לזכרה של אמי האהובה, לאה רובינשטיין־קאליקו־פאלאג’י,

(1912–2012) שהייתה כל חייה: “אשה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ”.

 

[א] גילוי וכיסוי    🔗

טווייה בפלך לשם יצירת חוטים מסיבים גולמיים, ואריגה בנול לשם יצירת בדים מחוטים שזורים, היו מלאכות חשובות ונחוצות עד מאוד מראשית העת העתיקה, משום שרוב בני האדם נהגו להתלבש, או להתכסות ולהסתיר חלקים של גופם מטעמי חום וקור, ציפיות חברתיות, נורמות מקובלות ומוסכמות רווחות, הקשורות בחיי חברה, בתרבות ודת, מנהג ומסורת, הכרוכים כולם בכיסוי ערווה ובגילוי ערווה במתחמים נפרדים ובזמנים מובחנים.

כל תרבות מיוסדת בתשתיתה על אשמה, בושה ופחד, הקשורים מראשיתם בהבחנה היסודית שבין אדם לחיה, או בין גוף חי מדבר, בן אדם שהוא בן תרבות, המחייבת כיסוי ערווה, בשל תודעת בושה, אשמה ופחד, הכרוכה במודעות מדברת, בזיכרון וביקורת, לבין גוף חי עירום, שאינו מדבר באותיות ומילים, ואינו כפוף לחוק או למנהג, לזיכרון או למסורת התלויים בשפה, ואינו מתכסה או מתלבש, שכן הוא פטור מגבולות הבושה, האשמה והפחד, משום שהוא פטור מתודעת איסורי העריות ומאיסורי גילוי ערווה.

זו תכליתו המדויקת של סיפור גן עדן, הכרוך בסיפור המעבר מגוף עירום תמים שאינו מודע למיניותו: “וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ”, (בראשית ב, כ"ה), למציאות שבה מתחייב כיסוי הגוף בשל תודעת העירום: “וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת… וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם”. (בראשית ג, פסוקים ז, כ"א). בראשית הסיפור היה האדם יצור תמים ועירום, משוטט בין עצי הגן, חסר תודעה מינית או מודעות ביקורתית, פטור מגבולות הבושה, האשמה והפחד, פטור מאיסורים ומחוקים. באחרית הסיפור, אחרי שחטאו האדם ואשתו ואכלו מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניהם והבינו את הקשר בין מיניות וערווה, כבוד, בושה וחרפה, או חוו את הכלימה, האשמה והפחד הכרוכים בעירום ועריה ברשות הרבים ובהפרת חוק אלוהי, ואף הבינו את טעמו של עונש הגירוש מהגן שהושת עליהם בשל חטאם בעת שהיו עירומים, בשעה שלא ידעו על שום קשר בין מיניות, עירום, כבוד ובושה. בני האדם התלבשו והתכסו ברשות הרבים מאז שגורשו מגן עדן והתוודעו לעובדה שעירום גופם בפומבי, מעורר בושה, חרפה ומבוכה, או חמדה, תשוקה ולהט יצרים, בהם ובזולתם, וממילא חיים מחוץ לגבולות תחום הפרט, בכל הזדמנות הכרוכה בהיחשפות לעיני הציבור, מחייבים מידה מסוימת של כיסוי, מעטה, עטיפה, מארג או לבוש, התלויים בטוויה ובאריגה, כדי להיבדל מכל בעלי החיים העירומים, בעלי הפרווה, הצמר או השיער, שאינם מדברים, הפטורים מחוקי העריות ומאיסורי גילוי ערווה.

טְוִיָּה ואֲרִיגָה הן מלאכות יד עתיקות ימים, המבוססות על טכנולוגיה קדומה של כִּישׁוֹר, פֶּלֶךְ ונוּל, הידועות לנו כבר מהתקופה הניאוליתית, שבה התחוללה המהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנה, שכללה ביות צמחים כמו פשתה וכותנה, המעניקים למגדלים אותם סיבי פשתן וכותנה, וביות בעלי חיים כמו כבשים, המעניקים לאדם סיבי צמר, שמפקעותיהם אפשר לטוות חוטים ולארוג אריגים לבגדים, או עזים שמשערן אפשר לשזור חוטים ולארוג אוהלים. בתקופה קדומה זו נמצאה לראשונה עדות לנול פשוט באזור צ’טלהויוק (בטורקית: Çatalhöyük), בטורקיה, שם נמצא בד פשתן ארוג המתוארך לתקופה שבין 8,000–7,000 שנה לפני הספירה. במצרים המדברית נמצאו אריגים משובחים מפשתן, המעידים על התפתחות מלאכת האריגה לפני אלפי שנים. האריגים נמצאו בקברים עתיקים מלפני 5000 שנה, שנשתמרו היטב בזכות תנאי היובש הקיצוניים השוררים במדבר המערבי.

ברחבי יוון נמצאו כדים גדולים אדמדמים ושחורים מחומר, מהמאה השביעית והשישית לפני הספירה ואילך, שעליהם מצוירים בדייקנות ובפרוט ציורים מרהיבים של נשים טוות ונשים אורגות, המראים שיטות טווייה בכישור ופלך, ושיטות אריגה על נול גדול עומד. הנול עשוי ממסגרת קנים או ענפים, ואחוז בשני גזעים או בשני מוטות עבים המייצבים את הנול במאונך. הנול העומד שהיה נפוץ ביוון חייב אריגה מלמעלה למטה והאורגת שהשחילה את סליל חוטי הערב בין חוטי השתי המתוחים על הנול, נאלצה לעמוד. על המסגרת המרובעת הניצבת של הקנים, הגבוהה מעט מגובהן של הנשים האורגות, היו קושרים את חוטי השתי מלמעלה למטה, כשהם קשורים בקצותיהם המאונכים בקבוצות הנאספות בתחתיתן במשקולות אבן או במשקולות טין, המותחות את השתי הקשור על הנול לארץ. האורגות עומדות משני צדי הנול, האחת מעבירה את הבוכייר עם חוט הערב בידה הימנית בצורה אופקית, מקבילה לקרקע, בין חוטי השתי, והשנייה מגביהה ומהדקת מולה בידה הימנית האוחזת ענף דק, כלפי מעלה מול השמים, את חוט הערב הקודם שנשזר בין חוטי השתי, אל החלק העליון של הנול שבו נוצר המארג. הן בממצא הארכיאולוגי העשיר מרחבי העולם, הן בממצא האמנותי שהגיע לידינו מקברים וממערות קבורה שנמצאו בארצות השוכנות לחופי הים התיכון, הן במיתוסים הקדומים והן בספרות העתיקה מהאלף הראשון והשני לפני הספירה, נמצא ביטויים שונים למרכזיותן של הטווייה והאריגה בחיי היום־יום, בשירה ובאפוס, בסיפור ובחוק. אלה היו המלאכות היחידות שהיו שותפים בהן אלים ואלות, מלכות ונימפות, נשים וגברים בתרבויות שונות שראו בטוויה ובאריגה מלאכות קשורות בסוד ובקסם וראו באריגה מטפורה לבריאה יש מאין ובטווייה מטפורה לשזירת חוט חיי אדם הקצובים מראשית לאחרית ותלויים ב’חוט החיים' או ב’חוט הגורל' או ב’טוויית מזימות'. ביוון הקדומה היה נהוג שהנשים היו אורגות בביתן ובחצרן ואילו במצרים העתיקה היה נהוג שהגברים היו אלה שישבו בבית וארגו על נול ישיבה. הנול המצרי אפשר לאורג לשבת ולארוג את חוטי הערב בין חוטי השתי, מלמטה למעלה, לעומת הנול היווני שחייב עבודה בעמידה ואריגה של חוטי הערב מלמעלה למטה.¹

בדברים הבאים אספר על כמה היבטים של מלאכת הטווייה והאריגה מהעולם העתיק, הקשורה בהיסטוריה לשונית רבת עניין, אביא עדויות ספרותיות שונות על נשים טוות ואורגות בשמים ובארץ, ואצביע על הקשריה הלשוניים המאלפים של העבודה על הכישור והנול, בין חוטי השתי לחוטי הערב, בעולמות מיתולוגיים ומיסטיים שונים ואבאר מכיוונים שונים, חוזרים ונשנים, מושגים עתיקים הקשורים בטווייה ואריגה שרובם אינו מוכר. עוד אספר על כמה מהיבטיה החברתיים והדתיים העתיקים של הטווייה בפלך בין ארצות ארם נהריים, שומר ואכד, ובין כמה מהארצות השוכנות לחופי הים התיכון, ועל כמה הֶקְשֵׁרים היסטוריים, תרבותיים ומשפטיים השייכים למלאכת הטווייה והאריגה בעת העתיקה ולמקומן במיתוס, בשירה ובחוק. הדיון יתמקד בקשרים מאלפים בין טקסט, טקסטיל וטקסטורה ובין בריאה ויצירה בסיבים ופתילים, חוטים ואריגים, באותיות ובמלים, בשירים ובקסמים, בעולמות עליונים ותחתונים, ובביאור היחס בין טווייה ואריגה כמלאכת נשים עתיקה בחיי היום יום בחברות ובתרבויות שונות, לבין ייצוגיהן של מלאכות אלה בספרות העתיקה, במיתוס, בשירה, בחוק ובמנהג, הן כמלאכת מחשבת המשותפת לאלות ולבנות האדם, מצד אחד, הן כמלאכה משעבדת שהטילו גברים על נשים, מצד שני. מסורות כתובות אלה על משמעותה של מלאכת הטווייה והאריגה הביתית, שהייתה שמורה ברובה לנשים בלבד, שהיו מופקדות מאז הגירוש מגן עדן על טוויית חוטים בכישור ובפלך ועל אריגת שתי וערב על הנול, נמסרו בעל פה כאפוסים ומיתוסים, ונכתבו בדרך כלל בידי גברים בלבד, מנקודת מבט גברית פטריארכלית. אולם מפעם לפעם, נחשפת במסורות הכתובות גם נקודת המבט הנשית הביקורתית והמתריסה בהקשר בלתי צפוי, ובאה בהם לידי ביטוי מפתיע.

 

[ב] תולדות הלבוש ושלבי הכנתו בשירה ובמיתוס    🔗

הלבוש נודע מראשית הפרה־היסטוריה,² מהרגע שהאדם חדל מלהתכסות בעורות של חיות או באדרת שיער. כל לבוש מעשה ידי אדם היה אפשרי אך ורק מהרגע שהאדם ביית את הכבשים והעזים ויכול היה להשתמש בצמרן או בשערן של בהמות המשק לשם טווייה, ומשעה שביית צמחים כמו פשתה או כותנה ויכול היה לנפץ אותם ולהפוך את סיבי הצמחים הגולמיים לחוטים לשם אריגה. דהיינו, כל לבוש מעשה ידי אדם היה קשור באופן בלתי נמנע בטווייה ובאריגה שתי וערב, והיה תלוי בעיבוד של סיבים גולמיים, לחוטים ולאריגים העשויים מצמר ופשתים, או ממקורות דומים נוספים מהחי והצומח, שמקורם מן הטבע.

המילים שתי וערב נזכרות לראשונה בשפה העברית בתורת כוהנים בפרשת הצרעת בספר ויקרא העוסקת בכיליונם של חומרים מהטבע: “וְשָׂרַף אֶת־הַבֶּגֶד אוֹ אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב, בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים, אוֹ אֶת־כָּל־כְּלִי הָעוֹר, אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע: כִּי־צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף” (ויקרא י"ג, נב). תמונות וחריטות עתיקות של מכשירי טווייה כגון מקל הטווים או גלגל הטווייה, ההופכים סיבים גולמיים לפתילים וחוטים, וחריטות וציורים קדומים של אריגת שתי וערב על נול משקלות אנכי, המבוססת על מתיחת חוטי השתי וקשירתם על מנור האורגים (מנור הוא מוט של נוּל אריגה שחוּטי השְתי הזוגיים כרוכים עליו, כשמושכים במנור האורגים קדימה, כלפי האורגת, נוצר רווח בין חוטי השתי הזוגיים והאי־זוגיים) או על מסכת השתי (מתיחת מערכת חוטי השתי בנול האריגה באופן שנוצר רווח המכונה “נפש המסכת”, בין חוטי השתי הזוגיים והאי־זוגיים, אשר נוצר על ידי משיכה במנור האורגים), ועל הצלבת חוטי השתי והערב על הנול בזווית של תשעים מעלות באמצעות הבֻּכְיָר (סירת האורגים שבה מושחל סליל חוט הערב לסירוגין, ברווח שבין חוטי השתי הזוגיים והאי זוגיים, הלוך ושוב) ועל יצירת רשת של חוטים מאונכים ומאוזנים היוצרת מארג על הנול, וציורים של אורגים ואורגות המצטיינים במלאכת מחשבת, המשקפת ידע ומיומנות, יצירתיות וזריזות כפיים, תכנון, חישוב, התמדה וחריצות, ידועים ממסופוטמיה האשורית והבבלית מ־3000 לפני הספירה וממצרים הפרעונית מאז 2500 לפני הספירה.³

שירי אהבה עתיקים מהמזרח הקדום, הכתובים באכדית וקשורים בטקס נישואי הקודש של האלה השומרית אינָנָה (Inanna), מלכת השמים והארץ, המכונה אישתר במיתולוגיה האכדית, שבה היא מסמלת, לדברי חוקר המיתוסים, האשורולוג, תורקילד יעקובסן, את “הכוח היוצר מאחורי מגוון עצום של תכונות ופעילויות שמייצגת אשה בת־תמותה”, וזכורה כְאֵלָה עשתורת הנועזת, פורצת הגבולות, אלת התקווה, הפריון והאהבה, המתוארת ככוכב השחר הזוהר, והאל דומוזי, הגיבור המת הקם לתחייה, מפרטים את כל שבעת השלבים המתנים את הכנתו של יצוע יקר ערך מפשתן מולבן ומכובס לאלה אינָנָה ולבן זוגה. השלב הראשון הוא קציר גבעולי צמח הפשתה כשהוא ירוק, השלב השני הוא ייבוש הגבעול ושבירתו כדי להפריד את הסיבים מהקליפה, שלב המכונה ניפוץ סיבי הפשתה המצויים בגבעול הצמח, השלב השלישי הוא טווייה של הפשתה המנופצת, אחרי סירוק הסיבים, והפיכתה לחוט על הפלך, השלב הרביעי הוא שזירת חוטי הפשתה, השלב החמישי הוא הכנת מסכת השתי ומתיחת חוטי השתי על נול האריגה, השלב השישי הוא האריגה של סליל חוטי הערב בין חוטי השתי הזוגיים והאי–זוגיים על הנול לשם יצירת בד או אריג והשלב השביעי הוא כיבוס האריג והלבנתו.⁴

סיפורים עתיקי ימים באיליאדה ובאודיסיאה, מהאלף השני לפני הספירה שהועלו על הכתב במאה השמינית לפני הספירה, או שירות ואפוסים עתיקים ממצרים, שומר, אכד, אשור ובבל שנמצאו בקברים או בספריות לוחות כתב היתדות, על אלות בנות אלמוות כגון איננה, אתנה, נאית, אפרודיטה ועשתורת שלימדו את מלאכת הטווייה והאריגה לבנות האדם, ומיתוסים על נימפות המתמחות באריגת יריעות מכושפות ב’מערותיהן החלולות' באיים רחוקים כמו קליפסו ‘הנהדרת באלות’, בתו של אטלס, או קירקה, הקוסמת יפת התלתלים, בתו של הליוס, ‘אלה נוראה שבלשון אדם תדבר’, או בנות מלכים האורגות את שמלותיהן הארוכות, יפות המראה ועתירות הקישוטים בארמונותיהן, כגון הלנה בת זאוס מטרויה, אשת מנלאוס מלך ספרטה, או כמו פֶּנֶלוֹפֵּיאה בת איקריוס, שליט ספַּרטה, אשת אוֹדיסֶאוּס מלך האי איתַקה, האורגת גלימות ותכריכים, וסיפורים על תחרויות אריגה בין אלה חכמה, נצחית כל־יכולה, פטרונית האריגה, לבת אדם, בת חלוף, אורגת מוכשרת ככל שתהייה, הנכשלת בתחרות האריגה ומקוממת את זעם האלה על החוטאת, ידועים במסורות מיתולוגיות שונות מהאלף השני והראשון לפני הספירה. סיפורים ומסורות אלה שראשיתן הקדומה בעל פה ומסירתן המאוחרת בכתב, מלמדים על מרכזיותן של הטווייה והאריגה שמקורן אלוהי, בעולמן של אלות ונימפות הזוכות לחיי נצח, כמו בעולמן של נערות ונשים בשר ודם, בתרבות העת העתיקה, ויוזכרו בפירוט להלן. במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה מתגלה בעולם היהודי, במסורת המרכבה המיסטית המפורטת בספרות ההיכלות והמרכבה, האל הבורא כאורג את העולם על שיפוד והמלאכים נזכרים כטווים בגדי ישועות, אולם הטווייה והאריגה הופכות בהלכה ובמדרש לחובה משעבדת ולעונש לגבי נשים בשר ודם, כפי שיבואר להלן.

 

[ג] מה בין טקסט, טקסטיל וטקסטורה?    🔗

טקסט הוא מארג של מילים כתובות, ראשיתו במילה הלטינית טקסטום Textum שבמקורה הראשוני היא רשת ארוגה מקורים או מחוטים, web, כמו מארג של רשת קורי העכביש. המילה טקסט כיצירה כתובה נשענת על המטפורה של האריגה והשזירה. כלומר, כתיבה נתפשה כשזירה ואריגה של מילים ורעיונות כשם ששוזרים ואורגים חוטים שתי וערב ליצירת בד או כשם שמצרפים, מחברים, שוזרים וקושרים חוטים במרבד.

הד להוראה ראשונית זו של המילה הלטינית טקסטום נמצא בדבריו של מבקר הספרות הצרפתי, רולאן בארת (1915–1980): “הטקסט הוא רקמה של ציטוטים המגיעים אליו מאינספור חדריה של התרבות”.⁵

טקסטיל [בלטינית טקסטום הוא אריג] הוא מארג של חוטים שנטוו בכישור ובפלך מסיבים גולמיים של צמר או פשתן, אשר נשטפו לפני הטווייה. סיבי הצמר נצבעו בצבעי צמחים כגון פּוּאַת הַצַּבָּעִים,⁶ אשר ממנה הפיקו את הצבע האדום, וכגון אִיסָטִיס הַצַּבָּעִים,⁷ ממנו מופק הצבע הכחול, שרק הוא מכל הצבעים, נקלט היטב בסיבי הפשתן, או רכפת הַצַּבָּעִים⁸ או הקורטם הצהוב או כרכום הגינה, מהם מופק הצבע הצהוב שצבעו בו צמר או כותנה. שטיפת סיבי הצמר וצביעתם או רחיצת סיבי הפשתן ניפוצם והלבנתם או צביעתם בכחול, קודמת תמיד לטוויית החוטים בכישור ובפלך, לקשירתם על המסכת ולמתיחתם על מסגרת עץ מלבנית פשוטה, על מוט או ענף, או על מנור האורגים הקשור אל הנול. חוטים צבועים, טוויים ושזורים, שצירופם המצטלב שתי וערב במלאכת האריגה, שבה מועבר כל חוט ערב, לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי, הם היוצרים בד או אריג או טקסטיל.

טקסטורה היא מרקם, משזר או תצורה הנוצרת מאריגה משתנה, מתוכננת מראש, של חוטי הערב בין חוטי השתי המחולקים לקבוצות. המילה “שתי” באה מהמילה האכדית שֵׁת, יסוד, המוכרת לנו מהפסוק המבאר את שמו של שֵׁת הבן השלישי של אדם וחוה: “וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת: כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.” הבן השלישי, שֵׁת, הוא יסוד ותשתית השושלת האנושית שהמקרא מתעניין בקורותיה, אחרי שקין רצח את הבל בזעמו ובקנאתו. מקור המילה “שתי”, מלשון תשתית, שכן השתי נקשר על הנול כתשתית האריג ויסודו; המילה “ערב”, מלשון עירוב, שכן לתוך השתי או בין חוטי השתי מערבים ומערבבים את חוטי ה“ערב” בעזרת בוכייר או מחט באריגת יד. פעולה זו של עירוב השתי והערב יכולה להיעשות גם בעזרת דוושות המחוברות לבתי ניר בנולים. ניר בלשון חכמים הוא מִסגרת או קָנֶה שֶחוּטים מתוּחים עליהם או מושחלים דרכם ומשמשים להגבּהת חוּטֵי השתי ולהנמכתם, לשֵם אריגה.⁹ בלחיצה על הדוושות המחוברות לבתי הניר בנול מרימים חלק מחוטי השתי ומורידים חלק ובתוך המיפתח שנוצר (‘נפש המסכת’) מעבירים את חוטי הערב שמגולגלים על בוכייר או על מקל עם חריצים, על ידי העלאה והורדה לסירוגין של חוטי שתי שונים. כך מקבלים מיפתח שונה של חוטי השתי בכל פעם, ונוצרת יריעת בד בעלת טקסטורה שונה התלויה בצפיפות שונה או בדוגמה משתנה, לפי ייעוד האריג.

כל ממצא חומרי מעשה ידי אדם, בין בטקסטים נכתבים ונקראים מצירופי מילים, בין בטקסטילים נארגים ונשזרים מצירופי חוטים, ובין בטקסטורות שונות המצרפות ומקשרות חומרים וצורות, ויוצרות תצורות מקוריות ומרקמים חדשים – שלושה מושגים הנגזרים מהשורש הלטיני texere שמשמעותו היא לארוג, לשזור, לחבר, לקשור ולצרף – הוא עדות לרוח האנושית בזמן ובמרחב, למשותף לכל בני האדם מאז התקופה הפרה־היסטורית, כגון שפה ולבוש, ולמיוחד בכל תרבות לאורך ההיסטוריה, בזיקה למוסכמות חברתיות משתנות, לציפיות דתיות ייחודיות, למסמנים תרבותיים המוגדרים בחוק לשם הזדהות, הבחנה או התבדלות, ולנסיבות היסטוריות משתנות הקשורות בגאוגרפיה, באקלים, בחי ובצומח, בדת, בפולחן במשפט ובאמונה.

לנוסח הטקסט המקובל של כתבי הקודש הנוצריים בשפה היוונית, שנערכו, נדפסו והוגהו על ידי מלומדים שונים באירופה הנוצרית מהעשור השני של המאה ה־16, מימי אראסמוס מרוטרדם (1466–1636) משנת 1516 אילך, כנוסח הקאנוני של הברית החדשה, קוראים בלטינית טקסטוס רצפטוס, Textus Receptus הטקסט המקובל.¹⁰ טקסט קאנוני מקודש או מקובל, שהתגלה והתקבל משמים, הוא טקסט התשתית שאותו קוראים, לומדים, מבקרים, משפרים, מתרגמים ומפרשים לאורך הדורות. למנור האורגים קוראים ביוונית עתיקה קאנון באות סי כפי שמלמד המילון האטימולוגי האנגלי בערך קאנון ולמסכת קוראים ביוונית עתיקה מיתוס, אולם מושג זה נכתב באותיות שונות מהמילה מיתוס כמו מיתולוגיה.

מבחינה אטימולוגית טקסטוס הוא בד ארוג משתי וערב, כמו מרקם, טקסטיל או מארג ששזור או ארוג יחדיו, הנגזר מהשורש texere לארוג: Textus, etymologically “thing woven,” from past-participle stem of texere "to weave, to join, fit together, braid, interweave, construct, fabricate, build.

המילה טקסטוס המתארת את הטקסט הקאנוני, היווני, של כתבי הקודש של הכנסייה הנוצרית, היא מארג או רשת קורים, כמו קורי עכביש, הנארגים כמשזר חוטים חוזר ונשנה על פתח מערה, או כמו חוטי השתי והערב הנמתחים כמסכת השתי על מנור האורגים, נקשרים ונארגים כמארג או מרקם על הנול.

עובדה מעניינת היא שגם בלשון חכמים נבחרה המילה מסכת, המציינת הן את קורי העכביש הארוגים על פתח המערה, הן את מארג חוטי השתי, מלשון תשתית, הקשורים על מוט או קורה ומשתלשלים מלמעלה למטה או קשורים על יתד הארג על הרצפה, או קשורים היטב על מנור האורגים כחלק מהנול, כשם לחלקים השונים בששת הסדרים הרצופים של המשנה והתלמוד. למילה מסכת יש בשפה העברית ארבע הגדרות שונות וקשורות:

מסכת היא מַעֲרֶכֶת חוּטֵי הַשְּׁתִי הַמְּתוּחִים עַל הַמָּנוֹר בְּנוּלֵי אֲרִיגָה:

"ויאמר אליה אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם הַמַּסָּכֶת (שופטים ט"ז, יג)

“וַיִּסַּע אֶת־הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת־הַמַּסָּכֶת” (שם, שם יד)

נֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת (כלים כא א), רֶוַח כְּעֵין שַׁעַר בֵּין חוּטֵי הַשְּׁתִי שֶׁדַּרְכּוֹ נִזְרָק וּמִטַּלְטֵל יְתַד הָעֵרֶב (הַבֻּכְיָר) בַּאֲרִיגַת הַחוּטִים.

מסכת היא: אֶרֶג, מַטְוֶה, אֲרִיגָה אַחַת שֶׁל חוּטִים, חֲטִיבָה אַחַת.

“וַיֶּאֱרֹג (הָעַכָּבִישׁ) אֶת מַסַּכְתּוֹ עַל פִּי הַמְּעָרָה”.

מסכת היא חלק מספרי המשנה והתלמוד המחולקים לשישה סדרים, זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות, שכל אחד מהם כולל כמה מסכתות המסודרות בסדר יורד לפי מספר הפרקים. סדרי המשנה והתלמוד מחולקים לנושאים שונים ובכל מסכת נידון נושא מרכזי לצד נושאים משניים. מקובל להניח כי משמעותה של המילה נולדה מהמילה המקראית מסכת – מארג של חוטים: “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת” (ספר שופטים, פרק ט“ז, פסוק י”ג); “והמסכת הפרוסה הרי זו מצטרפת” (תוספתא נגעים, פרק ה'). ובהשאלה: מארג של נושאים רבים בהקשר רציף. לפיכך, משמעותה של המילה “מסכת” בעברית היא מקבילה של המילה טקסט שמקורה בלטינית..

הבחירה במילה מסכת, הקשורה לחוטי השתי הקשורים על הנול, עשויה להצביע על הלך המחשבה של עורכי המשנה שראו את התשתית המקראית שבה דובר אלוהי או שליח אלוהים פונה לאדם קשוב או לעם מאזין באימה, הנקרא לציית למצוות האל, של עבודתם הפרשנית כחוטי השתי העתיקים הכתובים האחוזים וקבועים במסכת, אשר עליה הם אורגים את חידושיהם הפרשניים מרחיקי הלכת בתורה שבעל פה, כתערובת של חוטי הערב החדשים והרב קוליים, המערבבים ושוזרים את הישן והחדש. לטקסט של החומש שיש בו בעיקרו רק קול אחד נעלם הדובר משמים, מספר, מצווה ופוקד, מורה, מנחה, ורק מאזין אנושי נבחר, קשוב ומציית ופועל במצוות הקול האלוהי, ביחיד או ברבים, הוסיפה המשנה את הרב־קוליות של הדו־שיח המעורב ואת הקולות הרבים והסותרים של הוויכוח האנושי, או את הדין ודברים האנושי של ניסיון הדורות ואת הפולמוס על כל שאלה העולה מחוטי השתי של החומש המקודש, ומחוטי הערב של לשון חכמים. ‘שבעים פנים לתורה’ של חכמי התורה שבעל פה, האומרים ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים’, השזורים בחוטי השתי של הטקסט המקראי הקאנוני הכתוב, המקודש והחתום, זה שהקורא בו נתבע לציית לכתוב בו ולא לשאת ולתת עם הכותב, זו התוספת של חוטי הערב של ההלכה והאגדה על התשתית המקראית הנקראת בבתי הכנסת כחוטי השתי של הקהילה היהודית. הקהילה היהודית שקידשה את חוטי השתי של הטקסט המקראי כקריאה בציבור בבתי הכנסת מדי שבת, והפכה את המקרא לתשתית הזהות הקהילתית וחייבה את כל הבנים ללמוד לקרוא בו ככתבו וכלשונו כתורה שבכתב, העניקה תוקף וסמכות לתערובת החדשה של חוטי הערב, המייצגים את הקולות הרבים המתפלמסים של חכמים שהציעו פרשנות חדשנית בבתי המדרש, הנודעת בשם התורה שבעל פה.

הפיכת המארג המטאפורי של חוטי המחשבה לטקסט ארוג או כתוב, כמו הפיכת הטקסטיל הארוג או הכתוב, שראשיתו בטוויית סיבים לחוטים בכישור ובפלך ובקשירת השתי למנור האורגים, לטקסט המצפין מסרים הניתנים לפענוח מילולי או חזותי, הם צעדי תשתית בבניין התרבות ובפענוח הטקסטורות החדשות הנוצרות מחוטי השתי והערב של משזר השפה, או ממארג הקולות של בני דורות שונים, או ממארג החוטים של הבד היוצר טקסטורות משתנות וטקסטילים שונים.

חוט הגורל שטוות אלות הגורל, המויירות, במיתולוגיה היוונית, המופקדות על הגורל הקבוע והידוע מראש, בהיותן האלות אשר קוצבות את משך חיי האדם מרגע לידתו ועד לרגע מותו, וקובעות את אורך סיפור חייו, או חוט המחשבה הנשזר מאותיות ומילים, שאיננו קבוע וידוע מראש, כמו חוט האריגה הנשזר מסיבים, הוא חוט הנשזר בטווייה מצירוף של אותיות ומילים, מקולות וסימנים, מזיכרונות, מניסיונות, חוויות, חזיונות וחלומות, שראשיתו ידועה אולם אחריתו מי ישורנה. מספר הסיפורים הוא זה הטווה את חוט המחשבה הראשוני מסיפורי עם וממסורות שבעל פה, ואילו המשורר הוא זה האורג את החוט למשזר ארוג מלאכת מחשבת, המצרף אמנות לאומנות בתבניות קבועות, ספורות, קצובות ושקולות.¹¹

כל מארג מלשון אריגה, כל מטווה מלשון טווייה, כל משזר מלשון שזירה או כל מקלעת מלשון קליעה, וכל פתיל מלשון פיתול הסיבים בכישור וכל שתי מלשון תשתית מתוחה על הנול וכל ערב מלשון ערוב חוטים ותערובת סיבים, הוא ביטוי לעומק התרבות החומרית ההיסטורית, ההופכת טבע לתרבות, במרחב חברתי מסוים ובזמן מסוים, ולעומק האנושי של הזמן היוצר המצרף בין העבר, ההווה והעתיד, הנשקף במחשבה, בשפה, בתרבות, בנורמות, בדת, בחוק, בפולחן ובמנהג, שניתן להם ביטוי מוחשי חזותי בחוטי מחשבה ויצירה ובחוטי אריגה ומלאכת מחשבת.

 

[ד] טווייה – המעבר מטבע לתרבות    🔗

טווייה היא תהליך בו מפותלים סיבים גולמיים לכדי פתילים וחוטים על ידי סיבובם, פיתולם וליפופם על פלך וכישור. הטווייה נעשית על ידי פיתול סיבים טבעיים רחוצים וצבועים סביב עצמם עד כדי יצירת חוט. טווים סיבי פשתן גולמי, צמר כבשים, שיער עזים או שיער גמלים טבעי, או טווים סיבים מצמר צמח הכותנה, בפלך ובכישור. הכישור,¹² הוא קנה עץ או מתכת עם חריצים שעליו כורכים גוש סיבים טבעיים גולמיים, שטופים או צבועים, ומהם טווים את החוט האחד או שוזרים שני חוטים באמצעות הפלך. מצמר הכבשים המקורזל שנטווה לחוטים בכישור או בפלך, ארגו בגדים, ומשיער העזים החלק והגס יותר, שהפך בטווייה שדרשה מיומנות רבה לחוטים – ארגו אוהלים. כלומר, כישור הוא המקל שעליו כורכים את גיזת הצמר או את פקעת הסיבים שממנה מושכים ומלפפים את הסיבים בתנועה מעגלית מהירה לטווית חוט. הסיבים הגולמיים, שעדיין אינם טוויים, הנשמרים בפקעת על הכישור, הופכים למטווה חוטים רק על ידי סיבוב הפלך.¹³ פלך הוא כלי טווייה עשוי מקל (כוֹש) המסתובב סביב עצמו ובראשו משקולת וקרס לאחיזת החוט הנטווה. את החוט הטווי כורכים סביב הכוֹש, כלומר, הפלך הוא מקל מחורץ עם משקולת בראשו שמסובבים אותו במהירות ועליו נכרכים החוטים הטוויים מסיבים. פיתול סיבי הצמר או הפשתן סביב הפלך הוא התהליך שגורם לסיבים להתלפף לכדי חוט אחיד. טווייה בכישור ובפלך, בכוש או בגלגל הטווייה, היא הפיכת טבע לתרבות במלאכת מחשבת. צמרן המתולתל והצבוע של הכבשים, שערותיהן החלקות של העזים, סיבי הפשתן המולבנים או הצבועים רק בכחול, גלמים של תולעי משי, צמר גמלים או שיער גמלים או פקעות צמר הגפן של צמח הכותנה, הופכים בפעולת הטווייה, שהיא פעולת ליפוף סיבובית, לסיבים ולחוטים, המחולקים לחוטי שתי קבועים, קשורים ואחוזים במסכת, ולחוטי ערב מלופפים על סליל המושחל בבוכייר האורגים בין חוטי השתי, מהם נארגים ונשזרים על נול – שבו האורגת מרימה ומורידה לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר לחוטי הערב להישזר בהם – אריגים, מרבדים, מארגים, שמיכות, שטיחים, מצעים ומפרשים, בגדים ובדים ארוגים.

המילה “נול” ביוונית עתיקה היא

(histos) ἱστός.

משמעות המילה היא גם “עמוד התווך”, קורה או “מוט”, יתד האריגה או “תורן” וכן “נול אנכי” במובן של מכונת אריגה שהיא נול משקולות אנכי אשר בקצהו התחתון נקשרו משקולות לחוטי השתי כדי למתחם. כלומר, הנול העתיק היה קורה עומדת שעליה נמתחים חוטי השתי הנקשרים במשקולות. מילה זו, היסטוס, נול שחוטים נשזרים ונשזרים עליו, נטענה גם במשמעות פואטית וסמלית של מארג הגורל, חוט הסיפור השוזר עובדות וזיכרונות או טוויית חוט החיים וחוט הגורל. למנור האורגים, הנקרא קאנון ביוונית עתיקה, שאליו היו מחוברים חוטי השתי הזוגיים, נקשרו משמעויות רבות הקשורות בקאנון כסדר, חוק ומשטר וגם כספר מקודש, כגון הקאנון הכנסייתי או החוק הקאנוני או הקאנון הספרותי.

נשים יושבות בית, עקרות בית, צעירות ומבוגרות, החל בנערות המכינות את נדונייתן, עבור באימהות לילדים, הזקוקים לבגדים מתחלפים עם גדילתם, וכלה בסבתות המתגייסות לעזרה בטווייה ואריגה של מצעים, תכריכים, מפרשים ומרבדים, היו אלה שהפכו את שיער העזים למטווה סיבים, ההופך לחוט טווי ולמשזר חוט שזור, כשם שהיו אלה שהפכו את גרעיני החיטה לקמח על גלגל הריחיים וללחם בתנור האפייה. דהיינו, הנשים הן אלה שערכו את המטמורפוזה וחוללו את המעבר מהגולמי למעובד, או ממה שצומח וחי או מצוי בטבע, למה שנוצר בתרבות, במלאכת מחשבת מעשה ידי אדם. הן אלה שהפכו במלאכת מחשבת את החוט השזור מסיבים מהחי והצומח, לחוטי השתי הנקשרים על קורה קבועה או על מסגרת פשוטה מעץ, או מצטלבים בזווית ישרה באמצעות קנה או סרגל עץ הנשזר בין החוטים הקשורים, או לחוטי השתי העולים ויורדים עם כל מדרך כף הרגל על דוושת הנול, בבתי הנירים – הן שארגו ושזרו בבוכייר או בסירת האורגים את סליל חוטי ערב, ויצרו מארג חוטים קשורים למסכת, למנור ולבתי הנירים, הנקרא בד, אריג, מארג או טקסטיל.

כבר בעידן המקראי מצויות עדויות על שימוש נשי נרחב בפלך, בכישור ובנול האריגה. העדות הקדומה ביותר היא על נשים שטוו את החוטים ליריעות המשכן מצויה בספר שמות, “וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן, אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ. וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים.” (שמות לה, כ“ה–כ”ו) והעדות המפורסמת ביותר היא זו המתארת את אשת־חיל מספר משלי. בפרק ל“א מתואר פועלה של אותה אישה ראויה לשבח, המתוארת כטווה ואורגת: “דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ” (פסוק י"ג), “יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ”, (פסוק י"ט): ואף מתואר כיצד הגדילה לעשות כשארגה על הנול: " מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ”. (פסוק כ"ב).¹⁴

נשים בנות כל המעמדות, החל בבנות מלכים ובנות אצולה שהתגוררו בארמונות, עבור בכוהנות שגרו במקדשים וכלה בעקרות בית בעלות בתים ובשפחות שגרו בחצר או בירכתי הבית, עסקו בטווייה ובאריגה לצרכים שונים: הן ליצירת אריגים שימושיים לצרכי הבית והמשפחה בחיי יום יום, כגון כותנות, שמלות וגלימות, הן ליצירת אריגים בעלי משמעות דתית כמו פרוכת או טלית, הינומה או ציצית, הן ליצירת אריגים רבי יופי ללבוש או לקישוט במועדים מיוחדים במעגל החיים, הן ליצירת מרבדים באריגה ורקמה שסיפור בעל חשיבות טקסטואלית מסופר עליהם בחוטי הטקסטיל, הן ליצירת בדים לצרכי השוק כגון חגורות, סלים, מנשאים או מפרשים. אחת העדויות הקדומות על טווייה נמצאת באודיסיאה להומרוס. נאוסיקאה בת אלקינואוס, בת מלך מארץ הפאיקים, הולכת “לאביה היקר ולאמה, ותמצאם בפנים הבית. אמה ישבה מול האח עם הנשים אמהותיה, כורכת חוטי ארגמן על כישור”.¹⁵ גם הֶלֵנָה ‘היפה בנשים’, בת זאוס, אשת מנלאוס מלך ספרטה, שנחטפה לטרויה (איליוס), בידי פאריס בן פריאמוס מלך טרויה, ובגלל חטיפתה פרצה מלחמת טרויה בין האכאים לטרויאנים, מתוארת כטווה וכאורגת:

“והנה באה הלנה מחדרה המבושם תמיר הגג ומראה כארטמיס, אלת חצי הזהב… אלקנדרה אשת פוליבוס אשר ישב בתבי המצרית… העניקה להלנה מתנות נפלאות: כישור מזהב נתנה לה, וסל כסוף, אשר גלגלים לו תחתיו וחישוקיהם מצופים זהב. אותו אז נשאה השפחה פילו והניחתו לצדה, גדוש ומלא חוטים שזורים להפליא: על פתחו הונח הכישור עם צמר כהה כשני. ותשב הלנה בכיסאה והדום שם ברגליה.”¹⁶

באיליאדה הלנה היפה מתוארת כאורגת ורוקמת את סיפור חייה: “והנה איריס באה אל הלנה… היא מצאה אותה בחדרה, אורגת אריג גדול, גלימת ארגמן כפולת גזרה. ובמעשה רקמתה תיארה היא את סבלותם הרבים של הטרויאנים אדוני הסוסים והאכאים עוטי שריון הנחושת, אשר סבלו למענה מידיו של ארס”.¹⁷

באודיסיאה הלנה שבה ונזכרת כאמנית האריגה והרקמה: “עמדה הלנה ליד תיבות האוצר, שם הונחו שמלותיה המעוטרות להפליא, מעשה ידיה שלה”.¹⁸

 

[ה] מלאכת האריגה, מלאכת מחשבת    🔗

אריגה, בלשון החומש מַעֲשֵׂה אֹרֵג,¹⁹ היא פעולה עתיקת ימים של יצירת רשתות של חוטי שתי וערב, הנארגים לאריג על נול במלאכת האריגה שבה מועבר כל חוט ערב לסירוגין, מעל ומתחת לחוטי השתי. ראשיתה של האריגה היא בהכנת תשתית השתי ובקשירה מסודרת של חוטי השתי המוכנים ומתוכננים מראש על קולב ההשתאה. השתי המוכן נקשר על נול הנוצר באופנים שונים. מלאכת האריגה ממשיכה במתיחת חוטי השתי, הקשורים ואחוזים על שתי דפנות רחוקות של מסגרת עץ יציבה, שבין חוטיה המאונכים נשזרים ומצטלבים חוטי הערב האופקיים. לחילופין אפשר היה לקשור את השתי על נול ‘קרקע’ שבו מותחים את השתי בין יתדות התקועות באדמה, ואפשר היה לקשור את השתי על מסגרת עץ פשוטה מלבנית או מרובעת שמסמרים תקועים בה במקביל, למעלה ולמטה, כדי לרווח בין חוטי השתי, ואפשר היה לקשור את השתי בנול ‘מותניים’, שבו חוטי השתי קשורים מצד אחד לדבר מה מקובע ויציב, ומצדם השני הם קשורים למותני האורגת, אשר מותחת אותם בעזרת תנועות גופה. השתי המתוח היה נקשר כאמור על מסגרת עץ גדולה או קטנה, אנכית או אופקית, או על קורה, מוט או עמוד תווך, או על מנור האורגים המהווה חלק מהנול הגדול או על מסכת השתי. יש נולים גדולים העומדים על הרצפה שיש בהם ‘בתי ניר’ בהם מושחלים חוטי השתי דרך הנירים, ויש נולים העומדים על שולחן ואורגים בהם רק בידיים, ויש נולים שניצבים על הרצפה ואורגים עליהם בשילוב הידיים שאורגות והרגליים שדורכות על הדוושות המחוברות אל בתי הנירים. נול, כאמור, עשוי להיות מסגרת עץ פשוטה, מלבנית או מרובעת, קטנה או גדולה, אנכית או אופקית, שחוטי השתי נקשרים בין חלקה העליון לתחתון ומופרדים על ידי ענף או מקל, או על ידי בתי נירים המושחלים בין החוטים, או שורה של מסגרות עץ מרובעות או מלבניות עולות ויורדות המחוברות לדוושות או לידיות עולות ויורדות או קורה גדולה מעץ עליה נקשרים החוטים. אחרי הכנת השתי מחוט טווי בפלך ובכישור, השחלתו בנירים, מתיחתו, פרישתו וקשירתו על הנול, הפעולה הראשונה של האריגה היא בהשחלת ענף או סרגל או פיסת קרטון בין חוטי השתי הקשורים בחלקם התחתון, כדי ליצור פתח דרכו משחילים את חוטי הערב האופקיים המתערבבים והמשתנים בתערובת של צורות וצבעים בין חוטי השתי המאונכים התשתיתיים, הקבועים והאחוזים, המתוחים על הנול ומצטלבים ונפערים כל פעם שהאורגות מעלות או מורידות את בתי הנירים, עם כל לחיצה על הדוושות של הנול, המפרידות בין החלק העולה של חוטי השתי לחלק התחתון שלו. שני חלקי השתי, העליון והתחתון, מתחלפים עם כל העברת מסרק או עם כל לחיצה על הדוושה המאפשרת את העברת הבוכייר שחוטי הערב סלולים עליו בסליל בין ההצטלבויות של חוטי השתי המושחלים בנירים.

אריגה היא מלאכת יד התובעת כישרון, מיומנות, תכנון ואחריות, ומלאכת מחשבת המותנית בשבע פעולות יסוד: (א) באיסוף סיבי צמר או בניפוץ סיבי פשתן וכותנה מהחי והצומח וריכוזם על הכישור כחומר גולמי אחרי רחיצה וצביעה. (ב) בטוויית חוטים מסיבים טבעיים האחוזים בכישור ונטווים בפלך או בגלגל הטווייה, המתחלקים לחוטי השתי הנפרדים ולחוטי הערב הנשמרים על סליל הטווייה. (ג) בתכנון השתי, בחישוב חלקיו השונים ובהכנת השתי כולו מראש על קולב ההשתאה כתשתית המארג. (ד) בקשירת השתי המוכן מראש וקלוע כצמה על הנול בחלקו העליון, או בחלקו הרחוק מהאורגת (ה) בהשחלת חוטי השתי בבתי הנירים, במתיחת השתי המושחל בין שני קצוות הנול, זה הרחוק מהאורגת וזה הקרוב אליה, וקשירה מהודקת של חוטי השתי המושחלים משני הצדדים על דפנות הנול. (ו) בהעברת הסירה, הנקראת גם בוכייר, שבה מונח סליל חוטי הערב הטוויים והצבועים, הלוך וחזור בין חוטי השתי העולים ויורדים לסירוגין, (ז) בהעברת מסרק עץ או ענף המהדק את חוטי הערב אל חוטי השתי, אחרי כל העברת חוט ערב לסירוגין בין חוטי השתי העולים והיורדים, המתוחים בין הנירים.

כלומר, אריגה היא מלאכת מחשבת שכן היא תובעת הכנה, תכנון וחישוב, ריכוז חוטים טוויים וחלוקתם בין חוטי השתי לחוטי הערב, ספירה ומניין לפי דוגמה מבוקשת או טקסטורה רצויה, הקשורה בתוכנית עבודה, בשרטוט וספירת משבצות לפי דגם מתוכנן, ידוע מראש, במידה ומדידה לפני ההשחלה בנירים והקשירה על דפנות הנול, לשם יצירת מארג שישמש לתכלית מסוימת ידועה מראש ויציין זמן מסוים או מרחב מסוים החורג ממעגל החולין, החל בפרוכת למשכן וכלה בהינומה לחתונה, עבור בבגדי נדוניה ומלבושי כלה, והמשך בבגדי שבת ומועד, החל בבגדי משי וכלה בבגדי יום יום, עבור ביריעות, שמיכות, מרבדים ווילונות וכלה בצעיפים, בחיתולים, במפרשים ובתכריכים. לא לחינם אריגה מכונה מלאכת מחשבת וטווייה מכונה חכמת לב:

“וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן, אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ. וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים.” (שמות לה, כ“ה–כ”ו)

 

[ו] חכמת הלב    🔗

על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית חכמת הלב של הנשים שטוו וארגו את הפרוכת בדור המדבר, ממטווה תכלת, ארגמן ותולעת השני, מהשש ומשיער העזים, ומלאכת המחשבת שלהן, מקורן בהשראה אלוהית של יוצרות אשר טוו וארגו על פי דמיונן ושאר רוחן ורוח אלוהים אשר בהן, פרוכת מעשה חושב ומראה כרובים, שכן איש מלבד משה בן עמרם על הר סיני, לא ראה קודם לכן פרוכת מעין זו. מאזיניו שנבחרו להכין את כלי המשכן מעץ ומתכת (בראשם בצלאל בן אורי שאלוהים הבטיח למלא אותו ברוח אלוהים, בחכמה, תבונה ודעת ובכל מלאכה) ואת יריעות המשכן והפרוכות מסיבים גולמיים מהחי והצומח (הנשים חכמות הלב הטוות והאורגות) עשו זאת בהשראת חכמת לב הקשורה ברוח אלוהים, חכמה בינה ודעת, כפי שנאמר במפורש בספר שמות: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ (שמות לא, א–ה) בפרק לה בספר שמות שבה ונזכרת כמה פעמים חכמת הלב של האמנים ושל הטוות והאורגות: וְכׇל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהֹוָֽה׃ אֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אׇהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃ אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ (שם, פרק לה, ט–יא)׃ וְכׇל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ וְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃…מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חׇכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כׇּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כׇּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת (שם, לה).

חכמת הלב שאלוהים מעניק לאדם, זו הנקראת בלשון ימינו: דמיון יוצר, השראה, כישרון יוצא דופן ומקוריות מחשבה, תבונה פורצת גבולות, חדות תפישה וזריזות ידיים, הקשורים ביצירת אמנות ואומנות, קשורה לדבריו המאלפים של ההוגה, הפסיכולוג ומבקר התרבות האמריקאי ג’יימס הילמן (1926–2011), על מחשבת הלב: “המחשבה של הלב היא מחשבה של דימויים, הלב הוא מקום מושבו של הדמיון, והדמיון הוא קולו האותנטי של הלב, ואם אנו מדברים מהלב אנו מוכרחים לפיכך לדבר מכוח הדמיון”.²⁰

החכמה, חכמת הלב וחכמת השכל, היצירה והבריאה קשורות לרוח, לנפש ולנשמה, לקול ולדיבור, לדמיון ולהרהור, למחשבה וחשבון, לאותיות ומספרים, לספר, מספר וסיפור, להתבוננות ותבונה, לדעת, חכמה ובינה, או למה שבני זמננו קוראים תודעה, יצירתיות, השראה, דמיון, תבונה, התבוננות וכישרון.

‘קול רוח ודיבור זו היא רוח הקודש’ אומר לנו המחבר האלמוני של ספר יצירה, המספר לנו בפתיחת ספרו שהעולם נברא ‘בספר מספר וסיפור’, הקשורים ב’כ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה'. כלומר, העולם נברא באותיות ומספרים, בקול, רוח ודיבור, בקריאה ובכתיבה ובמעשה היצירה, המשותפים לאל ולאדם. הנפש מתבוננת, מבינה ולומדת, מאזינה, שומעת ומדברת, מדמיינת, מהרהרת, חושבת, מחשבת, סופרת ומספרת, חולמת, מתכננת, מודדת, קושרת ויוצרת, או מחוללת טרנספורמציות ההופכות את הטבע לתרבות, את הסיבים הגולמיים לחוטים צבועים ושזורים, ואת החוטים הססגוניים הקשורים והנשזרים, לאריגים, או לטקסטילים, מלשון טקסרה, בלטינית, לארוג, כשם שהנפש הופכת את הדמיון לקולות פנימיים ואת הקולות למילים, את המילים למשפטים כתובים או לטקסטים, מאותו פועל הלטיני, טקסרה, לארוג.

הרקליטוס (535–475), פילוסוף יווני מאפסוס שפעל בסביבות סוף המאה השישית לפני הספירה וראשית המאה החמישית אמר לנו: “את גבולות הנפש לא תוכל לגלות גם אם תעבור כל דרך, כה עמוק הוא הדיבור שלה”.²¹ המרחב שבו הנפש מדמיינת שומעת ומדברת איננו גיאוגרפי אלא ארכיאולוגי, מרחב הטמון במעמקי הזמן, בבאר העבר, או במרחב קוסמי, החורג מגבולות הזמן והמקום ומצוי בעולמות עליונים ובעולם הדמיון, במרחבי הספר, המספר והסיפור. שכן, כאמור לעיל:“קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש”. רוח הקודש או רוח אלוהים המדברת באדם, או הדמיון היוצר פורץ הגבולות וחכמת הלב המעמיקה להתבונן, שהאדם כנברא בצלם אלוהים, מחונן בה, היא הרוח היוצרת והבוראת יש מאין, המחוללת טרנספורמציות מטבע לתרבות, או מהגולמי למעובד, לחיוני, לשימושי, לאמנותי וליצירתי, ומניעה את המעברים בין הנשכח לנזכר, בין חכמת הלב ליצירה, בין השראה ודמיון למלאכת כפיים, בין משזר של אותיות ומספרים למארג של חוטים וסיבים.

הטווייה, השזירה והאריגה נחשבו מימי קדם, יותר מכל מלאכה אחרת, כמשקפות את סודות הבריאה וכקשורות בפלא היצירה, בצירוף ובפירוק, בכישוף ובקסם של יצירת יש מאין, או באריגת מארג הבריאה מרשתות של קשרים וחוטים הנפרשים ונשזרים עד אינסוף, וכאחוזות בטוויית חוט הגורל של כל אדם ובאריגת מארג חייו עד לפרימתו.

 

[ז] האל האורג בספרות ההיכלות    🔗

הספרות המיסטית היהודית העתיקה ראתה באל, במלאכים ובבנות האדם אורגים ואורגות. האל אורג את המסכת ששכלול העולם ומסלולו עומד עליה, המלאכים אורגים בגדי ישועות בגנזי מרומים, הנשים חכמות הלב בדור המדבר טוו את יריעות המשכן וארגו את הפרוכת הגדולה שהפרידה בין הקודש לקודש הקדשים, כנזכר בחומש שמות ובמדבר, נשים בתקופת השופטים, בדורה של בת יפתח, הצטיינו בטוויית בגדי כלולות ונשים בשלהי ימי בית שני ארגו את הפרוכת למקדש כפי שיצוטט להלן.

הקשר המטאפורי בין בריאה לאריגה או בין יצירה אלוהית ליצירה אנושית, ותיאור האל כאורג היוצר עולמות ותיאור המלאכים כאורגים בגדי ישועה, נודע מהספרות המיסטית היהודית משלהי העת העתיקה, המכונה בשם ספרות ההיכלות והמרכבה, שנכתבה במחצית הראשונה של האלף הראשון, בתקופת המשנה והתלמוד.²² ספרות זו שנכתבה אחרי חורבן ביתר (135 לספירה), מייחסת את עצמה לדור מרד בר כוכבא, הוא דור עשרת הרוגי מלכות, שעליהם נמנים גיבוריה, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, החוצים את גבולות השמים והארץ כ“יורדי מרכבה”, וצופים בשבעה היכלות עליונים וב’עולם המרכבה'. ספרות מיסטית זו, הפטורה מגבולות הזמן והמקום, שרצתה להנציח ברקיע השמים את המקדש ועבודת הקודש אשר חרבו ובטלו בארץ, הפכה את ההיכל שנחרב בארץ בימי חורבן בית שני, לשבעה היכלות נצחיים בעולמות עליונים, והפכה את מרכבת הכרובים שעמדה במשכן בדור המדבר, [שנבנתה בימי משה ובצלאל על פי תבנית שמימית, כמפורט בספר שמות, ונבנתה מחדש בימי בית ראשון על פי חזון שנגלה לדויד בן ישי (דברי הימים א כ“ח, י”ח) בימי שלמה בנו], לעולם המרכבה, הוא עולם המלאכים ועולם כיסא הכבוד, מספרת ומעידה על מראות שראו צופי המרכבה בעולם העליון,²³ ומתארת כך את היחס בין הבורא האורג לבין הבריאה שהיא אריגת העולם:

“מלך ניסים… מלך נפלאות.. כסאך מעופף ועומד תחתיו משעה שתקעת יתד אריגת המסכת ששיכלול העולם ומסלולו עומד עליה שנים רבות ודורות עד אין קץ”.²⁴

בציטוט לעיל אלוהים הוא זה המתואר כאורג שהציב נול או כאורג שתקע את יתד אריגת המסכת שהעולם עומד עליה. בציטוט הבא אריגת המסכת והקשירה והתפירה והחיבור הקשורים באריגה, מתוארים כחלק מעולם הסוד שמגלה הדובר, בעל מסורת המרכבה, ר' נחוניא בן הקנה, לתלמידו ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, מעשרת הרוגי מלכות, המכונה כאן בשם בן גאים:

“אמר לי: בן גאים אם לאו עמוד והבא לפני כל גיבורי חבורה וכל אדירי ישיבה ואומר לפניהם הרזים הסתורים והכבושים, נפלאות אריגת המסכת ששכלול העולם וסלסולו עומד עליה ושיפוד שמים וארץ שכל כנפי הארץ ותבל וכנפי רקיעי מרום קשורים תפורים ומחוברים תלויים ועומדים בו ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחד על רגל ימין כסא הכבוד”.²⁵

בדורות החורבן בימי סוף בית שני, בתקופה של אבדן כל סמלי הריבונות הארצית של העם היהודי וביטול כל יסודותיו של העולם המקראי, במאה הראשונה והשנייה לספירה, כשהמקדש חרב וירושלים נחרשה לעיים, כשעבודת הקודש בטלה וחכמי הדור הוצאו להורג בידי הרומאים כעונש על מרד בר כוכבא, הבטיחה ספרות ההיכלות והמרכבה, שאלוהים לא נטש את עמו ושיש חיבור ישיר בין שמים וארץ בדמות שיפוד המחבר עליונים ותחתונים שהכול קשור עליו, כפי שחוטי השתי קשורים על יתד האורגים או על קורת הנול וכשם שחוטי הערב מושחלים דרכם ויוצרים מארג של קשרים והצטלבויות.

בחיבור המיסטי היכלות זוטרתי מתואר כיסא הכבוד השמימי בזיקה למארג המפואר הנקרא בשם פרוכת של אש, שלעומת תבניתו השמימית נארגה הפרוכת העצומה מתכלת וארגמן ושש משזר, שהפרידה במקדש הארצי בין הקודש לבין קודש הקודשים, שם היה מקום הכרובים המכונפים או שם ניצבה נסתרת מרכבת הכרובים:

“ולמעלה מהכסא הוא האש הגדולה כי אין לדמות מן הפרוכת של אש פרוסה לפניו. ושבעה ראשי שמשי גיבורי כוח לפני ולפנים מן הפרוכת. ומחוץ הכסא שנים עשר ממונים לכל רוח שלשה […] והוא יושב באמצע כבודו כעין החשמל. ובמצחו כתר שם המפורש הכלול מאש וברד, על ראשו עטרת הוד [..] ובידו שבטי אש [..] וכסא כבוד הוא מושב כבודו, והחיות נושאות את הכסא, ואופנים הם גלגלי מרכבה וכולן אש באש ומראיהן כגחלי אש.”²⁶

הסוד האלוהי הכרוך בבריאת העולם הנראה יש מאין, וביצירתו כמסכת ארוגה הקשורה בשיפוד המחבר שמים וארץ, הקשור לעולם הנעלם, הוא עולם המרכבה ועולם המלאכים, במארג סודי מורכב, והסודות הקשורים באריגה האנושית, היוצרת יש מאין דגמים חדשים ועולמות חדשים מחוטי שתי וערב, הנארגים על המסכת או על הנול, מלאכת מחשבת שנקשרה בכשפים, בשירה ובסודות מהעת העתיקה ואילך, תוארו במסורות שונות.

באחד ממדרשי הגאולה בספרות ההיכלות מתאר יורד המרכבה ר' ישמעאל בן אלישע, את המלאך ססנגיאל שר הפנים, המראה לו בחזונו את מלאכי השרת היושבים ואורגים בגדי ישועות: “הכניסני לגנזי ישועות ולגנזי נחמות וראיתי כתות של מלאכי השרת שהן יושבים ואורגים בגדי ישועות”.²⁷

האריגה והשירה משותפת במסורות שונות למלאכים, לבנות אדם ולבני האדם, המחוננים בחכמת הלב, באהבת יופי וסדר, בדחף יוצר, בכישרון ובהשראה, כשם שהאריגה, היצירה והבריאה משותפים לאל ולאדם בספרות הסוד. רַפְּסוֹדיה, כידוע, היא יצירה מוזיקלית. רַפְּסוֹדים²⁸ ביוונית עתיקה היו מדקלמי שירה מקצועיים, אשר שימרו את יצירותיו של הומרוס. משמעות המילה היוונית רַפְּסוֹדוס היא תופר שירים, אורג שירים או מחבר שירים. האורגות במיתולוגיה היוונית מתוארות לעתים קרובות כשרות שירים. במקומות שונים בעולם בהן נשים לא ידעו לקרוא ולכתוב, אימהות לימדו את בנותיהן וסבתות את נכדותיהן באמצעות שירה בעל פה את טכניקת קשירת חוטי השתי לפי צבעים ואת טכניקת האריגה לפי דקלומים ושירים. המילה שירה ביוונית עתיקה היא פואסיס שפירושה המילולי הוא יצירה או עשייה. מילה זו שימשה לציון שירה, פואטיקה, או כל יצירה אמנותית מילולית.²⁹

 

[ח] אריגת הפרוכת    🔗

בחומש נמסרו, כידוע, הוראות מפורטות ביחס לאריגת הפרוכת המפרידה בין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים במשכן, מקום הכרובים האסור בכניסה, לבין מתחם הַקֹּדֶשׁ שבו עבדו הכוהנים בעבודת הקודש:

"וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים… וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שמות כ“ו, ל”א, ל"ג).

‘מעשה חושב’ היא טוויית החוטים ואריגת הבד באופן דו־צדדי עם הציור עליו, כשבכל צד יש תמונה שונה. אריגה מורכבת מעין זו תובעת חשיבה ותכנון מדוקדק, שכן יש צורך לנתח ולפרק את הדגם המבוקש לפרטי פרטים, ולשרטט את תכנון השתי והערב על דף ולעבוד על פי הדגם היוצר מארג דו צדדי.

מידת המורכבות של אריגת תכלת וארגמן מחוטים שנטוו ונצבעו בצבעי חילזון הארגמן, או תולעת השני,³⁰ ביחד עם שש משזר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב בדוגמת אריגה דו־צדדית שתיצור צורת כרובים מכונפים, או שתתאר את השמים וכל צבאם, מצד אחד ואת הכרובים מעשה חושב מצד שני, תבעה מיומנות רבה וכישרון רב ודרשה ידיים עובדות רבות.

ההיסטוריון בן המאה הראשונה לספירה, יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כוהנים, שראה את המקדש על הר הבית במו עיניו כששירת במקדש, הן בימי תפארתו הן בימי חורבנו, כותב על מלאכת המחשבת של אריגת הפרוכת שהייתה תלויה לפני דלתות ההיכל, אריגה משוכללת שכללה יצירת סיפור ארוג ורקום של כיפת השמים, טקסט וטקסטיל, ולא רק דגם גיאומטרי:

“היו לו [להיכל] דלתות זהב, חמישים וחמש אמות גובהן ושש עשרה אמות רוחבן. לפניהן הייתה תלויה פרוכת שגובהה זהה [לגובה הדלת] עשויה אריג בבלי³¹ רקום בתכלת וְבוּץ,³² שני וארגמן, מלאכת מחשבת נפלאה; הֵרכב החומרים לא נבחר בלי מחשבה תחילה, אלא [נעשה] בצלם היקום. נראה כי השָׁני מרמז לאש, הבוּץ לאדמה, התכלת לאוויר, והארגמן לים. [בשניים] מאלה הרמז הוא על פי הצבע, ואלו בחירת הבוץ והארגמן נעשתה לפי מוצאם, כי מוצא הבוּץ מן האדמה ומוצא הארגמן מן הים. ברקמת האריג תוארו השמים וכל צבאם, למעט הצורות {או החיות} שבגלגל המזלות”.³³

האמה הממוצעת הייתה כ־45 ס“מ [ויש אומרים כ־56 ס”מ] ולפי חישוב זה אורך הפרוכת היה כ־24 מטר וחצי בקירוב ורוחבה כשבעה מטר ועשרים ס"מ בערך. כלומר, הייתה זו יריעה עצומת ממדים. על פי הכתוב במשנה הפרוכת הייתה כבדה מאד, ובשל משקלה הרב נדרשו שלוש מאות כוהנים כדי לטבול אותה (משנה שקלים ח, ה)

במשנה נזכרות נשים שמכרו צמר ופשתן שטוו וארגו: "אבל לוקחין מן הנשים כלי [צמר ביהודה, וכלי] פשתן בגליל, (משנה, בבא קמא, י ט). האורגות היו בעלות מיומנות ייחודית, ומתוכן התגבש מעמד מיוחד של אורגות מומחיות אשר עסקו באריגת הפרוכת לבית המקדש, אותה מתאר בן מתתיהו…

בברייתא, נאמר על הפרוכת של בית המקדש שנארגה בידי שמונים ושתיים נערות: “ובשמונים ושתיים ריבות נעשית” (שקלים ח', ה). אורגות מקצועיות אלה, הנזכרות בספרות חז"ל “נטלו שכרן מתרומת הלשכה”, לצד בעלי מקצוע אחרים שעבדו בבית המקדש (תוספתא, שקלים, ב ו). “נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה” (בבלי, כתובות, קו ע"א). שתי פרוכות שעוטרו בפאר נארגו כל שנה ולאחר שנשלמה מלאכתן הן הוצגו לראווה בפני העם קודם שהשתמשו בהם במקדש (ירושלמי, שקלים, ח' ד'). המדרש מספר על סופן הטרגי של האורגות: “כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו שלא יענו אותן השונאים” (פסיקתא רבתי, דף קלא ע"א).

בספר חזון ברוך, המתאר את חורבן בית ראשון, ומיוחס לברוך בן נריה, סופרו של הנביא הכהן ירמיהו, ספר אשר נשמר רק בסורית בספרות החיצונית, אך ככל הנראה נכתב בעברית בסביבות שנת 115–116 לספירה, לאחר חורבן הבית השני,³⁴ מקונן המחבר על החורבן הקרב של ירושלים. הוא מנחה את הכוהנים לזרוק את מפתחות בית המקדש לשמיים: "ואתם הכוהנים קחו מפתחות המקדש וזרקתם אותם השמימה ונתתום לאדוני ואמרתם: “שְׁמֹר אַתָּה אֶת־בֵּיתְךָ כִּי אֲנַחְנוּ שָׁוְא שָׁמַרְנוּ.” מיד לאחר מכן, פונה ברוך בן נריה אל הנערות האורגות את הפרוכת, כאל מקבילה נשית לכוהנים, ומנחה אותן מה עליהן לעשות בעת החורבן:

וְאַתֶּן הַבְּתוּלוֹת הָאֹרְגוֹת

בּוּץ וָמֶשִי עִם־זְהַב אוֹפִיר

מַהֵרְנָה קַחְנָה הַכֹּל

וְהִשְׁלַכְתֶּן אֶל־תּוֹךְ־הַאֵשׁ

הִיא תְבִיאֵם אֶל־עוֹשָׂם

ולהבה תשלחם אל יוצרם

ואל ישלטו בהם אויבים.³⁵

במערות במדבר יהודה נמצאו שרידי אריגים צבועים מלפני אלפי שנים, ושרידי חוטים צבועים בגוונים רבים שהשתמרו היטב בשל תנאי היובש הקיצוני במדבר. הארכיאולוג, פרופ' יגאל ידין, שחפר בשנת 1960 במדבר יהודה, במערת האיגרות בנחל חבר, הסמוך לעין גדי, וההדיר את מגילת המקדש ומגילת מלחמת בני אור בבני חושך אשר נמצאו בין מגילות קומראן, סיכם את תוצאות מחקר החוטים והבדים מבחינת האריגה והצביעה וכתב: 'בימי בית שני ובתקופה שלאחריו הייתה רמת האריגה והצביעה בקרב היהודים גבוהה ביותר, ולא נפלה במאומה מזו של העמים האחרים במזרח התיכון. לאחר החקלאות תפסו האריגה והצביעה את המקום השני בכלכלת היהודים".³⁶

 

[ט] בגדיה של שאילה בת יפתח    🔗

אריגה כמלאכת נשים הקושרת בין אם לבתה בהכנת בגדי כלולות, מתוארת בחיבור קדמוניות המקרא, המיוחס בשגגה לפילון האלכסנדרוני. ספר יוצא דופן זה, שמעט מאוד ידוע עליו בוודאות, כולל גרסה מקורית לסיפורי המקרא עד לימי שאול המלך. הספר נכתב במקורו בעברית בשלהי המאה הראשונה לספירה. נוסחו העברי לא הגיע לידינו, אך נוסח קדום זה תורגם ליוונית, וממנו תורגם ללטינית בנוסח המצוי בידינו. הספר, שלשונו העברית המקורית ניבטת מבעד לתרגום הלטיני ששרד לבדו, מרחיב את הנזכר בקצרה במקרא אודות נשים עד לימי שאול המלך, ומוסיף להן חלומות, שירים, קינות וסיפורים. הספר אשר תורגם לעברית בידי רבהּ של פירנצה, אליהו שמואל הרטום (1887–1965), מתרגם הספרים החיצוניים ובעל פירוש קאסוטו למקרא, כולל מסורות מאלפות ולא ידועות על נשים שונות במקרא. לפעמים נדמה לקוראים בקדמוניות המקרא, כמעט בוודאות, שהספר נכתב בידי אישה אלמונית, בשל העניין המובהק במלאכתן של נשים הניכר בספר, לצד העניין הבולט בקולן של נשים הניכר בו בכל פרק, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו ספר המתעד את לידתו של הקול הנשי במקרא או את המצאתו מחדש, לצד מתן ביטוי מפורט לנושאים הקרובים ללִבן של נשים.³⁷

בסיפור הנוגע לענייננו במסורות עתיקות על אריגה, מקוננת שְׁאילה בת יפתח, הנודעת כבתו חסרת השם של יפתח הגלעדי בספר שופטים יא ל–מ, על מר גורלה. המקוננת מתארת את עולם נעוריה האהוב, שהיא מתאבלת על אובדנו, בשעה שאביה תובע ממנה לעלות לעולה על המזבח בשל נדר שנדר לאלוהים בצאתו למלחמה. לשְׁאילה בת יפתח לא התגלה מלאך שיציל אותה מן העקדה על המזבח, כפי שעלה בגורלו של יצחק בן אברהם, והעוול שנעשה לה מסופר כאן בקול קינה שאין לה שומע:

“שמעו ההרים את קינתי והבטנה הגבעות אל דמעות עיני, והיו, הסלעים, עדים לבכי נפשי. הנה איך מאשמים אנחנו, ולא לשווא תוקח נפשי. ילכו השמימה דברי ותכתבנה דמעותיי לפני הרקיע, למען לא יגבר האב על הבת אשר נדר להקריב, ולמען ישמע הוא ראשון את הבטחת היחידה ההיא בקרבן. ואני לא נהניתי מחופתי ולא מילאתי עטרות נישואי, כי לא התלבשתי בהדר לפי אצילותי ולא השתמשתי במור לריח טוב ולא השיבותי נפשי בשמן משחה אשר הוכן לי. אמי, לשווא ילדת את יחידתך, כי נעשתה שְׁאוֹל חופתי וברכי על הארץ. כל השמן אשר הכינות לי יישפך והבגד הלבן אשר ארגה אמי עש יאכלהו, ופרחי הנזר אשר קלעה מינקתי יבלו מהר והשמיכה אשר ארגה מתכלת ומארגמן רימה תשחיתה. הבתולות רעותי אשר תספרנה על אודותיי תבכינה אותי באנחה ימים רבים. הטו עצים את סעיפיכם ובכו את עלומי. באנה חיות השדה ורמוסנה את בתולי, כי נכרתו שנותיי ועת חיי בחשך תזקן”.³⁸

מהסיפור העתיק, מעורר הפלצות, מהאלף השני לפני הספירה, שדנתי בהרחבה בהשלכותיו ההיסטוריות והחוקיות במקום אחר,³⁹ הנזכר כאן רק בהקשר למסורות אריגה עתיקות, עולה שבימים כתיקונם היה מובן מאליו שאמה של שאילה ארגה לבתה הבתולה בגד לבן לכלולותיה ואמה או מיניקתה ארגו לה שמיכה מתכלת וארגמן. הכנת בגדי כלולות ושמיכת כלה, שציינה מעברים במחזור החיים מבתולין לנישואין, כמו הכנת נדוניה ומצעים המסמלים מעבר מבית ההורים לבית החתן, היו חלק מהתרבות המקובלת שציינה בטווייה, אריגה ותפירה את המפנים רבי חשיבות במחזור החיים. הכלות ענדו לראשן עטרות ולבשו בגדי הדר, לבשו בגדי פאר לבנים ביום חתונתן, השיבו נפשן והתרעננו בשמן המשחה והשתמשו במור כצמח בושם.

אין צריך לומר, שאין בידינו להבחין במרחק אלפי שנים בין סיפור להיסטוריה, שתי מילים שבשפות רבות הן מילה זהה, סטוריה (סיפור/היסטוריה) והיסטוריה (סיפור תולדות האדם),⁴⁰, אולם הן הסיפור והן ההיסטוריה מספרים על קונפליקטים, על מעשי זוועה, על הזיכרון של מושגים בעלי ערך, על העדות על המנהג המקובל, על המסורת ועל הציפיות החברתיות ועל חירותה של הרוח היוצרת המבקשת לשוב ולספר מחדש בכל דור סיפורי חיים ומוות הקשורים בפרקים מעוררי חרדה מהסיפור המקראי, המצוי בתשתית קהילת הזיכרון היהודית.

 

[י] התשתית של השתי והתערובת של הערב; הטווייה כעונש בסדר הפטריארכלי    🔗

מה רוצה הרוח הבוראת והיוצרת? מה רוצה הנפש הנכספת לצרף ולפרק? מה מבקשת הנשמה החפצה לארוג ולפרום? לפתור ולפענח? מה רוצה חכמת הלב? כולן מבקשות לספר סיפור, לטוות מטווה או לארוג מארג או ליצור בריאה מובחנת ומוגדרת מתוך התוהו ובוהו, כי העולם נברא בספר, מספר וסיפור לדברי ספר יצירה, או נארג על שיפוד המחבר בין שמים לארץ לדברי ספרות ההיכלות. הרוח היוצרת מבקשת לברוא סדר מול כאוס, הנפש מבקשת לפענח את סוד היצירה מתוך חורבות ההריסה, הנשמה מאזינה לתודעה המדברת מול תהום השתיקה, חכמת הלב מבקשת לארוג יופי מול כיעור, לטוות קביעות מול ארעיות, לשזור זיכרון מול שכחה, לקשור נצחיות מול חלופיות, לטוות את הטוב מול הרע, לרקום פענוח מול הסתרה, ליצור הנצחה מוחשית מול כליה רוחנית וייצוג מוחשי של רעיון מופשט או של דמיון יוצר, בכתיבה של שירה, הגות וספרות, או בטווייה, אריגה ושזירה של בדים ומרבדים, כיסויים ופרוכות, ובתפירה ורקמה של בגדים ויריעות.

ראשיתם הקבועה של כל האריגים והבדים והטקסטילים שנודעו בעולם לפני המהפכה התעשייתית, בטוויית סיבים גולמיים הנשמרים כפקעת בכישור והופכים לחוטים בפלך, בניפוצם או ברחיצתם ובצביעתם או בשזירתם. המשכם בחוטים בודדים או שזורים הנקשרים כמסכת חוטי השתי המושחלת בנירים ומתוחה על הנול, שלתוכם נארגים חוטי הערב בכל הצטלבות של פתיחת חוטי השתי. השתי והערב, הקבוע והמשתנה, החוט האנכי המתוח והקבוע של השתי, מלשון תשתית, והחוט האופקי המשתנה של הערב, מלשון תערובת, הם היוצרים בחיבורם המצטלב את המארג או את הבד, את היריעה או את המרבד, את האריג המספר סיפור או את הטקסטיל הנצרך לכיסוי גופנו ולייפוי בתינו.

מה רוצה הגוף? לחם לאכול ובגד ללבוש, מחסה מחום וקור, או מקום מוגן לגור בו, להתפשט ולהתלבש בו, לאכול ולשתות בו, מקום לאהוב ולגדול ולגדל בו משפחה. הצורך לכסות את גופנו בבגד ידוע לנו כבר מאחריתו של סיפור גן עדן, המקום שבו התוודעו אדם וחוה למשמעות העירום משעה שאכלו מעץ הדעת, והלבוש הראשון שהיה כיסוי ערווה, היה עלה תאנה. בסיום סיפור הגירוש מגן עדן נענשו כידוע שלושת החוטאים, האדם נענש בעבודה קשה בשדה, בזעת אפיו יחפור, יחרוש ויעדור לפני שיאכל לחם, האישה נענשה בהריון מכאיב ובלידה מייסרת ובכך שבעלה ימשול עליה, והנחש נענש בכך שהדיבור כיצור זקוף ניטל ממנו, משעה שהוטל עליו לזחול על גחונו וללחך עפר. הייצוג החזותי הראשון של סיפור עתיק זה באמנות היהודית, נמצא בהגדת סָרָיֶיבוֹ, ההגדה העתיקה ביותר שנשתמרה עד היום, הנחשבת לכתב היד העברי המעוטר היפה ביותר. ההגדה המצוירת נכתבה ככל הנראה בברצלונה בסביבות שנת 1350 ונמצאת כיום במוזיאון הלאומי של סָרָיֶיבוֹ, בירת בוסניה והרצגובינה.

העמוד בהגדה אשר בו רואים את ציור העונש של החוטאים (תמונה 61, למטה משמאל) או את משמעות העונש בעבודתם של אדם וחווה, מאלף מבחינת דמותה של חוה. הנחש והאדם מתוארים בהתאם לעונש הנזכר במקרא, הנחש זוחל על גחונו, והאדם עודר וחופר בזעת אפיו את האדמה החרבה, המצמיחה לו רק קוץ ודרדר, ובידו מגל, מעדר או מחרשה. ואילו חוה, הניצבת מצד שמאל, כשיד שמאל שלה מכופפת ואוחזת במקל הפלך ויד ימינה פשוטה קדימה ואוחזת בחוט, נראית כשהיא לבושה בכתונת ואוחזת בידה בפלך. כלומר, הטווייה בפלך המתנה את מלאכת האריגה, התלויה בחוטים הנטווים מסיבים ונשזרים לחוטי שתי ולחוטי ערב, נתפשה במסורת היהודית כחלק מהעונש שהוטל על האישה החוטאת.⁴¹

אחרי הגירוש מגן עדן, עם ראשית התעוררות התודעה המתבוננת והמבינה, המבחינה בין המצוי לרצוי, השואפת להטיל סדר בכאוס, החלו הנשים בעת העתיקה לארוג בבית טקסטילים שונים, הן אלה הנדרשים לחיי יום יום, כגון חיתולים וסדינים, מצעים ושמיכות, בגדים ללבוש וכיסוי, בגדי ילדים ומבוגרים, מגבות וצעיפים, עטיפות, מנשאים וסלים, וילונות, מרבדים, מפרשים ושטיחים, הן אלה המסמנים את רגעי המפנה במעגל החיים: בגדי אירוסין, בגדי כלולות ונדוניה, ולהבדיל, בגדי אבל ותכריכים, בשעה שהגברים יצאו לעבוד בזיעת אפם כדי להוציא לחם מן הארץ.

כשחזרו הגברים מעבודת השדה ברשות הרבים, שם שתפו פעולה במרחב הציבורי, החלו למשול בנשים בביתם ברשות היחיד, במרחב הפרטי. כלומר הגברים שראו את עצמם כבעליהן של הנשים, אותן קנו מאבותיהן תמורת מוהר הבתולות, כשם שהיו בעלי הצאן והבקר, אותם רכשו מהמוכרים שהיו בעליהם הקודמים, וכשם שהיו בעלי הבית או בעלי הרכוש, שאותם ירשו, בנו או רכשו, כך משלו על הנשים שהיו מקנת כספם וקניינם וחלק מרכושם. הקללה האלוהית בסיום סיפור גן עדן – שהוא מיתוס, דהיינו, סיפור עתיק שחלק ממשתתפיו על אנושיים, שעתיד גדול נכון לו, בהיותו סיפור עתיק הבא להצדיק עוול חברתי בהווה, ‘והוא ימשול בך’ – היה תשתית הסדר הפאטריארכלי.⁴² ביוונית פאטר משמעו אב. אַרְכֵה⁴³ משמעותה מקור, ראשית, התחלה קדומה או סדר עתיק, כמו במילה ארכיאולוגיה, קדמוניות או תורת העתיקות, או עקרון היסוד הבלתי ניתן לערעור העומד מאחורי התופעות המשתנות. אנ־אַרְכֵה היא המילה היוונית המתרגמת את המילה ‘בראשית’. ארכאי הוא דבר מה קדום, עתיק ימים, וארכון משמעו העומד בראש, המושל או השליט ששלטונו מיוסד על סדר בראשיתי קדום ועל תוקף נצחי. פאטריארכיה היא שלטון האבות המיוסד על עיקרון יסוד בראשיתי שעל פיו גברים נעלים על נשים ומושלים עליהן, מימי ‘והוא ימשול בך’ במסורת היהודית, או מימי סיפור פאנדורה במסורת היוונית.

הגברים משלו על הנשים בבית, בין אם היו נשותיהם, אימהותיהם, אחיותיהם או בנותיהם. הנשים היו אלה שהיו מופקדות תמיד על כל צרכי הבית בחיי יום יום: הבאת המים והדלקת אש, הכנת כלים לבישול ולמאור ולשטיפה, טרחה בבישול ואפייה, גידול בעלי חיים ביתיים וגידול ילדים, ניקיון וכביסה, שטיפה והדחה, הצעת מצעים, תפירה ורקמה של בגדים ושטיחים, תיקון בגדים ושזירת סלים, איבוק וטאטוא, השקאה ורחיצת כלים. הגברים חוקקו וכתבו את כל החוקים, הדינים, ההלכות והנורמות, הן ביחס לאדנות ולבעלות על נשותיהם כרכוש, הן ביחס לגיל הנישואין, הן ביחס לחובות היומיומיות הרבות של האישה לבעלה, לעומת החובות המועטות של הבעל כלפי אשתו, הן ביחס למעמד מלאכות הבית שהאישה הייתה חייבת לעשותן לבעלה, הן ביחס לעונשים שהיו מוטלים על האישה שלא מילאה חובותיה. עיון חטוף בסדר נשים במשנה או בהלכות אישות לרמב"ם במשנה תורה, ייטיב להמחיש את משמעות הבעלות והאדנות והשעבוד ביחסי גברים ונשים.⁴⁴

 

[יא] מעמדם הכפול של הבגדים    🔗

הטווייה, השזירה, ההשתאה והאריגה, שכולן מלאכת מחשבת הכרוכה בעבודה קשה ומאומצת, הגוזלת זמן רב, סביב הכישור והפלך, מדף השתי, הנירים והנול, הבוכייר או סירת האורגים, היו, מאז ומתמיד מלאכות הנשים שנעשו רק בבית, מהעת העתיקה ועד למהפכה התעשייתית. מלאכות אלה, ובראשן העבודה מול הנול, הכרוכה במנגנון תובעני של עבודה עתירת זמן, המחייבת תכנון דקדקני של חוטי השתי והשחלה של מיתר אחר מיתר דרך בתי הנירים, וקשירה של לולאה אחר לולאה במסילות הנול, לצד השחלה של חוטי הערב בין חוטי השתי, וסיום העבודה בכריכה, ליפוף, שיכול, חריצה, גירוד וסירוק, בדומה לתפירה ורקמה ולכל מלאכת המחט, שבהן הייתה תלויה מלתחתם של כל בני הבית, כמו עטיפותיהם, מצעיהם, מרבדיהם, מגבותיהם, מטליותיהם וּוילונותיהם, מתועדות בספרות העת העתיקה.

כל טקסטיל עשוי להיות חלק מתרבות חומרית חזותית בעלת מסורת עשירה העוברת בעל פה מדור לדור, מאם לבתה, מאחות לאחותה, מסבתא לנכדתה או מחמות לכלתה, כחלק מהציפיות תרבותיות המקובלות בחברה מסוימת וכחלק מניסיון החיים של סביבה תרבותית מובהקת וכחלק מצרכי הפרנסה הקשורים לבית ולמשפחה ולציוני דרך במחזורי הזמן וטקסי המעבר, הקובעים את מעגל החיים. כל אירוע משפחתי הקשור במועדים מיוחדים בחיי אדם כמו לידה וברית, גמילה ובר מצווה, נדוניה, אירוסין, חתונה, לידה, גמילה, מחלה, אבל וקבורה, קשור בטווייה ואריגה ובהכנת בגדים מיוחדים: בעטיפות וכריכות, במנשאים ארוגים ובתיקים, בבדים ובבגדים, החל בבגדי היולדת ובחיתולי התינוק וכלה בטליתות, ציציות, חיתולי ספר תורה (וימפל) ובבגדי בר מצווה, עבור בארגזי נדוניה ובבגדי כלולות וכלה בתכריכי מתים ובבגדי אלמנות.

בגדים, החל מניפוץ סיבים, הרטבתם וייבושם, המשך בסירוק הצמר, רחיצתו וצביעתו, עבור בטוויית הסיבים הסרוקים והרחוצים לחוטים, המשך בקשירת חוטי השתי על מנור האורגים ואריגת חוטי הערב לתוכם וכלה באריגת אמרות הבדים וקשירתם, והמשך בגזירה ותפירה של מלבושים פנימיים וחיצוניים, עבור בגילוי וכיסוי של הראש, הפנים והגוף, וכלה בדינים ומצוות, גזרות ואיסורים, אבחנות וסימונים, היו תמיד בעלי מעמד כפול בעולם המסורתי. מצד אחד, בגדים היו עניין חברתי פנים־קהילתי ביחס למצוות התורה ולדיני ההלכה (למשל איסור שעטנז וחובת מצוות ציצית) ולמסורת המקובלת בקהילה יהודית מסוימת ביחס לשאלת כיסוי הראש של גברים ונשים לגביה אין מצווה מפורשת, ומצד שני בגדי היהודים היו תמיד כפופים לאיסורי התרבות הסובבת שבחסותה חיה הקהילה היהודית, שכן היהודים שחיו בגלות בחסות העולם האלילי ולאחר מכן בחסות הנצרות או האסלאם, היו מחויבים לציית להיתריה ולחוקיה של החברה הפגאנית או החברה הנוצרית או המוסלמית שבמחיצתה התגוררו, ביחס לדיני לבוש מחמירים החלים על זרים חשודים, פליטים ונודדים, או על בני חסות טמאים או כופרים, ביחס לצבעים ולבדים מותרים ואסורים, כמו למגבלותיה ואיסוריה של המדינה שבה התגוררו.⁴⁵ כלומר, הבגדים שלבשו היהודים הוגבלו ביחס לתקנות הקהילות, הן בזיקה לדין, להלכה ולמנהג, לאסור ולמותר בסביבה הדתית החברתית היהודית, והן ביחס לחוקים, להגבלות, לדרישות ולתקנות בגבולות התרבות ההיסטורית הלא יהודית שבמחיצתה חיו. היחסים המורכבים בין הרצון היהודי להיטמע מבחינה אסתטית תרבותית בכל הנוגע לאופנה ולבוש, ובין הרצון להיבדל, או בין הרצון לחקות את היפה והמועיל, הנודע למראה עין בסביבה התרבותית האלילית, הנוצרית או המוסלמית, אשר בה חיו היהודים, לבין האיסור הדתי המוחלט על לבישת שעטנז צמר ופשתים והאיסור הגורף ללכת בחוקות הגויים ולהתערב בהם מבחינת גילוי וכיסוי במלבושים, מנעלים וכובעים, לצד האיסורים שהטילה החברה הסובבת על היהודים בנושאים אלה והסימנים שהטילה עליהם לסמן בהם את לבושם, כדי שהזרים השנואים, הכופרים החשודים והמאיימים, יובחנו מהמאמינים המקומיים האהובים והנאמנים, נידונו בהרחבה במחקר האתנוגרפי וההיסטורי על ארון הבגדים היהודי ועל גזרות הלבושים.⁴⁶

מלאכת האריגה של היהודים בכל קהילות ישראל התעצבה על ידי מפגש בין גורמים פנים תרבותיים מחייבים, כגון ההלכה והמנהג, האיסור וההיתר, לבין גורמים חיצוניים כפויים, כגון ההגבלות והאיסורים על שימוש בצבעים, חוטים וחומרים שהטילו העמים שהיהודים התגוררו במחיצתם, על בני הקהילה היהודית ובנותיה, כדי לסמן אותם, להבחין אותם מזולתם, לזהות אותם ולהשפיל אותם. כך למשל באירופה הנוצרית בימי הביניים הועידה הלאטרנית הרביעית ברומא בשנת 1215, הכריזה על הגבלות לבוש המוטלות על אלה שאינם מאמינים נוצריים, כאמצעי הבא למנוע נישואי תערובת בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. היהודים נדרשו לחבוש כובע מיוחד שיסמן אותם מבחינה חזותית המוכר לנו מאיורי הגדות פסח שנותרו בכתבי יד מימי הביניים. בארצות האסלאם שבהן היהודים הוגדרו ככופרים, כטמאים ובני חסות שמעמדם הנחות היה חייב להשתקף בהופעתם החיצונית, נאסר על היהודים לארוג בחוטים בצבע ירוק, צבע קדוש לאסלאם, ללבוש בגדים ירוקים או לקנות בדים ירוקים. בתימן נאסר עליהם ללבוש בגדים צבעוניים או פרחוניים בדרך שבה המוסלמים היו לובשים אותם והותרו להם רק בגדים שחורים.⁴⁷ באימפריה העות’מאנית בני החסות היהודים חויבו ללבוש מעילים שחורים או גלימות שחורות וכחולות כהות, בזמן שבגדים בצבע ירוק הותרו כנהוג למוסלמים בלבד.⁴⁸ בהרי האטלס בצפון אפריקה חוקת המקום חייבה את היהודים ללבוש את הבגד המקובל לגברים, האכניף, השכמייה השחורה היפה עם הברדס, המקושטת בדוגמה אדומה מרשימה דמוית עין, רק מצדה ההפוך, מצד הבטנה. על נשים יהודיות נאסר לעטות רעלה שכן זו הייתה זכות שנשמרה לנשים מוסלמיות נכבדות בלבד.⁴⁹

את כל התקנות והמנהגים, החוקים וההלכות, האיסורים והדינים, קבעו רק גברים. כלומר, עבודת האריגה לסוגיה שעסקה ביצירת טקסטילים ובהכנת בדים שונים לכל צרכי מעגל החיים המשפחתי, הייתה בעיקרה וברובה עבודת נשים, אולם עבודה ביתית זו של נשים בנות כל הגילים, הייתה תמיד קשורה בציפיות תרבותיות מסורתיות נורמטיביות שקבעו מחוקקים גברים וביצירה טקסטואלית של חוקים ודינים, תקנות ומנהגים, ספרים ונאומים, מיתוסים ושירים, שאותם כתבו וקראו, סיפרו, נאמו ותרגמו, למדו ולימדו, גברים בלבד. השררה והשליטה במרחב הציבורי, ברשות הרבים, בעל פה ובכתב, בדיבור ובנאום, בחוק ובמשפט, בדת ובמסורת, בהנהגה ובהוראה, הייתה שמורה רק לגברים, בעוד שהכפיפות והצייתנות במרחב הפרטי, השתיקה וההדרה המוחלטת מהמרחב הציבורי, היו שמורות רק לנשים.

חלוקה זו, של המדברים והשותקות, המשכילים והבורות, המשעבדים והמשועבדות, הנודעת בתרבות היהודית מהעידן המקראי ואילך, מימי ‘והוא ימשול בך’, שבה רק גברים הם אלה הנזכרים בשמם ובשם אביהם ורק הם נזכרים כמדברים ברשות הרבים. רק הם אלה המושלים, המחוקקים והמנהיגים, הלומדים והמלמדים, המתוארים כראשי שבטים וכוהנים, כשופטים, כקוראים וכותבים, בעוד שהנשים, רובן נטולות שם, מתוארות בדרך כלל רק כיושבות אוהלים שקטות ונחבאות, אחראיות על משק הבית, נטולות כל מעמד משפטי ריבוני ומשוללות כל הזדמנות להשמעת קול ציבורי הנלקח בחשבון בקהל הגברים, או מתיר להן לחוות דעה ברשות הרבים בכל נושא.

 

[יב] המדברים והשותקות, הלוחמים והאורגות. פנלופיאה וליזיסטרטה    🔗

בתרבות היוונית מימי סיפורי המיתולוגיה ושירת האפוסים הגדולים, מעוצב דיוקנם האידיאלי של גברים כבעלי כוח, תעוזה, אומץ, עוצמה, כבוד וגבורה, או כגיבורים אמיצים, לוחמים קשוחים, יצריים והרפתקניים, שוחרי תהילת עולם נצחית הנקנית בהצטיינות בשדה הקרב ובשפיכות דמים, או כנודדים נחושים ובעלי תושייה, שרק להם שמורה השררה והסמכות בבית וזכות הדיבור ברבים בחוץ, בכל תחום. דיוקנן האידיאלי של הנשים שעוצב בידי הגברים, מלמד שכל ההגברים מצפים מנשותיהן להיות פאסיביות, תלותיות, שקטות ושותקות, צנועות וצייתניות כנשים יושבות בית העוסקות בטווייה ואריגה ומשוללות זכות דיבור בקרב קהל הגברים, המכונן לבדו את המרחב הציבורי שבו מתקבלות החלטות.

חלוקה זו של מדברים ושותקות, גיבורים וחלשות, בעלי סמכות ונטולות סמכות, משתקפת בבהירות במקורות שונים בעולם העתיק. כך למשל פונה בבוטות אחד מגיבורי האודיסיאה, טֶלֶמאכוֹס, בנו של אוֹדיסֶאוּס מלך איתקה, לאמו, פֶּנֶלוֹפֵּיאה בת איקריוס, אשת אוֹדיסֶאוּס, המלכה העגונה הזנוחה שנים רבות, המתוארת פעמים רבות באודיסיאה כאישה רמת מעלה שבורת לב, המרבה לבכות והמתמידה לטוות ולארוג. כל פעם ש’פֶּנֶלוֹפֵּיאה צלולת הדעת', אשת אודיסאוס, הגיבור הנעדר, המופקדת על שמירת הזיכרון המשפחתי והרכוש המשפחתי, מפני המחזרים הקמים עליו לכלותו, ואלה החומדים אותה ואותו לעצמם, מבקשת לחוות דעה בציבור או לבקש בקשה מאחד הנוכחים בחלל הציבורי של ביתה, שבו נמצאים רק הגברים כבני שיח, אומר לה בנה בנחרצות:

“אולם לכי את ללשכתך והשגיחי על משימותייך שלך, נול האריגה והכישור, צווי את שפחותייך לשקוד על עמלן. יהא הנאום עניינם של הגברים כולם, וענייני שלי במיוחד, כי לי השררה בזה הבית”.⁵⁰

פנלופיאה אשת אוֹדיסֶאוּס, ‘צלולת הדעת’, האישה הנאמנה והאם המסורה, שדעתה אינה מתבקשת בשום נושא שהיא מבקשת לחוות בו דעה בביתה, זו שזוכה להשתקה בוטה מפי בנה, בנוסח החוזר ונשנה מספר פעמים בספרים שונים באודיסיאה ובאיליאדה,⁵¹ משום שרק לבעלה או לבנה שמורה זכות השררה בבית אביו כמקובל בחברה אנדרוצנטרית־פטריארכלית שבה לא היה לנשים שנרכשו מידי אבותיהן תמורת מוהר הבתולות ששילמו בעליהן, שום מעמד ריבוני ושום כוח רשמי או בלתי רשמי בקבלת החלטות הנוגעות לחייהן ונשללה מהן כל זכות להשמיע קול. כך אומר גם הקטור בן פריאמוס מלך טרויה, הנסיך הגיבור הנלחם על הגנת עירו, גיבור האיליאדה, לאשתו אנדרומכה בת אאטיון מתבה, מושל הקיליקים, המתחננת בבכי שיחדל מלהילחם ולסכן את חייו, וימנע מלהשליך חייו מנגד ולהשאיר אותה אלמנה ואת בנם יתום: “את לכי הביתה והשגיחי על משימותייך שלך, נול האריגה והכישור, צווי על שפחותייך לשקוד על עמלן; תהא המלחמה עניינם של הגברים כולם, אלה אשר איליוס ביתם, וענייני שלי במיוחד”.⁵²

אנדרומכה, אשת הקטור, מתוארת כאורגת ורוקמת: “והיא יושבת בפינת הארמון התמיר, אורגת האריג, גלימת ארגמן כפולת־גיזרה, ורוקמת בה עיטורי פרחים ססגוניים”.⁵³

התחום היחיד, שבו החברה היוונית הפטריארכלית העניקה לנשים שליטה וזכות להחליט ולפעול, היה הטווייה והאריגה, השמירה על רכוש המשפחה, וניהול משק הבית. פנלופיאה זכורה באודיסיאה כאישה שארגה תכריכים לאביו של אודיסאוס, לארטס, במשך שנים רבות רצופות געגועים וסבל, בהן ציפתה לשובו של אוֹדיסֶאוּס ודחתה את בקשותיהם של כל מאה ושמונה המחזרים האכאיים [היוונים] שרצו לשאתה לאישה כאשתו האלמנה של אוֹדיסֶאוּס הגיבור הנעדר, ולרשת את נחלתו. האריגה המתמשכת בחדרה והפרימה המתמשכת, שתי פעולות ביתיות שהיו ברשותה כאורגת, היו הדרך התחבולנית שבחרה בה ‘פנלופיאה צלולת הדעת’ כדי להשפיע בכוח מלאכת כפיה, על גורלה ועל אורחות חייה, ועל השעיית בחירת בן זוגה מקרב המחזרים שלא חפצה באף אחד מהם. זו הייתה דרכה, דרך התחבולה הסודית במלאכת מחשבת, כדי להשפיע על תהליכי שינוי לקראת קבלת החלטות גורליות הנוגעות לחייה שלה וכדי לשפר ולשנות עמדות כנגד כורח הנסיבות האלימות, הנוגעות בה ובבן זוגה.

אחד המחזרים הרוצים לשאתה לאישה, נגד רצונה, מספר לבנה, טלמאכוס על תחבולתה של אמו: “הן אף את זו התחבולה זממה היא בלבה: הקימה נול גדול בהיכלותיה והחלה אורגת מטווה עדין ורחב ממדים; חיש אז דיברה בקהלנו: בחורים, מחזריי, היות שמת אודיסאוס הנהדר, גלו איפוק חרף להטכם להינשא לי, עד אשר אשלים הגלימה, פן חלילה ייהרס המארג והיה עמלי לשווא; תכריכים הם עבור לארטס הגיבור, עת תפקדנו הגזרה הכבדה, גזרת מוות ארך יגון…והנה מדי יום ארגה האריג הגדול, אך בלילות פרמה מלאכתה לאור לפידים שהונחו לצדה”.⁵⁴ במשך כל היום הייתה פנלופיאה ‘צלולת הדעת’, אורגת את התכריכים כדי לדחות את המחזרים מעליה, ובמשך כל הלילה, הייתה פורמת את כל אשר ארגה, כדי להאריך את זמן ההמתנה של המחזרים הלהוטים לתשובתה ולדחות את הצעותיהם של אצילי האכאיים שרצו לרשת את נחלתו וביתו של אוֹדיסֶאוּס, בן זוגה הנעדר, בתואנה שתוכל לשקול את הצעותיהם ולהשיב להם תשובה, רק בשעה שתשלים את אריגת התכריכים לכבוד לארטס, אביו הזקן של אודיסאוס.

פנלופיאה מספרת לאודיסאוס המחופש ששב לביתו אחרי שנעדר עשרים שנה, אך טרם התגלה בפני אשתו, על התחבולה שזממה הקשורה באריגה ופרימה:

“לא כי, בערגתי לאודיסאוס אכלה את לבי. הם ידחקוני להינשא, אך אני ארקום מזימותי. ראשית השיא האל בנפשי את מעשה הגלימה: הקימותי נול גדול בהיכלותי והחילותי אורגת מטווה עדין רחב ממדים: חיש אז דיברתי אליהם: ‘בחורים, מחזריי, היות שמת אודיסאוס הנהדר, גלו איפוק חרף להטכם להינשא לי, עד אשר אשלים הגלימה, פן חלילה ייהרס המארג והיה עמלי לשווא; תכריכים הם עבור לארטס הגיבור, עת תפקדנו הגזרה הכבדה, גזרת מוות ארך יגון. חלילה לי כי תכעס עלי אחת מנשות האכאיים בעמי, אם יובא למנוחות ללא תכריכים אף שרבו נכסיו’. כך דיברתי, ולבם הגאה נשמע לי. והנה מדי יום ארגתי האריג הגדול, אך בלילות פרמתי מלאכתי לאור לפידים שהונחו לצדי. כך במשך שלוש שנים חמקתי מעיניהם ודיברתי על לבם, אך עת הגיעה השנה הרביעית, חלפו העונות והירחים ותמו ימים רבים, או אז סייעום שפחותיי, כלבות חסרות רגש, והמה קמו עלי ותפסוני ויוכיחוני בקולי קולות. כך אנוסה הייתי להשלים המלאכה על כורחי. אך עתה אינני יכולה להימלט מנישואים, אף לא אמצא עוד איזו תחבולה אחרת”.⁵⁵

ההשתקה הבוטה שכפו גברים על נשים טוות ואורגות, וההדרה הגורפת שהחילו בעלים על נשותיהם בכל הנוגע למתרחש במרחב הציבורי ולהחלטות ברשות הרבים, ובכל הנוגע לזכות דיבור בענייני חיים ומוות, מהעת העתיקה ועד למאה ה־20, מתוארות בבהירות במחזה “ליזיסטרטה”, שכתב המחזאי היווני אריסטופאנס (446–385 לפני הספירה), במאה החמישית לפני הספירה, בתקופת המלחמות בין אתונה לספרטה. במחזה, שבו מזמנת ליזיסטרטה את נשות אתונה ונשות האויב מספרטה לכנס סודי שמטרתו ליזום פעולה שתביא להפסקת שפיכות הדמים המתמשכת, מספרת הדוברת על ראשית ניסיונן הכושל של הנשים לפנות ללבם של הגברים כדי להפסיק את המלחמה:

"תחילה, גברים, סבלנו כנשים צייתניות

בדומיה כל מעשה קלוקל שעשיתם

הרי אינכם מרשים לרטון. אך לא היינו מרוצות.

הרגשנו מהו מצבכם, ובבתינו לא אחת

שמענו על שגיאותיכם בעניינים כבדי משקל.

עם מועקה בלב, היינו מחייכות ושואלות:

"נו, איזו החלטה נפלה היום באסיפת העם

בקשר לשלום?"

– “זה עניינך?” היה בעלי אומר,

“שתקי!” ואז שתקתי…

אבל נכשלתם שוב ושוב, עד שפקעה סבלנותי,

שאלתי: “בעל, אין לכם מדיניות שפויה יותר?”

והוא הביט בי ואמר: "אשה, אם לא תשבי לטוות,

הראש יכאב לך חודש. מלחמה היא עסק לגברים!"⁵⁶

במחזה יוזמת ליזיסטרטה שביתת יחסי מין של הנשים עד לקץ הקרבות, כדי לכפות על בעליהן את סיום המלחמה. דבריו של בעלה של ליזיסטרטה: “אישה, אם לא תשבי לטוות”, קשורים לעובדה שטווייה ואריגה או מלאכת הפלך, הכישור, השתי והנול, היו מלאכות נשים ביתיות מאז ומעולם סביב כל הים התיכון מהעת העתיקה ועד למהפכה התעשייתית. על פי מנהג רומא, הכלה הייתה נכנסת לבית בעלה בפלך ובכישור, כלי הטווייה. ברומא אמרו: “הפלך לאישה כמחרשה לאיש”. ⁵⁷

 

[יג] אתנה האלה האורגת המעניקה והמענישה; קירקה, קליפסו וארכנה.    🔗

במיתולוגיה היוונית האלים הם אלה הטווים בשמים את גורלם הידוע מראש של בני האדם וגוזרים את פתיל חייהם, כאמור בסיום האיליאדה בדברי אכילס, גיבור האכאיים, ערב מותו: “כך טוו האלים גורל בני תמותה מרי נפש – בחייהם ידעו צער, אך לאלים המרגוע”, וכאמור פתיחת האודיסיאה המספרת על גורלו של אוֹדיסֶאוּס, גיבור האודיסיאה, שנמנע ממנו לשוב לביתו: “אולם עת חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה, אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל איתקה”.⁵⁸

יתר על כן בחתימת הספר השמיני של האודיסיאה מבארת הנסיכה נאוסיקאה, בת אלקינואוס מלך ארץ הפאיקים, את משמעותו של הגורל המר של רעיו של אודיסאוס ואת האחראים למות שותפיו למסע: “הן האלים קבעו גורלם ושזרו מטווה אבדון לבני האדם, למען יהיו לשיר בפי דורות העתיד”.⁵⁹

משפט ארס־פואטי מאלף זה מצביע על העובדה שסיפור האבדן הנורא הידוע מראש בגזרת הגורל, שטווים האלים לגיבורים המהוללים שבבני האדם, אשר חיו בעבר הרחוק, וזכו לתהילה בזכות כוחם, אומץ ליבם, גבורתם, סבלם, נחישותם, תושייתם ותבונתם, קשור בתהילה הנצחית השמורה להם בעתיד הנצחי, שם נשמרים לעד בשורות שיר מהדהדות, זכרם וכבודם, סיפור מעשיהם ודבריהם במיתוס ובאפוס. גם באיליאדה אומר גיבור הטרויאנים, הקטור בן פריאמוס, בשעה שנפגע מחץ ממית מקשתו של אכילס גיבור האכאיים: “אל לי למות ללא מאבק ותהילה, על כן אעשה מעשה אדירים ועוד ידברו בו דורות העתיד.”⁶⁰

הרצון להיזכר לתהילת עולם בשיר ובסיפור שידברו בהם דורות העתיד, אפיין את גיבורי המיתולוגיה היוונית שהאלים טוו את חוט גורלם, ותקוותם אכן עלתה בידם, אולם בעולמם של בני חלוף המתואר במיתולוגיה ומחוצה לה, בחוק ובסיפור, הנשים הן אלה שהיו מופקדות על מלאכת הטווייה והאריגה שהתוודעו אליה בחסדה של האלה החכמה פאלאס אתנה, שנודעה כאורגת מחוננת, האורגת את שמלותיה הססגוניות, במו ידיה, זו אשר לימדה את נשות יוון בתבונתה הרבה, מלאכות חשובות אלה, היפות להלל.

באיליאדה מסופר: “ואתנה, בתו של זאוס נושא האיגיס [השריון], פשטה מעליה את שמלתה הנחמדת על רצפת בית אביה, שמלתה הססגונית, מעשה ידיה ועמלה”.⁶¹

הנשים טוו וארגו בביתן בחכמת ליבן, בטוב טעמן, בתבונת כפיהן ובכישרון ידיהן את כל סוגי האריגים הנצרכים לחיים ולמתים, לימי חול ולמועדי קודש, לרצועות, לחגורות, לגלימות, לשמלות, לכותנות ולסלים, לשטיחים ולמפרשים, למען חיי ההווה והעתיד הקרוב של בני משפחתם, מלידתם ועד מותם, לא למען תהילתן בעתיד בשורות שיר, ולא לשם האדרת זכרן והנצחתן בסיפורי גבורה שיסופרו בפי הדורות הבאים בשורות שירה נצחיות. הן לא עסקו כמעט אף פעם בהאדרה עצמית ובהנצחה של תהילתן בפי דורות העתיד, בזיכרון שנמסר בשורות שיר מופלאות בעת העתיקה, שבו התעניינו עד מאוד גיבורי האיליאדה והאודיסיאה, ומשוררי השירה היוונית והרומית, בדומה למשוררי השירה העברית העתיקה, שאכן הצליחו במימוש תקוותם לזיכרון נצחי בפי קוראים בני כל הדורות, בכוחה של השירה, המעולה שבטכניקות הזיכרון בעולם הטרום מודרני.⁶² נשים בנות כל המעמדות לא כתבו שירה נצחית אלא טוו וארגו, הן כמלאכה נצרכת לצרכי יום יום, הן כמלאכת מחשבת ליצירת מארג רב יופי, וכשגברים רצו להעריך ערכה של אישה שבויה שהוענקה כפרס למנצח בתחרות, אמרו באיליאדה: “אישה לקחתה כתשורה, יודעת כל מלאכה תמה”, וציינו את כישרונותיה בתחום זה: “לגבר המנוצח יעד אישה והביאה לאמצעיתם, ידעה היא מלאכות רבות והעריכו האכאיים שוויה בארבעה פרים.”⁶³

באודיסיאה מסופר על “שמלות דקות, מארגי תפארת, מעשה ידיהן של נשים… חמישים נשים היו בהיכל, שפחותיו של אלקינואוס [מלך הפָאיַאָקים]; אלה טוחנות בריחיים את החיטה הזהובה, ואלה תשבנה לארוג בנול ולעשות בפלך, רוחשות כעלי צפצפה תמירה, ושמן הזית העדין נוטף מסריגי הצמר הצפופים. הן כשם שהיו הפאיאקים מיומנים מכל הגברים לנהוג אנייה מהירה בלב ים, כך הצטיינו נשיהן באריגה; כי אתנה חננה אותן בינה יתרה ותגענה מלאכות יפות להלל”.⁶⁴

מסורות שונות סביב הים התיכון סיפרו על הקשר בין האלות החכמות והנבונות, האורגות במקומות שונים בהיכלותיהן בשמים או במערותיהן העמוקות במעבה הארץ, בתרבויות שבהן הטווייה והאריגה נחשבו כסמל לשליטה בגורל, לבין בנות האדם שלמדו מהן לארוג בביתן או בחצרן. במיתולוגיה היוונית מודגשת התפיסה הפטליסטית של הגורל הנגזר מראש על כל אדם, זה המוכתב מלמעלה, בדמות שלוש המויירות, אלות הגורל, הטוות את חוט גורלו של כל אדם וגוזרות בגזרה קדומה את אורך חייו ואת נסיבות מותו. הסיודוס, המשורר הקדום מחבר התיאוגוניה, מספר על שלוש אלות הגורל, המוירות, בנותיה של אננקה (הכרחיות) האוחזת בפלך, שהן שלוש אחיות המופקדות על טווית חוט הגורל ועל גזירתו: שלוש אלות הגורל הן קְלוֹתוֹ, הצעירה הטווה בפלך, לָאכֶסִיס, המאריכה את החוט עם צאתו מן הפלך ומחזיקה בידה את מטה הגורל, ואטרופוס, המבוגרת שבהן, המנתקת את פתיל החיים במספריים שבידה בשעת המוות: “אך לאחר מכן יישא את מנת חלקו בגזרה, ככל שיעדו לו אלות הגורל הנוראות עת טוו את חוט חייו בהיוולדו, ביום בו ילדה אותו אמו”.⁶⁵ או כפי שמבאר האל אפולון באיליאדה: “אולם מאוחר יותר יסבול את כל אשר גזרה אלת הגורל, עת טוותה את חוט חייו בהיוולדו, ביום בו ילדה אותו אמו”.⁶⁶ על הגורל האכזר שנגזר על בנה, הקטור בן פריאמוס, גיבור מלחמת טרויה, שנהרג בידי אכילס גיבור האכאיים, מעידה גם המלכה הקבה מטרויה, בסיום האיליאדה: “כך, אם כן, טווה לו הגורל האכזר את חוט חייו עוד בהיוולדו, ביום בו אני ילדתיו.⁶⁷ כך גם נאמר בספר השלושה עשר על חלקם של האלים במלחמת טרויה: כך טוו הם [זאוס ופוסידון] את גורל המריבה הקשה ושזרו את חבל המערכה השווה, מתחוהו מעל שני המחנות, חבל אבדון, לא ינופץ ולא ינותק, אשר התיר ברכיהם של רבים”.⁶⁸

במיתולוגיה היוונית, האלה הבתולה, אתנה, אלת החוכמה, האמנות והצדק הייתה האלה המופקדת על שמן הזית ועל עץ הזית שנתן לאתונאים מזון, שמן ועץ לבנייה, ועל מלאכות הנשים, ובמיוחד על הטווייה והאריגה. אתנה היא זו שלימדה את פנדורה, האישה הראשונה, לארוג. במיתולוגיה היוונית הן האלות הן בנות האדם אורגות על נול האריגה. לא פעם שירתן המכשפת ואומנות אריגתן הבוראת עולמות חדשים, רבי יופי, נקשרות לכישוף וקסם. גם הטווייה ההופכת טבע לתרבות, וגם האריגה היוצרת יש מאין, נחשבו לאומנות מאגית ברוב תרבויות העולם.

בין האורגות הנודעות במיתולוגיה זכורות קירקה, גבירת החיות, בתו של הליוס אל השמש ופרסאה נימפת הים, שגרה בהיכל באי איאיאה, ונודעה כקוסמת או כמכשפה שניסתה להקסים את אודיסאוס בקסמיה וכישפה את חבריו והפכה אותם לחזירים. קירקה נהגה לרקום קסמים באמצעות הנול ובהשראת השירה. באודיסיאה מסופר כי קירקה מתגוררת בארמון בלב יער עבות. מסביב להיכלה רובצים אריות וזאבים כמו היו כלבלבים הסרים למרותה המכשפת, והיא יושבת בשלווה בארמונה, ואורגת בנול. קירקה הזכורה כקוסמת וכמכשפה שחשקה באודיסיאוס לבעל ועיכבה אותו במערתה שבע שנים, מתוארת בספר העשירי באודיסיאה של הומרוס, כאורגת בהיכלה תוך כדי שהיא שרה שירה מכשפת:

“הגענו אל איאיאה, האי בו שוכנת קירקה יפת התלתלים, אלה נוראה שבלשון אדם תדבר… עמדו על מפתן דלתה של האלה יפת התלתלים, וישמעו את קירקה שרה בפנים בקולה הערב, והיא אורגת אריג גדול ומופלא, כיאה למלאכתן של אלות, עדין, כליל חן ונהדר. פתח פוליטס, ראשון הלוחמים, ויישא דבריו אליהם:… הו חברי! אישה בפנים אורגת אריג גדול ושרה מזמור ענוג; כל מוסדות הבית מהדהדים לקולה. אלה היא או בת אדם; הבה נמהר ונקרא לה”.⁶⁹

במיתולוגיה היוונית האריגה, מלאכה נשית שקטה התובעת התמדה ופעולה חוזרת ונשנית רציפה ומתמשכת, העשויה להפוך במפתיע תחת ידי האורגת ליצירה אמנותית רבת יופי, המלווה בשירה מהלכת קסם, היא ביטוי לשליטה נשית על הזמן, על הגורל, על המרחב ועל סוד היצירה, הכרוכים כולם בדמיון ובקסם, בכישוף, בתעוזה, בתמורה, בפיתוי, בהשבעה ובשירה. המילים הלטיניות שנטה/קנטו/קנטרה, המתייחסות לשירה, והמילים אנשנטמנט ואינקנטיישן המתייחסות לכישוף, להטלת קסם ולהשבעה, נגזרות משורש זהה.⁷⁰

קליפסו יפת התלתלים, נימפה־אלה בודדה, המתוארת באודיסיאה כ“נהדרת באלות”, הגרה לבדה כנימפה בת אלמוות במערה על אי בלב ים ומחזיקה את אודיסאוס בעל כורחו, במשך שנים רבות במערתה, בשל תשוקתה אליו ושאיפתה שיהפוך לבעלה: “אך רק את אודיסאוס, העורג אל יום שיבתו ואל אשתו, עצרה הנימפה הנאצלת קליפסו, הנהדרת באלות, ותעכבנו במערותיה החלולות כי חשקה בו לבעל”,⁷¹ נזכרת באודיסיאה בספר החמישי כאורגת בד על הנול עם בוכייר שסלול בו סליל חוט זהב ושרה שירים המהלכים קסם על שומעיהם, ומקווה בכוח שירתה ובכוח שליטתה במחזוריות הרצופה של מלאכת האריגה, הקשורה הן ביצירת עולם, הן בשליטה במחזוריות מעגל הזמן של הגורל, לדחות את עזיבתו של אודיסיאוס אהובה.

הרמס, שליח האלים המכונף, יפה הסנדלים וקל הרגליים, חוצה את הים רחב הידיים, כשהוא מעופף אל מערתה הגדולה של קליפסו בפקודת זאוס שציווה עליה שתשחרר את אודיסאוס: “וימצאנה בתוככי מערתה, והנה אש גדולה בוערת באח, וניחוח העצים הלוהטים נישא למרחק, ריח ארזים הנבקעים כהלכה ואילנות ריחניים. והיא שם בפנים שרה בקולה הערב, שוקדת על נול האריגה ומעבירה בו בוכיאר של זהב”.⁷² השיר המהלך בצליליו, במקצביו ובמילותיו, קסם על השומע, והאריגה הטווה את מעגל החיים ובוראת עולם רב יופי מחוטי זהב, מחוטי צמר או פשתן, היו כלי נשקן הסודי של נשים ונימפות בעת העתיקה, כעולה ממחקר המיתוס.

גם הנימפות באיתקה, ארצו של אודיסאוס, אורגות על נול: “בראש המפרץ ניצב עץ זית ארך עלים ובקרבתו מערה נחמדה לוטה בערפל, קודש לנימפות הקרויות ניאדות…ובזו המערה גם נולי אבן, שבהן אורגות הנימפות גלימות שני וארגמן, פלא לעין רואה”.⁷³

האריגה במיתולוגיה היוונית הייתה מתת אלוהית לבנות האדם ונחשבה מלאכת מחשבת השמורה לאלות, לנימפות ולנשים חכמות ומוכשרות, צעירות ומבוגרות, מכל חוגי החברה. תוצרי האריגה, כגון אלה המפורטים בסיום האיליאדה, המובאים בידי האב השכול, פריאמוס מלך טרויה, אביו של הקטור הגיבור הנרצח, לרוצח בנו, אכילס, גיבור האכאיים, כמנחת כופר, פדיון ופיוס לשם שחרור גופת בנו: 'שתים עשרה שמלות יפות להלל, שנים עשר מעילים פשוטי גזרה וכמספר הזה אף מרבדים וגלימות צחורות ושתים עשרה כותנות"⁷⁴, או ‘שתי גלימות וכותונת, מארג תפארת’,⁷⁵ נשמרו בחדרי האוצרות של מלכים ונסיכים כמפורט באיליאדה ובאודיסיאה ונחשבו כמתנות יקרות ערך שהיו מביאים כתשורת תודה, כביטוי להוקרה, או ככופר נפש או כמנחת פיוס בעת מלחמה.

האלה אתנה החכמה, פטרונית האורגות, שלימדה את הנשים לארוג, היא זו שקבעה את גבולות המעשה האמנותי הקשור באריגה ואת חובת כפיפותן של האורגות האנושיות למעלתה האלוהית של האלה האורגת ולעדיפות יצירתה וסיפורה. האלים הנישאים אסרו על בני האדם מכל המינים את ההיבריס – היהירות וההתרברבות האנושית, הגאווה, הביטחון העצמי המופרז וההתנשאות – או אסרו על הנחת השווא שבני מוות יכולים להשתוות או להתחרות עם בני אלמוות בכל תחום. בהקשר זה נודע סיפורה של אַרַכנה, בתו של צובע חוטי ארגמן מהעיר לידיה באסיה הקטנה, שהייתה אמנית אריגה מחוננת, שהתרברבה שהיא מיטיבה לארוג מהאלה פאלס אתנה, פטרונית הטווייה והאריגה, ומוכנה להתחרות בה.⁷⁶

האלה הזועמת והנעלבת הזמינה את האורגת האנושית היהירה לתחרות, אחרי שהזהירה אותה בדמות אישה זקנה, בדבר הסכנה הרבה הכרוכה בהתגרות באלים. שתי האורגות, האלוהית והאנושית, מתחרות זו בזו באריגת יריעה המספרת סיפור או הופכת את הטקסטיל לטקסט. אריגתה של האלה אתנה מגלמת את אישור מעמדם וכוחם הבלתי מעורער של האלים ואת האיסור המוחלט לסטות מן הכללים המקובלים ביחס אליהם, בשעה שהיא אורגת סיפורים המתארים את המטמורפוזות של דמויות שהעזו להתרברב נגד האלים. האורגת האנושית, לעומתה, אורגת תמונה הממחישה את מעשי הזימה ותחבולות המרמה של האלים האנסים, הכובשים בכוח ובעורמה את תומתן של עלמות יפות נחשקות, בשעה שהם עצמם מתגלים בתחפושות שונות. האישה אורגת את סיפור זאוס האונס את לדה, את סיפור זאוס וחטיפת אירופה, את סיפור זאוס והדנאידות וסיפורי אונס נוספים בהם האלים הזכרים הגיבורים אונסים אלות, נימפות ובנות אנוש.

האלה אתנה, בתו של זאוס, כעסה על הנושא המחוצף שבו בחרה הנערה הנועזת, וזעמה על אריגתה הנאה שעוררה את קנאתה, ולכן השחיתה את המרבד, שברה את הנול, הכתה את הנערה האורגת שהחציפה פנים מול האלים הנישאים מעל לכל ביקורת, עם הכישור או עם הבוכייר, עד שדם שתת מלחייה, ולבסוף הפכה את הנערה לעכביש, ביוונית אַרַכנה, העכביש הראשון בהיסטוריה.

ד"ר פנינה שירב מציינת במאמרה “דם הוא דיו”, שבו היא דנה במיתוס זה: “יריבות אמנותית זאת, בין הכוח המאשר את השלטון האלים לבין החתירה תחת אותו כוח עצמו תוך גילויי השחיתות שלו, מסתיימת בכי רע. האלה קורעת את מעשה האריגה של אַרַכנה ומכה אותה בכישור, וזו מרוב צער תולה עצמה על חבל. או אז פתאום מתמלא לב האלה רחמים, והיא הופכת את ארכנה לעכביש [טווה קורים]. מעתה היא נידונה לרקום את רקמתה מהקורים שהיא מפרישה מגופה”.⁷⁷

אובידיוס הביא את דברי אתנה המנצחת בכוחה האלוהי, אל האורגת האנושית הסוררת המובסת, בספרו מטמורפוזות: “ככה חיי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!”⁷⁸ וסיים את הסיפור במילים: “אך עדיין היא רוקמת את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה”.⁷⁹ פנינה שירב מביאה, בהמשך הציטוט לעיל של מאמרה, את דבריה של חוקרת הספרות הפמיניסטית, ננסי מילר הקוראת סיפור זה כדגם של דיכוי יצירתיות נשית:

“על פי קריאה זו ארכנה נענשה בשל העזתה לייצג באופן מימטי וטיעוני את הקורבניות הנשית תחת שלטון האלים הפאלי. היא שילמה מחיר כבד על העזתה ללכת נגד הטקסט השליט. ארכנה אמנם תמשיך לארוג לעד, אך הכוח הייצוגי של מלאכת אריגתה ניטל ממנה. היא תארוג מהגוף. מלאכתה תהיה תוצר של הפרשה ביולוגית ומעשה אריגתה לא יחשב כמייצג דבר בעל משמעות נוכח התרבות השלטת” (שם). ננסי מילר מזכירה שפרויד טען במאמרו על נשיות מתחילת שנות השלושים של המאה העשרים כי מלאכת הקליעה והאריגה היא תרומתן היחידה של נשים לתרבות ואף הוסיף כי מעשה האריגה עצמו הוא, למעשה, חיקוי של טבע המיניות הנשית המתקיימת בצל החסר. על פי תפישה זו, האריגה היא חיקוי לשֹער הערווה הנשי המכסה על האין".⁸⁰

על חוסר ההבנה המוחלט של ד"ר זיגמונד פרויד (1856–1939) ביחס לנשים ולעולמן, בהיותו בן לתרבות הפטריארכלית הבורגנית באימפריה האוסטרית ההאבסבורגית, אשר הבינה ופירשה את העולם כולו רק במונחים גבריים אלימים של כוח והירארכיה, של שולטים ונשלטים, משעבדים ומשועבדות, מדברים ושותקות, זכאים לשירות ונותנות שירות, נכתב רבות. על מציאות חוקית ותרבותית מחפירה זאת בעולם האימפריאלי והקולוניאלי שפרויד גדל בו, עולם שבו עליונות גברית ונחיתות נשית היו בבחינת מובן מאליו בכל תחום, נכתב בספרו הביוגרפי של הפסיכואנליטיקן, פטר גיי, פרויד: פרשת־חיים לזמננו. בספר מובאת דוגמה מאלפת למצבן של נשים באוסטריה במאה ה־19:

“בסעיפי קובץ החוקים האוסטרי משנת 1811 מונה הבעל באופן רשמי ל”ראש המשפחה“, ומתוקף תפקידו זה ל”מנהל משק הבית" שהאישה חייבת לציית להוראותיו ולאוכפן. משמעו של דבר היה שאף שהחוק האוסטרי של המאה ה־19 התייחס לנשים כאל בני־אדם שווים בפני החוק, הרי שקבע גם שבלא הרשאת בעליהן נאסר על נשים אוסטריות לחנך את ילדיהן, לפקח על משק ביתן, לתבוע לדין או לעסוק במסחר. עד סוף המאה ה־19 החוק האוסטרי מנע מבנות ללמוד בתיכונים שהכינו את הבנים ללימודים באוניברסיטה. חוק משנת 1867 קיבץ באוסטריה נשים, נוכרים וקטינים כמי שנאסר עליהם לעסוק בכל פעילות פוליטית. על כן אי־אפשר היה לנשים להתאגד באוסטריה למען פעילות פמיניסטית שתביא להחלת זכות ההצבעה על נשים".⁸¹

אולם במקום למתוח ביקורת על צרות אופקיו הפטריארכלית והאנדרוצנטרית והמביכה של פרויד ביחס לנשים, שהושפעה באופן בלתי נמנע מנסיבות זמנו ומקומו, מוטב לעיין בדבריה המחכימים של בת עירו.

פרופ' גרדה הדוויג לרנר,⁸² (1920–2013) היסטוריונית יהודייה, ילידת אוסטריה,

מייסדת לימודי נשים באוניברסיטאות בארצות־הברית, בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה ה־20 אשר הפליאה לנסח את הבעיה בשנת 1979:

"נשים הושארו מחוץ להיסטוריה לא בשל קנוניה זדונית מצדם של גברים ככלל או של היסטוריונים בפרט, אלא מכיוון שהיסטוריה נבחנה תמיד במונחים גבריים. החמצנו את הנשים ואת פעילויותיהן מכיוון ששאלנו שאלות שנחשבו, מבחינה היסטורית, כבלתי הולמות נשים.

לכן, על מנת לתקן את המעוות ולהאיר שטחי היסטוריה אפלים, עלינו להתמקד לזמן מסוים במחקר שהאישה בו היא מרכז, וברעיון שתרבות הנשים פועלת בתוך התרבות הכללית, משותפת לגברים ולנשים. על ההיסטוריה לדווח על החוויה הנשית במהלך הזמנים, ולכלול את התפתחות המודעות הפמיניסטית כהיבט מהותי בעבר של נשים. זהו התפקיד הראשוני בהיסטוריה של הנשים; והשאלה המרכזית היא: כיצד הייתה מצטיירת ההיסטוריה לו התבוננו בה דרך עיניהן של נשים, ולו הייתה מתארגנת על־ידי ערכים שהוגדרו על ידיהן".⁸³

 

[יד] אריגה אונס והשתקה. סיפורה של פילומלה    🔗

במיתולוגיה היוונית הייתה האריגה דרך להביע את סוג של אמת, אשר אסור היה להביע אותה במילים או אי אפשר היה לדבר עליה בכורח הנסיבות. שתי אורגות מפורסמות, אשר העזו להביע אמיתות קשות וכואבות שנאסר עליהן לדבר עליהן, באמצעות אריגה או סיפור בחוטים, הן ארכנה ופילומלה.

ארכנה נודעה, כזכור לעיל, כאורגת אנושית מחוננת שהעיזה להתחרות באלה פאלאס אתנה, פטרונית האריגה והאורגות, בשעה שבחרה להחציף פנים כלפי האלים ולארוג על הנול את סיפורי האונס הרבים הנזכרים במיתולוגיה כזכות יתר של אלים וגיבורים וכחלק מסדר העולם הגברי. היא עשתה זאת כהתרסה נגד הסדר הקיים המתיר לאלים ולגברים אונס מאיים של נערות ונשים ומדכא את רוחן וגופן, כשהפכה טקסטיל לטקסט או אריג לסיפור מעשה. בפסקה הנוכחית אני מבקשת להצביע על הכיוון ההפוך: על הפיכת מעשה אונס נורא שהיה והושתק, לטקסטיל המספר סיפור מעשה בזעקה.

אונס נשים בנות כל הגילים באלימות מאיימת והשתקתן המוחלטת, הקושרת בין אלם לאלימות, הוא אחד הנושאים המחרידים שגברים הרבו לכתוב עליהם במיתולוגיה ובחוק. הסיפורים נכתבו תמיד רק מנקודת ראותו של האנס הגיבור האלים, החוטף, הכופה, השובה האונס והמשתיק, בין אם זה זאוס ראש האלים האונס כל אישה שהוא חומד וכל נימפה שהוא חפץ בה, בין אם זה החייל הגיבור בפרשת ‘כי תצא למלחמה’ בספר דברים, הרשאי לאנוס כל אישה יפת תואר שהוא חושק בה מקרב נשות האויב בצאתו למלחמה, בין אם מדובר באונס דינה בת יעקב ולאה, מנקודת מבטם של אחיה שמעון ולוי הרוצחים את כל הגברים בשכם, עירו של האנס, ובין אם מדובר באונס בנות האדם בידי בני אלוהים, בספר בראשית פרק ו, כסיפור הרקע שגרם לבוא המבול, או באונס של תמר בת דויד, בידי אחיה אמנון בן דויד, או בכל סיפור אונס וחטיפה אחר. קולה של הנאנסת האילמת, מוכת האלימות והאלם, אינו נשמע עד למאה העשרים. לכלל זה יש יוצא מהכלל אחד: סיפור האונס הראשון המסופר מזווית ראייה נשית, הוא סיפורה הנורא של הנסיכה פילומלה האורגת.

פילומלה היפהפייה, בת פנדיאון מלך אתונה, נאנסה באכזריות בידי טראוס מלך תרקיה, שהיה נשוי לאחותה פְּרוֹקנֵּה, שביקשה מבעלה לנסוע ולהביא את אחותה פילומלה נסיכת אתונה, לארמון שבו התגוררה עמו בתרקיה. המלך טראוס בן זוגה של פרוקנה, אנס את אחותה, פילומלה, בדרך מארמונה לארמונו.

כשפִילוֹמֵלָה הנאנסת זועקת לעומת גיסהּ האנס: “מה לי בושת, מה לי חרפה? אספר את הכול! קֳבָל עַם אגַלֶנָה”,⁸⁴ הוא נבהל, כורת את לשונה בחרבו, וממשיך לאנוס את גיסתו שוב ושוב כשהוא מממש במלואה את האימה שבקשר המחריד בין אלם לאלימות, ובין זכות הסיפור והזיכרון שהייתה שמורה רק לגברים אלימים, שהועידו את השתיקה והשכחה רק לנשים צייתניות. המלך האנס משאיר את הנסיכה הנאנסת כרותת הלשון, כלואה מאחורי קיר אבנים, ומספר לאחותה המצפה שפִילוֹמֵלָה מתה. במקום שנכלאה היה נול והיו חוטים צבעוניים. הנול הפך לקולה של פילומלה האילמת, כאשר החוטים הצבעוניים נארגו למרבד שבו ארגה את סיפור קורותיה במסעה עם טראוס.

פילומלה כרותת הלשון, אורגת מארג או שטיח, שבו היא טווה, רוקמת, מרמזת ומצפינה את עלילת סיפור האונס בחוט ארגמן, המסמל את הדם, לצד חוטים לבנים המסמלים את בתוליה, ושולחת את השטיח אל אחותה פְּרוֹקנֵּה, בידי שפחתה. אחותה מפענחת מיד את סיפור המעשה המוצפן השזור באריג (טקסט טֶקְסְטִיל וטקסטורה, כאמור לעיל, מקורם בשורש הלטיני, טקסרה, שמשמעו לארוג חוטים לבַּד (טֶקְסְטִיל), ובהשאלה לטוות את עלילת הסיפור, ולשזור מילים לטקסט) ומחלצת את אחותה מכלא קיר האבנים הדומם ונוקמת נקמה נוראה בבעלה האנס, המיועדת לפרק את הסֵדר הפטריארכלי של השושלת. פְּרוֹקנֵּה הנבגדת הורגת יחד עם אחותה האילמת האנוסה, את בנה האהוב, איטיס, מבתרת את גופו, מבשלת את נתחיו ומגישה את בשרו לאביו ומגלה לו, אחרי שאכל ושבע, שאכל את בשר ילדו. זוועת הנקמה וקטיעת השושלת, שקולה לזוועת האונס וכריתת הלשון. סתימת הפה בידי האב הרוצח או כריתת הלשון בידי האנס, אשר באה למנוע את סיפור האונס והרצח של הקורבן הנשי, מסמלת את הפגיעה בגוף ובנפש בַּעדות ובַּזיכרון, ואת כוחה של ההשתקה הכפויה בכוח הזרוע, אולם המיתוס מסַפר על התחבולה הנשית של האורגת נטולת הלשון, המתגברת בתבונתה ובתושייתה על השתקה גברית אלימה זו בטווייה ושזירה, באריגה וברקמה, בסיפור בחוטים מלאכת מחשבת, המצפין את סיפור הפשע במרבד השזור הגדוש ברמזים, תחבולה ההופכת טקסטיל דומם לטקסט מדבר, המתפענח בנקל על ידי אחותה.

 

[טו] אלות אורגות    🔗

בשירה האפית העתיקה של אוּגָרִית מהמאות ה־15–13 לפני הספירה,⁸⁵ הנודעת כעלילות בעל וענת, האלה המלכה, הגבירה אשרה, אם האלים האוגריתית, אשתו של אל, המכונה יולדת האלים, היא זו האוחזת בפלך וממונה על הטווייה והאריגה: “אוחזת בפלכה בידה, פלכה העצום בימינה”.⁸⁶

במיתולוגיה המצרית האלה נאית,⁸⁷ אמו של רע, אל השמש, היא אחת מהאלות העתיקות ביותר בפנתיאון המצרי, הנודעת מהאלף הרביעי לפני הספירה (3600–3350). נאית נחשבת כאלה בוראת ויוצרת, אלת החכמה הטווייה והאריגה, האורגת את העולם על נול מדי יום מחדש.⁸⁸

במיתולוגיה המצרית נאית היא אלה אדירה כפולת פנים: היא אלת המלחמה והצייד, שסמליה הם הקשת והחץ, מצד אחד, והיא אלה בוראת ויוצרת כאורגת קוסמית, שסמליה הם הכישור והנול, מצד שני. נאית אלת האריגה, מתוארת כאורגת קוסמית שטווה את היקום בדמות יריעה או מרבד כל יום מחדש. אפיונה כאורגת את משזר חוטי העולם כל יום מחדש, קשור לתפישתה כאלת הבריאה, החכמה והאריגה הטווה את חוט גורלו של האדם.⁸⁹

תפקידה של נאית כבוראת עולם השתנה מאלת בריאה שילדה את עצמה ויצרה את העולם ואת שאר האלים מתוך מעמקי המים, לאלה שארגה את כל העולם ואת כל היצורים החיים בו כמרבד על נול האריגה שלה.

לדברי ההיסטוריון היווני, הרודוטוס, בעיר סאיס, בדלתה המערבית של הנילוס,⁹⁰ היה מקדש גדול לאלה נאית שעל קירותיו נכתב משפט מסתורי מהדהד: “אני כל אשר היה, אשר הווה ואשר יהיה – ואין איש אשר ירים את צעיפי”.⁹¹ כוהנות מקדש נאית בסאיס נודעו כאורגות מומחיות שהצטיינו באריגת תכריכים מפשתן עדין.

כאלת האריגה ואומנויות בית וכאלה הטווה את חוט הגורל של חיי אדם, נחשבה נאית לפטרונית הנשים בכלל ולפטרונית הנשים הנשואות בפרט, המעניקה הגנה לאימהות היולדות ומשגיחה על המעברים בין החיים והמוות. השם נאית היה נפוץ בקרב נשים פרעוניות, אשר נקראו על שם האלה. המצרים האמינו כי מדי יום, אורגת נאית את העולם ואת כל המתחולל בו, על גבי הנול. הרודוטוס זיהה את נאית עם האלה אתנה היוונית בשל התכונות המשותפות להן: לוחמות, מגינות ואורגות חכמות, המעניקות מחכמתן לנשים בנות אנוש.

 

[טז] ‘אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד’    🔗

נחתום את המסע במרחבי העולם העתיק, בדרכי ההיסטוריה, הפולחן, השירה והמיתוס הקשורים בטווייה ובאריגה, בכיסוי וגילוי, בטקסטים ובטקסטילים, בחכמת לב ובבלעדיות סמכות הדעת, בחירות ושעבוד, מנקודת מבטם של אלות, אלים ומלאכים, גברים ונשים, במבט חטוף על הציפיות החברתיות בעולם היהודי הבתר־מקראי באשר לעבודת הטווייה והאריגה.

המשנה מפרטת מה הן חובות האישה לבעלה ובאיזה נסיבות היא פטורה מחלק ממלאכות אלה. המלאכה היחידה שהיא איננה פטורה ממנה אף פעם היא הטווייה והאריגה. על הבעל לכפות את אשתו לעסוק בטוויית הצמר, גם אם היא יכולה לפדות את עצמה בכספה ממלאכות אחרות, בתנאי שתרכוש ותביא שפחות שיעשו את מלאכת הבית היומיומית במקומה.⁹²

״מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע יושבת בקתדרא.

רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום: (משנה כתובות ה, ה). הרקע לתפישה אלימה זו של כפיית העבודה בצמר על נשים בידי גברים, בשמה של סמכות אלוהית מימי ‘והוא ימשול בך’, או בשמה של בלעדיות סמכות הדעת הגברית בעולמם של חכמים, מצוי בדבריו של הכהן יוסף בן מתתיהו (37–100 בערך), בחיבורו נגד אפיון, שנכתב בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה ברומא:

“התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. ⁹³

ראוי לציין שהמילה שפחה והמילה משפחה מקורן באותו שורש ש.פ.ח. גם בלטינית פמולוס famulus הוא עבד משרת, ופמליה family היא משפחת העבדים של האדון או פמליית משרתיו. מדברי המשנה עולה בבירור שעבודת האישה במשק ביתה ועבודת השפחות שקולות זו לזו.

על פי דברי המשנה במסכת כתובות קבע הרמב“ם, כי כל אישה חייבת לבעלה כמה מלאכות, שמחלקן היא פטורה במקרה שיש ביכולתה לרכוש שְפָחות שתעבודנה במקומה. אולם גם אז היא איננה פטורה מחמש מלאכות: טווייה (=עושה בצמר) רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים.⁹⁴ רחיצת פנים, ידיים ורגליים או הצעת המיטה ומזיגת הכוס המקובלות בין אם לילדיה, ונתבעות כאן כחובות האישה לבעלה, אינן מלאכות מתישות ומייגעות אלא טיפול יומיומי אינטימי בין בני זוג בתוך הבית, אולם עשייה בצמר היא מלאכת כפיים תובענית. פרשני המשנה והתלמוד הזכירו על אתר במשנה כתובות ה, ה ובבלי כתובות נט ע”ב את הקשיים שעבודה בצמר או טוויית פשתן, כרוכה בהם.⁹⁵

בהלכות אישות, פרק כ“א, הלכה א במשנה תורה, כתב הרמב”ם שרווחי האישה ממעשה ידיה בטווייה ובאריגה, שהן חלק מחובותיה לבעלה, שייכים רק לבעלה. הוא מוסיף ומפרט שהבעל הזכאי לכל רווחיה של אשתו ממלאכת כפיה, רשאי לכפות על אשתו לעסוק בצמר:

"מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ומה היא עושה לו?

הכל כמנהג המדינה: מקום שדרכן לארוג – אורגת, לרקום – רוקמת

לטוות צמר או פשתים – טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל

המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. שהפשתן מזיק את

הפה ואת השפתיים, והטווייה היא המלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר: וכל

אשה חכמת לב בידיה טוו".

את משמעותו האמִתית של סדר פטריארכלי נורא זה – שבו האישה משועבדת לבעלה ומחויבת במילוי כל צרכיו במו־ידיה, או חייבת “לשַמֵש לפניו”, ולשרת אותו ומלאכתה מושווית למלאכת השפחה, כשכל חיי היום־יום של בעלת הבית מתמקדים בממד הקיומי, החומרי והגשמי של שירות בעלה וילדיה באופן בלעדי – פירש הרמב"ם במאה ה־12 בלשון נחרצת. כך עשה כשפסק שבמקרה שהאישה מצפה מבעלה שיפרנס אותה, ומסרבת לדאוג לצורכי הבית, כמפורט במשנה, כתובות ה, ה, מותר להכותה:

"כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה, אפילו בשוט.⁹⁶

ר' דוד בן יוסף קמחי (1160–1235), מנארבון שבדרום צרפת, מראשוני פרשני המקרא, הנודע בשם רד“ק, ביאר את גורלה של השפחה או של האישה המוכה, בביאורו לפסוק “והוא ימשול בך” (בראשית ג ט"ז), שנכתב במאה ה־13: “לצוות עליך מה שירצה כאדון לעבד”. ⁹⁷ ר' משה בן נחמן תיאר את המצב הראוי ביחסי בעלים ונשותיהם בפירושו לעונש שהוטל על חוה בבראשית ג ט”ז: והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאשה ויאכל במצוותה, ועונשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצווה עליה כל רצונו". ⁹⁸

מיתוס, כאמור לעיל, הוא סיפור עתיק שחלק ממשתתפיו אינם בני אנוש ומשכך מן הנמנע לשחזרו או לשפוט אותו, סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו משום שהוא בא להסביר בסיפור בשיר או באגדה, מציאות חוקית מחפירה. הרמב"ן הרואה במאה ה־13 את הבעל המחזיק את אשתו כשפחה, זה שעליו נאמר ‘והוא יצווה עליה כל רצונו’, בזיקה לעונש הגירוש מגן עדן בעקבות חטא חוה, ביאר במפורש שחובתה של האישה, השפחה של בעלה, לעשות מלאכות בבית בעלה, המפרנס אותה אחרי שרכש אותה מאביה תמורת מוהר הבתולות, יוצרת את זכותו של בעלה לכפות עליה, אפילו במכות השוט, לבצע אותן. גם מנקודת־מבט זו, האישה מושווה לשפחה או לעבד, שאדונו רשאי להכותו כדי שיעשה את מלאכתו: “…אפשר לכופה בשוטים לעשות מלאכה… וגם אפשר לו למנוע תשמישה ומזונותיה עד שתחזור בה. ואף על פי שאמרו ‘שלא תארוג בגדים נאים לבנה, תצא שלא בכתובה’, שאני התם שנדרה ואי־אפשר לכופה, אבל זו – הוא עצמו יכול לכופה, וכל שכן שבית דין משמתין [=מחרימים] אותה, שכן כתבו מקצת ראשונים”.⁹⁹

חוקר הגניזה, פרופ' שלמה דב גויטיין, העיר על הכתובות הרבות בתעודות הגניזה: “בכתובתה הבטיחה הכלה בין שאר הדברים לשרת את בעלה. בתמורה לשירות זה פיצה אותה בעלה במוהר ובהתחייבות לפרנס אותה, על כן רעייתו הייתה מוכרחה לעבוד ‘אפילו הכניסה לו מאה שפחות’. לפי מנהג עתיק ימים ולפי ההלכה הטווייה הייתה חלק מחובותיה של אשת איש”.¹⁰⁰

יש לתת את הדעת על כך שהבעל שילם רק לאבי הכלה את מוהר הבתולות, תמורת הנערה שנשא לאישה, ולא פיצה את אשתו בכספי המוהר, שלא ככתוב לעיל, אלא רק התחייב לפרנס אותה כשהיא ברשותו, והיא בתמורה הייתה חייבת לשרת אותו ולציית לו ולהעביר לרשותו את כל רווחיה ממלאכת כפיה בטווייה או באריגה.

תביעות אלה כלפי מלאכת הנשים, שנעשתה רק בתחום הבית, שכל שכר ממכירת העודפים שלה, לפי ההלכה, היה שייך רק לבעל הבית ולא לטווה או האורגת, היו קיימות כבר בדברי התנאים. כך, למשל, נמצא בדבריו של התנא הבכיר, ר' אליעזר בן הורקנוס, שניסח את הדרישה שכל הנשים, בין עשירות, בין עניות, חייבות להקדיש את כל זמנן הפנוי לעבודת הנול, הכישור והפלך, כדי שלא תתבטלנה ותחטאנה בפריצות או עברות מיניות, להלכה, או כדי לכלאן בתחום הבית, השירות, השליטה, הצניעות והבּוּרוּת, למעשה:

“רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה” (משנה, כתובות, ה, ד).

עוד ראוי לזכור שהדובר הכופה על הנשים לעשות בצמר, הוא התנא הבכיר שכפה בּוּרוּת על כל הנשים היהודיות, כשהתנגד בכל תוקף למסור דברי חוכמה לנשים או לשתף אותן בדיון, בעיון ובלימוד, והעדיף לשמור את הידע הכתוב בלשון הקודש רק בחוג התלמידים הגברים, כשאמר, בדעת־יחיד: “כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תִפלות” (משנה, סוטה, ג ד) (בבלי, סוטה, כ“א ע”ב). כדי לחזק את שלטונה הבלעדי של ההגמוניה הגברית בכל המרחב הציבורי, ואת השתקתן השלמה של הנשים ברשות הרבים, באמצעות הבטחת הבּוּרוּת הנשית ושעבוד הנשים לבעליהן, הוסיף ר' אליעזר את המשפט הנורא מכולם, המגלם את מהות העריצות הגברית בַסֵדר הפטריארכלי, זו התובעת את בלעדיוּת סמכות הדעת רק לגברים, במחיר הדרתן השלמה של נשים ממוקדי הידע והסמכות, הדת והלימוד, החוק והמשפט, ההנהגה וחופש הבחירה, זכות הדיבור ברבים, הקדושה והאוריינות:

“מטרונה שאלה את רבי אליעזר מפני מה חטא אחד במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב “וכל אשה חכמת לב בידיה טוו”. אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה?! אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל יתנום לנשים” (ירושלמי, סוטה, פרק ג הלכה ד, י“ט ע”א). בתוספות על הבבלי, מסכת סוטה כא ע"ב, נוסחו דברי ר' אליעזר שנית: “ואמרו: אמר לו ישרפו דברי תורה ולא ימסרו דברי תורה לנשים”.

השאלה ששאלה המטרונה, הגבירה הרומאית, את החכם היהודי, הייתה חלק לגיטימי משיג־ושיח מקובל בעולמם של חכמים, שביקשו פעמים רבות ליישב מסורות סותרות ולערוך הרמוניזציה בין מקורות שונים הדנים בפרשה אחת, אולם בשל העובדה שהשואלת הייתה אישה נבונה, למדנית וברת דעת, ולא איש, פסל ר' אליעזר את שאלתה מלכתחילה, שכן לדעתו חוכמתה של אישה מוגבלת רק למלאכת כפיים ולא לעיון, לימוד או עבודה שכלית. דהיינו, זהותה הנקבית של השואלת, ולא תוכנה של השאלה שהוצגה בבית־המדרש, היא שקבעה את פסילתה הגורפת, משום שבעולמו של ר' אליעזר, נשים לא נחשבו כבנות־שיח, שהרי ידוע לכל ש“אין חכמתה של אשה אלא בפילכה”. המדרש מוסיף ומדגיש את משמעות בלעדיוּת סמכות הדעת הגברית הנסמכת על ביטול דעתן של נשים מלכתחילה, בהיותן חסרות דעת: “ללמדך שאין חוכמה לאשה אלא בפלך, אבל בדבר אחר לא. חס וחלילה שיש בהן דעת”.¹⁰¹

כידוע, דעתו של רבי אליעזר בדבר איסור מוחלט ללמד תורה לנשים חסרות דעת, לא הייתה הדעה הבלעדית, שכן התנא ר' שמעון בן עזאי, שהצטיין בעמדותיו ההומניות, חלק עליו ואמר ש“חייב אדם ללמד את בתו תורה” בזיקה לידיעת זכויותיה, ביחס למבחן הסוטה. אולם דעתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, שנחשב לגדול הדור, הייתה זו שקבעה לדורות את המחסום הבלתי־עביר שהוצב בפני נשים שרצו ללמוד תורה כאחיהם וכאבותיהם, ורצו לצאת מחומות הבית אל רשות הרבים כדי ללמוד ולהשכיל, לרכוש תבונה ודעת ולהעשיר את רוחן או משום ששאפו להשתתף בהנהגה, בחקיקה ובמשפט. דבריו קבעו לדורות את הגבלת חכמתן של נשים למלאכת הטווייה והאריגה הנעשות רק בתחום הבית, והעמידו מחסום בלתי עביר בפני ילדות, נערות ונשים שביקשו להרחיב את גבול ידיעותיהן ולתת מענה לסקרנותן ולשאלותיהן, לתשוקתן לדעת, למאווייהן האינטלקטואליים ולכישרונותיהן בתחום הרוח והיצירה, הקריאה והכתיבה, ורצו לקחת חלק ברכישת דעת ובהחלפת השקפות במרחבי הדעת הלימוד וההשכלה, שהיו סגורים בפניהן.

כנזכר לעיל המילה שפחה והמילה משפחה נגזרות מאותו שורש. נשים הפכו להיות לשפחות המשפחה כעולה בבירור מרשימת המשימות המוטלות עליהן דבר יום ביומו בימים שבהם לא היו מים בברזים ולא היה חשמל בקירות, אבל היה צורך יום יומי מתמיד וקבוע בטחינה ואפייה, בבישול והכנת מזון, ברחיצה, שטיפה, כביסה והדחה, וצורך קבוע בטווייה ואריגה בכישור ובפלך, לשם הכנת בגדים ומצעים, ציציות וטליתות, וילונות ותכריכים, יריעות, שטיחים, תיקים עטיפות, שמיכות, כרים וכסתות.

להתעמרות של גברים בנשים ולניצולן של נשים בידי גברים, היו פנים רבות. את מלאכת אריגת התכריכים מחוטי פשתן והכנת בגדי מתים, שנשים היו מופקדות עליה מאז העת העתיקה, פרשו הרבנים כעונש על חטא חוה בגן עדן, שהרי לדברי ספרות שלהי העת העתיקה חוה החוטאת היא זו שמנעה מאדם חיי נצח והיא זו אשר הביאה בסקרנותה, מוות לעולם. על חטאה המיתולוגי של חוה נענשות הנשים כולן. ר' אהרון ברכיה מודינא כתב בחיבורו העוסק בדיני הכנת המת לקבורה מַעֲבַר יַבֹּק, אשר נדפס במנטובה בשנת 1626, על תפקידן של נשים בעיסוק בכל צרכי המת:

“על כן הנקבות עליהן מוטל המצווה ראשונה להתעסק בצרכי המת להכין ליה זוודתא [צידה לדרך=תכריכים] מלבד מה שאמרו במדרש בראשית רבה פרק ט”ז שהולכות אצל המת תחלה על ידי שגרמו מיתה לעולם… הנה כי על הנשים תחילה להתעסק בצרכי המת ויכינו לו תכריכיו ראשון ראשון מלמטה למעלה החלוק הסמוך לבשרו קודם לכל ואח“כ הבתי שוקים וכן בהדרגה” (חלק שני, שפת אמת ל"ב).¹⁰²

בעל ספר חנוך השני, שזהותו לא נודעת וזמנו אינו ודאי, כנראה התחבר במאה הראשונה לספירה, מגדיל לעשות ואומר שאלוהים ברא את האישה מלכתחילה רק כדי שתביא מוות לעולם: 'ואקח ממנו צלע בשנתו ואברא לו אישה; למען יבוא לו המוות על ידי האישה… ואקרא את שמה חוה אם האדמה והחיים".¹⁰³

המיתוס והאגדה, שסופרו בעל פה ובכתב כדי להצדיק בחטא מיתולוגי את רוע גורלן ההיסטורי של הנשים מבחינה חוקית ומשפטית, וכדי להצדיק את נחיתות מעמדן החברתי ואת מגבלות תבונתן ואת כפיפותן לבעליהן, הרשאים להכותן, בשל עונשן הנצחי על חטא חוה בגן עדן, כוננו את הנורמה ואת הסדר החברתי הפטריארכלי. גם החוק וההלכה דאגו להבטיח את נחיתותן החוקית והמשפטית ואת תלותן באבותיהן ובבעליהן על ידי דינים והלכות שמנעו מהן מעמד ריבוני וזכות בחירה, או נגישות להשכלה על חשבון הקהילה, או נגישות לחוק ולמשפט וזכות ירושה, והתירו להענישן במלקות או בכפייה בשוט אם לא מילאו את חובותיהן בעבודות הבית, בכלל, ובעבודת הטווייה בצמר בפרט.

אולם יש לזכור תמיד שהחוק הכתוב, הקובע גבולות והגדרות, הוא רק ממד אחד של התיעוד ההיסטורי ביחס לכל מה שמתרחש בחברה המציאותית, והמיתוס – שאינו רק אגדה, כי יש לו בסיס היסטורי, אך אין הוא מקור היסטורי, כי שזורים בו יסודות אגדתיים – הבא להעניק הצדקה מיתולוגית עתיקה לעוולות חברתיות מן העבר ולאפליה חוקית בהווה, הוא רק ממד אחד, רב ערך, מהמארג החברתי המורכב, המלמד על מציאות מקוממת בגבולות הזמן והמקום, שהיה צורך למצוא לה הצדקה על ידי סיפור עתיק החורג מגבולות הזמן והמקום.

אין ספק שתמיד היו משפחות שבהן לא התנהלו יחסי עוול וכפייה, אלימות ושעבוד בין בני הזוג, אלא היו יחסי אחווה, אהבה, שלום ורעות וחיי עבודה ושותפות, והיו משפחות רבות שבהן טווייה בפלך ואריגה בנול לא היו עונש, כפייה ועלבון הכרוך בהשוואה לעבודת השפחות, אלא היו מלאכות אהובות על כל בנות הבית שאהבו מלאכת מחשבת וחריצות כפיים, וראו בעבודת הטווייה והאריגה הזדמנות למפגש חברתי הכולל שיחה ושירה ובדיחות הדעת, תוך כדי העיסוק במלאכת הכפיים המועילה ובמלאכת המחשבת הנחוצה. אבל ראוי תמיד לזכור שהמיתוס המסופר בידי גברים, הוא זה המכונן את גבולות התודעה ביחסי גברים ונשים, והחוק הוא זה הקובע את גבולות הנורמה ואת הציפייה החברתית בכל שעה של סכסוך, פולמוס ומחלוקת, והטקסטים ההלכתיים היו אלה שהכתיבו את הגבולות ואת התקדימים המתחייבים שלאורם התנהלו חיי המשפחה וחיי הקהילה בכל מקום של חילוקי דעות ועימותים אלימים ביחס לשאלות של דיני נישואין וגירושין, בעלות על רכוש, זכויות ירושה, גבולות האחריות, חובת השירות, ציפיית הצייתנות, וזכויות הריבונות והבעלות, לפי למשפט המקובל ועל פי הנורמה הפטריארכלית הרווחת ולפי ההלכה והדין המקובל בעולם המסורתי. העובדה שהרמב"ם קבע שהאישה חייבת בכל עבודות הבית ושבעלה רשאי להלקותה ולכפות אותה בשוט אם איננה ממלאת את חובותיה כלפיו כבעל הבית ובעל הרכוש ובעל האישה, והעובדה שחכמים קבעו שהאישה חייבת לבעלה את העבודה בצמר, היא עבודת הטווייה והאריגה, יצרה תשתית אפלה ומאיימת ליחסים שבין המינים.

בימים כתיקונם, במקומות שהאלימות לא שלטה בהם, מלאכת הטווייה והאריגה שהייתה מופקדת רק בידי נשים, מימי פנדורה ואילך בעולם היווני, או מימי ספר שמות בעולם היהודי: “וְכָל אשה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ” (לה, כה) ומימי ספר משלי: “יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ” (לא, י"ט), ומימי התנאים הקובעים בנחרצות: “אין חכמה לאשה אלא בפלך” (משנה, סוטה פ“ג, ה”ג), הייתה סימן תרבותי מוסכם של צניעות, צייתנות, חריצות, מהוגנות וישיבה בבית.

היו כמובן קהילות שבהן נשים חכמות לב ומוכשרות במלאכת יד, היו שותפות לבני זוגן בכל צרכי היום יום, ואלה תיארו באהבה ובכבוד את תרומתן. תיאור נוגע ללב על עבודת נשים בהתאמה למזמור האקרוסטיכון ‘אשת חיל’ מסוף ספר משלי, נמצא בקינה שכתב ר' אלעזר מוורמייזא, (1160–1230), בעל ספר הרוקח שנולד במיינץ בגרמניה וחי בוורמייזא מראשית המאה ה־13, על אשת נעוריו, מרת דולצא, שנהרגה במסעי הצלב בשנת 1196. אביא רק שורות ספורות מהקינה הארוכה, הנוגעות למעשי ידיה של אשת חיל אהובה זו, ששמה העברי היה נעימה:

אשת חיל מי ימצא עטרת בעלה בת נדיבים,

אשה יראת השם המהוללת במעשיה הטובים.

בטח בה לב בעלה האכילתו הלבשתו בכבוד,

לישב עם זקני ארץ תורה ומעשים לזבוד.

גמלתהו טוב ולא רע כל ימי היותו עמה,

עשתה לה ספרים מעמלה ושמה נעימה.

דרשה צמר לבן לציצית, טוותה בחפץ כפיה,

זממה לעשות מצוה, ויהללוה כל צופיה.

הייתה כאניות סוחר להאכיל בעלה לעסוק בתורה,

ראוה בנות ויאשרוה כי טוב סחרה.

ותיתן טרף לביתה ולחם לנערים,

הן כפיה תמכו פלך לטוות חוטים לספרים.

זריזה בכל טוותה לתפילין ולמגילות ולס״ת גידים,

קלה כצבי לבשל לבחורים לעשות רצון התלמידים.

חגרה בעוז מתניה ותפרה בארבעים ספרי תורה,

טבחה טבחה ערכה שלחנה לכל החבורה.

טעמה טוב קשטה כלות והביאתן לכיבודים,

נעימה מרחצת מתים ותפרה להם בגדים.

ידיה תפרו בגדי תלמידים וספרים קרועים,

הנה מעמלה מחלקת להוגי שעשועים.¹⁰⁴

בקהילות ישראל השונות, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, למדו הבנות הצעירות, בזמנן הפנוי מבנות המשפחה הבוגרות טווייה, שזירה, אריגה, רקמה, תפירה, השחלה והטלאה, תחרה וסריגה, ורכשו מיומנות בעבודות אלה לקראת חתונתן, כדי להכין את נדונייתן.

הן למדו לראות את הלבוש הטקסי כמסמן זמן ותקופה בטקסי מעבר מרכזיים בילדות, בחתונה ובמוות כשטוו, ארגו ורקמו ציציות וטליתות, בגדי חתונה, בגדים לתינוק, בגדי אבלות, תכריכים ובגדי מתים. הן למדו להעריך את מלאכת המחשבת הכרוכה בהכנת בגדים כחפצי זיכרון וכמסמני זהות פרטית וקיבוצית ולמדו על משמעות האריג והבגד מעבודת הטווייה, האריגה, התפירה והרקמה.

מסִפרות השאלות והתשובות, מפנקסי הקהילות, ממכתבים ומסִפרות הנוסעים, עולה שרוב הנשים, אחרי שהשלימו את עבודת משק הבית היומיומית, עסקו באומנויות המחט – שזירה, טווייה, אריגה, תפירה ורקמה בחוטי משי וזהב או עסקו באריגת תכריכים. היו קהילות שבהן הנערות היו לומדות מלאכות אלה מאמותיהן או מאבותיהן והיו קהילות שהיו לומדות לטוות, לצבוע ולארוג ממאמנים ומאומניות שהתמחו בטווייה ובאריגה, בכובענות, או כפתורי בד מקושטים ורקמות מיוחדות, שאצלם שימשו כשוליוֹת מתלמדות במשך שנתיים, לפי תנאים מוסכמים.

טווייה ואריגה הקיפו עולם ומלואו לפני המהפכה התעשייתית ותרבויות שונות העניקו להן הקשר היסטורי, חברתי, תרבותי, חוקי, משפטי ומיתולוגי שונה לחלוטין. היו שקשרו את הטוויה והאריגה למתנתן רבת החסד של אלות החכמה ומלאכת המחשבת לבנות האדם אוהבות היופי והיצירה, כמו ביוון, אשור ומצרים, והיו שקשרו מלאכות נחוצות אלה, המחייבות כישרון וחכמה, לעונשים מיתולוגיים, לבלעדיות סמכות הדעת הגברית, לחובות האישה לבעלה ולזכויות בעלות של הגבר הכרוכות בתביעות ההלכה ובאלימות על פי דין.

כל מעשה אנושי, קטן כגדול, עשוי להוות חרך הצצה לעולם ומלואו, אם הוא רק מתועד במבע כתוב או במסורת שירה שבעל פה, או בממצא חומרי או במבע חזותי, אמנותי או ארכיאולוגי. ביקשתי להראות במסה זו איך מסע בין מילון המושגים העתיק של הטווייה והאריגה ובין חוטי המחשבה הכתובים בשירה, בחוק ובמיתוס, וחוטי הטווייה והאריגה הזכורים כמלאכת מחשבת של נשים חכמות לב, יכולים לשזור עולם שלם מזווית בלתי צפויה.

אחתום בדבריו של הסופר הגרמני החכם, תומאס מאן, הנכונים תמיד ביחס למעשי האדם:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.¹⁰⁵