול – דלתות מתקפלות המבדילות בין הטרקלין ובין החדר שבעומק. בצד שמאל – דלת, מזנון, והלאה, באותו צד, מדרגות פנימיות לחדרו של עוזיק. – בצד ימין – דלת למסדרון; על־יד הדלת – בכיוון לקידמת־הבמה – ספה צרה, כורסה וכסאות אחדים. על הקירות – תעתיקים מציורי ון־גוג.
עם פתיחת המסך נמצאים בטרקלין זינה וזנוויל. מרדכי פרצופי, מתילדה אשתו וכל המוזמנים לחגיגת ה“בר־מצוה” נמצאים בחדר שממול, מעבר לדלתות המתקפלות. משם מגיעים קולות שיחה ובהמשך העלילה – פריטה על פסנתר.
זינה (מסדרת את התיקרובת על השולחן)
זנוויל (חושק במיגדנות; מעונין לסלק את זינה): הואילי בטובך, הכניסי משהו לחדר השני. האדון פלוסטר הוא אדם זקן. הוא מוכרח לקחת משהו לפה, להשיב נפשו. אתם תקלקלו לי את הזקן.
זינה: אחרי התוכנית. עכשיו מיצי מנגנת.
זנוויל (ממשמש במיגדנות): למען־השם, איזה דבר טוב בשביל הזקן, משהו בדוק ובטוח. (טועם) אח, ה“טופפי” לא טוב. קשה כדבק־נגרים. (טועם מן העוגות) ה“טורט” הזה לא רע, רק לא די־מתוק… (לוקח ממקום אחר) הנה, נראה לי שזהו, זה בדיוק מה שנחוץ בשביל הזקן… (לועס) לא־רע, לא־רע. (מושיט יד למגש אחר)
זינה: לך, לך מפה. יותר מדי אתה טורח בשביל הזקן שלך…
זנוויל (יוצא; אגב־לעיסה): אלא־מאי? מוכרחים לנסות מקודם. האדון פלוסטר מפונק מנעוריו. אצלו קיבה עדינה. יש לו מיחוש. למען השם… (נעלם)
מהחדר שממול נשמע רעש מחיאות־כפים. גברת פרצופי מופיעה מצד ימין.
גב' פרצופי (לזינה): מיצי גמרה לנגן. מהרי זינוצ’קה, הכניסי משהו לטעום, הכניסי.
זינה לוקחת טס מלא מעל השולחן, יוצאת. קולני פותח בזהירות את הדלת מימין, מציץ ומחליק לטרקלין.
גב' פרצופי (בהתרגשות): קולני יקירי, אח, לא הייתי בטוחה שתפסת את הרמז שלי –
קולני: מה יש? מה קרה?
גב' פרצופי: אני כל־כך מתרגשת. נעשה עוד חזרה אחת. בלחש. אני מוכרחה. ה“ארייה” שלי…
קולני: לא נספיק, יקירתי.
גב' פרצופי: נספיק. זינה מגישה עכשיו כיבוד. אני בשקט – (מתחילה לשיר חרש)
קולני: קצת יותר טמפרמנט. יותר מתוק. יותר לבבי.
גב' פרצופי: מה לעשות, כשהדיאפרגמה… (בקוצר־נשימה, מיואשת) אבוי, אין לי דיאפרגמה, וחסל.
קולני: אח, שטויות!
גב' פרצופי: לא ראית איך הגברת ניווּלוב הביטה עלי… רק נעצה בי את עיני־העגל שלה, מיד הרגשתי –
קולני: אל תחשבי על הגברת ניוולוב, תחשבי עלי!
גב' פרצופי: אז תן לי נשיקה. (קולני נושק לה) “קצת יותר טמפרמנט, יותר מתוק, יותר לבבי”… (קולני נושק לה שוב)
קולות (מהחדר שממול): גברת פרצופי! גברת פרצופי!
גב' פרצופי (נרתעת)
קולני: קדימה – Courage! Courage (יוצאים)
מיצי (באה מימין, פורחת לתוך החדר בשמלה מהודרת עם מחשוף ענקי; כולה – אושר): Success .Success גדול…! (עומדת מול המראה, מתקנת את התסרוקת. מהחדר שממול נשמע קול זימרתה של הגב' פרצופי)
פרצופי (מצד ימין, מחליק אל הטרקלין): מיצינקה, זה היה נפלא, יוצא מן הכלל. את ניגנת – סוג אָלף! (נושק אצבעותיה אחת־אחת) האצבעות שלך רקדו, כמו, כמו פרפרים, פר־פ־רים… תהיי מוכרחה לנגן עוד משהו, בשביל “בּיס”. (נושק לה. זינה נכנסת בשעת מעשה)
זינה: עוזיק! עוזיק!
פרצופי (במבוכה): שקט, שקט, (רומז כלפי החדר ממול) קונצרט!
זינה (בהדגשה): כן, קונצרט… – כבר חיפשתי את עוזיק בכל החדרים.
פרצופי: בוודאי יצא עם שמשי.
מיצי (מראה על הרצפה, לזינה): פה לכלוך. פה תיכף – אורחים.
זינה (בהכרת־ערך): הסמרטוט במטבח. תקחי, בבקשה, ותנקי.
מיצי (ביהירות): אני?! הרצפה?! – אני פה לא בשביל רצפה!
זינה (בהטעמה בעלת־משמעות): ובשביל מה, למשל? – אה, את בשביל קונצרט!… (יוצאת)
מיצי (אוכלת את עצמה; בטון בכייני): עוד פעם Beleidigung.
פרצופי (אגב ליטוף): אל תשימי לב, מיצינקה; הביטי מה יש לי כאן בשביל “דובדבנים מתוקים” שלי… (מראה לה בליבוב שעון־יד של נשים, שעון זהב עם שרשרת)
מיצי (בעליצות): Wunderbar! Wunderbar! (חוטפת ועונדת על ידה. פרצופי חובק את כתפיה. מהחדר שממול נשמע רעש מחיאות־כפים)
פרצופי: מתילדה גמרה. עכשיו ה“בּיס” שלך, מיצינקה. נגינת־תוספת הכרחית. (יוצאים לצד שמאל)
מצד ימין נכנסים עוזיק, שמשי, זינה.
עוזיק (מתעקש): הניחו לי, אינני רוצה. (מספיק להבחין בשעון־הזהב על ידה של מיצי) הו, הביטו – השעון על ידה. גם היא קיבלה מתנה. גם היא “בר־מצוה”…
זינה (מיישרת את לבושו של עוזיק): החליפה החדשה. ראה איך קימטת אותה. (לשמשי) מיד אמרתי לך שהוא מתחבא במחסן.
שמשי (לעוזיק): מה אתה? מפחד מפני הדרשה? הלא גבּור אתה – שועלים רצית לצוד!
עוזיק (בעקשנות): אינני מפחד, אבל אינני רוצה. בשום אופן.
זינה: איך אפשר, עוזיק? כאן הכול בשבילך, ואתה תתחמק?
שמשי: גבּור־היום יכריז שביתה!
עוזיק (במצוקה): אח, אתם לא מבינים כלום. זה הכול לא בשבילי. זה עסק. הכול – עסק, ולא “בר־מצוה”. אבא ואמא – זה הכול בשבילם…
זינה: טיפשון, אבא ואמא אוהבים אותך. תיכף אראה לך מה קנו למענך. (יוצאת לצד ימין)
שמשי: נו, עוזיק, אסור להיות כל־כך נרגז.
עוזיק (פתאום): שמשי, אתה יודע למה אבא רשם את הבית על שמך?
שמשי (במבוכה): אתה… זה מניין לך? הרי זה סוד.
עוזיק (בהתגרות): סודות! – אני יודע עוד הרבה דברים שאין איש יודע. (בנימת־סבל) ומה שרוצים לעשות לזקן מאפריקה, אתה יודע?…
שמשי: מה פתאום?
עוזיק (בכאב): ומה שעשו לזינה – אתה יודע?
שמשי: לזינה?
עוזיק: כן, שלקחו מזינה שלושת־אלפים לירות?
שמשי: מי לקח? (בחדר ממול – נגינה חרישית, אלגית)
עוזיק: היא לא סיפרה לך. – תגיד, שמשי, אבל ככה, בלי סביבונים, פשוט: “כן” או “לא”. (ברצינות חמורה, תוך התלבטות) מי שיודע איזה דבר – את האמת – שאין איש יודע – מותר לו לשתוק?
שמשי: מה פירוש “האמת”? איזו אמת?
עוזיק: נו, באיזה ענין שרוצים לרמות, לעשות רעה למישהו, והוא יודע זאת אומרת: הוא, שרוצים לרמות אותו, איננו יודע זאת – אבל אחר יודע… (מפליט בדוחק) אני יודע!
שמשי: נו, כמובן, שאסור לשתוק.
עוזיק: ואפילו כנגד קרובים, כנגד אבא־אמא, למשל?
שמשי (מתקשה): זה תלוי… אתה מבין, יש מצבים שונים, אי־אפשר ככה סתם… צריך לשקול –
עוזיק (בקוצר־רוח, מאוכזב): אח, גם אתה כבר מקשקש, מתהפך לכאן ולכאן. אתם, המבוגרים, בכל ענין ככה, אף פעם אינכם עונים ישר!
מהחדר שממול נשמעות מחיאות־כפיים. הדלתות המתקפלות נפתחות. באים בהמולת־שמחה גב' פרצופי, גב' ניוולוב, מיצי, קולני, זנוויל.
גב' ניוולוב (לבושה צעקני וחסר־טעם, דיבורה והליכותיה יומרניות): גברת פרצופי, הקול שלך – יוצא מן הכלל. האדון קולני פשוט קוסם. פלא מה שהוא עשה ממך… (מתקנת) מהקול שלך.
קולני (מתוק מדבש; לגב' ניוולוב): תודה רבה. אני חייב להגיד לך, גברתי, גם בקולך יש מין נימה מעניינת, מין “וויבּרציה” כזאת… אם לטפל קצת ב“טיסיטוּרה” שלך, לפתח קצת את הדיאפרגמה…
גב' פרצופי נותנת בקולני מבט משמיד ומסלקת ממנו את הגב' ניוולוב.
קולני נשאר לרגע בפה פעור.
גב' פרצופי: גברת ניולווב, היית השבוע בתיאטרון?
גב' ניוולוב: אח, לא. מזמן שהייתי בפאריס אין לי חשק לבקר כאן בשום מקום. (בעקימת־אף) האמנות שלנו! המוסיקה!… התיאטרון!… כשרואים את ה“לוּבר”, כשמבקרים ב“קומדי פא־דה־קאלה” –
גב' פרצופי: את רוצה לומר, “קומדי פראנסס”?
גב' ניוולווב (ביומרה): לא. בפירוש – “קומדי פא־דה־קאלה”. אני יודעת לקרוא צרפתית!
גב' פרצופי (מושכת בגבות עיניה, מניעה ראשה): יתכן. פעם קראו לזה “קומדי פראנסס” – אולי שינו בינתיים…
מיצי (לקולני): מוסיה קולני, ה“געזאנג” של הגברת פרצופי – “אפלודיסמנט” גדול, והקונצרט שלי – לא שום “רעאגירונג”?
קולני (משתמט ממנה): אח, כן. זה היה ווּנדרבּאר, רושם גדול, רושם גדול…
זנוויל (נטפל אל מיצי, משׂתרך אחריה; בחביבות יתירה): אוח, גברת מיצי, הנגינה שלך היתה מאה אחוז. מאה אחוז ברוּטו, לפני ה“פּרצלציה”! (מצטרף אל פרצופי וניוולוב, המוליכים את פלוסטר לשולחן התיקרובת) מיצי מסדרת את המשקאות, העו"ד שקרירי מתחכך על יד מיצי ולוגם בלי הרף.
פרצופי (לפלוסטר): יטעם־נא, אדון פלוסטר.
זנוויל (מתכבד בפרוסה הגונה מה“טורט” וממליץ לפני פלוסטר): “קמח סולת. שמן זית זך.”
ניוולוב (טועם): אה! “לקח טוב נתתי לכם”!
פלוסטר (לאחר שטעם): “כצפיחית בדבש”!
פרצופי: וכשר בתכלית הכשרוּת!
פלוסטר (יושב): כשרוּת – יפה־יפה… נו, וצניעות? בת־ישראל ברחוב – בפיג’מה? עירום ועריה? רק חוֹשן ואפוד? – פה!
פרצופי: אצלנו ב“גבעת־המור” – חס וחלילה. סעיף בחוזה, כתוב וחתום. צניעות קודמת לכול.
קולני (מחליק אל עוזיק היושב מן הצד, על־יד שמשי): אתה זוכר? זוכר את הכול?
עוזיק (קודר): זוכר, זוכר. יותר מדי…
קולני: תביט אלי. אני אעשה לך סימנים, להזכיר לך. “עגלה ערופה” (מניף ידו מעל עורפו כגרזן) “כלה בצעיפה” (עושה תנועה כמשלשל צעיף על פניו) וכן הלאה, וכן הלאה… (עובר)
זינה (באה, מראה לעוזיק את המצלמה שהוריו קנו לו): אתה רואה? המתנה של אבא ואמא.
עוזיק (דוחה את ידה ברוגזה): אינני רוצה! אינני רוצה! (תשומת־לב כללית)
פרצופי: שקט.
פלוסטר (ניגש אל עוזיק): אה, בחור בר־מצוה! (צובט לחיו בחיבה). נו, בחור’ל יש מצוות, יש?
עוזיק (הופך את הכיסים של מכנסיו): אין. אין כלום. (פלוסטר נבוך).
פרצופי (ממהר לטשטש את הרושם): הוא מראה שכיסיו ריקים מחמת שבת…
ניוולוב, זנויל (מסייעים לפרצופי) הו, עכשיו הוא נזהר מעבירות, אחראי למעשיו.
פלוסטר (חוזר למקומו): יפה־יפה־יפה.
פרצופי (ברחבות חגיגית): מיצי, זינה – בבקשה, מלאו את הכוסות, נשתה “לחיים”!
גב' ניוולוב (בזמן מזיגת היין לכוסות; לקולני): אדון קולני, היו לך כבר קונצרטים בארץ?
קולני: הו, גברתי, ה“רֶזונאנס” פה אינו מספיק בשבילי.
גב' ניוולוב: אח, הוא נושא את עיניו למרחקים. אין לו כל סנטימנטים פטריוטיים?
קולני: מדוע לא" אבל באינ־טר־פר־טציה! אני פטריוט גדול של ־ ־ של הגניוּס היהודי: איינשטיין, דיזרעאלי, מנוחין –
פרצופי (הכוס המלאה בידו; נאחז בדברי קולני): הו־הו־הו, זהו מה שאני אומר תמיד: הגניוס היהודי ! – רבותי, ברצוננו או שלא ברצוננו, אבל זוהי עובדה. ארץ־ישראל שלנו הולכת וקולטת את תמצית האומה שלנו, את השמנת, את השוּפרא דשוּפרא מכל התפוצות. והנה יש לנו על יד שולחן זה (מראה על פלוסטר) גם אפריקה! ואין לנו, חלילה, מה להתבייש באפריקה שלנו. כאן תורה וגדולה ואהבת־ישראל, ואהבת ארץ־ישראל – הכל במקום אחד. והעיקר, מר פלוסטר הוא חלוץ! כן, האדון פלוסטר, על אף גילו, הוא חלוץ! החלוץ! האדון פלוסטר כובש! האדן פלוסטר רוכש! – האדון פלוסטר מקים ב“גבעת־המור” שלנו שכונה שלימה על שמו ועל שם אביו שלנו – סליחה, אביו שלו – “שכונת משה ואהרון”!
פלוסטר מנסה לעשות תנועת־התנגדות, רוצה להעיר דבר־מה. ניוולוב ממהר לעמוד בפרץ.
ניוולוב (כוסו בידו; בפאתוס כבד, שופע מרץ): רבותי, אומר אני לכם, זה לא פשוט, זה – מזל! מזל מיוחד, כלומר, אושר גדול הוא, שהגורל, או יותר נכון, שׂר האומה, זימן יחד את שני האנשים האלה – האדון פלוסטר מצד אחד והאדון פרצופי מצד שני. אֶ־אה־ה ידוע מתורת הפיזיקה, שכשחשמל חיובי נפגש, זאת אומרת –
גב' ניוולוב (לוחשת): מתלכד.
ניוולוב: כשחשמל חיובי מתלכד עם חשמל שלילי, או להפך, אזי, כפי שכתוב שם – נו, כידוע, ההתלקחות הזאת… ובפרט, כשנפגשים חשמל חיובי עם חשמל חיובי, זאת אומרת, שני… שני…
גב' ניוולוב (לוחשת): שני כוחות פועלים ויוצרים –
ניולוב: כן, כן, שני כוחות זורעים וקוצרים – האדון פלוסטר מצד אחד ופרצופי שלנו מצד שני – הרי שמוכרח לצאת, זאת־אומרת, לעלות, זאת אומרת להתלקח, אותו ניצוץ קדוש, זאת־אומרת, אותו הניצוץ הדוחף, המפתח, המרחיב את גבולות ארצנו. עוד שכונה ועוד גבעה ועוד “תל”, תל מימין ותל משמאל, עד שתהיה כל הארץ –
שמשי (משלים): “תל־עולם”…
ניוולוב (מבליע את העקיצה בנחשול מוגבר של התלהבות): כן, כן, בדיוק – תל־עולם, תל המאיר לכל העולם כסמל של יושר ומסירות־נפש!
כולם: הידד! (מחיאות־כפיים. הקשת כוסות ושתייה תוך שיחה כללית)
ניוולוב (אדום ומזיע, מתנשם ומשיב רוח לעצמו בממחטה)
פרצופי: ועכשיו, האדון פלוסטר! האדון פלוסטר יענה על הברכות!
פלוסטר (נסוג): אני – חס וחלילה.
כולם: האדון פלוסטר ידבר. מוכרח לדבר! בבקשה, בבקשה!
פלוסטר (קם): ואני – בעברית – שנים־שלושה דיבורים… אבל “וידבר”? “וידבר לאמור”?
כולם: אין דבר. ידבר בבקשה.
פלוסטר: נו, מילא רבותי. ואני – עם לבן גרתי. אמריקה, אפריקה. עסק פה, עסק שם. גם ארץ־ישראל עסק. ברוך־השם, ארץ זבת חלב ודבש. (נשימת־רווחה; ממשיך) ואני – מראה עיניים אדם זקן. מה רוצה אדם זקן? – אדם זקן רוצה, נו – רוצה… רוצה… (מתקשה לסיים ומעביר מבטו על פני המסובים בבקשת עזרה) רוצה… רוצה…
שקרירי: חיים ארוכים.
ניוולוב: לישב בשלווה.
פלוסטר (מניע ראשו בשלילה): ני־הו־נוּ – רוצה, רוצה…
קולני (לגב' ניוולוב): אולי אלמן הוא, ורוצה להתחתן…
גב' ניוולוב (צוחקת בהטיית־ראש; טופחת לקולני על כף־ידו)
פלוסטר (בהתאמצות): רוצה, רוצה, נו – “שם טוב”… ואני אומר זה תמיד: “שם טוב”…
כולם (מתוך פורקן): אה, כמובן… נו, בוודאי, שם־טוב.
פרצופי: בוודאי, בוודאי. שם־טוב נבחר מפז – “שכונת משה ואהרון” – איזה שם יכול להיות יותר טוב!
ניוולוב: שם מצוין. ממש “ואגדלה שמך”.
פלוסטר: “שכונת משה ואהרון” – זה טוב; “מה טובו אוהליך!” – בזה הרגע שבת קודש. אם ירצה השם – מוצאי שבת, הבדלה, ואני – גמר חתימה טובה, וחלק במזומנים.
כולם: מזל טוב! בסימן טוב! בשעה מוצלחת! (מרימים הכוסות)
פרצופי: לחיים! לחיים! (פותח בשירה, הכול מצטרפים) “וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמת”… (עושים כמה סיבובים של ריקוד במעגל)
שקרירי (מבוסם, עומד בקושי על רגליו; מפסיק את השירה והריקוד): כבוד השופטים! – סליחה, גבירותי ורבותי! אמנם לא נתבקשתי, אבל כשיש מה לומר, צריך לומר. חובה אזרחית! מה שאמר בעל־הבית שלנו (מצביע על פרצופי) זה – בראבו! מה שאמר מנהל הבנק שלנו (מצביע על ניוולוב) זה בררר־ראביססימו. מה שאמר האורח היקר שלנו, האדון פלוסטר – זה בררראבו, בררר־ראביססימו! אני מצידי אוסיף רק דבר אחד. רבותי, יסוד העולם (זוקף אצבעו כלפי מעלה) – Fidelity! בנין־הארץ, גאולה, תחייה, – שום דבר אינו שווה פרוטה בלי היושר, בלי האמוּן האישי, בלי המצפון הטהור! (נוטל כלי־בדולח מן השולחן ומסובבו בין אצבעותיו) זך כבדולח, זהו הפרינצפּ שלי. מיקח־וממכּר, שותפות, עסקי־בּיטוח – זך כבדולח! גניבה, גזילה, פשיטת־רגל – זז־זך כבדולח! (סימני אי־שקט, מצד פרצופי וניוולוב) בסך־הכול וקודם־כול ומעל לכול – האדם ההגון! Viva vera! Viva vera
פרצופי וניוולוב (בהתלהבות יתירה): הידד! הידד! לחיים! לחיים! (דוחקים עצמם אל שקרירי, טופחים על כתפיו, משתדלים להרחיקהו מפלוסטר. המולה כללית של שיחה עליזה)
עוזיק (שנמצא כל הזמן מהצד, עם שמשי וזינה – צועד קדימה) עכשיו אני נואם! נאום הבר־מצוה שלי!
כולם: אח, באמת ה“בר־מצוה”! – הדרשה של ה“בר־מצוה”! – הדיקלום! הדיקלום! – הביטו, שכחו אותו לגמרי. – בראבו, בראבו, הוא הזכיר את עצמו!
קולני ממהר לתפוס עמדה נוחה, שממנה יוכל לאותת לעוזיק באין־רואים.
עוזיק (פותח את דיקלומו בקול חסר־גוון ועובר בהמשך הדברים לנעימה חריפה; בחדווה זדונית):
תְּמוֹלַי רוֹבְצִים כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה,
מְחָרַי – כַּלָּה בִּצְעִיפָהּ,
וַאֲנִי בָּאֶמְצַע, עַל הַגְּבוּל,
בָּדוּל
כִּפְרִי נוֹשֵׁר מִן הָאִילָן,
וְיֵשׁ לוֹ דִין, וְאֵינוֹ דָן –
(מגביה קולו פתאום בנימה של התגרות תוקפנית) אדון קולני, אתה מחוּרבּן!
גב' פרצופי: אדון קולני! איזה סוּרפריז?!
קולני: אני? מה לי ולזה?
עוזיק: זה בּקשיש. בעצמי חיברתי. יש לי עוד. (עולה בקפיצה על כסא) יום בר־מצוה כשליח רץ –
אדון פלוסטר, מוליכים אותך לבית־המרחץ!…
פרצופי: משוּמד, בלום פיך! (מסתער אליו; עוזיק מתחמק וקופץ על כסא אחר)
עוזיק: לתור ילדוּת הנה בא סוף;
“שכונת משה ואהרון” – זהו בּלוֹף, בלוף, בלוף!
קולות: הילד יצא מדעתו. – מה הוא סח? – אולי הוא שתה, השתכר!
עוזיק: הילדות הוא תור נעים –
כולם פה רמאים, רמאים, רמאים!
(המסובים משתדלים לתפוס את עוזיק, אך הוא מתחמק)
עוזיק: עכשיו נוסיף כוח ואון –
צלצל, זנוויל, בּלַפלף מגרשים בטלפון!
ניוולוב: ילד מוּשחת. נוּ־נוּ, מורים… מחלקת חינוך…
עוזיק: אדון ניוולוב, זה עכשיו נאמת נאום,
כבר קיבלת את המחיר: מגרש בחינם, בלא־כלום!
גב' ניוולוב: מפלצת ולא ילד! (לבעלה) בוא, נלך מפה!
שקרירי (בלשון עמוסה): הרי זה ממש… אותו… אותו סעיף פלילי –
עוזיק: אדון שקרירי, יש לך הרבה אמצאות וּסברות,
אך אתה יודע יפה: העסק הוא בּנקרוֹט, בנקרוֹט!
שמשי מצליח לתפוס את עוזיק, מושך אותו אל הספה.
שמשי: די. די. שתוק.
עוזיק צונח על הספה, שם ראשו על ברכי זינה בבכי חנוק.
גב' ניוולוב (למול גב' פרצופי): פי, איזו חברה! נו־נו, (בשאט־נפש) “Society”! (פונה לצאת בגאווה)
גב' פרצופי (צונחת לתוך כסא): אוח, לא טוב לי… לא טוב לי…
קולני (משיב רוח על פניה של גב' פרצופי): Shocking! דיסהרמוניה גמורה!… (בשעת מעשה הוא מגלגל עינים לעבר הגב' ניוולוב, ומיצי מרגישה בדבר)
מיצי: אוֹח, Diese Künstler!…
פלוסטר (תפס את העיקר מחרוזי עוזיק ואת משמעותם לפי תגובת הנוכחים והשתדלותם להשתיק את הילד): כך… אותי לבית־המרחץ?! אותי – בּנקרוט!
זנוויל (שקפא מוכה־תדהמה, מתנער; מתפתל מסביב לפלוסטר): חי־חי־חי, זהו “צבּר”. הוא מבין, אדון פלוסטר, הקלימאט פה… החוֹם…
פלוסטר (פניו מעלים סומק דחוס; דופק באגרופו על השולחן): מה “צבּר”? מה “קלימאט”? (בתוקף פתאומי, נרגש) “וידבר משה”! – אותי שקר וכזב? אותי לבית־המרחץ? – אותי בּנקרוט? – נוּ־נוּ, ארץ־ישראל… לשון קודש… ובגוף שלישי דווקא! (ביידיש מובהקת) “א רוח אין אייער טאטענס טאטענס טאטן אריין!”
תמונה ב 🔗
התפאורה כמו בתמונה א'. בטרקלין אי־סדר. פרצופי יושב על יד השולחן. שותה משארית היין, שיכור למחצה. שמשי מהלך בחדר.
פרצופי: הוא הרס אותי. הוא החריב אותי עד היסוד, לולא ה“מזיק” הזה… לולא ה“מזיק” הזה…
שמשי: אם־כן, מה אתה סבור לעשות ב“מזיק” הזה?
פרצופי: אין לי עכשיו סבלנות אין לי עצבים. צריך למצוא בשבילו איזה מוסד. אולי אצלכם שם בקיבוּץ – אה, שמשי? הלא הוא הרס אותי – מבין אתה, הוא הרס אותי.
שמשי: לדעתי, נהרסת מזמן, מרדכי, מזמן…
פרצופי: אל תשפוך דם, שמשי. אני ניסיתי הכול, אתה יודע, אבל לא יכולתי… לא יכולתי לדכּא בי את המעוף, את הכישרון -
שמשי: כן, כן, את הכישרון לניתוח. חבל שלא היית לכירוּרג.
פרצופי (בצחוק־שיכורים): שמשי, מה אתה סח: איזה כירורג? אתה שיכור?…
שמשי: כך, כך, חביבי. דבר קטן יש בנפשו של אדם, ומצפוּן שמו. מי שמנתח ומוציא את האפּנדיקס הזה, אזי אין כבר שום מעצור לכישרונותיו… (יוצא לחדר הסמוך)
פרצופי (מתריע אחריו): יש לי מצפון! יש לי. לפי דרכי. לפי השקפתי. ואפילו אידיאל יש לי. – כספים עממיים גייסתי. בשביל גאולת־הארץ! בשביל בנין המולדת! לולא ה“מזיק” הזה, הו, לולא ה“מזיק” הזה!…
גב' פרצופי (באה מתייפחת): אידיוט! רוצח! צא וראה, עם פשיטת־רגל כל אחד רוכש לו משהו. אבא, עליו השלום, אחרי פשיטת־רגל ראשונה, נשאר לו בית; אחרי פשיטת־רגל שנייה – טחנת קי־טו־־ו־ר; אחרי פשיטת־רגל שלישית – החנות על שם אמא. אבל ככה, בידים ריקות, בלא כלו־ו־ום, בלא כלום -
פרצופי: (בידים פשוטות לצדדים): בלא כלום. (מרים בקבוק ריק) ריק ונבוּב כמו הבקבוק הזה!
גב' פרצופי: ריבונו־של־עולם, אפילו את הבית לא הבטיח. הלא יכולת לרשום את הבית על שמי. ועכשיו, מה יהיה? – מה יהיה? אני שואלת אותך.
פרצופי (מדגיש שיכרותו במתכוון): מה יהיה? הכול יימכר. ה ־ כול יימכר. הבית יימכר. הרהיטים יימכרו. (כמכריז במכירה פומבית) שולחן אלון עם זכוכית מלוטשת – מאה לירות! מאה לירות – פעם אחת! מאה לירות – פעם שניה! מאה –
גב' פרצופי: ואתה מתאר לעצמך, שאני אלך לגור אתך בצריף? והילד? על הילד חשבת. רוצח שכמותך?
פרצופי: הילד! אח, הילד! (בקול־בוכים) עוזיק שלי, המסכן… ילד אומלל ומוזנח. עכשיו את דואגת לילד, אם מסורה! כל הימים התהלך הילד עם נערים משוּלחים, קרא את ה“בלשים”, והיא: “הרמוניה”, “קולטורה”, “פיגורה”, “דיאפרגמה”… (מחקה את תרגילי פיתוח הקול) או־חו־חו־חו…
גב' פרצופי (בשצף־קצף): עכשיו הראית את כל נוולוּתך – מי אתה! תמיד חפצת לדכא את אישיותי, קינאת בתרבותיות שלי, בכישרונותיי! חפצת להפוך אותי לשפחה! – עוזיק שלי המסכן, ילדי האומלל, אני יודעת: אתה לא תסלח לי לעולם שזיכיתי אותך באב שכזה!…
פרצופי (מאיים עליה בבקבוק שבידו): צאי מפה, דיאפרגמה מטורפת!
גב' פרצופי (נסוגה לדלת ימין): אני הולכת, אני הולכת. אתה לא תראה אותי עוד. אני לא אלך לאיבוד עם כישרונותיי, עם ה“מנטליוּת” שלי. ואתה – אתה עוד תבוא להקיש על דלתי כרוכל קבצן! (יוצאת)
פרצופי (פורץ בצחוק, מניע ראשו כנגד דמות־עצמו במראה): “לחיים!” (שותה מן הבקבוק. רואה במראה את מיצי, שהופיעה משמאל, מאחוריו. היא לבושה מעיל־דרכים, בידה מזודה. כולה מסוגרת וחסומה. הולכת לצד ימין)
פרצופי (עוצר אותה): מיצינקה, לאן?
מיצי: בבקשה. סליחה. שלום. עכשיו אני באמת מַרש מהזה הבית.
פרצופי (מתרפק עליה; ברטט): מיצינקה, מחמל נפשי… יחידה שלי.
מיצי (ברוגזה של גאווה): אח, מה זה, אדון פרצופי? לא ידיים עלי. אדון פרצופי! הוא יש אשה.
פרצופי: הכול נגמר, מיצינקה. מתילדה עזבה את הבית. עכשיו אנחנו שנינו – רק אני ואת – עכשיו מתחילים חיים חדשים.
מיצי: אבל, אדון פרצופי, הוא בנקרוט. אדון פרצופי, הוא לא יש כסף…
שמשי מופיע מצד שמאל. פרצופי ומיצי אינם מרגישים בו.
פרצופי: אין דבר, יקירתי. (בסודיות עליזה) הבית!… רשמתי את הבית על שמו של שמשי… כעבור זמן מה אפשר יהיה –
שמשי: מה “אפשר יהיה”? – הבית יישאר רשום על שמי, וההכנסה ממנו תיכנס לידי, עד שזינה תקבל את החוב ועד שעוזיק יוּבטח. הלא אני אפוטרופוס!
פרצופי (צוחק, רוצה לשוות לדברים צורה של בדיחה, אך בקולו מורגש פחד): אל תתלוצץ, בבקשה. אתה מפחיד את מיצי…
שמשי: איזה הלצות? אתה חייב לזינה שלושת אלפים?
פרצופי (בטון כמעט מפוכח): מה אתה מתערב בדבר? מה זה נוגע לך?
שמשי: אם אני מתערב, סימן שזה נוגע לי. אני וזינה מאורסים.
פרצופי (הלום־רעם): מאורסים? (אובד־עצות) שמשי, זה אי־אפשר. אתה ברצינות? (בתחנונים) הלא אדם ישר אתה, שמשי!
שמשי: ידידי הטוב, אדם ישר אינו מחויב להיות מטומטם.
מיצי: ככה. לא יש כסף. לא יש בית. (כסמל המוסר) אני תמיד אומר: בלי מוראל – פיאסקוֹ! ראשון כל דבר: מוראל־קולטור, קולטור־מוראל – או־ני־בר־סל! (יוצאת)
פרצופי (מרתיע עצמו אחרי מיצי) מיצי!… מיצי!… (נעצר; לופת ראשו בכפות־ידיו. כלפי שמשי) עושק! מסרתי את עצמי בידי התליין. בעצם ידי! (פורש ידיו) גוואלד, אין אדם ישר בעולם! (יוצא; צעקתו נשמעת מאחורי הקלעים) אין אדם ישר בעולם!
שמשי (יושב על יד השולחן, מעשן)
זינה (יורדת במדרגות; בידיה מגש, ועליו ארוחת־ערב קלה)
שמשי (לזינה): לא אכל?…
זינה: לא רצה לאכול. בוכה כל הזמן. – איה כולם?
שמשי: התפזרו כאבק פורח. הגברת פרצופי הלכה להשלים את פיתוח הדיאפרגמה, מיצי הניפה את דגל המוראל, ופרצופי רץ לחפש אדם ישר… ואני – אני בעל־בית עכשיו.
זינה (צוחקת): בעל בית? מה פירוש?
שמשי: פשוט בתכלית הפשטות. אני בעל הבית הזה.
זינה: שמשי, מה אתה משתגע?
שמשי: ברצינות גמורה. פרצופי רשם את הבית על שמי. אני לא ידעתי מה מתבשל כאן, והוא – פשוט הכריח אותי. אמר שהוא חולה אנוש. עשה אותי לאפוטרופוס. עכשיו תוכלי לקבל את החוב שלך, זינקה.
זינה (המגש מיטלטל בידה): מה אתה סח, שמשי, מה אתה סח?
שמשי: זינקה, קודם־כול העמידי את המגש: מספיק “קטסטרופות” בבית הזה…
זינה (יוצאת שמאלה, מאיימת תוך צחוק): חכה, חכה, אדון אפוטרופוס!…
שמשי גומר לעשן, מתפרקד על הספה, מפזם לו משהו, משתתק, נראה כמתנמנם. על המדרגות מופיע עוזיק – יחף, חיוור, ושערותיו פרועות. הוא יורד לאט־לאט, צועד בזהירות על ראשי האצבעות. תחת בית־שחיו – חבילה. הוא ניגש אל המזנון, פותחו בזהירות ומתחיל לחטט שם בקדחתנות. שמשי עושה עצמו כישן, ועוקב בסתר אחרי עוזיק.
זינה (נכנסת משמאל): עוזיק!
עוזיק נרתע ומאמץ את החבילה אל חזהו. שמשי מתרומם, יושב על הספה.
זינה: מה עשית, עוזיק? ירדת יחף. תחלה.
עוזיק: זה לא עסקכם. הניחו לי. הניחו לי! (רץ לעבר דלת ימין. שמשי ממהר, משיג אותו וגורפו לבין זרועותיו)
עוזיק (מתלבט): מה אתה תופס אותי? אינני גנב. לקחתי רק את הבגדים שלי. הנח!
שמשי: אח, אתה – חיה קטנה שכמותך. איפה לקחת ציפורנים כאלה? נו, די, די, יתוש שכמותך. נוּ, למה אתה, טיפשון –
עוזיק (מוסיף להתלבט): אין לכם רשות. קראו למשטרה! (בבכי) קחו אותי למשטרה! תיכף ומיד למשטרה.
שמשי: המשטרה ישנה בלילה. חבל להעיר אותה. רחמנות.
זינה: אל תבכה, עוזיק, ילדון. אתה יודע שאנחנו ידידים שלך.
עוזיק (בבכי, בקובלנה עקשנית): אתם הרגתם אותי. לולא תפסתם אותי עכשיו, עוד היתה לי תקוה…
שמשי: וכי מה עשינו לך?
עוזיק: רציתי לברוח מפה. לבוא למקום אחר. למקום רחוק שלא מכירים אותי. שלא יידעו מי אני. שם הייתי עובד. הייתי מצחצח נעליים, מוכר עיתונים. במקום אחר, רק לא פה… לא פה…
שמשי: טיפשון, אם אתה רוצה לעבוד, אזי מה הבכי הזה? נקח אותך אלינו. זינה נוסעת אתי. גם אותך נקח. תעבוד ותלמד. הלא רצית להיות כמו הילדים ההם בתמונות הבציר. טוב?
עוזיק (בהתקפה חדשה של מרירות ובכי): לא. לא. שמה אי־אפשר. בקיבוץ נחוצים ילדים טובים. לא כמוני. אני – ילד מושחת אני. כולם אומרים ככה: ילד מושחת! ילד מושחת!
זינה (כמעט בוכה בעצמה): איזה ילד מושחת אתה? – ילד מבולבל אתה…
שמשי: אצלנו ייצא לך העשן מן הראש – אחת־שתיים. לנו נחוצים כמו אלה. נזרוק אותך לתוך הדוּד, נבשל אותך כהוגן: כעבור שבוע־שבועיים לא תכיר את עצמך.
עוזיק: (מרים ראשו, עדיין הדמעות על פניו, אך הפנים מאירים): שמשי, אתה באמת תקח אותי? באמת־באמת־באמת?
שמשי: באמת. בוודאי.
עוזיק: אולי אתה סתם אומר ככה? שמשי, אולי אתה (מתקשה) מ־מ־משקר?
שמשי (בקפדנות מעושה): זינה, תני את המספריים. בעד דיבור כזה קוצצים אצלנו את הלשון!
זינה (חובקת את עוזיק; מושיבה אותו על ידה על הספה): עוזיק, שכחת איך המלצת על שמשי לפניי? אתה יכול לסמוך עליו.
עוזיק: ואבא? ואמא? – אני כבר לא אראה אותם אף־פעם?
זינה: מדוע לא, טיפשון? הם יבואו לבקר אותך, ואתה תסע אליהם לפעמים להתארח. אבא ואמא נשארים תמיד אבא ואמא.
עוזיק (משעין ראשו על כף ידו, צופה אל החלל): הרי לא תמיד היה זה כך אצלנו… בחיי, לא תמיד. אז, לפני שנים, כשגרנו בצריף, ביום ההולדת שלי, הביא לי אבא חליל של עץ, (קולו מרטיט שוב) חליל כזה פשוט עם פסים אדומים… ואמא הביאה לי צפרדע של פח, כזו צפרדע עם קפיץ… (שוב בוכה, אבל בכי עצור, שקט) היתה קופצת ומסתובבת, קופצת ומסתובבת. אני ידעתי: הם הוציאו את הפרוטה האחרונה על הצעצועים. הם לא אכלו כלום אותו יום. אני ידעתי… ואני חיבקתי אותם. כל־כך חיבקתי אותם… אני נשקתי להם: פעם לאבא ופעם לאמא… (מפסיק בגלל הבכי, מצניח ראשו על ברכי זינה)
שמשי (נרגש, אך משתדל לשלוט בעצמו): נו, עוזיק, אתה כבר שוב פותח את הברזים? מה זה? ביזבוז מים! ביזבוז מים! (מוציא את המפוחית מכיסו) שמע, עוזיק, הלא אתה אוהב את זה – (עוזיק מרים ראשו מעל ברכי זינה. שמשי מנגן ומדבר לסירוגין. עוזיק קם, נמשך אליו) ומי יעבוד בכרם – אה? (סילסול מהיר במפוחית) מי יסחב את הסלים – אה? (סילסול במפוחית)
זינה: זינה בוצרת, ועוזיק סוחב את הסלים.
שמשי (בפוזה של אפנדי ערבי): ושמשי משגיח. עם שוט ארוך. שׂפם עד האוזניים – אפנדי!
עוזיק (מתרפק עליו ברוך וחיבה): ימח שמך, שמשי, אתה איש טוב.
שמשי (נסוג ממנו, מסתובב בחדר בתנועות ריקוד, מנגן): והשור בקרניים הגדולות – (נוגח את עוזיק ומדגדג אותו)
עוזיק (צוחק, הודף אותו): אותך! אותך!
זינה: הוא יחף, הוא צריך לשכב מיד.
שמשי: וודאי. אם יצטנן, ידביק את כל התרנגולות אצלנו בנזלת. הו, אצלנו התרנגולות רגישות מאד.
זינה (כורכת ידה על שיכמו של עוזיק): בוא־בוא. עכשיו צריך לנוח, לישון.
עוזיק (תולה עיניים בשמשי): ומחר נוסעים? –
שמשי: בוודאי. בבוקר השכם, עם הנץ החמה, כל הקומנדה! – מנגן במפוחית את הלחן של “הללויה, הללויה בצלצלי שמע, הללויה הללויה בצלצלי תרועה. כל הנשמה תהלל יה, הללויה, הללויה!” זינה מוליכה את עוזיק, הנשען בראשו על כתפה, אל חדרו. שניהם עולים במדרגות. שמשי עולה בעיקבותיהם, ממשיך לנגן. – המסך נסגר לאט־לאט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.