מחזה בשלוש מערכות – שמונה תמונות וסיום

מתקופת ראשית ההתיישבות החקלאית בארץ

הנפשות

יואל יושפּה - יוזם ההתיישבות ב“ירקייה”

אסתר - אשתו

פנחס - בנם

חנה - קרובת משפחה, שגדלה בביתם

מתיישבים:

ר' ישראל

עובדיה

שלום

שעיה

רייזל - אשתו

ירוּחם

יהודית - בתו

פועלים:

יעקב

יחזקאל

דניאל

ד"ר מאלין - רופא

חיים כהן - סוכן לעיסקי קרקעות

מתיישבים, פועלים, שוטרים תורכּים.

המקום – “יַרקייה”, מושבה חדשה באזור הביצות.

הזמן – תקופת ראשית היישוב החדש בארץ־ישראל.

בין מערכה ראשונה לשניה – שבועות מספר.

בין מערכה שניה לשלישית – שנתיים.

סיום – ביובל החמישים של “ירקייה”.

מערכה ראשונה

תמונה א

אשמורת־בוקר טלולה. אפלולית חיווריינית עוטה את אדמת המישור בסביבות “ירקייה”. ירח של סוף חודש נוטה לשקוע. לא רחוק ממיפנה הדרך, החוצה את המישור, נראה פי־באר גדור קרשים, מיתקן־קורות להוצאת האדמה החפורה וערימת עפר. מן הצד כד לא גדול.

יחזקאל (גורף את העפר הצידה. תנועותיו כבדות, והוא מזמזם לעצמו עמומות): “אדיר הוא־הוא־הוא. בחור הוא־הוא־הוא. יבנה ביתו בקרוב”.

דניאל (מושך בהתאמצות את החבל המשולשל ממיתקן הקורות אל תוך הבור. עיניו עצומות, ושפתיו נעות בלחישה)

יחזקאל (מזדקף בקושי, מושך בחולצתו): נדבקה אל הגב. טל כזה. טל וזיעה. – מה אתה לוחש, דניאל?

דניאל (פוקח עיניו. בת־צחוק לאה מתמשכת על שפתיו): אני? לוחש אני: “דניאל, הידיים אינן שלך. דניאל, לא הידיים מושכות את החבל, החבל מושך את הידיים, החבל מושך את הידיים”… (מריק את העפר מתוך הסל ומשלשלו חזרה לתוך הבור, נשען אל אחת הקורות, מתמתח) הו, הירח מתפרקד לו כבר, מתהפך על צידו, עוד מעט יהיה בוקר.

יעקב (מזדקר מתוך הבור, פרוע ומלוכלך): תן יד, דניאל!

דניאל, יחזקאל (מושכים בידי יעקב ועוזרים לו לעלות): מדוע עלית? – מה קרה?

יעקב (נושם בכבדות): נפל גוש מן הקיר הימני. בלי סומכות אי־אפשר, כנראה.

יחזקאל (לדניאל): אמרתי – זה – לשים סוֹמכות, לא להחפז.

דניאל (נרגש): כן, אני מאיץ. כשנוסף חולה ב“ירקייה”, מוכן אני לטרוף את עצמי. כל לגימה מהבאר הישנה…

יעקב (מרים את הכד אל פיו): אין מים בכד, הגרון יבש כחרס. (כורע. מעביר כפות ידיו על העשב הרטוב ומשפשף בהן את פניו ואת חזהו החשוף) אח, הטל הזה. העשב רטוב כל־כך, צונן. תענוג. (תוחב מן העשב הלח אל פיו) הלשון מתרטבת, לגרון לא מגיע.

דניאל: עם כל סל שאני מעלה נדמה לי: הפעם יעלה סל ריק, רטוב מהמים, המים הזכים, החיים…

יעקב: תחילה יעלה בליל נוזל, נוטף – עפר מעורב במים. הייתי גומע גם מזה, מלוא חופניים הייתי שואב.

ישראל (קולו נשמע מצד ימין בשירה צרודה, נעימה): “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”. (מופיע. על כתפו אֵסל וקנקנים) הו, “שקצים”, מבעוד לילה?…

יעקב: כיוונת את השעה, ר' ישראל’צי. הורד־נא את “מכשיר־היצירה” שלך. תן לגימה.

ישראל (במלאו את הכד שהוגש על ידי דניאל): לגימה של שחרית – אה? וברכות של שחרית בוודאי אמרתם כבר? ותהילים של יום – אה? יש לסמוך על זריזים שכמותכם…

דניאל (מנסה לשתות מהמים שבכד, מעווה את פיו): הזוהמה הזאת מהבאר הישנה – איני יכול לקחת לפה. (מוסר את הכד ליעקב) הא לך, שתה.

יעקב: צריך לעצום את העיניים. (לוגם בעיניים עצומות. משתעל) הו, בלעתי משהו – איזה שרץ – צפרדע קטנה, נדמה לי…

ישראל (בכעס): זוהמה! שרצים! ניבול פה, חילול השם.

דניאל: הבאר הישנה היא מקור כל הצרות, ר' ישראל. ה“מטרוניתא־קדחת” יושבת בבאר הישנה.

יחזקאל: חמישה חולים בחוּרבה, ר' ישראל. הרופא אומר – זה – הבאר הישנה – סם המוות, הרופא אומר.

ישראל: מטרוניתא! קדחת! שקר וכזב. יש מחלות, יש חולים. כנראה לא זכינו עדיין.

יעקב: לא זכינו? קיטרוג, ר' ישראל?

ישראל: קיטרוג?! חס וחלילה. אני אינני מקטרג. אבל אברהם אבינו בוודאי שהיה צדיק – אה? יותר ממני וממך? ואף־על־פי־כן, “לזרעך אתן את הארץ” – לזרעך, ולא לך… זה לא פשוט, לא פשוט… (טוען את האסל על כתפו)

יעקב: עקשן אתה, ר' ישראל.

ישראל: רק עקשן? – גם סורר ומורה אני. בניי שלחו אותי לכותל המערבי, ואני ברחתי ל“ירקייה”. – נו, אין פנאי. צריך להתקין היום את חדר התפילה. את ספר התורה של ר' יואל נכניס מחר. ספר חשוב. מן השריפה הציל אותו שם, בזמן הפרעות. (פונה ללכת) אל תשכחו, שקצים, מחר – יום־טוב. אף אתם חייבים להשתתף בשמחת המצווה. “ושאבתם מים בששון”. (מתרחק ונעלם)

יחזקאל: אולי, באמת, כדאי היה – זה – שנשתתף גם אנו.

יעקב: לא־לא, אי־אפשר להפסיק. כל העיניים נשואות אל הבאר. הכול מצפים.

דניאל: אתמול נדמה היה: הנה־הנה… לולא הגוש שנפל…

יחזקאל (מחטט בערימת העפר. בתימהון): לחה האדמה, אחים, זה – לחה מאד.

דניאל: רק למעלה בוודאי, מהטל.

יחזקאל (חותר באצבעותיו לעומק, מעלה עפר מלוא חופניים, בחדווה עצורה): גם מלמטה, אחים. רכה מחמאה – זה – לאצבעות היא נדבקת.

יעקב, דניאל (גוחנים וממלאים אף הם את חופניהם עפר)

יעקב, (לש את האדמה בתאווה): נכון מאד. אינה מתפוררת. וכיצד לא הרגשנו בדבר?

דניאל: מעייפות קהו החושים. (משקיע את פניו בחופני ידיו. בשיכרון) אח, ריח מחַייה כזה. חש אני את ריח הסוּף שבנחל, ריח ענפי ערבות.

יעקב (בעיניים מצומצמות, כשואף משהו פנימה): ריח הדבש הטרי…

יחזקאל (באנחת רווחה): ריח המים הטובים.

יעקב: כנראה, באמת קרובים המים. תארו לעצמכם, כשיהיו ב“ירקייה” מים טובים, אתם רק תארו לעצמכם…

דניאל: אם לא תהיינה תאונות חדשות –

יעקב: הס, קטיגור, אל תפתח פה לשטן. – לעבודה! לעבודה! דניאל, ישֵר את החבל. יחזקאל, קח את המעדר. (יורד לתוך הבור) “אדיר הוא־הוא־הוא”…

דניאל, יחזקאל (שבים לעבודה בהתעוררות, אך מתוך מאמץ כבד של יגיעי כוח): “אדיר הוא־הוא־הוא. בחור הוא־הוא־הוא. יבנה ביתו בקרוב”… קרני השמש העולה שופכות את זוהרן הרך על מרחבי המישור.

תמונה ב

בוקר של יום קיץ, סמוך לשעת הצהריים. מצד שמאל – אגף של חורבה. לאבנים גוון צהוב־אפור, וזעיר פה, זעיר שם, הן שחוקות וחלולות. מצד ימין, מעבר לגדר, שלוחים לחצר החורבה ענפי עץ תאנה. מרחוק, בעומק, נראים רוכסי¹ הרים ושטח הבצה העטוף אדים.

ישראל (תולה מקלעות־ירק מעל למבוא החורבה, מפזם לעצמו): “כי מציון תצא תורה, כי מציון תצא תורה”…

חנה (מורידה מעל ענפי התאנה לבנים, שנתיבשו בחמה, ומסדרת אותם בחבילה על האיצטבה הסמוכה)

פנחס (יושב מהצד, קורא בספר)

שלום (בא מימין. נושא בידיו סל גדול)

ישראל: מה אצלך בסל, שלום?

שלום: מלפפונים תלשתי. לסעודת המצווה. מלפפונים – עין לא ראתה! (במבוא החורבה) ר' ישראל, עוד מגן־דויד אחד לחדר התפילה, לארון הקודש. (נכנס לבנין פנימה)

עובדיה (בא לחצר בחיפזון, כולו מאובק)

ישראל: ברוך־הבא, עובדיה! אמרתי לכם שיגיע לסעודת המצווה.

עובדיה: אחרתי את הדיליז’נס. ברגל הלכתי. רציתי מאד לנשק את הספר לפני ההכנסה…

חנה: מ“שיקמונה” ברגל? חבל על המגפיים, עובדיה!

עובדיה: המגפיים שלי – הו־הו, ירושה מאבי אבי! הביטי: סוליה – ברזל פלדה! לא תחתוך בסכין – משור נחוץ! (ברכּות) מכתב קבלתי בדואר. מכתב ותמונה. (מוציא תמונה מכיסו, מראה לחנה) מלכה’לה שלי אה, צורה?! בת־מלכה! עם שרשרת הזהב הצטלמה. – נו, אנער את האבק ואכנס לחדר התפילה. (נכנס לבנין פנימה)

ישראל: מהר, מהר, פן תחמיץ את השעה.

ירוחם, יהודית (מופיעים)

יהודית (רגליה יחפות, שמלתה משוכה כלפי מעלה ותקועה בחגורתה. על כתפה – חכּה ארוכה): הביטי, חנה, בשביל סעודת המצווה, לכבוד הספר. – אבא, הראה את הדגים!

ירוחם (מוציא דג מהסל שבידו): מפרכסים, חנה, חיים עדיין.

פנחס (בנימה עוקצת): הו, לוויתן ממש… חייב אתה לברך “הגומל”, ירוחם, שלא בלע אותך…

ישראל: “לוויתן זה יצרת לשחק בו”, שקץ! לא האכילה עיקר. השמחה חשובה, שמחת המצווה! (עובר בזמר אל הבנין פנימה).

חנה: ומי זה צד את הדגים? את, יהודית? בחכה הזאת?

יהודית (צוחקת): לא היה צורך כלל בחכה. בידיים צדתי אותם. בחיי. אך נכנסתי לנחל, נדחקו אל הרגליים, באצבעות דיגדגו, ח־ח־ח…

חנה (בצחוק): בפעם הבאה יהיו חכמים יותר. איש לא צד אותם עד היום.

ירוחם: הפעם זה בזכות הספר.

פנחס: בוודאי. הדגים קיבלו פקודה מגבוה. לולא הלכת לנחל, ירוחם, היו הדגים באים אליך הביתה…

ירוחם: אולי, אולי… (בהטעמה מיוחדת) אבל אנו – אין אנו סומכים על הנס, פיני… (ליהודית) בואי, דיתה, בואי, שלשלי את שמלתך למטה.

יהודית: אתה מתבייש בי, אבא? “שיקסה” אה? (במשובה עליזה) יש לך בת “שיקסה”, שיקסה כפרית, שיקסה כפרית… (עוברים אל הבנין)

חנה (קושרת את חבילת הלבנים. לפנחס): ואתה אי אפשר לך בלי קינטור…

פנחס (אחרי שתיקת מה): ואת – שוב את הולכת –

חנה: עלי לגשת אל הפועלים.

פנחס: אל הבאר?

חנה: לא. היום אין עובדים שם.

פנחס: שוב תאונה?

חנה: לא. הפועלים הלכו ל“כפר יעקב”.

פנחס: למה?

חנה: איני יודעת.

פנחס: סוד?

חנה (באי־רצון): תמיד – חקירות…

פנחס: אני – כך סתם… הרי בפנייך אין שם סודות. הרי את שם כאחת משלהם: ערב־ערב על הגבעה, שירה מול הירח, ריקודים… מי ליווה אותך אמש הביתה?

חנה: אם זה מעניין אותך – יעקב.

פנחס: בשתיים אחרי חצות –

חנה: אינני יודעת. לא שמתי לב. (פונה ללכת)

פנחס (מעכב בעדה): חנה, את מתחמקת מפניי, את נעשית כאן אחרת אחרת לגמרי. נדמה לי, שאת מצפינה ממני משהו…

חנה (בקוצר רוח): “אני מצפינה”, אני עושקת אותך. אסור שיהיה לי דבר־מה משלי. על הכול אני חייבת תודה לך, לדוד, לדודה – כולי שלכם… (עוברת שמאלה, נעלמת)

פנחס (חוזר למקום מושבו, שוקע בהירהורים)

אסתר (באה לחצר, בידיה סל, ומתוכו מבצבצות צנוניות טריות. לפנחס): קום, בני, התקן את עצמך לסעודת המצווה.

פנחס: הניחי לי, אמא.

אסתר: הבט, מעט צנון לסעודה. כמה יפה עלה – גודל לו ומראה – תאווה לעיניים.

פנחס: “מציאה” גדולה, כדאי היה לטרוח. במקומותינו היית קונה סל מלא בפרוטה.

אסתר: אבל השמחה שבדבר, פיני, שגידלת את הצמח במו ידיך, שנוטל אתה גרגיר קטן – גרגיר סתם, צרור קטן, קשה – קובר אותו באדמה, ודווקא לאחר קבורה הוא מתחיל לחיות, הולך ומבצבץ, הולך וגדל… אילו נסית לשלוח את ידך, פיני –

פנחס (בחיוך מר): אמא, עוד מעט תושיטי לי סוכריה, אם אבטיח להיות “ילד טוב”… (ניתר פתאום ממקומו, רץ אילך ואילך, כשהוא מועך בכף רגלו משהו על הקרקע) שוב עקרב. אח, השרצים הללו! (חוזר למקומו, יושב נלאה) אוי, ארץ גזירה…

אסתר (בצער): הס, בני, אל תחטא בדבריך. הרי כאן אי־אפשר שיהיה בבת אחת הכל כשוּרה. ואתה רואה רק מה שיש, והלא כאן העיקר – לא מה שיש, אלא מה שיהיה, בני, מה שעתיד להיות…

פנחס: מה שיהיה… מה שעתיד להיות… אבל מה לי ולזאת? מה אני כאן? מי אני כאן?

אסתר: מה שהיית, בני, לא נגרע ממך מאומה.

פנחס: לא־לא, שם היו לי סיכויים: יכולתי להמשיך את לימודיי, להשלים את השכלתי, להגיע למשהו. (במצוקת נפש) וכאן־מה? השמש הזאת המכה על הראש מבוקר עד ערב, האדים המחניקים מהבצה, יתושים אכזרים, קדחת – סתם כך, להרקב פה ככלב מצורע – לא־לא, עלי ללכת בדרכי, אין איש רשאי לעכב בידי.

אסתר (בכאב): כל פעם שאתה מתחיל לדבר על כך… אתה מוכן, באמת, מוכן לעזוב אותנו? כיצד זה? כיצד רוצה אתה, יחידי –

פנחס: גם את, אמא. (ברכּות) החיים הללו אינם לפי כוחותייך, אמא. כמה נזדקנת במשך השנה, כמה נתקמטו פנייך, שערות השיבה הללו – לא, את תסעי עמדי, והוא לא יישאר כאן יחידי. אם אני ואת וחנה -

אסתר (באנחה): חנה נשתנתה מאד, פיני, אינך מבחין?…

פנחס (נרגש): המקום הזה אשם בכול. מיום שבאה הנה אין להכיר אותה. דעי לך, אמא, אם יקרה דבר־מה ביני ובין חנה –

כהן (מופיע מצד ימין. ברחבות): שלום! שלום גברת יושפה! שלום, ידידי הצעיר!

אסתר: שלום. אדון כהן. לא הכרתיך מתחילה.

כהן: אה – התרבוש על ראשי!… מה לעשות? עם התורכים – בנוסח תורכי: אצל המושל הייתי. – היכן האדון יושפה?

אסתר: בשדה. יבוא מיד. יישב האדון כהן, ישתה כוס תה.

כהן: לא, תודה רבה. אני – על רגל אחת. העגלה מחכה לי. רק לומר לר' יואל שתי מלים.

אסתר: אף־על־פי־כן, ינוח רגע. אקרא לו מיד. (עוברת בשביל המוביל לאחורי החורבה. נעלמת)

כהן (מניח את המזוודה ומעיל הדרכים שבידו, מנגב את הזיעה מעל פניו): חם. חם מאד. כולי שטוף זיעה. כעולה מן הרחצה. (מנמיך קולו, לעבר פנחס) ומה בענין שיחתנו האחרונה? חכיתי למכתב ממך, ידידי הצעיר.

פנחס: לא־לא, אדון כהן. חזרתי והירהרתי בדבר. הצעותיך אינן לפי רוחי.

כהן (בהשתתפות ובליגלוג מסותר): מה? שוב פקפוקים? למה תשלה את נפשך, ידידי? הלא בדרך אחרת לא תשיג את מבוקשך… (מתקרב אליו) ודווקא עכשיו ישנה הזדמנות טובה. באונייה האחרונה הגיעו כמה “דלגטים” חדשים… אדמה! אדמה! – מצא להם אדמה מתחת לאדמה!… את כל אדמת “ירקייה” יקנו – לא בכל יום מתרחש נס כזה. (מביט מסביבו. מתבונן בפנחס) ואני איני רוצה, חלילה, שתאמין לי על דיברתי. (מוציא גליון נייר מכיס החזה) חוֹזה ידידי, כאשר הבטחתי לך, חוזה על כל פרטיו, ושכר־הטירחה במזומן…

פנחס (כפורק משא מעל גבו): אינני יכול לתת את ידי לקנוניה בזויה.

כהן (בצחוק ריתוי): הרי לך – אש וגפרית! מין חולשה יש להם לצעירים הללו לדיבורים חריפים, מפולפלים… איזו קנוניה כאן? שום קנוניה אין כאן, ידידי. (בתוקף ובהכרת ערך) הכול לטובת הכלל! אנשי ״ירקייה“, פשוט, אינם מתאימים למקום הזה. ל״ירקייה” עם בצותיה דרושים בעלי כיס, בעלי ממון, ואלה יעברו למקום אחר, למקום היאה להם. קבצנים לא יחזיקו פה מעמד, רק אסון יביאו על עצמם.

פנחס: זאת אני אומר להם מזמן, אבל בגלוי, לא בדרכי עקיפין.

כהן: טוב, טוב. אני – לא נוח לי בדרך זו, אבל אתה – בבקשה: בגלוי, בגלוי… (בלחש נמרץ) אלא מה? צריך להמריץ את הדבר, להחיש את הענין, ובעיקר ללחוץ על אביך, כי אם הוא ימכור, ילכו כולם בעקבותיו – עד אחד.

פנחס (מאזין לקול צעדים המגיע מצד ימין. לכהן): אבא הולך ובא. (פונה אל מבוא החורבה)

כהן (פוסע אחריו, תוחב לידיו את הניירות): קח. קח. שתי העתקות כאן. אני חתמתי כבר.

פנחס (עומד רגע. מהסס)

כהן: תעיין. עיון־גרידא. הרי בזאת אינך מתחייב עדיין.

פנחס (תוחב את הניירות אל כיסו): אבל אינני מבטיח, אדון כהן, אינני מבטיח שום דבר. (נעלם במבוא החורבה)

יואל (מופיע מאחורי החורבה, גורר אחריו מחרשה)

כהן: אה – שלום, אדון יושפה! הריהו איש האדמה ממש, איכר לכל דבר.

יואל: לשם כך באנו הנה, אדון כהן. – אדמה טובה אצלנו. מעבר לוואדי חרשתי היום: רגבים שחורים, כבדים, דשנים – נחת!

כהן: והבאר כיצד? שמעתי, נפסקה העבודה –

יואל: נניח לדאגות, אדון כהן, יום טוב אצלנו היום. את הספר שלי אנו מכניסים היום. סעודת מצווה אנו עורכים. בשעה יפה נזדמנת.

כהן: אי אפשר לי, ר' יואל, אי אפשר. כבר אמרתי לזוגתך: אני – על רגל אחת, העגלה מחכה לי.

יואל: מה החיפזון?

כהן: גואלים, גואלים!… אין מנוחה. מתרוצצים. פה – קנייה, שם – משא ומתן, ואגב־אורחא, בין דיליז’נס לדיליז’נס, מתגלגלים ל“ירקייה”. (בשחוק נחת) הלא “ירקייה” בת שעשועינו היא, בת הזקונים שלנו לפי שעה.

יואל: בוודאי הבאת לנו בשורה טובה, אדון כהן.

כהן: בוודאי, בוודאי. הרשיון לבניית הבתים – כמונח בקופסה, אלא שיש עוד צורך במאתיים פרנק.

יואל (פניו מקדירים): עוד מאתיים פרנק… “המושל הצדיק” הזה מוצץ כעלוקה.

כהן: זה בשביל מזכיר הלשכה. מה לעשות? אף הוא טעון מריחה… דרכו של התורכי: השלמונים להשגת הרשיון יש והם עולים כאן על הוצאות הבנין עצמו.

יואל: דחוקים אנו מאד: חפירת הבאר, תיקונים בחורבה – עלי להימלך באנשים, וזה יטיל רוגז… לא הייתי רוצה בכך עתה, כשהכול שרויים בשמחה.

כהן: נו, יעשה כרצונו. אני – עד עתה מתוך חיבה שבלב: נקודה חדשה, ישוב הארץ… אבל דחייה עלולה לגרום מכשול… (נוטל את המזוודה) נו, אני ממהר, העגלה מחכה.

יואל (מתאושש): לא. את השמחה אין להשבית. אפסוק הפעם על דעת עצמי. יחכה נא רגע, אדון כהן. (נכנס לחורבה פנימה וחוזר במהרה עם שטרי הכסף בידו) ובכן, אדון כהן, הא לך את הכסף, ויהי רצון שיהא זה גמר מוחלט.

כהן (לאחר שנטל את הכסף): בוודאי. בפירוש דיברתי עמו: סוף פסוק.

יואל: זכות גדולה תתגלגל על ידיך, אדון כוהן. לא נוכל לעשות חורף שני בחורבה הרעועה. כשתהיה ה“רוּכסה” בידיך, תואיל להודיעני מיד.

כהן: בעצם ידי אביאנה, ר' יואל. נו, שלום. נזכה למועדים ולשמחות. חבל שאין ביכולתי להשתתף בשמחת המצווה, אבל בחנוכת הבתים אשתדל למלא מה שהחסרתי מהכנסת הספר. (בשחוק ידידות) מנה כפולה, ר' יואל, מנה כפולה – לא אוותר… (יוצא)

יואל (מסלק את המחרשה וחוזר אל החצר)

אסתר (באה לקראתו. בידיה – קיתון מים ומגבת)

יואל (רוחץ ידיו ופניו. מתנגב): איך את מרגישה את עצמך היום, אסתר’ל? תוכלי ללכת לסעודה?

אסתר: כן, רווח לי היום.

יואל: והיכן, פיני? מה עשה עד עתה?

אסתר: מה שהוא עושה כל הימים. הילד אינו מתרצה, יואל. לא לאדמה הזאת ולא לחיים האלה כאן. פחד בליבו, פחד גדול.

יואל: אינו רוצה. הרצון הוא אבי היכולת.

אסתר: יואל, גם המקל החזק ביותר, אם כופפים אותו יתר על המידה… שמא ילך לו בדרכו. מוטב שיהיה לנו בן מעבר לים, מאשר, חס וחלילה –

יואל: לי יש בן ב“ירקייה”. אין לי בנים מעבר לים.

אסתר: בן אחד ויחיד, יואל. אנו שנינו עברנו כבר למעלה ממחצית הדרך… אבל ילדים צריכים לחיות, קודם כול – לחיות.

יואל: ואת? את כבר הסכמת לכך… או, שמא… היכן תהיי את? הגידי לי כבר הכול בבת־אחת.

אסתר: היכן אהיה אני? סבורה אני, כי מוטב שלא אהיה כלל… (חוזרת לבנין) כן־כן, מוטב שלא אהיה כלל…

יואל (יושב): ודווקא היום, כשיש מעט שמחה במקום. (מרגיש בפנחס, העובר בחצר) בוא הנה, פיני, שב. (לאחר שפנחס ישב, הוא שם ידו על כתפו; לאחר שתיקת מה) שמע, פיני, נתפייס עם ארץ־ישראל…

פנחס: אין זה “משחק של ברוגז” מצידי.

יואל: נעשה נסיון. תתחיל לעבוד. תעסוק במשהו. קימעא־קימעא. מובטחני, כי תשנה את דעתך.

פנחס: לנסיון דרושה תחילה הסכמה שבלב.

יואל: שמע, פיני: כל אדם רוצה בשם ושארית, בייחוד, כשאני, כשאתה – כל ימיי עמלתי לגדל אותך, לחנך אותך, לראותך איש בין אנשים. אבל אחרי כל מה שעבר עלינו שם, ברור הדבר כשמש, כאדמה תחת הרגליים: כאן המקלט האחרון. שם לא יהיה כלום. אין שום תקוה – אַין, אַין…

פנחס: “אין תקוה” – כך גוזר אתה. מה קרה שם בעצם? תריסר חוּליגנים שיכורים ניפצו חלונות בבתי יהודים, שברו רהיטים, פיזרו נוצות, גם שפכו דם – כן, דם שפכו. ובכן? מה עשינו אנחנו? גרמנו נחת־רוח לחוליגנים אלה, ברחנו לקצווי־ארץ, שיקענו את עצמנו לתוך הבצות הללו וויתרנו על כל העולם!

יואל: איזה עולם? מה אתה סח? עולם של מי?

פנחס: עולם שלי. עוד לא ננעלו כל השערים. למעני יספיק. העולם גדול הוא.

יואל: עולם גדול!… על שבעה ימים. אבק פורח. – שורש דרוש לאדם. יסוד. לדורות. בשביל הכלל. הכלל היהודי כולו.

פנחס (בהתרסה): שום “כלל” אינו רשאי לצוות עלי. לא מסרתי לאיש לעשות את חשבוני. את החשבון שלי אעשה בעצמי.

יואל: שוטה, שוטה, איזה חשבון? אין חשבון לפרט מחוץ לכלל. זאת הבינו זקנים, זאת הבינו צעירים. צא וראה, כמה בחורים טובים עובדים כאן כפועלים פשוטים, במסירות, בחיבה – יעקב, למשל…

פנחס (ניתר ממקומו): יעקב?! – טוב מאד: אמצהו לך לבן, ויהיה לך גם פועל־חינם.

יואל (מבליג): אני לשלום, ואתה למלחמה. גחלי אש עפים מפיך. – אין אני רוצה במריבות. הצעתי לפניך נסיון –

פנחס: שום נסיונות. מחר. מחר רוצה אני לצאת מכאן, אבל אין אני יכול לנסוע בידיים ריקות.

יואל: בכיסי אין פרוטה. הכסף שבידי משל הציבור הוא.

פנחס: מכור את הנחלה, אם אין לך כסף.

יואל (נדהם): מה? למכור את הנחלה? אני, המתחיל בדבר, שליח הציבור, שבחר את המקום, שערך את הקנייה, אקום ואעקור מכאן? אעזוב את כל העדה בקדחת, בחוסר בתים, אירק בפני הכול ואלך לי? לעולם לא יהיה כדבר הזה!

פנחס: מתוך חרדה לכבודך מוכן אתה להעביר אותנו מן העולם.

יואל: אותנו – את מי זה “אותנו”?

פנחס: אותי, את חנה, את אמא, כן, את אמא. להביא את אמא, שליבה חלש מתמיד, למקום פורענות זה – אתה תהיה אשם, אם –

יואל (בחימה): אתה, מחוצף! אתה מקצר את חייה. בתלונותיך. בפחדך הבהמי. גם היום התייפחת באוזניה. חפצת להשפיע עלי באמצעותה.

פנחס: ולא השפעתי?! תנוח דעתך. נצחונך יהיה שלם בתכלית. את שנינו תוריד שאולה. לקבר אחד.

יואל: קבר קבורה, קברים – מה אתה בא להטיל עלי אימה בקברים? במסירות נפש אנו עומדים כאן, בקידוש השם! בקידוש השם בטלים כל החשבונות, אין חשבון של משפחה: אבות, אמהות, בנים –

פנחס (בקצף): אין כופים על קידוש השם! מי שרוצה, יקום ויקדש!

יואל: כופים, מחוצף, כופים על קידוש השם! היו דורות בישראל שקהילות שלמות העבירו את הסכין על צווארם לקידוש השם, ואם נמצא בן סורר ומורה, שתקף עליו יצרו וסירב לקדש שם שמיים –

פנחס (בזעקה): אזי היו מעבירים עליו את הסכין בעל כרחו? בעל כרחו, אתה רוצה לומר, בעל כרחו?

אסתר (באה מהחורבה): יואל! – פיני!– תמיד זה מול זה כזאבים טורפים. ריבונו־של־עולם, הלא השכינה מרחפת במקום זה, חסד שפוך על הכול. מניין לכם “רציחה” כזאת? וותרו מעט זה לזה, התפשרו איך־שהוא, – הלא דם אחד בעורקיכם, הלא אב ובנו אתם, הלא יהודים אתם…

תמונה ג

ערב. חצר החורבה כמו בתמונה א‘. בעומק – מדורה. באש עומדות חצוּבּות. סמוך לאש כלי בישול ריקים. מתוך הבנין נשמע קול שירה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים"…

יהודית (בחצר, על יד האיצטבה. מנקה צלחות בזריזות עליזה. שרה): “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

דניאל (בא במרוצה, מביט אנה ואנה כמחפש את מישהו): דיתה, יעקב לא היה כאן?

יהודית (בשובבות): הנהו – שם. לא – כאן. מאחוריך. ועכשיו, ברח מהר.

דניאל: מדוע זה, דיתה?

יהודית: להביא את ה“שלום!” שכחת אותו בדרך…

דניאל (נבוך. בחיבה): שלום, דיתה!

יהודית (מחזיקה בכף ידו): “חופר בארות!” – ואיך הוא לוחץ יד? כמו סבתה זקנה… (פתאום) אוי, אוי, מעך את כפי – גזלן שכמותך!

דניאל: כואב? – נו, הלא את רצית. אני, באמת… מה לעשות? (מחליק על כף ידה) כאן כואב, כאן?… (מתכופף לנשקה)

יהודית: הולכים, דני.

דניאל (יוצא בריצה)

רייזיל (באה מהבנין לחצר. בידיה – צלחות ריקות): ברוך השם, נגמרה הסעודה.

יהודית: טובים היו הדגים, דודה רייזיל, הכול שיבחו את טעמם.

רייזיל (בהליכה): דגים נאים. על מדורת־אש. כצוענים. תחת כיפת הרקיע. – אוי, נדקרתי. קוץ ברגלי. (לאחר שיהודית הוציאה את הקוץ) מין קוץ, ממש מסמר. אוי אוי, הכול כאן עדיין שלא כדרך הטבע! הקוצים דוקרים כמסמרים, הזבובים עוקצים כדבורים, החתולים פראים כזאבים, תנים, נחשים – הו, הנה גם השדים הללו, שם למעלה, מחנות־מחנות מעופפים הם, את כל המחלות הם מביאים, ימח שמם…

יהודית (צוחקת): מי? העטלפים? אח, דודה רייזיל, כל הפורענות באה מן המים. כשתיגמר הבאר החדשה –

רייזיל: הבאר החדשה… מתלבטים שם הבחורים בבור הזה. כל יום “נס” חדש. גם היום הפסיקו את העבודה. בוודאי, שוב תאונה. מסתירים.

השירה העולה מתוך הבנין מתגברת. שעיה, ירוחם, שלום, עובדיה מופיעים מתוך שיחה ערה, החדורה הלך־נפש מרומם.

שעיה: אני, הרי יודעים אתם, כל ימיי רוצח עצים הייתי; עקרתי, גזרתי, שברתי, שרפתי – פחמים שרפתי. ירוק לשחור. ירוק לשחור. עד היום הפיח בבשרי. – כאן צריך להפוך את היוצרות: שחור לירוק, צהוב לירוק, יער! יער מן הגבעה עד שפת הים –

ירוחם: והים עצמו, ים גדול ורחב־ידיים, שפע דגים!

שלום: נמל, יהודים! נמל על שפת הים, בשפך הנחל. חטים נשלח מפה, שעורים, אבטיחים, “תאנים מתוקות – יין ושאר ירקות”. השכל מחייב!

עובדיה (בחיבה): איי, שלומ’קה, ה“מוכר תבואה” מדגדג אותך: אכּספורט־אימפורט, פי־פוּ־פא!…

שלום: פי־פוּ־פא? – “אתה בחרתנו – הכל משלנו”!

מהעומק מגיעים קולות שירה וקריאות: “יין! יין לברכה!” למשמע הקריאות יוצאים מהבנין שאר הנאספים בחדר התפילה, ביניהם גם יואל ואסתר. מהצד השני מופיעים הפועלים, ביניהם גם חנה ובידיה טס גדול, מלא כוסות וגביעים. בידי האחרים – כדים.

יעקב, חנה, דניאל, יחזקאל: יין, רבותי, יין לברכה! – יין לכבוד ספר התורה! – יין לשמח לבבות! – יין ישן נושן!

יעקב: כוס ראשונה לבעל השמחה, לר' יואל!

יואל (בקחתו את הכוס): רק בעל הספר אני, כלומר – הייתי, והשמחה לכולנו היא, כולנו בעלי השמחה, כל “ירקייה” כולה! “בורא פרי הגפן”. (גומע מן הכוס ומביט סביבותיו במבוכה) לא נאה, יעקב, לא פיללתי. בחור שכמותך… פני שׂיבה… וגם ברכה לבטלה…

חנה (צוחקת. בחבקה את יואל): מה קרה, דוד יואל? איזה טעם טעמת? מים?

רחש תלונה בקהל הנאספים בחצר.

שלום, שעיה, ירוחם: מים תחת יין? מה זה? מעשה־קונדס… – מידת דרך ארץ. לכול יש גבול…

יעקב (נפעם): מים, יהודים! כן, מים מהבאר החדשה! הבאר החדשה נשלמה! מים חיים! מים בשפע!

אחרי התדהמה הראשונה תוקפת את כולם שמחה נסערת. כולם מתרוצצים בחצר, מכריזים על הבשורה לכל עבר.

שעיה: איזו צחות! – “שהכול נהיה בדברו” – מעולם לא ידעתי שברכה זו טעימה כל כך. לחיים, יהודים!

שלום: הוי, יענק’לה, “לאט־לאט” – מלא עוד כוס אחת, כי טובים מימיך מיין…"

יואל (לאסתר): ראשית הברכה, אסתר’ל. באר!

אסתר: מעתה, אם ירצה השם, הכל ייהפך לטובה.

רייזיל (בדמעות): מים חיים. מי גן־עדן. אפשר לשתות. אפשר לשתות מעט מים בלי פחד. ישועה כזאת. חסד כזה. הצלה כזאת – (מתנשקת עם אסתר, גם השאר מתרפקים איש על רעהו ומתנשקים)

פנחס (מופיע בחצר, עומד מהצד. מסתכל)

חנה (מבלי להרגיש בפנחס): ועם מי אני שותה “לחיים”?

יעקב (מרים כוסו. בחיבה גלויה): אתי, חנה. רק אתי!

חנה: לחיים, יעקב!

יעקב: לחיים טובים!

חנה (מרגישה בפנחס): גם אתה פה?! (ממהרת אליו, מושיטה לו את הכוס): קח. נשתה “לחיים”, פנחס!

פנחס נוטל את הכוס מיד חנה, מביט בה רגע קט; משליך את הכוס לארץ ויוצא.

אסתר יוצאת אחרי פנחס. יתר הנאספים לא הבחינו מאומה וממשיכים בשמחתם.

עובדיה: אוי, יהודים, כפרה כל ה“קוניאקים” שבעולם בעד טיפת מים אחת שלנו – לחיים, לחיים!

ישראל (כשיכור מהמים. בהתפעלות יתירה, לפועלים): אוי, שקצים, שקצים, הלא צדיקים גמורים אתם עכשיו. ויודעים אתם משום מה? – אה, זה לא פשוט, לא פשוט… לא מצאנו בלעם נותן מים, אלא משה רבּנוּ. לא מצאנו אבימלך חופר בארות, אלא אברהם אבינו, – אמור מעתה, וכי לא צדיקים גמורים אתם?

הכל צובאים על הפועלים, סונטים בהם דרך צחוק.

שלום: אוי, יענק’לה הצדיק! יחזקאל הצדיק! דניאל הצדיק! איי, הפועלים שלנו – “אין כמוהם – חיוּת בעצמותיהם!”

מאלין (בשורת המים הגיעה אליו בבקרו אצל החולים. בא דחוף): מים?! – מים מן הבאר החדשה?!

ישראל: כן, דוקטור! ועכשיו, די. אין עוד צורך ברופאים. הכול יהיו בריאים, ומי שיגיע למאה ועשרים שנה יהיה רשאי למות גם בלי עזרת רופא…

מאלין (צוחק): מן הכהונה אתה מפטרני, ר' ישראל?

ישראל: אלא שמקודם תקח כוס ותברך “שהכול”.

מאלין (נוטל את הכוס. מביט סביבותיו בליבוב): על צד האמת, אחים, הרי כולנו כאן בעלי מקצוע אחד, כולנו רופאים: מי שמרפא אנשים חולים. ומי שמרפא אדמה חולה – היינו־הך… נו, ר' יואל, נמשלה ארצנו לצבּר הזה: קליפתו דוקרת, אך תוכו מתוק ורענן –

יעקב: אבל הידיים נפצעות, דוקטור!…

מאלין: כדאי, יעקב, כדאי לפצוע את הידיים, ובלבד להגיע אל תוכו של הפרי. הנה יש לנו כבר מים, וגם השאר יבוא, הכול יבוא בזמנו. – ואני, ר' ישראל, אשאר רופא. ורוצה אני שתזמינו אותי לעתים תכופות. שלא תניחוני בבטלה אף שעה אחת… (רחש תימהון בין השומעים) אבל לא לחולי קדחת – לנשים יולדות תזמינו אותי! יום־יום, ערב ובוקר… (צחוק כללי) נחוצים לנו כאן יהודים, הרבה יהודים. לחיים! לחיי כל היהודים! אלה שישנם אתנו ואלה שעוד יהיו אתנו…

יחזקאל (בסיפוק רב): יפה אמר הדוקטור.

שעיה: עכשיו תורך, יחזקאל, הראה במה כוחך גדול…

יחזקאל משתמט, אך רבים נטפלים אליו בקריאות “עלה, עלה לדוכן!” ומעלים אותו בעל כורחו על כורת העץ שבחצר.

יחזקאל (מקשה לנאום): חושב אני… רוצה לומר… אני, בערך, זה. – כבר טוב. עכשיו כבר טוב. אם מביטים ישר, כלומר, העין והלב בכיוון אחד, לא באלכסון, אזי גם אלה שרע להם, אפשר לומר – זה – פשוט, אינם יודעים כמה טוב להם. כבר טוב. עכשיו כבר טוב. נו… אמרתי.

כולם (בחדווה ובדיחות הדעת): “כבר טוב! עכשיו כבר טוב!”…

פנחס (מופיע שוב במבוא החורבה)

עובדיה: איי, קונדסים, קונדסים!… כל היום הסתירו את המים. עוד הבוקר, כשעברתי –

יעקב: הבוקר? (צוחק) המים הראשונים הופיעו מזמן. פה, על כפות הידיים, בשלפוחיות הגדולות מהמעדר ומהאת ומן החבל… (מרגיש בפנחס) אחים יקרים, שם במקומותינו היינו מלומדים בכל החכמות, היינו סטודנטים, בעלי מדליות, ורק חכמה אחת לא ידענו – “חכמת היד!”–

פנחס: מי שמוחו ריק מדעת מתפאר בחכמת היד. סטודנטים היינו, בעלי מדליות – כן, ועליהם גאוותנו. המחשבה היהודית, המוח היהודי החריף, זה היה נשקנו בכל דור ודור –

שלום (בהתעוררות): על נשק זה לא וויתרנו גם פה, פיני!

פנחס: וויתרתם! מעשיכם יוכיחו. מה יועילו לכם המים, כשהאדמה בוערת תחת הרגליים? גיהינום יוקדת כאן. מה הן כל האבנים המפוזרות בסביבה? אבני קברים. הארץ זרועה קברים – (נאלץ להפסיק בגלל מחאות הנאספים).

ישראל (משתער אל פנחס): דיבורים כאלה… מרגלים!

פנחס: סהרורים! חולמים בהקיץ! מטורפים!

יואל: שקט, אחים. לא כדאי להתרגש. רבים הפחידו אותנו: אל תהינו להשתקע בין הביצות, המתינו עד שיסודר הכל כדבעי. אילו שמענו בקולם של אלה, מי יודע אם בכלל היינו מגיעים לכאן. אילו היו יוצאי מצריים עומדים על שפת הים ומחכים עד שייבנה גשר על הים, היו בוודאי עומדים שם ומחכים עד היום.

פנחס: לא היו מפסידים כלום!… (מסתלק).

יואל: ויהודים לא חיכו! יהודים נכנסו ישר למים. והים? – “הים ראה וינוס”. מה ראה הים? ראה צער יהודי, ראה אמונה יהודית, שמוכרחה להיות דרך, – והוא פינה להם את הדרך. כך יהיה גם בימינו. אמונה, יהודים! אמונה בוקעת תהומות. יש לנו כבר מים. יש ספר תורה. יהיה בית כנסת. יהיו בתים. יהיה כפר. כפר גדול, מלא חיים. חיים של חרות. חיים של כבוד. רבבות כפרים יקומו. מיליונים יהודים יוציאו לחם מן האדמה הזאת –

עובדיה (מרתיע עצמו אל יואל. ברגש): זהו, ר' יואל, כעת אמרת את העיקר: לחם מן האדמה, מן האדמה שלנו, שלנו! (בברק המצאה) שם במקומותינו, אחים, על מה היינו אומרים “שלנו”? הרב שלנו. השוחט שלנו, בית הכנסת שלנו, המיקווה שלנו, וכאן, יהודים, יש לנו “שלנו” חדש, אחר לגמרי: “האדמה שלנו”. יהודים, האדמה שלנו! הולך אתה לשיקמונה, פוסע בשדות, הרוח נושבת בפנים, סורקת את הזקן: גבעות חול, חול זהוב עם יבלות ירוקות – דבלולי עשבים רעננים – האדמה שלנו! קרקע חומה כדייסה של קמח תירס, דייסה סמיכה, מצומקת – חתוך בסכין ואכול בתיאבון –האדמה שלנו! קרקע שחורה כריבה של שזיפים, ריבה קרושה – מרח ובלע! האדמה שלנו! איי, יהודים, (בקול שירה) “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”… (נע אילך ואילך בתנועת מחול. האחרים מצטרפים אליו. עיגול בתוך עיגול סובבים בחדווה ובדביקות. אסתר מתנודדת פתאום, נוטה לנפול. המולת־התרגשות כללית. יואל והרופא תומכים באסתר ומוליכים אותה לחורבה)

פיני (מוציא ראשו מבעד חלון בקומה השניה של החורבה): מה קרה? (בחרדה) אמא!

יואל (מרים ראשו לעבר פיני; בתנועת יד מרגיעה): שקט, שקט.

פיני (ידו נטויה בעד החלון אל מול יואל; בקול מייסר ומאיים): אתה! אתה! אתה!

מערכה שניה

תמונה א

צהרי יום קיץ. מימין – הדרך לחורבה. משמאל – חלקת כרם צעיר. מול הצופה – עץ שיקמה מעוקם, שגזעו הכפוף נוח לישיבה. בעומק – שטח הבצה, והלאה באופק רוכסי² ההרים.

מאלין וחנה (באים מצד ימין)

מאלין (נעצר על יד העץ): מאוחר יקירתי, עלי עוד להספיק היום ל“כפר יעקב”. את מי לא ביקרנו עדיין? זבולון הגבוה, שני הפועלים ומי עוד?

חנה: ודבורה הזקנה.

מאלין: הראי־נא, מה שם ב“מטבח” שלנו, אם יספיק לפי ה“תפריט”. (נוטל את המזוודה מידי חנה ובודק את התרופות הנמצאות בתוכה, בשבתו על גזע העץ)

חנה (נשענת אל העץ): מה דעתך, דוקטור? אסתר דודתי – נפגעה ב“טרציאנה”?

מאלין: “טרציאנה” או “טרופּיקה” – זה יתברר מבדיקת הדם. מה שמדאיג אותי – זה הלב שלה. מצב הלב אינו מניח את הדעת.

חנה: אינך סבור, שצריך להכניס אותה לבית החולים?

מאלין: זה הכרחי. היום אהיה בשיקמונה, אברר אם יש מקום.

חנה: נורא הדבר, דוקטור. הבאר החדשה שלנו – כמה שקיוו הכול… המים הטובים לא הועילו במאומה: מספר החולים עולה מיום ליום…

מאלין: המים הם רק אחד הגורמים.

חנה (בהשקיפה סביב): מסביב שקט חגיגי כזה, וירק עסיסי, נוהר, אוויר כה מתוק. והאור הזה, האור המחייך לתוך הלב, ואף־על־פי־כן, איך זה לא מצאו עדיין, דוקטור… לו כבר בא הסתיו, לו כבר התחילו הגשמים…

מאלין (סוגר את המזוודה. קם): ה“מטרוניתא” שלנו היא גברת קפריסית מאד. יש והיא מתחילה להשתולל דווקא בימות הגשמים. בייחוד, בתנאי השיכון של “ירקייה” – צפיפות, אי־נקיון. חוששני כי יהיה הכרח לצאת מ“ירקייה” לימי החורף.

חנה (בחרדה): מה הוא סח, דוקטור?

מאלין (במועקה): מה לעשות? זוהי התגוששות. נסוגים בשעת הצורך ומסתערים שנית. (טופח על מצחו) אח, סוס זקן שכמוני!… עומד אני ומהלך אימים עלייך. לכי לנוח, יקירתי, עייפות רבה בפנייך. תדחי את שאר הביקורים לשעת הערב.

חנה: לא, דוקטור, אני אמשיך.

מאלין: לא ארשה, יקירתי. עלי לשמור על ה“פרסונל” שלי… (ליעקב המופיע מצד שמאל עם כלונס ופטיש בידיו) הו, הבחורים שלנו, הם אינם עוסקים בפילוסופיה, הם עושים דברים של ממש. מה זה – גדר לכרם?

יעקב: כן, דוקטור. גדר זמנית.

מאלין (בהביטו אל הכרם): חלקה יפה. התפתחו הגפנים, נקלטו. (בהיסח הדעת) לאדם יותר קשה. עד שאדם נקלט… (מתעשת) הנה התנער רוח מהים. נהדר! (לחנה) ובכן, יקירתי, “משמעת ברזל!” הביקורים – לפנות ערב. ועכשיו – לישון, לטייל, להתרענן, לנער את הבלורית ולגרש את ה“מרה־שחורה”. שלום, שלום לכם! (עובר שמאלה)

יעקב (לחנה. אחרי שתיקת מה): מדוע לא באת אמש אל הגבעה, חנה? חכינו לך.

חנה: השירה, הריקודים – האם אינך מהרהר לפעמים בשעת מעשה: מי יחסר מחר בעיגול? מי בתור?

יעקב (מתקרב): שטויות, חנה’לה. את כאילו משתדלת להטיל על עצמך אימה יתירה.

חנה: נדמה לי שאסור לי, שאסור לנו בזמן שאחרים –

יעקב: רק בלי היסוסים. להאמין בחיים! לחיות אותם כמו שהם. ביתר פשטות. כצמח השדה. כעצים הללו.

חנה: אתה האילן הבריא, החזק. טוב להישען עליך. רק אל תנשקני. טרם דיברתי עם פנחס. לו ידעת כמה זה קשה לי. בייחוד עכשיו, כשהדודה חולה. הלא אני גדלתי בבית הדוד, ופנחס – פנחס היה לי כאח מילדותי, אח טוב ומסור. – זה היה אחרי הטבח, לאחר שאבא ואמא… – עד היום עומד המראה לנגד עיניי. זמן רב אחר כך הייתי המומה, קפואה. פנחס לא מש ממני. הוא עשה הכול כדי להחזיר אותי אל החיים. אני לא אהבתי אותו – זה היה רגש אחר לגמרי… אבל עכשיו, כשהוא מתענה בגללי, כשכל המשפחה… אבל הוא יסע בקרוב, יעקב, הוא יסע, הוא כבר כתב לקרובים…

יעקב: אבל את תצטרכי להגיד לו מדוע אינך מצטרפת אליו.

חנה: אני אגיד לו. בוודאי. אני התקשרתי למקום. אין לי חיים בשום מקום אחר.

יעקב (בחיוך): אני מאמין לך, יקירתי. אהבתך למקום אינה מעוררת בי קנאה… אבל, תארי לעצמך, שסירובך ישפיע עליו, והוא יוותר ויישאר כאן. לא, צריך להגיד את כל האמת, את כולה.

חנה (בפיזור הדעת): כן, כן… הנה אנחנו מדברים, ולי נדמה כל הזמן, כי משם, מהבצה, עולה איזה צחוק חשאי, מרושע…

יעקב (דרך חירות וקלות): יגיע גם תורה של הבצה, חנה. “נבוצץ” אותה על ימין ועל שמאל. זכר לא יישאר…

שאון קולות נרגזים מגיע מצד שמאל.

חנה (פונה ללכת)

יעקב: ובכן, את מבטיחה לי?

חנה: עוד נדבר. אעבור כאן בשובי. (עוברת ימינה, נעלמת)

יואל, שלום, שעיה, עובדיה, יחזקאל באים מימין, ניכר שהיו עסוקים בעבודה והפסיקו באמצע. ביניהם פוסע כהן, לבוש מעיל דרכים וסוכך בידו.

שלום, שעיה, עובדיה: לא יתכן, – שערוריה! עוול קורע שחקים!

יואל: אדון כהן, אם לצרף את מאתיים הפרנקים, שנתתי לך ביום הכנסת הספר, הרי שהשקענו כבר בענין –

כהן: יהודים יקרים, אני עשיתי את שלי. הכול היה מנוי וגמור, כמונח בקופסה. מי פילל, שהענין יעבור אל החלונות הגבוהים, שם בקושטא?

שעיה: נו־נו, עלייה שמנה – קושטא!…

יואל: החורף השני, אדון כהן. נוספו אנשים בינתיים. בלי בתים, בסוכות המחצלאות, בלי קורת־גג. עוצה עצה, אדון כהן.

כהן: צריך לחשוב. (בזהירות) אילו נמצאה אדמה זו שלכם בתחום אחת המושבות הוותיקות – נאמר “חצרות”, או “תקות ישראל”, היתה שאלת הרשיון בטלה מאליה. שם אין צורך ברשיון מיוחד.

שלום: מה פירוש “אילו נמצאה אדמתנו”?…

עובדיה: אילו היו לפרה כנפיים, היתה פורחת ועולה לגג.

יואל: אדמתנו היא במקום שהינה, אדון כהן. הרי אדמה אין להעתיק ממקומה.

כהן (כמהרהר): “אין להעתיק”… מעתיקים! בשעת הצורך, באין ברירה, מעתיקים. מוכרים במקום אחד וקונים במקום אחר. מחליפים. (חש בתרעומת הכללית) אני, כמובן, איני מציע לכם. – סתם, מעשים שהיו. “ירקייה” יקרה לי מאד. גאולת הארץ, נקודת ישוב חדשה – הרי זוהי חולשתי… (צוחק) גם הרופא אומר לי תמיד, שאני חולה ב“הרחבת הלב”… לא מאה אחת הוספתי מכיסי, ואף עתה, אינני מסתלק. אם תחליטו, נמשש את הדופק גם בקושטא.

יואל: צריך להתאסף, לדון בדבר. תצטרך להתעכב פה, אדון כוהן.

כהן: מילא. אסע בדיליז’נס השני. רק אגש למסור דבר־מה לעגלון. ענין תכוף. (מתרחק לצד שמאל)

יעקב (אחרי שתיקה כללית): משא ומתן עם קושטא – עסק ביש. העניין עלול להימשך שנים על שנים.

שעיה: ובקושטא לא תצא ידי חובתך במאה פרנק, והכסף מאין יימצא?

שלום: עלינו לפרסם קול קורא. לפנות אל הועד באודיסה, אל הנדיב בפריס. כשיוודע מצבנו ברבים – התלאות, הפגעים, התחלואים – הן לא אלמן ישראל!

יואל: הנח, שלום, הנח. עד היום לא הוצאנו דיבה רעה. היינו שותתים דם ושותקים, ושתיקה זו נדר היא לנו. לא נחלל אותו בעד כל הון שבעולם.

יחזקאל: (אחרי שתיקה כללית): רשיון זה נחוץ לשם בנין על האדמה?

שעיה: אלא מה? על הירח?

יחזקאל: ואם באדמה?

שעיה: מה באדמה?

יחזקאל: בורות. מעונות באדמה.

שעיה: לגור בתוך בורות – שוכני עפר? חיים שאולה?

יחזקאל: השאלה היא, איך מביטים. ה“בילויים”, למשל…

עובדיה (מתוך מועקה): מה זה? מה זה? מה פירוש אין נותנים?" עניבה על הצוואר? חנק? ואני אומר לכם ש“הכהן גדול” שלכם אינו מוצא חן בעיניי. למה לנו כאן שתדלנים, “בעלי־טקסא”? שׂבעתי את “היהודים היפים” הללו, עם שרשרות הזהב על הקוּרקבן. די.

יואל: כשאינך יודע היכן דלת נפתחת. – והלשון?

עובדיה: אפשר גם בלי לשון. אם אין לשון יוצאים הדברים מן הכבד. מדברים באגרוף על השולחן.

שעיה: דברים בטלים. (בהיסוס) לדעתי, יש להרהר. מילא, מעיקרו של דבר לארץ־ישראל באנו. לא ידענו שם שיש “ירקייה” בעולם. לארץ־ישראל התכוונו…

יואל: שעיה, גוזרני עליך, אל תפתח פה לשטן. הס מלהזכיר. תקענו יתד במקום הזה, ואם אנו עוקרים אותה, חלילה, חש אני שנתגלגל כמוץ לפני רוח: היום ב“חצרות”, מחר ב“תקוות ישראל” ומחרתיים בחוף “שיקמונה”, עם כרטיס אונייה ביד… – ומה יגידו שם במקומותינו? כמה אגודות וסתם יהודים בודדים מכינים עצמם לדרך, עומדים וצרורותיהם על שיכמם. אם חס וחלילה – לא, לא אלך מכאן, אפילו אם אשאר יחידי.

שעיה: מה רעש? הלא אין מדברים על עקירה – להחליף מציעים.

עובדיה: (בהתרגשות): להחליף? מסחר’ל! אני לך צרור טבק, אתה לי חבילת חוטים, הוספה, הנחה, מיקח־וממכּר!… (כמבקש רחמים) אדמת “ירקייה” אין בכל הארץ דוגמתה. שׂם אתה משהו בתוכה, וזה קופץ וצומח לעיניך ממש. האדמה שמחה להצמיח. מין תאווה יש לה להצמיח. לא אלך מכאן, לחור של עכברים אדחק. או על אדמה זו, או בתוכה.

פנחס (בא בחיפזון. נראה כמחפש את מישהו. נעצר מהצד)

ישראל (בא דחוף מהעומק לעבר העץ. מנופף את האסל שבידו, צועק): פושעי ישראל! מרגלים! קציני סדום! מי מילא את ידכם? איך אתם מעיזים להציע לכהן –

עובדיה: מה אתה סח, ר' ישראל?

ישראל: הכול אני יודע. זה עתה אמר לי כהן, שאתם מציעים –

עובדיה: שאנחנו מציעים? ימח שמו. הרי הוא שהציע להחליף –

ישראל: הס. אל תעלה על שפתיך… הוא עצמו, הוא הציע? – עמלק! עפר ואפר אעשה אותו, גל של עצמות! (רץ חזרה) לעקור אותו מן השרש!…

יואל (מעכב בעד ישראל): חכה־נא, חכה. – רבותי, כהן זה יחלוב אותנו עד יציאת נשמה. אין ברירה, מוכרחים להסתכן, לבנות בלי רשיון. לפי החוק התורכי אין הורסים בנין שנשלם גגו.

שעיה: דברים בטלים. יהרסו בטרם תגיע לגג. בית אין בונים ביום אחד.

יעקב: צריפים נבנה. צריפי עץ. נביא את הקרשים בסתר, נצרף חלקים –

יחזקאל: ובלילה אחד – זה – נקים את כולם.

שעיה: רגע כמימרא, “ומלאכים יחפזון”?

יעקב: לא מלאכים ולא “גלחים” – אנחנו בעצמנו, זקן ונער –

יואל: זה ברור – כולם יתנו יד. רק זה מטרידני: אין לנו די עגלות להובלת הקרשים.

יעקב: אפשר להביא את הקרשים בסירות. לפרוק בשפך הנחל.

עובדיה: מצוין. העיקר – בסוד, שה“כוהן גדול” שלנו לא יידע על כך מאומה.

יואל: נלך. נבדוק את שפך הנחל, אם אפשר להשיט את הסירות עד החוף. (פונה שמאלה, האחרים – בעקבותיו)

עובדיה (בהליכה, טופח על שיכמו של יעקב): נו, יענק’לה, צריפים – אה? והקרשים בסירות? בשפך הנחל? – ברכות לראשך, קדקוד של מיניסטר! (עוברים)

פנחס (נשאר על יד העץ. צוחק בקול): קדקוד של מיניסטר!… הרפתקן מלידה!… (מרגיש בחנה הבאה מצד ימין. בחדווה) חנה, חיפשתי אותך –

חנה (מופתעת): אתה פה? ומי על יד הדודה?

פנחס: רייזיל יושבת. – את הולכת הביתה?

חנה: כן. אני לצד ההוא. עלי לבקר עוד חולה אחד.

פנחס: רציתי להראות לך… אנחנו נוסעים, חנה. הדבר וודאי בהחלט. הכל מובטח, וברגע שנצא מכאן –

חנה (משסעת): אני לא אצא מכאן. אני נשארת ב“ירקייה”.

פנחס (בבת צחוק): הרי זה אבסורד, חנה. סתם, דיבור של שיגרה. האם באמת נמאסו עליך החיים?

חנה: החיים יקרים לאדם רק כשיש לו דבר־מה היקר גם מהחיים.

פנחס: אח! את הדברים האלה הניחי להם, לבטלנים המפטפטים על “תחיית העם”, “תקומת העם”…

חנה (בחומרה): איך אתה מעז לדבר כך על ענין שלא חשבת עליו מימיך?

פנחס: (משתתק. אחר כך ברצינות יתירה): לא נכון, חשבתי. ואם הגיעו הדברים לידי כך, אגיד לך את האמת. שלי. (מחוויר. בקול חנוק, בלחש רוטט, ספוג אימה, מתוך בולמוס של התוודות) עם ישראל – לדעתי – בדותה, עורבא פרח. עם ישראל איננו… מזמן איננו. זהו מת המתהלך בין החיים, צל תועה. – אילו האמנתי – אילו יכולתי להאמין – לא. כל האידיאות הללו, כל “המעשים הגדולים” שלכם אינם אלא כוסות־רוח לבר־מינן. ואני איני מאמין בתחית המתים.

חנה (בנשימה נפסקת): עם ישראל מת, ופנחס יושפה חי?

פנחס: כן. פנחס יושפה חי. והוא יחיה. רבבות כמוהו יחיו. בכוח כישרונם, פיקחותם, זריזותם. כל אחד לעצמו. כל אחד באשר הוא שם –

חנה (כמתעוררת מסיוט): מתי אתה נוסע?

פנחס (מתקן): מתי אנחנו נוסעים.

חנה: אתה אומר “אנחנו”, ולי נדמה שאף אתה לא תסע. אתה רק מדבר על נסיעה.

פנחס: לא, יקירתי. אמרתי לך: הנסיעה מובטחת. קיבלתי היום מכתב מחוץ לארץ, מהקרובים. הנה, הנה… (מחפש בכיסיו בקדחתנות ומושיט לחנה גליון־נייר כתוב)

חנה (לוקחת, קוראת): חוזה בין האדון יושפה –

פנחס (חוטף את הנייר מידה): לא זה. לא זה. הנה המכתב. (מוציא נייר אחר, מושיט לה)

חנה (אינה לוקחת): ומה הגליון ההוא? מדוע חטפת אותו מידי?

פנחס: זהו חוזה ישן. עוד משם.

חנה: ומדוע אסור לי לקרוא בו?

פנחס: מה זה מעניין אותך פתאום?

חנה: האם זה סוד?

פנחס: הלא את סולדת מחקירות…

חנה: עכשיו לא אתרעם. חקור. חקור. מדוע אינך חוקר אותי? טוב. בעצמי אגיד. אני אוהבת את יעקב. – עכשיו אתה יודע הכול.

פנחס (יושב נלאה): כן, עכשיו יודע אני. בחורים מופקרים אלה מלומדים לצוד נפשות תמימות… באשמתו ייהרס הכול: אהבתנו, קירבתנו מימי הילדות…

חנה: תמיד היתה זרוּת בינינו. אני מכירה טובה לך על כל מה שעשית למעני, אבל אנחנו שונים כל כך. אני הנני רק מה שהנני. ואין לי צורך בכל העולם. לי די ב“ירקייה”, “בירקייה” זאת שלנו…

פנחס (בקצף): לא נכון. אל תעטפי את בגידתך בגלימה של השקפות. את אוהבת את יעקב מפני שהוא גס, ברוטאלי, מפני שידיו חזקות משלי, מפני שהוא מיטיב לחבק ממני –

חנה (נרתעת. מביטה בו רגע ופונה ללכת)

פנחס: עמדי, חנה, עמדי, אל תלכי ממני. (בפלצות) אני רע. אבל אתך אני טוב יותר. בלעדייך אהיה יותר רע. עוד יותר רע! (לאחר שחנה נעלמה) היא שיקרה לי. היא מרמה אותי כבר מזמן. אם כן, גם אני… עכשיו גם לי מותר. הכול מותר. עכשיו אחתום. (מוציא את הגליון הראשון מכיסו, מניחו על אחת האבנים, כורע, חותם)

כהן (בא מצד שמאל): היכן אביך וכל השאר? הלכו לחורבה?

פנחס (רוטט): הלכו אל הנחל. לבדוק את השפך –

כהן: מה פתאום “נחל”, “שפך”? שמע נא ידידי, אולי אתה מדבר מתוך חום? אינך קודח במקרה?

פנחס: שמעתי. הם דיברו פה. החליטו לבנות צריפים, צריפי עץ. בלילה. בסתר. בלי רשיון. להעלים ממך. להביא את הקרשים בסירות. בשפך הנחל – (צונח על האבן המוטלת מן הצד)

כהן: בסתר. בלא רשיון ובלי ידיעתי. לסלק אותי. – נאה. אותי אין מסלקים, אם אינני מסתלק בעצמי. כך.

תמונה ב

ליל סגריר. חדר מקומר בתוך החורבה. מול הצופה, במיטה, שוכב פנחס החולה. מימין למיטה – כסא. משמאלה – שולחן וכסא. על השולחן – נר דולק, כד, בקבוק רפואות, נייר ועיפרון. הלאה, בצד זה, חלון מסורג־ברזל ומדרגות, המובילות לקומה השניה. נוגה הברקים מהבהב מבעד לחלון ומסכסך מזמן לזמן את הצללים בחדר. מן החוץ מגיע שאון העבודה בבנין הצריפים.

אסתר (יושבת על יד מיטת פנחס. ניכר שירדה אליו ממשכבה)

פנחס (מתעורר): מי זה דופק שם? איזה רעש שם בחוץ?

אסתר: שקט, בני, שקט. – בונים את הצריפים עכשיו. יהיו מעונות, אם ירצה השם.

פנחס (בהתרגשות): לא יהיו, גרזינים יבואו. יהרסו את הכול. תרנגול אדום ירקוד על הגגות.

אסתר: שקט, שקט. הרדם, פיני, הרדם.

פנחס: לא. איני יכול.

אסתר: אתה תרדם. אלטף את ידך. אשיר לך את השיר – זה שהיה אהוב עליך בקטנותך. (בקול רפה, הנפסק לסירוגין) “סייחים רובצים שם בשדה, רוכב חתול על המירדה, התרנגול עלה על מוט” –

פנחס (מתוך דימדום): תרנגול… תרנגול אדום… גרזינים גדולים… ( (משתתק לאט־לאט, שוקע בתנומה)

אסתר (לחנה, הבאה מצד שמאל עם כוס בידה): שש… נרדם.

חנה (מציגה את הכוס על השולחן, יושבת)

אסתר (קמה. מתקרבת אל חנה בצעדים רופפים. מביטה בפניה): את בכית, חנה’לה… (אחרי שתיקה) חנה’לה – לא, לא אשאל אותך שום שאלות. לך יהיה קשה לדבר על כך, ולי יהיה קשה מאד לשמוע.

חנה: לא יכולתי אחרת… אינני אשמה, דודתי.

אסתר: אני יודעת, אני יודעת. אילו היית זרה לי, אילו היית בעיניי רק ארוסתו של פיני, היה לי יותר קל…

חנה: הדיבור מזיק לך, דודתי. אני מבקשת ממך –

אסתר: לא־לא, חנה’לה, שיחה זו עלי לגמור, אפילו בשארית כוחי. את שניכם גידלתי, חנה’לה, לא הפליתי ביניכם. (קולה רוטט) כשתי אצבעות של יד אחת הייתם לי, ואת – הלא את אינך כפויית־טובה…

חנה: אינני כפויית טובה, אבל זה לא תלוי בי…

אסתר (בתחינה): הסבירי לו פנים. התנהגי עמו, כמו – כאילו לא קרה דבר. עד שיבריא, עד שיקום –

חנה: הוא יודע הכול, דודתי. כבר אמרתי לו…

אסתר (בתקיפות פתאומית): הכחישי מה שאמרת. בטלי. עשי הכול ובלבד שיאמין לך. (ברכּות) פיני חולה מחלה כפולה, חנה’לה. את יכולה להקל מעליו, עשי עמו את החסד הזה, עמדי.

חנה: אין אני יכולה להעמיד פנים. זה לא יעלה בידי.

אסתר (שוב בתוקף ובאיום כלשהו): את מוכרחה. אפשר שזוהי בקשתי האחרונה, חנה. אני לא אסלח לך. לפני כסא הכבוד אתאונן עליך, לפני אביך ואמך שהניחו אותך בזרועותי –

יואל (בא מצד ימין): אסתר’ל, מה את עושה כאן? איך הגעת הנה? כל המסדרון והמדרגות…

אסתר: לאם יש כוח. כשצריך – יש לה כוח.– אתה כבר פנוי, יואל?

יואל: עוד מעט אתפנה וניסע. המקומות בבית־החולים מובטחים, והעגלה עומדת רתומה. עד עכשיו לא הניחו לי. בקשות, טענות – עיכובים בלי סוף.

אסתר: אולי בגללי, יואל? אולי גם תפילת אשה עושה רושם?

יואל: איזו תפילה?

אסתר (קמה. הולכת לעבר המדרגות): אין לי רצון לנסוע מכאן, יואל, לשכב בבית החולים. שער בית־החולים רחב לכניסה וצר מאד ליציאה.

יואל: מה את מדברת, אסתר"ל? כל מלה שלך כסכין בלבי.

קולות (בחוץ): ר' יואל! ר' יואל!

יואל (נחפז לצאת): אסתר’ל, אסור לך לשבת כאן. (לחנה) עזרי לה לעלות. השכיבי אותה. (יוצא)

אסתר (עולה במדרגות בתמיכת חנה; נעצרת): אם נגזר עלי – רוצה הייתי ב“ירקייה”… על חלקתנו, על גבעתנו… (לחנה) השארי על ידו, חנה’לה. אני אשכב בעצמי. (חנה יורדת)

אסתר (על המדרגה העליונה, פונה לעבר חנה, בהטעמה רבת משמעות): ואת זוכרת את בקשתי, חנה’לה, את זוכרת… (יוצאת)

פנחס (מדמדם): יעקב. יעקב בן יצחק. יצחק בן אברהם. אברהם, אברהם, קח את בנך –

חנה (אחרי היסוס מה, ניגשת אליו): הרגע, פיני. שכב במנוחה, י־קירי…

פנחס (אחרי שתיקה קצרה): את מרחמת עלי –

חנה: אני רוצה שתבריא. בכל לבי.

פנחס (בחיוך מר): אחרי מותי לא תצטרכי ללבוש שחורים. את פטורה מזה. אבל צווארון שחור כדאי לך. זה מתאים לפנים חיוורים…

חנה (מתכופפת אליו – תחילה לאט־לאט, אחר כך צונחת בבת־אחת, נושקת לו נשיקת־חטף ומטילה את ראשה על הכר, סמוך לראשו. פניה מוּסבּים הצידה ושערותיה המתפזרות מכסות על פני החולה)

פנחס: למה נשקת לי?

חנה (באותו מצב): מפני – שאני– אוהבת אותך.

פנחס: ויעקב?

חנה: אתה – אתה התהלכת קודר. מר־נפש. התרעמתי עליך. חפצתי להכאיב לך. חפצתי בדרך זו – לנסות, לעורר…

פנחס (נוטל ראשה בכפות ידיו ומסתכל בה ארוכות): אין זו אמת, חנה. למה את עושה זאת? (לאחר שחנה הצניחה שוב את ראשה על הכר, לצידו) חנה, ימיי ספורים. מרגיש אני שלא ארד ממיטה זו. הייתי רוצה לסיים בטוב, הייתי רוצה שאַת – (אחרי תהייה קצרה) לא יהיו צריפים ב“ירקייה”, חנה! – הרס יהיה, חורבן! איני מדבר מתוך חום… (מוציא מחיקו) הנה. הנייר שחטפתי מידך. לא חוזה ישן הוא. זהו חוזה ביני ובין הסוחר חיים כהן משיקמונה. הוא רוצה לעקור אתכם מכאן. לשם עסקים, לשם רווח גדול. אני נגררתי אחריו. הבטחתי לו להשפיע על אבא, לעזור לו. לא ראיתי לפניי דרך אחרת. חפצתי להוציאך מכאן, להציל את חיי, את אושרי.

חנה: כהן זה המנוול! ואתה לצידו? נגד אביך? נגד הכול… במחתרת…

פנחס: יותר מזה. יותר. גם את ההחלטה על בניית הצריפים מסרתי לו. זה היה לאחר שגילית לי את אהבתך ליעקב. טירוף תקף אותי. יאוש. חימה. וגם הקדחת באותו רגע, הצמרמורת… הכול סיפרתי לו… הוא יהרוס אתכם… גרזינים יבואו… תרנגול אדום…

חנה: כהן – עמלק זה – הוא יבוא על שכרו. נפרסם את הדבר ברבים. החוזה חתום בחתימת ידו. זוהי תעודה.

פנחס: כן, את החוזה לא יוכל להכחיש. אני עוד אוסיף. הודאה מיוחדת. תני לי נייר. תני לשתות מעט.

חנה (נותנת לו לשתות. עוזרת לו לשבת, מגישה לו נייר ועיפרון)

פנחס (אגב כתיבה): “על מיטה זו שלא ארד ממנה, בהן־צדקו של שכיב־מרע, הריני נשבע שחיים כהן משיקמונה הבטיח לי בחוזה סכום כסף, אם אכריח את אבי למכור את נחלתו. גם ההחלטה על בניית הצריפים נודעה לו מפי. פנחס יושפה”. (שוכב. מחזיק בידו את הניירות). נגד התעודות האלה הוא יהיה חסר אונים. תוכלו לאיים עליו. הוא ישיב את הכסף שסחט. הוא ישיג את הרשיון לבנין הבתים. (כחולם) בזכותי יהיו בתים ב“ירקייה”… ובאחד הבתים את, חנה’לה, בסינרך הלבן, בלול וברפת, בגן הירקות – עקרת־בית מאושרת… (פתאום, תקוף אימה) רק לא אתו, לא עם יעקב. יהיה זה מישהו אחר, שאינני מכיר אותו, רק לא הבחור הברוטאלי הזה. אני שונא אותו. הבטיחי לי, הישבעי. את לא תינשאי ליעקב. באם לא – לא אתן את הניירות. אשרוף אותם, אשרוף לאפר.

חנה: תן את הניירות, פנחס. אל תהיה אכזר.

פנחס: אני האכזר – ואתם אנשי־חסד, אידיאליסטים? “ירקייה” יקרה לכם מחייכם? – אני נותן בתים ל“ירקייה”! מה אתם נותנים? אינכם רוצים לוותר על שום דבר. אתם רוצים הכול: אידיאלים, אהבה, תהילה, – ולי לא כלום, לא כלום? אם־כן, ילך הכול לעזאזל. יעשה בכם כהן כחפצו, יירד לחייכם, יסבך אתכם כעכביש…

חנה: כל החלומות, התקוות, הקרבנות – הכול יעלה בתוהו? תן את הניירות, פנחס.

פנחס: לא אתן. אשרוף, אשרוף… (נמשך אל הנר הדולק)

חנה (מוציאה בכוח את הניירות מידי פנחס, נסוגה אחור ונשענת בגבה אל הקיר)

פנחס (מתרומם, יושב במיטה, מושיט ידיו): השיבי לי! השיבי את הניירות. לא אצא מן העולם בידיים ריקות. זאת היא נקמתי! (צועק) לא יהיו צריפים ב“ירקייה”! ואת לא תינשאי ליעקב! את לא תינשאי ליעקב!

תמונה ג

אשמורת־בוקר של יום סתיו מעונן. בסמוך לחורבה, מימין ומשמאל, נראים צריפי־עץ פשוטים, בלתי גמורים. קול דפיקת פטישים ונסירת משׂורים נשמע מסביב. מכל עבר באים ועוברים נושאי קרשים, קורות וחלקי קירות. המיית העבודה – חרישית ודרוכה.

יעקב (מחבר שני קירות בצריף שמשמאל. לשעיה העולה אל גג הצריף מימין): נו, שעיה, “ומלאכים יחפזון” אמרת. הנה אל הגג אתה מגיע כבר!

שעיה: את הארובה אני רואה כבר בחלומי. אבל הענן ההוא במערב – ענן כבד…

יעקב: אין דבר. בגשם יצמחו הצריפים מהר יותר…

יואל (בא מהצד האחורי; נסער ומוטרד): כמה טורח… מושכים ממקום למקום, מחליפים בחשיכה. יעקב, אתה תשגיח כאן. שוב אין אני יכול להתעכב. בשום אופן. (צועד לעבר החורבה, מפנה ראשו אחורנית) על שפת הים יש עוד ערימת קרשים, והמסמרים –

שלום (בא בחפזון): הקורות ר' יואל. הקורות שלי נפלו המימה. הסירה התהפכה.

יואל (בקוצר רוח): קח לך משלי שתים שלש קורות, פנה אל שאר השכנים.

שלום: אדרבה, בוא אתי, תשמע מה בפיהם.

יואל: אין לי פנאי, שלום. עלי להוביל את החולים שלי העירה.

שלום: אבל רגע אחד, ר' יואל. אם אתה תאמר מלה אחת. היתכן? כולם יישבו בצריפים, ואני אשאר בין המחצלאות. כך השכל מחייב?

יואל (הולך אתו): עבירה גדולה. לעכב אותי עכשיו בשל כמה קורות… (עוברים)

יהודית, דניאל (באים כשהם עומסים בשניים קורה גדולה)

דניאל: נו, יעקב, והתורכים שלנו מתהפכים עכשיו על צידם השני…

יעקב: נוחרים כגמלים.

יהודית: אל תדפוק בחזקה, פן תעיר אותם…

דניאל: אוּפ–ף, הרוח… החול – ישר לעינים… (עוברים)

ישראל (מצעיד סולם גבוה): הוא אצלי “בעל־בית” הגון. הביטו איך הוא פוסע.

יעקב: הסולם גבוה מדי, ר' ישראל.

ישראל (משעין את הסולם אל קיר צריפו, עולה): הסולם צריך להיות גבוה. עוד נעלה, אם ירצה השם, מעלה־מעלה…

ירוחם (בא): לא ראיתם כאן את דניאל ודיתה? הניחו אותי באמצע העבודה –

יעקב: זה עתה עברו. קורה עמסו. מה זה על אצבעותיך, ירוחם? רצועות? תפילין של יד?

ירוחם (מסתכל באצבעותיו החבושות): בוודאי. “וארשתיך לי לעולם” – בפטיש על האצבע. “וארשתיך לי באמונה” – במשור על כף היד. העיקר, שתהיה קורת גג על הראש. (עובר)

יואל (בא): נ־נא, סוף־סוף גמרתי. (מהדק חגורתו) הרוח התגברה. השמים טעונים גשם. צריך יהיה למתוח מיכסה על העגלה.

רייזיל (באה. מתנשמת בכבדות): הו, כל הזמן אני מחפשת אותך ר' יואל. הגידה־נא, ר' יואל, מי ממונה להשגיח על כך? אם שני חדרים, יהא לכולם שני חדרים, ואם שלושה – לכולם שלושה. כאן צריך להיות הכול בצדק.

יואל: הניחי, לי, אשה. אינני ממונה. לא דיין אני ולא פרנס. עלי להוביל מיד את החולים שלי העירה.

רייזיל: טוב. טוב. בבקשה, עשו לכם צריפים, בתים, ארמונות. (בתוקף) שעיה, רד מעל הגג! אין לי צורך בצריף. נמשיך לגור בחורבה, ויידע כל העולם מה עוללו לנו. חמסי עליך, ר' יואל. אתה, בתור אדם שהנהגת המקום בידו – (מפסיקה בגלל הרעם החזק)

יחזקאל (בא מהעומק. ראשו וגבו מכוסים בשק. בנשימה טרופה): מרגלים. מרגלים בין האלונים. התבוננו ומיהרו לעבר הוואדי.

שעיה: דברים בטלים. עוברי אורח, בוודאי.

יחזקאל: על האלונים טיפסו. ניפנפו זה לזה. על הצריפים רמזו. זה – לא סתם. אני – זה – צריך להשגיח – (מסתלק)

יעקב: אם יהיה משהו, עובדיה יודיע, על המשמר הוא עומד. בוואדי.

יואל: אין פנאי לדיבורים. לא לבזבז את הזמן. להשלים את הגגות. אל הגגות! אל הגגות!

עובדיה (בא במרוצה): יהודים, הם הולכים – תתקטענה רגליהם, הלוואי ויילכו על קביים!

ירוחם, שלום, שעיה: מי? השוטרים? – היכן הם? – כמה באים?

עובדיה: שוטרים מזוינים ובני־לוויה אתם, מהכפרים הסמוכים. כל אותם שודדים וגנבים, שלא פעם היו לנו עסקים אתם…

שעיה (בקינטור): נו, יענק’לה, “מלאכים – גלחים”?! – נערים מושלים בכיפה! עכשיו מה? – יהרסו את הכול.

ירוחם: שקט, יהודים. הלא תורכים הם. מילא, נכפר פניהם. עוד “תקיעת־כף”…

יעקב: נחמת שווא. אם בני לוויה אתם, הרי שהתכוננו לדבר. פקודה קיבלו. רק בכוח אפשר לגרש אותם.

יהודית: נכון, יעקב, אף אני אלך אתך.

ירוחם: חלילה, אל תשכחו. רק התחלה היא זאת. רק ב“פרוזדור” אנו עומדים!…

דניאל: גם בפרוזדור יש לעמוד בקומה זקופה!

רייזיל: שא־שא, לא צריך לעשות כלום. לא־כלום בהחלט. הגברים צריכים להסתלק – כולם – ואנחנו, הנשים, נסדר שרשרת, יד־ביד, מסביב לצריפים. אין התורכים נוגעים בנשים, אינם מעיזים לנגוע. יעמדו, יעמדו וילכו להם.

ישראל: “אשת־חיל”! זו מניין לך?

רייזיל: כך היה ב“כפר יעקב”. כך היה ב“תקוות־ישראל”. שמעתי; בסינרים הבריחו אותם.

עובדיה: הו, רייזילי, אני אתחבא, ואת תכסי עלי בסינרך! עוד יחטפו אותך, רייזיל, ישר לארמון השׂולטן! – אל הגשר, יהודים, אל הגשר! הוואדי מלא מים. נהרוס את הגשר, אחת־שתים נפרק אותו. (בצחוק משובה) יעמדו להם שם מהצד השני וישאבו את המים במכנסיהם הרחבים. אל הגשר! אל הגשר!

נשמע פתאום קול נפץ והתמוטטות.

יחזקאל (בא במרוצה): באו. עומדים על יד הצריף של ר' אהרן. מוטות ברזל בידיהם. גרזינים.

יעקב (תוך שתיקה כללית כבדה): כך היה גם שם. אם כן, אין כל הבדל? – יש. יש. ההבדל הוא בי. אני לא אוכל. על אדמה זאת – לא! (תופס מוט בידו. גם אחרים עושים כמוהו – ביניהם דניאל ויהודית)

כולם: נגרש אותם, נגרש!

שעיה (צועק): אי־לכם, חמומי ראש, שפיכות־דמים תהיה!

יואל: וחללי הקדחת – על מה הם נתנו את דמם? אין לנו קיום בלי מעונות. בכוח, יהודים, ביד חזקה! אחרי! (רצים לעומק, נעלמים. שלום ושעיה מפגרים)

שוטר (מופיע מצד ימין. חוסם את הדרך בפני שלום ושעיה. מראה על הצריף שבצד שמאל. לשלום): שלך?

שלום (לשעיה. בשיניים הדוקות): סבור הוא שאני מתבטל בפניו… צריך לבלבל את דעתו, לעכב אותו כאן. (מזדקף בגאווה. לשוטר): שלו, כלומר, שלי.

שוטר: שלו או שלך?

שלום: שלי – שלו. שלו – שלי. הוא בונה את הצריף ואני, זאת אומרת –

שוטר: אתה מבין תורכית?

שלום: “אק–מק”. בוודאי. (בטון של מסביר ענין על בוריו) “יקום פוּרקן מן שמיא, חינא וחיסדא ורחמי וחיי” – עבדול חמיד.! עבדול חמיד!

שוטר (חולק כבוד): עבדול חמיד. כן. בשם השׂולטן, הראה את ה“רוּכסה”.

שלום: “רוּכסה”? – א־הא! טוב מאד. (לשעיה, בבחינת “מליץ”) זה האדון – ילך לאבדון, רוצה לדעת – תאכלנו התולעת, אם קיבלנו רשיון חתום – ישכב ולא יקום. אוי, מרירתי מתפקעת…

שוטר: די לקשקש. בקיצור – ״רוּכסה". אסור לבנות בלי רשיון!

שלום: יקום־פורקן. אתקינוּ סעודתא. (מראה על שעיה) אמרתי לו בפירוש: “רוּכסה”, “סראיה”, בדיוק. הו, הנה, שכחתי לגמרי, הרי זה כאן אצלי. (מוציא מכיסו דף נייר גדול ומקופל, מוסרו לידי השוטר)

שעיה: מה נתת לו, שלום?

שלום: שטר־גורל ישן מימי מתושלח…

שעיה: כמדומה לי, שאינו יודע לקרוא…

שלום: מביט כתרנגול ב“בני אדם”…

שעיה: אוי, ריבונו־של־עולם, וזהו בעל השׂררה…

שוטר: בוא אחריי, הקצין יברר.

שלום: תבלע האדמה את כולכם יחד. (עוברים אחרי השוטר ימינה) קולות הנפץ והשבירה מתגברים. שני שוטרים מעבירים את יעקב מימין לשמאל. בגדיו קרועים, והוא תומך ביד ימין את ידו השמאלית, התלויה ברפיון, נעלמים.

קולות הנפץ פורצים מחדש, מעורבים בקול־ענות של תיגרה ושאון רעם עז.

חנה (יוצאת מהחורבה במרוצה. בידה – הניירות, שפיני רצה לשרוף): דוד יואל! דוד יואל! (נעלמת בין הצריפים)

פיני (יוצא מהחורבה, צועד בקושי, ברגלים כושלות כשהוא נשען אל הקירות): השיבי את הניירות… השיבי… את לא תינשאי ליעקב, את לא תינשאי ליעקב… (צונח לארץ, מדמדם) יעקב. יעקב בן יצחק… יצחק בן אברהם. אברהם, אברהם, קח את בנך…

יואל (בא דחוף, כורע ליד פיני): מה אתה עושה כאן? למה יצאת?

פיני: אברהם, אברהם, קח את בנך – מה זה בידך? זרוק את הסכין. אל תשלח ידך אל הנער! אל תשלח ידך אל הנער!

יואל (בלב שבור): לא אשלח, בני, לא אשלח. קח לך את חנה, את אמא, לכו לכם באשר תלכו, שבו לכם באשר תשבו. היו בריאים, חיו בשלום – אני אעמוד כאן לבדי – אילן קצוץ ענפים, בודד וערירי. אני אעמוד. (נושא ידיו אל על) ריבונו של עולם, אני מקבל עלי. גם נסיון זה אני מקבל עלי!

מערכה שלישית

תמונה א

נוף המישור סמוך לבצה. מצד ימין – פאת שדה, ובגבולה – עץ חרוב עתיק. אל העץ מושען חרמש. משמאל – שיחי הבצה. מול הצופה עומדות ומוטלות על הקרקע חבילות רבות של שתילי עצים. השתילים גדולים, ושרשיהם, עם רגבי האדמה שעליהם, צרורים בבלואי־שקים. מרחוק, בעומק – רוכסי³ ההרים, ולרגליהם – בתי “ירקייה”.

חנה (בצד ימין, גורפת לערימה את התבואה הקצורה)

עובדיה (בא מעבר הבצה. מיוגע ומיוזע): מהר, מהר, פנו את החלקה. התעלה תעבור כאן. הזדרזו, הזדרזו, השתילים מתייבשים. (נוטל חבילת שתילים וחוזר לעבר הבצה)

ירוחם, ישעיה, שלום (באים מצד ימין, נושאים על גבם חבילות שתילים)

שלום (נעצר, מוריד את החבילה מעל גבו): החום מתיש. הרגליים כבדות, והראש כמו בצבת. (מוחה את הזיעה מעל פניו)

שעיה: את ה“מרור” טרם קיבלנו היום. (מחלק מנות חינין ונוטל גם לעצמו) איי, “מרור זה שאנו אוכלים על שום מה־ה־ה?…”

ירוחם (מביט סביבותיו): פה, בשדה, אנו הקוצרים, ושם (מראה לעבר הבתים) ה“מטרוניתא” קוצרת… כל יום היא נועצת צפרניה עמוק יותר. אצל אברהם השחור, על ידי, חולה הוא, חולה האשה, חולים הילדים – אין מי שיגיש טיפת מים. וכל זה – לאחר הבאר, לאחר הבתים…

שלום: אין בית, שאין בו חולים. הרופא אובד עצות.

שעיה (בעידוד): היער, יהודים! היער יצילנו מכל הצרות. חלקה של עצי אורן. חלקה של עצי אקליפטוס. כל עץ – צינור של חיים. חיים. נוי. בריאות. נלך, נלך, השותלים מחכים. (עוברים שמאלה)

יחזקאל (בא משמאל. רגלו הימנית צולעת. מתנשם. לוקח שתי חבילות שתילים): הרבבה העשירית, חנה. ישלימו היום.

חנה: למה אתה לוקח שתי חבילות?

יחזקאל (מתנצל): אני – אני מוכרח כפליים. עד שאני מגיע וחוזר… זריקות החינין – קיפחו את הרגל. (פונה ללכת)

חנה: אמרת לנסוע לטבריה. אתה מזניח, יחזקאל.

יחזקאל: כעת אין פנאי. הרגל ― איך שהוא… אבל העצים – זה – יהיו ישרים, חנה, עצי חיים! (במאור פנים) נותנים עליהם – זה – את החיים, ויהיו עצי חיים! (עובר שמאלה)

יואל ואחריו כהן באים מצד ימין.

יואל (בידיו חרמש. קומתו שחה מעט במשך השנתיים שחלפו. בשערותיו רבתה השיבה, ופניו חרושים קימטי־צער. פוסע לעבר העץ, משחיז את החרמש מבלי לפנות לאורח)

כהן (מתלבט אילך ואילך ומרבה שיחה בהתעוררות יתירה. שתיקתו של יואל מביאה אותו במבוכה מפעם לפעם, אך הוא מתנער במהרה ופותח בעניין חדש): כשמזדמן אני לתחומה של “ירקייה”, אנוס אני להתעכב. נמשך אני כמו בחבלים. – הבתים, החצרות, השדות, הכרמים… שינוי כזה במשך שנתיים, אין להכיר כלל. – והנטיעות! הנטיעות בבצה – הרי זה חשוב מאד. אני, אומנם, סבור הייתי שיש להתחיל בייבוש הבצה לפני הבנייה, אבל, מילא, אין בודקים ביישוב הארץ. (בשחוק מאוּנס) לפעמים מוכרחים להתחיל מהסוף וללכת אחורנית עד שמגיעים בסופו של דבר להתחלה… – כמה עצים אומרים אתם לנטוע, אדון יושפה?

יואל: התוכנית למיליון עצים.

כהן (בהתפעלות): מיליון עצים! הרי זה עניין של ממש. הרי זה יער גדול. חוטבים וזה גדל, חוטבים שוב, וזה גדל שוב, כשואב מן הבאר… והבריאות, האוויר הטוב!… (בעוגמה) שמעתי, כי מזמן שהתחיל ייבוש הבצה שוב לקה מצב הבריאות…

יואל: היינו מוכנים לכך. הנוגע באש – בידוע שהוא ניכווה.

כהן (באנחה): כן, כן. בצה זו הריהי שורש הרעה. הרפש, הזוהמה, השרצים…

חנה (מהצד): שרצים מאוסים נמצאים גם מחוץ לבצה…

כהן (מופתע. מרתיע עצמו לעבר חנה): אה, הגברת חנה! לא השגחתי כלל. אף היא עובדת בשדה. כך היתה גם דעתי תמיד: במושבה יש להרגיל את הבנות לכל עבודה… (ליואל) נו, והחורבה, רואה אני, קיימת עדיין. ספר התורה עודנו שם? מדוע לא בניתם בית כנסת יחד עם הבתים?

יואל: חסרון כיס.

כהן: וזהו העיכוב? אם כן, הרי זו הזדמנות נפלאה. בית־כנסת ב“ירקייה”! מי לא יתרום לתכלית כזאת? את תרומתי מוכן אני לתת לידך ר' יואל, בזה הרגע, תיכף ומיד. (משלשל ידו לכיס החזה)

יואל (בקפידה): לא־לא. את בית הכנסת נבנה בכסף – בכסף אחר… מיגיע כפינו.

כהן (כל התעוררותו שוקעת בבת־אחת. ברוח נמוכה): נו, יהי כרצונכם. יהי רצון שתבנו בכספכם. (פוסע ניכחו לאט, מתעכב על יד ערימת התבואה, מוציא שיבולת, כוסס את גרגריה בהיסח הדעת. חרש) חטים יפות. גרגרים מלאים. לחם טוב יהיה. לחם טוב… (מסתלק)

חנה (אחרי שתיקת מה): והאדמה הזאת נושאת אותו – סבלנית היא אדמתנו…

יואל: שׂורטים העכברים בלבו, שׂורטים…

חנה: לא די. אין איש יודע כיצד חתר תחתינו, כיצד הכרחנו אותו להשיג את הרשיון לבניין –

יואל: נ־נא, יהא דינו מסור לשמיים. סוד זה יירד עמנו, חנה’לה. (נאנח) פיני בני… אסתר’ל… נוחו על משכבכם בשלום. – לא־לא, עלינו לשתוק כאשר שתקנו עד עתה. בואי, יקירתי, בואי, נגמור לקצור את החלקה. (עוברים ימינה)

דניאל, יהודית (באים מצד ימין, טעונים חבילות שתילים)

יהודית: דניאל, עמוד־עמוד, חבילתי נשמטת. היא כבר למטה מ… – הנה נפלה. גם אתה לא תלך בלעדיי. (מושכת בחבילתו ושומטת אותה לארץ) עתה נשב שנינו. ננוח מעט.

דניאל: אח, דיתה, שם מחכים בקוצר רוח. (יושב)

יהודית: יד ביד, חביבי, אתה לא תקדימני בשום מקום: לא בעולם הזה, ולא –

דניאל (טופח קלות על לחיה): שתקי, אל תדברי שטויות… אח, אנחנו נוטעים, נוטעים, ויעקב – חבל, שיעקב איננו אתנו.

יהודית: הלא הוא כבר יצא מבית־האסורים. עוד יספיק.

דניאל: אבל היד, היד… כשקפץ אותו בר־נש, הגוּץ, והיכה בברזל על ידו, הכרתי מיד… מתחילה היה כל כך נהדר: חמישה שוטרים כרכו עצמם עליו, והוא טילטל אותם, מעך אותם –

יהודית: ואתה, דני, אף אתה היפלאת לעשות. זוכר אתה, אותו כפרי ארוך, כשבעטת בו, כמו שור נגחת אותו, והוא – כשנפל – האדמה רעדה תחתיו. זה היה נחמד, דני… (מחבקת אותו ונושקת לו)

דניאל (עגום): כן. אבל אחר כך ברחתי. גבורה, שסופה בריחה, אינה גבורה. עד היום הבושה צורבת. לא פעם שאלתי את עצמי: מה היה עושה בר־כוכבא במקומי? שמעון בר גיורא? יוחנן מגוש חלב?

יהודית: לא תמאיס את עצמך בעיניי: אני אוהבת אותך בכל זאת…

דניאל: במגלב על הפנים, ככלב, כאן, ב“ירקייה” שלנו…

יהודית: שמע, דני, למה כל החיטוטים האלה? הבט, צריך לעשות סימן על אחד השתילים ונכיר אותו אחר כך, כשיגדל ויהיה לעץ, נחרות את שמותינו על הקליפה: יהודית, דניאל.

דניאל: לא תמצאי, טיפשונת. יער גדול יהיה. רבבות עצים.

יהודית (הוזה): יער גדול. רבבות עצים. מתנועעים. לוחשים. שיכבת עלים על הקרקע. בבוקר השכם יוצאים עם הסל ביד. מלקטים פטריות, אוּכמניו־ו־ות… (שרה)

הוֹי, שָׁמַיִם בַּמִּזְרָח כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר אוֹרוּ;

יָצְאוּ קוֹצְרִים אֶל הַשָּׂדֶה – הַחִטָּה יִקְצֹרוּ.

חֶרְמֵשִׁים, יָמִין וּשְׂמֹאל –

הִתְנוֹפְפִי, הַזְּרוֹעַ!

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה לִקְצֹר,

עוֹד יוֹתֵר לִזְרֹעַ!

חֶרְמֵשִׁים……

עובדיה (בא משמאל): הו, צמד־חמד, מה קרה?

דניאל ויהודית נבוכים, ממהרים לקום.

יהודית: החבילה נשמטה.

עובדיה: מהרו, מהרו. (מעמיס את החבילות על גבם)

יהודית: עובדיה, את המעיל כבר תיקנתי לך, תכניס היום את החולצה.

עובדיה: תודה, חביבתי, אין צורך. מלכה’לה שלי כבר יצאה לדרך. בעוד שבועיים תהיה כאן.

דניאל ויהודית (עוברים שמאלה)

עובדיה (לוקח חבילת שתילים בזרועותיו): אח, מלכה’לה שלי – ידי־זהב לה. (קורא לצד ימין) הו־הו, מתי תגמרו? אי אפשר להמשיך את התעלה.

קול (מצד ימין) עוד מעט.

עובדיה (עובר שמאלה)

מאלין (בא בצעדים מהירים. נרגש ומוטרד. מביט לעבר הבצה. בטרוניה, לעצמו): מוסיפים לשתול. גם את התעלה חופרים. (פונה לצד ימין. קורא) ר' יואל! ר' יואל! (עובר)

קול (נשמע מצד ימין, בשיר):

תְּאֵנָה בְּלֶב שָׂדוֹת עֲנָפִים פּוֹרֶשֶׁת, –

אֲהוּבִי בִּזְרוֹעוֹתָיו מְשָׁכַנִי חֶסֶד.

חֶרְמֵשִׁים, יָמִין וּשְׂמֹאל –

הִתְנוֹפְפִי, הַזְּרוֹעַ!

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה לִקְצֹר,

עוֹד יוֹתֵר לִזְרֹעַ!

קוֹל; חֲסִידוֹת לִבְנוֹת־כָּנָף, עֹפְנָה וַעַבֹרְנָה –

הַחִטָּה כְּבָר נִקְצְרָה. אֲלוּמוֹת, הגֹרְנָה!

חֶרְמֵשִׁים……

יעקב (בא מצד שמאל. על שכמו צרור בגדים. פניו כחושים, עגומים. עומד, מאזין לשירה, אחר כך ניגש אל העץ, לוקח את החרמש בידו הימנית ומנסה לעבוד בו. ידו השמאלית תקועה כל הזמן בכיסו, בלי נוע. החרמש נשמט מידו, אך הוא אוחז בו שוב, מתאמץ להסתגל)

חנה (מופיעה מצד ימין, מסתכלת ביעקב רגע, חשה אליו. נופלת על צווארו): יעקב. יעקב. – ידך… לא תארתי…

יעקב (מחליק על ראשה): לא ראיתי אותך, ניסיתי כאן, בחרמש. אין דבר. צריך להתאמן. – וכאן נוטעים. עברתי על יד הבצה, נוטעים.

חנה: כן, יקירי. זוכר אתה – “נבוצץ” את הבצה, היית אומר…

יעקב: כן־כן, חלמתי על נטיעת היער. חשבתי: ילדינו יטיילו כאן בין העצים וילחשו זה לזה: “עצים אלה נטעו אבא־אמא שלנו”… הגמול הזה הלא מגיע לנו.

חנה (כובשת פניה בחזהו)

יעקב (משקיף למרחוק): ובבית־הקברות נוספו ציוּנים במשך השנתיים… פנחס טמון כאן, או בשיקמונה?

חנה (מתנערת. הולכת הצידה. בקול נפחד, חסר־גוון): פנחס? כן… כאן גם הדודה אסתר.

יעקב (שקוע בהתבוננותו): רצה לנסוע, והנה נסע. אח, שאיפותינו מתקיימות לפעמים בדרך משונה מאד… (מרגיש בתמורה הפתאומית בחנה) מה לך, חנה?

חנה (כקפואה): לא כלום. ביתנו שם במורד. כבר היית בבית?

יעקב (בקרירות): לא, אני אסור אל יחזקאל. תגידי, בבקשה, לר' יואל, שישלח את חפציי שמה.

חנה: הדוד יואל יצטער מאד.

יעקב: ואת, חנה? – לא, לא, אינני מתרעם. על עץ שבור לא נוח להישען…

חנה (נדחפת אליו בסערת רגשות): יעקב, יעקב, לוּ ידעת. הלא אתה יחידי, אהובי, הכאוּב והנכסף. לא שבור אתה, יקירי, לא. עדיין אתה האילן החזק, הרענן, התמים והשלם. אתה הנהר העמוק, הצלול שלי. לשקוע בך. לצלול בך. עד כדי לשכוח הכול, הכול… (ראשה צונח על זרועו הימנית)

יעקב (נירכּן אליה. שפתיו מתקרבות אל פניה)

חנה (עוצרת בעדו בתנועה מבוהלת. נסה הצידה וכובשת פניה בכפות ידיה)

יעקב: קשה לך להתגבר. נשתניתי מאד. כן, לידי אין תקנה…

חנה (מרחוק, מתוך מחנק. קולה רווי דמעות): לא־לא, לא ידך, יעקב… בי השינוי, בי… הלילה – הצל הזה… (הצידה, בלחש) “את לא תינשאי ליעקב, את לא” – (בקול) לא, שום דיבורים לא יועילו… אתה לא תבין, לא תשלים… אתה רק תסבול עוד יותר –

יעקב: אין צורך, חנה, לא כדאי להתכחש. את חופשייה, חופשייה בהחלט.

חנה: יעקב, יעקב… (עוברת בבכי ימינה)

יעקב (תוהה מעט, לוקח את צרורו): הראשונים צריכים לשלם. מה שמגיע מכל הדורות. לתת, לתת עד הסוף, ללא שיוּר. ולא לדרוש כלום. כל מאומה. (אחרי שתיקת מה) גם ביד אחת אפשר עוד לעשות משהו. (עובר שמאלה)

ישראל (נזדקן מאד במשך השנתיים. בא בצעדים לא־בטוחים. האסל והקנקנים נעים וזעים. בטרוניה והשתאות): שוויון־המשקל אצלי – אה, נתערער פתאום… מעולם לא נטה האסל כחוט השׂערה, והנה – אה! מכוּון היה ככינור ביד מנגן, והנה – אה! (יושב נלאה על אחת האבנים) זיקנה, זיקנה… מקודם קפצתי אני עליה, ועכשיו התחכמה היא וקפצה עלי…

יחזקאל (בא מצד שמאל): איי, ר' ישראל, קח לך – זה – חמור, וטען עליו שני פחים, כמנהג המקום.

ישראל: על חמורים!… הכול – על חמורים… כל זמן שאדם מרגיש את המשׂא על גבו, שהוא כופף אותו למטה, הריהו זוקף את עצמו כלפי מעלה, כלפי מעלה… (מתאמץ להעלות את האסל והקנקנים על כתפו ואינו עוצר כוח. האסל והקנקנים נשמטים והוא צונח שוב על האבן)

מאלין (בא מימין. מבחין במצבו של ישראל. רומז ליחזקאל): אלוּנקה!

יחזקאל (עובר במהירות ימינה)

מאלין (שם את כף ידו על מצחו של ישראל, רוצה למשש גם בדופקו)

ישראל (בכעס): כלַך לך, דוקטור. ממשש. ממשש. אין אני תרנגולת בשוק. ממשש. עוד מעט ויאמר: קדחת. כל מיחוש אצלו – קדחת. (לעבר יחזקאל שהביא את האלונקה) מה? על מיטת קבורה זו? – מרגלים! בעצמי אלך, ברגליי. (קם בהתאמצות, כשהוא נשען על האסל) על השביל הזה אלך, על השביל שלי…(נופל. שטוח אין אונים על הקרקע. מתייפח) השביל שלי… בכפות רגלי דרכתי… (הרופא מרים אותו, תומך בו)

ישראל: והמכשירים שלי, הקנקנים – הפקר?

יחזקאל: אני אקח אותם, ר ישראל.

ישראל (פוסע אט־אט. לעבר הקנקנים): קנקנים ותיקים שלי. יתומים עלובים. על מי אני מניח אתכם? מי ישׂא אתכם? על חמורים יטילו אתכם, על חמורים… (יוצא לצד ימין, נשען על זרוע יחזקאל)

מאלין (נשאר יחידי): נגף. ממש נגף. הרי אינני קוסם. אינני יכול לשים את “ירקייה” כולה בפעמון של זכוכית, לסגור עליה חומה סביב. (ליואל המופיע מצד ימין) ר' יואל, אמרתי וחזרתי ואמרתי: בצה זאת היא מחסן של אבק שריפה. הרי אין מזמינים אותי עוד. אין מי שיזמין. שומע אני אנחות ונכנס. צריך להפסיק לזמן מה. לצאת. לצאת עד יעבור זעם.

יואל: חלילה לך לרפּות את הידיים, דוקטור. שום דבר עד עתה לא ניתן לנו בחינם. שילמנו מחיר המים ומחיר השדות ומחיר הבתים, גם את מחיר היער נשלם. נשלם, ריבונו־של־עולם, נשלם, אך אל תהיה יקרן כה גדול, (בעברו לצד שמאל) אל תהיה יקרן…

דניאל (בא במרוצה מצד שמאל, כולו מלוכלך ונוטף בוץ. מכנסיו מופשלים למעלה מהברכיים, יחף): היכן הנעליים שלי… נדמה לי, כאן חלצתי אותן…

מאלין: בבצה היית?

דניאל: כן, דוקטור, שתלתי.

מאלין: עד צוואר במים, בבוץ?

דניאל: אי אפשר אחרת. הבצה עמוקה. ברגליים שותלים, השתילים בין האצבעות…

מאלין: הפקרות. שגעון ממש. וכיצד קם בחור כמוך ועושה מעשה שטות כזה?

דניאל: החכמים לא ילכו! החכמים שומרים את נפשם!

מאלין: בירוּקת הצפרדעים… בין ענני הייתושים…

דניאל: וה“סודאנים” יכולים?

מאלין: הסודאנים! בסודאנים נתקנא! הם מלומדים בכך מדורי־דורות. ואף הם מורחים את הגוף, כורכים את הפנים, – אבל כך, סתם, כסוּמא בארובּה…

דניאל: מוכרחים, דוקטור. אין גוי של שבת. אין “כריתי ופליתי”. הכל נעשה בעצמנו, בעצם ידינו.

מאלין: וזאת אתה בא ללמד אותי? ומה אני עושה כאן? אבל, יש גבול… (פונה הצידה) כל נפש כאן – הרי זה איבוד לדעת…

יהודית (קולה נשמע מצד שמאל): דני, דני, אייך? (מופיעה) בבצה היית? למה הלכת בלעדיי? (מנקה את בגדיו, עוברת אתו ימינה) הלא נדברנו – יחד. בכל מקום יחד.

מאלין (הולך אחריהם): להפסיק, להפסיק. לא שתילים לא נטיעות, לא תעלות –

יואל, שעיה, שלום, עובדיה (ואיתם מתיישבים אחרים, באים בחבורה מצד שמאל, ממשיכים את חפירת התעלה. כלי העבודה מורמים בידיהם בכבדות): “אדיר הוא־הוא־הוא. בחור הוא־הוא־הוא. יבנה ביתו בקרוב. אל, בנה! אל, בנה! בנה ביתך בקרוב”… (עוברים מתוך עבודה ושירה ימינה)

עובדיה (האחרון בשורה, מפגר מעט, נשאר יחידי. פניו משולהבים ועיניו בולטות. מנפנף בידו כמגרש את מישהו): סורי לך סורי – אני אומר. רדי מעל העורף, ממזרת! (מכה במכּושו על הקרקע) עובד אני. אין נטפלים לאדם עובד, מכשפה ארורה! אדם עובד הוא עסוק, עסוק הוא, אין לו פנאי. (מזדקף פתאום. המכוש נשמט מידו, מתפתל מתוך כאב) מחטים את נועצת בי, מחטים של קרח. בכפות הרגליים. בצלעות. חולירע, כך את רוצה לקשט אותי: פנים ירוקים, טחול נפוח – קבלת פנים נאה למלכה’לה שלי… (מתחנן) סורי, אל תשביתי לי את השמחה! אינך רוצה. טוב. היכן הוא ה“שמנמן” שלי? (מוציא מחיקו בקבוק כריסני, מפקיע את הפקק) הנה, בת־שדים ארורה, אטפטף לך מ“בן־התשעים” שלי ויישׂרפו מעייך. קדחת תקבלי, את בעצמך. בכבודך ובעצמך. (לוגם וחוזר ולוגם. תוחב את הבקבוק לכיסו. תופס את המכוש) עכשיו תלכי. לא תתחמקי. אל הים! אשים את החבל על צווארך! אשבור את צלעותייך. אקיז את דמך השחור. אל הים! אל הים! (יוצא ימינה בחבטו במכוש על ימין ועל שמאל, כשרגליו מתלבטות ספק מקדחת, ספק משיכרון)

מאלין (חוזר מימין, רואה את הילוכו של עובדיה): עובדיה. גם הוא… עדה שלמה של יהודים מביאים כלייה על עצמם, כלייה גמורה?!… אין ברירה. אצא לשיקמונה, אלך לכפר־יעקב, אעבור במושבות, בערים. את כל היישוב אזעיק עליכם. ביד חזקה נוציא אתכם. בחבלים נקשור. הידיים והרגליים. בעל־כורחכם נוציא אתכם – בעל־כורחכם!

תמונה ב

מצד ימין – גבעת בית־הקברות, מוקפת גדר נמוכה. משמאל – וואדי שומם. מרחוק, בערפל – רוכסי⁴ ההרים ובתי “ירקייה”. בין המצבות – אנשי “ירקייה”, טעונים צרורות, ציקלונות. אחדים נושאים בידיהם כלי־בית שונים.

ירוחם (נשען בידיו על שתי מצבות, סמוכות זו לזו): דיתה, דניאל, הנאהבים והנעימים. מחילה מכם, ילדים יקרים, מחילה מנשמותיכם הטהורות. כלום יקרים לי חיי מחייכם? אנוסים אנו לצאת. אונס הציבור. הלוואי והייתי כפרתכם, ילדים. הלוואי והיו רגליכם דורכות על קברי, פרחים רעננים, ציצים רכים שלי…

שעיה, רייזיל (מופיעים מצד ימין)

שעיה: היכן העגלות, רייזיל? אינני רואה את העגלות.

רייזיל: העגלות מחכות בדרך האלונים. בוא, נכנס לבית העלמין. נפּרד מהילדים.

שעיה (בקדרות זועפת): להיכנס. להיפרד. (נכנסים)

רייזיל (תרה בין המצבות): שעיה, רצה’לה שלנו איננה. לאן נעלמה רצה’לה שלנו? ירוחם, אתה צריך לדעת: ביום אחד עם דיתה שלך… חולה שכבתי אז – חטפו את התינוקת. רבש’ע, היכן טמנו אותה?

ירוחם: על יד הגדר, נדמה לי. שם, בין ציוּני הקרשים.

רייזיל (גוחנת, שוהה מעט, זוקפת ראשה, במבט תוהה): “א קינד!” “א קינד” כתוב שם… תינוק של מי? הרי אין כאן שם כלל. לגמרי בלי שם. מה אתה עומד, שעיה? בוא לחפש את הילדה. רצה’לה שלי, תינוקת פעוטה, היכן עצמותייך טמונות?…

יואל, מאלין, חנה (באים מצד שמאל)

יואל (נושא בזרועותיו את ספר־התורה. הוא נידכה ושבור, אובד־עשתונות): הלוך ונסוע… הלוך ונסוע….– לאן אנו נוסעים, חנה’לה?

חנה: לכפר־יעקב, דוד יואל.

יואל: כן, כן. לכפר יעקב. – ואת המחרשות העלו לעגלה?

חנה: כן, דוד יואל, העלינו. נלך.

יואל (פוסע כמה פסיעות. נעצר): הלוך ונסוע… אברהם אבינו בשעתו נסע הנגבה – אה, ירוחם?

ירוחם: הנגבה, ר' יואל.

יואל: ואנחנו צפונה. אברהם אבינו היה המתחיל בהליכה. רגליו היו עוד חזקות, ואנחנו יגעים וכושלים, יגעים וכושלים… חנה’לה, סגרת את השער, את השער סגרת?

חנה: כן, דוד יואל. אתה בעצמך סגרת.

יואל: כן, סגרתי… סגרתי… הלוך ונסוע… הלוך ונסוע… (מתקרב אל שער בית הקברות)

ירוחם, שלום (ואחרים): עם ספר התורה, ר' יואל? – ספר תורה בידך, ר' יואל!

יואל: כן, כן… עם ספר־תורה אסור להיכנס אליהם. הם טמאים, ואנחנו עם ספר התורה טהורים, טהורים… (מוסר את הספר לידי אחד המתיישבים, הנמצא בחוץ על יד הגדר. נכנס פנימה) הם שוכבים, ואנחנו עם ספר התורה הולכים, עורכים גלות גם פה, על אדמה זו…

מאלין: ר' יואל, די. די. למה נחטט בפצעים חינם? כבר נאמר הכול, דובר הכול. אין המת גוזר על החי. בואו, בואו, העגלות מחכות.

יואל: אפשר לקבור מתים, דוקטור. קברנו בנים, נשים, אחים, אחיות. אבל כיצד עומדים וקוברים גוף חי, חי ובריא, רענן ופורח? הלא גוף חי היא “ירקייה” עכשיו. (בהניפו ידו לעבר המושבה) השדות מוריקים, הכרמים מלבלבים, בתי הדירה עומדים על תילם – רבש"ע, מדוע לא רצית? וכי מה ביקשנו ממך? מנוחה מעט ופת־לחם מאדמה זו שלך – מדוע לא רצית? (נשען אל אחת המצבות)

מאלין: ר' יואל, יהודי מאמין אתה, יודע ספר: מה עשה אברהם אבינו, כשתקפה עליו פורענות הרעב? “ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה” – רעב! וכאן – מגיפה, כיליון!

יואל: “אברהם אבינו” – אומר אתה, דוקטור? – אברהם אבינו שרף את האייל, ואני את בני שרפתי, את בני יחידי. יצחק שלו הסכים בליבו, הלך לעקידה בלא־כפייה. אילו היה מתנגד, אילו היה בועט ונאבק, – מי יודע אם היה אברהם אבינו כובש רחמי אב שבליבו? – ואני עשיתי זאת. כבשתי את רחמיי, עשיתי לבי אבן, צור חלמיש. פיני שלי, פיני, כמה יראת את המוות, ואני דחפתי אותך לעקידה בעל כורחך, ועתה אקום ואלך מכאן – אלך?!…

שעיה (נסער): רשאים הם לעפּר בעפר נגדנו. לעקור את אבני המראשותיים ולזרוק בפנינו. מי הם, ומי אנחנו? מדוע הם שם, ואנחנו פה?

יחזקאל: זה – פשוט, גזילה. את חייהם גזלנו.

שלום: את קולם אני שומע, דוקטור: “מדוע אתם חסים על עצמכם יותר משחסנו אנו על עצמנו?” – לאן אנו הולכים, יהודים! עד כאן הלכתי. מכאן והלאה איני יכול. נקרו את עיניי, ולא אראה לאן מוליכים אותי! בוש אני. בפני עצמי, בפני הקברים הללו – בושה וכלימה, בושה וכלימה…

מאלין (בקול נפסק לפרקים): סוף־סוף, מה אתם טוענים נגדי? כאילו אני… הרי אני… כשאני צופה בירק הנוצץ הזה, בפינת חמד זו – כמה כוחות השקעתי… ביום, בלילה – בשרב, בגשם, בוואדי המוּצף מים…

הכול מביטים זה בעיני זה בשאלה, בתהייה.

שלום (גוחן לארץ); מה זה מלבין פה? (מרים) נעל…

ירוחם (מתבונן): מנעליו של דניאל. חלץ אותם בלכתו לבצה.

יואל (מתקרב): ומה הסימנים האלה?

ירוחם: סימני שיניים. התנים כירסמו. סחבו עד הנה.

יואל (נפעם): נעל קדושה, זכר לקרבן תמים וטהור, עלי למרום, הטילי עצמך לפני כסא הכבוד, הטיחי, הטיחי בכל השערים, טפחי על פני כל הפמליה, הראי להם את סימני השיניים בעורך! יהודים, תנים מכרסמים כבר את זכר קדושינו. מחר יבואו אל הבתים העזובים, מחר יהיו שיברי המצבות פזורים על פני כל המישור, – ואתם לי ב“אברהם אבינו”? אברהם אבינו ירד מצרימה? למה ירד, שואל אני. לא צריך היה לרדת. קילקל את מעשיו אברהם אבינו, קילקל, קילקל…

ירוחם (ואחרים): ר' יואל, חלילה לך… – דיבורים כאלה…

יואל: כן, כן, אסור היה לוותר, להראות לו, כביכול, דרך כזאת: רעב – יוצאים, פסק הרעב – חוזרים, לצאת – לחזור, לצאת – לחזור… צריך היה להתעקש, לעמוד בתוקף, – בעל־כורחו היה הקדוש־ברוך־הוא מעביר את הגזירה, בעל כורחו. (בהחלטה) לא, יהודים, אסור… אסור ללכת מכאן. לחזור, יהודים, לחזור! (פונה לשוב)

שלום, ירוחם, שעיה (וכל השאר): לחזור! לחזור! ר' יואל חוזר! – איך זה נתַּנו להוציא את עצמנו? – בילבול־חושים היה זה, טירוף דעת! – לחזור, לחזור!

יואל (כלפי מעלה): אין אנו שומעים לך בדבר הזה! הכל שמענו. הכל יכולת לכפות עלינו. זה – לאו! אף לא יציאה ארעית! יש לך צורך בנו? – כאן. אין לך צורך בנו? – כאן. רוצה אתה לתת חיים? – כאן. רוצה אתה לשים קץ? – כלה, אבד, השמד, אבל – כאן. אין אנו זזים מכאן! לחזור יהודים, לחזור!

הלילה יורד. בחשיכה מוסיפים להדהד פעמי החוזרים, וקולות קוראים בהמון: “לחזור, לחזור”. הקולות בוקעים ועולים מכל עבר ומתערבים בצלילי המנגינה: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים”. המנגינה מתפחתת בפנטסיה חפשית, המוסרת חליפות שנים של עלייה וליבטי עבודה ויצירה, ומסתיימת בנעימה רחבה, חגיגית, רבת־חדווה.

סיום

מימין – גבעת בית־הקברות, טובעת בירק־עצים. משמאל – הדרך למושבה, עוברת בשער־כבוד המעוטר כתובת קלועת־פרחים: "ירקייה בת־החמישים״. בעומק – בתי “ירקייה”, שנתפשטה לאורכּה ולרוחבה. – כולה עוטה גנים ופרדסים. באופק – גוש־יערות המאפיל מן הקצה עד הקצה. קולות־שיר ונגינת תזמורת מגיעים מרחוק.

חנה (עתה זקנה כבת שבעים וחמש שנים, באה מצד המושבה. היא נעצרת בפתח השער ונשענת אל המזוזה. ליאוּת של אושר נסוכה על פניה): עייפתי. נוּ־נוּ – ליצנים… “סבתא חנה, בואי לשיר. סבתא חנה, בואי לרקוד, סבתא חנה – לנאום”… (בבת צחוק) בנים לא ילדתי, ונכדים יש לי – ברוך־השם – מלוא העולם נכדים… (עוברת ימינה, נכנסת אל בית הקברות) חג שמח, דוד יואל. חג שמח, דודה אסתר. (ברוֹך ועוגמה) חג שמח, פיני. חג שמח, יעקב’לה. ענפים חדשים על העץ שלך, יעקב’לה. לא מכבר קיצצו, וכבר שוב צמחו. גם אצלך, פיני. זלזלים רעננים כאלה – אצבעות רכות מאחד לשני… נוגעות זו בזו, לוחשות זו אל זו – טוב ככה, “קינדרלאך”… (לאחר הפסקה קצרה) לוּ ראיתם איזה חג, איזה “עולם” בלא עין־הרע! ברחובות, בבתים, בקושי התחמקתי משם. – מכל קצות הארץ באו. זקן וטף. נערים, נערות – צעירים. ילדים טובים. לא כמונו אז – אחרים, אחרים לגמרי, אבל טובים. – שרים. רוקדים. מדברים… “לפני חמישים שנה כך, ועכשיו כך”… מתלוצצים: “הם כבר עשו את הכול – הראשונים. לא הניחו לנו מאומה”… איי, ליצנים, ליצנים… עוד יש בארץ גם ביצות, גם סלעים, גם חולות – יספיק לכם ולבני בניכם… (מתהלכת בין המצבות) לא שכחו אתכם, “קינדרלאך”. את כל אחד הזכירו: מי הוא, מאין בא, מה עשה, איך עבד וסבל עד שמצא את מנוחתו… מה הם יודעים? – מנוחה?! (רטט בקולה) הלא גם פה לא ידעתם מנוחה. גם פה לא שכבתם בחיבוק־ידיים. ידיכם החזיקו בנו, היטב־היטב החזיקו בנו… כל הזמן… וכך עברו החיים. חלפו. (מוחה את דמעותיה) חמישים שנה ארוכות, בבדידות, בצער, בעמל קשה… (מתאוששת) אבל כדאי היה: למות כפי שמַתם אתם, לחיות כפי שחייתי אני – הכול כדאי היה; כדאי היה, “קינדרלאך”…

קולות החוגגים, קולות שיר ונגינה, שכל העת היו הולכים וקרבים, פורצים עתה בבת אחת – נחשול צלילים עז, שופע גיל ובטחון, הממלא את חלל האוויר ומעלה הדים מסביב.

מחזה בשלוש מערכות: מחיי החלוצים בארץ בימי העלייה השלישית

הנפשות

חבורה לעבודות בנין ­– “בטון”

יהודה

אֶלה

בֶּני

מנשה

אוריאל

אברהמ"ל

גברת ירקוני

תרצה - נערה תימניה

יחיא - תימני

מיסטר סטיבנס - תייר מארצות הברית

נאֶטי - בתו

מיסטר בראון - עתונאי מארצות הברית

המקום – עיר בארץ ישראל.

הזמן – תקופת העלייה השלישית.

בין מערכה ראשונה למערכה שניה – חודש אחד.

בין מערכה שניה למערכה שלישית – חודשיים.

מערכה ראשונה

מגרש ריק ביירכתי העיר. מצד ימין – שיקמה עתיקה. מצד שמאל – אוטובוס מהדגם של הימים ההם: מדרגות מאחור, ארכּוּבה להתנעה בחזית; בפנים– שני ספסלי־ישיבה ארוכים.

על המגרש, מאחורי הקלעים, נסתיים כינוס פועלי־הבנין בארץ. המשתתפים בכינוס לא נתפזרו עדיין, וקול שירתם וריקודיהם מגיע מאחורי הקלעים.

יום של סוף תשרי, לפנות ערב.

קולות (מאחורי הקלעים, מלווים מחיאות כפיים ושעטת רגליים במחול): “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות –”

בראון (יושב על מדרגות האוטובוס, רושם בדפדפת, מפסיק לפרקים ומקשיב לקולות הנשמעים מצד שמאל)

צבי (בא משמאל. בתנועת ביטול, במרירות): חוסר עבודה… סיוע… רעב… – לכל הצרות יש להם תרופה אחת: הורה!… רוקדים… נוּ־נוּ, פרולטריאט רקדני! (פונה ימינה)

בראון (מנסה לעכב את צבי): please, שאלה אחת –

צבי (בהבעה חמוצה): please, please – שונא את העתונים שלכם. בכּתבה שלך יהיה הכל מתוק מזפת: “חלוצים… אידיאליסטים… מוסרים את נפשם על בנין הארץ…” גועל נפש! (עובר ימינה, נעלם)

בראון (צוחק): טיפוס קודר. “ז’וּרנלוֹפוֹבּ!”

מצד ימין באים סטיבנס ובתו. יחיא צועד בעיקבותיהם, נושא את המזוודות.

סטיבנס (ממהר לצד שמאל): הנה, הקולות האלה… זהו המקום, זהו.

נטי (תופסת בשרוולו): אבא, חכה רגע. תן להתנשם. (נעצרים)

יחיא (מעמיד את המזוודות; יושב עליהן)

בראון: מיסטר סטיבנס, עדיין אתה מחפש את הקרוב שלך?

סטיבנס: פה אני מוצא אותו. כינוס פועלים בלעדיו? אי־אפשר. הלא הוא תופס מקום אצלם – manager! (מצביע לצד שמאל) זה הוא! ראיתי אותו – (רץ לצד שמאל)

יחיא (עם המזוודות בידיו, ממהר אחרי סטיבנס; בניגון): “משכני, אחריך נרוצה”…

נטי (צוחקת, לבראון): מיסטר בראון, הרי לך נושא לרפורטאז’ה שלך: “מיסטר סטיבנס, סוחר מפילדלפיה, עורך צייד ב’פּלסטיין'!”

בראון (צוחק): not bad! not bad! (ממשיך לכתוב)

נטי עוברת לצד שמאל, נעלמת. מצד ימין באים יהודה ואלה – נסוגים בזהירות אחורנית. בראון עוקב אחרי הבאים מבלי שירגישו בו.

אלה (ליהודה): אתה בטוח שזהו הדוד?

יהודה: בוודאי. הוא וה“ליידי” בתו. עוד מעט היה תופס אותי… (יושב תחת השיקמה)

אלה (יושבת על ידו): אבל איך הכיר אותך?

יהודה: לפי תצלום. לפני שלוש שנים שלחתי לו.

אלה (צוחקת): תצלום מלפני שלוש שנים, זוכר אתה איזה פרצוף היה לך אז? בחורון צנום במעיל סטוּדנטי עם כפתורים מבריקים –

יהודה: שביל בין השערות, ופתיל שׂפם דק על השפה העליונה.

אלה (מתרפקת עליו; בהבעה “גזלנית”): ועכשיו – אוּ־וּ־וּ, בלורית פרועה וחולצה פתוחה על חזה שעיר… (נושקת לו)

יהודה: את רואה – ובכל זאת הכיר אותי. הוא סוחר ביהלומים, יש לו טביעת־עין…

אלה (בשובבנות): יהלומים – אה? כמין יהלום נראית בעיניו? – אבן יקרה…

קולות (מאחורי הקלעים): יהודה! יהודה!

יהודה (קם בקפיצה): קוראים לי. (לעבר שמאל) אני בא! (לאלה) אחזור מיד. (יוצא)

אלה (נשענת בגבה אל העץ, ידיה שלובות על עורפה, עוצמת עיניה, מפזמת בחיוך): “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנו באנו ארצה –”

בראון (מתקרב): סליחה, גברתי – איזו אספה היתה כאן?

אלה (מתנערת, קמה): סליחה?

בראון: אפשר לדעת איזו אסיפה נערכה כאן?

אלה: כינוס פועלי הבנין בארץ.

בראון (רושם כביכול את תשובתה של אלה, אך, למעשה, הוא מצייר את פניה): גם הגברת פועלת־בנין?

אלה: גם אני. אנחנו – חבורה. חבורה לעבודות־בנין.

בראון: מעניין מאד. הואילי, בבקשה, עוד שאלות מספר. בקיצור נמרץ. זה בשביל עתון אחד, בארצות הברית. – כמה שנים קיימת החבורה?

אלה: ארבע.

בראון: וכל הזמן עובדים בבנין?

אלה: עכשיו חוסר־עבודה, מקודם עבדנו בסלילת כבישים.

בראון (בתימהון): סלילת־כבישים? מקצוע אוריגינלי לגבי המין היפה. לא שמעתי עד עכשיו. הגברת הפעילה מכונה מסוּיימת?

אלה (צוחקת): שתי מכונות… (מושיטה ידיה) שתי מכונות אלה…

בראון: כך?! ומה עשית, גבירתי, במכונות אלה?

אלה: חצץ ניפצתי. – בפטיש, כמובן.

בראון: אבנים? בפטיש? (מניף בתימהון את הדפדפת. דף אחד נושר, ואלה תופסת אותו באויר)

אלה (לאחר שהסתכלה בדף): במקום לרשום את תשובותי האדון צייר אותי?

בראון (נבוך מעט): רישום חטוף. זה יישאר אצלי –

אלה: (קומטת את הדף, שמה בכיס שמלתה; מביטה אל בראון בחומרה ופונה אל השיקמה)

בראון: עוד שאלה אחת, גבירתי.

אלה: מספיק. ה“אינטרוויוּ” שלנו נגמר. ידיעות נוספות יוכל לקבל מפי המזכיר. (תוך כדי הליכה שמאלה אל אחורי הקלעים) יהודה! יהודה!

בראון הולך בעיקבותיה, נעלמים. – מהמרכז באים אגב שיחה ערה בני, אברהמ’ל, מנשה, אוריאל.

אברהמ’ל (בתווך, במרץ צעיר): לא, בשום אופן. רק בבנין. אני רוצה להיות בנאי. מובן, בהתחלה אצטרך להיות “מגיש”. אבל זה לא נורא. לכך לא נדרשת מומחיוּת.

בני (מערים): כך?… לעבודת “מגיש” אין צורך במומחיוּת? נניח. אם כן, אמור לי, אפרוחי, כיצד מעלים לגובה טיט, לבנים?

אברהמ’ל: מי לא יודע? בגלגֶלת. ה“מגיש” מסדר מספר לבנים, קושר, – למעלה מסובבים את הגלגלת ו־עוף! הצרור עולה אחת־שתיים.

צבי: בראבו!

מנשה: בסדר.

(קורץ עין לחבריא; לאברהמ’ל): וכשאין גלגלת?

אברהמ’ל: מילא, עומסים את הלבנים על הגב ועולים במדרגות.

צבי: וכשאין מדרגות?

אברהמ’ל: שמע, זה כבר סתם דיבורים… לא יתכן בלי מדרגות.

בני: הו, חביבי. כאן מתחילה המומחיות – במקרה, אשר לא יתכן, במקרה יוצא מן הכלל. אז מה אתה שותק?

אברהמ’ל: אני חושב… אני מתאר לעצמי – (משתתק במבוכה)

בני: נו, התחרבּנת, אברהמ’ל. (אל השאר) חברה, מי יודע?

צבי: מה השאלה? זה ידוע: מעלים את ה“מגיש” עם החומר על גבי קרש ארוך.

אברהמ’ל: עסק גדול!… מה הקושי בזה?

מנשה: ה“מגיש”, שרוכב על הקרש, מחזיק בידיו, למשל – שני דליים מלאים טיט. לא יכול להאחז בקרש. נחוץ שיווּי־משקל.

אברהמ’ל (בהתלהבות): בבקשה, בבקשה. הנה קרש כאן. אני אוכיח לכם!

אוריאל (מצטחק, מנסה להרחיק את אברהמ’ל): הנח, אברהמ’ל, הנח…

אברהמ’ל: לא. אני מוכרח להוכיח להם!

מנשה (לאוריאל): אל תתערב, בבקשה. אין דבר, ילמד הבחור, ירכוש נסיון!

אלה באה מצד שמאל, נעצרת במרחק מה, עוקבת. מנשה מרים את הקרש ועולה על גג האוטובוס. צבי עולה אחריו. הם מחזיקים את הקרש בקצהו העליון ומשלשלים אותו למטה; אברהמ’ל יושב על קצה־הקרש התחתון.

מנשה, צבי (על גג האוטובוס, מושכים את הקרש אליהם; בנוסח ערבי): הֶ־לי־סה! ה־לי־סה! (הקרש מתרומם באוויר. אברהמ’ל רכוב עליו, מתנודד מעט, משתדל לשמור על שיווי־המשקל)

בני (כובש בקושי את הצחוק, מאיים על אברהמ’ל): אל־תגע בקרש, אל־תגע! – הידיים עסוקות!

אוריאל (אינו יכול להבליג יותר): רד אברהמ’ל, קפוץ למטה. עוד מעט ירקידו את הקרש ויפילו אותך.

אבהרמ’ל (תוהה רגע, קופץ מעל הקרש, נעלב): חוכמה גדולה… זהו יחס של חברים?

אלה (ממהרת אליו, טופחת בחיבה על שיכמו): שטויות, אברהמ’ל, שטויות. פשוט – הלצה. כל חלוץ ירוק “מסדרים” פעם אחת. (בכוונה לחלצו מהמבוכה) שמע, יש לי בקשה אליך: הנה מפתח הצריף. רוץ, חמם את הקומקום. אנחנו נבוא מיד.

אברהמ’ל (מתאושש, תופס את המפתח; בהתגרות עליזה): אתם התחרבנתם! לא הפלתם אותי. בעצמי קפצתי. (רץ ימינה. נעלם).

צבי (לאוריאל): אח, “אינטליגנט”, קלקלת את המשחק.

אוריאל: איזה משחק טפּשי – פראוּת! נערים אלה ברחו מבית ההורים ועברו שבעה מדורי גיהנום עד שהגיעו אלינו. איך אפשר –

מנשה (משסע; במרירות): מה יש? מספיק שאין עבודה, גם להתבדח אסור? קישקשו כל היום בכינוס, טימטמו את הראש. עכשיו, תנו לחיות, לעזאזל! (מתחיל לרקוע ברגליו, כשידיו פשוטות בהזמנה כלפי השאר) “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה –”

בני מצטרף אליו. – משמאל באים סטיבנס, נטי, יהודה, בראון.

אחריהם צועד יחיא, נושא את המזוודות.

סטיבנס (ליהודה, בהמשך־שיחה): נתתי מודעות בעתונים. אינך קורא עתון?

נטי: העיקר, עכשיו כבר לא יתחמק.

סטיבנס (מצביע על הרוקדים; לנטי): הביטי. זהו. זהו הריקוד שלהם!

נטי: “הו־אוּ־רה”, אבא, “הו־אוּ־רה” – זהו הריקוד של החלוצים.

סטיבנס: את זה אני מוכרח ללמוד. בואי, נטי, בואי! (שניהם מצטרפים אל בני ומנשה. מנשה מושך ומטלטל אותם בחוזקה אגב ריקוד. סטיבנס מתלבט ופורש מהריקוד מיוגע. הריקוד נפסק)

סטיבנס (על רקע צחוק כללי, מתנשם בכבדות): הורה של חלוצים אינה דבר של מה בכך… עבודה – אני אומר לכם – עבודת־פרך…

יחיא (בישיבה על המזוודות; בחיוך של ביטול): אֶה, הורה! – מה ריקוד יש בזה? (בהטעמה) “קול השם בכוח! קול השם בהדר”! כוח יש לכם ברוך־השם, אבל הדר – לא יש. ומה טעם בריקוד בלי הדר?

בני: צדקת, יחיא. שפשף אותם את ה“שיכּנוֹזים” האלה…

יחיא (קם): הריקוד שלכם בא מן הגוף, על כן אתם דופקים, דופקים אותו לתוך האדמה. (בעימקות) כי עפר הוא הגוף ואל עפר ישוב… הריקוד שלנו בא מן הנשמה, על כן אנחנו מסלסלים ומושכים כלפי מעלה, כלפי מעלה – כי הנשמה חלק אלוֹה ממעל…

מנשה: נכון, יחיא. נכון. אנחנו באדמה, תשע אמות באדמה… (בתנועה מעוררת לריקוד): משוך, יחיא, לפי דרכּך, משוך קצת למעלה…

יחיא: עכשיו – לא. אי אפשר.

אלה, בני, מנשה (נטפלים ליחיא): מעט, יחיא, על קצה המזלג. הראה להם ל“שיכּנוזים” הללו!

יחיא: ערב שבת. החמה שוקעת. אין פנאי… (מנסה לחלץ עצמו. מנשה אוחז בו בחוזקה)

יחיא (למנשה; בנעימת רוגז שבהיתול): ו־“ה־י־ד־יים”?

מנשה (בבת־צחוק של רוחב־לב): ניחא. “ידי־עישוֹ”, אבל לא תתחמק בלי “סיבוב” כלשהו…

יחיא (טופח על שיכמו של מנשה; בחיוך של ריתוי): משוגע, משוגע… (מתחיל לשיר אגב תנועות־מחול. כולם מוחאים כף)

אִם נִנְעֲלוּ דַלְתֵי נְדִיבִים,

דַּלְתֵי־מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ;

אֵל חַי מְרוֹמָם, שׁוֹכֵן כְּרוּבִים –

כֻּלָּם בְּרוּחוֹ יַעֲלוּ,

גַּלְגַּל וְאוֹפָן רוֹעֲשׁים,

מִזִּיו כְּבוֹדוֹ לוֹבְשִׁים,

מוֹדִים שְׁמוֹ וּמְשַׁבְּחִים –

(ש. שבזי)

(על שלוש השורות האחרונות חוזר יחיא עוד פעמיים, כשהוא מחיש את הקצב ומגוון את התנועות; מסיים בסלסול ונקישת אצבעות)

נטי (על רקע התפעלות כללית): wonderful (לבראון) איזו קלות! איזה חן! מה דעתו, מיסטר בראון?

בראון: yes, זה משהו מיוחד.

סטיבנס: מה הפלא? אלה הם היהודים האמיתיים, מעשׂרת השבטים – (ליהודה) לא־כן?

צבי (באירוניה): מעשרת השבטים, מעבר לסמבטיון! (צחוק כללי)

נטי (כדי לטשטש את הרושם; לסטיבנס): הו, השעה מאוחרת. נחמיץ את ארוחת־הערב במלון.

סטיבנס: כן, צריך ללכת. שלום, רבותי! – זאת אומרת – חברים! (ברחבות של נחת) “כל ישראל חברים” – לא־כן? (ליהודה) ואתה בוֹיצ’יק, “מציאה” שלי, לא נרפה ממך. הרבה יש לנו עוד לדבר. זכור־איפוא: מחר, במלון שלי.

יהודה: אשתדל.

נטי: אין מה לפחד מפנינו, מיסטר יהודה. אין אנו אוכלי אדם, ובייחוד – קרובי משפחה. – שלום! שלום!

בראון (לוחץ ידה של אלה): תודה על העונג שמצאנו בחברתכם. (לכולם) שלום, שלום!

סטיבנס: חבל שעלינו ללכת. – מי זה המציא ארוחת־ערב בעולם? – שלום, שלום! (נפרד מכל אחד בלחיצת יד, משהה בידו את כפו של מנשה, ממשש את שריריו) גם זה יהודי?

יהודה: יהודי, אבל תאבון יש לו של שני גויים…

סטיבנס (צוחק בהנאה): “של שני גויים” – בלא עין הרע! נו, שלום, שלום! (סטיבנס, נטי, בראון, יחיא יוצאים ימינה. הנשארים במקום פונים לצדדים, מי לשיקמה ומי לאוטובוס)

צבי (מחקה את סטיבנס): “מי זה המציא ארוחת ערב בעולם?” – אפשר לשער שהוא צם בכל שני וחמישי…

בני: וזה הג’נטלמן, העתונאי, אינו אדיש כלל לאלה שלנו. יהודה, שים עין…

אלה: תארו לעצמכם, הוא אפילו ניסה לצייר אותי, “להנציח” אותי בעתון שלו… (צחוק) בילבל את הראש. מתעניין בחיי הפועלים, מבקש חומר.

צבי (ברמז כלפי אלה): עסק ביש. מרוב חומר הענין נעשה לפעמים חמוּר מאד… (צחוק)

אברהמ’ל (בא במרוצה; בנשימה אחת): הצריף! הצריף!

כולם: הצריף בוער?

אברהמ’ל: לא. בעלת הבית, הגברת ירקוני –

מנשה: אה, הגברת ירקוני בוערת –

אברהמ’ל: לא. היא תלתה –

בני: היא תלתה את עצמה – ברוך דיין האמת! (צחוק כללי)

אברהמ’ל: מנעוּל! היא תלתה מנעוּל על הצריף. (הצחוק נפסק)

כולם: מנעול?! מנעול?!

אברהמ’ל: מנעול משלה. אי־אפשר לפתוח.

יהודה (אחרי שתיקה כללית): חמישה חודשים לא שילמנו שכר־דירה.

מנשה (בחימה): אני הולך מיד אל גברת ירקוני ומולק את ראשה עם המנעול גם יחד.

יהודה: כך תבטיח לעצמך דירת־חינם לכל ימי חייך…

מנשה: השקענו עבודה בצריף: הרצפה והמחיצות. הלא זה היה מחסן עלוב, לול אומלל.

יהודה: טוב. לך להישפט איתה. יש לך כסף להוצאות?

אברהמ’ל: מירשעת כזאת! – מבינים אתם? מצאה לה שעת־כושר, ביום הכינוס, כשהיינו כל היום בחוץ. אתם חושבים שלא נכנסתי אליה? – נכנסתי. “היתכן, גברת ירקוני, מעשה שכזה? בארצנו? לגבי חלוצים?” יודעים אתם מה ענתה לי? – “פרזיטים” אתם – אמרה – פרזיטים. מדוע לא תבוא הבחורה שלכם לעבוד אצלי במשק הבית תמורת שכר הדירה בעד הצריף?"

אלה (פורצת בצחוק): כך? פשוט בתכלית הפשטות…

צבי: מה יש כאן לצחוק? המצב הוא רציני. (בטון מתחסד־מגרה) מובן, אין איש יכול להכריח… זוהי שאלת המצפּוּן…

אלה: תודה רבה. תודה, שלא תכריח… ואתה, בּני? ואתם? (לאחר שתיקה כללית) מעניין. התחלתי לבשל למענכם מחמת המצב, כשחדלנו לאכול במסעדה. אבל הרי אין זה מקצוע שלי. אין אני מומחית לבישול יותר מכל אחד מכם.

מנשה: לעזאזל! אילו היה לה צורך, לגברת ירקוני, בחוטב עצים או שואב־מים, הייתי מקבל עלי ברצון.

צבי (בקינטור): אתה – כן. אבל הבחורות העדינות שלנו קרוצות מחומר אחר, באשר כל עיסוקן בבית היה – “פּיא־ני־נו”, לימוד שפות, וכאן בארץ הן להוטות אחרי “אקזוטיקה”, ואם נעשה משעמם במקצת –

אוריאל, בני: חדל, זה כבר –

אלה: לא־לא, ימשיך. אני מוכרחה לברר את הענין עד הסוף. עבדנו בכבישים יחד – כן, או לא? הלמתי בפטיש שמונה – עשר שעות ביום, וכשעבדנו בקבלנות גם יותר מזה. האם התאוננתי? העור על כפות־הידיים התקלף, הראש היה סובב כגלגל, הגב מיאן להתיישר –

צבי (פורץ מגידרו): כן, כן, אתם כולכם כך: עובדים, קודחים, סובלים, אבל אינכם פועלים – באשר חסרה לכם הפסי־כו־לוגיה של הפועל. מצבנו עכשיו הוא תוצאה ישירה מכל הפוליטיקה ההסתדרותית־הציונית – הון לאומי, קיבוצים מנופחים, בנין־הארץ, כיבוש־עבודה –

בני: א־הא! עלית כבר על הסוס? גלגל, חביבי, גלגל, “שפוך חמתך!” – פיטמו אותך שם בקלוּבּ הידוע… ואתה מעלה גירה, פולט ללא אבחנה.

צבי: אתם בטלנים כולכם, עדר מחוסר־הכרה, באשר –

יהודה (משסע): די. די. קפצו על המציאה. מיטינג! ויכוּח תיאורטי, עלבונות, עקיצות – השד יודע מה… – נפסקה הבניה הפרטית. המצב רע. אבל יש תוכניות לבניית מוסדות־ציבור. הפתרון יימצא.

בני: אבל עד שיימצא הפתרון – אי אפשר ללון בחוץ.

אוריאל (ליהודה): אתה, כמזכיר הקבוצה מחוּיב להתעניין, להשיג איזה סכום נוסף מקופת הסיוּע.

יהודה: מה אתה סח? קופת הסיוּע משלמת בקושי את דמי הכלכלה העלובים.

אברהמ’ל: צריך להשיג אוהל – כן, אוהל, אני אומר לכם.

בני: לגבי ותיקים בארץ החורף הוא חורף – אי אפשר באוהל.

אוריאל: נצטרך, כפי הנראה, להסתדר איכשהו לזמן־מה אצל ידידים, מכרים – כל אחד לחוד.

מנשה (בהתרגשות): לא־לא. חס וחלילה. דווקא עכשיו, כשאין עבודה, צריכים להיות יחד. יושבים יחד, מתבטלים יחד, אין מה לאכול – אוכלים זה את זה, אבל יחד. אם כל אחד ייסתדר לחוד, אזי – חסל! החבורה תתפורר, זכֶר לא יישאר ממנה. (שתיקה כללית)

אלה (מתנערת, מקיפה את כולם במבט, מחייכת): מה זה? איזה מין כובד ראש נורא! (צוחקת) כמו תרנגולות דוגרות. עוד נדבר, נחליט. קודם־כול הרי מישהו “המציא ארוחת־ערב בעולם”… טוב שארגז המזונות שלנו נמצא מחוץ לצריף. אתה יודע, אברהמ’ל, תחת הסככה, על יד כלי־העבודה –

אברהמ’ל: תארי לעצמך, אף אני מוח לי בקודקוד: ליקטתי שם בארגז, בחשכה… (מושיט לה צרור קשור במטפחת)

אלה: אתה – “חברה’מן”! (מתירה את הצרור. נראים בו שיירי לחם ושקית נייר. היא פורשת את המטפחת, מניחה עליה את הלחם, מכניסה ידה לתוך השקית ומוציאה) זיתים! (מניחה ומשלשלת ידה שנית לתוך השקית) ועכשיו?

בני (מנחש): זיתים.

אלה: זי־תים. (מניחה)

מנשה: אח, הזיתים האלה כבר יצאו מאפי.

אלה (ידה בתוך התרמיל): ועכשיו?

כולם: זיתים.

אלה: לא, לא ניחשתם. – עגבניות! (בעווית־סלידה) אחת רקובה. (משליכה אותה הצידה, מחזירה ידה אל תוך השקית) ועכשיו – זיתים או עגבניות? (לאחר הניחושים מוציאה לתימהון כולם) חצי חבילה חַלבה!

בני: זה אוצר!

אברהמ’ל: סעודה כיד המלך! (כולם אוכלים, מלפתים את הלחם בזיתים ועגבניות)

אלה (למנשה, שהושיט ידו לחלבה): חכה, – בסוף. זה – ה“דסרט”…

אוריאל: קצת מלח לעגבניות.

צבי: מלח חסר לך? חשוב על הגברת ירקוני…

בני (קם ראשון, מהדק את החגורה על מותניו; בניגון): “יהי רצון כאילו אכלנו דגים מפוּלפלים, מרק באטריות ו”צימס־גזר". (שר) “צור משלו, משלו אכלנו, ברכו אמוניי, שׂבענו, שבענו, שבענו והותרנו כדבר אדוני.” (האחרים מצטרפים לשירה מתוך מצב־רוח של ליל־שבת)

אוריאל: איי, שבת־קודש, שבת־קודש. – השבת האחרונה בבית אבא… אמא בכתה בשעת הדלקת הנרות. הדמעות טיפטפו בין האצבעות על המפה הלבנה. אבא חזר מבית־הכנסת, התהלך בחדר ופזם לו “שלום עליכם” בנעימה של טרוניה: “שלום עליכם”… לאמור: גזלן, מה אתה עושה? – “מלאכי השלום” – כיצד אתה עוזב אותנו? אב זקן, אם חולה… “מלאכי השרת, מלאכי עליון” –

מנשה: “שלום עליכם!” לילה טוב. אני שוכב לישון כאן. (מצביע על האוטובוס) “הוֹטל אוטו־אוטו־אוטואמנסיפציה!”

יהודה: באוטובוס באו צירים מהמושבה. עוד מעט ייצאו לדרך.

מנשה: הם הלכו לבקר במשק “התקוה”. ילונו שם.

בני: אני מצטרף למנשה: צריך לשמור על התינוק שלא יגנבו אותו חלילה…

אברהמ’ל (בעליצות של הרפתקה): גם אני אישן באוטובוס. לא אלך לשום מקום.

אוריאל (שוקל בדעתו): לגשת ל“ווֹהלינים” שלי? לא, צר המקום אצלם. אני נשאר. נסתדר איכשהו: על הספסלים, על הרצפה. (עולה למכונית) תוך זימזום ניגון “שלום עליכם”)

אלה (ליהודה): ואנחנו מה? נישאר גם אנחנו. נסדר תור. קודם הם, ואחר כך אני, אתה ו־ (מביטה על צבי)

צבי: מוחל, מוחל… לא אפריע את האידיליה. הרומנטיקה שלכם אינה לפי רוחי. אסתדר במקום אחר (מטיל מעילו על כתפיו, מתרחק בשריקה).

אלה (ליהודה): בוא, נטייל מעט. ניגש לשפת הים. (עוברים, כשידה מופשלת על צוארו, וידו חובקת מותניה, נעלמים)

בני ואברהמ’ל יושבים על החול בסמוך לאוטובוס. לילה. אור ירח. שקט. נשמע רעש הים, קול תנים מייללים ברחק וצילצול פעמונים של אורחת גמלים בלתי־נראית.

אברהמ’ל: אוהב אני את הלילה. לשבת כך ולהקשיב לרעש הים. רק את קול התנים איני סובל – כאילו שׂורטים אותך בציפרניים.

בני: אח, אפרוחים, אפרוחים… רגיש לקול התן. אני בגילך כבר עמדתי מאחורי הקיר, שומר הייתי.

אברהמ’ל (נרגש, בסקרנות): שומר?! – אה?! פרש או רגלי?

בני (אינו אץ לענות; כלאחר־יד): מובן – רגלי. טירון הייתי, “מלמד”. זוכר אני, ליל חורף היה זה, בגליל התחתון, ביבנאל. סוף חודש. גשם מטפטף. חשיכה. שומע אני רחש – מעין צעדים זהירים, מתגנבים. הולך אני בעקיפין, הולך ומגשש, זוחל על ארבע – “שהחיינו”: דלת הרפת פתוחה. – “מן הדא?”¹ אין עונה, רק דמויות חולפות כצללים…

אברמ’ל (בנשימה עצורה): גנבים? ברחו?

בני: חלפו. ספק מן הרפת, ספק – לתוכה. – “ענדק!”² – אין קול ואין עונה. מה לעשות? להיכנס לרפת? אולי אורבים בחשיכה, יתקעו בך סכין. לעורר את המושבה? אולי זאת בהלת־שוא.

אברהמ’ל (מתוח): אז מה עשית?

בני: לא־כלום. שכבתי על הארץ, בבוץ, וכיוונתי את הרובה אל מול הפתח. שוכב אני כשעה, ולא־כלום. הם, כפי הנראה, חיכו שאני אכנס, ואני חיכיתי שהם ייצאו. פתאום שומע אני את שעטת הפרדות מן הצד השני -

אברהמ’ל: מה זאת אומרת?

בני: פשוט מאוד. הקיר האחורי של הרפת היה רעוע. הם שמטו מספר אבנים בלאט והוציאו את הפרדות דרך הקיר. מיד התחלתי להרביץ, “טרח, טרח!” הרובה מרעיש עולמות. כולם התעוררו. צעקות, קריאות, לפידים דולקים. רודפים. מי ברגל, מי על סוס. עד הירדן דלקנו אחריהם. ובבוקר שבנו עם הפרדות, ועל גבה של אחת – נחשו מי? – ראש השודדים בכל הסביבה, ידיו ורגליו קשורות.

אברהמ’ל: נהדר! נהדר!

בני: אח, ראינו מראות!…

אברהמ’ל (בכליון־נפש): זהו. הגליל. תל־חי. כפר־גלעדי. באיזה צד הגליל? שם, לצד ההרים הכחולים?…

בני (מאשר בנהימה): ה־המ־ם!

אברהמ’ל (רטט בקולו): רק אתרגל מעט לעבודה, אעלה לגליל. שם אוויר אחר. אנשים אחרים. פה – מחנק. אנשים אטומים, קטנים, רעים. אף פעם לא תיארתי לי את זה ככה… תיארתי לי הכול אחרת, לגמרי אחרת. (דמעות בגרונו) זה – בכלל… זה לא זה… לא זה…

בני (חובק כתפיו של אברהמ’ל): די, בחור, די. לא יפה. הלא בחור גדול אתה. עוד נלך לגליל. בקרוב נלך. הו־הו, עוד נעשה שם מעשים! (מוליך אותו לאוטובוס): עלה, עלה, שכב. כבר מאוחר.

אברהמ’ל עולה לאוטובוס, שוכב על הרצפה. בני פושט מעילו, מכסה את אברהמ’ל.

אברהמ’ל: לא, אתה תצטנן.

בני: לי אל תדאג. ותיקים – רגילים. התכסה. הלילה טלול.

אברהמ’ל מתכסה, עוצם עיניו, בני יושב בקצה הספסל, שאוריאל שכוב עליו, ומשלב זרועותיו על הדופן המשמש משענת־גב. מניח ראשו על זרועותיו המשולבות. על הספסל השני שוכב מנשה. אוריאל ומנשה ישנים מכבר. עתה נרדמים גם אברהמ’ל ובני.

קולות (בשירה מרחוק):

חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ –

חָלוּץ מִפּוֹלַנְיָה;

טְלַאי על טְלַאי הַמִּכְנְסַיִם,

לַחְמוֹ – לַחְמָא עַנְיָא…….

אוריאל (מתעורר, מתרומם, יושב מכווץ, מרתית): אוּ־הוּ־הוּ…

מנשה (זע, נשען על מרפקו): מה יש, אוריאל? מדוע קמת? קר?

אוריאל: כך. הצד ששוכבים עליו מתחמם. בשני נעשה קר. אתה מתהפך – ההוא מתחמם, זה מתקרר. קשה, קשה, אי־אפשר לישון.

מנשה (יושב): ואני דווקא – ישנתי. ואפילו חלמתי. ראיתי בית קטן כזה. גג אדום. בית כפרי. גן מסביב, פרה בחצר. פרה שחומה עם כתמים לבנים, רוצה אני לגשת אליה, ואי־אפשר – מצליפה עלי בזנב ומסלקת אותי הצידה. כל פעם. משונה מאד. (אוריאל שותק)

מנשה (ממשיך): אל תשכח. בעצם, הלא שאפנו להתיישבות: פלחה, מטעים, ירקות, עופות, בהמות, פרה. פרה – הכרחית. ועכשיו מה? – הגוף מתרופף בבטלה, נהפך לסחבה. והתולעת בלב מכרסמת: לשם כך באנו הנה? מה יהיה הסוף?

אוריאל (נאנח): הבעייה איננה – הקיום הפרטי. בעלייה הלא ראינו ייעוּד גדול, שליחות קדושה. להכין מקלט לעם. להציל את העם. הלא כל העם הוא תחת המפולת. כל העם תחת המפולת. (משתתקים. – נרדמים שוב)

יהודה ואלה חוזרים. יהודה יושב תחת השיקמה. אלה שמה ראשה על ברכיו.

יהודה (כבהמשך שיחה): מה לעשות, אָלוּם יקרה? כשאין מוצא. מוכרחים להתגבר. לגנוז בינתיים את השאיפות, את החלומות, לדחות למחר… אני יודע כמה קשה לך להשלים עם תפקיד של עוזרת בית, אבל –

אלה: אחרי השיחה הכללית, ראיתי הכול פתאום באור אחר. אתה מבין: הכּנוּת של מנשה… הצער בפניו של בני… הרגשתי כי אין דרך אחרת. זוהי חובת־השעה, והיא נפלה עלי. אם־כן, הרי אפשר להבליג. ואת השאיפות והחלומות נדחה, כמו שאתה אומר, למחר, למחר… הלא מחר הכול יהיה טוב – כן? (אחרי שתיקה קצרה) הבט, כמה יפים הכוכבים בעונה זו. כמו נשתלשלו כלפי מטה – גדולים כאלה, מלוּטשים. – ומחר הכול יהיה טוב… (לוחצת כפות ידיו של יהודה אל לחייה) הלא כן, יקירי? – מחר… כן, מחר… (עוצמת עיניה. יהודה מלטף שערותיה חרש)

קולות (כהד רחוק):

חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ –

חָלוּץ מִפּוֹלַנְיָה;

טְלַאי על טְלַאי הַמִּכְנְסַיִם.

לַחְמוֹ – לַחְמָא עַנְיָא.

מִפּוֹלַנְיָה אָנֹכִי – חֲלוּצוֹן פָּרוּעַ:

נַעֲלַיִם בְּלִי סֻלְיוֹת, הַמְּעִיל קָרוּעַ.

חָלוּץ, חָלוּץ…….

מערכה שניה

בוקר של יום חורף. השמיים מתקדרים ומתבהרים חליפות.

רחוב. מצד ימין של הכביש – מרפסת ביתה של הגברת ירקוני. מצד שמאל – מרפסת בית־המלון. שתי המרפסות פתוחות, ומדרגות מובילות מהן לרחוב. בקיר־הבית, ביירכתי מרפסת ירקוני – חלון פתוח, ולידו מבוא־מסדרון. בקיר מרפסת המלון – שתי דלתות: אחת לחדרו של בראון, שניה – לחדר־הסטיבנסים. גברת ירקוני עומדת במרפסת שלה, מנקה שטיח. בעד החלון הפתוח נשמעים צלילי פסנתר. בראון יוצא מחדרו למרפסת המלון, מקשיב לנגינה.

גברת ירקוני: כל חלומותי הרעים… הרי לך “עוזרת”! שולחים אותה לנקות את החלונות בטרקלין, אז היא יושבת לה לפרוט על הפסנתר. (בהליכה למסדרון) בת־נסיכים! קונצרטים היא עורכת לי כאן… (נעלמת)

תרצה (יוצאת מחדרו של בראון למרפסת בית־המלון – בידר זר פרחים; לבראון): כבר ניקיתי את החדר, אדון! ואיפה לשים את הפרחים? בכד?

בראון: את הפרחים תמסרי לגברת הצעירה שם ממול. (מצביע על מרפסת ירקוני) את יודעת…

תרצה: אה!… אבל האדון מוציא כסף חינם. היא לא רוצה לקבל את הפרחים.

בראון: אין דבר. לכי, הכניסי לחדרה. דרך החלון הפתוח.

תרצה: מצחיק. אולי במקום פרחים –

בראון (תוקע מטבע לידה): לכי, אל תדברי.

תרצה (במשיכת כתפיים): 'כפּת־לי… (מוכנה לרדת לרחוב)

בראון: חכי, כרטיס היה מחובר לזר, בסיכּה.

תרצה: כרטיס? בסיכה? לא ראיתי.

בראון: בואי, נמצא אותו. (נכנס לחדרו)

תרצה: (הולכת אחריו): 'כפת־לי!

אלה יוצאת ממסדרון בית ירקוני למרפסת. היא לבושה שמלת־עבודה פשוטה, בידה – מטלית לניקוי שמשות.

גברת ירקוני (צועדת בעקבות אלה): צאי וראי, איך עושה זאת תרצה התימניה, שם במלון. חודש ימים את בביתי ועדיין לא למדת לנקות שימשה כראוי. שימשה צריך לנקות גם מבפנים וגם מבחוץ, שיהיה מ־צוח־צח. (פונה לשוב הביתה) כאן לא תועיל שום “טליגנציה”, שום “קלאסין” עם “שפראכין” – צריך להפיח הבל מהפה – הוּך־הוּך־הוּך, ולשפשף בחוזקה, היטב־היטב, שיהיה מ־צוח־צח. (במבוא המסדרון) מ־צוח־צח! (נעלמת)

אלה (עומדת רגע, נושכת שפתיה; מבליגה וניגשת אל החלון שבמרפסת, משפשפת את השמשות באדישות)

יחיא (מופיע ברחוב – יחף; החבל קשור למותניו, הילוכו קל ופניו מאירים): שלום בחורה! יש עבודה? – זה טוב. איך אתם שרים? “העבודה היא חיינו”…

אלה: לא כל עבודה, יחיא. לא כל עבודה…

יחיא: אתם ה“שיכּנוֹזים” מפונקים. זוכרים את סיר־הבשר. אנחנו, התימנים, אין לנו טענות. כלום בושה היא להיות סבּל? יהיה בנין – נחזור למכור לחמניות לפועלים על הפּיגוּם, “נחדש ימינו כקדם”. (שר) “לחמניות חמות, לחמניות טריות, טובות וטעימות” – חלוצים מניחים לבנה וחוטפים לחמניה –

אלה: הלוואי, כולנו מחכים לשעה זו.

יחיא: אבל המעיים לא רוצים לחכות, – רוצים מזונות. מה לעשות? לא יש פרנסה ממקום זה – רווח והצלה יעמוד ממקום אחר –

גברת ירקוני (באה למרפסת, בידה סל; לאלה): אני הולכת לשוק, ואת, מהרי, הכניסי את המרבד והוציאי את כלי־המיטה. הזדרזי, בבקשה. (אלה לוקחת את המרבד, נכנסת הביתה)

גברת ירקוני (ליחיא): תלך אתי לשוק? צריך להביא משם דברים. תשׂא את הסל בחזרה.

יחיא: מדוע לא אלך? צריך פרנסה.

גברת ירקוני יורדת לרחוב. תרצה יוצאת לרחוב לאחר שגברת ירקוני ויחיא נעלמים, חוצה את הכביש – בידה זר פרחים; חומקת לתוך מרפסת בית ירקוני, מוכנה להכניס את זר הפרחים פנימה דרך החלון הפתוח.

אלה (באה למרפסת, נושאת כר ושמיכה): תרצה, מה את עושה שם?

תרצה (צוחקת): לא גנבה, בחיי. (מושיטה את הפרחים לאלה)

אלה (ברגע הראשון שמחה לקראת הפרחים. אך מיד מבליגה; בקשיות): הניחי על סף החלון. (מטילה את הכר והשמיכה על מעקה המרפסת)

תרצה (לאחר שהניחה את הפרחים על סף החלון): את יודעת מי שלח?

אלה: זה לא חשוב.

תרצה: בחיי, אֶלימה, למה את כועסת עליו? הוא, באמת, בחור לא כל־כך צעיר, קצת לבן משני הצדדים, (מראה על רקותיה) אבל עשיר, עשיר מאד. איזה חפצים הביא עמו! וכסף יש לו – בכל מקום; בארנק, במזוודה, בכיסים… זה חתן מצויין בשבילך!

אלה (חובטת את הכר): אין לי צורך בחתנים.

תרצה: לא נכון, אֶלימה, אל תשקרי. כל בחורה רוצה חתן. או אולי יש לך כבר אחד – זה החלוץ מן הצריף, זה עם השערות על המצח – מה שמו? בחיי, אֶלימה, לא כדאי לך. מה יש לו? – קבצן. ההוא, במלון – נחמד. איזה מלבוש! מחליף כל פעם. ואיזה “פּרפוּם”! – בחיי, אצלו תהיי כזאת “גב־רת”, וכך מה? – מטאטא, ספונג’ה…

אלה: הלא גם את עושה זאת.

תרצה: אני – זה מזלי מקטנותי. מן הכיתה החמישית מסרו אותי לעבוד במשק בית. אבל אַת – לא. לך מזל אחר. מכירים מהפנים, מהדיבור.

אלה: ואיפה יותר טוב: בבית פרטי או במלון?

תרצה: אותו ה“זיפת”; שם רצפה, כאן רצפה. שם אורחים, כאן אורחים.

אלה: ולא איכפת לך כשבעלת־הבית מתרגזת?

תרצה: 'כפת לי? – תתרגז לה עד שתתפקע. רק בלי ידיים. בקטנותי היתה לי בעלת־בית אחת – מכש־ש־פה, בחיי. היתה צובטת עד העצם – “יח־ר־בּי־תה”!

נטי (קולה מגיע מצד המלון): תרצה! תרצה!

תרצה: אוי, התיירים שלי. בוודאי כבר שוב שברו דבר־מה. כל בוקר כך: מתחילים להתעמל – מוכרחים לשבור דבר־מה. בלי זה אין להם תאבון. (רצה וחוזרת למלון. אלה ממשיכה לעבוד)

בני (עולה למרפסת. הוא כפוף מעט, מראהו חולני; משתעל): שלום, אלה!

אלה: שלום לך. אתה משתעל עדיין –

בני: כן. רציתי לבקש ממך, אולי יש לך משהו לעטוף את הצוואר.

אלה: אחפש. (מוציאה מטפחת־צמר דקה מן המזוודה העומדת במרפסת מן הצד): הנה. דקה וחמה.

בני (כורך את המטפחת על צווארו): הרגשתי שאני מצטנן. אותו לילה באוטובוס. קר היה ולח.

אלה: מה אומר הרופא?

בני: אח, מה שהוא אומר… “נחוצה לך הבראה” – אומר הוא. לך, סדר לך הבראה מקיצבת הסיוּע: שלשה גרוּשים ליום. – לוּ, לפחות, היתה לי סיגרה. הֶרגל. זה מציק לי…

אלה: מה אתה מדבר על עישון? – חלב נחוץ לך, חלב. אה, לוּ התחלנו כבר לעבוד…

בני: לעלות שוב על הפּיגום? מי יודע אם אוכל? – עשרים ואחת שנה קדחת כרונית. ועכשיו – ההצטננות הזאת. “שהחיינו” – אינבליד מדוּפלם.

אלה: אל תדבר כך, בני. אני בטוחה שתבריא. עוד תהיה איכר בעל־גוף באיזה מושב, ואני אבוא להתארח אצלך.

בני (במנוד־ראש): אני? – להתיישב במושב? – קרוב לוודאי שאני כבר “אשכב”, ולא “אתיישב”…

אברהמ’ל (עולה במרוצה למרפסת, דחוף, מתנשם): היא הלכה לשוק – ראיתי. ובכן, מה יש לעזור היום, אלה? (רואה את הכר) אה – כלי־המיטה! המזרנים, השמיכות. להוציא למרפסת? בואי!

אלה: חכה, מה החיפזון?

אברהמ’ל: היא יכולה לשוב מיד. – בואי. (נעלם במסדרון)

אלה (הולכת אחריו, מפנה ראשה אל בני): אברהמ’ל גונב עבודה אצל הגברת ירקוני…

בני (מצטחק): ואת מסייעת לדבר־עבירה…

אלה: מילא, רחמנות עליו… (נעלמת במסדרון)

בני יורד מהמרפסת לרחוב. – ממרפסת בית־המלון יורדים הסטיבנסים – האב והבת – לבושים לטיול.

סטיבנס (בין שפתיו סיגרה, לבני): שלום, מיסטר חלוץ! מה נשמע? אין עבודה עדיין? מה הוא מסתכל בי כך – לא הכיר אותי?

בני: (כן, הכרתי. המ־ם… איזה סיגריות הוא מעשן?

סטיבנס: לא מקומיות. תיבה מלאה אני מוביל אתי מהבית, מובחרות. רוצה לנסות? מין טוב מאד. (מוציא מכיסו חפיסה ומוסר לבני).

בני (פותח, מוציא סיגרה אחת)

סטיבנס: קח, קח את הכול. מתנה.

בני (מרצין, מחזיר את הסיגרה לחפיסה; מחזיר את החפיסה לסטיבנס): לא־לא. אינני מעשן. (מתרחק)

סטיבנס (משתאה): מין גאווה. זה מה שמרגיז אותי. דל גיאה איני סובל בשום מקום.

נטי: sure, אבא, אתה שוכח – אלה הם אנשים אינטלגנטים, בעלי ערך עצמי, למשל – יהודה שלנו… (סטיבנס צועד קדימה ברוגזה; נטי משיגה אותו, משלבת ידה בזרועו)

סטיבנס: “אינטלגנטים”! והיכן הנימוס? קצת הסברת־פנים? (עוברים במעלה הרחוב, נעלמים)

ממסדרון בית ירקוני נשמעים קולותיהם של אברהמ’ל ואלה.

אברהמ’ל (במרפסת, עמוס חלקי מזרן ושמיכות; לאלה ההולכת אחריו): …מה עושה מנשה? – ממשיך בנסיונות. (אגב פריקת הדברים וסידורם על המעקה) הוא אינו משלים עם המצב. כבר ניסה להיות דייג, ספּן -

אלה: ספן? – איפה?

אברהמ’ל: בנמל, בין הערבים. הרביצו לו שם, ובזה נגמר העסק.

אלה: ומה עושים כל השאר?

אברהמ’ל: מה יש לעשות? יושבים כל היום בצריף, הקומקום רותח מבוקר עד הערב, אוכלים עגבניות, רק עגבניות, עם לחם, ושותים תה בסחרין. מספרים זכרונות, מתווכחים –

אלה: ואתה?

אברהמ’ל: אני? – מה אני? אילו הספקתי לעבוד, לפחות, חודש ימים… אח, אין מזל, אלה שבאו חצי שנה לפניי הספיקו לעבוד ואפילו לחלות בקדחת.

אלה: לחלות בקדחת. גם זהו מזל?

אברהמ’ל: כן־כן, מי שיכול להגיד “הו, אני קדחתי כבר” – מתייחסים אליו אחרת. אין מבטלים.

אלה: הגברת ירקוני הולכת, (לאברהמ’ל המתרוצץ במרפסת במבוכה) היכנס למסדרון, תצא מהצד השני.

אברהמ’ל: גם מחר אבוא! (רץ למסדרון, נעלם)

גברת ירקוני מתקרבת, הסל בידיה, והוא ריק. יחיא – אחריה.

יחיא: אני ביטלתי זמן, גברת, בבקשה לשלם.

גברת ירקוני: לשלם… לשלם… בעד מה? הן לא קניתי מאומה.

צבי (בא בחיפזון, תחת בית־שחיו חבילת כרוזים; נעצר, עוקב)

יחיא (בתרעומת): ולמה הייתי צריך ללכת עם הגברת לשוק – אַה? אין לי מה לעשות, רק ללכת עם גברת לשוק?

גברת ירקוני (עולה למרפסת; לאלה): הוא הלך לשוק – שמעת? (ליחיא) ומה הפסדת? מה היית מרוויח אילו ישבת פה על־יד המלון?

יחיא (על הכביש; בכעס): אני עובד. אני צריך פרנסה. לא מן היושר, גברת, לא מן היושר –

צבי (מזנק אל יחיא; בשצף־תעמולה): לא מן היושר? – מצא לו מקום לבקש יושר! (בנשימה אחת) אצל הבּורגנות הזעירה המשרתת את האימפריאליזם, את האופנסיבה הציונית־הסתדרותית, שנרתמה למרכבת הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפריה הקפיטליסטית, בעוד שהמהפּכה, המהפּכה, ורק המהפּכה -

יחיא (שהביט עד עתה על צבי בתימהון והשתתפות מסובב את אצבעו ליד רקתו) איי־איי־איי, מהפכה… מהפכה גדולה אצלך, בחור. הש־שם ירחם… (בלחש מרגיע) לך הביתה, בחור. עשה לך מקלחת – “דוּש” קר. הרבה מים על הראש, ושב בבית, בצל. לא טוב לך בשמש, בגילוי־ראש, לא טוב…

צבי (נרתע): עיוורון! טימטום גמור! (אץ להסתלק, נעלם)

גברת ירקוני (במרפסת, צוחקת): זוג מן השמיים – חלוץ מטורף ושלומיאל תימני!

קול (מצד המלון): סב־בל! סב־בל!

יחיא: מיד אני בא. מיד. (אץ לעבר המלון, מפנה ראשו אל הגברת ירקוני, באיום): אס־סור, אם בת־ישראל יכולה להיות מירשעת כזאת! מן השמים יתבעו ממך! (נכנס למלון)

גברת ירקוני: מצווה לתת לו כסף חינם, כשלא קניתי מאומה. (רואה את זר הפרחים על סף החלון) מי זה שלח לנו את הפרחים האלה?

אלה: זה – אלי.

גברת ירקוני: בבקשה, בבקשה. איזה זר נחמד! אך מי זה יכול היה לשלוח לך פרחים כאלה? הבטלנים מהצריף?

אלה: מה זה מעניין אותך?

גברת ירקוני (בפנים צדקניות): מעניין, מעניין… – אתן כאן “נעבּיך” בלי אב, בלי אם… מי דואג לכן? מי משגיח עליכן? כל זמן שאת בביתי, חובה עלי להתעניין, לשים עין. (בקורת־רוח) אַה! אני יודעת כבר… זה בוודאי אותו אמריקני מהודר מהמלון… (בתוכחה רכה) אבל לטייל אתו עד שעה מאוחרת בלילה את לא צריכה בכל זאת. אמש חזרת, כמדומה לי, אחרי שתי־עשרה. (בדאגה) מה?!… אמריקני. ציפור מעופפת. היום פה, מחר שם. בחורה צריכה להיזהר, כי אם קורה משהו –

אלה (שהיתה כפופה מתוך עבודה, מתיישרת בבת אחת, פניה לוהטים בכעס)

גברת ירקוני (נרתעת): שא־שא… אין זה עסקי? – טוב־טוב, אני רק – על כבוד ביתי אני שומרת. מי יודע מה שיכולים להגיד אחר־כך… (בטון מעשי) ואת הזדרזי נא פה בבקשה, הלא הגשם תלוי באוויר. ואני – אוי אני מוכרחה לשכב. התימני הזה עשה לי כאב־ראש. (נכנסת הביתה)

אלה מתעוררת מהקיפאון, תופסת את זר־הפרחים ומשליכה אל מעבר למרפסת.

בראון שירד לרחוב, רואה את הדבר, ממהר לגשת אליה.

בראון (על מדרגות המרפסת של בית ירקוני): מה קרה, גברת אֶלה? מה קרה?

אלה (במורת־רוח כבושה): מיסטר בראון, הוא גורם לי אי־נעימויות.

בראון: היא מתכוונת לפרחים. האם יש בזה משום פגיעה?

אלה (בטון יותר שקט): היה מעניין לשוחח אתו אמש, אבל אני מבקשת – אל נא יעקוב אחרי ויחדל־נא לשלוח פרחים.

בראון: מדוע? – זהו יחס פשוט, אנושי, רצון להנעים במשהו. אני מודה: קשה להשתחרר מן המחשבה שאַת ראויה לחיים אחרים…

אלה: על כך עניתי לו כבר אמש: אילו רצינו “לעשות חיים” לפי מושגיו, לא היינו באים הנה.

בראון: טוב. אתם חיים במפעל, למען אידיאל מסוּים, (מצביע בתנועת יד על החפצים שבמרפסת) אך כל זה, נדמה לי, רחוק מאד –

אלה (משסעת): זה משהו ארעי, אפיזודה. אנחנו רואים מה שמעבר לזה, מה שיהיה בעתיד.

בראון: “מעבר לזה”… בעתיד? מה יכול להיות כאן בעתיד? אם הערבים לא יעשו לכם מה שעשו הטורכּים לארמנים בשעתם, אזי – במקרה הטוב ביותר – תקום פה, נאמר, מין “מונטנגרו” יהודית עלובה, ולשם כך –

אלה: יסלח לי, מיסטר בראון, הלא אין הוא סבור כי מאמש עד עכשיו שיניתי דעתי בענין זה… וגם אין זו השעה והמקום המתאים –

בראון: לא נתווכח, my dear. אני מעוּנין לדעת את תשובתך על הצעתי. אני מקווה שהספקת לשקול את הדבר. לפני שתעני אני חוזר ומדגיש: אין זה מעשה־חסד מצידי. אני, באמת, זקוק לעזרה: חליפת־מכתבים, העתקות, ענייני משלוח, סידורים שונים. יהיו לך מספר סיוּרים בארצות השכנות – אין לך מה לחשוש: היחסים הרשמיים ביותר, שום שטויות…

אלה (מחייכת): לא בזה העיכוב. אני סומכת על עצמי בכל הנסיבות… (במלוא הרצינות) כאן חשוב דבר אחר: איך יראו זאת אחרים – אלה שאני מתחשבת בדעתם. ובעצם, זוהי גם דעתי. לא יתכן, שאחד מאתנו יקום ויוציא את עצמו מן הכלל. אם כולם סובלים, מדוע זה אני?… – לא, זה לא יתכן. בהחלט.

בראון: אבל באופן זמני – לחודש־חודשיים, עד שהמצב ישתפר.

אלה (בהחלטיות): לא. זה לא בא בחשבון. בשום־פנים. אני מצטערת.

בראון: כך. – ובכן, שלום!

אלה: שלום. אני מודה על הרצון הטוב.

בראון עובר את הכביש, חוזר למלון. אלה חוזרת לטפל בחפצים שבמרפםת.

אוריאל מחליק אל המרפסת, בידיו – חולצה.

אוריאל (בסודיות): אלה, היא בבית?…

אלה: מה יש?

אוריאל: החולצה. כיבסתי אתמול. צריך לגהץ. את תגהצי היום?

אלה: אולי. תן. (לוקחת את החולצה, פונה להיכנס הביתה)

אוריאל: עוד בקשה קטנה. אם אפשר, הביאי משחת־נעליים ומברשת. מוכרח לצחצח את הנעליים.

אלה נכנסת הביתה. אוריאל חולץ את נעליו ובודק אותן. אלה חוזרת, מביאה משחה ומברשת.

אלה: מה אתה היום – כל כך חגיגי?

אוריאל (אגב ציחצוח): הולך הערב לתיאטרון. (בהתרגשות) לא בכרטיס של מחוסר־עבודה, בכרטיס טוב, כמו – כמו בן־אדם. ויתרתי על ארוחות־צהרים, חסכתי. – בכלל, לומר את האמת, אלה, אני מבולבל בזמן האחרון. מתעוררות איזה נטיות זרות, מטרידות. (משחיל את השרוכים) את יודעת, כשאני עובר ליד בית כזה – נו, ברושים על־יד החלונות, וילון מתנפנף ברוח, צלילי־פסנתר משתפכים החוצה – אזי, אזי – (חלק של שרוך בידו) מה זה? נקרע… (קושר בקדחתנות את הקצוות, הקשר אינו עובר בנקב, השרוך נקרע שוב) אסון! – הלא אי־אפשר בלי שרוכי נעליים –

גברת ירקוני (מתוך הבית): אלה! אלה! (אלה פונה להיכנס הביתה)

אוריאל: אלה, אולי יש לך –

אלה (בקוצר־רוח): אין לי כלום, אוריאל. (נעלמת)

אוריאל שוהה מעט, יורד לרחוב בהבעה של אוזלת־יד; רואה את מנשה ויהודה באים מצד שמאל, ונעצר.

מנשה (פוסע בעקשנות, על כתפו תיבה לציחצוח נעליים)

יהודה (ממהר אחריו): עמוד! הנח שטויות!

מנשה: לא אתבטל יותר. אני צריך לעבוד. – אמרתי לך.

יהודה: אבל לא יתכן כך, בן־אדם. פועל־בטון מחוסר־עבודה יתחיל לצחצח נעליים; מצחצח־נעליים יתחרה עם פועל־נקיון, אחד ידחק את רגלי השני – אתה פועל מאורגן, או לא? אתה יודע מה זה אירגון?

מנשה: אירגון, “שמירגון” – לעזאזל כל התיאוריות שלכם. אני מוכרח לעבוד. (יושב על המדרכה, מתקין את התיבה, מסדר את הצנצנות)

יהודה (רואה את אוריאל, פונה אליו): מה אתה אומר לזאת? – הרס גמור. הפקרות.

אוריאל (בטון נוקשה): הנח. מוטב תאמר: אתה – מסרת כבר את רשימת הסיוּע לקראת ראשית החודש?

יהודה: אני הולך כעת אל הלשכה.

אוריאל: הראה את הרשימה. (מעיין ברשימה שקיבל מידי יהודה) מדוע לא רשמת את אֶלה?

יהודה: מפני שהיא עובדת.

אוריאל: האם קיבלה את העבודה באמצעות הלשכה? זה סידור פנימי שלנו.

יהודה: איזה הבדל? מי שעובד אינו זכאי לסיוע.

אוריאל (במפתיע, בצעקה): אבל לי נחוצים שׂרוכים לנעליים. אפשר להתהלך בלי שרוכים? ובּני – בני זקוק לחלב. ואתה – מה תפקידך סוף־סוף. הלא מזכיר אתה, לכל הרוחות!

יהודה: לא אעשה מעשה־זיוף.

אוריאל (מצביע על המלון): ובכן, היכנס, בבקשה, אל הדוד שלך. כן, בקש ממנו הלוואה, גמילות־חסד. תסביר לו את המצב.

יהודה: אין מה להסביר. הוא לא ישיב את פניי, אבל בתנאי אחד –

אוריאל: אני יודע, יודע: בתנאי שתסע אתו, שתעזוב את הארץ. אם־כן תבטיח לו –

יהודה: מה להבטיח?

אוריאל: תבטיח לו שתסע, ולא תקיים אחר־כך, אם לא יהיה ברצונך. כן, תרמה פעם אחת, אוי אתה, המזכיר הקדוש… (מתרחק, נזעם, במעלה־הרחוב)

יהודה (בעיקבותיו): אוריאל! אוריאל! חכה, אינך רשאי לדבר אתי בצורה כזאת. אתה צריך להבין – (נעלמים)

מנשה (הספיק לערוך את מכשיריו, מכריז במרי): לצחצח נעליים!

צבי (עובר במהירות, מתעכב ליד מנשה, משפשף כפות ידיו בהנאה; תוסס כולו): מנשה, מה אתה עושה מעשי־ילדות?

מנשה (ברוגזה): הסתלק.

צבי: בוא אתי, בר־נש! אינך יודע כלל מה נעשה בעיר. הו, היום יהיה שמח. בשלוש אחר־הצהרים מתאספים כולם ליד הלשכה, ומשם תצא ההפגנה. הם יזכרו את היום הזה, באשר אנחנו נשיר להם שיר חדש –

מנשה: מה יש? איזו הפגנה?

צבי: אין לי פנאי להסביר לך, באשר – –, הא לך “פרוקלמציה”, תקרא. (תוקע לידי מנשה כרוז מחבילתו, בורח)

מנשה (קורא בקושי): “דּוּ א־רע־מער, אָפּגע־נאר־טער, יי־די־שער אר־בע־טער”³ – – (קומט את הנייר באגרוף ומשליכו הצידה; בחמת־רשע) לצחצח נעליים!

הסטיבנסים באים בכביש, שבים מטיולם.

סטיבנס (פונה אחורנית): אופ־ף! האבק חודר לעיניים. (נכנס למלון)

מנשה (לנטי, בקשיות): לצחצח נעליים, גברתי.

נטי (במבוכה): אח, בבקשה, סליחה – (מציגה רגל על התיבה)

מנשה (מורח משחה על הנעל)

נטי: הוא מבין… קצת לא־נוח… אתם כולכם אנשים אינטלגנטיים, ונאלצים כאן –

מנשה (ברוגזה): איזה אינטליגנטים?

אלה: הנה, למשל, יהודה שלנו למד ביוּרוֹפּ תורת המשפטים, ואתה, אדוני, מה עשית שם?

מנשה (בפנים נזעמים) אני? – הייתי עורף־כלבים.

נטי (נרתעת): באמת? הוא מלגלג.

מנשה: באמת. (קם משולהב) כך הייתי הולך ברחובות, מטיל את המלכודת – השרשרת מתהדקת על צוואר הכלב, והוא פושט לשון – כך. מה? נאה?

נטי: פי! בחילה!

מנשה: “פי”, “לא נאה?” – הו, “ליידי”, מצחצח הנעליים שלך צריך להיות איזה עורך־דין לשעבר? או אולי פרופסור? לפחות מזה אין את מסכימה? ואם קטונתי מפרופסור – אין אני ראוי לצחצח את הנעליים שלך? – לעזאזל, אי־אפשר עוד, אי־אפשר! (מפשיל את התיבה על גבו, מתרחק, כשהוא מורתח. נעלם.)

נטי (מביטה על הנעל המרוחה): Asiatic! מרח לי נעל אחת וברח… (עולה למלון במורת־רוח)

אלה באה למרפסת ימין. יחיא מופיע בכביש – נושא על גבו ארגז גדול, קשור בחבל המקיף את מצחו.

אלה: יחיא, ארגז שכזה?!

יחיא: מה לעשות? כשצריך – סוחבים. המשא כבד – מתכופפים, מתאמצים וסוחבים. הקדוש־ברוך־הוא נותן כוח. (בעידוד) “עוז לעמו”! “עוז לעמו!” (עובר במעלה הרחוב, נעלם)

אלה (בקול נשבר): מתכופפים… מתכופפים… (כובשת פניה בכפות ידיה)

יהודה (מופיע ברחוב, נאבק עם הרוח; מחליק אל מרפסת ימין מבלי שאלה תרגיש בו): מה יש, אלה?

אלה (נרתעת): לא כלום. חבטתי את המזרנים, משהו נפל לעין –

יהודה: לאיזו עין?

אלה: לזו. לא, לא – לזו… (משפשפת עיניה) די. זה כבר עבר – מה אתה מביט בי ככה, “דוב”?

יהודה: מדוע רזית?

אלה: זה נדמה לך. אני מרגישה טוב.

יהודה: זה שבועיים, שלא באת לצריף. היית נוהגת לבוא בערבים.

אלה: העבודה מרובה. אני מתעייפת.

יהודה: אולי מצאת לך חברה יותר מעניינת?

אלה: כלומר?

יהודה: נו, העתונאי הזה…

אלה: הוא מתעניין במצבנו. הציע לי עבודה זמנית אצלו – מעין מזכירות.

יהודה: ומה עוד?

אלה: אל תהיה טפש… המשכורת, כמובן, תגיע לקופת החבורה. זה יכול להקל הרבה.

יהודה (באדישות כביכול): טוב. אמסור לחברים. נדון בדבר.

אלה: מה יש לדון? אני מוכרחה לעבוד אצל הגברת ירקוני דווקא?

יהודה (באי־סבלנות): נדמה לי, שאנו מכירים כאן קרבנות יותר גדולים, נסיונות יותר קשים.

אלה (דמעות בקולה): מי משתמט מזה? – ייבוּש־ביצות, סלילת כבישים, שמירה, אבל, סתם ככה – להתנוון, להתפלש בתוך סל אשפה – (בורחת למסדרון, נעלמת)

יהודה קופא על עומדו. – מתנער, יורד ועובר את הכביש בצעדים נמרצים; נכנס למלון. לאחר הפסקה קצרה יוצאים למרפסת משמאל סטיבנס, נטי, יהודה.

סטיבנס (כממשיך בשיחה): אבל למה לך ללכת סחור־סחור – להתחיל מבקשת הלוואה? (יושב בכורסה, רומז ליהודה שיישב גם הוא)

יהודה (לאחר שישב): האמינה לי, מיסטר סטיבנס –

סטיבנס: “מיסטר סטיבנס”… אולי תגיד פעם “דודי” ותגרום לי קצת נחת?

יהודה: כמובן “דודי”. האמינה לי, דודי, אין כאן שום סחור־סחור. נחוצה לנו גמילות־חסד, פשוטו כמשמעו.

סטיבנס (ברצינות שבליגלוג): ומה הבטחון שתחזירו את הסכום?

יהודה: ניתן שטר בשם החבורה. חתימות אישיות וחותמת רשמית.

נטי (עומדת ליד סטיבנס, נשענת על כורסתו): מיסטר יהודה, (בחיוך) עד כמה שאני בקיאה ב“ביזנס”, ערכו של שטר תלוי ברכושו של החותם…

יהודה: כלי־העבודה שלנו שווים יותר מהסכום שאני מבקש, הערבּל עצמו –

סטיבנס (משסע): שמע, יקירי, שטר וערבון – דברים בטלים. העיקר הוא אותו ענין, שכבר הפכנו בו וחזרנו והפכנו: אני דואג לתכליתך. התכלית, בויצ’יק, התכלית…

יהודה: אינני דואג לעצמי. התכלית הפרטית שלי אינה אלא חלק מהתכלית הכללית –

סטיבנס: יפה, יפה. אתה ציוני טוב. גם אני ציוני לא רע. שנים על שנים. ואני עוסק בענין זה במסירות. ועידות, אסיפות, ישיבות… אבל בּטון, ומלבושים כאלה… וחיים כאלה… זה יתכן שנה, שנתיים – כעין עבודת־צבא, נניח. אבל שבן־אחי יהיה פועל־בטון כל ימיו?… (באינטימיות) שמע, בּויציק: שני אחים היינו – אני ואביך. לי אין בנים זכרים. אתה הגבר היחידי במשפחה. הפירמה שלי היא עסק טוב, מבוסס, מכניס יפה, ועסק זה צריך להישאר בתוך המשפחה – אתה מבין?… (מחליף מבט עם נטי) ובכן, לך, חסל את העניינים שלך וארוז את חפציך.

יהודה: זאת לא אעשה.

סטיבנס (יוצא מכליו): שגעון! מעשה התאבדות! – ואתה רוצה שאני אסייע לכך!

נטי: מיסטר יהודה, הוא פשוט חולה… חולה המסרב להתרפא…

יהודה (אינו עונה דבר. הוא פונה ויורד אט־אט מהמרפסת לרחוב, מקיף את המלון ונעלם)

סטיבנס (לנטי): עקשנות כזאת! מין “דיבּוק” אני אומר לך. (פונה להיכנס למלון)

נטי (אחריו): רק סבלנות, אבא. עוד שבוע־שבועיים… (נעלמים)

במרפסת־ימין נראית הגברת ירקוני – פורצת מן המסדרון בהולה ונרגשת. אלה – אחריה.

גברת ירקוני: אולי גררת את זה עם השׂמיכות. (מטלטלת את השמיכות שבמרפסת) אוי ואבוי לי… סיכּה שכזאת! סיכת־יהלומים. מתנת בעלי לחתונה. (לאלה העומדת בצד) מה את עומדת כבול־עץ? הגידי מי היה פה? – סיכה אינה נבלעת פתאום באדמה…

אלה: לא מצאתי שום סיכה.

גברת ירקוני: אולי ראית אותה על הרצפה בזמן שטיאטאת? או בארון כשסידרת את הבגדים?

אלה: כבר אמרתי: לא ראיתי שום סיכה.

גברת ירקוני: ריבונו־של־עולם, הלא חוץ ממך לא היה כאן איש. הלא כבן־בית את אצלי. – מה המזוודה הזאת? למה הוצאת את המזוודה שלך למרפסת?

אלה: רציתי לאוורר גם את הבגדים שלי.

גברת ירקוני: מה? את מחזיקה פה את הבגדים שלך? (ניכר שהיא להוטה לפשפש במזוודה, אך מתאפקת) טוב, טוב… – ריבונו־של־עולם, אבל מה את עומדת? גשם יורד. הכל יירטב.

אלה לוקחת את השמיכות ופונה למסדרון. גברת ירקוני מתנפלת על המזוודה ומפשפשת בה בקדחתנות.

אלה (שהגיעה למסדרון, פונה אחורנית, רואה את המעשה ומשליכה מידיה את השמיכות): מפלצת!

גברת ירקוני (נרתעת): מה?! את מעיזה לחרף אותי? אחרי כל הטובה שעשיתי עמך, שהכנסתי אותך אל ביתי והאכלתי אותך לשׂובע. הלא ברחוב היית מתגוֹללת, חצופה שכמותך! (תופסת את השמיכות מהרצפה) לכי מפה! שלא תדרוך יותר כף רגלך על סף ביתי! שלא אראה את פרצופך! (הודפת ברגלה את המזוודה לעבר מדרגות המרפסת, נכנסת למסדרון, נעלמת).

אלה סוגרת את המזוודה, מרימה אותה ויורדת מהמרפסת. הגשם ניתך. היא נלחצת אל הקיר מתחת למעזיבה. בראון בא מעבר המלון, לבוש לדרך. יחיא מקרטע אחריו, נושא את מזוודתו.

בראון (ממהר אל אלה): מה זה, גברת אלה? מדוע את עומדת בחוץ, בגשם? (מחפה עליה במטרייתו)

אלה: קיפחתי את ה“קריירה” שלי… הגברת ירקוני חשדה בי בגנבה…

בראון: אין זאת המלצה טוב ביותר, אך זה לא משפיע על הצעתי… אינני מבטל אותה.

אלה: הוא כבר בטוח שהסכמתי?

בראון: זה לא חשוב כעת. את רטובה כולך. את זקוקה למחסה ולכוס תה חם. (לוקח מידי יחיא את מזוודתו ותוקע לכפו מספר מטבעות. לאלה) מהר־מהר, איזה גשם עז! (עוברים במהירות, נכנסים למלון)

גברת ירקוני (יוצאת בחיפזון למרפסת שלה) מצאתי את הסיכה, מצאתי. במיטה, בין הכרים. – איננה. ברחה. (חוזרת למסדרון) ראה־נא ראה, כאילו עשיתי לה משהו… תיכף הם נעלבים!…

יחיא (מוצא לו מחסה על מרפסת בית־המלון; הופך במטבעות שקיבל מבראון; בחיוך רב־משמעות): פילאי הבורא… פעם טירחה עם גברת בלא־שׂכר, ופעם – שכר מידי אדון ללא טירחה… זה לעומת זה. דרכי ההשגחה – אין חקר, אין חקר… (מנתר ברגליו כדי להתחמם, מפזם) “נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם”. (הגשם מוסיף לרדת בחוזקה)

מערכה שלישית

הנץ־חמה של בוקר־חורף בהיר.

מימין, בזווית – אגף של בנין גבוה ברשת־פיגומים. נראים ציבורי לבנים על הקרקע, שקי מלט, ערמות קרשים. מסביב – גדר־תייל, ובשער אזהרה האוסרת את הכניסה לזרים. משמאל – קצה גינה עירונית. לגינה גדר נמוכה מעשה שׂבכה. – בפנים – ברושים מספר וספסל. בין הבנין לגינה – כביש. על יד הבנין: אוריאל, מנשה.

אוריאל (נשען בגבו אל הפיגום. פניו מתמוגגים בחיוך מול החמה המפציעה): נפלא יהיה לעמוד על הפיגום אחרי ששה ירחי בטלה.

מנשה (מחלץ עצמותיו): אוּפ"ף, אני מרגיש את עצמי כתינוק שיצא מחיתוליו. (מטלטל שקים מתוך יצר־פעולה, זורק לבנים באוויר וחוטפן. לסוף – תופס את אוריאל, מניף אותו ומציגו על הקרקע) אח, אוריאל, הרים נעקור!

אוריאל (בעליצות): כדאי. יותר מדי הרים בארצנו.

מנשה (במשובה): מישור יהיה. והאבנים – לקירות.

אוריאל: ותחת הקירות –

מנשה: יסודות בטון.

אוריאל: ולמעלה –

מנשה: גגות שטוחים.

אוריאל: והגגות –

מנשה: בטון. נבשל דייסה שחורה – עשן יעלה!

אוריאל: ששה ימים בשבוע נעבוד – שומע אתה? לא פחות.

מנשה (מחבק את אוריאל): ימים שלמים – פרצוף שכמותך! לא חצאי ימים – אַבּדן! ⁴

באים: צבי, בני.

צבי: מזל טוב! מזל טוב! הזוג הנחמד. קמו “כלחוך השור” ומתחבקים על יד הפיגום. (לבני) מה דעתך על ה“שמֶנדריקים” שלנו?

בני: היום גם אני מוכן לחבק כל אחד, ואפילו אותך, “שפיפון חמוץ” שכמותך! (בוחן את יציבותו של הפיגום) מי מכם יודע מדוע נקרא שמו פיגום? – – אה, אינכם יודעים? דרדקים… ובכן, תזכרו דרשה של “פועל ישן”. משום־מה נקרא שמו פיגום? – משום שמתקן את כל הפגימות בגוף ובנפש כאחד. אני זכיתי לתיקון הגוף, (לצבי) ואתה – תזכה, אם ירצה השם, לתיקון הנפש ותיפטר מן ה“דיבוק” שנכנס בך…

צבי: נראה אם תשפיע הסגולה על יהודה…

בני: תשפיע, תשפיע – בתנאי שתשמור את לשונך, אל תזרה מלח על הפצעים…

אוריאל (במנוד ראש): אֶלה… אלה שלנו… אינני מתאר לעצמי – קמה ונסעה לה בלי ברכת־פרידה אפילו.

בני: לא נסעו עדיין. חזרו מסיוּר בסוריה. במלון אמרו לי.

מנשה: נטרפה כבשׂה מעדר… ודווקא עכשיו, כשהעבודה נתחדשה סוף־סוף… כל הזמן חלמה על כך.

צבי: “חלמה”, “חלמה”… אתה יודע בדיוק על מה היא חלמה?….אח, הסנטימנטים האלה! – תורשה זעיר בוּרגנית, זהו: נזדמן אמריקני עשיר והתנדפו כל החלומות…

בני: חברה, ה“דיבוק” עוד לא נעקר ממנו. היכן הצבת? תנו לי את הצבת!… (מתגרים בצבי דרך־צחוק)

מנשה: שקט. אברהמ’ל מתקרב. אמש התערב אתי, שיבוא הראשון לעבודה. – נתחבא! (מסתתרים במעלה הפיגום).

אברהמ’ל (בא דחוף, לבוש חולצת עבודה, אך מכנסיו, מכנסי דיאוגונל, מגוהצים בקפידה) מה? לא צילצלו עדיין לעבודה. אין עוד איש. (צוחק) הם הלכו בוודאי להביא את הערבּל, ואני הקדמתי אותם. אמרתי שאבוא הראשון! (מעביר כפות ידיו על קורות הפיגום) לח. מהטל. טל סמיך כזה, כמו גשם. (מנסה לנענע קורה) בסדר. זה חזק.

מנשה (זורק ממחבואו צרור טיט יבש על אברהמ’ל)

אברהמ’ל (נרתע): בכל זאת צריך להיזהר. צרורות נופלים. (מתאושש) אח, נעבוד היום! רק אומץ־לב, לא אתן שירכּבו עלי: “פירחה”, “חלוץ ירוק”. הכל תלוי בהופעה נכונה… (מוסיף משקל לעצמו, בקול גברי) “זוהי תערובת? – איזה חוסר־אחריות! (רוקע ברגלו) מה שווה בטון כזה?!”

בני (מהמחבוא, משליך על אברהמ’ל כובע ישן)

אברהמ’ל (נלפּת): אסור לרקוע ברגליים. הכול זע. (פוסע אילך ואילך, חוזר ומתעודד, עולה על השלב הראשון של הפיגום, מפשיל את שרווליו כלפי מטה) “מה אתה מפהק שם? הגש, אין־אל דינק”! ⁵

צבי, בני, מנשה, אוריאל (מזדקרים ממחבואם בניגון): "יעמוד ר' אברהמ’ל: “מפטיר”!

אברהמ’ל (קופץ למטה): ימח שמכם – התחבאתם כאן!

צבי: הביטו איך התקשט הבחור – מכנסי הדיאוגונל שלו מהגימנסיה! אברהמ’ל, אתה נוסע לראות כלה?

בני: לא, זה לכבוד החמורים שעליו לנהוג היום.

אברהמ’ל: חמורים? מה פתאום חמורים?

מנשה: אתה תוביל זיפזיף היום. אינך יודע?

אברהמ’ל: “בּוּקרא פיל מישמש”… ⁶ אני עומד היום על הפיגום.

אוריאל: מוקדם, חביבי. עד הפיגום נחוץ ותק.

אברהמ’ל: יש לי ותק – ששה חודשים של חוסר־עבודה, לא מספיק? (צחוק).

אוריאל: הגוזל מעלה נוצות, גם להתחכם התחיל.

מאחורי הקלעים נשמע צילצול הקורא לעבודה.

מנשה: מצלצלים לעבודה (לאברהמ’ל) בוא הנה, פועל ותיק שלי. – אברהמ’ל, חזק ונתחזק!

כולם (מרימים את אברהמ’ל למעלה): חזק! חזק! (נושאים אותו אל אחורי הבנין. מיד נשמע קול שיקשוק החצץ; קריאות־עבודה שונות).

קולות (מאחורי הקלעים): משוך! הגש! הצידה!

יהודה מופיע בחזית הבנין, פושט מעילו ברשלנות, מחפש משהו בין הקרשים, משתכח, מרים ראשו, נועץ עיניים לא־רואות במרחק, מתנער, נוטל קרש. –– מאחורי הבנין נשמעת שירה. יהודה שומט את הקרש מידיו, נשען אל הפיגום, מהרהר.

קולות (מאחורי הקלעים, בשירה):

בְּמֹחִי שְׁאֵלָה, וּמִי יִפְתְּרֶנָּה?

בְּלִבִּי תַבְעֵרָה, וּמִי יְכַבֶּנָּה? –

אַתָּה הוּא הַיּוֹדֵעַ,

אַתָּה חַיַּי קוֹבֵעַ. –

בכביש עוברת תרצה, בידה – סל.

יהודה (ממהר אליה): תרצה! תרצה!

תרצה: מה יש? – שלום!

יהודה: רציתי לשאול… רציתי לדעת… התיירים שם במלון שלכם – כבר נסעו?

תרצה (שמחה לפטפט מעט): הם יסעו מחר. אתמול בא גם זה, הכּתבן, עם אֶלה שלכם. מבירוּת באו. התלבשה שם יפה, ממש גברת כזאת –

יהודה: וגם הם – זה שבא מבירוּת, גם הוא נוסע מחר?

תרצה: כן. הביא כל־כך הרבה דברים. היה שׂמח מאד, אומרת אני לו “האדון שמח כל כך”, אומר הוא “ולמה לא?” אומרת אני "פעם היה שולח פרחים, ואני –

יהודה: ואלה לא יצאה מן המלון?

תרצה: לא. לא הלכה לשום מקום.

יהודה: ולא שאלה אותך –

תרצה: לא. לא שאלה כלום. שותקת כל הזמן. מצוּברחת. אומרת אני לה –

יהודה: טוב, טוב. מה הסל הזה בידך? את הולכת לשוק. – לא אעכב אותך, שלום. (עובר אל אחורי הבנין)

תרצה (מאוכזבת): אֶה?! – שלום! (מתרחקת במעלה הכביש נעלמת).

אוריאל, מנשה באים מאחורי הבנין בזימזום של זמר, בעיצומה של העבודה. מנשה מתייצב בפישׂוק רגליים כשידיו נשענות על ברכיו וערפו כפוף. על שכמו – מירפד שק, אוריאל מעלה קצה קורת־ברזל על שכם מנשה, ושניהם מזיזים את הקורה באלכסון כלפי מעלה. יהודה, העומד במעלה הפיגום מושך את קצה־הקורה העליון. הקורה מחליקה על שיכמו של מנשה, עד שניתקת ממנו לחלל האוויר.

יהודה (במעלה־הפיגום): דחף!

מנשה (רומז לאוריאל שיעלה על גבו): טפּס!

אוריאל עולה על גבו של מנשה, דוחף את הקורה עד שהיא נעלמת. מנשה לופת בכפיו את רגלי אוריאל.

אוריאל: תן לרדת!

מנשה: לא ארפה!

אוריאל (נאחז בפיגום, משתחרר בכוח מכפות ידיו של מנשה. על הקרקע, מקנטר את מנשה): “לצחצח נעליים!”

מנשה: (צוחק): שתוק פרצוף, אל תזכיר!…

אוריאל מתחמק מפניו מוסיף להקניטו. מנשה רודף אחריו.

יחיא: (קולו מגיע מאחורי הקלעים, בנעימה): “לחמניות חמות, לחמניות טריות, טובות וטעימות, להחיות נפשות!”

מנשה: שמעת? – יחיא שלנו, שוב מוכר לחמניות!

מנשה, אוריאל (קוראים בקול): מרי יחיא! מרי יחיא!

יחיא הולך ומתקרב כשהוא חוזר על הכרזתו; מאחורי הבנין באים לקולו פועלים מספר.

יחיא (מופיע; אגן־עץ גדול, ובו ערימת לחמניות, תלוי ברצועה על צווארו): שלום, בחורים! טוב עכשיו – אֶה? (שר) העבודה היא חיינו -

כולם: מכל צרה תצילנו.

בני: חוזר הגלגל, מרי יחיא: אנו שבנו לפיגום, ואתה – לעסק הלחמניות.

יחיא: ברוך משנה־עתים!

מנשה: אבל איך נודע לך שהתחלנו לעבוד?

יחיא: מן השמיים הודיעוני, ילדים. וכך היה מעשה: יום קשה היה לי אתמול: המשׂאות על הגב גדולים, והמטבע בכיס קטנה. שכבתי לישון שבור ורצוץ. ובחלומי – רואה אני שערי רקיע נפתחים. וכסא הכבוד, וכרוּבים ושׂרפים. מיד נתחלחלתי ונטלתי עצמי לצד. תפס בידי שׂר של ישראל ולחש לחישה באוזני: “השעה שעת רצון, יחיא, בקש, יחיא, בקש”… מיד נתחזקתי ואמרתי בזו הלשון: "ריבונו של עולם, אתה שכל מעשיך אמת וצדק – מה זאת עשית לישראל עמך? פתחת שערי גאולה ונעלת שערי פרנסה – אַה?… יצאה בת־קול מכריזה ואומרת: "יחיא בן סעדיה, לך אל קהילת ישראל, זרע קדושים בארץ הקדושה, וכה תאמר להם: “מלאה הסאה! מלאה הסאה!” – אותה שעה התעוררתי, והנה נפל הכד על יד משכבי, והקמח יצא מתוכו, יצא ונשפך – סימן שפע! מיד נטלתי את ידיי ועמדתי ללוש את העיסה. לשתי את העיסה, לשתי –

צבי: בקיצור, אפית את הלחמניות והבאת. מצוין! (מושיט ידו אל האגן, ואחריו – כל השאר)

יחיא (טופח על הידיים, מתחמק ועולה על שלב ראשון בפיגום): לא בחוזק־יד – אסור! יש עוד בניינים ועוד בחורים. כולם מצפים לפּת.

מנשה: אבל אין פנאי יחיא, צריך לעבוד. – תן!

כולם: תן, יחיא, תן!

יחיא: אתן, אתן; ולך, מנשה, יותר מכולם. אצלך מכונה גדולה, בלא עין הרע… – חטוף! (מטיל למנשה שתי לחמניות, לאחרים – לחמניה לכל אחד. כולם מטילים כנגדו את המטבעות לתוך האגן)

אוריאל: עוד אחת, יחיא!

יחיא (מאיים עליו באצבעו): איזה עשיר? – השׂמח בחלקו.

בני: בעבודה ישראל שמחים!

יחיא (מסלסל בנעימה): בעבודה ישראל חברים!

כולם: בעבודה!

יחיא: בעבודה ישראל כשרים!

כולם: בעבודה!

יחיא: בעבודה ישראל טהורים!

כולם: בעבודה!

יחיא: בעבודה ישראל גיבורים!

כולם: בעבודה!

יחיא (יורד מן הפיגום, הולך ומתרחק): “לחמניות חמות, לחמניות טריות, טובות וטעימות, להחיות נפשות!” (נעלם. הפועלים גומרים לאכול).

צבי (כלפי יהודה שעמד מן הצד ולא טעם מן הלחמניות): ול“מנהיגים” שלנו אין תאבון היום…

יהודה: המנהיגים שלך נמצאים הרחק מאד מכאן…

אוריאל (ליהודה): אל תתרגז, לא כדאי.

צבי: הוא מתרגז מחמת טעות־ראייה: הוא חושב אותי לעתונאי אמריקני…

יהודה: מנוּול! (תופס כלי־עבודה, נכון להתנפל על צבי – חבריו עוצרים בעדו)

בני: מה זה, באמת? אולי תפתחו ב“הוֹרה” אחרי הלחמניות? – לעבודה, חבריא, לעבודה!

כולם עוברים לאחורי הבנין, יהודה ובני נשארים בחזית.

בני (טופח על שיכמו של יהודה): שמע, יהודה, התאושש, הייה בן אדם… קורה בחיים, נופלים לתוך תסבוכת, ונדמה – העולם נחרב. אבל העולם קיים, וישנם אנשים, ויש חיים… והגלגל חוזר.

יהודה: היא אינה אשמה. עשינו אותה שעיר לעזאזל, הפקרנו להתעללות, להשפלה –

בני: אבל, חביבי, היה זה מצב מיוחד. גם אתה לא התנגדת…

יהודה: לא יכולתי להתנגד – הכול ראו בי צד מעוניין… אבל, לא. אין אני מצדיק את עצמי. כולנו כך: המצב! יש לנו דמיון לגבי המצב, ואין לנו דמיון לגבי האדם. את האדם צריך לראות, את הפרט בתוך הכלל, בתוך המצב. לא למתוח יתר על המידה, למעלה מן היכולת, היכולת הנפשית בעיקר – (תוך כדי שיחה עוברים שניהם אל אחורי הבנין. שוב עולה שירת העובדים. בגינה ממול מופיעים בראון, אלה)

בראון (מצביע על הספסל שבגינה): נשב מעט. נדברתי עם הסטיבנסים להיפגש כאן. (אלה יושבת, בראון – לידה. מרחוק נשמעת צפירת אוניה)

אלה (נרעדת): מתי האונייה מפליגה?

בראון: מחר בבוקר, בתשע. את כבר הספקת לסדר הכול?

אלה: אבל – הלא אינני יודעת עדיין –

בראון: אל נדבר על כך. הלא הכול מוסכם –

אלה: עד אתמול. עד שחזרנו לכאן… כאן הכול מביט אלי בתוכחה אילמת. על עץ, כל אבן כאילו תובעים ממני משהו… כל שעל אדמה אוחז בכפות רגליי… (שוב נשמעת צפירת־אוניה)

בראון: צליל נפלא! צפירת־אוניה תמיד מעודדת. זה כעין תרועת־בראשית, קריאה למרחבים גדולים, לבשורה חדשה –

אלה: כן, כך הרגשנו לפני חמש שנים. כל הלילה עמדנו על סיפון האוניה לחוצים איש אל רעהו, רוטטים. עם זריחת החמה נשמעה הצפירה. לעינינו ניגלה החוף המוזהב, חוף השאיפות, החלומות… אז פרצה החדווה. שרנו, התחבקנו, בכינו… יהודה הושיט את ידו לעבר החוף ולחש באוזני: כאן, אלה, כאן – לכל ימי חיינו, בטוב וברע, בסבל ובאושר – (מכסה בכף ידה על עיניה)

בראון: מה זה, יקירתי? שוב מצב־רוח… הביטי איזה יום נהדר. בבוקר היה ערפל, ועכשיו האוויר שקוף כל־כך, רענן, הירק מבהיק -

מצד הבנין נשמע שיקשוק הערבל. אלה פונה לצד ההוא, מאזינה.

אלה: חשבתי שזה קול מנוע מאחד הפרדסים. לא, זה שיקשוק הערבּל! (ממהרת אל גדר הגינה, מציצה בין הברושים)

בני, מנשה, אוריאל באים מאחורי הבנין, כשהם מושכים אחריהם את הערבל.

בני: קדימה. עוד מעט.

אוריאל: פה, פה, יותר קרוב אל הפיגום.

אלה (בגינה, בהתרגשות): הם עובדים. אלי, מתי קרה הדבר? אולי עבדו כאן כל הזמן. הערבּל, הערבּל! יוצקים בטון.

בראון: נלך יקירתי. עלי למצוא את הסטיבנסים.

אברהמ’ל מופיע בכביש, נוהג חמור טעון שני סלי־זיפזיף.

אלה (בהתרפקות פנימית, חרש): אברהמ’ל, חבּוּבּ – מה הוא עושה?

אברהמ’ל (שטוף זיעה נושם ונושף, מדרבן את החמור במקל שבור, מושך באוזניו): אופ־ף… (צונח נילאה על ערמת לבנים) לא אלך יותר אפילו אם תהרגו אותי. אני רוצה לעבוד על הפיגום. מה אני? ואיזו חבורה אנחנו? “חבורת בטון” או “חבורת חמור”?…

בני: מה קרה? היכן הם שאר החמורים?

אברהמ’ל: מה אתם רוצים? כיצד יכול אני, האחד, לנהוג עשרה חמורים? אתה תופס את האחד – השני בורח, תופס את השני – השלישי בורח, ממש משגעים אותך. רדפתי אחריהם, התרוצצתי, והילדים ברחוב דולקים אחרי: “גנרל של חמורים! גנרל של חמורים!”

אלה: (בגינה, בשחוק של חיבה): אברהמ’ל מסכּן, ה“עוזר” שלי אצל גברת ירקוני…

אוריאל (ליד הבנין, לאברהמ’ל): עם הזיפזיף ברחו החמורים?

אברהמ’ל: עם הזיפזיף? בּוּקרא פיל־מישמש! אומרים “חמור טפש”. הם לא טפשים כלל. בעמודי הטלגרף התחכּכו – אחת־שתים, השקים כבר מוטלים על הארץ. (מצביע על החמור שהביא אתו) הנה, רק את זה הצלתי.

בני: מזל טוב לך! ילדת בן יחיד! (צחוק כללי) מנשה, שלח מישהו לאסוף את החמורים. (לאברהמ’ל) ואתה, תכשיט, לך, מצא לך דלי או אֵת. (עוברים כולם לאחורי הבנין)

אלה (בגינה, באי⁷־שקט): מדוע לא ראיתי את יהודה? אני צריכה לגשת שמה –

בראון: מה את סחה, יקירה?

אלה: אני מוכרחה לדעת אם הוא ביניהם, אם הוא עובד –

בראון (עוצר בעדה): רגע אחד –

מאחורי הקלעים, מעומק הגינה, מתגלגל פתאום כדור־טניס עד רגליהם של אלה ובראון.

סטיבנס ונטי באים מאותו כיוון בריצה וצחוק.

נטי: תפוס אותו, אבא, תפוס!

סטיבנס (חוטף את הכדור; לבראון ואלה): מה דעתכם על הבת ה“אכזרית” הזאת? להריץ אותי אחרי כדור־טניס – בגילי, במשקלי!..

נטי: סליחה, מיסטר בראון, אולי הפרענו –

בראון: לא. הסתכלנו פה, חלוצים יוצקים בטון.

סטיבנס: מענין מאד. נטי, המצלמה אתך?

בחזית הבנין מופיעים יהודה, אוריאל, בני, אברהמ’ל. שני האחרונים מניחים קרשים על הקרקע, מסדרים מסילה; שני הראשונים מנסים להוביל מריצות על גבי המסילה. סטיבנס ונטי ממהרים אל הבנין.

נטי (בשער גדר־התייל, מכוונת את המצלמה): רגע אחד, מיסטר יהודה. ככה, עם המריצה – (מתקדמת לשטח הבנין)

יהודה: (בקפידה): בבקשה אל תפריעו. הכניסה לזרים אסורה.

סטיבנס (צוחק; לנטי): ראי־נא ראי, לא ידענו שהוא אוהב להתבדח, מעמיד פנים שאינו מכיר אותנו כלל.

יהודה: לא אני מכיר אתכם כבר די והוֹתר… – מיסטר סטיבנס, הוא יודע לקרוא קצת “לשון קודש”? ובכן, יקרא, בבקשה (מצביע על השלט) “הכניסה לזרים אסורה”.

סטיבנס: ואתה מדבר ברצינות?

יהודה: ברצינות גמורה!

סטיבנס: מה? איך אתה מעז? – זרים! אני הוא הזר?! (בתנופת יד רחבה) אני יסדתי! אני יסדתי את ה־כול!

לקול צעקתו של סטיבנס באים אל חזית הבנין גם שאר הפועלים.

כולם: מה קרה? – מה הוא רוצה? – מה הוא צועק?

אוריאל: שקט, שקט. יהודה לא הירשה לו להיכנס, והוא התפרץ.

סטיבנס (שולף מכיס־החזה צרור שקלים ציוניים): מה זה? – שקל משנת 1905, וזה מ־1911, וזה מ־1920. מדי שנה בשנה! – אני יסדתי! אני פרזידנט בבית־הכנסת “בני־ציון”, גבאי באורדן “אנשי־צדק”, את כל ימיי הקדשתי לטובתכם. בכל אסיפה אומר אני, שהחלוצים הם פאר העם, שהעם צריך להתגאות בכם. אבל אתם מתחצפים כבר יותר מדי! אתם החיילים האמיצים? – טוב מאד, עלו וכיבשוּ! אבל חיילים צריכים להיות בעלי־משמעת, לדעת שיש מרוּת, יש הנהגה! אל תשכחו, שאתם רק שליחים, שליחי העם! (רוקע ברגלו) דרך ארץ בפני העם!

יהודה (מבליג בקוש על התרגשותו): “דרך־ארץ בפני העם”? – מי הוא העם? אתה, דודי היקר? (לנטי) או אולי את, “ליידי”? (צוחק) “אתם החיילים האמיצים עלו וכיבשו!” – איזה רוחב לב! איזו גדלות נפש! סוחר התכשיטים מפילדלפיה מרשה לנו בחסדו הגדול לעלות, לכבוש, לקדוח, לרעוב. – והם? הם יהיו שם, “פרזידנטים” בבית־כנסיות, הם יקנו שקל מדי שנה, הם ינאמו באסיפות, יבואו לצלם אותנו ויחליקו על כּריסם: “אני יסדתי! אני יסדתי!”

סטיבנס ונטי נסוגים מפני יהודה, המתקדם לעברם, אגב דיבורו, בפנים משולהבים;

אלה, לעומת זאת, הולכת ומתקרבת אליו. בראון עומד מן הצד.

נטי (מחוץ לשער): הוא יצא מדעתו.

סטיבנס: מכבר ראיתי בו סימני שגעון. (מתרחקים במהירות, נעלמים)

יהודה: חכו, חכו, עוד לא גמרתי –

אלה (מאחוריו, מחבקת אותו): יהודה! יהודה!

יהודה (נדהם. משתחרר): את! – מה לך כאן?

אלה: מה השאלה? – האם הודעתי פעם שאני עוזבת את החבורה? (לכולם) מה אתם מביטים בי כך? הלא כתבתי לכם. רציתי לעזור. – טוב, החזרתם את הכסף. משכורתי היתה פסולה בעיניכם. אתם חושבים אותי לבוגדת. אינכם אוהבים אותי. אינכם מכבדים אותי עוד, אבל מה זה שייך למקומי בעבודה? את זה אין איש יכול לגזול ממני –

צבי: התלבושת מתאימה בדיוק לעבודת בטון…

מנשה (לצבי): בלום פיך.

אלה (צוחקת): התלבושת?! – היא לא תפריע. (מפשילה את שרוולי שמלתה, משליכה את הנעליים האלגנטיות מעל רגליה)

מנשה: אֶלה! אין כמוך – את באמת “חברהמנית”!

אברהמ’ל (חולץ את נעלי־העבודה שלו ומסייע לאלה לנעול אותן): אלה, אני לא האמנתי… שאלי אותם: כל הזמן אמרתי שאת מוכרחה לחזור…

אוריאל (שומט את הכּפייה מעל ראשו, קושר אותה לראשה של אלה): אה, אלה – בריה נפלאה שכמותך!

יהודה (לוקח אֵת ודלי. את האת הוא מוסר לאלה. ידיהם משתלבות על ידית האת בלחיצה ממושכת; בהחלטיות של פיוס): מַל־אי!

אלה (פונה אל בראון): אני מודה לך, מיסטר בראון, על יחסך האנושי ועל – על התנהגותך האדיבה. היית ג’נטלמן למופת – על תתרעם עלי…

בראון: אינני מתרעם. היו לי, אומנם, תכניות מסוּימות, אבל מה לעשות? – גורל, כנראה… היי מאושרת, גברת אלה! (לוחץ ידה תוך מבט ממושך. יוצא)

דממה. – הערבל משקשק, תערובת הבטון נפלטת ונערמת על הקרקע.

מנשה: חברה, הדייסה מתקררת!

בני: להוסיף מלט, שיהיה הבטון סמיך יותר!

אוריאל (על הפיגום): איי, חבריא, אין תרופה טובה יותר מבּטון, בטון סמיך וחזק. ספקות, היסוסים, מחשבות זרות – את כל השועלים, המתרוצצים לפעמים בלב, צריך לקשור יחד ולצקת על הקשר גוש בטון; יתרוצצו, יפרכּסו ה“שועלים”, אבל יישארו עומדים מרוּתקים למקומם. והמקום היכן הוא? – כאן, על הפיגום.

בני: הא לך! תתחילו לשפוך נאומים לתוך התערובת, אז יהיה לנו מרק דליל ולא בּטון. – לעבודה! לעבודה!

כל אחד תופס מקומו על הפיגום, זה למעלה מזה. אלה ממלאה את הדליים, והם מועברים מיד ליד אל על.

כולם (תוך כדי עבודה מפזמים לעצמם חרש, בדביקות): “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות –”

הדליים, שהוּרקו למעלה נזרקים למטה לשם מילוי, וחוזר חלילה. כפעם בפעם, בהפסקות קצובות, נופל דלי ריק וחובט בקרקע בנקישה צלצלנית – נקישה עזה, נחרצת: כאן.

קומדיה בשלוש מערכות – ארבע תמונות – מתקופת השלטון הבריטי בארץ

הנפשות

מרדכי פּרצוּפי - סוחר קרקעות

מתילדה - אשתו

עוּזיק - בנם

זינה - קרובת־משפחה, עולה חדשה

מיצי - עוזרת־בית

שמשי - איש־קיבוץ, חבר ותיק של פרצופי

רחמים - שמש במשרדו של פרצופי

זנוויל - פקיד במשרדו

היהודי האדמוני - מלקוחותיו

שקרירי - עורך־דין

גב' שקרירי - אשתו

ניווּלוב - מנהל בנק

גב' ניווּלוב - אשתו

קולַני - מורה לפיתוח הקל

אדון פּלוּסטר - עולה חדש מאפריקה, זקן

המקום – עיר בארץ־ישראל.

הזמן – ימי ה“פּרוספּריטי” (גאוּת כלכלית) בתקופת המנדט הבריטי.

מערכה ראשונה

מרפסת בבית פרצופי. הקיר משמאל, בחלקו הקידמי – וילונות־בד. סמוך לזווית, באותו קיר – דלת לחדרים הפנימיים. בקיר הימני – דלת למסדרון.

בקיר, מול הצופה – דלת לטרקלין.

במרפסת שני שולחנות: מצד שמאל – שולחן גדול, ועליו ערימת לבנים; מצד ימין – שולחן תישפּוֹרת, ועליו שיירי ארוחת־בוקר ומערכת מכשירים לטיפול בפנים.

בעומק, מצד ימין – כסאות מספר וכורסה. בוקר־קיץ. במרפסת: גברת פרצופי, זינה.

גב' פרצופי (יושבת ליד שולחן התישפורת, מטפלת בפניה ובו בזמן מסלסלת תרגילי פיתוח־קול בסולם עולה ויורד; לעבר זינה): את שומעת איזה טונים, איזה מודולאציות…

זינה (עומדת ליד השולחן הגדול, מגהצת; מבלי להפסיק את עבודתה): שומעת… שומעת…

גב' פרצופי: אח, האדון קולני הוא אמן במקצועו! עכשיו יש לי טמבּר בקול, יש צבע.

זינה (אגב עבודה): מה? גם את הקול אפשר לצבוע?…

גב' פרצופי (בטרוניה מתחנחנת): נוּ, זינוצ’קה, בב־קשה… (ממשיכה את הטיפול בפנים)

זינה: אינני מזלזלת, חלילה. פיתוח־הקול הוא ענין חשוב, אם מתכוננים, למשל, להופיע בקונצרטים –

גב' פרצופי: דווקא בקונצרטים? ובשביל מסיבה ביתית? – הנה בשבת, בחגיגת הבר־מצוה של עוּזיק, נערוך תוכנית אמנותית: עוּזיק ידקלם ואני אשיר. (מסלסלת את תרגילי הקול) אח, מה שהאדון קולני עשה מהדיאפרגמה שלי!…

זינה: מ־ה־מה?…

גב' פרצופי: מסכּנה שלי, אינך יודעת כלל מה זה “דיאפרגמה”. – נו, בואי, שימי ידך אצלי, כאן. (מצביעה על שיפולי החזה)

זינה: מה פתאום?

גב' פרצופי (צוחקת) אין לך מה לפחד. זה לא נושך. (זינה ניגשת, שמה יד)

גב' פרצופי (בחשיבות וב“הנאת־ידענוּת”): כאן, בין החזה לבין הבטן, יש לכל אדם מחיצה כזאת, את מבינה, נוּ, סחוּס כזה. זה עולה ויורד, עולה ויורד. כשאנו שואפים את האוויר – זה יורד, שוקע. כשאנו פולטים את האוויר החוצה – זה עולה, מתרומם. ככה זה פועל: עולה ויורד, יורד ועולה – את מרגישה?

זינה (באדישות): הרגשתי… הרגשתי… (חוזרת אל הגיהוץ)

גב' פרצופי: וזה חשוב מאד לפיתוח הקול. זה – העיקר. (מסתכלת במראה ונהנית מעצמה) מתחילה זה לא פעל אצלי כלל, אבל מזמן שהאדון קולני התחיל לפתח את זה – (במורת־רוח) אוי ואבוי לי, הקמטים האלה מסביב לפה -

זינה: הם מפריעים לפיתוח הקול?…

גב' פרצופי (רצינית): בבקשה, זינוצ’קה, בלי ציניות. (מטפלת בקמטים) והזדרזי־נא, בבקשה. כאן עוד המון עבודה. אין לך מושג מה זה אצלנו בר־מצוה. צריך עוד לנקות, לאפות, וגם הרהיטים החדשים יגיעו עוד מעט.

זינה: שיעורים לפיתוח הקול… רהיטים חדשים.. וכשאני מזכירה את החוב שחייבים לי –

גב' פרצופי (מלקחיים קטנים בידה; מטפלת בגבות עיניה): אח, זינה, מיד את נדחקת עם החוב שלך. זה ענין שבינך לבין בעלי. אין את צריכה לקלקל את מצב־רוחי בשטויות כאלה. (פתאום בחרדה) אוי ואבוי, מה עשיתי? – מיצי! מיצי!

זינה: מה יש? מה קרה?

מיצי (נכנסת כמרחפת; בידה – מניפת נוצות לניעור האבק): מה יש, מדאם פרצופי? מה יש?

גב' פרצופי (מראה על גבות עיניה): קרחת עשיתי. ממש – קרחת. תלשתי יותר מדי.

מיצי: שקט. שקט. לא רעש. In Gotles Willen, לא רעש. (מתקנת את הפגם במלקחיים ובצבע) קצת – פה, וקצת־קצת־קצת פה, עכשיו טוב? בבקשה!

גב' פרצופי: תודה לאל. אוֹח, מיצי, אני כל־כך נבהלתי.

מיצי (מרחפת הנה והנה): הו, אני – קוסמטיק־וירטואוז: אחת, שתיים – הכול בסדר. (מחליקה אל זינה) גם הגברת זינה, קצת פה, קצת פה… (מראה בתנועות־יד על הפה, על העיניים) – יופי, הרבה מאד. “שיק־פאריס!”

זינה (מסלקת את ידה): אין צורך.

מיצי: אח, הגברת זינה – תמיד עצוב־עצוב. בחורה בלי בחור – זה לא שמחה. זה מפרויד ככה: זה עצוב, וזה היסטריה…

גב' פרצופי (בהבעה טראגית): והעיקר – ה“אדיפּוס קומפלקס”…"

זינה (לוקחת מהלבנים המגוהצים ויוצאת בשתיקה לצד ימין)

מיצי והגברת פרצופי פורצות בצחוק.

גב' פרצופי: פרובינציה מסכנה…

מיצי: בחור – זה לא “קָאשער” – צריך “חאסען” עם “חוּפע”… (צוחקות. נשמע צלצול מבחוץ)

גב' פרצופי: האדון קולני בא! (למיצי) פתחי, בבקשה. (מיצי יוצאת)

גב' פרצופי (קוראת בקול): עו־זיק! עו־זיק הדיקלוּם! האדון קולני בא.

קולני (נכנס; בחופשיות, בקורת רוח): שלום גב' פרצופי, שלום!

גב' פרצופי: שלום אדון קולני.

קולני נרכן ונושק את ידה בשהייה יתירה. עוזיק בא מבלי שירגישו בו; עומד מהצד, בידו ספר.

קולני (לגב' פרצופי): אחרתי מעט – לא כן? מה לעשות? מזג־אויר – נ־הדר! “השמש זורחת, השיטה פורחת”, והאמן – האמן משתחווה תמיד לפני היופי! (נושק ידה שנית)

עוזיק (מהצד): המ־מ…

קולני (מתנער, מרתיע עצמו אל עוזיק): אח, גיבור־היום שלנו! ה“בר־מצוה”! איזה בחור גדול, בין לילה צמח פתאום. תענוג להביט עליו, נעים מאד –

עוזיק (בהעוויה): “נעים מאד”, “נעים מאד” – האדון מתענג עלי, זה התענוג היחידי שלו כאן… (מפנה את גבו)

קולני: עוזיק שלנו בלע זבוב היום. לא נאה ל“בר־מצוה”, לא נאה… (אוכל משיירי הסעודה על שולחן־התישפורת)

גב' פרצופי (מוציאה מידי עוזיק את הספר): מה זה? שוב ה“בּלש”? – עונש מן השמים, הלא אבא החביא אותו.

עוזיק (מושך את הספר בחזרה): טוב. אבא החביא, ואני מצאתי. זה של יוֹסקה. הוא נתן לי לשלושה ימים. אני צריך לגמור.

גב' פרצופי: ומתי תלמד את הנאום? היזמנו אורחים: העורך־דין שקרירי ורעיתו, האדון ניווּלוב מהבנק, ועוד אנשים נכבדים. וזה כבר בתוכנית: נאום ה“בר־מצוה” שלך.

עוזיק: אין לי צורך בנאום. אני יכול להיות “בר־מצוה” גם בלי נאום.

קולני: סליחה, אדוני הצעיר. זה לא סתם נאום. זהו שיר. זה דיקלום!

עוזיק: שיר, נאום, דיקלום – קישקוש בקוּמקוּם! כולם רוצים ל“השוויץ” לפני האורחים, אז אני צריך ללעוס קש. (במורת־רוח) כשאינני מבין דבר. (כלועס מאכל תפל)

   תְּמוֹלַי רוֹבְצִים כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה, מְחָרַי – כַּלָּה בִּצְעִיפָהּ –

קולני: הו, כך באמת אי אפשר להבין דבר. היכן הדיקציה? האמוציה? הז’ס־טי־קוּּ־לציה? – בבקשה! (מדגים, מעשה ארטיסט מובהק)

וכן הלאה… וכן הלאה..

עוזיק: כן, עכשיו זה כבר מובן: עגלה, וכלה בצעיפה, והיא רובצת. וזה היה אתמול, או מחר. ואני באמצע… (בטון בכייני) מה אני עושה באמצע?

גב' פרצופי: פרא־אדם. הלא זאת פואֶזיה. עד שהאדון קולני השיג את זה –

קולני: פואזיה! השראה! חרוזים מצלצלים!

עוזיק: קוּנץ גדול – חרוזים?! אני יכול בעצמי: חרוזים, אשכוליות ותפוזים; פואזיה – מגנזיה; זכרון־נצח – נשיקה במצח!

גב' פרצופי: שתוק, גולם שכמותך. הבטחתי לך אופניים, אבל בלי דיקלום אין אופניים. מבין אתה? אין, וחסל.

עוזיק: לעזאזל! את כל החופש מחרבּנים לי. ילדים מקבלים מתנות ל“בר־מצוה” סתם ככה, ואני מוכרח בעד המתנה האומללה – (פונה לצאת; אגב־הליכה) “תמוליי רובצים כעגלה ערופה, מחריי – כלה בצעיפה, ואני באמצע, על הגבול” – (יוצא למסדרון)

גב' פרצופי (בעצבנות): אוֹח, הילד הזה הורס אותי. אני מרגישה את זה עד – ממש עד הדיאפרגמה שלי.

קולני (נושק ידה): נו־נו, מדאם פרצופי, לא כל־כך עמוק. לא כדאי… לא כדאי… סוף־סוף, ה“מסמר” בחגיגת ה“בר־מצוה” – הלא תהיה ההופעה שלך!

גב' פרצופי (מתפנקת): על אחריותך, אדון קולני. אבל זכור, אם יהיה פיאסקו –

קולני: פיאסקו? Impossible! עם נתוּנים כמו שלך, מדאם פרצופי? (בנימה של דיקלום) קול –קונטראלטו, צ’ללו – צ’לליסימו! פיגוּרה – אפרודיטה! דיאפרגמה – קשת דרוכה!

גב' פרצופי: אבל אני כל־כך מצוּברחת…

קולני: נו־נו, יקירתי… (נושק לחייה)

גב' פרצופי (מגישה לו את הלחי השניה)

קולני: גם בצד זה את מצוברחת?…

גב' פרצופי (בהתפנקות): כן, כן – מכל הצדדים…

מיצי (באה נרגשת): יש רהיטים. בא הרהיטים החדש! הפיאנינו! התמונות! הכול, הכול!

גב' פרצופי: מצויין. מיד נסדר את הכול. האדון קולני יעזור לנו בטוב־טעמו.

קולני: בבקשה, בעונג רב.

מיצי וקולני יוצאים למסדרון. גב' פרצופי הולכת בעיקבותיהם. בדלת משמאל מתגנב ונכנס היהודי האדמוני, צועד מאחורי גבה של גב' פרצופי.

האדמוני (ברגע שהגברת פרצופי מוכנה לצאת; בלחש): גברת, גברת –

גב' פרצופי (מופתעת; פונה לאחור): מי אתה? איך נכנסת? בדלת האחורית?

האדמוני (בקול רם יותר): מן השמיים נפלתי. – היכן האדון פרצופי?

גב' פרצופי: מה אתה רוצה?

האדמוני: את הכסף שלי. על חמישה מגרשים אני רשום אצלו. מיקדמה הכנסתי: חמשת אלפים לירות.

גב' פרצופי: בבקשה, לך למשרד. בעניני עסק פונים לאדון פרצופי רק במשרד.

האדמוני: במשרד אמרו לי שהוא בבית. איזה מין משחק הוא זה? הלא אפשר לצאת מהדעת!

גב' פרצופי: בלי סקנדלים, בבקשה. אומרים לך, שהאדון פרצופי במשרד – הסתלק, בבקשה.

מיצי (בחוץ): מדאם פרצופי! מדאם פרצופי!

גב' פרצופי: תיכף, תיכף! (לאדמוני) מה אתה עומד כאן, ר' יהודי? אין לי פנאי בשבילך. הסתלק מכאן!

האדמוני (יוצא): חכו, חכו, אני עוד אטעים לכם טעם של משרד!

גב' פרצופי (אחריו): חוצפה שכזאת!

הדלת אחרי האדמוני נסגרת: ממול מופיע מרדכי פרצופי. הוא פותח את הדלת בלאט ומחליק בזהירות פנימה.

גב' פרצופי: אתה כאן? לא במשרד?

פרצופי (אצבע על פיו): ש… ש… ש… אני אי־נ־ני! לא במשרד ולא בבית. אני נסעתי. אל תכניסי היום שום אדם זר – את מבינה?

גב' פרצופי: ואת זה הכנסתי? – מישהו שכח, כנראה, לסגור את הדלת האחורית.

פרצופי: ליהודי האדמוני אין צורך בדלת. הוא יכול לעבור גם דרך הקיר. שד משחת! איפה אקח להם כסף עכשיו?

גב' פרצופי (ביציאה): אל תהיה חמוץ, מרדכי. אל תקלקל את השמחה בבית…

פרצופי (לעצמו): שלא אהיה חמוץ… שאהיה שמח. מה איכפת לה? – אצלה תמיד שמח… (צלצול במסדרון. פרצופי נבהל, ניגש על בהונותיו מציץ ומתנער בשמחה) אה, חבר שמשי! – בבקשה, בבקשה! תיכף ומיד אני פותח לך! (יוצא וחוזר עם שמשי) יפה מאד מצידך, יפה. סוף־סוף חבר ותיק. תמיד אפשר לסמוך עליו.

שמשי (התרמיל על כתפו): אתמול קיבלתי את הטלגרמה שלך, מרדכי. בודאי לא ציפית שאני כלכך מהר –

פרצופי: אדרבה, אדרבה, טוב מאד שבאת מיד. טוב מאד. אני שמח מאד. קודם־כול תשתתף עמנו בשמחת ה“בר־מצוה”, ובכלל ־ ־ עוד נדבר, נדבר… הסר את התרמיל מהגב. איי־איי, קיבוצניק שכמותך!

מצד ימין באים מיצי וקולני כשהם נושאים תמונות במסגרות. מיצי עוברת לטרקלין מבלי להתעכב.

קולני: שלום, אדון פרצופי. אנחנו פה, לפי בקשת הגברת, לקראת ה“בר־מצוה”: התוכנית האמנותית, וגם – כלומר – הצד החיצוני הדקורציה!

פרצופי: כן, כן, כמובן. – רואה אתה, שמשי? אנחנו לא מפגרים. רוח הזמן! בייחוד היא, זוגתי היקרה, היא עכשיו מכף רגל ועד ראש – א־מ־נות!

קולני: אח, הוא קצת סרקסטי, אדון פרצופי… אבל אין דבר. הוא ישמע את הקולורטוּרה של הגברת בחגיגת ה“בר־מצוה”, הוא יהיה נרעש, אדון פרצופי!

פרצופי: בוודאי, נרעש ונפחד! קולורטוּרה, ליטרטוּרה, דקורציה!

קולני (פונה לצאת): אבל העיקר חסר. הבר־מצוה בעצמו – עוזיק, זאת אומרת… אני אינני אחראי, אדון פרצופי. עוזיק קורא כל הזמן את הבּלש, לא מכין את הנאום – תהיה קטסטרופה… (יוצא לטרקלין)

פרצופי: שוב “הבּלש”! אינני מבין איך הוא מתחכם למצוא אותו. “מזיק” שכזה! חמש פעמים כבר החבאתי את “הבלש” הזה. (מבחוץ נשמעים פתאום קולותיהם¹ הנרגזים של גב' פרצופי והיהודי האדמוני)

גב' פרצופי (בחוץ): אתה שוב פה?

האדמוני (בחוץ): זה עכשיו ראיתי את האדון פרצופי בחלון המרפסת. זה עכשיו ראיתי אותו.

פרצופי (מחוויר, לשמשי): נו, אתה תנוח, שמשי… תשכב מעט. כן־כן, תיכף אגיד למתילדה שלי. היא תסדר אותך.

שמשי: אינני עייף, מרדכי.

האדמוני (בחוץ): לא אזוז מפה, אפילו אם תביאו את כל המשטרה עם מכבי־האש גם יחד.

פרצופי (במרפסת; רוצה להתחמק; לשמשי): אני מכיר בפניך. אתה מוכרח לנוח. מתילדה תשמח מאד לראות אותך… (מחליק ויוצא שמאלה)

שמשי מושך בכתפיו בתימהון, מתחיל לחפש בתרמילו, מוציא משם מפוחית וחבילה של תצלומים, שם אותם בכיסו. עוזיק בא, מתגנב בחשאי, קופץ ונתלה על גבו של שמשי. שמשי עושה עצמו נבהל מאד, מתרוצץ בהמולה, עוזיק צוחק כל הזמן עד ששמשי מצליח לנער אותו מעליו.

עוזיק (בחדווה): ימח שמך, שמשי, מתי באת?

שמשי: המתן־המתן, מה אני בשבילך – חמור לתרגילי קפיצה?

עוזיק (מושך את שמשי, מושיבו על הכורסה ויושב על ברכיו): בוא, בוא, יש לך תצלומים חדשים?

שמשי: חכה רגע, תן להביט על פרצופך, הלא “בר־מצוה” אתה!

עוזיק: אחר־כך, אחר־כך. הראה קודם מה יש לך.

שמשי: אח, יבּלית שכמותך. נוּ, בוא־בוא. (מראה לו את התצלומים) הנה, זה הפר החדש שלנו. הולנדי. בחור כהלכה. תבוא אלינו פעם. יהיה שמח. הוא ידגדג אותך מעט – הנה ככה, בקרניו, הנה כך… (עוזיק קופץ מעל ברכיו, שמשי תוקף אותו כשור נגח)

עוזיק (צוחק ומתגונן): ואותך כבר דיגדג פעם? תספר לסבתא שלך. – נו מה יש לך עוד? איך הכרם אצלכם?

שמשי (מראה תצלום): הנה כאן; הבציר. השנה יבול ענבים מצוין.

עוזיק (מסתכל): גם ילדים עובדים… סלים על הכתפיים… בן־כמה הילד הזה?

שמשי: לא גדול ממך.

עוזיק: גם שומרים בכרם – הילדים?

שמשי: לבדם – לא. אך נטפלים לפעמים אל המבוגרים. אני עצמי לקחתי אתי פעם חיה אחת כמוך, שפיפון קטן שכזה – דם ואש! התהלך כל הלילה. לא רצה לעצום עין. התעטף בעבאיה שלי והלך לחפש שועלים.

עוזיק (הוזה): ויש – יש הרבה שועלים בכרם?

שמשי: שועלים – לא. תנים כאוות נפשך. מקהלה כזו מסדרים לך, מייללים וצוחקים – שדים ארורים: הו־הוּ־הו,־ הו־הו – (אף עוזיק מיילל כנגדו; מתקבל דוּאט של יללה בווריאציות) ואותו ילדון התגנב ותפס תן אחד מאחוריו, בזנבו. נו, כמובן, התן נשך את ידו. אחר־כך היה עסק: תחבושות, זריקות –

עוזיק (אחרי הפסקה, באנחה): אח, יש ילדים בני־מזל… אני הייתי מתחלף אתם, אחת־שתים!

שמשי: וכי מה רע לך כאן, אה?

עוזיק: רע שמשי, רע מאד. שיעמוּם בבטן…

שמשי: מה רע לך? הנה אתה בר־מצוה. הכול מתנות. גם אני הבאתי לך. (מוציא מכיסו) את המפוחית הזאת. מפוחית מצוינת. שמע איזה צליל. (מנגן התחלה של ניגון לבבי. הצליל ספוג רננה מתרפקת, רוטטת)

עוזיק (ברכּוּת): לעזאזל, איך אתה עושה זאת, שזה יהיה רועד ככה, מפרפר, מדגדג בלב. נו, עוד מעט… (שמשי מוסיף לנגן; עוזיק, נשען עליו, שומע מתוך הזייה)

קולני ומיצי באים מהחוץ. מיצי נושאת תמונות וקולני פרוטומה.

קולני (למיצי, ברוגזה): ון־גוֹג בחדר־האוכל? – ונדליזם, הוֹטנטוֹטיוּת גמורה.

מיצי: בבקשה, אני יודעת.

קולני: ואיפה נשים את ליסט?

מיצי (תופסת את הפרוטומה מידיו): איזה ליסט? זה בטהובן!

קולני: זה ליסט, ולא בטהובן.

מיצי: בבקשה, יש לי מוזיקה ברגל יותר מאתה בראש, אדון קולני… (יוצאת לצד שמאל)

קולני: “מוזיקה ברגל”… אוי ואבוי לבטהובן! (יוצא החוצה)

עוזיק: ימח שמם, הפסיקו באמצע.

שמשי (קם, מתמתח): מעניין – איפה זינה? לא רואים אותה.

עוזיק (בשמחה): תיכף אקרא לה.

שמשי (חיוכו של עוזיק מביך אותו): לא, לא, אין צורך; אלך להתרחץ קודם, אנער את האבק. (רומז על המפוחית) נו, איך “הצעצוע” הזה בעיניך?

עוזיק (פורט על המפוחית פריטה קצרה, חטופה): מצוין, שמשי.

מאחורי הקלעים נשמע קולו של מרדכי פרצופי.

פרצופי: מה זה נעשה כאן בבית? מתי הביאו את כל הדברים האלה?

עוזיק (לשמשי): אבא הולך. גם הוא יבלבל את הראש עם ה“בר־מצוה”. בוא, נצא מכאן. (יוצאים לטרקלין)

שמשי (אגב יציאה): נו, “צעצוע” – הא? – תזמורת שלמה!

מבחוץ באה זינה כשהיא נושאת מרבד; פרצופי – בעיקבותיה.

פרצופי: מרבדים… רהיטים חדשים… אינני תופס כלל, אינני יכול להשיג… (מוכן לצאת)

זינה: רגע אחד, אדון פרצופי. רציתי לדעת. – הוא הבטיח לי…

פרצופי: אח, בענין החוב. נו, בוודאי, בוודאי. עוד יום־יומיים. הלא אמרתי לך, שיש לנו עכשיו עסק גדול עם יהודי אחד מאפריקה. (פונה לצאת)

זינה: יהודי מאפריקה – תירוּץ חדש…

פרצופי: אח, זינה, זה כבר פשוט מעליב. אין לך מה לדאוג. שלושת אלפים הלירות שלך מושקעות בעסק בטוח.

זינה (נדהמת): השקעה?! – מה פתאום השקעה? אדוני ביקש גמילות־חסד לזמן קצר –

פרצופי: נו, השקעה, הלואה, גמילות־חסד – איזה הבדל? העיקר – הבטחון. וכי מה היית עושה בכסף אילו היה מונח אצלך? (לוקח את המרבד מידיה אל תחת בית־שחיו, יוצא בחיפזון; קורא): מתילדה! מתילדה!

זינה (לבדה): שלושת אלפים לירות… אמא המסכנה… מפיה חסכה, פרוטה לפרוטה… (נשענת על השולחן, כף ידה על מצחה)

עוזיק (מתגנב ונכנס): אבא היה כאן? (מסתכל בפניה של זינה) מה יש? הוא העליב אותך? – שמעי, זינה, מדוע את צריכה לסבול כאן?

זינה (בבת־צחוק עצובה): כך נגזר, כפי הנראה.

עוזיק (בקינטור): מה “נגזר”? מי “נגזר”? – כל אדם צריך לחשוב על עצמו, כן – כל אדם, ומי שיותר מדי טוב, כולם אוכלים אותו.

זינה: הו, הרי אתה ממש פילוסוף.

עוזיק: כן, “פילוסוף־פילוסוף עם חוטם של קוף.” ואני אומר לך ירקי על כל זה! – את יודעת מי בא?

זינה: מי?

עוזיק (בנעימה קונדסית), שמשי…

זינה: שמשי? – אח, כן, אבא הזמין אותו ל“בר־מצוה” שלך.

עוזיק: כן. אבא הזמין אותו ל“בר־מצוה” שלי, אבל הוא בא ל“בר־מצוה” שלך…

זינה: ל“בר־מצוה” שלי? (צוחקת) מה אתה מפטפט?

עוזיק: אל תתחפשׂי, בבקשה. את דווקא שמחת מאד, כשאמרתי לך “שמשי בא”, ואפילו נעשית אדומה… הו־הו, הנה גם עכשיו. את חושבת שאני לא יודע כלום? רק בשבילך הוא בא כל פעם…

זינה בשבילי? ואני לא ידעתי.

עוזיק: אל תעשי את עצמך כלא־יודעת, זינה. (נשמעת שריקתו של שמשי בחדר הסמוך)

עוזיק (בסודיות עליזה): זה דווקא טוב. בחיי, זה טוב. הוא יקח אותך לשם, אליו…

זינה (צוחקת): אתה רוצה להיפטר ממני?

עוזיק: אח, זינה, מה את מקשקשת? בלעדייך יהיה כאן עוד יותר מזוּפת. אבל אני במקומך הייתי בורח מפה, אחת־שתים!

מופיע שמשי. עוזיק נסוג לצד ימין.

שמשי: שלום, זינה! אני כאן – שמחתי להזדמנות. פרצופי, את מבינה, טלגרמה, לבוא ל“בר־מצוה”.

עוזיק (בפתח ימין, בקונדסיות מקנטרת): “בר־מצוה” של מי? שלי או שלה"…

שמשי (בכעס מדומה): פר־חח! (עוזיק נעלם. שמשי פורץ בצחוק) נו, מה שלומך, זינה?

זינה: עייפה, עייפה מאד.

שמשי: ואצלנו עכשיו – בציר־ענבים. היית מתרעננת, נפלא!

זינה: תודה. אחרי טיול צריך לשוב, ולי – לי נמאס פה הכול.

שמשי: הרי זה מצוין, זינה, תישארי אצלנו. אצלנו, זינה, יקבלו אותך בזרועות פתוחות.

זינה: לו החלטתי כבר. – אם אחליט, אז יש הרבה מקומות.

שמשי (בשידול שלא־מדעת): לא, לא, זינה. רק אצלנו. לוּ ידעת איזו חברה אצלנו, והמשק – הכל מתרחב, יש צורך באנשים נוספים, והעבודה באמת לא קשה ביותר.

זינה: העבודה? – זה לא מפחיד אותי. ומה אני עושה כאן? אך החיים בקיבוץ, בחברה סגורה… הצורך למצוא חן בעיני כולם, שכולם יהיו מרוצים –

שמשי (נסחף בהתעוררותו): אין דבר, יהיו מרוצים, זינה, אני בטוח שיהיו מרוצים. אני דן מעצמי. לוּ ידעת, זינה, כמה אני מרוצה ממך! – (מופתע בעצמו מפליטת הפה. שניהם צוחקים)

שמשי (נותן ידו על כתפה): יהיה לך טוב אתי, זינה.

מבחוץ בוקע קול נקישת־סתם על מנענעי פסנתר, נשמעים קולות־מריבה בין פרצופי לבין זוגתו. הקולות הולכים ומתקרבים.

שמשי: על מה הם רבים?

זינה: על מה הם לא רבים? – נסתלק מכאן. (יוצאים לצד שמאל)

נכנסת הגב' פרצופי עם עציצי פרחים בידה. מרדכי פרצופי – בעיקבותיה.

פרצופי: איך העזת לקנות את הרהיטים, ואני אמרתי לך בפירוש שאינני מסכים.

גב' פרצופי (מציגה את העציצים): כך?! חשבת לערוך חגיגת בר־מצוה עם רהיטים ישנים “פאסוֹן!” בבתים הגונים מחליפים רהיטים אפילו ליום הולדת פשוט.

פרצופי (מציץ החוצה מבעד לוילונות. מחזיר פניו אל אשתו; בתדהמה): איזה מן “קרוֹקוֹדיל” עומד שם למטה על שלוש רגליים?

גב' פרצופי (צוחקת): “קרוֹקוֹדיל”?… הלא זהו הפסנתר שקניתי, פיאנינו, “פליגל”!

פרצופי: “פליגל”?! – הלא זה לוויתן! קרנף! – לא יעבור במסדרון, צריך יהיה לפרוץ קיר כדי להעביר אותו.

גב' פרצופי: שא, שא, לא יפרצו לך את הקירות, בחבלים יעלו אותו לקומה השניה, דרך המרפסת יכניסו אותו.

פרצופי (חוזר ומציץ החוצה): בחבלים? באוויר? משׂא שכזה? – אסון יהיה! לבי אומר לי. החבל יינתק ומישהו מן העוברים ושבים ישלם בחייו. ברור כשמש. – ואת תשבי בבית־הסוהר! כן, את! – ולמה כל הענין הזה, אני שואל אותך. לאיזה צורך נחוץ לך “פליגל”, כשאין את מנגנת?

גב' פרצופי (בציחקוק של “להכעיס”): ראשית, אולי עוד אנגן באחד הימים – מי יודע? ושנית: קוֹמפלט של רהיטים בלי פסנתר? (בביטול) נו־נו!… אני גם תמונות קניתי.

פרצופי: גם תמונות?

גב' פרצופי: נו, כמובן, תמונות. ון־גוג, למשל. הלא צריכה להיות איזו הרמוניה!

פרצופי: “הרמוניה!” – מזמן ש“קוּקוּריקוּ” זה, המורה לפיתוח הגרגרת, מסתובב כאן בבית, אין אני שומע אלא הרמוניה, פרטיטורה, פיגורה –

גב' פרצופי (בצחוק סרקסטי): כ־ ־ך?! גם את האדון קולני אין הוא סובל. איכפת לו שנכנס אמן לבית. איפה תמצא בימינו, אני שואלת אותך, איפה תמצא בית מודרני בימינו שלא יסתובב שם אמן: שׂחקן, זמר, צייר, או, לפחות, מורה לפיתוח הקול. הלא זה ממש כמו –

פרצופי (משלים): כמו מזוּזה לפתח. אסר לגור בבית שאין בו ממין זה.

גב' פרצופי (בשידול מתפנק): מישֶׂל…

פרצופי: מה פתאום “מישל”? מיום שנולדתי קוראים לי “מרדכי”!

גב' פרצופי: מישל, אתה בּנאלי. אתה ציני. אתה נשארת כמו שהיית אז, כשעבדת במחסן עם שמשי שלך. לא התקדמת. אבל אני – סליחה. לי נחוצה חברה אינטלגנטית, כמו אוויר לנשימה. (משנה את סדר העציצים) אני תמיד הרגשתי (ברגש דיקלומי) כי משהו תוסס בי… תמיד הייתי² שואפת… למה, למשל, אני עד היום זוכרת את פּוּשקין? (מדקלמת)

פרצופי (משסע): אבל אני לא אשלם. (צועק) ש“פּוּשקין” שלך ישלם! תיכף אקח עגלה ואשלח הכול בחזרה. תיכף ומיד. (יוצא למסדרון)

גב' פרצופי (בצחוק־נצחון): אתה לא תצא. היהודי האדמוני עומד שם על המשמר. ח־ח־ח… (מסלסלת תרגילי זימרה בקול עצור ועוסקת בסידורים שונים; לעבר ימין): מיצי! מיצי!

מיצי (בחוץ): תיכף, תיכף –

מן הטרקלין באים עוזיק ושמשי.

עוזיק (מושך את שמשי אחריו): אתה תישן בטרקלין, על הספה. שם יהיה לך מצוין קח את התרמיל.

שמשי: אתה ממש דיקטטור. – שלום, גב' פרצופי!

גב' פרצופי: שלום, שלום. פרצופי שלח לך טלגרמה. – שגעון. אצלכם בוודאי “סזון” עכשיו. בּציר. עבודות דחופות.

שמשי: זה לא יפריע. יסתדרו בלעדיי.

גב' פרצופי: כן, זה באמת לא נורא. חגיגת בר־מצוה – זה ענין ליום אחד בסך־הכול.

שמשי: חס וחלילה. אין צורך לצמצם את השמחה בגללי. אני אהיה כאן לא פחות מחודש ימים קיבלתי חופש.

מיצי (באה, והפרוטומה בידיה. היא מציגה אותה על שולחן התישפורת, ניגשת לשולחן הגדול ומורידה מעליו את התרמיל של שמשי על הרצפה): אח, זה השק, אדון חלוץ! פה – לבנים, וזה השק… (מפריחה את האבק מהלבנים)

גב' פרצופי: בבקשה, מר שמשי. בעליית הגג אצלנו – נהדר. שם יש גם מיטה מתקפלת. עולים מן המסדרון, במדרגות. יהיה לך נוח מאד, מר שמשי. איש לא יפריע לך. רק תסלח לנו, מר שמשי, ותואיל בטובך להסתדר בעצמך. אנחנו עסוקים כל כך.

שמשי (לוקח את תרמילו): כן, כן, אני כבר אסתדר… (באדיבות מודגשת) תודה על הסברת־הפנים.. (יוצא למסדרון)

עוזיק: גועל־נפש, גועל־נפש, שיעמום בבטן. (לאמו) אפילו לא שאלת מה שלומו, אפילו כוס תה לא נתת לו – וישר לעליית הגג, עם האבק שם, עם שיברי הכלים. והכול מפני שהוא, אני יודע, מפני שהוא –

גב' פרצופי: מה זה נטפלת אלי, שלומיאל?

עוזיק: אני רוצה שהוא יישן בטרקלין. אין דבר, אפשר לסדר אותו שם.

מיצי: מה? אדון חלוץ ב“סלון”? מן הפרות ל“סלון”? – פֹי, ריח פרה?

עוזיק (מתריס נגדה): יותר נעים מה“פרפוּם” שלך!

גב' פרצופי: איך אתה מדבר, ילד־רחוב שכמותך?

מיצי (תוקפת את עוזיק מהצד השני): אתה – אף לא נקי; אתה לא צריך מדבר, רק שומע.

עוזיק: ככה – פּוּף! גברת מכּינרת – כל היום רק מתגנדרת.

מיצי: אתה – לא יש שכל, לא יש סדר, לא יש קוּלטוּר. פרא־אדם!

עוזיק: ואת פרה אדומה, בלחיים גומה, צבע על השפתיים, השכל ברגליים.

גב' פרצופי: שתוק, חצוף! איפה למדת לדבר ככה? איזה מין חרוזים?!

עוזיק: פואזיה! הלא את אוהבת פואזיה, אפשר לדקלם את זה!

גב' פרצופי: הוא מפוצץ אותי. (ביציאה לטרקלין) הוא הורס לי את כל העצבים הסיפמטיים –

מיצי: (חוטפת את הפרוטומה, מוכנה לצאת): זה לא חינוך, לא “סיסטיים”. כמו זה ילד – מכּוֹת, מכות, מכות.

עוזיק מתחמק ממנה, ואגב־כך הודף אותה במרפקה. הפרוטומה נופלת מידיה לרצפה ונשברת.

מיצי: אוי ואבוי! אתה “אזיאַט”! מה אתה עשה?! מה אתה עשה?!

עוזיק: אני? – זה את. כך נושאים פסל? (מחקה את הילוכה הגנדרני)

מיצי (מייבבת): מה אתה רוצה מאני, In Gottes Villen!

עוזיק: “מה אתה רוצה מאני?” – זינה עובדת כל היום, מבשלת, מנקה את הרצפות, והיא – “אין גוֹטטס וויללן”!…

מיצי: אח, אתה חוּצפן, אני – לך… (מזנקת אליו בחימה)

עוזיק מתחמק, מתרוצץ בחדר, מיצי רודפת אחריו. מהומה. פרצופי בא דחוף, בידו ספר “הבלש”.

פרצופי: מה המהומה פה?

מיצי: אני לא יכול… אני לא יכול… זה גדול ילד רע עושה לי ראש כואב הכול יום… הכול יום…

פרצופי: מה זה? מי זה שבר את הפסל?

מיצי: זה הוא, הילד הרע, רץ משוגע על היד שלי, על היד… (בתאנייה) בטהובן, Mein Liebling!

עוזיק (בטרוניה): זה נתפס לי. היא הולכת ורוקדת. שום דבר לא עושה. רק מקשקשת בגרמנית: “אין גוֹטטס וויללן!”

מיצי (בסרקזם): “רק עברית?” “רק עברית?” (בגאווה) אני לא שוביניסט, אני או־ני־בר־סל!

פרצופי: (לעוזיק): אבל מה זה עסקך, חצוף? מה אתה מתרוצץ כאן? מה אתה מתערב בכל ענין? עליך להתכונן ל“בר־מצוה”, ללמוד את השיר, ואתה עסוק ב“בלש”. (מנפנף את ספר הבלש לפני עיניו של עוזיק. אוחז בכתפו ומנענע אותו) מניין לך הבלש הזה? אה? מניין לך הבלש הזה? חמש פעמים החבאתי אותו. איך הוא הגיע שוב לידיך?

עוזיק (ברוגזה, בהתייפחות): לא נכון. לא בעד “הבלש” אתה כועס. זה הכול בעד דבר אחר – (במבט אלכסוני ותנועת־ראש לעבר מיצי) בעד זה שאני אומר את האמת!

פרצופי: כך? האמת? (דוחף אותו בחוזקה ומוציאו למסדרון) לך מפה, ילד מושחת!

עוזי: כן, בעד האמת! בעד האמת!… (נעלם)

מיצי (מתרוצצת בחדר: בהתרגשות, בקול־בוכים): אני לא יכול. אני לא יכול. אני – מארש מהזה הבית.

פרצופי נועל את דלת שמאל, מושך את מיצי לדלת ימין, נשען על דלת זו בגבו.

פרצופי (מועך שפתיה בין אצבעותיו): נו, דובדבנים מתוקים שלי…

מיצי (מתפנקת): אני “פרה אדומה”… “השכל ברגליים”…

פרצופי (בפיוס מתקתק): נו, מיצינקה, נו־נו, חתולה קטנה שלי – נו, צחקי מעט…

מיצי (במורת־רוח בכיינית): לא־לא, אני לא צחקי. בבקשה, לא ידיים עלי. בטהובן Mein Liebling! (משתמטת מפרצופי ומתרחקת. הוא ממהר אחריה, יושב בכורסה ומושיב אותה על ברכיו; מסיח את הדעת מדלת ימין, שנשארה בלתי־נעולה)

פרצופי: (מלטף את מיצי): אין דבר, מיצינקה. נו, אל תצטערי, בטהובן אחר אקנה לך – לא של גבס ולא של ברונזה, של נחושת אקנה לך, כן, בטהובן של נחושת, חזק – לא יישבר אף פעם, אפילו אם יכו בפטיש. ולא בטהובן אחד – שניים, שלושה, כמה שתרצי… (ממתיק סוד) יש לי עכשיו עסק עם יהודי זקן מאפריקה. אם עסק זה מתבשל, אזי ריבונו־של־עולם, אם רק עסק זה מתבשל –

היהודי האדמוני פותח דלת ימין בזהירות ומתגנב לתוך המרפסת.

מיצי (מבחינה באדמוני): אוח!… (בורחת לטרקלין)

פרצופי והיהודי האדמוני עומדים כפופים זה מול זה, דרוכים לזינוק.

האדמוני (בטון ארסי): “האדון פרצופי איננו”, “האדון פרצופי נסע” – מכירים את הפזמון הזה!

פרצופי (זז אחורנית, מזיז את השולחן כמחיצה בינו לבין היהודי האדמוני): מה פזמון? מי פזמון? זה עכשיו חזרתי בטקסי.

האדמוני (מתקרב לעברו, כנמר אל טרפו): בטקסי? – ברכבת? – באווירון? – חכה, חכה, עוד ישאו אותך אצלי על כפיים! חמשת אלפים לירות – חמש שיניים מהפה! (דופק על השולחן) בזה הרגע אתה מניח את הכסף על כף ידי, באם לא, אני עושה לך פה מיד – אני בעצמי אינני יודע מה!

פרצופי (אף הוא דופק על השלחן): במשרד! במשרד! איך אתה מעז להתפרץ אל ביתי? (נסוג, והאדמוני אחריו) בבית־הסוהר אושיב אותך, בשלשלאות של ברזל! סקנדליסט!

לקול הצעקות באים בהמולה כל בני־הבית בצעקות, בקריאות, “מה פה?” “מה קרה?”

פרצופי בורח בצעקה מן המרפסת.

האדמוני (רודף אחריו): גזלן! לסטים! הכסף שלי!

כולם רצים אחריו, נוטשים את המרפסת וחוזרים שוב אחרי סיבוב מהיר בחדרים הסמוכים.

פרצופי (בראש): במשרד! במשרד! צא מפה, חוּליגן!

האדמוני: הכסף שלי! הכסף שלי! (אנדרלמוסיה כללית)

מערכה שניה

חדר המנהל במשרדו של פרצופי. מול הצופה – שולחן־כתיבה גדול, כסא־ידות למנהל ושני כסאות רגילים. על השולחן – טלפון, מכשירי משרד, ניירות. מימין בקצה הקידמי – מיסב ומספר כסאות קלועי־קש מסביב לשולחן קטן, שגם עליו עומד טלפון. בקיר הימני – דלת למסדרון. בקיר השמאלי, באמצע – דלתות־נוע למשרד. באותו צד, בזוית האחורית, קולב, ועליו תלוי מעיל־גשם המגיע עד הרצפה. על הקיר האחורי, משמאל לשולחן־המנהל, תלויה מפה גדולה של שטח־אדמה, מחולק למגרשים ומוכתר בשם “גבעת־המור”.

פרצופי (יושב בכסא־הידות, מטפל בניירות)

רחמים (לבוש בגד־שרד, מביא כוס טה ומציג על השולחן): האדון היום במשרד, או בבית?

פרצופי (מבלי להרים ראש): במשרד. במשרד.

רחמים: אם יבוא האדום־האדום הזה?…

פרצופי: היהודי האדמוני? לא להכניס. בשום פנים. אבל הזקן ההוא מאפריקה – להכניס תיכף ומיד. לא לעכב.

רחמים: טוב, אדוני. (פונה שמאלה)

פרצופי: רחמים! (רחמים נעצר) שם – (רומז לעבר המשרד) כבר באו כולם?

רחמים: הפקידים? – כולם, אדוני.

פרצופי: מה עושים?

רחמים: מה יש לעשות? יושבים. מחכים. רוצים משכורת.

פרצופי: אה! משכורת? נו־נו, יחכו. (לרחמים, שהרחיק מעט) חכה־נא רגע. איזה מין טה הוא זה?

רחמים: “ויסוסקי”. “טה ויסוסקי”. אני כמו שהאדון אומר. בדיוק. (מוציא מן הכיס מעטפת־נייר של חפיסת־טה) הנה הנייר. בבקשה: “טה וי־סוס־קי”.

פרצופי: אבל השוּמן הזה. הבט־נא: כיתמי־שוּמן. ויסוצקי התחיל לשים שומן בטה?

רחמים: ומי? אני? – לי אין שומן. אני רזה כמו מקל. (לאחר שהסתכל בכוס) זה לא שומן, אדוני. זה מהמים, לפעמים, קשׂקשׂים כאלה.

פרצופי: נסים אצלך, נסים של משה רבּנו. המים נהפכים לקשקשים.

רחמים: סליחה, אדוני. משה רבּנו, עליו השלום, עשה המים לדם, כמו שנאמר –

פרצופי (משסעו): כמו שנאמר… כמו שנאמר… טה אינו יודע להכין, אלא “כמו שנאמר”…

רחמים: לא מוצא חן, מה לעשות? יקח כבודו שַׁמש אחר. רק המשכורת בבקשה לשלם. בעד שלושה חודשים כבודו חייב.

פרצופי: א־אה! גם הוא כבר למד את הפזמון: “משכורת, משכורת!” והמלבוש לא שווה כלום? בגדי־מלכות הלבשתי אותך, עם כפתורים נוצצים! ואתה – “משכורת!”

רחמים: “לחם לאכול ובגד ללבוש” – הלחם חשוב מהמלבוש. (אגב־יציאה) קודם־כול צריך לחם.

פרצופי (יחידי בלשכה): חברוּתא. יד אחת. אור־ג־ניזציה! (גומר לשתות את הטה, אוסף ניירות ויוצא למשרד)

עוזיק נכנס מהמסדרון בזהירות, מביט לכאן ולכאן, מתקרב על בהונותיו אל שולחן אביו. הוא שומע רעש־קולות במשרד ומתחבא מתחת למגרה האמצעית של השולחן. הקולות משתתקים. עוזיק מגיח אט־אט ממחבואו, פותח מגרות צדדיות בשולחן, מפשפש בהן וסוגרן, מנסה לפתוח את המגרה האמצעית, אך היא נעולה. הוא מוצא על השולחן את ילקוט אביו, מוציא מתוכו מפתח קטן, פותח את המגרה הנעולה ומוציא מתוכה את ספר ה“בלש”.

עוזיק: זהו. זהו. אל המשרד לקח אותו. מיד ניחשתי. (נועל את המגרה, מחזיר את המפתח למקומו, נוטל את הספר ורץ לצאת בדלת המסדרון, שומע נקישה על הדלת מבחוץ ונרתע אחורנית; מהצד השני נשמע קול אביו המתקרב; עוזיק נבוך רגע, רואה את מעיל הגשם שעל הקולב ומתחבא מאחוריו)

פרצופי (בא מן המשרד; הנקישה על דלת הפרוזדור נשמעת שוב): בבקשה! בבקשה! (נכנס שמשי) אח, זה אתה! בוא־בוא, היכנס!

שמשי (נכנס, מתהלך הנה והנה, סוקר את החדר, שורק בתימהון): הו־הו, ממש “דפּרטאמנט”! שולחן־כתיבה, כמו אצל מיניסטר. טלפון. בכבודו של עולם אתה שרוי, מרדכי, מלך בגדוד!

פרצופי (מרוצה, בחיוך רחב): “מלך בגדוד” – שמשי עם ההמצאות שלו.

שמשי (על יד המפה): ומה כאן, “הפנורמה” הזאת?

פרצופי: זהו השטח, השטח שלי.

שמשי: כלומר “הטריטוריה” שלך. ומה שם כתוב למעלה? “גב־עת ה־מוֹר?”

פרצופי: כן, “גבעת־המור”. זהו השם. שם נאה – אה?

שמשי (יושב בצד ימין): “גבעת המור”, “אשכול הכופר”, “לכה דודי” – שמות לא חסרו ולא יחסרו לנו. יש מבחר, ברוך השם.

פרצופי (יושב גם הוא): אתה מהבית, או בחזרה משם?…

שמשי: מאיין?

פרצופי: נו, משם, מהעורך־דין, כמו שהבטחת לי, כלומר, אם חתמת כבר…

שמשי: אה, כן. הלכתי כבר שמה אל אותו עורך־דין שלך, אבל חזרתי באמצע הדרך. אינני יכול, מרדכי, אין זה ענין בשבילי, באמת…

פרצופי (לאחר התלבטות כביכול): אין לי איפוא ברירה אלא לגלות לך את הסוד…

שמשי: סוד?

פרצופי (באנחה): סוד, יקירי, ועגום מאד. אגיד לך את האמת; אני, אומנם, טלגרפתי לך מתוך רצון, אתה מבין, שתקח חלק בשמחתנו, כלומר – ה“בר־מצוה”, אבל העיקר, בקיצור, (מכה באצבע־צרידה על חזהו, בהבעה קודרת) אתה, כמובן, אינך יודע מה נעשה אצלי כאן…

שמשי: מי יכול לדעת מיסתרי־לב?…

פרצופי: אח, לא זאת… לא זאת… אתה מביט עלי, ונדמה לך: כך, לחיים, כרס כלשהי – איש ככל האנשים. הבל־הבלים, יקירי. (בנימת בכי) חולה אנוש אני, וימיי ספורים… מה לעשות? – גורל! והנה, כמובן, במצב כזה, איך אפשר בלי ידיד, ידיד אמיתי. ראשית־חוכמה – הבית. הבית מוכרח להרשם על שמך, שמשי.

שמשי (מצטחק): אח, מרדכי, מרדכי, הנח שטויות. השד לא יקח אותך. גם לפני עשר שנים, כשעבדת במחסן, היית בריא כשור ותמיד התאוננת שאתה הולך למות.

פרצופי: מה אתה סח, שמשי? המצב רציני מאד. הרופא אמר לי, שאני עלול בכל רגע, בכל רגע… איך אפשר במצב כזה בלי ידיד, בלי אפּוטרופּוס נאמן?

שמשי: סוף־סוף – היא, אשתך –

פרצופי (ב“צער עמוק”): אשתי? – אתה שפוי בדעתך, שמשי? לספר לאשתי, לאשתי היקרה… (כמעט בוכה) גזר דין כזה; שאני, בדמי ימיי… שהיא – אלמנה אומללה… מה אתה מציע לי, שמשי? היכן המוח שלך? הלב? – די, אל תוסיף לדבר, אף מלה אחת, אתה מתחייב בנפשי. בוא־בוא, אחד הפקידים יביא אותך שמה, לעורך־דין שלי.

שמשי (קם): מילא. אבל, באמת, אני מרגיש את עצמי כחתול שקושרים לו גזר־עץ לזנבו, – “אפוטרופוס”!

פרצופי (בהליכה): בן־אדם משונה. הלא זה רק ענין של רשמיות. הבית נשאר עומד על מקומו. הוא רק יהיה רשום על שמך.

שמשי (צוחק): כדאי היה להפך: שיישאר רשום על שמך, אבל שיעמוד אצלנו בקיבוץ. אצלנו – מחסור בדירות.

פרצופי (צוחק): ככה זה, התאבון בא עם האכילה… (יוצאים למשרד)

עוזיק יוצא ממחבואו. מתכופף לעבור בחסות השולחן אל דלת המסדרון. מהמשרד בא רחמים. עוזיק שוקע ומתחבא תחת השולחן. רחמים מפזם לעצמו, נוטל את הכוס מעל השולחן ויוצא. עוזיק מגיח מתחת השולחן וממשיך את דרכו למסדרון. מן החוץ נשמעת נקישה על דלת המסדרון ועוזיק רץ וחוזר אל מחבואו מאחורי מעיל־הגשם. הנקישה נשנית. הפסקה קצרה. מן המסדרון נכנס שקרירי. ממול, מהמשרד, מופיע פרצופי.

פרצופי (ברחבות): שלום, שלום אדון שקרירי. הבט, אתה באת הנה, ושמשי הלך אליך.

שקרירי (מדליק סיגרה): ובכן, אתה עומד על דעתך, שהבית יירשם על שם שמשי?

פרצופי: כן, זה מנוי וגמור. אין לי ידיד נאמן ממנו.

שקרירי: אפשר, אפשר. אבל הטיפול שלי יעלה לך יותר בחמש מאות לירות…

פרצופי: מה פתאום? הלא נדברנו על שכר־הטירחה שלך, ואפילו מיקדמה קיבלת כבר.

שקרירי (מסנן את הדברים): כן, כן. אבל כל זה היה בטרם ידעתי, שהבית לא יירשם על שמך…

פרצופי: ומה בכך? מה זה נוגע לך?

שקרירי: הו, יקירי, הלא אתה יודע עם מי יש לך עסק, שועל מנוסה כמוני מריח ריח פשיטת־רגל במרחק של ת"ק פרסה.

פרצופי: איזו פשיטת־רגל? חלמת, אדוני. אני חולה־לב מסוכן. אצלי פשיטת־לב, ולא פשיטת־רגל.

שקרירי: מובן, מובן. על כל מקרה, אם תפשוט את הלב האנוש, רוצה אתה שיישאר לך, לפחות בית בן שלוש קומות…

פרצופי: מה אתה סח? אתה שפוי בדעתך?

שקרירי: (מראה על מפת הקיר, בטון של חוקר): יש לך כבר קוּשאנים על המגרשים?

פרצופי (צוחק): זה הכול? אוי ואבוי, גל של עצמות עשה אותי… חביבי, מי כמוך יודע: משפטים, קרובים, יורשים… מתפשרים סוף־סוף.

שקרירי: ואיפה, ידידי, לקחת את הכסף לקניית הבית?

פרצופי: אל תקלקל לך את התאבון, אדוני, זה בסדר. הקוּזינה של אשתי, זו שנמצאת אצלנו בבית –

שקרירי (משסע): כן, כן, הקוזינה זינה – שלושת אלפים, אבל הבית עולה שבעים אלף. האם לא השקעת את המיקדמות שהכניסו לך הלקוחות על חשבון המגרשים?

פרצופי (בתרעומת): זה כבר יותר מדי. אתה חוקר אותי כאילו אני יושב כבר על ספסל הנאשמים!

שקרירי: אין אני יודע⁴ בא־כוחו של מי אהיה אז – שלך, או של הצד שכנגד. על כל פנים ה“רפטיציה” הזאת לא תזיק לשנינו.

פרצופי: אבל, ריבונו־של עולם, מה איכפת לך כל הענין הזה? אתה רק ממלא כאן שליחות, אינך עובר על החוק.

שקרירי: זהו, ידידי. עורך־דין ממולח אף פעם איננו עובר על החוק – הוא רק מסייע לאחרים לעשות זאת. ומכיוון שיש כאן חשש של פשיטת־רגל, ומכיוון שחשש זה ידוע לי, ומכיוון שאתה מעוּנין בוודאי, כי חשש זה לא יוודע לאחרים –

פרצופי: אח, ככה? ואינך מתבייש כלל לדרוש “דמי לא יחרץ”?

שקרירי: “מתבייש”… “מתבייש”… ידידי, בוּשה איננה מוּנח יורידי, ועד כמה שידוע לי, גם לא מונח מסחרי… (שניהם צוחקים)

פרצופי: ככה? – או־קיי, או־ קיי… זה לפי טעמי. “ביזנס” – וחסל! (מושיט לו יד)

שקרירי (לוחץ ידו): שמח מאד, שאנו מבינים זה את זה…

פרצופי: בסדר, בסדר. ואל תשכח: אנו מחכים לך בשבת, לחגיגת הבר־מצוה.

שקרירי (פונה לצאת למסדרון): העיקר, לגימה של ממש!

פרצופי: כיד המלך. שתייה כדת! (יוצא אחרי שקרירי למסדרון)

עוזיק (יוצא ממחבואו, מביט סביבותיו בתהייה): מה שנעשה כאן… מה שנעשה כאן… (מתקרב אל המפה) זינה המסכנה – שלשה אלפים… ושמשי, גם את שמשי מכניסים לשׂק… והבית, הבית… נורא! נורא! (שומע את צעדי פרצופי החוזר מן המסדרון, נמלט אל מחבואו)

פרצופי (נכנס, מתהלך בחדר בכעס): בּנדיט שכזה! מצח נחושה!… (בקול רם) רחמים, כוס טה! (יושב אל השולחן, מטפל בניירות. רחמים מכניס טה, מציג על השולחן) איזה מין טה? חיוור, רזה כל כך!

רחמים: אפשר להשתגע! קודם אומר – שמן לא טוב, עכשיו אומר – רזה לא טוב. בלבול־מוח! (הולך לשוב למשרד, מרגיש ברחש מאחורי המעיל שעל הקולב; לפרצופי) נדמה לי, עכבר שם במעיל.

פרצופי: איזה עכבר פתאום?

רחמים: יום־יום כבודו שוכח פה את המעיל, כבר שבוע ימים.

פרצופי: קפל אותו והנח על הכסא.

רחמים (מתקרב אל הקולב, ונרתע אחורנית): הוא רוקד שם. בכיס, בשרווּל – (בסלידה) בררר…

פרצופי: תן לו משכורת – מפחד מפני עכבר… לך כבר, לך, אני בעצמי – (נקישה על דלת המסדרון) הבט, מי זה שם.

הדלת נפתחת, מציץ היהודי האדמוני. רחמים ממהר לחסום לפניו את הדרך.

רחמים: אתה לא תיכנס. המנהל איננו.

האדמוני (דוחף את הדלת): מה פירוש “איננו”? הוא אמר לי לבוא למשרד. הלא הנה הוא. האדון פרצופי! הלא אני רואה אותו!

עוזיק מציץ מפעם לפעם מאחורי המעיל.

רחמים (לאדמוני): זה לא חשוב שאתה רואה. יש חוק. יש סדר. אומרים לך “איננו”, אז אתה לא רואה כלום!

האדמוני (לאחר שהצליח להידחק פנימה): אדון פרצופי, אני אצעק “גוואלד”, “גוואלד” אני אצעק! היכן אנו? הלא זה גרוע מסדום!

פרצופי: שקט. שקט. לא לצעוק.

האדמוני: לא לצעוק? כשצריך היה להוציא את הכסף מהכיס, היו כל השערים פתוחים, ועכשיו אין לגשת? (מראה על רחמים) “מלאך חבּלה” בפתח!

פרצופי (לרחמים): צא.

רחמים (נדהם): אני!

פרצופי: כן, אתה.

רחמים: והוא? (מראה על האדמוני)

פרצופי: הוא יישאר פה.

רחמים (מושך בכתפיו, בטרוניה): קודם “לא ייכנס”, ועכשיו – “יישאר”, ואתה – “צא!” – בלבול־מוח! בלבול־מוח! (יוצא למסדרון)

פרצופי (לאדמוני): בקיצור, אין לי פנאי.

האדמוני (מפשפש בכיסיו, מוציא שוברי־קבלות אחדים ומניחם על השולחן): הנה, חמש קבלות – חמש שיניים מהפה. יהודים עושים בהלה, מגפה עליהם: “גבעת־המור!” “גבעת המור!”

פרצופי⁵: בקיצור, בקיצור, בלי אקדמות!

האדמוני: בזה הרגע רוצה אני לראות את הכסף כאן על כף ידי, וסוף לדבר!

פרצופי: וריבּית אינך תובע? על הריבּית אתה מוותר?

האדמוני (מתרתח): הוא עוד מתלוצץ. אני אדם עצבּני. אצלי הכבד נפוח. אתה משחק באש. אני יכול בזה הרגע פה – אני בעצמי אינני יודע מה!…

זנוויל בא מן המסדרון, התיק תחת בית־שחיו, כובעו שמוט לצד העורף, מתנשם ומזיע, המעיל הקצר לא מכופתר, השרוולים והמכנסיים קצרים מכפי מידתו.

זנוויל: האדון פּלוּסטר יבוא מיד. (מנגב פניו) אוּפף, שלהבת־אש. כיבשן בחוץ. מן הבוקר אני –

פרצופי (משסע): חכה רגע, זנוויל. (ליהודי האדמוני, בשקט ובחשיבות) צא, בבקשה, למסדרון. אצלי כאן עיסקה חשובה מאד. בעוד עשרה רגעים תקבל את כספך.

האדמוני (חוטף את הקבלות מעל השולחן, הולך למסדרון; על יד הפתח פונה אחורנית, נוזף באיום): בעוד עשרה רגעים! לפי השעון! (נעלם)

פרצופי (בהתרגשות ובקוצר־רוח, לזנוויל): היכן הוא פלוסטר הזקן? מדוע לא בא אתך?

זנוויל (מתנשם, מתנגב): יהודי קשה אותו פלוסטר. רך מבחוץ וקשה מבפנים, כמגרפה של ברזל. מאתמול אני רובץ אצלו במלון, השכבתי אותו בערב, הקימותי אותו בבקר, מישמשתי בו מצד זה ומצד זה – כאומנת, כמיילדת, ובסוף – הלך להתיעץ…

פרצופי: עם מי?

זנוויל: עם ניווּלוב מהבנק.

פרצופי: עם ניוולוב… (משפשף ידו בקורת־רוח) נו, זה טוב, טוב מאד.

רחמים (בא מצד הפרוזדור. נרגש, בחשיבות): אדון אחד – מהבנק – שואל, ועוד אדון אחד זקן: “המנהל פה?”

זנוויל (בשמחה, בלחש): זה הוא, פלוסטר שלנו! עם ניוולוב.

פרצופי (לרחמים): טוב, טוב. היכנס למשרד! (רחמים יוצא למשרד)

פרצופי (לזנוויל): עכשיו, שמע, זנוויל. אתה נכנס למשרד ולוקח את הטלפון בידיך. אבל לא כל הזמן. בשׂכל ובמידה: פעם אתה בטלפון, ופעם – רחמים עם ניירות, לחתימה, אתה מבין?… שיהיו חיים, שתהיה תנועה, שזה יעשה רושם: טלפון, ניירות – ניירות, טלפון…

זנוויל: אדון פרצופי מה זה? פעם ראשונה? לא צריך לשים לי אצבע בפה… (הולך למשרד בזריזות של שליח־מצווה)

פרצופי (אחריו): צלצל בשני הטלפונים! (מצביע עליהם) יותר טוב בשני הטלפונים… (פרצופי מנער עצמו לשם “רפרזנטציה”, פותח את דלת הפרוזדור; ברחבות): Please, please, מיסטר פלוּסטר! (נכנס פלוסטר, אחריו – ניוולוב)

פלוסטר (כמחאה, בהברה האשכנזית): למה זה Please, please? – בלשון עמו: עברית! וידבר עברית!

ניוולוב (מדושן עונג): האדון פלוסטר מדבר רק עברית. זה מרחיב את הלב. כלומר – יהודי זקן, ומאפריקה, ורק עברית. עם ישראל חי! עם ישראל חי!

פרצופי (לפלוסטר): יישב, אדוני! יישב מר ניוולוב! (יושבים על יד השולחן הקטן מהצד)

פלוסטר (לפרצופי): למה מדבר “יישב”.

פרצופי: “יישב?” בגוף שלישי? – זה מדרך הכבוד.

ניוולוב (בהנאה יתירה): זה מן התורה. אצלנו הכול מן התורה, כמו שאמר עשׂו ליצחק: “יקום אבי ויאכל” או אחשורוש להמן: “יבוא!”

פלוסטר (בקורת־רוח): א־הא! “י־בוא”, בגוף שלישי. יפה־יפה־יפה.

הטלפון על השולחן הקטן מתחיל לצלצל.

פרצופי (לאורחים): סליחה, רבותי. (בטלפון) הללוֹ, אדון יוסלמן? – כמה? ארבעה מגרשים? רצופים? – כן, ברחוב בית־הכנסת. רגע אחד. אני מסמן. (מניח את השפופרת, רץ למפה ומסמן, חוזר ונוטל את השפופרת) יוצא שם אחד פינתי, יעלה באלף לירות יותר. טוב. רשוּם. הצ’ק היום. בסדר. שלום, שלום. (יושב) ובכן, האדון פלוסטר, על שם מי הוא רוצה – כלומר, מה יהיה שם השכונה?

רחמים נכנס, בידו חבילת ניירות לחתימה. פרצופי חותם במהירות. רחמים נוטל את הניירות, חוזר למשרד.

פרצופי (לפלוסטר): ובכן, בנוגע לשכונה, – איך הוא מתכוון, מר פלוסטר? על שם מי? על שמו, או על שם אביו?

פלוסטר: ביחד. ביחד. אותו ואת בנו – שכונת משה ואהרון.

הטלפון על השולחן הגדול מצלצל.

פרצופי: סליחה, רבותי. אצלנו “בוער” עכשיו, מרעישים עולמות, (לתוך השפופרת על יד שולחן הכתיבה) מה? מה? באיזור התעשייה? שלושה מגרשים, אח־רו־נים. – בית־חרושת למסמרים? – מדוע לא? – בשטר? רק עשרים אחוז. – שלום, שלום! אה? (מקשיב, צוחק) כן, כן, וודאי, מסמר – זה דבר טוב, רק לתקוע במקום הנכון. (מניח את השפופרת, חוזר אל האורחים)

ניוולוב: לדעתי, “שכונת משה ואהרון” – מצלצל יפה מאד. אני מקבל עלי, זאת אומרת, אם יהיה צורך בעיריה, כל הענינים. “משה ואהרון” – חשוב מאד, חשוב מאד.

פרצופי: ובכן, האדון פלוסטר… (מזמינו אל המפה, גם ניוולוב ניגש) פה, על הגבעה, יש לי עוד שטח פנוי. והמורד, לצד הגשר.

ניוולוב: מקום מצוין, אדון פלוסטר, אני מכיר, איזה אוויר שם – שווייצריה! ממש “קוּרוֹרט”!

פלוסטר: “כאפיקים בנגב”?

פרצופי (בהתפעלות): “כאפיקים בנגב”?! – הלא זה חידוש נפלא! תמיד חשבתי איך אומרים בעברית “קורורט”, והנה אתה, מר פלוסטר, פתרת לי את החידה. הלא זה נהדר ופשוט כל כך; “כאפיקים בנגב” – קורורט! קורורט – “כאפיקים בנגב”.

ניוולוב: יוצא מן הכלל!

הטלפון על השולחן הקטן מצלצל.

פרצופי: אח, אין מניחים אף רגע. סליחה, רבותי! (בשפופרת) מי? מוּרידי? ברחוב התיאטרון? – הכל מכוּר, מכור. מה לעשות? לדאבוני. (מניח השפופרת, חוזר אל פלוסטר) ובכן, בחלקה זו יש לי חמישים מגרשים. שמונה אלפים לירות המגרש. לאחר הנחה של עשרים אחוז על מכירה מרוכזת -

רחמים: (בא מהמשרד, מביא ניירות): לחתימה!

פרצופי (בקוצר־רוח): הנח פה על השולחן, ואל תביא עוד. ואמור שם שיפסיקו את הטלפון אלי לעשר דקות. אני עסוק. (רחמים יוצא)

פלוסטר (בשיקול־דעת): חמישים מגרשים – אני יכול, אני יכול. אבל, מראה־עיניים ורבות מחשבות –

ניוולוב (לפרצופי): כוונתו – רוצה לראות בעיניו ולהימלך בדעתו. (לפלוסטר) אדון פלוסטר, בענין זה, בענין מהימנות, זאת אומרת, אין חשש. האדון פרצופי – ארון קודש, מאה אחוז בטחון!

פלוסטר: יפה־יפה־יפה. אבל… מראה־עיניים… ורבות־מחשבות, אחת ואחת? אחת ושתים? בחיפזון? – לא.

פרצופי: בבקשה. בבקשה. אין אנו מוכרים חתולים בשק. בבקשה. המקום אינו רחוק. אשלח אתו פקיד אחד, אדון פלוסטר, ברבע שעה יהיה על המקום. (פותח דלתות המשרד) זנוויל! (זנוויל בא מהמשרד אדום ובהול) שמע, זנוויל, תסע עם האדון פלוסטר, תראה לו את השטח. – האדון ניוולוב, אל־נא ישכח להביא אלינו את האדון פלוסטר ל“בר־מצוה” בשבת. אני מבקש מאד, אדון פלוסטר. יהודי כמותו יקבל נחת. חגיגת “בר־מצוה”! בארץ הקודש!

פלוסטר: מצוות… מצוות… מדוע לא? בשמחה רבה, בשמחה רבה… (פונה לעבר המסדרון, יוצא בלווית זנוויל; פרצופי וניוולוב מלווים אותו עד הפתח)

ניוולוב (אחרי צאתו של פלוסטר; לפרצופי, בצחוק כבוש, מראה על הטלפונים): זה – המצאה יפה. זאת אומרת, מי שם אצלך המומחה לדבר?…

פרצופי: מי? – זנוויל שלי. בחור חרוץ, מוכשר להפליא.

ניוולוב: ובכן, הזקן, לדעתי, כבר עלה על הפסים.

פרצופי: חלש, חלש… “אני יכול” ו“רבות־מחשבות” – ברווז מפוּטם, אבל קשה לבישול…

ניוולב: אני מצידי, כמדומה לי, אלי אין לך טענות…

פרצופי: לא, לא, חס וחלילה. מה שנוגע אליך – כמו שהבטחתי. דיבור הוא דיבור. חמשה אחוזים מהפדיון ומגרש בחינם, בלא פרוטה. הנה ההתחיבות מצידי. (מושיט לו את המיסמך).

ניוולוב: חס וחלילה. אני מאמין לך. מה שייך? (דוחה את הנייר)

פרצופי (כופה עליו): לא, לא. זה כבר כתוב וחתום. אצלי הבטחה היא הבטחה.

ניוולוב (כמנוצח): נו, מילא, אם אתה מתעקש… (שם בכיס החזה)

פרצופי: (מלווה את ניוולוב למסדרון): ולמען־השם, בשבת, תבוא עם הזקן אל ה“בר־מצוה” אצלי, אל תשכח. אצל הזקן ה“טמפרטורה” נמוכה עדיין… אם־כן, בשעת החגיגה, בזמן הכיבוד – לגימת לחיים, נאום מצידי, נאום מצידך, שיעלה אצלו קצת לחץ־הדם…

ניוולוב (אגב יציאה): בוודאי, בוודאי. קודם־כול, הרי זה לא סתם עסק, הרי זה מפעל חשוב לטובת הכלל, למען בנין הארץ –

פרצופי: פיתוח פיתוח! – בתנופה! בקנה־מידה אמיתי!… (יוצאים שניהם למסדרון)

עוזיק (יוצא ממחבואו, משפשף את הברכיים): אוּח, הרגלים, כמו שני מקלות. (מתקרב אל המפה; מסתכל אל המפה; מסתכל במנוד־ראש) “רחוב בית־הכנסת”, “רחוב התיאטרון”, “אזור בתי־החרושת” – (בהעוויית סלידה) “גבעת־המור” הזאת המזוּפּתת… וזנוויל מרביץ בטלפונים; שלושה מגרשים, חמשה מגרשים – מגרשים עפים כמו בּלוֹנים, בּלוֹנים מנוּפחים!… יא־בּא־יה! איך ש“מגלחים” אחד את השני! איך ש“מפספסים”! (במרירות) אני מתפוצץ!… (שומע קולות במסדרון וחומק מהר אל מחבואו מאחורי המעיל)

נכנס פרצופי, ואחריו – היהודי האדמוני.

האדמוני (מתמוגג מנחת): אדון פרצופי, הוא יקנה, הזקן הזה, הוא יקנה. אם זנוויל נסע אתו, אין לו ברירה. או לקנות – או לבית־הקברות!… (בהתפעלות) אוי, ריבונו־של־עולם, הלא גם המגרשים שלי באותה חלקה. שמונת אלפים לירות כל מגרש – אה! תשועת־אלהים כהרף־עין. אין־חקר, אין־חקר…

פרצופי (בקור־רוח): כן, עסק לא רע. על־ידי שוויתרת על מגרשיך הכנסת לי היום ריווח הגון. הא לך צ’ק על חמשת האלפים שלך.

האדמוני (בצחוק של חנופה וערמומיות): וויתרתי? מי זה אומר שוויתרתי? היכן הקבלות שלי – הא? הקבלות בכיסי, אדון פרצופי, בכיסי… “טעות לעולם חוזר”, ח־ח־ח…

פרצופי: מה “חוזר?” מי “חוזר”? ביטלת את הקנייה, אדוני, ביטול גמור ומוחלט.

האדמוני: שא־שא־שא. נכנסתי לרגע אחד לשאול מתי יהיו הקושאנים, וכבר “ביטלת את הקנייה”. וכי אמרתי דבר־מה? אני – בכל הכבוד! תמיד אמרתי: האדון פרצופי – בכל הכבוד! בספר־הזהב צריך לרשום אותו. מפעל שכזה? טובת הכלל!

פרצופי (במרירות שבלעג): טובת הכלל? – כן, זו אומנם היתה כוונתי בהתחלה. אמרתי בליבי: למה לא? פּרוֹספּריטי בארץ – מדוע לא ייהנה גם “עמך”, השדרות הרחבות? מיום שעמדתי על דעתי, הייתי דואג תמיד לשדרות הרחבות. הלא יכולתי להתקשר מלכתחילה עם בעלי־הון, בשקט, בנחת, בלי רעש; איזה צורך היה לי בכל הערב־רב שלכם? – עכשיו אעשה זאת! (באצבע נטויה כלפי האדמוני, בטון של קטיגור) ואתה גרמת לכך, הריעות לכל העם הזה! (בקול נגיד ומצווה, לצד המשרד) רחמים!

האדמוני (בתחנונים): אדון פרצופי, “ברוגז רחמים תזכור”. אנה אנו באים בלעדיך? אנו בניך ואתה אבינו – “כרחם אב על בנים”, אדון פרצופי, כרחם אב על בנים…

פרצופי (לרחמים שבא מן המשרד): סלק את היהודי הזה מכאן!

האדמוני (בזעקה): אינני יוצא מכאן! רק על קרש־הטהרה יוציאוני. פה תהיה קבורתי.

רחמים: קבורה? – אני לא חברה־קדישא, אני שמש. אומרים לך לצאת, צריך לצאת.

האדמוני: אתם משחקים באש. אתם מתחייבים בנפש. אני יכול פה – אני בעצמי אינני יודע מה!

פרצופי: חודש ימים שתית את דמי. גם אל ביתי התפרצת. רחמים, גלגל אותו מכל המדרגות!

רחמים (לפרצופי, בלחש־תחנונים): סכנת־נפשות, אדון פרצופי, יהיה משפט.

פרצופי: לא עסקך. מה אתה פה? “יוּריסקונסוּלט”? שופט? – גלגל אותו מכל המדרגות!

רחמים (נואש ומבולבל, צועד לעבר היהודי האדמוני, מתאמץ ללבוש תקיפות וזעם; פתאום בצווחה משונה): לשכַּב! לשכב – אומרים לך!

האדמוני (המום, נרתע): מה אתה רוצה, מלאך־חבלה? מה אתה רוצה?

רחמים (באותו קול משונה): מה אתה עומד? איך אני מגלגל אותך, פרא־אדם? – לשכב! לשכב, אומרים לך!

האדמוני (מטושטש, נסוג אל המסדרון): משוגע, משוגע… (בפתח, מתאושש) אבל הקבלות אצלי, אדון פרצופי, הקבלות אצלי, ועל המגרשים שלי אינני מוותר! (נעלם)

רחמים (מנער את הזיעה הקרה ממצחו): אוּ־פ־ף… (יוצא למסדרון)

פרצופי (צוחק במלוא־פה): ח־ח־ח! זה מצוּין. שתי ארנבות בבת־אחת. קודם־כול סתמתי את פיו, ושנית: הפרסומת! הפרסומת! – הוא עצמו יתופף על הקנייה של פלוסטר בכל העיר! (פונה אחורנית ורואה את עוזיק שיצא מאחורי המעיל וניצב דומם, חיוור) אתה! מה אתה עושה כאן? (עוזיק שותק) מאימתי אתה פה? כיצד נכנסת? מה אתה עושה כאן? – הלא שואלים אותך! (אוחז בכתפיו ומטלטל אותו) מדוע אינך עונה?! (ספר “הבלש” שעוזיק החזיק מאחוריו נופל לארץ; פרצופי עט על הספר ומרים אותו) זהו. “הבלש!” – הלא הספר היה סגור במגרה, איך הוצאת אותו? – גנב! גנב מוּשלם! הוציא את המפתח מן הילקוט, פתח את המגרה, לקח את הספר, סגר את המגרה והחזיר את המפתח לילקוט… גנב! גנב מושלם!

עוזיק (רטט בקולו): השב לי את הספר. זה של חבר שלי, של יוסקה. הוא בא לקחת אותו.

פרצופי: יוסקה?! כיבוד יוסקה! וכיבוד אב – זה לא כלום? על אבא מצפצפים? חמש פעמים החבאתי את הספר, ואתה בשלך. מן המשרד. מן השולחן הסגור. – הא לך! הא לך! (קורע את הספר, הדפים עפים לעברים)

עוזיק (בפלצות): אל תקרע את הספר! יוסקה קיבל אותו במתנה. הוא יהיה ברוגז אתי לעולם.

פרצופי: הא לך, הא לך. זה יהיה עונשך.

עוזיק: אין לך רשות לענוש אותי, כשאתה פה (מצביע על המפה) כשאתה בעצמך פה –

פרצופי (מסתער עליו): שתוק, גנב!

עוזיק (מתחמק ממנו, מתרוצץ בחדר): אני לא אשתוק לך! חכה, אני לא אשתוק לך!

פרצופי (רודף אחריו, בצעקה): גנב! גנב! גנב!

רחמים (בא במרוצה; אובד־עשתונות): גנב! גנב! (תופס מתוך בלבול הדעת את פרצופי מאחוריו) גנב! גנב! (פרצופי משתדל להשתחרר, אך רחמים מחזיק בו, מסתובב אתו ומוסיף לצעוק) גנב! גנב!

מערכה שלישית

תמונה א

הטרקלין בבית פרצופי. באמצע – שולחן גדול ערוך למשתה ה“בר־מצוה”. ממול – דלתות מתקפלות המבדילות בין הטרקלין ובין החדר שבעומק. בצד שמאל – דלת, מזנון, והלאה, באותו צד, מדרגות פנימיות לחדרו של עוזיק. – בצד ימין – דלת למסדרון; על־יד הדלת – בכיוון לקידמת־הבמה – ספה צרה, כורסה וכסאות אחדים. על הקירות – תעתיקים מציורי ון־גוג.

עם פתיחת המסך נמצאים בטרקלין זינה וזנוויל. מרדכי פרצופי, מתילדה אשתו וכל המוזמנים לחגיגת ה“בר־מצוה” נמצאים בחדר שממול, מעבר לדלתות המתקפלות. משם מגיעים קולות שיחה ובהמשך העלילה – פריטה על פסנתר.

זינה (מסדרת את התיקרובת על השולחן)

זנוויל (חושק במיגדנות; מעונין לסלק את זינה): הואילי בטובך, הכניסי משהו לחדר השני. האדון פלוסטר הוא אדם זקן. הוא מוכרח לקחת משהו לפה, להשיב נפשו. אתם תקלקלו לי את הזקן.

זינה: אחרי התוכנית. עכשיו מיצי מנגנת.

זנוויל (ממשמש במיגדנות): למען־השם, איזה דבר טוב בשביל הזקן, משהו בדוק ובטוח. (טועם) אח, ה“טופפי” לא טוב. קשה כדבק־נגרים. (טועם מן העוגות) ה“טורט” הזה לא רע, רק לא די־מתוק… (לוקח ממקום אחר) הנה, נראה לי שזהו, זה בדיוק מה שנחוץ בשביל הזקן… (לועס) לא־רע, לא־רע. (מושיט יד למגש אחר)

זינה: לך, לך מפה. יותר מדי אתה טורח בשביל הזקן שלך…

זנוויל (יוצא; אגב־לעיסה): אלא־מאי? מוכרחים לנסות מקודם. האדון פלוסטר מפונק מנעוריו. אצלו קיבה עדינה. יש לו מיחוש. למען השם… (נעלם)

מהחדר שממול נשמע רעש מחיאות־כפים. גברת פרצופי מופיעה מצד ימין.

גב' פרצופי (לזינה): מיצי גמרה לנגן. מהרי זינוצ’קה, הכניסי משהו לטעום, הכניסי.

זינה לוקחת טס מלא מעל השולחן, יוצאת. קולני פותח בזהירות את הדלת מימין, מציץ ומחליק לטרקלין.

גב' פרצופי (בהתרגשות): קולני יקירי, אח, לא הייתי בטוחה שתפסת את הרמז שלי –

קולני: מה יש? מה קרה?

גב' פרצופי: אני כל־כך מתרגשת. נעשה עוד חזרה אחת. בלחש. אני מוכרחה. ה“ארייה” שלי…

קולני: לא נספיק, יקירתי.

גב' פרצופי: נספיק. זינה מגישה עכשיו כיבוד. אני בשקט – (מתחילה לשיר חרש)

קולני: קצת יותר טמפרמנט. יותר מתוק. יותר לבבי.

גב' פרצופי: מה לעשות, כשהדיאפרגמה… (בקוצר־נשימה, מיואשת) אבוי, אין לי דיאפרגמה, וחסל.

קולני: אח, שטויות!

גב' פרצופי: לא ראית איך הגברת ניווּלוב הביטה עלי… רק נעצה בי את עיני־העגל שלה, מיד הרגשתי –

קולני: אל תחשבי על הגברת ניוולוב, תחשבי עלי!

גב' פרצופי: אז תן לי נשיקה. (קולני נושק לה) “קצת יותר טמפרמנט, יותר מתוק, יותר לבבי”… (קולני נושק לה שוב)

קולות (מהחדר שממול): גברת פרצופי! גברת פרצופי!

גב' פרצופי (נרתעת)

קולני: קדימה – Courage! Courage (יוצאים)

מיצי (באה מימין, פורחת לתוך החדר בשמלה מהודרת עם מחשוף ענקי; כולה – אושר): Success .Success גדול…! (עומדת מול המראה, מתקנת את התסרוקת. מהחדר שממול נשמע קול זימרתה של הגב' פרצופי)

פרצופי (מצד ימין, מחליק אל הטרקלין): מיצינקה, זה היה נפלא, יוצא מן הכלל. את ניגנת – סוג אָלף! (נושק אצבעותיה אחת־אחת) האצבעות שלך רקדו, כמו, כמו פרפרים, פר־פ־רים… תהיי מוכרחה לנגן עוד משהו, בשביל “בּיס”. (נושק לה. זינה נכנסת בשעת מעשה)

זינה: עוזיק! עוזיק!

פרצופי (במבוכה): שקט, שקט, (רומז כלפי החדר ממול) קונצרט!

זינה (בהדגשה): כן, קונצרט… – כבר חיפשתי את עוזיק בכל החדרים.

פרצופי: בוודאי יצא עם שמשי.

מיצי (מראה על הרצפה, לזינה): פה לכלוך. פה תיכף – אורחים.

זינה (בהכרת־ערך): הסמרטוט במטבח. תקחי, בבקשה, ותנקי.

מיצי (ביהירות): אני?! הרצפה?! – אני פה לא בשביל רצפה!

זינה (בהטעמה בעלת־משמעות): ובשביל מה, למשל? – אה, את בשביל קונצרט!… (יוצאת)

מיצי (אוכלת את עצמה; בטון בכייני): עוד פעם Beleidigung.

פרצופי (אגב ליטוף): אל תשימי לב, מיצינקה; הביטי מה יש לי כאן בשביל “דובדבנים מתוקים” שלי… (מראה לה בליבוב שעון־יד של נשים, שעון זהב עם שרשרת)

מיצי (בעליצות): Wunderbar! Wunderbar! (חוטפת ועונדת על ידה. פרצופי חובק את כתפיה. מהחדר שממול נשמע רעש מחיאות־כפים)

פרצופי: מתילדה גמרה. עכשיו ה“בּיס” שלך, מיצינקה. נגינת־תוספת הכרחית. (יוצאים לצד שמאל)

מצד ימין נכנסים עוזיק, שמשי, זינה.

עוזיק (מתעקש): הניחו לי, אינני רוצה. (מספיק להבחין בשעון־הזהב על ידה של מיצי) הו, הביטו – השעון על ידה. גם היא קיבלה מתנה. גם היא “בר־מצוה”…

זינה (מיישרת את לבושו של עוזיק): החליפה החדשה. ראה איך קימטת אותה. (לשמשי) מיד אמרתי לך שהוא מתחבא במחסן.

שמשי (לעוזיק): מה אתה? מפחד מפני הדרשה? הלא גבּור אתה – שועלים רצית לצוד!

עוזיק (בעקשנות): אינני מפחד, אבל אינני רוצה. בשום אופן.

זינה: איך אפשר, עוזיק? כאן הכול בשבילך, ואתה תתחמק?

שמשי: גבּור־היום יכריז שביתה!

עוזיק (במצוקה): אח, אתם לא מבינים כלום. זה הכול לא בשבילי. זה עסק. הכול – עסק, ולא “בר־מצוה”. אבא ואמא – זה הכול בשבילם…

זינה: טיפשון, אבא ואמא אוהבים אותך. תיכף אראה לך מה קנו למענך. (יוצאת לצד ימין)

שמשי: נו, עוזיק, אסור להיות כל־כך נרגז.

עוזיק (פתאום): שמשי, אתה יודע למה אבא רשם את הבית על שמך?

שמשי (במבוכה): אתה… זה מניין לך? הרי זה סוד.

עוזיק (בהתגרות): סודות! – אני יודע עוד הרבה דברים שאין איש יודע. (בנימת־סבל) ומה שרוצים לעשות לזקן מאפריקה, אתה יודע?…

שמשי: מה פתאום?

עוזיק (בכאב): ומה שעשו לזינה – אתה יודע?

שמשי: לזינה?

עוזיק: כן, שלקחו מזינה שלושת־אלפים לירות?

שמשי: מי לקח? (בחדר ממול – נגינה חרישית, אלגית)

עוזיק: היא לא סיפרה לך. – תגיד, שמשי, אבל ככה, בלי סביבונים, פשוט: “כן” או “לא”. (ברצינות חמורה, תוך התלבטות) מי שיודע איזה דבר – את האמת – שאין איש יודע – מותר לו לשתוק?

שמשי: מה פירוש “האמת”? איזו אמת?

עוזיק: נו, באיזה ענין שרוצים לרמות, לעשות רעה למישהו, והוא יודע זאת אומרת: הוא, שרוצים לרמות אותו, איננו יודע זאת – אבל אחר יודע… (מפליט בדוחק) אני יודע!

שמשי: נו, כמובן, שאסור לשתוק.

עוזיק: ואפילו כנגד קרובים, כנגד אבא־אמא, למשל?

שמשי (מתקשה): זה תלוי… אתה מבין, יש מצבים שונים, אי־אפשר ככה סתם… צריך לשקול –

עוזיק (בקוצר־רוח, מאוכזב): אח, גם אתה כבר מקשקש, מתהפך לכאן ולכאן. אתם, המבוגרים, בכל ענין ככה, אף פעם אינכם עונים ישר!

מהחדר שממול נשמעות מחיאות־כפיים. הדלתות המתקפלות נפתחות. באים בהמולת־שמחה גב' פרצופי, גב' ניוולוב, מיצי, קולני, זנוויל.

גב' ניוולוב (לבושה צעקני וחסר־טעם, דיבורה והליכותיה יומרניות): גברת פרצופי, הקול שלך – יוצא מן הכלל. האדון קולני פשוט קוסם. פלא מה שהוא עשה ממך… (מתקנת) מהקול שלך.

קולני (מתוק מדבש; לגב' ניוולוב): תודה רבה. אני חייב להגיד לך, גברתי, גם בקולך יש מין נימה מעניינת, מין “וויבּרציה” כזאת… אם לטפל קצת ב“טיסיטוּרה” שלך, לפתח קצת את הדיאפרגמה…

גב' פרצופי נותנת בקולני מבט משמיד ומסלקת ממנו את הגב' ניוולוב.

קולני נשאר לרגע בפה פעור.

גב' פרצופי: גברת ניולווב, היית השבוע בתיאטרון?

גב' ניוולוב: אח, לא. מזמן שהייתי בפאריס אין לי חשק לבקר כאן בשום מקום. (בעקימת־אף) האמנות שלנו! המוסיקה!… התיאטרון!… כשרואים את ה“לוּבר”, כשמבקרים ב“קומדי פא־דה־קאלה” –

גב' פרצופי: את רוצה לומר, “קומדי פראנסס”?

גב' ניוולווב (ביומרה): לא. בפירוש – “קומדי פא־דה־קאלה”. אני יודעת לקרוא צרפתית!

גב' פרצופי (מושכת בגבות עיניה, מניעה ראשה): יתכן. פעם קראו לזה “קומדי פראנסס” – אולי שינו בינתיים…

מיצי (לקולני): מוסיה קולני, ה“געזאנג” של הגברת פרצופי – “אפלודיסמנט” גדול, והקונצרט שלי – לא שום “רעאגירונג”?

קולני (משתמט ממנה): אח, כן. זה היה ווּנדרבּאר, רושם גדול, רושם גדול…

זנוויל (נטפל אל מיצי, משׂתרך אחריה; בחביבות יתירה): אוח, גברת מיצי, הנגינה שלך היתה מאה אחוז. מאה אחוז ברוּטו, לפני ה“פּרצלציה”! (מצטרף אל פרצופי וניוולוב, המוליכים את פלוסטר לשולחן התיקרובת) מיצי מסדרת את המשקאות, העו"ד שקרירי מתחכך על יד מיצי ולוגם בלי הרף.

פרצופי (לפלוסטר): יטעם־נא, אדון פלוסטר.

זנוויל (מתכבד בפרוסה הגונה מה“טורט” וממליץ לפני פלוסטר): “קמח סולת. שמן זית זך.”

ניוולוב (טועם): אה! “לקח טוב נתתי לכם”!

פלוסטר (לאחר שטעם): “כצפיחית בדבש”!

פרצופי: וכשר בתכלית הכשרוּת!

פלוסטר (יושב): כשרוּת – יפה־יפה… נו, וצניעות? בת־ישראל ברחוב – בפיג’מה? עירום ועריה? רק חוֹשן ואפוד? – פה!

פרצופי: אצלנו ב“גבעת־המור” – חס וחלילה. סעיף בחוזה, כתוב וחתום. צניעות קודמת לכול.

קולני (מחליק אל עוזיק היושב מן הצד, על־יד שמשי): אתה זוכר? זוכר את הכול?

עוזיק (קודר): זוכר, זוכר. יותר מדי…

קולני: תביט אלי. אני אעשה לך סימנים, להזכיר לך. “עגלה ערופה” (מניף ידו מעל עורפו כגרזן) “כלה בצעיפה” (עושה תנועה כמשלשל צעיף על פניו) וכן הלאה, וכן הלאה… (עובר)

זינה (באה, מראה לעוזיק את המצלמה שהוריו קנו לו): אתה רואה? המתנה של אבא ואמא.

עוזיק (דוחה את ידה ברוגזה): אינני רוצה! אינני רוצה! (תשומת־לב כללית)

פרצופי: שקט.

פלוסטר (ניגש אל עוזיק): אה, בחור בר־מצוה! (צובט לחיו בחיבה). נו, בחור’ל יש מצוות, יש?

עוזיק (הופך את הכיסים של מכנסיו): אין. אין כלום. (פלוסטר נבוך).

פרצופי (ממהר לטשטש את הרושם): הוא מראה שכיסיו ריקים מחמת שבת…

ניוולוב, זנויל (מסייעים לפרצופי) הו, עכשיו הוא נזהר מעבירות, אחראי למעשיו.

פלוסטר (חוזר למקומו): יפה־יפה־יפה.

פרצופי (ברחבות חגיגית): מיצי, זינה – בבקשה, מלאו את הכוסות, נשתה “לחיים”!

גב' ניוולוב (בזמן מזיגת היין לכוסות; לקולני): אדון קולני, היו לך כבר קונצרטים בארץ?

קולני: הו, גברתי, ה“רֶזונאנס” פה אינו מספיק בשבילי.

גב' ניוולוב: אח, הוא נושא את עיניו למרחקים. אין לו כל סנטימנטים פטריוטיים?

קולני: מדוע לא" אבל באינ־טר־פר־טציה! אני פטריוט גדול של ־ ־ של הגניוּס היהודי: איינשטיין, דיזרעאלי, מנוחין –

פרצופי (הכוס המלאה בידו; נאחז בדברי קולני): הו־הו־הו, זהו מה שאני אומר תמיד: הגניוס היהודי ! – רבותי, ברצוננו או שלא ברצוננו, אבל זוהי עובדה. ארץ־ישראל שלנו הולכת וקולטת את תמצית האומה שלנו, את השמנת, את השוּפרא דשוּפרא מכל התפוצות. והנה יש לנו על יד שולחן זה (מראה על פלוסטר) גם אפריקה! ואין לנו, חלילה, מה להתבייש באפריקה שלנו. כאן תורה וגדולה ואהבת־ישראל, ואהבת ארץ־ישראל – הכל במקום אחד. והעיקר, מר פלוסטר הוא חלוץ! כן, האדון פלוסטר, על אף גילו, הוא חלוץ! החלוץ! האדון פלוסטר כובש! האדן פלוסטר רוכש! – האדון פלוסטר מקים ב“גבעת־המור” שלנו שכונה שלימה על שמו ועל שם אביו שלנו – סליחה, אביו שלו – “שכונת משה ואהרון”!

פלוסטר מנסה לעשות תנועת־התנגדות, רוצה להעיר דבר־מה. ניוולוב ממהר לעמוד בפרץ.

ניוולוב (כוסו בידו; בפאתוס כבד, שופע מרץ): רבותי, אומר אני לכם, זה לא פשוט, זה – מזל! מזל מיוחד, כלומר, אושר גדול הוא, שהגורל, או יותר נכון, שׂר האומה, זימן יחד את שני האנשים האלה – האדון פלוסטר מצד אחד והאדון פרצופי מצד שני. אֶ־אה־ה ידוע מתורת הפיזיקה, שכשחשמל חיובי נפגש, זאת אומרת –

גב' ניוולוב (לוחשת): מתלכד.

ניוולוב: כשחשמל חיובי מתלכד עם חשמל שלילי, או להפך, אזי, כפי שכתוב שם – נו, כידוע, ההתלקחות הזאת… ובפרט, כשנפגשים חשמל חיובי עם חשמל חיובי, זאת אומרת, שני… שני…

גב' ניוולוב (לוחשת): שני כוחות פועלים ויוצרים –

ניולוב: כן, כן, שני כוחות זורעים וקוצרים – האדון פלוסטר מצד אחד ופרצופי שלנו מצד שני – הרי שמוכרח לצאת, זאת־אומרת, לעלות, זאת אומרת להתלקח, אותו ניצוץ קדוש, זאת־אומרת, אותו הניצוץ הדוחף, המפתח, המרחיב את גבולות ארצנו. עוד שכונה ועוד גבעה ועוד “תל”, תל מימין ותל משמאל, עד שתהיה כל הארץ –

שמשי (משלים): “תל־עולם”…

ניוולוב (מבליע את העקיצה בנחשול מוגבר של התלהבות): כן, כן, בדיוק – תל־עולם, תל המאיר לכל העולם כסמל של יושר ומסירות־נפש!

כולם: הידד! (מחיאות־כפיים. הקשת כוסות ושתייה תוך שיחה כללית)

ניוולוב (אדום ומזיע, מתנשם ומשיב רוח לעצמו בממחטה)

פרצופי: ועכשיו, האדון פלוסטר! האדון פלוסטר יענה על הברכות!

פלוסטר (נסוג): אני – חס וחלילה.

כולם: האדון פלוסטר ידבר. מוכרח לדבר! בבקשה, בבקשה!

פלוסטר (קם): ואני – בעברית – שנים־שלושה דיבורים… אבל “וידבר”? “וידבר לאמור”?

כולם: אין דבר. ידבר בבקשה.

פלוסטר: נו, מילא רבותי. ואני – עם לבן גרתי. אמריקה, אפריקה. עסק פה, עסק שם. גם ארץ־ישראל עסק. ברוך־השם, ארץ זבת חלב ודבש. (נשימת־רווחה; ממשיך) ואני – מראה עיניים אדם זקן. מה רוצה אדם זקן? – אדם זקן רוצה, נו – רוצה… רוצה… (מתקשה לסיים ומעביר מבטו על פני המסובים בבקשת עזרה) רוצה… רוצה…

שקרירי: חיים ארוכים.

ניוולוב: לישב בשלווה.

פלוסטר (מניע ראשו בשלילה): ני־הו־נוּ – רוצה, רוצה…

קולני (לגב' ניוולוב): אולי אלמן הוא, ורוצה להתחתן…

גב' ניוולוב (צוחקת בהטיית־ראש; טופחת לקולני על כף־ידו)

פלוסטר (בהתאמצות): רוצה, רוצה, נו – “שם טוב”… ואני אומר זה תמיד: “שם טוב”…

כולם (מתוך פורקן): אה, כמובן… נו, בוודאי, שם־טוב.

פרצופי: בוודאי, בוודאי. שם־טוב נבחר מפז – “שכונת משה ואהרון” – איזה שם יכול להיות יותר טוב!

ניוולוב: שם מצוין. ממש “ואגדלה שמך”.

פלוסטר: “שכונת משה ואהרון” – זה טוב; “מה טובו אוהליך!” – בזה הרגע שבת קודש. אם ירצה השם – מוצאי שבת, הבדלה, ואני – גמר חתימה טובה, וחלק במזומנים.

כולם: מזל טוב! בסימן טוב! בשעה מוצלחת! (מרימים הכוסות)

פרצופי: לחיים! לחיים! (פותח בשירה, הכול מצטרפים) “וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמת”… (עושים כמה סיבובים של ריקוד במעגל)

שקרירי (מבוסם, עומד בקושי על רגליו; מפסיק את השירה והריקוד): כבוד השופטים! – סליחה, גבירותי ורבותי! אמנם לא נתבקשתי, אבל כשיש מה לומר, צריך לומר. חובה אזרחית! מה שאמר בעל־הבית שלנו (מצביע על פרצופי) זה – בראבו! מה שאמר מנהל הבנק שלנו (מצביע על ניוולוב) זה בררר־ראביססימו. מה שאמר האורח היקר שלנו, האדון פלוסטר – זה בררראבו, בררר־ראביססימו! אני מצידי אוסיף רק דבר אחד. רבותי, יסוד העולם (זוקף אצבעו כלפי מעלה) – Fidelity! בנין־הארץ, גאולה, תחייה, – שום דבר אינו שווה פרוטה בלי היושר, בלי האמוּן האישי, בלי המצפון הטהור! (נוטל כלי־בדולח מן השולחן ומסובבו בין אצבעותיו) זך כבד­ולח, זהו הפרינצפּ שלי. מיקח־וממכּר, שותפות, עסקי־בּיטוח – זך כבדולח! גניבה, גזילה, פשיטת־רגל – זז־זך כבדולח! (סימני אי־שקט, מצד פרצופי וניוולוב) בסך־הכול וקודם־כול ומעל לכול – האדם ההגון! Viva vera! Viva vera

פרצופי וניוולוב (בהתלהבות יתירה): הידד! הידד! לחיים! לחיים! (דוחקים עצמם אל שקרירי, טופחים על כתפיו, משתדלים להרחיקהו מפלוסטר. המולה כללית של שיחה עליזה)

עוזיק (שנמצא כל הזמן מהצד, עם שמשי וזינה – צועד קדימה) עכשיו אני נואם! נאום הבר־מצוה שלי!

כולם: אח, באמת ה“בר־מצוה”! – הדרשה של ה“בר־מצוה”! – הדיקלום! הדיקלום! – הביטו, שכחו אותו לגמרי. – בראבו, בראבו, הוא הזכיר את עצמו!

קולני ממהר לתפוס עמדה נוחה, שממנה יוכל לאותת לעוזיק באין־רואים.

עוזיק (פותח את דיקלומו בקול חסר־גוון ועובר בהמשך הדברים לנעימה חריפה; בחדווה זדונית):

(מגביה קולו פתאום בנימה של התגרות תוקפנית) אדון קולני, אתה מחוּרבּן!

גב' פרצופי: אדון קולני! איזה סוּרפריז?!

קולני: אני? מה לי ולזה?

עוזיק: זה בּקשיש. בעצמי חיברתי. יש לי עוד. (עולה בקפיצה על כסא) יום בר־מצוה כשליח רץ –

אדון פלוסטר, מוליכים אותך לבית־המרחץ!…

פרצופי: משוּמד, בלום פיך! (מסתער אליו; עוזיק מתחמק וקופץ על כסא אחר)

עוזיק: לתור ילדוּת הנה בא סוף;

“שכונת משה ואהרון” – זהו בּלוֹף, בלוף, בלוף!

קולות: הילד יצא מדעתו. – מה הוא סח? – אולי הוא שתה, השתכר!

עוזיק: הילדות הוא תור נעים –

כולם פה רמאים, רמאים, רמאים!

(המסובים משתדלים לתפוס את עוזיק, אך הוא מתחמק)

עוזיק: עכשיו נוסיף כוח ואון –

צלצל, זנוויל, בּלַפלף מגרשים בטלפון!

ניוולוב: ילד מוּשחת. נוּ־נוּ, מורים… מחלקת חינוך…

עוזיק: אדון ניוולוב, זה עכשיו נאמת נאום,

כבר קיבלת את המחיר: מגרש בחינם, בלא־כלום!

גב' ניוולוב: מפלצת ולא ילד! (לבעלה) בוא, נלך מפה!

שקרירי (בלשון עמוסה): הרי זה ממש… אותו… אותו סעיף פלילי –

עוזיק: אדון שקרירי, יש לך הרבה אמצאות וּסברות,

אך אתה יודע יפה: העסק הוא בּנקרוֹט, בנקרוֹט!

שמשי מצליח לתפוס את עוזיק, מושך אותו אל הספה.

שמשי: די. די. שתוק.

עוזיק צונח על הספה, שם ראשו על ברכי זינה בבכי חנוק.

גב' ניוולוב (למול גב' פרצופי): פי, איזו חברה! נו־נו, (בשאט־נפש) “Society”! (פונה לצאת בגאווה)

גב' פרצופי (צונחת לתוך כסא): אוח, לא טוב לי… לא טוב לי…

קולני (משיב רוח על פניה של גב' פרצופי): Shocking! דיסהרמוניה גמורה!… (בשעת מעשה הוא מגלגל עינים לעבר הגב' ניוולוב, ומיצי מרגישה בדבר)

מיצי: אוֹח, Diese Künstler!…

פלוסטר (תפס את העיקר מחרוזי עוזיק ואת משמעותם לפי תגובת הנוכחים והשתדלותם להשתיק את הילד): כך… אותי לבית־המרחץ?! אותי – בּנקרוט!

זנוויל (שקפא מוכה־תדהמה, מתנער; מתפתל מסביב לפלוסטר): חי־חי־חי, זהו “צבּר”. הוא מבין, אדון פלוסטר, הקלימאט פה… החוֹם…

פלוסטר (פניו מעלים סומק דחוס; דופק באגרופו על השולחן): מה “צבּר”? מה “קלימאט”? (בתוקף פתאומי, נרגש) “וידבר משה”! – אותי שקר וכזב? אותי לבית־המרחץ? – אותי בּנקרוט? – נוּ־נוּ, ארץ־ישראל… לשון קודש… ובגוף שלישי דווקא! (ביידיש מובהקת) “א רוח אין אייער טאטענס טאטענס טאטן אריין!”

תמונה ב

התפאורה כמו בתמונה א'. בטרקלין אי־סדר. פרצופי יושב על יד השולחן. שותה משארית היין, שיכור למחצה. שמשי מהלך בחדר.

פרצופי: הוא הרס אותי. הוא החריב אותי עד היסוד, לולא ה“מזיק” הזה… לולא ה“מזיק” הזה…

שמשי: אם־כן, מה אתה סבור לעשות ב“מזיק” הזה?

פרצופי: אין לי עכשיו סבלנות אין לי עצבים. צריך למצוא בשבילו איזה מוסד. אולי אצלכם שם בקיבוּץ – אה, שמשי? הלא הוא הרס אותי – מבין אתה, הוא הרס אותי.

שמשי: לדעתי, נהרסת מזמן, מרדכי, מזמן…

פרצופי: אל תשפוך דם, שמשי. אני ניסיתי הכול, אתה יודע, אבל לא יכולתי… לא יכולתי לדכּא בי את המעוף, את הכישרון -

שמשי: כן, כן, את הכישרון לניתוח. חבל שלא היית לכירוּרג.

פרצופי (בצחוק־שיכורים): שמשי, מה אתה סח: איזה כירורג? אתה שיכור?…

שמשי: כך, כך, חביבי. דבר קטן יש בנפשו של אדם, ומצפוּן שמו. מי שמנתח ומוציא את האפּנדיקס הזה, אזי אין כבר שום מעצור לכישרונותיו… (יוצא לחדר הסמוך)

פרצופי (מתריע אחריו): יש לי מצפון! יש לי. לפי דרכי. לפי השקפתי. ואפילו אידיאל יש לי. – כספים עממיים גייסתי. בשביל גאולת־הארץ! בשביל בנין המולדת! לולא ה“מזיק” הזה, הו, לולא ה“מזיק” הזה!…

גב' פרצופי (באה מתייפחת): אידיוט! רוצח! צא וראה, עם פשיטת־רגל כל אחד רוכש לו משהו. אבא, עליו השלום, אחרי פשיטת־רגל ראשונה, נשאר לו בית; אחרי פשיטת־רגל שנייה – טחנת קי־טו־־ו־ר; אחרי פשיטת־רגל שלישית – החנות על שם אמא. אבל ככה, בידים ריקות, בלא כלו־ו־ום, בלא כלום -

פרצופי: (בידים פשוטות לצדדים): בלא כלום. (מרים בקבוק ריק) ריק ונבוּב כמו הבקבוק הזה!

גב' פרצופי: ריבונו־של־עולם, אפילו את הבית לא הבטיח. הלא יכולת לרשום את הבית על שמי. ועכשיו, מה יהיה? – מה יהיה? אני שואלת אותך.

פרצופי (מדגיש שיכרותו במתכוון): מה יהיה? הכול יימכר. ה ־ כול יימכר. הבית יימכר. הרהיטים יימכרו. (כמכריז במכירה פומבית) שולחן אלון עם זכוכית מלוטשת – מאה לירות! מאה לירות – פעם אחת! מאה לירות – פעם שניה! מאה –

גב' פרצופי: ואתה מתאר לעצמך, שאני אלך לגור אתך בצריף? והילד? על הילד חשבת. רוצח שכמותך?

פרצופי: הילד! אח, הילד! (בקול־בוכים) עוזיק שלי, המסכן… ילד אומלל ומוזנח. עכשיו את דואגת לילד, אם מסורה! כל הימים התהלך הילד עם נערים משוּלחים, קרא את ה“בלשים”, והיא: “הרמוניה”, “קולטורה”, “פיגורה”, “דיאפרגמה”… (מחקה את תרגילי פיתוח הקול) או־חו־חו־חו…

גב' פרצופי (בשצף־קצף): עכשיו הראית את כל נוולוּתך – מי אתה! תמיד חפצת לדכא את אישיותי, קינאת בתרבותיות שלי, בכישרונותיי! חפצת להפוך אותי לשפחה! – עוזיק שלי המסכן, ילדי האומלל, אני יודעת: אתה לא תסלח לי לעולם שזיכיתי אותך באב שכזה!…

פרצופי (מאיים עליה בבקבוק שבידו): צאי מפה, דיאפרגמה מטורפת!

גב' פרצופי (נסוגה לדלת ימין): אני הולכת, אני הולכת. אתה לא תראה אותי עוד. אני לא אלך לאיבוד עם כישרונותיי, עם ה“מנטליוּת” שלי. ואתה – אתה עוד תבוא להקיש על דלתי כרוכל קבצן! (יוצאת)

פרצופי (פורץ בצחוק, מניע ראשו כנגד דמות־עצמו במראה): “לחיים!” (שותה מן הבקבוק. רואה במראה את מיצי, שהופיעה משמאל, מאחוריו. היא לבושה מעיל־דרכים, בידה מזודה. כולה מסוגרת וחסומה. הולכת לצד ימין)

פרצופי (עוצר אותה): מיצינקה, לאן?

מיצי: בבקשה. סליחה. שלום. עכשיו אני באמת מַרש מהזה הבית.

פרצופי (מתרפק עליה; ברטט): מיצינקה, מחמל נפשי… יחידה שלי.

מיצי (ברוגזה של גאווה): אח, מה זה, אדון פרצופי? לא ידיים עלי. אדון פרצופי! הוא יש אשה.

פרצופי: הכול נגמר, מיצינקה. מתילדה עזבה את הבית. עכשיו אנחנו שנינו – רק אני ואת – עכשיו מתחילים חיים חדשים.

מיצי: אבל, אדון פרצופי, הוא בנקרוט. אדון פרצופי, הוא לא יש כסף…

שמשי מופיע מצד שמאל. פרצופי ומיצי אינם מרגישים בו.

פרצופי: אין דבר, יקירתי. (בסודיות עליזה) הבית!… רשמתי את הבית על שמו של שמשי… כעבור זמן מה אפשר יהיה –

שמשי: מה “אפשר יהיה”? – הבית יישאר רשום על שמי, וההכנסה ממנו תיכנס לידי, עד שזינה תקבל את החוב ועד שעוזיק יוּבטח. הלא אני אפוטרופוס!

פרצופי (צוחק, רוצה לשוות לדברים צורה של בדיחה, אך בקולו מורגש פחד): אל תתלוצץ, בבקשה. אתה מפחיד את מיצי…

שמשי: איזה הלצות? אתה חייב לזינה שלושת אלפים?

פרצופי (בטון כמעט מפוכח): מה אתה מתערב בדבר? מה זה נוגע לך?

שמשי: אם אני מתערב, סימן שזה נוגע לי. אני וזינה מאורסים.

פרצופי (הלום־רעם): מאורסים? (אובד־עצות) שמשי, זה אי־אפשר. אתה ברצינות? (בתחנונים) הלא אדם ישר אתה, שמשי!

שמשי: ידידי הטוב, אדם ישר אינו מחויב להיות מטומטם.

מיצי: ככה. לא יש כסף. לא יש בית. (כסמל המוסר) אני תמיד אומר: בלי מוראל – פיאסקוֹ! ראשון כל דבר: מוראל־קולטור, קולטור־מוראל – או־ני־בר־סל! (יוצאת)

פרצופי (מרתיע עצמו אחרי מיצי) מיצי!… מיצי!… (נעצר; לופת ראשו בכפות־ידיו. כלפי שמשי) עושק! מסרתי את עצמי בידי התליין. בעצם ידי! (פורש ידיו) גוואלד, אין אדם ישר בעולם! (יוצא; צעקתו נשמעת מאחורי הקלעים) אין אדם ישר בעולם!

שמשי (יושב על יד השולחן, מעשן)

זינה (יורדת במדרגות; בידיה מגש, ועליו ארוחת־ערב קלה)

שמשי (לזינה): לא אכל?…

זינה: לא רצה לאכול. בוכה כל הזמן. – איה כולם?

שמשי: התפזרו כאבק פורח. הגברת פרצופי הלכה להשלים את פיתוח הדיאפרגמה, מיצי הניפה את דגל המוראל, ופרצופי רץ לחפש אדם ישר… ואני – אני בעל־בית עכשיו.

זינה (צוחקת): בעל בית? מה פירוש?

שמשי: פשוט בתכלית הפשטות. אני בעל הבית הזה.

זינה: שמשי, מה אתה משתגע?

שמשי: ברצינות גמורה. פרצופי רשם את הבית על שמי. אני לא ידעתי מה מתבשל כאן, והוא – פשוט הכריח אותי. אמר שהוא חולה אנוש. עשה אותי לאפוטרופוס. עכשיו תוכלי לקבל את החוב שלך, זינקה.

זינה (המגש מיטלטל בידה): מה אתה סח, שמשי, מה אתה סח?

שמשי: זינקה, קודם־כול העמידי את המגש: מספיק “קטסטרופות” בבית הזה…

זינה (יוצאת שמאלה, מאיימת תוך צחוק): חכה, חכה, אדון אפוטרופוס!…

שמשי גומר לעשן, מתפרקד על הספה, מפזם לו משהו, משתתק, נראה כמתנמנם. על המדרגות מופיע עוזיק – יחף, חיוור, ושערותיו פרועות. הוא יורד לאט־לאט, צועד בזהירות על ראשי האצבעות. תחת בית־שחיו – חבילה. הוא ניגש אל המזנון, פותחו בזהירות ומתחיל לחטט שם בקדחתנות. שמשי עושה עצמו כישן, ועוקב בסתר אחרי עוזיק.

זינה (נכנסת משמאל): עוזיק!

עוזיק נרתע ומאמץ את החבילה אל חזהו. שמשי מתרומם, יושב על הספה.

זינה: מה עשית, עוזיק? ירדת יחף. תחלה.

עוזיק: זה לא עסקכם. הניחו לי. הניחו לי! (רץ לעבר דלת ימין. שמשי ממהר, משיג אותו וגורפו לבין זרועותיו)

עוזיק (מתלבט): מה אתה תופס אותי? אינני גנב. לקחתי רק את הבגדים שלי. הנח!

שמשי: אח, אתה – חיה קטנה שכמותך. איפה לקחת ציפורנים כאלה? נו, די, די, יתוש שכמותך. נוּ, למה אתה, טיפשון –

עוזיק (מוסיף להתלבט): אין לכם רשות. קראו למשטרה! (בבכי) קחו אותי למשטרה! תיכף ומיד למשטרה.

שמשי: המשטרה ישנה בלילה. חבל להעיר אותה. רחמנות.

זינה: אל תבכה, עוזיק, ילדון. אתה יודע שאנחנו ידידים שלך.

עוזיק (בבכי, בקובלנה עקשנית): אתם הרגתם אותי. לולא תפסתם אותי עכשיו, עוד היתה לי תקוה…

שמשי: וכי מה עשינו לך?

עוזיק: רציתי לברוח מפה. לבוא למקום אחר. למקום רחוק שלא מכירים אותי. שלא יידעו מי אני. שם הייתי עובד. הייתי מצחצח נעליים, מוכר עיתונים. במקום אחר, רק לא פה… לא פה…

שמשי: טיפשון, אם אתה רוצה לעבוד, אזי מה הבכי הזה? נקח אותך אלינו. זינה נוסעת אתי. גם אותך נקח. תעבוד ותלמד. הלא רצית להיות כמו הילדים ההם בתמונות הבציר. טוב?

עוזיק (בהתקפה חדשה של מרירות ובכי): לא. לא. שמה אי־אפשר. בקיבוץ נחוצים ילדים טובים. לא כמוני. אני – ילד מושחת אני. כולם אומרים ככה: ילד מושחת! ילד מושחת!

זינה (כמעט בוכה בעצמה): איזה ילד מושחת אתה? – ילד מבולבל אתה…

שמשי: אצלנו ייצא לך העשן מן הראש – אחת־שתיים. לנו נחוצים כמו אלה. נזרוק אותך לתוך הדוּד, נבשל אותך כהוגן: כעבור שבוע־שבועיים לא תכיר את עצמך.

עוזיק: (מרים ראשו, עדיין הדמעות על פניו, אך הפנים מאירים): שמשי, אתה באמת תקח אותי? באמת־באמת־באמת?

שמשי: באמת. בוודאי.

עוזיק: אולי אתה סתם אומר ככה? שמשי, אולי אתה (מתקשה) מ־מ־משקר?

שמשי (בקפדנות מעושה): זינה, תני את המספריים. בעד דיבור כזה קוצצים אצלנו את הלשון!

זינה (חובקת את עוזיק; מושיבה אותו על ידה על הספה): עוזיק, שכחת איך המלצת על שמשי לפניי? אתה יכול לסמוך עליו.

עוזיק: ואבא? ואמא? – אני כבר לא אראה אותם אף־פעם?

זינה: מדוע לא, טיפשון? הם יבואו לבקר אותך, ואתה תסע אליהם לפעמים להתארח. אבא ואמא נשארים תמיד אבא ואמא.

עוזיק (משעין ראשו על כף ידו, צופה אל החלל): הרי לא תמיד היה זה כך אצלנו… בחיי, לא תמיד. אז, לפני שנים, כשגרנו בצריף, ביום ההולדת שלי, הביא לי אבא חליל של עץ, (קולו מרטיט שוב) חליל כזה פשוט עם פסים אדומים… ואמא הביאה לי צפרדע של פח, כזו צפרדע עם קפיץ… (שוב בוכה, אבל בכי עצור, שקט) היתה קופצת ומסתובבת, קופצת ומסתובבת. אני ידעתי: הם הוציאו את הפרוטה האחרונה על הצעצועים. הם לא אכלו כלום אותו יום. אני ידעתי… ואני חיבקתי אותם. כל־כך חיבקתי אותם… אני נשקתי להם: פעם לאבא ופעם לאמא… (מפסיק בגלל הבכי, מצניח ראשו על ברכי זינה)

שמשי (נרגש, אך משתדל לשלוט בעצמו): נו, עוזיק, אתה כבר שוב פותח את הברזים? מה זה? ביזבוז מים! ביזבוז מים! (מוציא את המפוחית מכיסו) שמע, עוזיק, הלא אתה אוהב את זה – (עוזיק מרים ראשו מעל ברכי זינה. שמשי מנגן ומדבר לסירוגין. עוזיק קם, נמשך אליו) ומי יעבוד בכרם – אה? (סילסול מהיר במפוחית) מי יסחב את הסלים – אה? (סילסול במפוחית)

זינה: זינה בוצרת, ועוזיק סוחב את הסלים.

שמשי (בפוזה של אפנדי ערבי): ושמשי משגיח. עם שוט ארוך. שׂפם עד האוזניים – אפנדי!

עוזיק (מתרפק עליו ברוך וחיבה): ימח שמך, שמשי, אתה איש טוב.

שמשי (נסוג ממנו, מסתובב בחדר בתנועות ריקוד, מנגן): והשור בקרניים הגדולות – (נוגח את עוזיק ומדגדג אותו)

עוזיק (צוחק, הודף אותו): אותך! אותך!

זינה: הוא יחף, הוא צריך לשכב מיד.

שמשי: וודאי. אם יצטנן, ידביק את כל התרנגולות אצלנו בנזלת. הו, אצלנו התרנגולות רגישות מאד.

זינה (כורכת ידה על שיכמו של עוזיק): בוא־בוא. עכשיו צריך לנוח, לישון.

עוזיק (תולה עיניים בשמשי): ומחר נוסעים? –

שמשי: בוודאי. בבוקר השכם, עם הנץ החמה, כל הקומנדה! – מנגן במפוחית את הלחן של “הללויה, הללויה בצלצלי שמע, הללויה הללויה בצלצלי תרועה. כל הנשמה תהלל יה, הללויה, הללויה!” זינה מוליכה את עוזיק, הנשען בראשו על כתפה, אל חדרו. שניהם עולים במדרגות. שמשי עולה בעיקבותיהם, ממשיך לנגן. – המסך נסגר לאט־לאט.

קומדיה בשלוש מערכות — חמש תמונות

הנפשות

יחיאל כספי שען

פנינה אשתו

עליזה בתם

גדעון ארוסה של עליזה

בּרבּש עסיין

טונני פרחחי עתונאי

קיקיון קוסמטיקאי

גברת נפחא אשת מתעשר מקרוב

ר' ניסן

המקום — עיר במדינת ישראל

הזמן — תחילת העשׂור הראשון למדינה.

מערכה ראשונה

שעת בוקר של ראשית־חורף. חדר בדירתו של יחיאל כספי. מימין, בזווית האחורית — פינת העבודה של כספי, מובדלת במחיצת קרשים. פתח הפינה הזאת, מול הצופה, מכוסה וילון בן שני חלקים. בפינה זו נמצא שולחן העבודה של כספי, ועליו — מכשירי המלאכה. מן הצד כוננית נמוכה, ובה שעונים, רצועות, שרשרות ואביזרים שונים. מסביב פירסומים של פירמות לממכר שעונים. שעון גדול, ישן, תלוי מול שולחן־עבודה.

מחוץ למדור־העבודה, בהמשך הקיר הימני של החדר — דלת למסדרון המוביל החוצה, אל הרחוב. בצד השמאלי של החדר, בזוית האחורית — מעלה־המדרגות, ובראשו דלת לחדרה של עליזה. על קיר הבסיס של מעלה־המדרגות תלוי תצלום גדול של נערות, המשתתפות בתחרות מלכת־היופי. במרכז – עליזה. המצולמות לבושות בגדי־רחצה, שמחשופיהם עשויים ביד רחבה.

ליד בסיס־המדרגות, בקיר השמאלי של החדר — דלת לחדר סמוך. בקצה הקיר הזה — דלת למסדרון פנימי המוביל למטבח. בין שתי הדלתות האלה, על־יד הקיר — מכונת תפירה; מעל למכונה תלויה מראה.

בקיר האחורי של החדר, מול הצופה — חלון גדול הפונה לחצר. בעד החלון נראה עץ איזדרכת ענף. על־יד קיר זה עומדת ספה, וממולה — שולחן נמוך ושרפרפים אחדים. עם פתיחת המסך נראה יחיאל כספי, כשהוא בא מהמסדרון הפנימי, ובידו מטאטא וכף אשפה; הולך לעבר פינתו ומתעכב מול התצלום.

כספי (מתבונן בתצלום; במשיכת כתפיים): נוּ־נוּ, מין תערוכה. מין פנורמה… ושלי במרכז! (בהליכה) מסמר העונה! גולת־הכותרת!… (נכנס אל פינתו, מטאטא שם את הרצפה)

גב' כספי (יוצאת מחדרה של עליזה): –– לא, לא, לחם לא בא בחשבון.

עליזה (בטרוניה): אבל חתיכת דג מלוח —

גב' כספי: דג מלוח מצמיא, ומשתייה משמינים. זה לא בא בחשבון.

עליזה (מתפנקת): אבל נמאסו לי כבר תפוחי־העץ האלה.

גב' כספי: נוּ־נוּ, רק לא להתפנק, בתי. (נקישה מבחוץ על הדלת הפונה לרחוב)

גב' כספי: יבוא. (נכנס ר' ניסן)

עליזה (בחדרה): אמא, מי זה בא? המאסז’יסט?

גב' כספי: לא, לא.

עליזה: ומי? טוני עם מוסיֶה קיקיון?

גב' כספי: אל תהיי טרדנית. זה אלי מישהו. (לר' ניסן, בלחש מהיר) נצטרך לקצר, ר' ניסן. עוד מעט ייכנס בעלי. (מתקרבת אל המסדרון הפנימי; בקול רם, ממותק) יחיאל, עשה לי טובה. שפוך נא את המים מהמקרר ונגב שם סביב — טוב?

כספי (קולו נשמע): טוב, טוב.

גב' כספי (בזריזות): מהר, מהר, ר' ניסן. מה יש לך היום במזוודה?

ר' ניסן: היום אין לי כלום.

גב' כספי: אבל אני הבטחתי לגברת נפחא. סיפרתי לך בשבוע שעבר. זה נוגע לעליזה שלנו. אמרתי לך, בעלה של הגברת נפחא הוא הפרוטקציה שלי בתחרות היופי, מקורב לראש השופטים, ואני הבטחתי לאשתו, לגברת נפחא —

ר' ניסן: אה — נזכרתי, נזכרתי: שעון זהב. שעון של יד עם שרשרת. אבל ב“טרנספורט” האחרון היה משהו בדומה לזה…

גב' כספי (ברוב־משמעות): הטרנספורט האחרון!… ר' ניסן, אתה יודע מה היה טיבו של הטרנספורט האחרון. לא־לא, כלפי הגברת נפחא אינני יכולה לסכן את עצמי. כאן עליזה שלי על כף המאזנים!

ר' ניסן (לאט, כמהרהר בקול): שלשום אמנם נתקבל “טרנספורט” חדש, וברוך־השם אף הצלחתי להוציאו מהנמל. סחורה — מובחר שבמובחר, אלא —

גב' כספי: אלא מה?

ר' ניסן: ההעברה. ההעברה קשה עכשיו כקריעת ים־סוף. כל אותן ההמצאות — קופסאות שימורים, תחתיות כפולות במזוודה, אפילו תינוק בן יומו כבר מכיר את כל אלה.

גב' כספי: אז־מה? כלו כל הקיצין? אי אפשר למצוא עצה?

ר' ניסן: זהו. זהו. לשם כך באתי באמת. — ובכן, הפעם את חייבת להיות אשת־חיל, גברת כספי…

גב' כספי: מה פירוש “אשת חיל”?

ר' ניסן: את חייבת לאזור את מותנייך, ממש לאזור את מותנייך — את והבת, שתיכן יחד —

כספי חוזר מהמטבח, מביט על ר' ניסן במורת־רוח.

ר' ניסן: בוקר טוב, מר כספי.

כספי (בפנים חמוצים): בוקר טוב, ו“צאתכם לשלום”, ר' ניסן!

גב' כספי: פרא־אדם, מה אתה מתנפל על הבריות?

ר' ניסן: פֶה, מר כספי. כתוב בפירוש “הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות”.

כספי: כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי: אינני רוצה בעסקים האלה. פה בצל קורתי. ר' ניסן, אני אקרא למשטרה, אם לא תסתלק מפה מיד.

ר' ניסן (פונה לצאת החוצה): “משטרה”, משטרה"… איי־איי־איי, כיצד יהודי משׂים עצמו רשע! — פֶה! (יוצא)

גב' כספי (הולכת אחרי ר' ניסן; לכספי): לך, לך, היכנס לפינתך, שלומיאל! (יוצאת)

כספי (מהלך בחדר; נרגש): מוכרחים לשים קץ לכך, לשים קץ…

(עליזה יוצאת מחדרה; היא לבושה בגד רחצה, ועליו חלוק קל, פתוח, אוחזת בידיה תצלומים אחדים, מסתכלת בהם אגב ירידה מהמדרגות, מתעכבת על כל מדרגה ומנסה “פוזות” שונות: מצבי־גוף והבעת־פנים.)

כספי (מרגיש בעליזה): אולי תגידי, מה הם הכירכורים שאת עושה?

עליזה (בקפריסיות): אבא, הכול אתה צריך לדעת?!

כספי: מדוע לא?

עליזה: טוב. אני עושה תרגילים.

כספי: תרגילים? עם תמונות ביד?

עליזה: נוּ, אני מסתכלת; כדי למצוא את הטיפּוס שלי.

כספי: כך? בשביל הטיפוס? — ועל מה את מתכוננת לטפס? על הגדרות או על הגגות?

עליזה (מניחה את התמונות על השולחן): אבא, מה זה טיפוס אתה דווקא יודע, ולמה אתה מעמיד פנים?

כספי: מה איכפת לך? יש לי, כנראה, הנאה מזה. (הופך בתמונות)

ומה ענין התמונות לטיפוס?

עליזה (בקוצר־רוח): דוגמאות אלה הן כוכבות מהקולנוע. אני צריכה לבחור, להתאים. — מלכת־יופי בימינו לא יכולה להיות סתם איזו בּוּבּה מצויירת. היא צריכה להיות טיפוס! אישיות! — לא שמעת מה שאמר העתונאי טוני פרחחי?

כספי: מי? מי? — אה, טוני פרחחי! אותו שפיפון מהעתון המצוייר?

עליזה: תתבייש, אבא. איך אתה מתבטא ביחס לעתונאי חשוב כמו טוני פרחחי. אתה יודע שהוא כבר היה פעמיים באמריקה, ואת התמונות האלה נתנו לו הן, הכוכבות עצמן, הכוכבות מהוליבוּד, כל אחת עם חתימת ידה. הנה: בָּטי גרייבּל! פּיפָר לוֹרי! — איבוֹן דה־קארלו!

כספי (בחשיבות מוגזמת): אה! זאת לא ידעתי. אם כן הריהו באמת אישיות חשובה, מר טוני פרחחי: שפיפון הוליבודי! שפיפון בחסד עליון!

עליזה (בקפריסיות): אבא, אתה כבר מתחיל שוב. יש לך תענוג מיוחד להרגיז אותי!

גב' כספי (בחוץ): מכתב! מכתב! (באה בהמולה; המעטפה ביד אחת המכתב — ביד השניה; לעליזה) זה בשבילך, בשבילך.

עליזה (חוטפת בעליצות): הלא זה מגדעון, סוף־סוף. (קוראת לעצמה בלחש, צוחקת; אחרי־כן בקול רם) יופי, יופי. “כל הבתים ב”תל־יורם" כבר נגמרו. גם הבית שלנו נגמר. רק במטבח עוד אין מרצפות". (שוב קוראת בלחש, ואחר־כך בקול חוגג) “בעוד שבוע אני בא, תופס אותך ו— ישר למשרד הרבנות! במשק הכול בסדר. הלול נהדר. אביא אתי מכל טוב, ונעשה חתונה כיד שני מלכים וחצי”. (צוחקת) ח־ח־ח, גידי, הוא באמת חבּובּ — לא?

גב' כספי: “בעוד שבוע” אמרת?… ומה הוא תאריך המכתב? (מתבוננת) לפני שבוע! — אם־כן, יתכן שהבחור שלנו כבר נמצא בדרך, יפול לנו פתאום כמו זבוב לתוך השמנת…

כספי: מה פירוש “יפול לנו”? — משמע, שגדעון אינו יודע על כל ה“יריד” הזה…

עליזה (מול המראה, מורחת פניה בקרם): גדעון לא מתעניין בדברים אלה. לא כתבתי לו.

כספי: עכשיו תארי לך את ההפתעה: הבחורה שלו, שהיתה בזמנה בהכשרה, שעתידה לטפל במשק חקלאי אחרי החתונה —

גב’ כספי (משסעת): אז־מה? אסור לה להתבדר מעט בינתיים? החתונה לא תברח.

כספי (במבוכה): אבל כל ה“יריד” הזה, — וגדעון!… הוא, חניך בית־ספר חקלאי, הצטיין במלחמת העצמאות, היה מדריך בנח"ל —

גב' כספי (בקינטור): נח“ל! נח”ל! — השמעתם? “נאחאלניק” מפורסם!… מה יש? לפני שהילדה תוקעת את עצמה באותו “תל־יורם” הנידח, אסור לה לנצל הזדמנות? (מעירה לעליזה על הטיפול בפנים, שזו עוסקת בו כל הזמן) ללחוץ קצת, ליזינקה, בקצות האצבעות — כך אמר מוסיה קיקיון.

כספי (לאשתו, בחריפות): “לנצל הזדמנות” אמרת?…

גב' כספי (מבלי לגרוע עין מעליזה): בוודאי. לבוא בין הבריות, לראות משהו, להכיר משהו. (לעליזה, בהתרגשות) בעיגול! בעיגול!

עליזה (לאביה, תוך כדי שיפשוף הקרם): אמא צודקת בהחלט. אתם, מהגולה, לפני שבאתם הנה, היה לכם מגע עם כל העולם. גם אנחנו לא רוצים להיות מוגבלים, רוצים להרחיב את האופק.

כספי: לפי ה“דקולטה” שלך, בתי, כבר הרחבת, ברוך השם, את האופק די והותר…

עליזה (בקפריסיות): הוא שוב מרגיז אותי. רק מרגיז אותי!

גב' כספי (לבעלה): מה אתה מקרקר באוזניים כל הזמן? מה אתה מתערב בכל דבר? לך לך אל פינתך! (פתאום, בחרדה) עליזה! עליזה!

עליזה: מה יש? מה יש?

גב' כספי: אני מתפוצצת! באיזה אצבעות את משפשפת את הקרם?

עליזה: מהזחשוב?

גב' כספי: “מה זה חשוב!” — שכחת מה שאמר האדון קיקיון? זה צריך להיות שיפשוף קליל, חיצוני, ורק באצבעות אלה צריך לעשות אותו, באצבעות הכי־חלשות: בקמיצות, בשתי הקמיצות. תעשי לך איזה סימן, אם אינך יכולה לזכור.

כספי עושה תנועה של אוזלת־יד ונכנס לפינתו. — המולה במסדרון החיצוני. באים קיקיון, טוני פרחחי וברבש. ברבש יושב מן הצד על אחד השרפרפים. טוני, לבוש חולצה אמריקנית מצויירת המשולשלת מעל למכנסיו, נוהג כאנגלוסקסי מובהק; קיקיון — כצרפתי מלידה.

קיקיון (מחליק באלגנטיות רעשנית לכאן ולכאן; לגברת כספי): בּוֹן־ז’וּר, מדאם! (לעליזה) בון־ז’ור, מוֹן אדוֹראבּל! (נושק ידה, מנסה בצביטות קלות את עור פניה, לסוף מכה בבדיחות הדעת באצבע־צרידה על חוטמה) מאניפיק! מאניפיק! (מוציא מסרק ומשפר את בלוריתו השופעת)

ברבש (מהצד, ברוגזה): “מאניפיק”, “מאניפיק” — שמן קיק!

טוני (טופח על שיכמו של ברבש): ברבש, אל תקלקל את הפירמה! פירסמתי אותך בתור איש תרבות ונימוסים. (לעליזה) ומה בדבר הטיפוס, מיסס עליזה?

עליזה: הו, זה אסון. (בגינדור) התלבטתי כל הבוקר. שום טיפוס לא מתלבש עלי. (לגברת כספי) אמא, הם עוד לא ראו את הטאפטה שקנינו לשמלת־הנשף!

גב' כספי: תיכף, תיכף. (בהליכה) הו, זה אריג נהדר. בפאריס אין דוגמתו. (נכנסת לחדר הסמוך)

עליזה: טאפטה חמודה, צבע ירוק כהה. ממש מסנוור. עוד לא החלטתי על הקישוט: פרח ארגמן, או כוכבים אדומים.

(גברת כספי מביאה את האריג, עליזה מתעטפת בו, מסדרת כעין שמלה.)

עליזה: זה יהיה פאסון יווני. כך לובשות עכשיו כל מלכות היופי בעולם; כתף אחת מכוסה, והשניה גלויה לגמרי.

טוני (ב“השראה” פתאומית): מצאתי! האריג הזה נתן לי את הרעיון: הטיפוס שלך הוא הטיפוס הרוֹמנטי! (בטון של מומחה לדבר) הצעירה הרומנטית צריכה להיות נאיבית; עינים חולמניות, ציפייה מתמדת. היא להוטה אחרי חיים, אהבה, מלים יפות. (באנגלית) “שי איז קיססאֵַיבל בּאט אַנקיססד!”

גב' כספי (בהערצה): מה זה? מה זה?

טוני: היא מסוגלת לנשיקות, אבל אינה מתנשקת.

קיקיון: לַבדיוק, לַבדיוק. רומנטיק פּאר אֶק־ס־לנס! אֶה לֶה פּארפים — (רומז לטוני שיתרגם)

טוני: הבושׂם.

קיקיון: ווּי, ווּי, לה בושׂם דֶה־לֶה־טיפּ רומנטיק — ס’אֶה “וויוֹלט” להבבוקר אה“סוּאַר־דה־פּארי” לה־בערב!

כולם: בראבו! בראבו

ברבש (מהצד, מחקה את קיקיון — קול ותנועה): “פארפים להבבוקר”, “פארפים להבערב” — “דוקטור מאבּוּז” אחד!

קיקיון (מסתמר כנגדו): קֶסקסה! ווּאַלה, סאֶט אפּאש! — פוּי!

עליזה: הם כבר מתקוטטים. אני בורחת. (רצה לחדרה, נעלמת)

כספי (יוצא מפינתו; הזכוכית המגדלת על עינו)

גב' כספי (מרגיעה את קיקיון): אל תשים לב, אדוני, אני מבקשת ממך.

ברבש (לטוני): מתחנף לו, “פרופסור”! — אני מצפצף! אני לא פרופסור, וכולם באים אלי: גבירות כאלה, שמנות, כמו ג’אמוּסים. כל יום מטפסים אלי, לקומה חמישית — יודעים: ברבש מסאז’יסט אחד במדינה! בלי “דיבּלום”, בלי “פרופסור”, בלי, “פּוליטוּר־מאניקיוּר”!

טוני: נכון, נכון. — עלה מהר, עליזה מחכה לך.

ברבש (הולך אל המדרגות): עבודה שלי מהלב, מהדם. (נעצר) אצלי שיטה פרימיטיב, כמו מזמן־מזמן שהיתה מלכה אחת, מה שמה? — קליפּוּטרה!

טוני (מתקן): קליאופטרה.

ברבש: כן, מאינדיה.

טוני: ממצריים.

ברבש: מה־ז־חשוב? היה לה כזה, פנים — יופי ביופי; והפיגוּר — “בַּטיח על בּטיח”, זיפת אחד. בא פרופסור אחד, בא עוד פרופסור — “פּוליטוּר־מאניקיוּר” — “זיפת” אחד. עד שבא בחור אחד כזה, בלי חכמות. אמר: “אני מסדר. שכבי, קליפוטרה!” — שכבה. עשה שרווּלים למעלה; עשה אגרוף אחד, עוד אגרוף. (מדגים את מעשה המסאז'; באקסטזה) ווֹה, ווֹה, וֹוה —

טוני: בן־אדם, חבל לבזבז את הכוחות חינם. (מוליך אותו במעלה המדרגות) עליזה מחכה לך.

ברבש (עולה): ככה זה. בלי דיבּלום. תגיד ל“דוקטור מאבּוז” שלך!

קיקיון מרתיע, גב' כספי עוצרת אותו.

טוני (על המדרגות. אחרי ברבש): בסדר, בסדר. (סוגר אחריו את הדלת, נושם לרווחה)

כספי: קירקס! קירקס אמיתי!

טוני (צוחק): שור־הבר — ברבש זה. בהוליבוד היה יכול לעשות קריירה!

גב' כספי (מתנערת פתאום): מה אני עומדת? — הדייסה! (לקיקיון) הכינותי כבר כמו שאמר אדוני — קוואקר, לימון ודבש. מיד אחמם אותה. (יוצאת למטבח)

כספי (אחרי צאת אשתו): מסאז' מצד אחד, ודייסה מצד שני… או שרוצים לרזות, או שרוצים להשמין — הלא גם בשיגעון צריכה להיות טיפה של היגיון!

טוני (צוחק): זאת היא תערובת חימית, מר כספי, להרחקת שערות מיותרות.

כספי (בספקנות): ועל ידי הדייסה —

טוני: העיקר הוא מה שמוסיה קיקיון מכניס לדייסה. (לקיקיון) מוסיה קיקיון, איך אתה מכנה — קוֹמאן ווּ־זאַפּליי — זה הנוזל שלך, ה“ליקוויד” —

קיקיון (מוציא מילקוטו בקבוקון עם מהדק על מיכסהו): “ליקוויד קיקיוניק”!

טוני: “קיקיוניק!” — זה מהמלה “קיקיון”. אמצאה מקורית של מוסיה קיקיון. פאטנט!

קיקיון: ווּי, ווּי, פאטנט דה טוּט למוֹנד! (מסובב את הבקבוק¹ בן אצבעותיו, מסיר את המהדק, הפקק קופץ למעלה)

טוני (לכספי): איזה כוח! קופץ!

קיקיון (בגאווה): לקופץ! לקופץ!

כספי: “לקופץ, לקופץ” — יפה מאד. אבל תגיד לי, בבקשה, מוסיה קיקיון: אם הטבע, “ל־נאטיר” נותן שערות —

קיקיון (משסע): מֶה, מוסיה כספי, ל’וֹם (פונה בבקשה אילמת לטוני שיעזור בתירגום)

טוני: ה“בן־אדם”.

קקיון: מֶרסי. (לכספי) לה בן־אדם, מוסיה כספי, אֶה לה מֶטר —

טוני (מתרגם): האדון, המושל.

קיקיון: ווּי, ווּי — לה בן־אדם אֶה לה מישל דה לטבע. אם לטבע נותן לבן־אדם אף קוֹממֶה, קוֹממה — (מחפש את ההשוואה הנכונה)

טוני (בא לעזרתו): כמו סנדל.

קיקיון: ווּי, ווּי — לה בן־אדם אומר: אני לא רוצה אף קוֹממה לה סנדל. אני רוצה אף שרמאנט, אגראַבּל! אם לטבע נותן לבן־אדם ראש לה חלק לה חלק, קוֹממה, קוֹממה —

כספי (משלים): כמו קערה הפוכה.

קיקיון: וּוי, וּוי — לה בן־אדם אומר: אני רוצה שֶׂווליר אימפוזאנט!

טוני (לכספי, בהתלהבות): שׂערות! שערות! — זאת היא המומחיות של מוסיה קיקיון. הבלורית שלו מעידה על כך!

כספי (הצידה, באנחה): איי־איי־איי, בלורית על הראש וקרחת במוח…

טוני: בראבו, אדון כספי. מימרה מצויינת!… אשתמש בזה בהזדמנות.

גב' כספי (קוראת מהמטבח): יחיאל, יחיאל, בוא הנה לרגע. כבר שרפתי לי את האצבעות. הפתיליה משתגעת.

כספי (הולך למסדרון הפנימי): ריבונו־של־עולם, הלוואי והיתה רק הפתיליה המשוגעת היחידה בבית הזה…

טוני (לאחר שהות־מה טופח לקיקיון על שיכמו. בלחש־התפעלות): יוֹסקה, אתה עצום עם הצרפתית שלך, והבלורית — ממש הורגת…

קיקיון (מחליק על בלוריתו): זוהי הרקלאמה שלי – מסמר הקוסמטיקה!

טוני: איפה לקחת את הדרשה הזאת על ה“מישל דה לטבע”!

קיקיון: באותו מקום עצמו, שאתה לקחת את הדרשה על הטיפוס הרומנטי…

טוני: שמע, אבל ה“לקופץ” שלך — היזהר שלא יפשוט את העור מן הבחורה. אתה תהפוך אותה לקוף מקוּלף, והבחור שלה מ“תל־יורם” יעשה ממך בשׂר טחוּן.

קיקיון: שטויות. ה“לקופץ” הזה יכול להזיק לה בדיוק כשם שהוא יכול להועיל לה… — מוטב תגיד לי כמה דולארים שילמה לך כבר עקרת־הבית?

טוני: חמישים. ועוד עשרים וחמישה תשלם מחרתיים.

קיקיון: כך הבטיחה גם לי. מחרתיים בערב.

טוני: אבל שלושים קיבלת כבר, ועוד לא מסרת לידי את האחוזים.

קיקיון: מה החיפזון? אני בורח?

טוני: אל תקשקש, בבקשה. עשיתי לך פירסום בעתון שלי. אם לא תקיים את ההסכם, אני מחסל אותך אחת־שתים.

קיקיון: שקט, שקט. מי זה אומר שלא אקיים?

מן החוץ בוקעת צפירה של מכונית. גב’ כספי באה דחופה מהמסדרון הפנימי, בידיה סיר. כספי — אחריה.

גב' כספי: שמעתם את הצפירה? זאת היא — הפרוטקציה שלי, הגברת נפחא. כל הבוקר אני מחכה לה. (תוקעת את הסיר לידי קיקיון) תסלח לי, אדוני. בבקשה, הכל מוכן. ואני מוכרחה להכניס מיד את הגברת נפחא. (לקיקיון וטוני) תעלו, בבקשה, תעלו, אל עליזה. ברבש בוודאי כבר גומר את המסאז'.

טוני וקיקיון עולים לחדרה של עליזה.

גב' כספי (הולכת אל המסדרון החיצוני; אגב הליכה, לכספי): ואתה, התנדף לי מפה בן־רגע. תיכנס אל פינתך ותסגור את הוילון, שלא ירגישו כלל במציאותך. (נעלמת)

כספי מושך בכתפיו, נכנס אל פינתו וסוגר את הוילון.

גב' כספי (פותחת את הדלת לפני הגברת נפחא): בבקשה, הגברת נפחא, בבקשה.

מהמסדרון מפליגה ונכנסת לחדר ברוב חשיבות הגברת נפחא, מלובשת בהידור ווּלגארי, מסורבלת, עמוסה תכשיטים, בידיה תיק גדול.

גב' נפחא (מתנשמת): הקניוֹת האלה — אל־אלוהים, לרדת מן הטקסי, לעלות לטקסי — (בנשיפת־גדלות) מפּף… (יושבת)

גב' כספי (באי־שקט): אני מתארת לעצמי: מסיבת יום־הולדת שלך, מאות אורחים —

גב' נפחא: והקוֹנסול!

גב' כספי: גם הקונסול?

גב' נפחא: בוודאי. הוא הלא בן־בית אצלנו. — ובעלי יגיש לי את המתנה במעמד כל האורחים.

גב’ כספי: מתי תהיה המסיבה, גב' נפחא?

גב' נפחא: מחרתיים בערב.

גב' כספי: מצויין, בדיוק מחרתיים מתקבל “טרנספורט” חדש. סחורה — תאווה לעינים.

גב' נפחא: לא, לא. את צריכה לתת לי את זה עכשיו, כמו שנדברנו.

גב' כספי: אני הלא כל כך מעונינת שתהיי שׂבעת־רצון, גברת נפחא, ובטרנספורט החדש, מחרתיים —

גב' נפחא: לא, לא, זה לא בא בחשבון. אני צריכה להיות מובטחת בהקדם.

גב' כספי: נו, מילא. אני רציתי בכל לבי… (יוצאת למטבח)

גב' נפחא (מתפדרת בינתיים, מביטה במראה): “בכל לבי… בכל לבי”… אצלי אין מוציאים פרוטקציה ברמאות, מפף!

גברת כספי מביאה מהמטבח קופסת שימורים, מוציאה מתוכה שעון־זהב של נשים עם שרשרת.

גב' כספי: אולי זה מאסיבי קצת יותר מדי —

גב' נפחא (כמעט חוטפת את החפץ): לא. מדוע? — זה דווקא טוב. חתיכת זהב צריכה להיות נראית לעין. זה דווקא נחמד. (מטילה את החפץ אל ארנקה) כן. — ובעלי כבר דיבר עם השופט הראשי. הוא מצידו יעשה כל מה שבידו. אבל איך אצלכם? אני מתכוונת לטיפול.

גב' כספי (בהנאה): הטיפול בעליזה? סמכי עלי, גברת נפחא: מסאז' ומריחה ושיפשוף — לא נחים אף רגע. (מצביעה על הפלקאט, בהתמוגגות) נוּ, וההופעה שלה, של ליזינקה שלנו, הלא היא באמת מלכותית, הלא היא קורנת מתוך התמונה!

גב' נפחא: כן, כן… אבל כל אלה, כל השאר — (מעקמת פיה) איזה מין “קולקציה” השנה! (מצביעה) זאת, למשל, הלא היא פשוט מגרפה שבורה. (צוחקות שתיהן)

גב' כספי: וזאת, למשל, עם הצוואר שלה. איזה צוואר?! ממש ג’יראף! (צוחקות אחת מול השניה בהנאה)

גב' נפחא: והרגליים של זאת — פיל! ממש רגל של פיל. (מושכת שמלתה כלפי מעלה) אל־אלוהים, נדמה לי: בהשוואה עם רגליים כאלה, הלא הרגליים שלי גם עכשיו —

גב' כספי (בהתפעלות): מוֹדל, גברת נפחא; בחיי, מוֹדל! גם אצל עליזה שלנו כך, בדיוק כך. הלא היא באמת מלכת־יופי מכף רגל ועד ראש! והלא זה באמת יהיה נפלא, אם דווקא היא, בתו של שען פשוט —

גב' נפחא: שען פשוט? — הו, זה לא חשוב כלל. בעלי הוא דמוקרט גדול. לפנים, הוא אומר, היה המלך מכריז על עצמו: “המדינה — זה אני!” אבל אצלנו, אומר בעלי, במשטר דמוקרטי, מותר לכל אזרח לומר: “המדינה — זה אני, והכול בשבילי!”

גב' כספי (בהתפעלות): “המדינה — זה אני, והכל בשבילי!”. מלים יקרות מפז. אלא מה? מדינה, ושהכול יישאר כמקודם? אותה הדירה, אותם הרהיטים, אותו — אותו הנוסח כולו? הנה עלייך, גברת נפחא, עלייך מכירים, ברוך השם, שיש לנו מדינה.

גב' נפחא: כן, תודה לאל, אינני מתאוננת. (צפירת מונית בחוץ) הנהג שלי! התעכבתי יותר מדי. (חוטפת את התיק, מביטה סביבה) ואיפה החבילה שלי?

גב' כספי: לא היתה לך חבילה, גברת נפחא יקירתי.

גב' נפחא (מפשפשת בתיק) היא פה, היא פה. — אבל, אל־אלוהים, מניין הכתם הזה? (שולפת את החבילה, מתירה אותה במהירות, מוציאה קומביניזון מהודר ביותר, מנערת אותו ובודקת מכל צד) תודה לאל, הכתם לא עבר.

גב’ כספי: “פּוֹפּלין” נחמד כזה. ורוד כשושנה.

גב' נפחא (בפה מלא): צרפתי!

גב' כספי: עם מלמלה נפלאה כזאת…

גב' נפחא: שווייצרית. — הו, קומביניזון זה עולה לי כמו שמלת נשף לפנים. אבל הייתי מוכרחה: מסיבה, ריקודים —

גב' כספי (כולה תימהון): מה? ירקדו אצלך בקומביניזונים?!

גב' נפחא (צוחקת): מה זה עלה על דעתך?

גב' כספי (מתנצלת): אני יודעת?… חשבתי… כי אם לובשים על זה עוד משהו, הלא אז כבר אין איש יודע —

גב' נפחא: אבל אני יודעת! וזה נותן לי מצב־רוח. (מחזירה את הקומביניזון לתיק; בהליכה לעבר המסדרון החיצוני) בקומביניזון כזה יש לך בטחון פנימי, יש לך הרגשה שאת שייכת לחברה מעולה יותר.

גב' כספי (בהליכה; אחרי הגברת נפחא): זהו, זהו. צריך רק להתרומם מעט, להביט קצת מלמעלה — (שתיהן נעלמות במסדרון)

כספי (יוצא מפינתו מטושטש והמום): יחיאל כספי! יחיאל כספי! הסוציאליסט הותיק!… מי שהיה נואם בנעוריו, אידיאולוג! — לאן הגעת? מה נעשה בין כותלי ביתך? (לאשתו החוזרת אל החדר) “מזל טוב”! קנית פרוטקציה בשעון זהב. ומחרתיים תקבלי “טרנספורט” חדש, סחורה טרייה?…

גב' כספי (אגב סידור החדר): אה, האזנת שם מאחורי הוילון, האזנת? אולי סוף־סוף תלמד משהו מהבריות? “המדינה — זה אני”, שמעת? אני, אני, אני! — מסיבת יום הולדת עם מאות אורחים, עם קונסולים, עם קומביניזונים של פופלין צרפתי ומלמלה שווייצרית, שמעת? והחשיבות, והכבוד —

כספי: הגברת נפחא שלך היתה בעלת קיוסק עלוב. איך הם הגיעו לעשירות שלהם? בדרכים כשרות, סבורה את?

גב’ כספי: חחח, שיראו לך הכשר מהרבנות! (בארסיות) אתה, אתה שעון מקולקל! העולם רץ קדימה, ואתה נשארת עומד במקום אחד.

כספי: העולם רץ! לאן הוא רץ? — איך את מרשה לעצמך לעסוק בשעונים מוּברחים, להזיק למדינה?

גב' כספי: הכול בשביל עליזה. ועליזה — זה ענין מדיני. מלכת־יופי — זה אינטרס מדיני ממדרגה ראשונה. מלכת־היופי משתתפת במגביות בחוץ־לארץ? המגבית מכניסה מטבע זר לאוצר? אם כן, מה זה? פגיעה במדינה, או הצלת המדינה?

כספי: ראית גנב, שאין לו תירוץ להצדקת עצמו?! — מי התיר לך לעבור על חוקי המדינה כדי להציל אותה?

גב' כספי: מי, ומה, ואיך, וכיצד? אני כבר מכירה את הפילפולים שלך. לך להסביר לתייש מה טעמה של שוקולודה… כשאין לך מרץ, אין לך יוזמה, אין לך שאיפה, אין לך אמביציה —

כספי (בהתלקחות פתאומית): בענין זה יש לי אמביציה! יש לי מרץ! חכי־חכי, אני עוד אראה לך —

צחוק קולני בלתי מרוסן פורץ מחדרה של עליזה. הדלת נפתחת. עליזה רצה במדרגות למטה וצוחקת בלי־הרף; ידיה ורגליה כרוכות ברצועות בד. גם על שפתה העליונה רצועה צרה. קיקיון — בעיקבות עליזה. אחריהם — ברבש וטוני.

ברבש רוצה להתנפל על קיקיון, וטוני מתלבט לעצור אותו על המדרגות.

ברבש: לדגדג בחורות? אני אראה לו איך לדגדג!

טוני: הוא לא עשה כלום. זה מהמישחה, מהדייסה — הלא ראית —

עליזה (מתפתלת על הספה): אוי, זה מדגדג אותי, זה מדגדג אותי עד מוות. אני אסיר את זה. אני אסיר את זה.

גב' כספי: ליזינקה, יקירתי, התגברי; זה רק ברגע הראשון, זה יעבור תיכף —

קיקיון (מכרכר על יד עליזה, ממתיק את עצמו): זה למדגדג? מֶה זה לטוב. זה לה חלק, לה חלק, אין שערות, פוליטיר…

ברבש: פוליטור־מניקיור? — שיילך לפאריס! שם יעשה לבחורות למדגדג —

קיקיון (מתריס כנגד ברבש): ווֹאלה! לה גנגסטר כזה! פפוּי!

ברבש (משתחרר מידי טוני): פפוי פפוי? תיכף אני עושה לך “פפוי פפוי” אחד, ותזכור את זה כל החיים שלך! (מזנק אל קיקיון: קיקיון בורח, מסתובב בחדר, ברבש רודף אחריו, מסלק מכשולים בדרכו. גב’ כספי וטוני רצים אחרי ברבש בצעקות, עליזה מוסיפה להתפתל בצחוק. בשיא המהומה והצריחות מופיע בפתח גדעון — צעיר חזק, שזוף, במכנסי־חאקי קצרים, על כתפו ילקוט־גב. כולם נרתעים לצדדים)

עליזה (קמה מהספה, פושטת ידיה לקראתו): גדעון!

גדעון (צועד לתוך החדר; לעליזה): מה המסכה הזאת? (מביט על סביבו) באתי לסדר חתונה, ומצאתי נשף־פורים!…

טוני, עליזה, גב' כספי: חחח, “פורים” הוא אומר!…

קיקיון: ס’אֶה פורים דה ליופי!

כספי (בחמת רוחו, בקול גדול, כשהוא מנענע ידיו מעל לראשו): “פורים־דה־לקומביניזון”!

מערכה שניה

תמונה א

(התפאורה כמו במערכה ראשונה. בוקר מעונן. עליזה לבושה חלוק קל, עומדת לפני המראה ומטפלת בפנים. גב' כספי תופרת במכונה.

עליזה (שרה אגב טיפול): “צריך לצלצל פעמיים, צריך להגיד ערב טוב, ואז נפתחות הדלתיים, ואז נפגשים במבט” —)

גב' כספי (מפסיקה את התפירה, מרימה מעל המכונה כעין אפודת־בד ארוכה בצורת מחוך; לעליזה): בואי הנה ותמדדי.

עליזה: לא. אינני רוצה. אמרתי לך כבר.

גב' כספי: אבל את צריכה ללבוש את זה.

עליזה: מלבוש נאה. מתאים בדיוק ל“טיפוס רומנטי”.

גב’ כספי: היום תניחי את הטיפוס הצידה. גם את כל הטיפולים נבטל היום. היום את צריכה לעזור לי בעסק…

עליזה: מה לי ולעסקים שלך?

גב' כספי: את מוכרחה לנסוע אתי היום. צריך להעביר את הטרנספורט החדש של ר' ניסן. אני חייבת לברבש, לטוני, לקיקיון. איך אשלם לכולם?

עליזה: כל הזמן אמרת, שההוצאות אינן נוגעות אלי, ואיך את מעיזה כעת לדרוש ממני —

גב' כספי: שקט. גדעון בא. (משליכה את האפודה על המכונה ויוצאת אל המטבח)

גדעון (בא מהחדר הסמוך, גבות עיניו מכווצות, ואצבעו מגרדת קלות בעורפו, כמבקש להיזכר בדבר־מה): היום יום רביעי או חמישי — אה ליזיק?

עליזה: (נוטלת רשימה מעל השולחן הנמוך): רגע אחד, הנה התוכנית. (קוראת) “טיפול בתסרוקת” — ובכן, היום יום רביעי.

גדעון: כך? זהו לוח הימים של ה“טיפוס הרומנטי”?

עליזה (בגינדור): מה יש? לא אוהב “טיפוסים רומנטיים”? (מדקלמת ומדברת בנוסח הטיפוס הרומנטי, כפי שהגדיר אותו טוני במערכה א'): “יום אביב, יום זיו וזוהר; שטופת־שמש כל העיר; הידד, הידד, ימי הנוער” —

גדעון (משסע): טיפוס רומנטי צריך גם לדקלם?

עליזה: ועוד איך! אני צריכה גם לנהל יומן, אבל אין לי כבר פנאי לחשוב, להמציא משהו.

גדעון: אפשר לקחת אצל מישהו, להעתיק. אני אשיג לך…

עליזה (צוחקת, מסיחה דעתה מה“טיפוס”; בטון צברי רגיל): שמע, גידי, לא סיפרת לי עדיין איזה סוג תרנגולות הכנסת ללוּל.

גדעון: כל כך חשוב לך?

עליזה: טיפש, שכחת? בהכשרה הייתי לוּלנית מצויינת. אתה זוכר את התרנגולת עם העיניים החולות? סידרתי לה משקפיים והתהלכה כמו פרופסור.

גדעון: כמו קיקיון שלך עם הבלורית…

עליזה: עזוב שטויות. — ואיך הנטיעות? מה נטעת על יד הבית?

גדעון: עצי פרי. אפילו גוּיאבות.

עליזה: גוּיאבות? — שמע, הלא זה חלום שלי!

גדעון: גם אבוּקדה.

עליזה (מהרהרת): אבוקדה, אבוקדה? — חכה, נראה מה כתוב על זה ב“מדריך” שלי. (תופסת ספר מעל השולחן, מדפדפת בו) הנה; “אבו עלי”, “אבו־חסאן”, תיכף נמצא “אבוקדה”. זה בוודאי מישהו ממשפחת המוּפתי, כן?

גדעון: איזה מופתי? אבוקדה הוא מין עץ כזה. גם הפרי נקרא כך. דומה לאגס, גדול וירוק. בפנים גלעין גדול, קשה.

עליזה: אה, ככה? טוב מאד. זה חשוב לי, לשיחה בחברה. (שוב בטון המלאכותי) “אבוקדה”? — הו, זהו מין עץ כזה. הפרי דומה, נוּ — לאגס גדול…

גדעון: את כבר שוב סוחבת עליך את ה“טיפוס” שלך? שמעי ליזיק, למה את עושה מעצמך איזה מין איטרייה מסולסלת?

עליזה (מתחנחנת בנוסח הרומנטי): גידי, דבר בסגנון קצת יותר פיוטי.

גדעון (במורת רוח): אח, זה עולה לי כבר על העצבים.

עליזה (כמקודם): חודש ימים, גידי, אין לך סבלנות? — חודש ימים…

גדעון: איזה מין טון! “מייאו, מיאו” — מה את מתחתלת ברוטב לירי כזה? לעזאזל, תמיד כשהיינו נפגשים, היית קופצת כנגדי, תולה את עצמך על צווארי בצריחה, והרגליים באוויר, — עכשיו אפילו לא ישבת על ברכיי פעם אחת.

עליזה (בעינים “חולמניות”): אתה רוצה שאשב על ברכיך, גידי, רוצה מאד? (מפשילה שערותיה, שטה אליו בתנועה פלאסטית, יושבת על ברכיו. גדעון מחליק על ברכיה בחיוך, מוכן לנשק אותה)

עליזה (מרחיקה את ראשה, מאיימת על גדעון באצבע): “שי איז קיססאֶיבּל בּאט אַנקיססד!”…

גדעון: איזו צרה חדשה?

עליזה: הטיפוס הרומנטי מוכן לנשיקות, אך אינו מתנשק.

גדעון (מנער את עליזה מעל ברכיו, קופץ ממקומו): לעזאזאל כל הטיפוס המטופש הזה!

עליזה (מתקלפת בבת אחת מהנוסח הרומנטי; בהבעה צברית מובהקת):בלי פקודות. אתה לא רמטכ"ל פה!

גדעון: אני לא שואל אותך!

עליזה: ואני מצפצפת! (נבהלת) אוי, איך אני מדברת?! אתה מוציא אותי מן הכלים! אתה מוציא אותי מן הכלים!

גב’ כספי באה בחרדה מן המטבח. כספי יוצא מפינתו.

גב' כספי: מה־יש? מה קרה? מה קרה פה?

עליזה (לאמה): שתקי, שתקי גם את. מה אתם רוצים ממני כולכם? (בורחת אל חדרה)

גב’ כספי: היא כל־כך מעוצבנת היום. ואנחנו כל־כך טרודות היום. אם יבוא מישהו — תגידו, בבקשה, שעליזה סובלת מכאב ראש. (פונה לעלות לחדרה של עליזה)

גדעון: רגע אחד, גברת כספי, אנחנו מוכרחים לגמור את הענין.

גב' כספי: מה החיפזון? נספיק, נספיק.

גדעון: לא. אני עזבתי את הכול ב“תל יורם” לידי השכנים: פרות, ירקות שצריך להשקות, לול —

גב' כספי: גם לול סידרת כבר. זה באמת נפלא.

גדעון: מוזר. עד עכשיו, גברת כספי, לא התעניינת ביותר במשק שלי…

גב' כספי: מדוע לא? אני שמחה מאד.

כספי (לגדעון): מה, לא ידעת? זוגתי אוהבת תרנגולים ותרנגולות עד כלות הנפש…

(גב' כספי נועצת בבעלה מבט קטלני.)

גדעון: העיקר, הלא באתי בשביל ענין מסויים, עניין החתונה, ואני רוצה לגמור.

גב’ כספי: בבקשה, בבקשה.

גדעון: ובכן, הייתי ברבנות, וקבעתי למחרתיים.

גב' כספי: חופה — מחרתיים? איך אפשר?

כספי: מדוע לא? תמיד אמרת שאין את רוצה פירסום והזמנות, פשוט ייכנסו למשרד הרבנות, יעמידו חופה, וחסל.

גב’ כספי: מילא, באין ברירה, כשהיינו דחוקים… אבל עכשיו, תודה לאל —

כספי (לגדעון בהבעה רבת־משמעות): עכשיו גילינו מיכרה זהב בשותפות עם צדיק אחד, ר' ניסן…

גב' כספי (צוחקת ועיניה שורפות את בעלה): הוא באמת נחמד, יחיאל שלי. תמיד הומור, תמיד בדיחות־הדעת. (לגדעון, במתיקות יתירה) אתה צריך להבין, יקירי. עכשיו, כשאנו רוצים לסדר חתונה כהלכה, דרוש זמן — נוּ, לפחות, חודש ימים.

גדעון: גברת כספי, אגיד לך את האמת: דווקא זה, את מבינה, במידה שאת מתוקה אלי יותר, נעשה לי משום־מה מר יותר. תמיד היית מביטה עלי כמו — כמו על מטאטא שהעמידו לך באמצע הדרך, ופתאום — אני מרגיש שיש לך כוונות…

גב’ כספי: תסלח, בבקשה. אומנם אתה הולך להתחתן, אבל האמינה לי, עדיין אתה — ילד. לא רק אתה, גם היא, עליזה, וכל הדור הזה שלכם. פעם בני־אדם מתחתנים היו מסוג אחר. רציניים יותר, מבוגרים יותר; היתה הבנה, ידיעת־חיים. הבטתי עליך כך, או הבטתי אחרת — הלא צריך להבין מה מתרחש בלב אם… כל־כך קל להינתק?… (מגישה את המטפחת לעיניים) עד שמגדלים בת. עד שזוכים… אבל, מילא. (אגב כניסה לחדרה של עליזה) אין ברירה. דרך העולם בכך —

גדעון (שותק, רגלו האחת על שרפרף, מרפק ידו על הברך, סנטרו נשען על כף היד, מהרהר)

כספי: ניגון יפה שרה לך זוגתי, נתרשמת?

גדעון: משהו יש בזה. רגש־אם. כשאני חושב על אמי, נדמה לי שגם היא —

כספי: ואתה מאמין בפזמון הזה על הכנות לחתונה פומבית?

גדעון: אח, אני מבין. בעיקר, רוצה היא להרוויח זמן עד —

כספי: עד שהשועל יוציא את נתח הגבינה מפי העורב…

גדעון: שטויות. עליזה אוהבת אותי.

כספי: אלוהים עצמו אינו אוהב, שיעמידו אותו בנסיון. מלכות היופי האלה אינן יכולות לשוב אחר כך למסלול, לאורח החיים הרגיל; ה“טארארם” הטיפשי הזה מבלבל את דעתן, המחוגים מתרוצצים אצלן כמו בשעון מקולקל…

גדעון: חכה, חכה, מר כספי, לא צריך לרוץ לפני הסוסים. עליזה בחורה נחמדה, בעיניי היא הכי־נחמדה, אבל בעיני אחרים, בעיני שופטים —

כספי: שופטים, אתה אומר? חחח, אינך מכיר את החותנת שלך. ראית פעם מקדח חשמלי, כשהוא מקרקר ופורץ כביש מרוצף?

גדעון (צוחק): פיאט! פיאט בוקע טנקים!

כספי: כן, זאת היא חותנתך. היא כבר הגיעה לכל המקומות. (בסודיות) יש רק עצה אחת, זו שאמרתי לך. אם תסכים לתוכנית שלי, אזי אנו מחסלים את כל האנדרלמוסיה בבת־אחת.

גדעון: הירהרתי בתוכנית שלך, מר כספי. היא נראית לי פנטסטית מדי…

כספי: שמע, בחור. בימי נעוריי הייתי אני איש־מחתרת, הראשון במפלגה. ומלבד זה, הלא אני שען לפי מקצועי. במקצוע שלי אין פנטסיות. גלגל לגלגל וקפיץ לקפיץ. התוכנית שלי עשויה בדייקנות מדוקדקת. זה ידפוק כמו שעון.

(צפצוף עליז נשמע במסדרון. טוני נכנס במצב־רוח מרומם.)

טוני: הללו, מיסס עליזה! — האינטרוויוּ! האינטרוויוּ!

כספי: עליזה איננה. נסיעה דחופה.

טוני: הו, עסק ביש. מחר פגישה ראשונה עם חבר השופטים. במעמד עתונאים. אנחנו מוכרחים לעשות חזרה לקראת האינטרוויו.

כספי: “ודע מה שתשיב” — אה?

טוני: כמובן. התשובות האלה חשובות מאד. אשתקד, למשל, שאלו את אחת המועמדות: “מה הוא המאכל החביב עלייך, גברתי?” ומה. היא ענתה, לפי דעתכם? — “פאלאפל! פאלאפל עם חומוס.”

כספי (בצער מדומה): איי־איי־איי, ביזיון שכזה!…

טוני: אין זה צחוק. תשובות אלה יש להם רזונאנס בין־לאומי!

גדעון: ואתה אדון פרחחי, אתה הוא נושא התרבות אצלנו. רואים, רואים: כל המוסיקה פה על חולצתך: כנורות, מנדולינות, גיטרות — תזמורת סימפונית.

טוני (מסתמר): הו־הו, קמת על צידך השמאלי, מיסטר חתן. אתה כאן אורח נכבד, לא אתקוטט עמך. (פונה לצאת) אתה, מר כספי, מסור בבקשה, לרעייתך שאני אכנס שנית בערב. היא יודעת לשם־מה… (בעוברו על יד גדעון) “קיפ סמיילינג, מיסטר!” — לחייך מעט, להצטחק! אל תהיה קודר כל־כך, מיסטר חתן. גוּד בּאיי! (מצפצף מנגינה ויוצא)

כספי (לגדעון): נו, מה אתה אומר על ה“ציפור” הזאת? זהו עכשיו הנוסח העירוני שלנו. שלפוחית ריקה! הילולא וחינגא על בלימה, על הבל וריק! — לא, בשבילי די. אני יוצא לכפר. אם תסכים אסתדר על ידך, ולא — אנסה במקום אחר.

גדעון: נתחשק לך להיות חקלאי לעת זקנה, מר כספי.

כספי: כן, חקלאי, חקלאי. אני רוצה לגדל תפוח־אדמה שלי, עגבנייה שלי, פרה שלי — הרחק מכל העסקים האלה ומכל “היופי” הזה של היום.

גדעון: הו, מר כספי, אתה מרביץ לי כבר “ציונוּת”.

כספי: כך? יפה. אם־כן, אמור לי אתה, בבקשה: מדוע הלכת אתה ישר מן הצבא למושב “תל־יורם”? לא יכולת למצוא פרוטקציה ולהסתדר באיזה משרד?

גדעון: במשרד?! במקום שאחד מתבטל, השני עוזר לו, והשלישי מקשר ביניהם… — תודה רבה, אני אוהב לעבוד.

כספי: טוב. ומדוע הלכת דוקא ל“תל־יורם”, לישוב־ספר? לא היו מקבלים אותך בקיבוּץ ותיק, מסודר?

גדעון (בטון רציני): מר כספי, אצלי הגב תפור בתריסר מקומות. מימיני ומשמאלי נפלו חברים לעשרות. כולם — בחורים כארזים. ואם השטחים האלה, שכבשנו בדם זה, יישארו ריקים, אזי אני אומר לך, שזה היה בּלוף מחוּרבן: יקחו מאתנו את הכול כמו כלום.

כספי: ומה שאתה אמרת עכשיו זה לא “ציונות”?

גדעון (נבוך כלשהו): זה — מה שאני אמרתי, זה היגיון פשוט.

כספי: בסדר. בסדר. האמינה לי, שנינו אומרים אותם הדברים, אלא כשהדברים יוצאים מפי, אתה קורא לזה “ציונות”; כשאתה אומר אותם, זה נקרא “היגיון”. (גדעון מנסה להעיר משהו) טוב, טוב, תקרא לזה “ציונות”, תקרא לזה “היגיון”, אבל זוהי הדרך. אצלי זה מנוי וגמור: לחלץ את עליזה, לעקור את ה“דיבוק” שנכנס באשתי היקרה, ושכולנו יחד נסתדר ב“תל־יורם”.

גדעון: טוב ויפה. השאלה היא רק איך להגיע לכך, והאמצעים שאתה מציע, מר כספי, האמצעים — הם בניגוד לטבעי. אני מציע ללכת “דוּגרי”: פליט־פליט־פליט על כל הפשפשים האלה, השורצים פה מסביב לעליזה, וחסל כל העסק.

כספי: חס וחלילה. אם תתחיל ביד חזקה, תצא נגדך עליזה עם ה״דווקא" שלה… כאן מוכרחים ללכת סחור־סחור, שייווצר מצב כזה, מצב קטסטרופלי, המניח רק מוצא אחד: ללכת לכפר. — אל תהיה עקשן. בוא אתי אל פינתי, ואראה לך מה שהכנתי… (צועדים לעבר הפינה ורואים את ברבש תוקע ראשו בחלון הפתוח לחצר)

ברבש: בא זה “דוקטור מאבוּז”? — אם הוא פה, אני לא נכנס.

כספי: קיקיון איננו כאן.

ברבש: אבל אני ראיתי פרצוף שלו — מסתובב על יד הבית עם זה ה“מטאטא” שלו על הראש.

גב’ כספי (יוצאת מחדרה של עליזה): הוי, אתה תסלח לנו, אדון ברבש, עליזה סובלת מכאב ראש, היא לא תוכל לקבל את המסאז' היום.

ברבש (רץ להיכנס הביתה; שומעים את קולו במסדרון): עליזה חולה? כואב הראש? לא תקבל מסאז' היום? (נכנס) חושבים ברבש מטומטם, לא מבין כלום. זה “דוקטור מאבוז” שם בחדר שלה; עושה “פוליטור־מניקיור”, ולברבש אומרים “עליזה חולה!” (מתכון לעלות לחדרה של עליזה)

כספי (לגדעון): אתה רואה מי שׂורר בביתי!

גדעון (חוסם את הדרך לפני ברבש): הֶי, שמע בחור: אחורה פנה! אחת־שתים!

גב' כספי: אבל מה איכפת לכם? שיעלה! שיביט!

גדעון: מה הוא כאן? ראש משטרה? עושה חיפוש?

ברבש (אחרי הפסקה): אתה חתן שלה? בסדר. אתה גיבור מולדת, הרבצת למצרים בנגב — לא רוצה עסקים אתך. (בקול מוגבר) אבל די. חלאס. עבודה שלי — קדוש!

גב’ כספי: אדון ברבש, כולם יודעים: יש לך ידי־זהב. אבל זה מקרה, מחר נמשיך.

ברבש (דופק על השולחן): חלאס! לשלם הכסף. כל הכסף — במקום. עשר פעמים — מאה לירות.

גדעון (לכספי): עשר לירות מסאז' אחד?

כספי: בתוספת לגימה וקינוח־סעודה.

גב' כספי: ברבש יקירי, אסור לך לעזוב אותנו באמצע.

ברבש: בקשה. לא איכפת לי. ברבש אומר מלה — זה קדוש. כל הכסף — במקום!

גב’ כספי: בין כה וכה אין לי עכשיו, לא ידעתי שאתה —

ברבש: טוב. בקשה. אני מחכה עד בלילה. בשביל החתן. בלילה אני בא. לא יהיה הכסף, אוי ואבוי… (פונה לצאת)

גב' כספי (אחריו): אבל תבין, אדון ברבש, הלא אתה אדם חביב כל־כך.

ברבש (בפתח): אמרתי חלאס. דיבור אחרון — בלילה. לא יהיה הכסף, כל הבית שלכם רוקד “סאמבּה” והולך ל“אלטע זאכין”!

גב' כספי: אבל רגע אחד — (ברבש אינו שם לב. יוצא) מילא, אצטרך כבר להוסיף לו משהו כדי לפייס אותו. צרה שכזאת. (צפירת מונית מגיעה מן החוץ) זאת היא הגברת נפחא. אוי, רע לי בלב. (לגדעון) אתה תסלח לי: תצאו, בבקשה, לכמה רגעים. תטיילו ברחוב, או תשבו בגינה. (ממהרת לצאת; בפתח, לכספי) שמעת? בחוץ, בחוץ, — לא מאחורי הוילון באוזניים זקופות… (נעלמת)

כספי (מושך את גדעון אל פינתו): דווקא פה, תחת השולחן שלי. אתה מוכרח לדעת את הכול… (נעלמים מאחורי הוילון)

(גברת נפחא באה מן החוץ נרגשת, נושמת ונושפת, כולה — חימה. גברת כספי — אחריה.)

גב' נפחא (מטילה על השולחן את השעון עם השרשרת, שקיבלה מידי גב' כספי): זהב! זהב טהור! — מפף!… מירמה כזאת, שנטאז' כזה! טוב שבעלי הוא זהיר ובדק את הבחינה. לי זה לא היה עולה על הדעת, אל־אלוהים!…

גב' כספי: גברת נפחא יקירתי, הלא אמרתי לך שאינני בטוחה —

גב' נפחא: את אמרת?! — לא, את רצית להוציא ממני פרוטקציה במירמה ולתקוע לידי סמרטוט כזה. הלא זה בצל ולא שעון בצל ירוק מכוסה בחלמון של ביצה!

גב' כספי: תזכרי, גברת נפחא, אני התחננתי לפנייך: חכי לטרנספורט החדש…

גב' נפחא (מתרוצצת בחדר): כך לנצל את האמוּן שלי, את היחס האינטימי שלי — את הקומביניזון שלי הראיתי לה!

גב' כספי: אבל אני אחליף לך, גברת נפחא, תיכף ומיד אני נוסעת, אני מבטיחה לך.

גב' נפחא (כלא שומעת): הו, אני אשמה בכול. אני בעצמי, עם התמימות שלי, עם טוב־הלב שלי. לא לחינם אומר לי הקונסול: “סיניורינה יקרה, את פשוט נאיבית כמו ילד קטן”.

גב' כספי: בחיי, שהוא צודק, הקונסול הנחמד. עד מאה ועשרים שנה יחיה הקונסול הנחמד! ואת תראי, גברת נפחא, כל הטרנספורט יהיה לרשותך. תבחרי לך מה שתרצי —

גב' נפחא (אינה נרגעת): “מלה טובה!” — הוא לא רוצה כסף בעד השעון, רק “מלה טובה”… חכי, חכי, בעלי כבר ימלמל לכם מלה כזאת, שתחלחל לכם במעיים ובכל האיברים, מפּף!…

גב' כספי (בחרדה): גברת נפחא, את מתחייבת בנפש הילדה. מה את סחה? אני נשבעת לך: שמיים וארץ יתהפכו, והשעון יהיה בידך לזמן הנכון. אם את רוצה תבואי אלי בערב, אם לא, יכולה אני להביא אלייך —

גב' נפחא (נחרצות): תבואי אלי. אבל זכרי: המסיבה מתחילה בתשע. אם לא תמציאי לי עד אז, אזי — (בהדגשה מרושעת) היפיפיה שלך עם ההופעה המלכותית שלה, יכולה ללכת לעשות ספוֹנג’ה במקום לקבל את הכתר של מלכת־יופי! — מפּף! (יוצאת)

(גברת כספי מהלכת בחדר, פוכרת אצבעותיה בהתרגשות; רואה פתאום את עליזה על המדרגות.)

גב' כספי (לעליזה): שמעת? שמעת?

עליזה (מניעה ראשה; ברצינות רבה): שמעתי. שמעתי.

גב' כספי (תופסת את האפודה מהמכונה): אם־כן, לבשי את זה מיד ונצא לדרך.

עליזה (בצעקה): לא. לא. לא.

גב' כספי: אוי ואבוי לי, מה את מפחדת? הביטי, הלא זה כמו חזייה, כמו קוֹרסט אלגנטי. והכל ייכנס לכיסים. הביטי: הגדולים בכיסים הגדולים, והקטנים בכיסים הקטנים, ומשחילים את השׂרוכים והרצועות, והכול מקוּשר ומהוּדק, — זה יהיה יצוּק עלייך כמו קורסט מצויין.

עליזה: אני לא יכולה לעשות ענינים כאלה. זה מאוס עלי.

גב’ כספי: זה מאוס עלייך? — ומניין לך שמלת הטאפטה? וההדרכה של טוני, והמסאז', והטיפול של מוסיה קיקיון?

עליזה: אני לא ידעתי. אני לא הייתי מסכימה. אני יכולה גם עכשיו לצפצף על כל העסק.

גב’ כספי: לצפצף?! — ומה תגידי לבעלי החובות? הלא יקרעו אותנו לגזרים. ברבש עצמו יעשה לנו בבית חורבן בית־המקדש!

עליזה: אני לא אלבש קוֹרסט עם שעונים, אפילו אם יתלו אותי.

(רצה אל חדרה. גב' כספי ממהרת אחריה)

גב’ כספי: את תלבשי, מירשעת, את תלבשי, ולא — יכה אותנו השבץ, את שנינו יחד, בזה המקום. (סוגרת אחריה את הדלת בחדרה של עליזה)

(גדעון פורץ מאחורי הוילון של פינת כספי, מוכן לעלות בזינוק לחדרה של עליזה.)

כספי (עוצר בעדו): בשקט. בשכל. (גדעון נעצר) עכשיו אתה משוכנע?

גדעון: כן, הגיעו מים עד —

כספי: עד הקורסט!

תמונה ב

(מחוץ לעיר.)

(בחזית — כביש. מעבר לכביש, לעומק, סוכת־חנייה לאוטובוסים. על יד הסוכה — ספסל. מימין לסוכה — גדר של שיחי־צבר. משמאל — באלכסון, לעומק — דרך־עפר, ועליה נראה חלק אחורי של טנדר, השמיים מעוננים. מטפטף גשם.)

(עם פתיחת המסך. נשמע מאחורי הקלעים, מימין, טירטור של אוטובוס שנעצר. מן הצד ההוא באים הגברת כספי ור' ניסן. את הגברת כספי אין להכיר כלל. היא חבושה מטפחת, הקשורה מתחת לסנטרה; על עיניה — משקפיים כהים. גופה, בחלקו העליון, וכן גם מן המותניים ולמטה — מרופד כהלכה. היא נושאת בידיה סל־ירקות. לפי התלבושת והמראה דומה היא לאיכרה שמנה, בת־מושבה. ר' ניסן במראהו הרגיל, נושא תחת בית־שחיו תיק של טלית ותפילין. בעקבות השניים הולכים כספי וגדעון. כספי, במראהו הרגיל, ללא כל שינוי. גדעון לבוש כשוטר; על עיניו משקפי שמש, ופניו עטורים זקנקן צהוב.)

ר' ניסן (לגדעון): אדוני הסרז’נט, עלילה הוא מעליל עלי, השען הזה. לא היה ולא נברא.

גדעון (בשינוי־קול): קדימה, קדימה. שבו על הספסל.

ר' ניסן: ובמזג אוויר כזה. בגשם. —פֶה, כספי; פה, אני אומר לך.

כספי: אין לנו פנאי לדיבורים, ר' ניסן. (לגדעון) אדוני הסרז’נט, מה דעתך, כדאי לבדוק באוטובוס?

(גדעון מניע ראשו לחיוב; שניהם עוברים ימינה.)

גב' כספי (יושבת על הספסל): אסון גדול, ר' ניסן, אסון גדול!

ר' ניסן: אל תפתחי פה לשטן, אשה.

גב' כספי: אבל מה יהיה עכשיו?…

ר' ניסן: מה צריך להיות? בשום פנים אין להכיר אותך בלבוש זה, רוצה לחטט בין הירקות, יחטט לו; הלא שם אין לנו כלום. העיקר אל תרבי שיחה; ישאל מה שמך, תגידי לו איזה שם מן ההפטוֹרה, ככה באינפוף, נאמר (מאנפף) גנסיה, גנסיה נחמני.

גב' כספי: לא זה העיקר. (תופסת במותניה) אוי ואבוי, אסון גדול!

ר' ניסן: גוואלד, אידענע, שלא יתחשק לך ללדת פה על אם הדרך. נדמה לי שאת פטורה כבר ממצווה זו…

גב' כספי: איזו מצווה! איזו לידה! — הרצועות נקרעו לי שם. הסחורה גולשת, ירדה ליד המותניים משני הצדדים…

ר' ניסן: שא־שא, תימכי את המותניים בידייך, שהסחורה לא תגלוש, והאנחי כל הזמן, האנחי בקולי־קולות, והתפתלי כנחש. הרעישי עולמות: אתקפה יש לך — כיס המרה, אוּלקוּס, התהפכות המעיים, והעיקר — לא לקום מן המקום.

(כספי וגדעון חוזרים מצד ימין.)

ר' ניסן: שמע, אדון כספי, זה שנעשית בלש, סוכן־משטרה — מילא; בימינו אי אפשר להתקיים מפרנסה אחת… אבל ביחס אלי — הרי אתה מכיר אותי, מה זה נטפלת אלי?

כספי: מכיר, מכיר אותך היטב… עכשיו נעשה היכרות עם התיק שלך! (לגדעון) אדוני הסרז’נט, הואילה בטובך, משש נא בכליו של מכובדנו, ר' ניסן שיחיה.

ר' ניסן (מרים את תיקו; בתרעומת): טלית־ותפילין! טלית־ותפילין אף הם כבר בגדר קונטרובּנדה אצלכם? אוי, רבונו־של־עולם! “ארץ ניתנה בידי רשע”! (תוחב לידי גדעון את התיק) הא לכם, הא לכם!

גדעון (מחפש ומוציא מתחת לטלית ותפילין צרור נקניקים): ומה זה, למשל?

ר' ניסן: מה פירוש? נקניק! נקניק כשר בתכלית הכשרות.

כספי (נוטל את הנקניק לידיו, מניפו למעלה ומסובבו): רבי נקניק ברבי ניסן, איזה שעונים אתה נושא בבטנך: “זניט”, “דוקסה”, “אומגה”? (לגדעון) תן את הסכין שלך, סרז’נט!

(גדעון: מוציא את סכינו, פותח את הלהב)

ר' ניסן (בחימה שפוכה): מה? בסכין שלכם? “טרפניאקס”! הרי אתם חותכים בסכינים שלכם כל טריפה ונבילה. אין לכם רשות להטריף את הנקניק שלי! לכלבים אצטרך לזרוק אותו. אני ארעיש עולמות!

כספי (מוסר את הנקניק לגדעון): טוב. נפתח את הנקניק במשטרה. נזמין סכין מיוחדת, ישר מבית החרושת. (פונה לגב’ כספי היושבת על הספסל, ראשה כבוש בזרועותיה המשולבות על המשענת, והיא מתפתלת בגניחות) עכשיו הגיע תורך, גברת נכבדה. קומי־נא, במחילה מכבודך, ונחזה בך.

(גברת כספי אינה משנה את מצבה, מוסיפה להתאנח.)

ר' ניסן: גזלנים! רשעים מרושעים! מתעללים בנפש חיה. בן־אדם מתפתל לעיניהם במכאובים, בקור, בגשם.

כספי (רומז לגדעון, וזה מוציא מכיסו דפדפת ועט נובע; — לאשתו); מה שמך, גברת נכבדה?

(גב' כספי מאנפפת משהו מבלי להרים ראשה)

כספי: מה את מאנפפת שם, מדאם?

ר' ניסן (ברוגזה): “גנסיה” היא אמרה לכם, “גנסיה”.

כספי (לגדעון): “גנסיה” היא אמרה?

גדעון: משהו בדומה לזה. (רושם)

כספי (מתכופף אל אשתו): ושם־המשפחה, אה?

גב' כספי (מבלי הרים ראש, באינפוף): נמפּמפּפּי.

כספי (מרים ראשו; לגדעון, בתימהון): נאמפּאמפּאפּי?

ר' ניסן: “נחמני” היא אומרת: גנסיה נחמני מעפולה, רחוב שמואל הנגיד, מספר ארבעה.

כספי (לר' ניסן): וכיצד העלית אתה את שמה וכתובתה? ברוח־הקודש? בנבואה?

ר' ניסן: מה נבואה? מי נבואה? קרובת משפחה של זוגתי. נוסעת אל אחותה בירושלים.

כספי: ומדוע היא מפמפּפּת" ככה?

ר' ניסן: סדום! סדום ועמורה! בן־אדם יש לו אתקפה, גווע לעיניהם, והם מחזיקים אותו בגשם, עושים להם חוּכא ואיטלוּלא. הנה הסל לפניכם. עשו בדיקה, וסוף לדבר.

כספי: לבדוק בסל? אתה יודע בדיוק איפה צריך לבדוק…

(אנחותיה של גברת כספי מתגברות.)

ר' ניסן: גזלנים! האשה זקוקה לבדיקת רופא, ולא לבדיקת משטרה.

כספי (לגדעון): אדוני הסרז’נט, בוודאי עברת קוּרס עזרה ראשונה. אולי תמשש בדופק שלה?

גדעון (נוטל כף ידה של הגברת כספי, בעוד זו אינה מרימה את ראשה ממשענת הספסל; מביט על שעונו): הדופק בסדר. (לגברת כספי) לשכּב, בבקשה. (מנסה בעדינות להטותה אחורנית כדי שתשכב; גברת כספי מתפרצת בגניחות קולניות)

ר' ניסן (מרתיע עצמו קדימה): בזהירות, בזהירות, הניחו לה.

כספי (לגדעון): נסה לבדוק אותה מצד הגב תחילה.

גדעון (מקיש באצבעו על גבה של גברת כספי, מעשה רופא — מלמעלה למטה; מגיע עד שיפולי המותניים, מתעכב, מקרב את אוזנו): כאן מדרדר משהו. דופק.

ר' ניסן: חידוש גדול! דופק אצלה! — אחרי הבהלה שעשיתם, באמת נס גדול הוא, שהלב עדיין דופק אצלה…

כספי: איזה לב? הלב הוא בצד שמאל מלפנים, ואצלה דופק פה, מאחור בצד ימין, סמוך למותניים.

ר' ניסן: גוואלד, הם עשו לה נפילת־הלב, מרוב פחד יצא אצלה הלב ממקומו!

גדעון (מצמיד אוזנו במקומות אחרים על הגב ובאזור המותניים): דופק… דופק… גם פה. גם פה.

(ר' ניסן נסוג חרש לעבר גדר־הצבר; נעלם.)

כספי (מתקרב, מקשיב גם הוא בשימת־אוזן): הפלא ופלא. בכל מקום שנוגעים דופק אצלה. היא מתקתקת מכף רגל ועד ראש. (לגדעון) סכנת־נפשות. אל הטנדר צריך לקחת אותה, מיד אל הטנדר!

(שניהם מקימים את הגברת כספי, כשהם אוחזים בזרועותיה מימין ומשמאל. היא מתיישרת בעל־כורחה ב“אוי” גדול ונורא; ידיה מרוחקות עתה ממותניה, היא צועדת צעד קדימה, ובו ברגע נשמעות שתי נקישות על הקרקע. היא נרתעת אחורנית. על הקרקע נראים שני שעונים מעוררים קטנים אלגנטיים, הפורצים בצילצול רעשני כמתחרים זה בזה.)

כספי (לאחר שהשעונים השתתקו): שני שעונים כאלה בבת אחת. מזל־ברכה! אין פלא שסבלה מכאובים כאלה… אבל זה עוד לא הכול. לפי הדפיקות יש לה עוד כהנה וכהנה: גדולים וקטנים וקטני־קטנים. (לגדעון) אדוני הסרז’נט, מוכרחים להוליך את האשה מרת גנסיה אל הסוכה. נעמוד בחוץ ונחכה עד שהיא תתפרק שם ותצטלצל עד הסוף…

גדעון מוליך את הגברת כספי לסוכה, היא גוררת רגליה בכבדות, נאנחת וגונחת על כל צעד.

כספי (מביט לצדדים): ר' ניסן, היכן אתה? מזל טוב, ר' ניסן, מזל טוב לך! (בקול רם) הקרובה שלך, מרת גנסיה נמפּאמפּאפּי, ילדה תאומים. שתזכה לגדל אותם לתורה, לחופה ולמעשים טובים!

מערכה שלישית

(החדר בדירת כספי. ערב. על השולחן מונחים הנקניקים של ר' ניסן והשעונים.)

(על הספה — תשמישי ההתחפשות של גדעון.)

(כספי עומד מול המראה, מתלבש בבגדי־שבת)

גדעון: איפה אני שם את ה“עדלוידע” שלי: המעיל, הכובע, הזקנקן הצהוב?

כספי: הכול — שם למעלה, בחדרה של עליזה. שם תהיה העמדה, המישלט שלנו. גם השעונים לשם, לפי שעה.

גדעון: בסדר. (אורז את השעונים בחבילה) מה דעתך, מר כספי? החותנת סבורה שלא הכרת אותה?

כספי: היא יודעת יפה שהכרתי אותה…

גדעון: התפלאה בוודאי, שלא אסרת אותה.

כספי: זה לא בתוכניתי. לי נחוץ רק שהיא תפחד מפני המאסר.

גדעון: אבל מה יהיה, כשנמסור את השעונים למשטרה, והיא תוזמן לחקירה?

כספי: בתור מה נמסור? — בתור מציאה. אנחנו אזרחים כשרים, מצאנו חבילה, ודי. בינתיים (רומז כלפי חדר עליזה) למעלה! הכול — למעלה!

(גדעון מעלה את חבילת השעונים ותשמישי ההתחפשות לחדרה של עליזה. כספי גומר להתלבש וחותך בסכינו של גדעון, שנשאר על השולחן, את הנקניקים של ר' ניסן לאורכם.)

כספי (לגדעון, החוזר מחדרה של עליזה): רואה אתה? אין כלום בנקניקים. הוא צעק “גוואלד” — הערמומי הזה. רצה שנחשוד בו, ולא ניגע ב“מרת גנסיה”.

גדעון: ומה נעשה עכשיו?

כספי: בנקניק?

גדעון: לא. אני מתכוון לתוכנית בכללה.

כספי: שמע, יקירי. מה שעשינו עד עכשיו זה היה “כלוֹרוֹפוֹרם.” עכשיו מתחיל העיקר. עכשיו צריך לקחת את הצבת ולמשוך, לעקור את ה“דיבוק” עם השורש. אבל לשם כך צריך אני להרכיב דיבוק גם לעצמי: אש מוציאה אש, ודיבוק מוציא דיבוק!

גדעון: הס. מישהו נכנס לחצר. (ממהר אל החלון הגדול, מביט בזהירות החוצה לכספי) היא באה, וגם עליזה; נפגשו, כנראה, ברחוב. הולכות אל הכניסה האחורית.

כספי: ובכן, מהר אתה וצא אל הרחוב. אחר־כך תיכנס ככה לתוּמך, כפי שנדברנו. זכור: תפקידך להיות הבחור הטוב, המלאך המושיע.

(גדעון חומק לרחוב, כספי חוטף את הנקניקים, עולה לחדרה של עליזה, סוגר אחריו את הדלת. — מן המסדרון הפנימי באות גברת כספי ועליזה. גברת כספי גוררת רגליה בכבדות; היא גונחת, רטובה כולה מהגשם.)

גב' כספי: אוי ואבוי, בגשם הניח אותי. נרטבתי עד העצמות.

עליזה (תומכת בה, מוליכה אותה אל החדר הסמוך): מהר, מהר, עלייך להחליף את הבגדים. (נכנסות לחדר הסמוך, הדלת שמה נשארת פתוחה)

גב' כספי (אגב החלפת הבגדים): הוא לא שב עדיין, הרוצח, בוודאי — במשטרה. מוסר את השלל. לבי אומר לי שהוא ימסור גם את שמי, אוי ואבוי לי!…

עליזה: חדלי, אמא, הוא לא יעשה זאת.

גב' כספי (באה אל החדר הקידמי): הוא כבר מסוגל לכול, אחרי מה שעשה היום. (לעליזה) ואת — את אשמה בכול. אילו נסעת אתי יחד, היה הכול עובר בשלום. כנגד בתו היחידה לא היה מעז…

עליזה: אל תצעקי עלי. גם ככה מזמזם לי כבר פרימוּס בראש.

גב' כספי: ריבונו־של־עולם, מה יהיה עכשיו? הלא אני צריכה לקבור את עצמי חיים. הגברת נפחא תבוא לקבל את השעון, אוי ואבוי לחיי. וברבש?! וקיקיון?! וטוני?! לכולם הבטחתי. מה תגידי לכולם?

עליזה: מי? אני? — אני לא צריכה להגיד כלום. לי כבר לא נחוץ כלום. (בקול בכי) קילקלתי לי את היחסים עם גדעון — אני כבר לא רוצה שום דבר.

גב' כספי: ככה?! — את כבר לא רוצה שום דבר? את תצאי לך כמו ברווז מהבריכה, ואני אהיה השׂעיר לעזאזל? (מקוננת) אוי, אוי, אני חזקה מברזל, אם אינני מתפוצצת בזה המקום. כל תקוותיי תליתי בטרנס־פורט הזה. קורסט כזה! קורסט מלא וגדוש! מטמון, אוצר שלם!

כספי (קולו נשמע מתוך חדרה של עליזה, שר בקול רם): “בּא מיר בּיזטוּ שיין, בא מיר האסטוּ חן, בא מיר ביזטו” — —

גב' כספי (המומה): הלא הוא שם! (לעליזה) מה את שותקת?

(עולה במהירות במדרגות, דופקת באגרופיה על הדלת) פרובוקטור! שפּיון! רוצח!

(כספי פותח את הדלת, מופיע הדור בבגדי השבת, אוחז בידו גליון־נייר גדול. אשתו נרתעת למראהו.)

כספי (יורד במדרגות בחשיבות; מנפנף בגליון): כותרת נחוצה לי! איזו כותרת מצלצלת. ידיעה בעתון זקוקה קודם־כול לכותרת. (מנסה להכריז כמוכר־עתונים ברחוב) “סנסציה! הוצאה מיוחדת! השען כספי מחסל חבורת מבריחים!” — לא רע. (מכריז שוב) “השען כספי מסגיר את אשתו לידי המשטרה!” — זה יותר טוב. “אשה בת חמישים ממליטה שני שעונים מעוררים בבת אחת!” (חוזר ועולה במדרגות, מכריז) “אם של מועמדת למלכת־יופי חלתה בהשתפכות הלב!” (נכנס לחדר עליזה וסוגר אחריו את הדלת)

גב’ כספי (אחרי הפסקת־תדהמה): אסון! חמת אלוהים! חשבתי עוד לנסות, לסובב את הגלגל לכאן ולכאן, אבל אם הוא מפרסם אותנו בעתונים, אין עוד שום הצלה. אבדנו. (לעליזה, בצעקה) מה את יושבת כבול־עץ? מה את שותקת? אסור לתת לו שיצא מכאן. — גוואלד, גוואלד, אצל הבריות מתהלכים עם קונסולים, עושים מסיבות עם מלמלה שווייצרית, ואני עם מזלי החשוך והשומם — (על־יד הדלת הסגורה של חדר עליזה, בתחנונים) יחיאל, גזלן, מה אתה רוצה מאתנו? מדוע אתה מוריד אותנו חיים שאולה? למה לך להביא עלינו חרפה כזאת?

כספי (בחדרה של עליזה; שר): “בּא מיר בּיזטו שיין, בא מיר האסטו חן” ־ ־

גב’ כספי: יחיאל, יחיאל, מה זה היה לך? מה אתה שר? איזה דיבוק נכנס בך?

—

(נשמע ציפצוף מנגינה בחוץ.)

עליזה (נעקרת ממקומה): גדעון בא. — אמא, יהיה מה שיהיה, אני אספר לו הכול. לא איכפת לי. הייתי טיפשה, אידיוטית, אבל — (בדמעות) אם הוא אוהב אותי…

גב' כספי: חלילה לך לפצות פה. הוא לא צריך לדעת מה שקרה לנו. תשתקי כמו השולחן הזה. אחרי החתונה תוכלי לספר הכול. עכשיו צריך להחזיק בו, להציל מה שאפשר.

גדעון (נכנס, מתחכך בצווארון מעילו הזקוף): אוּפף… גשם. כל היום היה טיפטוף, ועכשיו בבת אחת —

כספי (בחדרה של עליזה): “בא מיר ביזטו שיין, בא מיר האסטו” ־ ־

(גדעון פותח את וילון פינת־העבודה, מתבונן)

עליזה: הוא שם, בחדר שלי.

גדעון (בקול, לעבר חדר עליזה): מר כספי, מניין לך קול כזה? ממש סופרנו קולוראטוּרי!

גב' כספי (רומזת לגדעון, אצבעה על פיה, בלחש): תגיד לי, בבקשה, גדעון יקירי: איך הוא היה פה אחרי הצהריים? לא הרגשת בו איזה שינוי, איזו זרוּת?

גדעון (מושך בכתפיו): אינני יודע. אחרי הצהריים הייתי כל הזמן מחוץ לבית.

גב’ כספי: אינני יודעת מה התחולל פה. אין להכיר אותו. לבש בגדי שבת, נסגר בחדרה של עליזה, יוצא וחוזר ונסגר, רוצה לכתוב בעתונים, שר כל הזמן…

כספי (יוצא, והגליון בידו; אגב ירידה מהמדרגות): יחיאל כספי! “המדינה — זה אני!” מחר יתנוסס שמו של יחיאל כספי בכל העתונים. כולם ירימו על נס את שרוּתו! יחיאל כספי יהיה מפורסם בכל המדינה! נשיא המדינה יזמין לסעודה את יחיאל כספי! ראש הממשלה יצטלם עם יחיאל כספי! שר החוץ! שר האוצר!

גדעון: מר כספי, נדמה לי שאתה מבלבל קצת את ה“יוצרות”…

כספי (באדיבות יתירה): סליחה, סליחה, אדוני הצעיר. הרשני־נא להציג לפניך את הגברת הזאת. (מראה על אשתו) אורחת מעפולה, (מאנפף) מרת גנסיה, גנסיה נמפמפאפי… היא פֶנומן: פנומן עולמי! הלב דופק אצלה במותניים מאחור, והיא ממליטה שעונים מעוררים!

עליזה (מתייפחת): אמא’לה, מה הוא מדבר? הוא לא מכיר אותך!

גב' כספי: גוואלד, הוא יצא מדעתו. הוא משתגע. עליזה, הביאי מים קרים. צריך לשפוך על ראשו. — מגבות! מגבות! צריך לקשור אותו! (רוצה לעצור את כספי)

כספי (מתחמק; עומד שוב על המדרגות): לתפוס את יחיאל כספי?! לקשור את יחיאל כספי?! — מאוחר, רבותי. “המדינה — זה אני, אני־אני־אני!” יחיאל כספי הוא אישיות דינאמית כעת. הוא מלא מרץ, פעיל, בעל יוזמה. הוא רץ עם כל העולם! הוא מצא לו כבר “טיפוס”! אם הוא ירצה הוא יהיה גם מלכת־יופי. הוא ימרח את עצמו במישחת “קיקיוֹניק” מכף רגל ועד ראש, עם דקולטה מפנים ומאחור. הוא יסע במוניות, יטוס באווירונים. הוא יגיע להוליבוד. פיפר לוֹרי ואיבוֹן דה קארלו ובטי גרייבּל ינשקו לו בכל מקום שהוא ירצה. אפיים ארצה! הבו גודל ליחיאל כספי! הבו גודל ליחיאל כספי! (נעלם בחדר עליזה)

גב' כספי: אוי ואבוי לנפשי! מלכת־יופי הוא רוצה להיות, שימרחו לו וינשקו לו… — קדחת תקפה אותו, קדחת לבנה! זה הכול מהסוציאליזם שלו: בּורוּכוב, בּורוּכוב, בּורוּכוב! כשהיה צעיר היה נואם, נואם ופולט את הכול. עכשיו הכול נתקרש במוחו, אבוי לנו. — גדעון, מחמל נפשי, רק אתה יכול להושיע, אנחנו שתי נשים מסכנות, מה יש בידינו לעשות? — קח לך איזה חבר לעזרה, אדם נאמן, שומר סוד, אוי ואבוי לחרפה שלנו, תקשרו אותו בחבלים ותוציאו אותו מכאן מיד. קודם־כול הוא זקוק לשקט, להחליף את הסביבה. תקח אותו אליך לכמה ימים, תציל אותנו, גדעון מחמל נפשנו—

גדעון: טוב, טוב. אני, כמובן, מוכן לעזור. אבל לא צריך להתחיל מיד בחבלים. אני אנסה לדבר אליו, לשכנע אותו. (מתחיל לעלות במדרגות)

עליזה: כן, כן, גידי, דבר אליו. יש לו יחס אליך, הוא מחבב אותך, הוא ישמע לך. (לאם, ברוגזה) לא הייתי יכולה לראות איך קושרים את אבא בחבלים…

(גדעון פותח את הדלת לחדרה של עליזה, מתעכב רגע)

כספי (בפנים): בוא, בוא, נקניק נחמד שלי, היכנס, היכנס. “בא מיר ביסטו שיין, בא מיר האסטו חן” ־ ־

(גדעון נכנס, סוגר אחריו את הדלת.)

עליזה (אחרי הפסקה קלה; לאמה, כמעט בחריקת־שיניים): ואת מספרת מעשיות על סוציאליזם, על בורוכוב? — טיפוס הוא מצא לו, את שמעת יפה: טיפוס! מלכת־יופי הוא רוצה להיות, זהו השיגעון שלו. — את גרמת לזאת, את אשמה בכול!

גב' כספי: אני “טיפוס”? — אני “מלכת־יופי”? (מראה על הפלקאט) אני מצולמת פה בבגד־ים פתוח?

עליזה (מזועזעת; בקול חנוק; בהתייסרות): אני מצולמת. כן, אני. עשיתי מעשי קופים, אבל מי הביא אותי לידי כך? — את! את התלבשת עלי, רכבת עלי, נכנסת לי לגרגרת והפכת לי את כל “ההווייה”. נעשיתי מטומטמת לגמרי.

גב' כספי: אני? — אני השחרתי את פניי, זחלתי וטיפסתי והפכתי עולמות. בשביל מי? בשביל מה?

עליזה: בשביל להיות בדרגה אחת עם הגברת נפחא שלך, שתוכלי להתנפח כמוה, שיכירו אותך בכל מקום ויקנאו בך, כמו שאת מקנאה באחרים.

גב' כספי: טוב, יש לך אמא — מפלצת, שד משחת. ולמה הלכת אחריי, אם זה לא לפי רוחך? את לא תינוקת בת חמש. מדוע לא התקוממת? למה התמרחת ואכלת תפוחים צלויים כל היום? אוי ואבוי, מה שאני הוצאתי רק על התפוחים האלה!

עליזה (בדמעות): אני לא חשבתי מה שאת חשבת. אני יודעת: את חשבת שבחוץ־לארץ יחטוף אותי איזה לורד עשיר, או מיליונר אמריקני. אבל אני באמת חשבתי ללכת לכפר עם גידי. מכל מקום בעולם הייתי חוזרת אל גידי שלי ל“תל־יורם”. כן, שתדעי לך. אני רציתי רק כלפי החברות שלי, שלא יחמיצו פנים כנגדי: “נעבּיך, עליזה לא היה לה מזל בעיר, מסכנה — היתה מוכרחה ללכת עם איזה קבצן לכפר”. רציתי להראות לכל הפטפטניות, שאני יכולה להצליח יותר מהן פי־אלף, ושאני דווקא הולכת לכפר עם גידי, לא מפני שאני מוכרחה, רק מפני שאני, מפני שגידי, מפני שאנחנו — (בבכי) כל כך אוהבים זה את זו…

(גדעון יוצא מחדר עליזה, סוגר את הדלת, יורד בזהירות במדרגות. שתי הנשים מביטות אליו בציפייה מתוחה.)

גב’ כספי, עליזה: נוּ? — נוּ?

גדעון: הוא מסכים לנסוע אלי, ל“תל־יורם”. ואפילו תיכף. בתנאי שעליזה נוסעת אתנו.

עליזה (בשמחה) מצויין, מצויין. אני כבר מתחילה לארוז.

גב' כספי (כנשוכת־נחש): את ואבא! את ואבא! אני משכתי בשארית כוחותיי, רציתי להוציא את כל הבית מהאשפה, שיהיה לנו איזה מראה־פנים, איזה מעמד בין הבריות. עכשיו, כשהכול נופל ומתמוטט, תשאירו אותי לבדי, כפּרה בעד כל החטאים? — לא. אני אהיה ב“תל־יורם” לפניכם, ונראה איך תשליכו אותי משם! (ממהרת אל החדר הסמוך) אני רוצה לראות איך תשליכו אותי משם! (סוגרת אחריה את הדלת בחוזקה)

עליזה (אחרי הפסקה): גידי… אתה רוצה, שאני אסע אתך ל“תל־יורם”?

גדעון (בלא־איכפתיות מכוּונת): כמובן. הלא מישהו צריך לטפל באבא. אני עסוק למעלה־ראש.

עליזה: רק בשביל זה? נדמה לי, שבאת הנה במטרה מסויימת…

גדעון: מטרה? – כן, על יד “עיראק־סואידן” אמרו כולם שאני קלָע מצויין; אבל עכשיו, כפי־הנראה, החטאתי את המטרה…

עליזה: גידי, אל תהיה כזה מין “ארטיסט”… אם אינך אוהב אותי יותר, תגיד לי ישר בפנים.

גדעון: אני? — אני יכול לאהוב בחורה, אבל אני לא יכול לאהוב — “טיפוס”! (מחקה אותה) “היא מוכנה לנשיקות, ולא מתנשקת”!

עליזה (רוקעת ברגליה): אני לא טיפוס! אני לא טיפוס! אני מצפצפת על כל הטיפוסים! (קורעת את הפלקאט מעל הקיר) אני פשוט ליזיק, ליזיק שלך! (קופצת ונתלית על צווארו בהנפת רגליים אחורנית) ליזיק החבּובּה שלך. (מתנשקים. גדעון יושב, מחזיק את עליזה על ברכיו. הם מביטים זה בפני זו, צוחקים ומתנשקים שוב)

עליזה: ולא איכפת לך, שיש לי פה קצת חריצים על יד העיניים?

גדעון (נושק זויות עיניה): הם חבּובּים מאד. כשאת צוחקת הם כמו קווי־שמש דקים.

עליזה (צוחקת): גידי, מאימתי נעשית משורר?

גדעון: את רוצה לומר “טיפש גמור”…

עליזה (צוחקת): לא־לא, באמת. — ומה תעשה בשערות הדקיקות שלי, פה על השפה העליונה. אני רציתי למענך, שהיא תהיה נעימה יותר, חלקה —

גדעון: הייתי מדביק את כל השערות הדקיקות בחזרה. אני לא אוכל שזיפים קלופים…

עליזה (מתפתלת בצחוק־עדנה): טיפש. טיפש. — אבל, הרגליים שלי! הלא אני אהיה “דוּבּה”. תראה: אני אהיה דובה…

גדעון: את תהיי כמו מלכת־שבא. את יודעת, היו לה שערות על הרגליים — נורא!

עליזה: כן? אז מה?

גדעון: ובכל זאת, שלמה המלך נתן לה את כל חפצה, והם היו “מפסוּטים”!…

עליזה: ח־ח־ח, אבל אני לא רוצה. אני אגלח. אגנוב את כל סכיני הגילוח שלך!

גדעון: אוי ואבוי יהיה לך, אם אתפוס אותך.

עליזה: אתה לא תתפוס אותי. (קופצת מעל ברכיו)

גדעון: אני אתפוס אותך. (רודף אחריה סביב־סביב בחדר)

(מבחוץ נשמע קול נקישות חזקות על דלת המסדרון.)

עליזה: עכשיו תתחיל לבוא כל ה“חאליאסטרה”!

גדעון: את הימלטי למטבח. אנחנו נעשה פה ניקוי יסודי…

(עליזה נושקת לו נשיקה חטופה ובורחת למטבח.)

גב' נפחא (במסדרון): גברת כספי! גברת כספי!

כספי (יוצא ממקלטו, לגדעון): קח את הסכין, מהר אל פינתי וסגור את הוילון אחריך. אתה זוכר את התוכנית?…

גדעון: בסדר. (תופס את הסכין, חומק)

כספי (מכניס את הגברת נפחא בסבר־פנים אדיב ביותר): בבקשה!

גב' נפחא (בתלבושת־נשף, כולה רישרוש ו“שיק”; רותחת ומפעפעת): מפף… מפף… היכן היא אשתך? היכן היא ה“יאחנה” השקרנית הזאת? בערב, היא אמרה, הביתה היא תביא לי.

כספי (בנחת): שקט, גברתי, שקט. את היא הגברת נפחא?

גב' נפחא: מה מסרה לך אשתך בשבילי?

כספי (ב“תמימות” ואורך־רוח): את היא ממש אותה גברת נפחא, שהקונסול קורא לה “סיניורינה יקרה”?

גב' נפחא (במורת־רוח): כן, כן, “קונסול”, “סיניורינה” — השעון היכן הוא? כולם מצפים לראות את המתנה!

כספי: סליחה, גברתי, סליחה. חפץ יקר כזה… מי יודע? מניין לי הבטחון שאין בעיר עוד איזו גברת נפחא אחת, שהקונסול קורא גם לה “סיניורינה יקרה”? איך אפשר ככה? את צריכה להתחשב במצבי. אדם צריך להיות זהיר.

גב' נפחא: אל־אלוהים, מה הוא רוצה ממני, בן־אדם זה? עזבתי את האורחים, התחמקתי בסתר…

כספי: מה לעשות גברתי? כך סתם, בלי כל סימן? בלי שמץ בטחון? — לא, זה אי־אפשר.

גב' נפחא: איזה סימנים אני יכולה לתת לך?

כספי: רגע אחד. רגע אחד. פנינה שלי סיפרה לי, כי השבוע הואילה הגברת נפחא בטובה להראות לה משהו, כמדומה לי, דבר של תלבושת משלה. נו, איך קוראים לזה —

גב' נפחא: אני? לאשתך? מה הראיתי? איפה הראיתי? אל־אלוהים, אני מתפקעת. הקונסול יגיע שם, ואני —

כספי: חכי, חכי. בשביל הנשף היא קנתה את זה, כך אמרה פנינה שלי, נוּ, איך קוראים לזה, זה מונח לי על הלשון; קוֹ… קוֹ… קוֹ…

גב' נפחא: קומביניזון?

כספי: הו־הו־הו. את רואה, גברתי, רק סבלנות. — ואיזה, זאת אומרת, האריג? הצבע?

גב' נפחא: אוי, לבי… לבי… בבית ירגישו שאינני. יתחילו לחפש אותי. (בקול של מעונה) “פוֹפלין”, פופלין צרפתי.

כספי: ולמטה? בשוליים?

(גב' נפחא בעיניים עצומות, כמתעלפת, מושכת מעט את שמלתה כלפי מעלה משני העברים עד שנראים שולי הקומביניזון): מלמלה… מלמלה שווייצרית.)

כספי (בהתפעלות): איזה יופי! איזה “שיק”! מה ששווייצריה זו מסוגלת לייצר…

(ברגע זה מסלק גדעון את הוילון ומופיע על הסף. תלתל משתלשל על מצחו, שיניו לטושות, בעיניו מבט רצחני, והסכין בידו.)

גדעון (בקפיצה): המלמלה! המלמלה השווייצרית!

גב' נפחא (לוטשת עיניה בבהלה): בּאנדיט! — באנדיט עם סכין!

גדעון: המלמלה השווייצרית!

גב' נפחא: (נסוגה באפס נשימה): העולם התחתון! שודדים! — הצילו! (נמלטת בפחד)

(כספי וגדעון פורצים בצחוק.)

כספי (לגדעון): גזלן שכמוך! מדוע לא חתכת את המלמלה? את כל הגדוּלה היית מסלק ממנה!…

גדעון: אין צורך. בין כה וכה איבד הקומביניזון את הצבע הוורוד שלו. הוא הלבין מרוב פחד! חחח…

ברבש (פותח במשיכה את תריס החלון הפונה לחצר, תוקע ראשו החדרה): איפה גברת?

כספי: נסעה. איננה בבית.

ברבש (קופץ בעד החלון פנימה): “פוליטור־מניקיור”, תספר לסבתא. (משקשק באצבעות ימינו): מאה לירות, יא־חוואג’ה, מאה לירות!

כספי: אתה רוצה לתת לי מאה לירות?

ברבש: אתה לך לך! (מראה על השעונים בפינת העבודה) לך ל“פיס־טוּקים” שלך. — איפה גברת? איפה עליזה?

כספי: נסעו, אמרתי לך.

ברבש: טוב. (מראה על השולחן, על השרפרפים והספה) גם זה נוסע. גם זה. הכול נוסע — “מאס־סלאמי” — עצים לכביסה, תחת הדוד. (מתחיל להפשיל את השרוולים)

(גדעון פוסע כנגדו, אף הוא מפשיל שרוליו.)

ברבש (לגדעון, מצביע על המראה): תביט במראה — אחר כך אתה לא מכיר פרצוף שלך..

גדעון: אתה שים שיניים בכיסים, אחר־כך אתה לא מוצא אותם…

ברבש: אדון כספי, לך לטלפן “עזרה ראשונה” בשביל חתן שלך.

גדעון: שמע, בחור “ז’יאוז’יצו” אתה יודע?

ברבש: “ז’יז’יצו, ז’יז’יצו”. אני לא צריך “ז’יז’יצו”, אני “מרביצו”!

(הודף אגרוף בכל כוחו כלפי גדעון. גדעון מתחמק ותוקע לו לברבש בשיפולי חזהו לפי מיטב האמנות היפאנית. ברבש נופל ומשתטח בגניחה ממושכת; שוכב בלי־נוע)

גדעון: אין דבר. בעוד כמה דקות יתאושש. (פונה אל חדר עליזה)

כספי (לגדעון): הסוציאליסט שבי מתקומם. ברבש זה — הריהו בעצם פרולטריאט כשר. הוא עמל כאן בזיעת אפיים, הכותונת היתה נדבקת אל גבו. בוא, נבדוק במה אפשר לפצות אותו. (עולים שניהם לחדרה של עליזה, מניחים הדלת פתוחה)

(ברבש מתחיל להתרומם אט־אט, יושב על הרצפה המום, משפשף עיניו, מגרד ראשו.)

(כספי מופיע בפתח חדרה של עליזה ומטיל מלמעלה ישר אל חיקו של ברבש את צרור הנקניקים.)

ברבש (יושב על הרצפה, הופך את הנקניקים בין כפות ידיו): שווה־לא שווה… (קם עם הנקניקים ביד) מילא, אצלי לב טוב, מרחם עליך. — איפה חתן שלך? אה, ברח? חחח, “ז’יז’יצו־ז’יז’יצו” — “פאספוּס” אחד!… (דוחף את דלת המסדרון החיצוני ברגלו ויוצא)

(נשמעות דפיקות על דלת המסדרון הפנימי, ומיד מופיע שם בפתח קיקיון.)

כספי (ממתיק את עצמו מאד־מאד, ב“נוסח צרפתי”): לַבבקשה, לבבקשה…

קיקיון: פרדוֹן. אני בסטאַנטרה. לא רציתי מראנקוֹנטריי עם זה הגיגוֹלוֹ, לה פרא־אדם ברבש —

כספי: סהנהפּא דבר. סהנהפּא דבר —

גדעון (מתוך חדר עליזה): מי זה בא, מר כספי?

כספי: סה להמוסיה קיקיון, “להפרופסור דהלפיטוּם הקטורת”.

קיקיון (נעשה אי־שקט): איפה גברת כספי, גברת עליזה?

כספי: עשו לפרומֶנאד, לרחוק, לרחוק. אני עכשיו מקבל לטיפול, במקום גברת עליזה. יש לי פה קצת שערות באוזניים, מוסיה קיקיון. אתה תעשה לי “לה מישל דהלטבע” —

קיקיון (בפשטות גמורה): בלי “פוילע שטיק”, אדון כספי. אני צריך לקבל בעד שבוע ימים של טיפול.

כספי: “פוילע שטיק?” — מזל טוב! איזו עברית צחה, ואני כל הזמן שובר את לשוני לדבר אתו צרפתית…

גדעון (יורד מהמדרגות): ואני אדבר אתו “אספּראנטו” (מכוון כנגדו את אגרופיו) שפה בינלאומית, מובנת לכול…

קיקיון (נרתע): שמע, אל תתעסק אתי!

כספי (לגדעון): תן לו לטיפה על הבלורית!

קיקיון (מוסיף להתפתל): אם תגע בי, חייך אינם שווים פרוטה.

גדעון: אני רגיל לסכן את חיי. (מזנק אליו)

(קיקיון קופץ על השרפרפים, מתחמק, גדעון רודף אחריו.)

כספי (עומד מן הצד): “לקופץ”, מוסיה קיקיון, “לקופץ”! — ס'אה טרֶה מצחיקאבּל!

(ברגע זה מופיע טוני בפתח הדלת של המסדרון החיצוני. הוא נעצר בתדהמה.)

קיקיון (מצביע על טוני, צועק): הוא צריך לקבל אחוזים!… גדעון מזנק אל טוני, וזה נסוג בבת־אחת ונעלם. בינתיים ניצל קיקיון את ההפסקה הקטנה והספיק להגיע אל החלון האחורי. ברגע שהוא מוכן לקפוץ החוצה, מדביקהו גדעון, אוחז בבלוריתו ומושכו חזרה. — הבלורית נשארת בידי גדעון. קיקיון עצמו נשמט מן החלון אל רצפת החדר, יושב שפוף, כהלום רעם, ומכסה בשתי ידיו על קרחתו הטוטאלית.

גדעון (מסובב בתימהון את הבלורית בין אצבעות ידו המורמה)

כספי (בנוסח “תפילת־כּפרות”) זה חליפתי, זה תמורתי. זה התרנגול יישאר עם הקרחת, ואנחנו ניכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום!

תמונה ב

(שעת אחרי־צהרים ביום של סוף קיץ. חצר המשק של גדעון ועליזה ב“תל־יורם”.)

מימין —אגפים של לול ורפת, ושער קטן לכניסה מהחוץ. משמאל — חזית הבית וגינת־פרחים. ממול — שער רחב. מעבר לשער — עצים, וביניהם כוורות. הלאה, בעומק, פרספקטיבה של המושב. הנוף כולו טובל בירק בהיר. בחצר, מול חזית הבית — שיטה ענפה. בצילה — שולחן ערוך, ועליו יין, פירות ומעשי־מאפה. עם פתיחת המסך בוקעת סימפוניה של קולות המשק, קול בהמות ועופות שונים. מקירבת מקום, בחוץ, נשמעת נגינת תזמורת עממית.)

כספי (בחצר, לבוש בטעם כפרי־חגיגי; פניו מביעים שמחה ושביעות־רצון): פנינה, הזדרזי בבקשה. את שומעת את התזמורת? החגיגה כבר התחילה.

גב' כספי (מתוך הלול): עוד מעט. אני גומרת להאכיל את העופות.

כספי (לצד הבית): עליזה, מה את מתמהמהת כל כך?

עליזה: אני מלבישה את חנה’לה.

כספי: גדעון מחכה לך על יד המזכירות.

עליזה: תיכף, אבא, תיכף.

(טוני וברבש עוברים בחוץ על יד השער הקטן. טוני — מראהו לא נשתנה, אך הוא לבוש עתה כאדם מן היישוב. על כתפו — מצלמה. ברבש — נירזה.)

ברבש (לטוני): הלא זה כספי!

כספי (פונה לעבר הקול): אה, גם אתם פה?! (מתקרב אליהם) נו, חגיגת “תל־יורם” שלנו זכתה לפירסום! — היכנסו, היכנסו!

טוני: אתה באמת מתכוון לכך, מר כספי?

כספי: בכל הרצינות. מי זוכר נשכחות מלפני שלש שנים? ובייחוד ביום חג, ביום שמחה. — פנינה, פנינה, בואי תראי אֵילוּ אורחים יש לנו!

(טוני וברבש נכנסים. גברת כספי יוצאת מן הלול, לבושה מכנסי עבודה כחולים. הראש קשור במטפחת, שופעת בריאות ובטחון.)

גב' כספי: הו, אורחים חשובים — ברוכים הבאים!

טוני: שלום, גברת כספי. האמת היא שפיקפקנו קצת…

גב' כספי: מילא, מילא. גם מדינות נלחמות מתפייסות סוף־סוף… התקרבו לשולחן, התכבדו. (עוברים אל השולחן)

כספי (על־יד השולחן): היום אצלנו — כל דכפין. אתה בוודאי תצלם את החגיגה, מר טוני, תעשה מטעמים.

טוני: כן, כן. אתה רואה, מר כספי, אין מנוס מפני הציביליזציה; גם אצלכם, בכפר, חגיגת מלכת־יופי!

ברבש: מלכת־יופי ב“תל־יורם”! — אה, טוב לכם?

כספי: שא־שא, הכול תלוי במקום: איפה נעשה הדבר ואיך הוא נעשה.

עליזה (מופיעה בפתח הבית, מפנה ראשה אחורנית; צוחקת): כן, כן, חנה’לה. סבתא תקח אותך לחגיגה, למלכת־יופי. (יורדת לחצר, היא זקופה ורעננה, לבושה חגיגית בטעם כפרי; בהליכה) שלום, טוני! שלום, ברבש! מעניין להיפגש בהזדמנות כזאת דווקא…

טוני: כן, כן. חגיגת מלכת־יופי. בשבילי זוהי שמחת־נקם… כבר אמרתי לאדון כספי.

ברבש: אני לא כועס, גברת עליזה. אני מברך אותך מהלב. באמת, ברכה גדולה —

גב' כספי: עוד מוקדם לברך. אנחנו מקווים, אבל מי יודע?…

עליזה: אתם תסלחו לי. גדעון מחכה לי. עוד נתראה. (יוצאת דרך השער הקטן)

ברבש (לטוני): ראית איך גברת עליזה יפה, ובלי “פוליטור־מניקיור”.

טוני: ובלי מסאז'!

כספי: ובלי “טיפוס הוליבודי”! (כולם צוחקים)

גב' כספי: מדוע אינכם טועמים שום דבר? אתה, מר ברבש, רזית כל כך, פניך נפלו.

כספי: עובד יותר מדי; הרבה מסאז'? הרבה “מרביצו”?

ברבש (תוך כדי אכילה): לא יש מסאז' עכשיו, אדון כספי. לא יש גבירות שמנות עכשיו בעיר. כל הגבירות — מקל אחד. אין מה לאכול. הכול ביוקר גדול.

כספי (לטוני): והעסקים שלך, מר טוני?

טוני: לא “טוני”, מר כספי, אלא “טוביה”. חסל מעשי ילדות. אני עובד עכשיו בעתון רציני; כּתבות על מפעלי הפיתוח, על ההתישבות —

ברבש: התישבות. התישבות. בחיי, אני מוסר חדר שלי בעיר, הולך ל“תל־יורם”, עושה התישבות.

כספי: בבקשה. נקבל אותך בזרועות פתוחות. אתה רואה: שלוש שנים, ויש לנו, ברוך השם, מכל טוב.

טוני: והשקט הזה. האוויר. (שואף את האוויר) ממש בושׂם…

כספי (מוזג יין לכוסות): איי, רבותי, מה אתם יודעים? רק לטעום טעם שכיבה על העשב אחרי יום עבודה. השמש שוקעת, צפרדעים מקרקרות בנחל, ציפורים מצפצפות קודם־שינה — מין שלווה יורדת עליך, והלב מרוצה, ומחשבות, מחשבות נפלאות עוברות בראשך. — מי זה שם? איזה קול מוּכר…

(קול מצד שמאל: מזוזות! מזוזות כשרות!)

(בשער הקטן מופיע ר' ניסן. על ראשו מגבעת ישנה, בגדיו מרוטים; בידו סל.)

גב' כספי: ר' ניסן, ר' ניסן — מכּר ישן נושן, בוא, היכנס!

כספי: ברוך הבא! ברוך הבא! היכנס, ר' ניסן, ליום טוב באת.

ר' ניסן (נכנס, מתקרב): שלום לכם, שלום!

גב' כספי: איך נזדמנת לכאן, ר' ניסן, ומה מעשיך?

ר' ניסן: מעשי אלוהינו — פרנסה…

כספי: נקניקים — אה?

ר' ניסן: חלילה. מזוזות אני מוכר. מזוזות כשרות. נותנים מטבע ומוסיפים עוד משהו… מחיים את הנפש איכשהו…

כספי: גם מפה לא תצא בידיים ריקות. לא נקפח אותך. (מוזג עוד כוסית) ובינתיים, קח כוסית! לחיים יהודים, לחיים!

(כל אחד נוטל כוסו.)

כספי (הכוס בידו): ובכן, רבותי, נדמה לי, כי מן הראוי לומר כמה מלים קודם לגימה. — עברה עלינו עד עכשיו מין תקופה של “ליקוי־חמה”, רבותי, ליקוי־חמה בלבבות, ליקוי־חמה במוחות. בשעת ליקוי־חמה כל יצורי עולם יוצאים מגידרם: כלבים מייללים כחתולים, תרנגולים מקרקרים כצפרדעים, סוסים נוערים כחמורים. אבל, תודה לאל, זה כבר עובר. השמש מופיעה שוב, והכל חוזר לתיקנו. “המדינה — זה אני”, אה, פנינה? (גברת כספי עונה בניע־ראש ובחיוך) “המדינה — זה אני”, אומר המשל, רבותי. פירוש הדבר: המדינה מתחילה ממני, מביתי — קודם כול, שאני וביתי נהיה נקיים. ואם כל בית נקי, כל הרחוב נקי, ואם כל הרחובות נקיים, כל המדינה נקייה, וכולנו נזכה לחיים של כבוד, חיים של יושר, חיים שאין בהם בושה וכלימה. — לחיים, רבותי!

כולם: לחיים! לחיים! (מקישים הכוסות ושותים)

(נגינת התזמורת, שנשמעה כל הזמן לסירוגין, הולכת ומתגברת. גדעון בא במרוצה, עובר את הגדר בקפיצה.)

גדעון (מתנשם): הידד! היא זכתה! היא זכתה!

כולם: הידד! הידד! מזל טוב.

גב' כספי: איך זה היה, ספּר־ספּר!

גדעון: זה היה עצום! אוּפף… לעזאזל! לפני התקפה בחזית לא התרגשתי ככה… בייחוד, אחרי הבדיקה הראשונה, כשנשארו רק שלוש מוּעמדות.

גב' כספי: מי? מי?

גדעון: קודם־כול — ציונה, זו של ברזיליי, אי־אפשר להכחיש היא עושה רושם. היו מחיאות כפיים עד לב השמיים. אחר כך באה תמרה —

גב' כספי: מהרחוב שלנו, לא רחוק?

גדעון: כן, זאת־זאת. עלתה על הקרשים — התפעלות מטורפת, קריאות הידד, ניפנוף מטפחות, כובעים.

חשבתי: הכול אבוד. די. אחרי תשואות כאלה, מה אפשר עוד? והנה, חבל שלא הייתם שם, שלא ראיתם מה היה אחר כך, כשהגיע תורנו, בסוף. אי־אפשר כלל לתאר את זאת: אנשים יצאו מכליהם, השתגעו ממש… (קול התזמורת נשמע קרוב מאד) היא כבר באה! מוליכים אותה הנה עם התזמורת! (קופץ ועובר את הגדר ממול, פונה שמאלה ונעלם)

כספי: לפַנות, לפנות! לפתוח את השער.

גב’ כספי: אוי, הבטחתי לחנה’לה! (ממהרת ונכנסת הביתה)

(טוני וברבש מסלקים את השולחן הצידה; כספי ור' ניסן פותחים את השער הגדול; גב' כספי חוזרת, ונכדתה הקטנה בזרועותיה.)

גב' כספי (מוחאת כף אל מול פני הילדה): מלכת־יופי, כן, חביבה’לה, מלכת־יופי!

בשער הפתוח עוברת התזמורת המנגנת; אחריה צועדים גדעון ועליזה בלוויית בני־כפר חוגגים: בין גדעון ובין עליזה צועדת פרה מגודלת, מטופחת, מקושטת מקלעות פרחים. גדעון ועליזה נושאים מעל ראש הפרה כרזה, ועליה כתובת:

הפרה “חמדה”

מלכת היופי של מושב “תל־יורם”

עשרת אלפים ליטר חלב בשנה!

הכול פורצים בתשואות. טוני עומד על השולחן ומצלם. הפרה גועה שלוש געיות: אחת לימין ואחת לשמאל — קצרות, וגעייה שלישית, בתרועה ארוכה — אל תוך אולם־הצופים.