למכתבו של נתן רענן, מזכיר המשמרת הצעירה (“דבר”, 4.11):

עם כמה מפרחי העסקנות המפלגתית של ימינו לא נבוא בוויכוח על “אמת משנית” או על אמת ראשה. לא מהם דווקא נלמד משמעה המדויק של תיבה זאת. שתי פעמים, ברווחי־זמן גדולים, פורסמה הידיעה על טיפולם של חברי המשמרת הצעירה בעניין המקום שנתפנה לאחר פטירתו של צ. גרשוני ז“ל: ב”מעריב" מיום 28.9 ומיום 17.10. עסקנים תוססים אלה, שאינם מדירים עצמם כלל מראיונות לעיתונות, מהכחשות ומהצהרות אישיות ומדיניות, לא מצאו לנכון להכחיש ידיעות אלו, אף כי כל אחת מהן הופיעה בלוויית צילומי “אַנפאַס” של אישים הנזכרים בהן. שישה שבועות עברו – לא הפטירו דבר.

כל אותו זמן, כאמור, לא ניסו להסביר עצמם לפני ציבור של כרבע מיליון קוראים, ורק טלפנו אל שניים־שלושה “מעוניינים” נכבדים להודיעם שאין בידיעה אמת. לא איכפת היה להם כלל שהמוני קוראים יקבלו את הידיעה כלשונה. משבאה תגובה בתום־לב של אחד הקוראים האלה – נתעוררו. גם זו לברכה.

כיוון שגם דבריו של נתן רענן אינם מתפרסמים על לוח־מודעות בכיכר העיר, כנהוג בפקין, אלא בעיתון רגיל של בני תמותה; וכיוון שהעיתונים – כדבריו – נושאים רק “אמת משנית”, לא נותר לנו אלא לייחס גם לדבריו של נ.ר. הכתובים בעיתון רק אמת מותנית־מעט. אם, בכל זאת הדברים שכתב נ.ר. ב“דבר” (4.11) הם אמת מוחלטת ובדוקה – אנו מברכים על כך בכל לב. והודעתו זאת של נ.ר. – היא עיקר שׂכָרנו. אשר לענייני טעם: לא נאריך ורק נאמר שאיננו רואים בקצת מפרחי המשמרת הזאת תוספת לטעם יותר מאשר בושה לאמת. ולעניין האמת כבר אמרנו שאמרנו בראשית הדברים.

עד כאן בעניין “משני”. על עיקרי דברים הנוגעים לדמות החינוכית של המשמרות ולפעולתן – עוד תהיה לנו הזדמנות לומר־מה, ונשתדל שלא להחמיצה.

תם חלקנו בוויכוח הזה. כל הבמה – לרשות נתן רענן. הבמה – ומגביר הקול. הד זה – בעניין זה – לא יענה לו עוד.

17 בנובמבר 1976