קומדיה בשלוש מערכות — חמש תמונות    🔗

הנפשות

יחיאל כספי שען

פנינה אשתו

עליזה בתם

גדעון ארוסה של עליזה

בּרבּש עסיין

טונני פרחחי עתונאי

קיקיון קוסמטיקאי

גברת נפחא אשת מתעשר מקרוב

ר' ניסן

המקום — עיר במדינת ישראל

הזמן — תחילת העשׂור הראשון למדינה.

 

מערכה ראשונה    🔗

שעת בוקר של ראשית־חורף. חדר בדירתו של יחיאל כספי. מימין, בזווית האחורית — פינת העבודה של כספי, מובדלת במחיצת קרשים. פתח הפינה הזאת, מול הצופה, מכוסה וילון בן שני חלקים. בפינה זו נמצא שולחן העבודה של כספי, ועליו — מכשירי המלאכה. מן הצד כוננית נמוכה, ובה שעונים, רצועות, שרשרות ואביזרים שונים. מסביב פירסומים של פירמות לממכר שעונים. שעון גדול, ישן, תלוי מול שולחן־עבודה.

מחוץ למדור־העבודה, בהמשך הקיר הימני של החדר — דלת למסדרון המוביל החוצה, אל הרחוב. בצד השמאלי של החדר, בזוית האחורית — מעלה־המדרגות, ובראשו דלת לחדרה של עליזה. על קיר הבסיס של מעלה־המדרגות תלוי תצלום גדול של נערות, המשתתפות בתחרות מלכת־היופי. במרכז – עליזה. המצולמות לבושות בגדי־רחצה, שמחשופיהם עשויים ביד רחבה.

ליד בסיס־המדרגות, בקיר השמאלי של החדר — דלת לחדר סמוך. בקצה הקיר הזה — דלת למסדרון פנימי המוביל למטבח. בין שתי הדלתות האלה, על־יד הקיר — מכונת תפירה; מעל למכונה תלויה מראה.

בקיר האחורי של החדר, מול הצופה — חלון גדול הפונה לחצר. בעד החלון נראה עץ איזדרכת ענף. על־יד קיר זה עומדת ספה, וממולה — שולחן נמוך ושרפרפים אחדים. עם פתיחת המסך נראה יחיאל כספי, כשהוא בא מהמסדרון הפנימי, ובידו מטאטא וכף אשפה; הולך לעבר פינתו ומתעכב מול התצלום.

כספי (מתבונן בתצלום; במשיכת כתפיים): נוּ־נוּ, מין תערוכה. מין פנורמה… ושלי במרכז! (בהליכה) מסמר העונה! גולת־הכותרת!… (נכנס אל פינתו, מטאטא שם את הרצפה)

גב' כספי (יוצאת מחדרה של עליזה): –– לא, לא, לחם לא בא בחשבון.

עליזה (בטרוניה): אבל חתיכת דג מלוח —

גב' כספי: דג מלוח מצמיא, ומשתייה משמינים. זה לא בא בחשבון.

עליזה (מתפנקת): אבל נמאסו לי כבר תפוחי־העץ האלה.

גב' כספי: נוּ־נוּ, רק לא להתפנק, בתי. (נקישה מבחוץ על הדלת הפונה לרחוב)

גב' כספי: יבוא. (נכנס ר' ניסן)

עליזה (בחדרה): אמא, מי זה בא? המאסז’יסט?

גב' כספי: לא, לא.

עליזה: ומי? טוני עם מוסיֶה קיקיון?

גב' כספי: אל תהיי טרדנית. זה אלי מישהו. (לר' ניסן, בלחש מהיר) נצטרך לקצר, ר' ניסן. עוד מעט ייכנס בעלי. (מתקרבת אל המסדרון הפנימי; בקול רם, ממותק) יחיאל, עשה לי טובה. שפוך נא את המים מהמקרר ונגב שם סביב — טוב?

כספי (קולו נשמע): טוב, טוב.

גב' כספי (בזריזות): מהר, מהר, ר' ניסן. מה יש לך היום במזוודה?

ר' ניסן: היום אין לי כלום.

גב' כספי: אבל אני הבטחתי לגברת נפחא. סיפרתי לך בשבוע שעבר. זה נוגע לעליזה שלנו. אמרתי לך, בעלה של הגברת נפחא הוא הפרוטקציה שלי בתחרות היופי, מקורב לראש השופטים, ואני הבטחתי לאשתו, לגברת נפחא —

ר' ניסן: אה — נזכרתי, נזכרתי: שעון זהב. שעון של יד עם שרשרת. אבל ב“טרנספורט” האחרון היה משהו בדומה לזה…

גב' כספי (ברוב־משמעות): הטרנספורט האחרון!… ר' ניסן, אתה יודע מה היה טיבו של הטרנספורט האחרון. לא־לא, כלפי הגברת נפחא אינני יכולה לסכן את עצמי. כאן עליזה שלי על כף המאזנים!

ר' ניסן (לאט, כמהרהר בקול): שלשום אמנם נתקבל “טרנספורט” חדש, וברוך־השם אף הצלחתי להוציאו מהנמל. סחורה — מובחר שבמובחר, אלא —

גב' כספי: אלא מה?

ר' ניסן: ההעברה. ההעברה קשה עכשיו כקריעת ים־סוף. כל אותן ההמצאות — קופסאות שימורים, תחתיות כפולות במזוודה, אפילו תינוק בן יומו כבר מכיר את כל אלה.

גב' כספי: אז־מה? כלו כל הקיצין? אי אפשר למצוא עצה?

ר' ניסן: זהו. זהו. לשם כך באתי באמת. — ובכן, הפעם את חייבת להיות אשת־חיל, גברת כספי…

גב' כספי: מה פירוש “אשת חיל”?

ר' ניסן: את חייבת לאזור את מותנייך, ממש לאזור את מותנייך — את והבת, שתיכן יחד —

כספי חוזר מהמטבח, מביט על ר' ניסן במורת־רוח.

ר' ניסן: בוקר טוב, מר כספי.

כספי (בפנים חמוצים): בוקר טוב, ו“צאתכם לשלום”, ר' ניסן!

גב' כספי: פרא־אדם, מה אתה מתנפל על הבריות?

ר' ניסן: פֶה, מר כספי. כתוב בפירוש “הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות”.

כספי: כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי: אינני רוצה בעסקים האלה. פה בצל קורתי. ר' ניסן, אני אקרא למשטרה, אם לא תסתלק מפה מיד.

ר' ניסן (פונה לצאת החוצה): “משטרה”, משטרה"… איי־איי־איי, כיצד יהודי משׂים עצמו רשע! — פֶה! (יוצא)

גב' כספי (הולכת אחרי ר' ניסן; לכספי): לך, לך, היכנס לפינתך, שלומיאל! (יוצאת)

כספי (מהלך בחדר; נרגש): מוכרחים לשים קץ לכך, לשים קץ…

(עליזה יוצאת מחדרה; היא לבושה בגד רחצה, ועליו חלוק קל, פתוח, אוחזת בידיה תצלומים אחדים, מסתכלת בהם אגב ירידה מהמדרגות, מתעכבת על כל מדרגה ומנסה “פוזות” שונות: מצבי־גוף והבעת־פנים.)

כספי (מרגיש בעליזה): אולי תגידי, מה הם הכירכורים שאת עושה?

עליזה (בקפריסיות): אבא, הכול אתה צריך לדעת?!

כספי: מדוע לא?

עליזה: טוב. אני עושה תרגילים.

כספי: תרגילים? עם תמונות ביד?

עליזה: נוּ, אני מסתכלת; כדי למצוא את הטיפּוס שלי.

כספי: כך? בשביל הטיפוס? — ועל מה את מתכוננת לטפס? על הגדרות או על הגגות?

עליזה (מניחה את התמונות על השולחן): אבא, מה זה טיפוס אתה דווקא יודע, ולמה אתה מעמיד פנים?

כספי: מה איכפת לך? יש לי, כנראה, הנאה מזה. (הופך בתמונות)

ומה ענין התמונות לטיפוס?

עליזה (בקוצר־רוח): דוגמאות אלה הן כוכבות מהקולנוע. אני צריכה לבחור, להתאים. — מלכת־יופי בימינו לא יכולה להיות סתם איזו בּוּבּה מצויירת. היא צריכה להיות טיפוס! אישיות! — לא שמעת מה שאמר העתונאי טוני פרחחי?

כספי: מי? מי? — אה, טוני פרחחי! אותו שפיפון מהעתון המצוייר?

עליזה: תתבייש, אבא. איך אתה מתבטא ביחס לעתונאי חשוב כמו טוני פרחחי. אתה יודע שהוא כבר היה פעמיים באמריקה, ואת התמונות האלה נתנו לו הן, הכוכבות עצמן, הכוכבות מהוליבוּד, כל אחת עם חתימת ידה. הנה: בָּטי גרייבּל! פּיפָר לוֹרי! — איבוֹן דה־קארלו!

כספי (בחשיבות מוגזמת): אה! זאת לא ידעתי. אם כן הריהו באמת אישיות חשובה, מר טוני פרחחי: שפיפון הוליבודי! שפיפון בחסד עליון!

עליזה (בקפריסיות): אבא, אתה כבר מתחיל שוב. יש לך תענוג מיוחד להרגיז אותי!

גב' כספי (בחוץ): מכתב! מכתב! (באה בהמולה; המעטפה ביד אחת המכתב — ביד השניה; לעליזה) זה בשבילך, בשבילך.

עליזה (חוטפת בעליצות): הלא זה מגדעון, סוף־סוף. (קוראת לעצמה בלחש, צוחקת; אחרי־כן בקול רם) יופי, יופי. “כל הבתים ב”תל־יורם" כבר נגמרו. גם הבית שלנו נגמר. רק במטבח עוד אין מרצפות". (שוב קוראת בלחש, ואחר־כך בקול חוגג) “בעוד שבוע אני בא, תופס אותך ו— ישר למשרד הרבנות! במשק הכול בסדר. הלול נהדר. אביא אתי מכל טוב, ונעשה חתונה כיד שני מלכים וחצי”. (צוחקת) ח־ח־ח, גידי, הוא באמת חבּובּ — לא?

גב' כספי: “בעוד שבוע” אמרת?… ומה הוא תאריך המכתב? (מתבוננת) לפני שבוע! — אם־כן, יתכן שהבחור שלנו כבר נמצא בדרך, יפול לנו פתאום כמו זבוב לתוך השמנת…

כספי: מה פירוש “יפול לנו”? — משמע, שגדעון אינו יודע על כל ה“יריד” הזה…

עליזה (מול המראה, מורחת פניה בקרם): גדעון לא מתעניין בדברים אלה. לא כתבתי לו.

כספי: עכשיו תארי לך את ההפתעה: הבחורה שלו, שהיתה בזמנה בהכשרה, שעתידה לטפל במשק חקלאי אחרי החתונה —

גב’ כספי (משסעת): אז־מה? אסור לה להתבדר מעט בינתיים? החתונה לא תברח.

כספי (במבוכה): אבל כל ה“יריד” הזה, — וגדעון!… הוא, חניך בית־ספר חקלאי, הצטיין במלחמת העצמאות, היה מדריך בנח"ל —

גב' כספי (בקינטור): נח“ל! נח”ל! — השמעתם? “נאחאלניק” מפורסם!… מה יש? לפני שהילדה תוקעת את עצמה באותו “תל־יורם” הנידח, אסור לה לנצל הזדמנות? (מעירה לעליזה על הטיפול בפנים, שזו עוסקת בו כל הזמן) ללחוץ קצת, ליזינקה, בקצות האצבעות — כך אמר מוסיה קיקיון.

כספי (לאשתו, בחריפות): “לנצל הזדמנות” אמרת?…

גב' כספי (מבלי לגרוע עין מעליזה): בוודאי. לבוא בין הבריות, לראות משהו, להכיר משהו. (לעליזה, בהתרגשות) בעיגול! בעיגול!

עליזה (לאביה, תוך כדי שיפשוף הקרם): אמא צודקת בהחלט. אתם, מהגולה, לפני שבאתם הנה, היה לכם מגע עם כל העולם. גם אנחנו לא רוצים להיות מוגבלים, רוצים להרחיב את האופק.

כספי: לפי ה“דקולטה” שלך, בתי, כבר הרחבת, ברוך השם, את האופק די והותר…

עליזה (בקפריסיות): הוא שוב מרגיז אותי. רק מרגיז אותי!

גב' כספי (לבעלה): מה אתה מקרקר באוזניים כל הזמן? מה אתה מתערב בכל דבר? לך לך אל פינתך! (פתאום, בחרדה) עליזה! עליזה!

עליזה: מה יש? מה יש?

גב' כספי: אני מתפוצצת! באיזה אצבעות את משפשפת את הקרם?

עליזה: מהזחשוב?

גב' כספי: “מה זה חשוב!” — שכחת מה שאמר האדון קיקיון? זה צריך להיות שיפשוף קליל, חיצוני, ורק באצבעות אלה צריך לעשות אותו, באצבעות הכי־חלשות: בקמיצות, בשתי הקמיצות. תעשי לך איזה סימן, אם אינך יכולה לזכור.

כספי עושה תנועה של אוזלת־יד ונכנס לפינתו. — המולה במסדרון החיצוני. באים קיקיון, טוני פרחחי וברבש. ברבש יושב מן הצד על אחד השרפרפים. טוני, לבוש חולצה אמריקנית מצויירת המשולשלת מעל למכנסיו, נוהג כאנגלוסקסי מובהק; קיקיון — כצרפתי מלידה.

קיקיון (מחליק באלגנטיות רעשנית לכאן ולכאן; לגברת כספי): בּוֹן־ז’וּר, מדאם! (לעליזה) בון־ז’ור, מוֹן אדוֹראבּל! (נושק ידה, מנסה בצביטות קלות את עור פניה, לסוף מכה בבדיחות הדעת באצבע־צרידה על חוטמה) מאניפיק! מאניפיק! (מוציא מסרק ומשפר את בלוריתו השופעת)

ברבש (מהצד, ברוגזה): “מאניפיק”, “מאניפיק” — שמן קיק!

טוני (טופח על שיכמו של ברבש): ברבש, אל תקלקל את הפירמה! פירסמתי אותך בתור איש תרבות ונימוסים. (לעליזה) ומה בדבר הטיפוס, מיסס עליזה?

עליזה: הו, זה אסון. (בגינדור) התלבטתי כל הבוקר. שום טיפוס לא מתלבש עלי. (לגברת כספי) אמא, הם עוד לא ראו את הטאפטה שקנינו לשמלת־הנשף!

גב' כספי: תיכף, תיכף. (בהליכה) הו, זה אריג נהדר. בפאריס אין דוגמתו. (נכנסת לחדר הסמוך)

עליזה: טאפטה חמודה, צבע ירוק כהה. ממש מסנוור. עוד לא החלטתי על הקישוט: פרח ארגמן, או כוכבים אדומים.

(גברת כספי מביאה את האריג, עליזה מתעטפת בו, מסדרת כעין שמלה.)

עליזה: זה יהיה פאסון יווני. כך לובשות עכשיו כל מלכות היופי בעולם; כתף אחת מכוסה, והשניה גלויה לגמרי.

טוני (ב“השראה” פתאומית): מצאתי! האריג הזה נתן לי את הרעיון: הטיפוס שלך הוא הטיפוס הרוֹמנטי! (בטון של מומחה לדבר) הצעירה הרומנטית צריכה להיות נאיבית; עינים חולמניות, ציפייה מתמדת. היא להוטה אחרי חיים, אהבה, מלים יפות. (באנגלית) “שי איז קיססאֵַיבל בּאט אַנקיססד!”

גב' כספי (בהערצה): מה זה? מה זה?

טוני: היא מסוגלת לנשיקות, אבל אינה מתנשקת.

קיקיון: לַבדיוק, לַבדיוק. רומנטיק פּאר אֶק־ס־לנס! אֶה לֶה פּארפים — (רומז לטוני שיתרגם)

טוני: הבושׂם.

קיקיון: ווּי, ווּי, לה בושׂם דֶה־לֶה־טיפּ רומנטיק — ס’אֶה “וויוֹלט” להבבוקר אה“סוּאַר־דה־פּארי” לה־בערב!

כולם: בראבו! בראבו

ברבש (מהצד, מחקה את קיקיון — קול ותנועה): “פארפים להבבוקר”, “פארפים להבערב” — “דוקטור מאבּוּז” אחד!

קיקיון (מסתמר כנגדו): קֶסקסה! ווּאַלה, סאֶט אפּאש! — פוּי!

עליזה: הם כבר מתקוטטים. אני בורחת. (רצה לחדרה, נעלמת)

כספי (יוצא מפינתו; הזכוכית המגדלת על עינו)

גב' כספי (מרגיעה את קיקיון): אל תשים לב, אדוני, אני מבקשת ממך.

ברבש (לטוני): מתחנף לו, “פרופסור”! — אני מצפצף! אני לא פרופסור, וכולם באים אלי: גבירות כאלה, שמנות, כמו ג’אמוּסים. כל יום מטפסים אלי, לקומה חמישית — יודעים: ברבש מסאז’יסט אחד במדינה! בלי “דיבּלום”, בלי “פרופסור”, בלי, “פּוליטוּר־מאניקיוּר”!

טוני: נכון, נכון. — עלה מהר, עליזה מחכה לך.

ברבש (הולך אל המדרגות): עבודה שלי מהלב, מהדם. (נעצר) אצלי שיטה פרימיטיב, כמו מזמן־מזמן שהיתה מלכה אחת, מה שמה? — קליפּוּטרה!

טוני (מתקן): קליאופטרה.

ברבש: כן, מאינדיה.

טוני: ממצריים.

ברבש: מה־ז־חשוב? היה לה כזה, פנים — יופי ביופי; והפיגוּר — “בַּטיח על בּטיח”, זיפת אחד. בא פרופסור אחד, בא עוד פרופסור — “פּוליטוּר־מאניקיוּר” — “זיפת” אחד. עד שבא בחור אחד כזה, בלי חכמות. אמר: “אני מסדר. שכבי, קליפוטרה!” — שכבה. עשה שרווּלים למעלה; עשה אגרוף אחד, עוד אגרוף. (מדגים את מעשה המסאז'; באקסטזה) ווֹה, ווֹה, וֹוה —

טוני: בן־אדם, חבל לבזבז את הכוחות חינם. (מוליך אותו במעלה המדרגות) עליזה מחכה לך.

ברבש (עולה): ככה זה. בלי דיבּלום. תגיד ל“דוקטור מאבּוז” שלך!

קיקיון מרתיע, גב' כספי עוצרת אותו.

טוני (על המדרגות. אחרי ברבש): בסדר, בסדר. (סוגר אחריו את הדלת, נושם לרווחה)

כספי: קירקס! קירקס אמיתי!

טוני (צוחק): שור־הבר — ברבש זה. בהוליבוד היה יכול לעשות קריירה!

גב' כספי (מתנערת פתאום): מה אני עומדת? — הדייסה! (לקיקיון) הכינותי כבר כמו שאמר אדוני — קוואקר, לימון ודבש. מיד אחמם אותה. (יוצאת למטבח)

כספי (אחרי צאת אשתו): מסאז' מצד אחד, ודייסה מצד שני… או שרוצים לרזות, או שרוצים להשמין — הלא גם בשיגעון צריכה להיות טיפה של היגיון!

טוני (צוחק): זאת היא תערובת חימית, מר כספי, להרחקת שערות מיותרות.

כספי (בספקנות): ועל ידי הדייסה —

טוני: העיקר הוא מה שמוסיה קיקיון מכניס לדייסה. (לקיקיון) מוסיה קיקיון, איך אתה מכנה — קוֹמאן ווּ־זאַפּליי — זה הנוזל שלך, ה“ליקוויד” —

קיקיון (מוציא מילקוטו בקבוקון עם מהדק על מיכסהו): “ליקוויד קיקיוניק”!

טוני: “קיקיוניק!” — זה מהמלה “קיקיון”. אמצאה מקורית של מוסיה קיקיון. פאטנט!

קיקיון: ווּי, ווּי, פאטנט דה טוּט למוֹנד! (מסובב את הבקבוק¹ בן אצבעותיו, מסיר את המהדק, הפקק קופץ למעלה)

טוני (לכספי): איזה כוח! קופץ!

קיקיון (בגאווה): לקופץ! לקופץ!

כספי: “לקופץ, לקופץ” — יפה מאד. אבל תגיד לי, בבקשה, מוסיה קיקיון: אם הטבע, “ל־נאטיר” נותן שערות —

קיקיון (משסע): מֶה, מוסיה כספי, ל’וֹם (פונה בבקשה אילמת לטוני שיעזור בתירגום)

טוני: ה“בן־אדם”.

קקיון: מֶרסי. (לכספי) לה בן־אדם, מוסיה כספי, אֶה לה מֶטר —

טוני (מתרגם): האדון, המושל.

קיקיון: ווּי, ווּי — לה בן־אדם אֶה לה מישל דה לטבע. אם לטבע נותן לבן־אדם אף קוֹממֶה, קוֹממה — (מחפש את ההשוואה הנכונה)

טוני (בא לעזרתו): כמו סנדל.

קיקיון: ווּי, ווּי — לה בן־אדם אומר: אני לא רוצה אף קוֹממה לה סנדל. אני רוצה אף שרמאנט, אגראַבּל! אם לטבע נותן לבן־אדם ראש לה חלק לה חלק, קוֹממה, קוֹממה —

כספי (משלים): כמו קערה הפוכה.

קיקיון: וּוי, וּוי — לה בן־אדם אומר: אני רוצה שֶׂווליר אימפוזאנט!

טוני (לכספי, בהתלהבות): שׂערות! שערות! — זאת היא המומחיות של מוסיה קיקיון. הבלורית שלו מעידה על כך!

כספי (הצידה, באנחה): איי־איי־איי, בלורית על הראש וקרחת במוח…

טוני: בראבו, אדון כספי. מימרה מצויינת!… אשתמש בזה בהזדמנות.

גב' כספי (קוראת מהמטבח): יחיאל, יחיאל, בוא הנה לרגע. כבר שרפתי לי את האצבעות. הפתיליה משתגעת.

כספי (הולך למסדרון הפנימי): ריבונו־של־עולם, הלוואי והיתה רק הפתיליה המשוגעת היחידה בבית הזה…

טוני (לאחר שהות־מה טופח לקיקיון על שיכמו. בלחש־התפעלות): יוֹסקה, אתה עצום עם הצרפתית שלך, והבלורית — ממש הורגת…

קיקיון (מחליק על בלוריתו): זוהי הרקלאמה שלי – מסמר הקוסמטיקה!

טוני: איפה לקחת את הדרשה הזאת על ה“מישל דה לטבע”!

קיקיון: באותו מקום עצמו, שאתה לקחת את הדרשה על הטיפוס הרומנטי…

טוני: שמע, אבל ה“לקופץ” שלך — היזהר שלא יפשוט את העור מן הבחורה. אתה תהפוך אותה לקוף מקוּלף, והבחור שלה מ“תל־יורם” יעשה ממך בשׂר טחוּן.

קיקיון: שטויות. ה“לקופץ” הזה יכול להזיק לה בדיוק כשם שהוא יכול להועיל לה… — מוטב תגיד לי כמה דולארים שילמה לך כבר עקרת־הבית?

טוני: חמישים. ועוד עשרים וחמישה תשלם מחרתיים.

קיקיון: כך הבטיחה גם לי. מחרתיים בערב.

טוני: אבל שלושים קיבלת כבר, ועוד לא מסרת לידי את האחוזים.

קיקיון: מה החיפזון? אני בורח?

טוני: אל תקשקש, בבקשה. עשיתי לך פירסום בעתון שלי. אם לא תקיים את ההסכם, אני מחסל אותך אחת־שתים.

קיקיון: שקט, שקט. מי זה אומר שלא אקיים?

מן החוץ בוקעת צפירה של מכונית. גב’ כספי באה דחופה מהמסדרון הפנימי, בידיה סיר. כספי — אחריה.

גב' כספי: שמעתם את הצפירה? זאת היא — הפרוטקציה שלי, הגברת נפחא. כל הבוקר אני מחכה לה. (תוקעת את הסיר לידי קיקיון) תסלח לי, אדוני. בבקשה, הכל מוכן. ואני מוכרחה להכניס מיד את הגברת נפחא. (לקיקיון וטוני) תעלו, בבקשה, תעלו, אל עליזה. ברבש בוודאי כבר גומר את המסאז'.

טוני וקיקיון עולים לחדרה של עליזה.

גב' כספי (הולכת אל המסדרון החיצוני; אגב הליכה, לכספי): ואתה, התנדף לי מפה בן־רגע. תיכנס אל פינתך ותסגור את הוילון, שלא ירגישו כלל במציאותך. (נעלמת)

כספי מושך בכתפיו, נכנס אל פינתו וסוגר את הוילון.

גב' כספי (פותחת את הדלת לפני הגברת נפחא): בבקשה, הגברת נפחא, בבקשה.

מהמסדרון מפליגה ונכנסת לחדר ברוב חשיבות הגברת נפחא, מלובשת בהידור ווּלגארי, מסורבלת, עמוסה תכשיטים, בידיה תיק גדול.

גב' נפחא (מתנשמת): הקניוֹת האלה — אל־אלוהים, לרדת מן הטקסי, לעלות לטקסי — (בנשיפת־גדלות) מפּף… (יושבת)

גב' כספי (באי־שקט): אני מתארת לעצמי: מסיבת יום־הולדת שלך, מאות אורחים —

גב' נפחא: והקוֹנסול!

גב' כספי: גם הקונסול?

גב' נפחא: בוודאי. הוא הלא בן־בית אצלנו. — ובעלי יגיש לי את המתנה במעמד כל האורחים.

גב’ כספי: מתי תהיה המסיבה, גב' נפחא?

גב' נפחא: מחרתיים בערב.

גב' כספי: מצויין, בדיוק מחרתיים מתקבל “טרנספורט” חדש. סחורה — תאווה לעינים.

גב' נפחא: לא, לא. את צריכה לתת לי את זה עכשיו, כמו שנדברנו.

גב' כספי: אני הלא כל כך מעונינת שתהיי שׂבעת־רצון, גברת נפחא, ובטרנספורט החדש, מחרתיים —

גב' נפחא: לא, לא, זה לא בא בחשבון. אני צריכה להיות מובטחת בהקדם.

גב' כספי: נו, מילא. אני רציתי בכל לבי… (יוצאת למטבח)

גב' נפחא (מתפדרת בינתיים, מביטה במראה): “בכל לבי… בכל לבי”… אצלי אין מוציאים פרוטקציה ברמאות, מפף!

גברת כספי מביאה מהמטבח קופסת שימורים, מוציאה מתוכה שעון־זהב של נשים עם שרשרת.

גב' כספי: אולי זה מאסיבי קצת יותר מדי —

גב' נפחא (כמעט חוטפת את החפץ): לא. מדוע? — זה דווקא טוב. חתיכת זהב צריכה להיות נראית לעין. זה דווקא נחמד. (מטילה את החפץ אל ארנקה) כן. — ובעלי כבר דיבר עם השופט הראשי. הוא מצידו יעשה כל מה שבידו. אבל איך אצלכם? אני מתכוונת לטיפול.

גב' כספי (בהנאה): הטיפול בעליזה? סמכי עלי, גברת נפחא: מסאז' ומריחה ושיפשוף — לא נחים אף רגע. (מצביעה על הפלקאט, בהתמוגגות) נוּ, וההופעה שלה, של ליזינקה שלנו, הלא היא באמת מלכותית, הלא היא קורנת מתוך התמונה!

גב' נפחא: כן, כן… אבל כל אלה, כל השאר — (מעקמת פיה) איזה מין “קולקציה” השנה! (מצביעה) זאת, למשל, הלא היא פשוט מגרפה שבורה. (צוחקות שתיהן)

גב' כספי: וזאת, למשל, עם הצוואר שלה. איזה צוואר?! ממש ג’יראף! (צוחקות אחת מול השניה בהנאה)

גב' נפחא: והרגליים של זאת — פיל! ממש רגל של פיל. (מושכת שמלתה כלפי מעלה) אל־אלוהים, נדמה לי: בהשוואה עם רגליים כאלה, הלא הרגליים שלי גם עכשיו —

גב' כספי (בהתפעלות): מוֹדל, גברת נפחא; בחיי, מוֹדל! גם אצל עליזה שלנו כך, בדיוק כך. הלא היא באמת מלכת־יופי מכף רגל ועד ראש! והלא זה באמת יהיה נפלא, אם דווקא היא, בתו של שען פשוט —

גב' נפחא: שען פשוט? — הו, זה לא חשוב כלל. בעלי הוא דמוקרט גדול. לפנים, הוא אומר, היה המלך מכריז על עצמו: “המדינה — זה אני!” אבל אצלנו, אומר בעלי, במשטר דמוקרטי, מותר לכל אזרח לומר: “המדינה — זה אני, והכול בשבילי!”

גב' כספי (בהתפעלות): “המדינה — זה אני, והכל בשבילי!”. מלים יקרות מפז. אלא מה? מדינה, ושהכול יישאר כמקודם? אותה הדירה, אותם הרהיטים, אותו — אותו הנוסח כולו? הנה עלייך, גברת נפחא, עלייך מכירים, ברוך השם, שיש לנו מדינה.

גב' נפחא: כן, תודה לאל, אינני מתאוננת. (צפירת מונית בחוץ) הנהג שלי! התעכבתי יותר מדי. (חוטפת את התיק, מביטה סביבה) ואיפה החבילה שלי?

גב' כספי: לא היתה לך חבילה, גברת נפחא יקירתי.

גב' נפחא (מפשפשת בתיק) היא פה, היא פה. — אבל, אל־אלוהים, מניין הכתם הזה? (שולפת את החבילה, מתירה אותה במהירות, מוציאה קומביניזון מהודר ביותר, מנערת אותו ובודקת מכל צד) תודה לאל, הכתם לא עבר.

גב’ כספי: “פּוֹפּלין” נחמד כזה. ורוד כשושנה.

גב' נפחא (בפה מלא): צרפתי!

גב' כספי: עם מלמלה נפלאה כזאת…

גב' נפחא: שווייצרית. — הו, קומביניזון זה עולה לי כמו שמלת נשף לפנים. אבל הייתי מוכרחה: מסיבה, ריקודים —

גב' כספי (כולה תימהון): מה? ירקדו אצלך בקומביניזונים?!

גב' נפחא (צוחקת): מה זה עלה על דעתך?

גב' כספי (מתנצלת): אני יודעת?… חשבתי… כי אם לובשים על זה עוד משהו, הלא אז כבר אין איש יודע —

גב' נפחא: אבל אני יודעת! וזה נותן לי מצב־רוח. (מחזירה את הקומביניזון לתיק; בהליכה לעבר המסדרון החיצוני) בקומביניזון כזה יש לך בטחון פנימי, יש לך הרגשה שאת שייכת לחברה מעולה יותר.

גב' כספי (בהליכה; אחרי הגברת נפחא): זהו, זהו. צריך רק להתרומם מעט, להביט קצת מלמעלה — (שתיהן נעלמות במסדרון)

כספי (יוצא מפינתו מטושטש והמום): יחיאל כספי! יחיאל כספי! הסוציאליסט הותיק!… מי שהיה נואם בנעוריו, אידיאולוג! — לאן הגעת? מה נעשה בין כותלי ביתך? (לאשתו החוזרת אל החדר) “מזל טוב”! קנית פרוטקציה בשעון זהב. ומחרתיים תקבלי “טרנספורט” חדש, סחורה טרייה?…

גב' כספי (אגב סידור החדר): אה, האזנת שם מאחורי הוילון, האזנת? אולי סוף־סוף תלמד משהו מהבריות? “המדינה — זה אני”, שמעת? אני, אני, אני! — מסיבת יום הולדת עם מאות אורחים, עם קונסולים, עם קומביניזונים של פופלין צרפתי ומלמלה שווייצרית, שמעת? והחשיבות, והכבוד —

כספי: הגברת נפחא שלך היתה בעלת קיוסק עלוב. איך הם הגיעו לעשירות שלהם? בדרכים כשרות, סבורה את?

גב’ כספי: חחח, שיראו לך הכשר מהרבנות! (בארסיות) אתה, אתה שעון מקולקל! העולם רץ קדימה, ואתה נשארת עומד במקום אחד.

כספי: העולם רץ! לאן הוא רץ? — איך את מרשה לעצמך לעסוק בשעונים מוּברחים, להזיק למדינה?

גב' כספי: הכול בשביל עליזה. ועליזה — זה ענין מדיני. מלכת־יופי — זה אינטרס מדיני ממדרגה ראשונה. מלכת־היופי משתתפת במגביות בחוץ־לארץ? המגבית מכניסה מטבע זר לאוצר? אם כן, מה זה? פגיעה במדינה, או הצלת המדינה?

כספי: ראית גנב, שאין לו תירוץ להצדקת עצמו?! — מי התיר לך לעבור על חוקי המדינה כדי להציל אותה?

גב' כספי: מי, ומה, ואיך, וכיצד? אני כבר מכירה את הפילפולים שלך. לך להסביר לתייש מה טעמה של שוקולודה… כשאין לך מרץ, אין לך יוזמה, אין לך שאיפה, אין לך אמביציה —

כספי (בהתלקחות פתאומית): בענין זה יש לי אמביציה! יש לי מרץ! חכי־חכי, אני עוד אראה לך —

צחוק קולני בלתי מרוסן פורץ מחדרה של עליזה. הדלת נפתחת. עליזה רצה במדרגות למטה וצוחקת בלי־הרף; ידיה ורגליה כרוכות ברצועות בד. גם על שפתה העליונה רצועה צרה. קיקיון — בעיקבות עליזה. אחריהם — ברבש וטוני.

ברבש רוצה להתנפל על קיקיון, וטוני מתלבט לעצור אותו על המדרגות.

ברבש: לדגדג בחורות? אני אראה לו איך לדגדג!

טוני: הוא לא עשה כלום. זה מהמישחה, מהדייסה — הלא ראית —

עליזה (מתפתלת על הספה): אוי, זה מדגדג אותי, זה מדגדג אותי עד מוות. אני אסיר את זה. אני אסיר את זה.

גב' כספי: ליזינקה, יקירתי, התגברי; זה רק ברגע הראשון, זה יעבור תיכף —

קיקיון (מכרכר על יד עליזה, ממתיק את עצמו): זה למדגדג? מֶה זה לטוב. זה לה חלק, לה חלק, אין שערות, פוליטיר…

ברבש: פוליטור־מניקיור? — שיילך לפאריס! שם יעשה לבחורות למדגדג —

קיקיון (מתריס כנגד ברבש): ווֹאלה! לה גנגסטר כזה! פפוּי!

ברבש (משתחרר מידי טוני): פפוי פפוי? תיכף אני עושה לך “פפוי פפוי” אחד, ותזכור את זה כל החיים שלך! (מזנק אל קיקיון: קיקיון בורח, מסתובב בחדר, ברבש רודף אחריו, מסלק מכשולים בדרכו. גב’ כספי וטוני רצים אחרי ברבש בצעקות, עליזה מוסיפה להתפתל בצחוק. בשיא המהומה והצריחות מופיע בפתח גדעון — צעיר חזק, שזוף, במכנסי־חאקי קצרים, על כתפו ילקוט־גב. כולם נרתעים לצדדים)

עליזה (קמה מהספה, פושטת ידיה לקראתו): גדעון!

גדעון (צועד לתוך החדר; לעליזה): מה המסכה הזאת? (מביט על סביבו) באתי לסדר חתונה, ומצאתי נשף־פורים!…

טוני, עליזה, גב' כספי: חחח, “פורים” הוא אומר!…

קיקיון: ס’אֶה פורים דה ליופי!

כספי (בחמת רוחו, בקול גדול, כשהוא מנענע ידיו מעל לראשו): “פורים־דה־לקומביניזון”!

 

מערכה שניה    🔗

תמונה א    🔗

(התפאורה כמו במערכה ראשונה. בוקר מעונן. עליזה לבושה חלוק קל, עומדת לפני המראה ומטפלת בפנים. גב' כספי תופרת במכונה.

עליזה (שרה אגב טיפול): “צריך לצלצל פעמיים, צריך להגיד ערב טוב, ואז נפתחות הדלתיים, ואז נפגשים במבט” —)

גב' כספי (מפסיקה את התפירה, מרימה מעל המכונה כעין אפודת־בד ארוכה בצורת מחוך; לעליזה): בואי הנה ותמדדי.

עליזה: לא. אינני רוצה. אמרתי לך כבר.

גב' כספי: אבל את צריכה ללבוש את זה.

עליזה: מלבוש נאה. מתאים בדיוק ל“טיפוס רומנטי”.

גב’ כספי: היום תניחי את הטיפוס הצידה. גם את כל הטיפולים נבטל היום. היום את צריכה לעזור לי בעסק…

עליזה: מה לי ולעסקים שלך?

גב' כספי: את מוכרחה לנסוע אתי היום. צריך להעביר את הטרנספורט החדש של ר' ניסן. אני חייבת לברבש, לטוני, לקיקיון. איך אשלם לכולם?

עליזה: כל הזמן אמרת, שההוצאות אינן נוגעות אלי, ואיך את מעיזה כעת לדרוש ממני —

גב' כספי: שקט. גדעון בא. (משליכה את האפודה על המכונה ויוצאת אל המטבח)

גדעון (בא מהחדר הסמוך, גבות עיניו מכווצות, ואצבעו מגרדת קלות בעורפו, כמבקש להיזכר בדבר־מה): היום יום רביעי או חמישי — אה ליזיק?

עליזה: (נוטלת רשימה מעל השולחן הנמוך): רגע אחד, הנה התוכנית. (קוראת) “טיפול בתסרוקת” — ובכן, היום יום רביעי.

גדעון: כך? זהו לוח הימים של ה“טיפוס הרומנטי”?

עליזה (בגינדור): מה יש? לא אוהב “טיפוסים רומנטיים”? (מדקלמת ומדברת בנוסח הטיפוס הרומנטי, כפי שהגדיר אותו טוני במערכה א'): “יום אביב, יום זיו וזוהר; שטופת־שמש כל העיר; הידד, הידד, ימי הנוער” —

גדעון (משסע): טיפוס רומנטי צריך גם לדקלם?

עליזה: ועוד איך! אני צריכה גם לנהל יומן, אבל אין לי כבר פנאי לחשוב, להמציא משהו.

גדעון: אפשר לקחת אצל מישהו, להעתיק. אני אשיג לך…

עליזה (צוחקת, מסיחה דעתה מה“טיפוס”; בטון צברי רגיל): שמע, גידי, לא סיפרת לי עדיין איזה סוג תרנגולות הכנסת ללוּל.

גדעון: כל כך חשוב לך?

עליזה: טיפש, שכחת? בהכשרה הייתי לוּלנית מצויינת. אתה זוכר את התרנגולת עם העיניים החולות? סידרתי לה משקפיים והתהלכה כמו פרופסור.

גדעון: כמו קיקיון שלך עם הבלורית…

עליזה: עזוב שטויות. — ואיך הנטיעות? מה נטעת על יד הבית?

גדעון: עצי פרי. אפילו גוּיאבות.

עליזה: גוּיאבות? — שמע, הלא זה חלום שלי!

גדעון: גם אבוּקדה.

עליזה (מהרהרת): אבוקדה, אבוקדה? — חכה, נראה מה כתוב על זה ב“מדריך” שלי. (תופסת ספר מעל השולחן, מדפדפת בו) הנה; “אבו עלי”, “אבו־חסאן”, תיכף נמצא “אבוקדה”. זה בוודאי מישהו ממשפחת המוּפתי, כן?

גדעון: איזה מופתי? אבוקדה הוא מין עץ כזה. גם הפרי נקרא כך. דומה לאגס, גדול וירוק. בפנים גלעין גדול, קשה.

עליזה: אה, ככה? טוב מאד. זה חשוב לי, לשיחה בחברה. (שוב בטון המלאכותי) “אבוקדה”? — הו, זהו מין עץ כזה. הפרי דומה, נוּ — לאגס גדול…

גדעון: את כבר שוב סוחבת עליך את ה“טיפוס” שלך? שמעי ליזיק, למה את עושה מעצמך איזה מין איטרייה מסולסלת?

עליזה (מתחנחנת בנוסח הרומנטי): גידי, דבר בסגנון קצת יותר פיוטי.

גדעון (במורת רוח): אח, זה עולה לי כבר על העצבים.

עליזה (כמקודם): חודש ימים, גידי, אין לך סבלנות? — חודש ימים…

גדעון: איזה מין טון! “מייאו, מיאו” — מה את מתחתלת ברוטב לירי כזה? לעזאזל, תמיד כשהיינו נפגשים, היית קופצת כנגדי, תולה את עצמך על צווארי בצריחה, והרגליים באוויר, — עכשיו אפילו לא ישבת על ברכיי פעם אחת.

עליזה (בעינים “חולמניות”): אתה רוצה שאשב על ברכיך, גידי, רוצה מאד? (מפשילה שערותיה, שטה אליו בתנועה פלאסטית, יושבת על ברכיו. גדעון מחליק על ברכיה בחיוך, מוכן לנשק אותה)

עליזה (מרחיקה את ראשה, מאיימת על גדעון באצבע): “שי איז קיססאֶיבּל בּאט אַנקיססד!”…

גדעון: איזו צרה חדשה?

עליזה: הטיפוס הרומנטי מוכן לנשיקות, אך אינו מתנשק.

גדעון (מנער את עליזה מעל ברכיו, קופץ ממקומו): לעזאזאל כל הטיפוס המטופש הזה!

עליזה (מתקלפת בבת אחת מהנוסח הרומנטי; בהבעה צברית מובהקת):בלי פקודות. אתה לא רמטכ"ל פה!

גדעון: אני לא שואל אותך!

עליזה: ואני מצפצפת! (נבהלת) אוי, איך אני מדברת?! אתה מוציא אותי מן הכלים! אתה מוציא אותי מן הכלים!

גב’ כספי באה בחרדה מן המטבח. כספי יוצא מפינתו.

גב' כספי: מה־יש? מה קרה? מה קרה פה?

עליזה (לאמה): שתקי, שתקי גם את. מה אתם רוצים ממני כולכם? (בורחת אל חדרה)

גב’ כספי: היא כל־כך מעוצבנת היום. ואנחנו כל־כך טרודות היום. אם יבוא מישהו — תגידו, בבקשה, שעליזה סובלת מכאב ראש. (פונה לעלות לחדרה של עליזה)

גדעון: רגע אחד, גברת כספי, אנחנו מוכרחים לגמור את הענין.

גב' כספי: מה החיפזון? נספיק, נספיק.

גדעון: לא. אני עזבתי את הכול ב“תל יורם” לידי השכנים: פרות, ירקות שצריך להשקות, לול —

גב' כספי: גם לול סידרת כבר. זה באמת נפלא.

גדעון: מוזר. עד עכשיו, גברת כספי, לא התעניינת ביותר במשק שלי…

גב' כספי: מדוע לא? אני שמחה מאד.

כספי (לגדעון): מה, לא ידעת? זוגתי אוהבת תרנגולים ותרנגולות עד כלות הנפש…

(גב' כספי נועצת בבעלה מבט קטלני.)

גדעון: העיקר, הלא באתי בשביל ענין מסויים, עניין החתונה, ואני רוצה לגמור.

גב’ כספי: בבקשה, בבקשה.

גדעון: ובכן, הייתי ברבנות, וקבעתי למחרתיים.

גב' כספי: חופה — מחרתיים? איך אפשר?

כספי: מדוע לא? תמיד אמרת שאין את רוצה פירסום והזמנות, פשוט ייכנסו למשרד הרבנות, יעמידו חופה, וחסל.

גב’ כספי: מילא, באין ברירה, כשהיינו דחוקים… אבל עכשיו, תודה לאל —

כספי (לגדעון בהבעה רבת־משמעות): עכשיו גילינו מיכרה זהב בשותפות עם צדיק אחד, ר' ניסן…

גב' כספי (צוחקת ועיניה שורפות את בעלה): הוא באמת נחמד, יחיאל שלי. תמיד הומור, תמיד בדיחות־הדעת. (לגדעון, במתיקות יתירה) אתה צריך להבין, יקירי. עכשיו, כשאנו רוצים לסדר חתונה כהלכה, דרוש זמן — נוּ, לפחות, חודש ימים.

גדעון: גברת כספי, אגיד לך את האמת: דווקא זה, את מבינה, במידה שאת מתוקה אלי יותר, נעשה לי משום־מה מר יותר. תמיד היית מביטה עלי כמו — כמו על מטאטא שהעמידו לך באמצע הדרך, ופתאום — אני מרגיש שיש לך כוונות…

גב’ כספי: תסלח, בבקשה. אומנם אתה הולך להתחתן, אבל האמינה לי, עדיין אתה — ילד. לא רק אתה, גם היא, עליזה, וכל הדור הזה שלכם. פעם בני־אדם מתחתנים היו מסוג אחר. רציניים יותר, מבוגרים יותר; היתה הבנה, ידיעת־חיים. הבטתי עליך כך, או הבטתי אחרת — הלא צריך להבין מה מתרחש בלב אם… כל־כך קל להינתק?… (מגישה את המטפחת לעיניים) עד שמגדלים בת. עד שזוכים… אבל, מילא. (אגב כניסה לחדרה של עליזה) אין ברירה. דרך העולם בכך —

גדעון (שותק, רגלו האחת על שרפרף, מרפק ידו על הברך, סנטרו נשען על כף היד, מהרהר)

כספי: ניגון יפה שרה לך זוגתי, נתרשמת?

גדעון: משהו יש בזה. רגש־אם. כשאני חושב על אמי, נדמה לי שגם היא —

כספי: ואתה מאמין בפזמון הזה על הכנות לחתונה פומבית?

גדעון: אח, אני מבין. בעיקר, רוצה היא להרוויח זמן עד —

כספי: עד שהשועל יוציא את נתח הגבינה מפי העורב…

גדעון: שטויות. עליזה אוהבת אותי.

כספי: אלוהים עצמו אינו אוהב, שיעמידו אותו בנסיון. מלכות היופי האלה אינן יכולות לשוב אחר כך למסלול, לאורח החיים הרגיל; ה“טארארם” הטיפשי הזה מבלבל את דעתן, המחוגים מתרוצצים אצלן כמו בשעון מקולקל…

גדעון: חכה, חכה, מר כספי, לא צריך לרוץ לפני הסוסים. עליזה בחורה נחמדה, בעיניי היא הכי־נחמדה, אבל בעיני אחרים, בעיני שופטים —

כספי: שופטים, אתה אומר? חחח, אינך מכיר את החותנת שלך. ראית פעם מקדח חשמלי, כשהוא מקרקר ופורץ כביש מרוצף?

גדעון (צוחק): פיאט! פיאט בוקע טנקים!

כספי: כן, זאת היא חותנתך. היא כבר הגיעה לכל המקומות. (בסודיות) יש רק עצה אחת, זו שאמרתי לך. אם תסכים לתוכנית שלי, אזי אנו מחסלים את כל האנדרלמוסיה בבת־אחת.

גדעון: הירהרתי בתוכנית שלך, מר כספי. היא נראית לי פנטסטית מדי…

כספי: שמע, בחור. בימי נעוריי הייתי אני איש־מחתרת, הראשון במפלגה. ומלבד זה, הלא אני שען לפי מקצועי. במקצוע שלי אין פנטסיות. גלגל לגלגל וקפיץ לקפיץ. התוכנית שלי עשויה בדייקנות מדוקדקת. זה ידפוק כמו שעון.

(צפצוף עליז נשמע במסדרון. טוני נכנס במצב־רוח מרומם.)

טוני: הללו, מיסס עליזה! — האינטרוויוּ! האינטרוויוּ!

כספי: עליזה איננה. נסיעה דחופה.

טוני: הו, עסק ביש. מחר פגישה ראשונה עם חבר השופטים. במעמד עתונאים. אנחנו מוכרחים לעשות חזרה לקראת האינטרוויו.

כספי: “ודע מה שתשיב” — אה?

טוני: כמובן. התשובות האלה חשובות מאד. אשתקד, למשל, שאלו את אחת המועמדות: “מה הוא המאכל החביב עלייך, גברתי?” ומה. היא ענתה, לפי דעתכם? — “פאלאפל! פאלאפל עם חומוס.”

כספי (בצער מדומה): איי־איי־איי, ביזיון שכזה!…

טוני: אין זה צחוק. תשובות אלה יש להם רזונאנס בין־לאומי!

גדעון: ואתה אדון פרחחי, אתה הוא נושא התרבות אצלנו. רואים, רואים: כל המוסיקה פה על חולצתך: כנורות, מנדולינות, גיטרות — תזמורת סימפונית.

טוני (מסתמר): הו־הו, קמת על צידך השמאלי, מיסטר חתן. אתה כאן אורח נכבד, לא אתקוטט עמך. (פונה לצאת) אתה, מר כספי, מסור בבקשה, לרעייתך שאני אכנס שנית בערב. היא יודעת לשם־מה… (בעוברו על יד גדעון) “קיפ סמיילינג, מיסטר!” — לחייך מעט, להצטחק! אל תהיה קודר כל־כך, מיסטר חתן. גוּד בּאיי! (מצפצף מנגינה ויוצא)

כספי (לגדעון): נו, מה אתה אומר על ה“ציפור” הזאת? זהו עכשיו הנוסח העירוני שלנו. שלפוחית ריקה! הילולא וחינגא על בלימה, על הבל וריק! — לא, בשבילי די. אני יוצא לכפר. אם תסכים אסתדר על ידך, ולא — אנסה במקום אחר.

גדעון: נתחשק לך להיות חקלאי לעת זקנה, מר כספי.

כספי: כן, חקלאי, חקלאי. אני רוצה לגדל תפוח־אדמה שלי, עגבנייה שלי, פרה שלי — הרחק מכל העסקים האלה ומכל “היופי” הזה של היום.

גדעון: הו, מר כספי, אתה מרביץ לי כבר “ציונוּת”.

כספי: כך? יפה. אם־כן, אמור לי אתה, בבקשה: מדוע הלכת אתה ישר מן הצבא למושב “תל־יורם”? לא יכולת למצוא פרוטקציה ולהסתדר באיזה משרד?

גדעון: במשרד?! במקום שאחד מתבטל, השני עוזר לו, והשלישי מקשר ביניהם… — תודה רבה, אני אוהב לעבוד.

כספי: טוב. ומדוע הלכת דוקא ל“תל־יורם”, לישוב־ספר? לא היו מקבלים אותך בקיבוּץ ותיק, מסודר?

גדעון (בטון רציני): מר כספי, אצלי הגב תפור בתריסר מקומות. מימיני ומשמאלי נפלו חברים לעשרות. כולם — בחורים כארזים. ואם השטחים האלה, שכבשנו בדם זה, יישארו ריקים, אזי אני אומר לך, שזה היה בּלוף מחוּרבן: יקחו מאתנו את הכול כמו כלום.

כספי: ומה שאתה אמרת עכשיו זה לא “ציונות”?

גדעון (נבוך כלשהו): זה — מה שאני אמרתי, זה היגיון פשוט.

כספי: בסדר. בסדר. האמינה לי, שנינו אומרים אותם הדברים, אלא כשהדברים יוצאים מפי, אתה קורא לזה “ציונות”; כשאתה אומר אותם, זה נקרא “היגיון”. (גדעון מנסה להעיר משהו) טוב, טוב, תקרא לזה “ציונות”, תקרא לזה “היגיון”, אבל זוהי הדרך. אצלי זה מנוי וגמור: לחלץ את עליזה, לעקור את ה“דיבוק” שנכנס באשתי היקרה, ושכולנו יחד נסתדר ב“תל־יורם”.

גדעון: טוב ויפה. השאלה היא רק איך להגיע לכך, והאמצעים שאתה מציע, מר כספי, האמצעים — הם בניגוד לטבעי. אני מציע ללכת “דוּגרי”: פליט־פליט־פליט על כל הפשפשים האלה, השורצים פה מסביב לעליזה, וחסל כל העסק.

כספי: חס וחלילה. אם תתחיל ביד חזקה, תצא נגדך עליזה עם ה״דווקא" שלה… כאן מוכרחים ללכת סחור־סחור, שייווצר מצב כזה, מצב קטסטרופלי, המניח רק מוצא אחד: ללכת לכפר. — אל תהיה עקשן. בוא אתי אל פינתי, ואראה לך מה שהכנתי… (צועדים לעבר הפינה ורואים את ברבש תוקע ראשו בחלון הפתוח לחצר)

ברבש: בא זה “דוקטור מאבוּז”? — אם הוא פה, אני לא נכנס.

כספי: קיקיון איננו כאן.

ברבש: אבל אני ראיתי פרצוף שלו — מסתובב על יד הבית עם זה ה“מטאטא” שלו על הראש.

גב’ כספי (יוצאת מחדרה של עליזה): הוי, אתה תסלח לנו, אדון ברבש, עליזה סובלת מכאב ראש, היא לא תוכל לקבל את המסאז' היום.

ברבש (רץ להיכנס הביתה; שומעים את קולו במסדרון): עליזה חולה? כואב הראש? לא תקבל מסאז' היום? (נכנס) חושבים ברבש מטומטם, לא מבין כלום. זה “דוקטור מאבוז” שם בחדר שלה; עושה “פוליטור־מניקיור”, ולברבש אומרים “עליזה חולה!” (מתכון לעלות לחדרה של עליזה)

כספי (לגדעון): אתה רואה מי שׂורר בביתי!

גדעון (חוסם את הדרך לפני ברבש): הֶי, שמע בחור: אחורה פנה! אחת־שתים!

גב' כספי: אבל מה איכפת לכם? שיעלה! שיביט!

גדעון: מה הוא כאן? ראש משטרה? עושה חיפוש?

ברבש (אחרי הפסקה): אתה חתן שלה? בסדר. אתה גיבור מולדת, הרבצת למצרים בנגב — לא רוצה עסקים אתך. (בקול מוגבר) אבל די. חלאס. עבודה שלי — קדוש!

גב’ כספי: אדון ברבש, כולם יודעים: יש לך ידי־זהב. אבל זה מקרה, מחר נמשיך.

ברבש (דופק על השולחן): חלאס! לשלם הכסף. כל הכסף — במקום. עשר פעמים — מאה לירות.

גדעון (לכספי): עשר לירות מסאז' אחד?

כספי: בתוספת לגימה וקינוח־סעודה.

גב' כספי: ברבש יקירי, אסור לך לעזוב אותנו באמצע.

ברבש: בקשה. לא איכפת לי. ברבש אומר מלה — זה קדוש. כל הכסף — במקום!

גב’ כספי: בין כה וכה אין לי עכשיו, לא ידעתי שאתה —

ברבש: טוב. בקשה. אני מחכה עד בלילה. בשביל החתן. בלילה אני בא. לא יהיה הכסף, אוי ואבוי… (פונה לצאת)

גב' כספי (אחריו): אבל תבין, אדון ברבש, הלא אתה אדם חביב כל־כך.

ברבש (בפתח): אמרתי חלאס. דיבור אחרון — בלילה. לא יהיה הכסף, כל הבית שלכם רוקד “סאמבּה” והולך ל“אלטע זאכין”!

גב' כספי: אבל רגע אחד — (ברבש אינו שם לב. יוצא) מילא, אצטרך כבר להוסיף לו משהו כדי לפייס אותו. צרה שכזאת. (צפירת מונית מגיעה מן החוץ) זאת היא הגברת נפחא. אוי, רע לי בלב. (לגדעון) אתה תסלח לי: תצאו, בבקשה, לכמה רגעים. תטיילו ברחוב, או תשבו בגינה. (ממהרת לצאת; בפתח, לכספי) שמעת? בחוץ, בחוץ, — לא מאחורי הוילון באוזניים זקופות… (נעלמת)

כספי (מושך את גדעון אל פינתו): דווקא פה, תחת השולחן שלי. אתה מוכרח לדעת את הכול… (נעלמים מאחורי הוילון)

(גברת נפחא באה מן החוץ נרגשת, נושמת ונושפת, כולה — חימה. גברת כספי — אחריה.)

גב' נפחא (מטילה על השולחן את השעון עם השרשרת, שקיבלה מידי גב' כספי): זהב! זהב טהור! — מפף!… מירמה כזאת, שנטאז' כזה! טוב שבעלי הוא זהיר ובדק את הבחינה. לי זה לא היה עולה על הדעת, אל־אלוהים!…

גב' כספי: גברת נפחא יקירתי, הלא אמרתי לך שאינני בטוחה —

גב' נפחא: את אמרת?! — לא, את רצית להוציא ממני פרוטקציה במירמה ולתקוע לידי סמרטוט כזה. הלא זה בצל ולא שעון בצל ירוק מכוסה בחלמון של ביצה!

גב' כספי: תזכרי, גברת נפחא, אני התחננתי לפנייך: חכי לטרנספורט החדש…

גב' נפחא (מתרוצצת בחדר): כך לנצל את האמוּן שלי, את היחס האינטימי שלי — את הקומביניזון שלי הראיתי לה!

גב' כספי: אבל אני אחליף לך, גברת נפחא, תיכף ומיד אני נוסעת, אני מבטיחה לך.

גב' נפחא (כלא שומעת): הו, אני אשמה בכול. אני בעצמי, עם התמימות שלי, עם טוב־הלב שלי. לא לחינם אומר לי הקונסול: “סיניורינה יקרה, את פשוט נאיבית כמו ילד קטן”.

גב' כספי: בחיי, שהוא צודק, הקונסול הנחמד. עד מאה ועשרים שנה יחיה הקונסול הנחמד! ואת תראי, גברת נפחא, כל הטרנספורט יהיה לרשותך. תבחרי לך מה שתרצי —

גב' נפחא (אינה נרגעת): “מלה טובה!” — הוא לא רוצה כסף בעד השעון, רק “מלה טובה”… חכי, חכי, בעלי כבר ימלמל לכם מלה כזאת, שתחלחל לכם במעיים ובכל האיברים, מפּף!…

גב' כספי (בחרדה): גברת נפחא, את מתחייבת בנפש הילדה. מה את סחה? אני נשבעת לך: שמיים וארץ יתהפכו, והשעון יהיה בידך לזמן הנכון. אם את רוצה תבואי אלי בערב, אם לא, יכולה אני להביא אלייך —

גב' נפחא (נחרצות): תבואי אלי. אבל זכרי: המסיבה מתחילה בתשע. אם לא תמציאי לי עד אז, אזי — (בהדגשה מרושעת) היפיפיה שלך עם ההופעה המלכותית שלה, יכולה ללכת לעשות ספוֹנג’ה במקום לקבל את הכתר של מלכת־יופי! — מפּף! (יוצאת)

(גברת כספי מהלכת בחדר, פוכרת אצבעותיה בהתרגשות; רואה פתאום את עליזה על המדרגות.)

גב' כספי (לעליזה): שמעת? שמעת?

עליזה (מניעה ראשה; ברצינות רבה): שמעתי. שמעתי.

גב' כספי (תופסת את האפודה מהמכונה): אם־כן, לבשי את זה מיד ונצא לדרך.

עליזה (בצעקה): לא. לא. לא.

גב' כספי: אוי ואבוי לי, מה את מפחדת? הביטי, הלא זה כמו חזייה, כמו קוֹרסט אלגנטי. והכל ייכנס לכיסים. הביטי: הגדולים בכיסים הגדולים, והקטנים בכיסים הקטנים, ומשחילים את השׂרוכים והרצועות, והכול מקוּשר ומהוּדק, — זה יהיה יצוּק עלייך כמו קורסט מצויין.

עליזה: אני לא יכולה לעשות ענינים כאלה. זה מאוס עלי.

גב’ כספי: זה מאוס עלייך? — ומניין לך שמלת הטאפטה? וההדרכה של טוני, והמסאז', והטיפול של מוסיה קיקיון?

עליזה: אני לא ידעתי. אני לא הייתי מסכימה. אני יכולה גם עכשיו לצפצף על כל העסק.

גב’ כספי: לצפצף?! — ומה תגידי לבעלי החובות? הלא יקרעו אותנו לגזרים. ברבש עצמו יעשה לנו בבית חורבן בית־המקדש!

עליזה: אני לא אלבש קוֹרסט עם שעונים, אפילו אם יתלו אותי.

(רצה אל חדרה. גב' כספי ממהרת אחריה)

גב’ כספי: את תלבשי, מירשעת, את תלבשי, ולא — יכה אותנו השבץ, את שנינו יחד, בזה המקום. (סוגרת אחריה את הדלת בחדרה של עליזה)

(גדעון פורץ מאחורי הוילון של פינת כספי, מוכן לעלות בזינוק לחדרה של עליזה.)

כספי (עוצר בעדו): בשקט. בשכל. (גדעון נעצר) עכשיו אתה משוכנע?

גדעון: כן, הגיעו מים עד —

כספי: עד הקורסט!

תמונה ב    🔗

(מחוץ לעיר.)

(בחזית — כביש. מעבר לכביש, לעומק, סוכת־חנייה לאוטובוסים. על יד הסוכה — ספסל. מימין לסוכה — גדר של שיחי־צבר. משמאל — באלכסון, לעומק — דרך־עפר, ועליה נראה חלק אחורי של טנדר, השמיים מעוננים. מטפטף גשם.)

(עם פתיחת המסך. נשמע מאחורי הקלעים, מימין, טירטור של אוטובוס שנעצר. מן הצד ההוא באים הגברת כספי ור' ניסן. את הגברת כספי אין להכיר כלל. היא חבושה מטפחת, הקשורה מתחת לסנטרה; על עיניה — משקפיים כהים. גופה, בחלקו העליון, וכן גם מן המותניים ולמטה — מרופד כהלכה. היא נושאת בידיה סל־ירקות. לפי התלבושת והמראה דומה היא לאיכרה שמנה, בת־מושבה. ר' ניסן במראהו הרגיל, נושא תחת בית־שחיו תיק של טלית ותפילין. בעקבות השניים הולכים כספי וגדעון. כספי, במראהו הרגיל, ללא כל שינוי. גדעון לבוש כשוטר; על עיניו משקפי שמש, ופניו עטורים זקנקן צהוב.)

ר' ניסן (לגדעון): אדוני הסרז’נט, עלילה הוא מעליל עלי, השען הזה. לא היה ולא נברא.

גדעון (בשינוי־קול): קדימה, קדימה. שבו על הספסל.

ר' ניסן: ובמזג אוויר כזה. בגשם. —פֶה, כספי; פה, אני אומר לך.

כספי: אין לנו פנאי לדיבורים, ר' ניסן. (לגדעון) אדוני הסרז’נט, מה דעתך, כדאי לבדוק באוטובוס?

(גדעון מניע ראשו לחיוב; שניהם עוברים ימינה.)

גב' כספי (יושבת על הספסל): אסון גדול, ר' ניסן, אסון גדול!

ר' ניסן: אל תפתחי פה לשטן, אשה.

גב' כספי: אבל מה יהיה עכשיו?…

ר' ניסן: מה צריך להיות? בשום פנים אין להכיר אותך בלבוש זה, רוצה לחטט בין הירקות, יחטט לו; הלא שם אין לנו כלום. העיקר אל תרבי שיחה; ישאל מה שמך, תגידי לו איזה שם מן ההפטוֹרה, ככה באינפוף, נאמר (מאנפף) גנסיה, גנסיה נחמני.

גב' כספי: לא זה העיקר. (תופסת במותניה) אוי ואבוי, אסון גדול!

ר' ניסן: גוואלד, אידענע, שלא יתחשק לך ללדת פה על אם הדרך. נדמה לי שאת פטורה כבר ממצווה זו…

גב' כספי: איזו מצווה! איזו לידה! — הרצועות נקרעו לי שם. הסחורה גולשת, ירדה ליד המותניים משני הצדדים…

ר' ניסן: שא־שא, תימכי את המותניים בידייך, שהסחורה לא תגלוש, והאנחי כל הזמן, האנחי בקולי־קולות, והתפתלי כנחש. הרעישי עולמות: אתקפה יש לך — כיס המרה, אוּלקוּס, התהפכות המעיים, והעיקר — לא לקום מן המקום.

(כספי וגדעון חוזרים מצד ימין.)

ר' ניסן: שמע, אדון כספי, זה שנעשית בלש, סוכן־משטרה — מילא; בימינו אי אפשר להתקיים מפרנסה אחת… אבל ביחס אלי — הרי אתה מכיר אותי, מה זה נטפלת אלי?

כספי: מכיר, מכיר אותך היטב… עכשיו נעשה היכרות עם התיק שלך! (לגדעון) אדוני הסרז’נט, הואילה בטובך, משש נא בכליו של מכובדנו, ר' ניסן שיחיה.

ר' ניסן (מרים את תיקו; בתרעומת): טלית־ותפילין! טלית־ותפילין אף הם כבר בגדר קונטרובּנדה אצלכם? אוי, רבונו־של־עולם! “ארץ ניתנה בידי רשע”! (תוחב לידי גדעון את התיק) הא לכם, הא לכם!

גדעון (מחפש ומוציא מתחת לטלית ותפילין צרור נקניקים): ומה זה, למשל?

ר' ניסן: מה פירוש? נקניק! נקניק כשר בתכלית הכשרות.

כספי (נוטל את הנקניק לידיו, מניפו למעלה ומסובבו): רבי נקניק ברבי ניסן, איזה שעונים אתה נושא בבטנך: “זניט”, “דוקסה”, “אומגה”? (לגדעון) תן את הסכין שלך, סרז’נט!

(גדעון: מוציא את סכינו, פותח את הלהב)

ר' ניסן (בחימה שפוכה): מה? בסכין שלכם? “טרפניאקס”! הרי אתם חותכים בסכינים שלכם כל טריפה ונבילה. אין לכם רשות להטריף את הנקניק שלי! לכלבים אצטרך לזרוק אותו. אני ארעיש עולמות!

כספי (מוסר את הנקניק לגדעון): טוב. נפתח את הנקניק במשטרה. נזמין סכין מיוחדת, ישר מבית החרושת. (פונה לגב’ כספי היושבת על הספסל, ראשה כבוש בזרועותיה המשולבות על המשענת, והיא מתפתלת בגניחות) עכשיו הגיע תורך, גברת נכבדה. קומי־נא, במחילה מכבודך, ונחזה בך.

(גברת כספי אינה משנה את מצבה, מוסיפה להתאנח.)

ר' ניסן: גזלנים! רשעים מרושעים! מתעללים בנפש חיה. בן־אדם מתפתל לעיניהם במכאובים, בקור, בגשם.

כספי (רומז לגדעון, וזה מוציא מכיסו דפדפת ועט נובע; — לאשתו); מה שמך, גברת נכבדה?

(גב' כספי מאנפפת משהו מבלי להרים ראשה)

כספי: מה את מאנפפת שם, מדאם?

ר' ניסן (ברוגזה): “גנסיה” היא אמרה לכם, “גנסיה”.

כספי (לגדעון): “גנסיה” היא אמרה?

גדעון: משהו בדומה לזה. (רושם)

כספי (מתכופף אל אשתו): ושם־המשפחה, אה?

גב' כספי (מבלי הרים ראש, באינפוף): נמפּמפּפּי.

כספי (מרים ראשו; לגדעון, בתימהון): נאמפּאמפּאפּי?

ר' ניסן: “נחמני” היא אומרת: גנסיה נחמני מעפולה, רחוב שמואל הנגיד, מספר ארבעה.

כספי (לר' ניסן): וכיצד העלית אתה את שמה וכתובתה? ברוח־הקודש? בנבואה?

ר' ניסן: מה נבואה? מי נבואה? קרובת משפחה של זוגתי. נוסעת אל אחותה בירושלים.

כספי: ומדוע היא מפמפּפּת" ככה?

ר' ניסן: סדום! סדום ועמורה! בן־אדם יש לו אתקפה, גווע לעיניהם, והם מחזיקים אותו בגשם, עושים להם חוּכא ואיטלוּלא. הנה הסל לפניכם. עשו בדיקה, וסוף לדבר.

כספי: לבדוק בסל? אתה יודע בדיוק איפה צריך לבדוק…

(אנחותיה של גברת כספי מתגברות.)

ר' ניסן: גזלנים! האשה זקוקה לבדיקת רופא, ולא לבדיקת משטרה.

כספי (לגדעון): אדוני הסרז’נט, בוודאי עברת קוּרס עזרה ראשונה. אולי תמשש בדופק שלה?

גדעון (נוטל כף ידה של הגברת כספי, בעוד זו אינה מרימה את ראשה ממשענת הספסל; מביט על שעונו): הדופק בסדר. (לגברת כספי) לשכּב, בבקשה. (מנסה בעדינות להטותה אחורנית כדי שתשכב; גברת כספי מתפרצת בגניחות קולניות)

ר' ניסן (מרתיע עצמו קדימה): בזהירות, בזהירות, הניחו לה.

כספי (לגדעון): נסה לבדוק אותה מצד הגב תחילה.

גדעון (מקיש באצבעו על גבה של גברת כספי, מעשה רופא — מלמעלה למטה; מגיע עד שיפולי המותניים, מתעכב, מקרב את אוזנו): כאן מדרדר משהו. דופק.

ר' ניסן: חידוש גדול! דופק אצלה! — אחרי הבהלה שעשיתם, באמת נס גדול הוא, שהלב עדיין דופק אצלה…

כספי: איזה לב? הלב הוא בצד שמאל מלפנים, ואצלה דופק פה, מאחור בצד ימין, סמוך למותניים.

ר' ניסן: גוואלד, הם עשו לה נפילת־הלב, מרוב פחד יצא אצלה הלב ממקומו!

גדעון (מצמיד אוזנו במקומות אחרים על הגב ובאזור המותניים): דופק… דופק… גם פה. גם פה.

(ר' ניסן נסוג חרש לעבר גדר־הצבר; נעלם.)

כספי (מתקרב, מקשיב גם הוא בשימת־אוזן): הפלא ופלא. בכל מקום שנוגעים דופק אצלה. היא מתקתקת מכף רגל ועד ראש. (לגדעון) סכנת־נפשות. אל הטנדר צריך לקחת אותה, מיד אל הטנדר!

(שניהם מקימים את הגברת כספי, כשהם אוחזים בזרועותיה מימין ומשמאל. היא מתיישרת בעל־כורחה ב“אוי” גדול ונורא; ידיה מרוחקות עתה ממותניה, היא צועדת צעד קדימה, ובו ברגע נשמעות שתי נקישות על הקרקע. היא נרתעת אחורנית. על הקרקע נראים שני שעונים מעוררים קטנים אלגנטיים, הפורצים בצילצול רעשני כמתחרים זה בזה.)

כספי (לאחר שהשעונים השתתקו): שני שעונים כאלה בבת אחת. מזל־ברכה! אין פלא שסבלה מכאובים כאלה… אבל זה עוד לא הכול. לפי הדפיקות יש לה עוד כהנה וכהנה: גדולים וקטנים וקטני־קטנים. (לגדעון) אדוני הסרז’נט, מוכרחים להוליך את האשה מרת גנסיה אל הסוכה. נעמוד בחוץ ונחכה עד שהיא תתפרק שם ותצטלצל עד הסוף…

גדעון מוליך את הגברת כספי לסוכה, היא גוררת רגליה בכבדות, נאנחת וגונחת על כל צעד.

כספי (מביט לצדדים): ר' ניסן, היכן אתה? מזל טוב, ר' ניסן, מזל טוב לך! (בקול רם) הקרובה שלך, מרת גנסיה נמפּאמפּאפּי, ילדה תאומים. שתזכה לגדל אותם לתורה, לחופה ולמעשים טובים!

 

מערכה שלישית    🔗

(החדר בדירת כספי. ערב. על השולחן מונחים הנקניקים של ר' ניסן והשעונים.)

(על הספה — תשמישי ההתחפשות של גדעון.)

(כספי עומד מול המראה, מתלבש בבגדי־שבת)

גדעון: איפה אני שם את ה“עדלוידע” שלי: המעיל, הכובע, הזקנקן הצהוב?

כספי: הכול — שם למעלה, בחדרה של עליזה. שם תהיה העמדה, המישלט שלנו. גם השעונים לשם, לפי שעה.

גדעון: בסדר. (אורז את השעונים בחבילה) מה דעתך, מר כספי? החותנת סבורה שלא הכרת אותה?

כספי: היא יודעת יפה שהכרתי אותה…

גדעון: התפלאה בוודאי, שלא אסרת אותה.

כספי: זה לא בתוכניתי. לי נחוץ רק שהיא תפחד מפני המאסר.

גדעון: אבל מה יהיה, כשנמסור את השעונים למשטרה, והיא תוזמן לחקירה?

כספי: בתור מה נמסור? — בתור מציאה. אנחנו אזרחים כשרים, מצאנו חבילה, ודי. בינתיים (רומז כלפי חדר עליזה) למעלה! הכול — למעלה!

(גדעון מעלה את חבילת השעונים ותשמישי ההתחפשות לחדרה של עליזה. כספי גומר להתלבש וחותך בסכינו של גדעון, שנשאר על השולחן, את הנקניקים של ר' ניסן לאורכם.)

כספי (לגדעון, החוזר מחדרה של עליזה): רואה אתה? אין כלום בנקניקים. הוא צעק “גוואלד” — הערמומי הזה. רצה שנחשוד בו, ולא ניגע ב“מרת גנסיה”.

גדעון: ומה נעשה עכשיו?

כספי: בנקניק?

גדעון: לא. אני מתכוון לתוכנית בכללה.

כספי: שמע, יקירי. מה שעשינו עד עכשיו זה היה “כלוֹרוֹפוֹרם.” עכשיו מתחיל העיקר. עכשיו צריך לקחת את הצבת ולמשוך, לעקור את ה“דיבוק” עם השורש. אבל לשם כך צריך אני להרכיב דיבוק גם לעצמי: אש מוציאה אש, ודיבוק מוציא דיבוק!

גדעון: הס. מישהו נכנס לחצר. (ממהר אל החלון הגדול, מביט בזהירות החוצה לכספי) היא באה, וגם עליזה; נפגשו, כנראה, ברחוב. הולכות אל הכניסה האחורית.

כספי: ובכן, מהר אתה וצא אל הרחוב. אחר־כך תיכנס ככה לתוּמך, כפי שנדברנו. זכור: תפקידך להיות הבחור הטוב, המלאך המושיע.

(גדעון חומק לרחוב, כספי חוטף את הנקניקים, עולה לחדרה של עליזה, סוגר אחריו את הדלת. — מן המסדרון הפנימי באות גברת כספי ועליזה. גברת כספי גוררת רגליה בכבדות; היא גונחת, רטובה כולה מהגשם.)

גב' כספי: אוי ואבוי, בגשם הניח אותי. נרטבתי עד העצמות.

עליזה (תומכת בה, מוליכה אותה אל החדר הסמוך): מהר, מהר, עלייך להחליף את הבגדים. (נכנסות לחדר הסמוך, הדלת שמה נשארת פתוחה)

גב' כספי (אגב החלפת הבגדים): הוא לא שב עדיין, הרוצח, בוודאי — במשטרה. מוסר את השלל. לבי אומר לי שהוא ימסור גם את שמי, אוי ואבוי לי!…

עליזה: חדלי, אמא, הוא לא יעשה זאת.

גב' כספי (באה אל החדר הקידמי): הוא כבר מסוגל לכול, אחרי מה שעשה היום. (לעליזה) ואת — את אשמה בכול. אילו נסעת אתי יחד, היה הכול עובר בשלום. כנגד בתו היחידה לא היה מעז…

עליזה: אל תצעקי עלי. גם ככה מזמזם לי כבר פרימוּס בראש.

גב' כספי: ריבונו־של־עולם, מה יהיה עכשיו? הלא אני צריכה לקבור את עצמי חיים. הגברת נפחא תבוא לקבל את השעון, אוי ואבוי לחיי. וברבש?! וקיקיון?! וטוני?! לכולם הבטחתי. מה תגידי לכולם?

עליזה: מי? אני? — אני לא צריכה להגיד כלום. לי כבר לא נחוץ כלום. (בקול בכי) קילקלתי לי את היחסים עם גדעון — אני כבר לא רוצה שום דבר.

גב' כספי: ככה?! — את כבר לא רוצה שום דבר? את תצאי לך כמו ברווז מהבריכה, ואני אהיה השׂעיר לעזאזל? (מקוננת) אוי, אוי, אני חזקה מברזל, אם אינני מתפוצצת בזה המקום. כל תקוותיי תליתי בטרנס־פורט הזה. קורסט כזה! קורסט מלא וגדוש! מטמון, אוצר שלם!

כספי (קולו נשמע מתוך חדרה של עליזה, שר בקול רם): “בּא מיר בּיזטוּ שיין, בא מיר האסטוּ חן, בא מיר ביזטו” — —

גב' כספי (המומה): הלא הוא שם! (לעליזה) מה את שותקת?

(עולה במהירות במדרגות, דופקת באגרופיה על הדלת) פרובוקטור! שפּיון! רוצח!

(כספי פותח את הדלת, מופיע הדור בבגדי השבת, אוחז בידו גליון־נייר גדול. אשתו נרתעת למראהו.)

כספי (יורד במדרגות בחשיבות; מנפנף בגליון): כותרת נחוצה לי! איזו כותרת מצלצלת. ידיעה בעתון זקוקה קודם־כול לכותרת. (מנסה להכריז כמוכר־עתונים ברחוב) “סנסציה! הוצאה מיוחדת! השען כספי מחסל חבורת מבריחים!” — לא רע. (מכריז שוב) “השען כספי מסגיר את אשתו לידי המשטרה!” — זה יותר טוב. “אשה בת חמישים ממליטה שני שעונים מעוררים בבת אחת!” (חוזר ועולה במדרגות, מכריז) “אם של מועמדת למלכת־יופי חלתה בהשתפכות הלב!” (נכנס לחדר עליזה וסוגר אחריו את הדלת)

גב’ כספי (אחרי הפסקת־תדהמה): אסון! חמת אלוהים! חשבתי עוד לנסות, לסובב את הגלגל לכאן ולכאן, אבל אם הוא מפרסם אותנו בעתונים, אין עוד שום הצלה. אבדנו. (לעליזה, בצעקה) מה את יושבת כבול־עץ? מה את שותקת? אסור לתת לו שיצא מכאן. — גוואלד, גוואלד, אצל הבריות מתהלכים עם קונסולים, עושים מסיבות עם מלמלה שווייצרית, ואני עם מזלי החשוך והשומם — (על־יד הדלת הסגורה של חדר עליזה, בתחנונים) יחיאל, גזלן, מה אתה רוצה מאתנו? מדוע אתה מוריד אותנו חיים שאולה? למה לך להביא עלינו חרפה כזאת?

כספי (בחדרה של עליזה; שר): “בּא מיר בּיזטו שיין, בא מיר האסטו חן” ־ ־

גב’ כספי: יחיאל, יחיאל, מה זה היה לך? מה אתה שר? איזה דיבוק נכנס בך?

—

(נשמע ציפצוף מנגינה בחוץ.)

עליזה (נעקרת ממקומה): גדעון בא. — אמא, יהיה מה שיהיה, אני אספר לו הכול. לא איכפת לי. הייתי טיפשה, אידיוטית, אבל — (בדמעות) אם הוא אוהב אותי…

גב' כספי: חלילה לך לפצות פה. הוא לא צריך לדעת מה שקרה לנו. תשתקי כמו השולחן הזה. אחרי החתונה תוכלי לספר הכול. עכשיו צריך להחזיק בו, להציל מה שאפשר.

גדעון (נכנס, מתחכך בצווארון מעילו הזקוף): אוּפף… גשם. כל היום היה טיפטוף, ועכשיו בבת אחת —

כספי (בחדרה של עליזה): “בא מיר ביזטו שיין, בא מיר האסטו” ־ ־

(גדעון פותח את וילון פינת־העבודה, מתבונן)

עליזה: הוא שם, בחדר שלי.

גדעון (בקול, לעבר חדר עליזה): מר כספי, מניין לך קול כזה? ממש סופרנו קולוראטוּרי!

גב' כספי (רומזת לגדעון, אצבעה על פיה, בלחש): תגיד לי, בבקשה, גדעון יקירי: איך הוא היה פה אחרי הצהריים? לא הרגשת בו איזה שינוי, איזו זרוּת?

גדעון (מושך בכתפיו): אינני יודע. אחרי הצהריים הייתי כל הזמן מחוץ לבית.

גב’ כספי: אינני יודעת מה התחולל פה. אין להכיר אותו. לבש בגדי שבת, נסגר בחדרה של עליזה, יוצא וחוזר ונסגר, רוצה לכתוב בעתונים, שר כל הזמן…

כספי (יוצא, והגליון בידו; אגב ירידה מהמדרגות): יחיאל כספי! “המדינה — זה אני!” מחר יתנוסס שמו של יחיאל כספי בכל העתונים. כולם ירימו על נס את שרוּתו! יחיאל כספי יהיה מפורסם בכל המדינה! נשיא המדינה יזמין לסעודה את יחיאל כספי! ראש הממשלה יצטלם עם יחיאל כספי! שר החוץ! שר האוצר!

גדעון: מר כספי, נדמה לי שאתה מבלבל קצת את ה“יוצרות”…

כספי (באדיבות יתירה): סליחה, סליחה, אדוני הצעיר. הרשני־נא להציג לפניך את הגברת הזאת. (מראה על אשתו) אורחת מעפולה, (מאנפף) מרת גנסיה, גנסיה נמפמפאפי… היא פֶנומן: פנומן עולמי! הלב דופק אצלה במותניים מאחור, והיא ממליטה שעונים מעוררים!

עליזה (מתייפחת): אמא’לה, מה הוא מדבר? הוא לא מכיר אותך!

גב' כספי: גוואלד, הוא יצא מדעתו. הוא משתגע. עליזה, הביאי מים קרים. צריך לשפוך על ראשו. — מגבות! מגבות! צריך לקשור אותו! (רוצה לעצור את כספי)

כספי (מתחמק; עומד שוב על המדרגות): לתפוס את יחיאל כספי?! לקשור את יחיאל כספי?! — מאוחר, רבותי. “המדינה — זה אני, אני־אני־אני!” יחיאל כספי הוא אישיות דינאמית כעת. הוא מלא מרץ, פעיל, בעל יוזמה. הוא רץ עם כל העולם! הוא מצא לו כבר “טיפוס”! אם הוא ירצה הוא יהיה גם מלכת־יופי. הוא ימרח את עצמו במישחת “קיקיוֹניק” מכף רגל ועד ראש, עם דקולטה מפנים ומאחור. הוא יסע במוניות, יטוס באווירונים. הוא יגיע להוליבוד. פיפר לוֹרי ואיבוֹן דה קארלו ובטי גרייבּל ינשקו לו בכל מקום שהוא ירצה. אפיים ארצה! הבו גודל ליחיאל כספי! הבו גודל ליחיאל כספי! (נעלם בחדר עליזה)

גב' כספי: אוי ואבוי לנפשי! מלכת־יופי הוא רוצה להיות, שימרחו לו וינשקו לו… — קדחת תקפה אותו, קדחת לבנה! זה הכול מהסוציאליזם שלו: בּורוּכוב, בּורוּכוב, בּורוּכוב! כשהיה צעיר היה נואם, נואם ופולט את הכול. עכשיו הכול נתקרש במוחו, אבוי לנו. — גדעון, מחמל נפשי, רק אתה יכול להושיע, אנחנו שתי נשים מסכנות, מה יש בידינו לעשות? — קח לך איזה חבר לעזרה, אדם נאמן, שומר סוד, אוי ואבוי לחרפה שלנו, תקשרו אותו בחבלים ותוציאו אותו מכאן מיד. קודם־כול הוא זקוק לשקט, להחליף את הסביבה. תקח אותו אליך לכמה ימים, תציל אותנו, גדעון מחמל נפשנו—

גדעון: טוב, טוב. אני, כמובן, מוכן לעזור. אבל לא צריך להתחיל מיד בחבלים. אני אנסה לדבר אליו, לשכנע אותו. (מתחיל לעלות במדרגות)

עליזה: כן, כן, גידי, דבר אליו. יש לו יחס אליך, הוא מחבב אותך, הוא ישמע לך. (לאם, ברוגזה) לא הייתי יכולה לראות איך קושרים את אבא בחבלים…

(גדעון פותח את הדלת לחדרה של עליזה, מתעכב רגע)

כספי (בפנים): בוא, בוא, נקניק נחמד שלי, היכנס, היכנס. “בא מיר ביסטו שיין, בא מיר האסטו חן” ־ ־

(גדעון נכנס, סוגר אחריו את הדלת.)

עליזה (אחרי הפסקה קלה; לאמה, כמעט בחריקת־שיניים): ואת מספרת מעשיות על סוציאליזם, על בורוכוב? — טיפוס הוא מצא לו, את שמעת יפה: טיפוס! מלכת־יופי הוא רוצה להיות, זהו השיגעון שלו. — את גרמת לזאת, את אשמה בכול!

גב' כספי: אני “טיפוס”? — אני “מלכת־יופי”? (מראה על הפלקאט) אני מצולמת פה בבגד־ים פתוח?

עליזה (מזועזעת; בקול חנוק; בהתייסרות): אני מצולמת. כן, אני. עשיתי מעשי קופים, אבל מי הביא אותי לידי כך? — את! את התלבשת עלי, רכבת עלי, נכנסת לי לגרגרת והפכת לי את כל “ההווייה”. נעשיתי מטומטמת לגמרי.

גב' כספי: אני? — אני השחרתי את פניי, זחלתי וטיפסתי והפכתי עולמות. בשביל מי? בשביל מה?

עליזה: בשביל להיות בדרגה אחת עם הגברת נפחא שלך, שתוכלי להתנפח כמוה, שיכירו אותך בכל מקום ויקנאו בך, כמו שאת מקנאה באחרים.

גב' כספי: טוב, יש לך אמא — מפלצת, שד משחת. ולמה הלכת אחריי, אם זה לא לפי רוחך? את לא תינוקת בת חמש. מדוע לא התקוממת? למה התמרחת ואכלת תפוחים צלויים כל היום? אוי ואבוי, מה שאני הוצאתי רק על התפוחים האלה!

עליזה (בדמעות): אני לא חשבתי מה שאת חשבת. אני יודעת: את חשבת שבחוץ־לארץ יחטוף אותי איזה לורד עשיר, או מיליונר אמריקני. אבל אני באמת חשבתי ללכת לכפר עם גידי. מכל מקום בעולם הייתי חוזרת אל גידי שלי ל“תל־יורם”. כן, שתדעי לך. אני רציתי רק כלפי החברות שלי, שלא יחמיצו פנים כנגדי: “נעבּיך, עליזה לא היה לה מזל בעיר, מסכנה — היתה מוכרחה ללכת עם איזה קבצן לכפר”. רציתי להראות לכל הפטפטניות, שאני יכולה להצליח יותר מהן פי־אלף, ושאני דווקא הולכת לכפר עם גידי, לא מפני שאני מוכרחה, רק מפני שאני, מפני שגידי, מפני שאנחנו — (בבכי) כל כך אוהבים זה את זו…

(גדעון יוצא מחדר עליזה, סוגר את הדלת, יורד בזהירות במדרגות. שתי הנשים מביטות אליו בציפייה מתוחה.)

גב’ כספי, עליזה: נוּ? — נוּ?

גדעון: הוא מסכים לנסוע אלי, ל“תל־יורם”. ואפילו תיכף. בתנאי שעליזה נוסעת אתנו.

עליזה (בשמחה) מצויין, מצויין. אני כבר מתחילה לארוז.

גב' כספי (כנשוכת־נחש): את ואבא! את ואבא! אני משכתי בשארית כוחותיי, רציתי להוציא את כל הבית מהאשפה, שיהיה לנו איזה מראה־פנים, איזה מעמד בין הבריות. עכשיו, כשהכול נופל ומתמוטט, תשאירו אותי לבדי, כפּרה בעד כל החטאים? — לא. אני אהיה ב“תל־יורם” לפניכם, ונראה איך תשליכו אותי משם! (ממהרת אל החדר הסמוך) אני רוצה לראות איך תשליכו אותי משם! (סוגרת אחריה את הדלת בחוזקה)

עליזה (אחרי הפסקה): גידי… אתה רוצה, שאני אסע אתך ל“תל־יורם”?

גדעון (בלא־איכפתיות מכוּונת): כמובן. הלא מישהו צריך לטפל באבא. אני עסוק למעלה־ראש.

עליזה: רק בשביל זה? נדמה לי, שבאת הנה במטרה מסויימת…

גדעון: מטרה? – כן, על יד “עיראק־סואידן” אמרו כולם שאני קלָע מצויין; אבל עכשיו, כפי־הנראה, החטאתי את המטרה…

עליזה: גידי, אל תהיה כזה מין “ארטיסט”… אם אינך אוהב אותי יותר, תגיד לי ישר בפנים.

גדעון: אני? — אני יכול לאהוב בחורה, אבל אני לא יכול לאהוב — “טיפוס”! (מחקה אותה) “היא מוכנה לנשיקות, ולא מתנשקת”!

עליזה (רוקעת ברגליה): אני לא טיפוס! אני לא טיפוס! אני מצפצפת על כל הטיפוסים! (קורעת את הפלקאט מעל הקיר) אני פשוט ליזיק, ליזיק שלך! (קופצת ונתלית על צווארו בהנפת רגליים אחורנית) ליזיק החבּובּה שלך. (מתנשקים. גדעון יושב, מחזיק את עליזה על ברכיו. הם מביטים זה בפני זו, צוחקים ומתנשקים שוב)

עליזה: ולא איכפת לך, שיש לי פה קצת חריצים על יד העיניים?

גדעון (נושק זויות עיניה): הם חבּובּים מאד. כשאת צוחקת הם כמו קווי־שמש דקים.

עליזה (צוחקת): גידי, מאימתי נעשית משורר?

גדעון: את רוצה לומר “טיפש גמור”…

עליזה (צוחקת): לא־לא, באמת. — ומה תעשה בשערות הדקיקות שלי, פה על השפה העליונה. אני רציתי למענך, שהיא תהיה נעימה יותר, חלקה —

גדעון: הייתי מדביק את כל השערות הדקיקות בחזרה. אני לא אוכל שזיפים קלופים…

עליזה (מתפתלת בצחוק־עדנה): טיפש. טיפש. — אבל, הרגליים שלי! הלא אני אהיה “דוּבּה”. תראה: אני אהיה דובה…

גדעון: את תהיי כמו מלכת־שבא. את יודעת, היו לה שערות על הרגליים — נורא!

עליזה: כן? אז מה?

גדעון: ובכל זאת, שלמה המלך נתן לה את כל חפצה, והם היו “מפסוּטים”!…

עליזה: ח־ח־ח, אבל אני לא רוצה. אני אגלח. אגנוב את כל סכיני הגילוח שלך!

גדעון: אוי ואבוי יהיה לך, אם אתפוס אותך.

עליזה: אתה לא תתפוס אותי. (קופצת מעל ברכיו)

גדעון: אני אתפוס אותך. (רודף אחריה סביב־סביב בחדר)

(מבחוץ נשמע קול נקישות חזקות על דלת המסדרון.)

עליזה: עכשיו תתחיל לבוא כל ה“חאליאסטרה”!

גדעון: את הימלטי למטבח. אנחנו נעשה פה ניקוי יסודי…

(עליזה נושקת לו נשיקה חטופה ובורחת למטבח.)

גב' נפחא (במסדרון): גברת כספי! גברת כספי!

כספי (יוצא ממקלטו, לגדעון): קח את הסכין, מהר אל פינתי וסגור את הוילון אחריך. אתה זוכר את התוכנית?…

גדעון: בסדר. (תופס את הסכין, חומק)

כספי (מכניס את הגברת נפחא בסבר־פנים אדיב ביותר): בבקשה!

גב' נפחא (בתלבושת־נשף, כולה רישרוש ו“שיק”; רותחת ומפעפעת): מפף… מפף… היכן היא אשתך? היכן היא ה“יאחנה” השקרנית הזאת? בערב, היא אמרה, הביתה היא תביא לי.

כספי (בנחת): שקט, גברתי, שקט. את היא הגברת נפחא?

גב' נפחא: מה מסרה לך אשתך בשבילי?

כספי (ב“תמימות” ואורך־רוח): את היא ממש אותה גברת נפחא, שהקונסול קורא לה “סיניורינה יקרה”?

גב' נפחא (במורת־רוח): כן, כן, “קונסול”, “סיניורינה” — השעון היכן הוא? כולם מצפים לראות את המתנה!

כספי: סליחה, גברתי, סליחה. חפץ יקר כזה… מי יודע? מניין לי הבטחון שאין בעיר עוד איזו גברת נפחא אחת, שהקונסול קורא גם לה “סיניורינה יקרה”? איך אפשר ככה? את צריכה להתחשב במצבי. אדם צריך להיות זהיר.

גב' נפחא: אל־אלוהים, מה הוא רוצה ממני, בן־אדם זה? עזבתי את האורחים, התחמקתי בסתר…

כספי: מה לעשות גברתי? כך סתם, בלי כל סימן? בלי שמץ בטחון? — לא, זה אי־אפשר.

גב' נפחא: איזה סימנים אני יכולה לתת לך?

כספי: רגע אחד. רגע אחד. פנינה שלי סיפרה לי, כי השבוע הואילה הגברת נפחא בטובה להראות לה משהו, כמדומה לי, דבר של תלבושת משלה. נו, איך קוראים לזה —

גב' נפחא: אני? לאשתך? מה הראיתי? איפה הראיתי? אל־אלוהים, אני מתפקעת. הקונסול יגיע שם, ואני —

כספי: חכי, חכי. בשביל הנשף היא קנתה את זה, כך אמרה פנינה שלי, נוּ, איך קוראים לזה, זה מונח לי על הלשון; קוֹ… קוֹ… קוֹ…

גב' נפחא: קומביניזון?

כספי: הו־הו־הו. את רואה, גברתי, רק סבלנות. — ואיזה, זאת אומרת, האריג? הצבע?

גב' נפחא: אוי, לבי… לבי… בבית ירגישו שאינני. יתחילו לחפש אותי. (בקול של מעונה) “פוֹפלין”, פופלין צרפתי.

כספי: ולמטה? בשוליים?

(גב' נפחא בעיניים עצומות, כמתעלפת, מושכת מעט את שמלתה כלפי מעלה משני העברים עד שנראים שולי הקומביניזון): מלמלה… מלמלה שווייצרית.)

כספי (בהתפעלות): איזה יופי! איזה “שיק”! מה ששווייצריה זו מסוגלת לייצר…

(ברגע זה מסלק גדעון את הוילון ומופיע על הסף. תלתל משתלשל על מצחו, שיניו לטושות, בעיניו מבט רצחני, והסכין בידו.)

גדעון (בקפיצה): המלמלה! המלמלה השווייצרית!

גב' נפחא (לוטשת עיניה בבהלה): בּאנדיט! — באנדיט עם סכין!

גדעון: המלמלה השווייצרית!

גב' נפחא: (נסוגה באפס נשימה): העולם התחתון! שודדים! — הצילו! (נמלטת בפחד)

(כספי וגדעון פורצים בצחוק.)

כספי (לגדעון): גזלן שכמוך! מדוע לא חתכת את המלמלה? את כל הגדוּלה היית מסלק ממנה!…

גדעון: אין צורך. בין כה וכה איבד הקומביניזון את הצבע הוורוד שלו. הוא הלבין מרוב פחד! חחח…

ברבש (פותח במשיכה את תריס החלון הפונה לחצר, תוקע ראשו החדרה): איפה גברת?

כספי: נסעה. איננה בבית.

ברבש (קופץ בעד החלון פנימה): “פוליטור־מניקיור”, תספר לסבתא. (משקשק באצבעות ימינו): מאה לירות, יא־חוואג’ה, מאה לירות!

כספי: אתה רוצה לתת לי מאה לירות?

ברבש: אתה לך לך! (מראה על השעונים בפינת העבודה) לך ל“פיס־טוּקים” שלך. — איפה גברת? איפה עליזה?

כספי: נסעו, אמרתי לך.

ברבש: טוב. (מראה על השולחן, על השרפרפים והספה) גם זה נוסע. גם זה. הכול נוסע — “מאס־סלאמי” — עצים לכביסה, תחת הדוד. (מתחיל להפשיל את השרוולים)

(גדעון פוסע כנגדו, אף הוא מפשיל שרוליו.)

ברבש (לגדעון, מצביע על המראה): תביט במראה — אחר כך אתה לא מכיר פרצוף שלך..

גדעון: אתה שים שיניים בכיסים, אחר־כך אתה לא מוצא אותם…

ברבש: אדון כספי, לך לטלפן “עזרה ראשונה” בשביל חתן שלך.

גדעון: שמע, בחור “ז’יאוז’יצו” אתה יודע?

ברבש: “ז’יז’יצו, ז’יז’יצו”. אני לא צריך “ז’יז’יצו”, אני “מרביצו”!

(הודף אגרוף בכל כוחו כלפי גדעון. גדעון מתחמק ותוקע לו לברבש בשיפולי חזהו לפי מיטב האמנות היפאנית. ברבש נופל ומשתטח בגניחה ממושכת; שוכב בלי־נוע)

גדעון: אין דבר. בעוד כמה דקות יתאושש. (פונה אל חדר עליזה)

כספי (לגדעון): הסוציאליסט שבי מתקומם. ברבש זה — הריהו בעצם פרולטריאט כשר. הוא עמל כאן בזיעת אפיים, הכותונת היתה נדבקת אל גבו. בוא, נבדוק במה אפשר לפצות אותו. (עולים שניהם לחדרה של עליזה, מניחים הדלת פתוחה)

(ברבש מתחיל להתרומם אט־אט, יושב על הרצפה המום, משפשף עיניו, מגרד ראשו.)

(כספי מופיע בפתח חדרה של עליזה ומטיל מלמעלה ישר אל חיקו של ברבש את צרור הנקניקים.)

ברבש (יושב על הרצפה, הופך את הנקניקים בין כפות ידיו): שווה־לא שווה… (קם עם הנקניקים ביד) מילא, אצלי לב טוב, מרחם עליך. — איפה חתן שלך? אה, ברח? חחח, “ז’יז’יצו־ז’יז’יצו” — “פאספוּס” אחד!… (דוחף את דלת המסדרון החיצוני ברגלו ויוצא)

(נשמעות דפיקות על דלת המסדרון הפנימי, ומיד מופיע שם בפתח קיקיון.)

כספי (ממתיק את עצמו מאד־מאד, ב“נוסח צרפתי”): לַבבקשה, לבבקשה…

קיקיון: פרדוֹן. אני בסטאַנטרה. לא רציתי מראנקוֹנטריי עם זה הגיגוֹלוֹ, לה פרא־אדם ברבש —

כספי: סהנהפּא דבר. סהנהפּא דבר —

גדעון (מתוך חדר עליזה): מי זה בא, מר כספי?

כספי: סה להמוסיה קיקיון, “להפרופסור דהלפיטוּם הקטורת”.

קיקיון (נעשה אי־שקט): איפה גברת כספי, גברת עליזה?

כספי: עשו לפרומֶנאד, לרחוק, לרחוק. אני עכשיו מקבל לטיפול, במקום גברת עליזה. יש לי פה קצת שערות באוזניים, מוסיה קיקיון. אתה תעשה לי “לה מישל דהלטבע” —

קיקיון (בפשטות גמורה): בלי “פוילע שטיק”, אדון כספי. אני צריך לקבל בעד שבוע ימים של טיפול.

כספי: “פוילע שטיק?” — מזל טוב! איזו עברית צחה, ואני כל הזמן שובר את לשוני לדבר אתו צרפתית…

גדעון (יורד מהמדרגות): ואני אדבר אתו “אספּראנטו” (מכוון כנגדו את אגרופיו) שפה בינלאומית, מובנת לכול…

קיקיון (נרתע): שמע, אל תתעסק אתי!

כספי (לגדעון): תן לו לטיפה על הבלורית!

קיקיון (מוסיף להתפתל): אם תגע בי, חייך אינם שווים פרוטה.

גדעון: אני רגיל לסכן את חיי. (מזנק אליו)

(קיקיון קופץ על השרפרפים, מתחמק, גדעון רודף אחריו.)

כספי (עומד מן הצד): “לקופץ”, מוסיה קיקיון, “לקופץ”! — ס'אה טרֶה מצחיקאבּל!

(ברגע זה מופיע טוני בפתח הדלת של המסדרון החיצוני. הוא נעצר בתדהמה.)

קיקיון (מצביע על טוני, צועק): הוא צריך לקבל אחוזים!… גדעון מזנק אל טוני, וזה נסוג בבת־אחת ונעלם. בינתיים ניצל קיקיון את ההפסקה הקטנה והספיק להגיע אל החלון האחורי. ברגע שהוא מוכן לקפוץ החוצה, מדביקהו גדעון, אוחז בבלוריתו ומושכו חזרה. — הבלורית נשארת בידי גדעון. קיקיון עצמו נשמט מן החלון אל רצפת החדר, יושב שפוף, כהלום רעם, ומכסה בשתי ידיו על קרחתו הטוטאלית.

גדעון (מסובב בתימהון את הבלורית בין אצבעות ידו המורמה)

כספי (בנוסח “תפילת־כּפרות”) זה חליפתי, זה תמורתי. זה התרנגול יישאר עם הקרחת, ואנחנו ניכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום!

תמונה ב    🔗

(שעת אחרי־צהרים ביום של סוף קיץ. חצר המשק של גדעון ועליזה ב“תל־יורם”.)

מימין —אגפים של לול ורפת, ושער קטן לכניסה מהחוץ. משמאל — חזית הבית וגינת־פרחים. ממול — שער רחב. מעבר לשער — עצים, וביניהם כוורות. הלאה, בעומק, פרספקטיבה של המושב. הנוף כולו טובל בירק בהיר. בחצר, מול חזית הבית — שיטה ענפה. בצילה — שולחן ערוך, ועליו יין, פירות ומעשי־מאפה. עם פתיחת המסך בוקעת סימפוניה של קולות המשק, קול בהמות ועופות שונים. מקירבת מקום, בחוץ, נשמעת נגינת תזמורת עממית.)

כספי (בחצר, לבוש בטעם כפרי־חגיגי; פניו מביעים שמחה ושביעות־רצון): פנינה, הזדרזי בבקשה. את שומעת את התזמורת? החגיגה כבר התחילה.

גב' כספי (מתוך הלול): עוד מעט. אני גומרת להאכיל את העופות.

כספי (לצד הבית): עליזה, מה את מתמהמהת כל כך?

עליזה: אני מלבישה את חנה’לה.

כספי: גדעון מחכה לך על יד המזכירות.

עליזה: תיכף, אבא, תיכף.

(טוני וברבש עוברים בחוץ על יד השער הקטן. טוני — מראהו לא נשתנה, אך הוא לבוש עתה כאדם מן היישוב. על כתפו — מצלמה. ברבש — נירזה.)

ברבש (לטוני): הלא זה כספי!

כספי (פונה לעבר הקול): אה, גם אתם פה?! (מתקרב אליהם) נו, חגיגת “תל־יורם” שלנו זכתה לפירסום! — היכנסו, היכנסו!

טוני: אתה באמת מתכוון לכך, מר כספי?

כספי: בכל הרצינות. מי זוכר נשכחות מלפני שלש שנים? ובייחוד ביום חג, ביום שמחה. — פנינה, פנינה, בואי תראי אֵילוּ אורחים יש לנו!

(טוני וברבש נכנסים. גברת כספי יוצאת מן הלול, לבושה מכנסי עבודה כחולים. הראש קשור במטפחת, שופעת בריאות ובטחון.)

גב' כספי: הו, אורחים חשובים — ברוכים הבאים!

טוני: שלום, גברת כספי. האמת היא שפיקפקנו קצת…

גב' כספי: מילא, מילא. גם מדינות נלחמות מתפייסות סוף־סוף… התקרבו לשולחן, התכבדו. (עוברים אל השולחן)

כספי (על־יד השולחן): היום אצלנו — כל דכפין. אתה בוודאי תצלם את החגיגה, מר טוני, תעשה מטעמים.

טוני: כן, כן. אתה רואה, מר כספי, אין מנוס מפני הציביליזציה; גם אצלכם, בכפר, חגיגת מלכת־יופי!

ברבש: מלכת־יופי ב“תל־יורם”! — אה, טוב לכם?

כספי: שא־שא, הכול תלוי במקום: איפה נעשה הדבר ואיך הוא נעשה.

עליזה (מופיעה בפתח הבית, מפנה ראשה אחורנית; צוחקת): כן, כן, חנה’לה. סבתא תקח אותך לחגיגה, למלכת־יופי. (יורדת לחצר, היא זקופה ורעננה, לבושה חגיגית בטעם כפרי; בהליכה) שלום, טוני! שלום, ברבש! מעניין להיפגש בהזדמנות כזאת דווקא…

טוני: כן, כן. חגיגת מלכת־יופי. בשבילי זוהי שמחת־נקם… כבר אמרתי לאדון כספי.

ברבש: אני לא כועס, גברת עליזה. אני מברך אותך מהלב. באמת, ברכה גדולה —

גב' כספי: עוד מוקדם לברך. אנחנו מקווים, אבל מי יודע?…

עליזה: אתם תסלחו לי. גדעון מחכה לי. עוד נתראה. (יוצאת דרך השער הקטן)

ברבש (לטוני): ראית איך גברת עליזה יפה, ובלי “פוליטור־מניקיור”.

טוני: ובלי מסאז'!

כספי: ובלי “טיפוס הוליבודי”! (כולם צוחקים)

גב' כספי: מדוע אינכם טועמים שום דבר? אתה, מר ברבש, רזית כל כך, פניך נפלו.

כספי: עובד יותר מדי; הרבה מסאז'? הרבה “מרביצו”?

ברבש (תוך כדי אכילה): לא יש מסאז' עכשיו, אדון כספי. לא יש גבירות שמנות עכשיו בעיר. כל הגבירות — מקל אחד. אין מה לאכול. הכול ביוקר גדול.

כספי (לטוני): והעסקים שלך, מר טוני?

טוני: לא “טוני”, מר כספי, אלא “טוביה”. חסל מעשי ילדות. אני עובד עכשיו בעתון רציני; כּתבות על מפעלי הפיתוח, על ההתישבות —

ברבש: התישבות. התישבות. בחיי, אני מוסר חדר שלי בעיר, הולך ל“תל־יורם”, עושה התישבות.

כספי: בבקשה. נקבל אותך בזרועות פתוחות. אתה רואה: שלוש שנים, ויש לנו, ברוך השם, מכל טוב.

טוני: והשקט הזה. האוויר. (שואף את האוויר) ממש בושׂם…

כספי (מוזג יין לכוסות): איי, רבותי, מה אתם יודעים? רק לטעום טעם שכיבה על העשב אחרי יום עבודה. השמש שוקעת, צפרדעים מקרקרות בנחל, ציפורים מצפצפות קודם־שינה — מין שלווה יורדת עליך, והלב מרוצה, ומחשבות, מחשבות נפלאות עוברות בראשך. — מי זה שם? איזה קול מוּכר…

(קול מצד שמאל: מזוזות! מזוזות כשרות!)

(בשער הקטן מופיע ר' ניסן. על ראשו מגבעת ישנה, בגדיו מרוטים; בידו סל.)

גב' כספי: ר' ניסן, ר' ניסן — מכּר ישן נושן, בוא, היכנס!

כספי: ברוך הבא! ברוך הבא! היכנס, ר' ניסן, ליום טוב באת.

ר' ניסן (נכנס, מתקרב): שלום לכם, שלום!

גב' כספי: איך נזדמנת לכאן, ר' ניסן, ומה מעשיך?

ר' ניסן: מעשי אלוהינו — פרנסה…

כספי: נקניקים — אה?

ר' ניסן: חלילה. מזוזות אני מוכר. מזוזות כשרות. נותנים מטבע ומוסיפים עוד משהו… מחיים את הנפש איכשהו…

כספי: גם מפה לא תצא בידיים ריקות. לא נקפח אותך. (מוזג עוד כוסית) ובינתיים, קח כוסית! לחיים יהודים, לחיים!

(כל אחד נוטל כוסו.)

כספי (הכוס בידו): ובכן, רבותי, נדמה לי, כי מן הראוי לומר כמה מלים קודם לגימה. — עברה עלינו עד עכשיו מין תקופה של “ליקוי־חמה”, רבותי, ליקוי־חמה בלבבות, ליקוי־חמה במוחות. בשעת ליקוי־חמה כל יצורי עולם יוצאים מגידרם: כלבים מייללים כחתולים, תרנגולים מקרקרים כצפרדעים, סוסים נוערים כחמורים. אבל, תודה לאל, זה כבר עובר. השמש מופיעה שוב, והכל חוזר לתיקנו. “המדינה — זה אני”, אה, פנינה? (גברת כספי עונה בניע־ראש ובחיוך) “המדינה — זה אני”, אומר המשל, רבותי. פירוש הדבר: המדינה מתחילה ממני, מביתי — קודם כול, שאני וביתי נהיה נקיים. ואם כל בית נקי, כל הרחוב נקי, ואם כל הרחובות נקיים, כל המדינה נקייה, וכולנו נזכה לחיים של כבוד, חיים של יושר, חיים שאין בהם בושה וכלימה. — לחיים, רבותי!

כולם: לחיים! לחיים! (מקישים הכוסות ושותים)

(נגינת התזמורת, שנשמעה כל הזמן לסירוגין, הולכת ומתגברת. גדעון בא במרוצה, עובר את הגדר בקפיצה.)

גדעון (מתנשם): הידד! היא זכתה! היא זכתה!

כולם: הידד! הידד! מזל טוב.

גב' כספי: איך זה היה, ספּר־ספּר!

גדעון: זה היה עצום! אוּפף… לעזאזל! לפני התקפה בחזית לא התרגשתי ככה… בייחוד, אחרי הבדיקה הראשונה, כשנשארו רק שלוש מוּעמדות.

גב' כספי: מי? מי?

גדעון: קודם־כול — ציונה, זו של ברזיליי, אי־אפשר להכחיש היא עושה רושם. היו מחיאות כפיים עד לב השמיים. אחר כך באה תמרה —

גב' כספי: מהרחוב שלנו, לא רחוק?

גדעון: כן, זאת־זאת. עלתה על הקרשים — התפעלות מטורפת, קריאות הידד, ניפנוף מטפחות, כובעים.

חשבתי: הכול אבוד. די. אחרי תשואות כאלה, מה אפשר עוד? והנה, חבל שלא הייתם שם, שלא ראיתם מה היה אחר כך, כשהגיע תורנו, בסוף. אי־אפשר כלל לתאר את זאת: אנשים יצאו מכליהם, השתגעו ממש… (קול התזמורת נשמע קרוב מאד) היא כבר באה! מוליכים אותה הנה עם התזמורת! (קופץ ועובר את הגדר ממול, פונה שמאלה ונעלם)

כספי: לפַנות, לפנות! לפתוח את השער.

גב’ כספי: אוי, הבטחתי לחנה’לה! (ממהרת ונכנסת הביתה)

(טוני וברבש מסלקים את השולחן הצידה; כספי ור' ניסן פותחים את השער הגדול; גב' כספי חוזרת, ונכדתה הקטנה בזרועותיה.)

גב' כספי (מוחאת כף אל מול פני הילדה): מלכת־יופי, כן, חביבה’לה, מלכת־יופי!

בשער הפתוח עוברת התזמורת המנגנת; אחריה צועדים גדעון ועליזה בלוויית בני־כפר חוגגים: בין גדעון ובין עליזה צועדת פרה מגודלת, מטופחת, מקושטת מקלעות פרחים. גדעון ועליזה נושאים מעל ראש הפרה כרזה, ועליה כתובת:

הפרה “חמדה”

מלכת היופי של מושב “תל־יורם”

עשרת אלפים ליטר חלב בשנה!

הכול פורצים בתשואות. טוני עומד על השולחן ומצלם. הפרה גועה שלוש געיות: אחת לימין ואחת לשמאל — קצרות, וגעייה שלישית, בתרועה ארוכה — אל תוך אולם־הצופים.