הכתב רזי ברקאי – מספר “קול ישראל” בשתי מהדורות של חדשות – חקר ומצא, כי המדינה תוציא שמונה מיליון לירות (עודפות או מיותרות) רק בגלל מה שנראה כלהטוט פרלמנטרי של יושב ראש ועדת העבודה של הכנסת. ומה, כסבורים אתם, הדבר המתואר כתקלה חמורה מאוֹד?

– ובכן?

–לפי החלטת הממשלה אמור היה הביטוח־הלאומי לפצות את מעוטי היכולת (מקרי הסעד?) החל מים הפיחות, היינו: מ־10 בנובמבר ואילך. באו פקידים מומחים של אוצר או של הביטוח־הלאומי והוכיחו, כי הדבר מסובך מבחינה לשכתית והציעו כי בחודש נובמבר ייעשה החשבון רק מן ה־15 בו ואילו את חמשת הימים שבין 10 ל־15 יצרפו לחודש הבא. כך פשוט יותר ונוח יותר גם לפקידים גם למכונות.

באה הגברת שושנה ארבלי, יושבת־ראש ועדת העבודה, התחכמה לפקידים והציעה כי אם אמנם כך – ישלמו נא למעוט־היכולת את הפיצו החל מ־2 בנובמבר, היינו: עשרה ימים לפני הפיחות – וזה יהיה טוב לנצרכים, גם נוח ללבלרים ולמכונות. הציעה – ואירעה תקלה: ועדת העבודה קיבלה את ההצעה. “בזבוז משווע” – קראו לכך פקידי האוצר, אומר הכתב באנחת הסכמה. משווע.

אך “כתבנו”, המוסר ידיעה זאת בכובד ראש שדרי מקובל, ובוודאי לאחר “תחקיר”, מציין במהדורת ארבע וחוזר ומציין במהדורת חמש, כי החלטה זו, הגורמת למדינה הוצאה נוספת של שמונה מיליון לירות, יכלה להתקבל רק משום שלעת ההצבעה נותרו בישיבת הוועדה חמישה חברים בלבד. והרי ועדה זו – אומר כתבנו – היא הקובעת.

הוא חיפש, כך טוען, את הגברת ארבלי לתגובה על ידיעה – כנראה, מוזרה – זאת, אך לא נמצאה לו. ומקול הנכאים של הקריין נשמעו כאילו גילה עוד תעלול של בנק א"י בריטניה או של החברה הכלכלית.

גם לנו קשה ברגע זה למצוא את הגברת שושנה ארבלי כדי ללחוץ ידה.

15 בדצמבר 1974