מקרה אשר ידלין הוא בוודאי מן המקרים הצורבים ביותר שידעה החברה הישראלית מעודה. הוא מיוסר מבחינה ציבורית, הוא צורב מבחינת מסורתה של תנועת העבודה ועברה, הוא נוקב ופוצע – ובוודאי יותר מזה – מבחינה אנושית ומשפחתית. הרבה ניתן לומר בעניין זה ומסביב לו, אך הליכי־הדין נמשכים והמוסר המשפטי מחייב – ומוטב כך. ינצרו הכל את דעותיהם – גם על המקרה עצמו גם על תגובות הציבור – עד לאחר הדין. והלקח, לכל צדדיו, יילמד אחר־כך. חברתנו איננה בורחת ועיקרי הלקחים נלמדים והולכים ממילא יום־יום.
דבר זה, כמדומה, מוסכם על כל מי שזכה לחינוך אזרחי כלשהו. ואמנם, כל הכותבים בנושא והמתייחסים אליו במאמרים פותחים במלים אחדות של מס למדינה הרומית “סוב־יוּדיצה” ולאחר אובטוּרה קלה זו נכנסים לגוף העניין ומהפּכים בו. וגוף העניין במקרה זה איננו רק מהות האשם, אלא גם מהות התגובה של הציבור ושל החוקרים, והעמדות הננקטות אם נין משתמעות במישרין – משתמעות בעקיפין, ואל האש המרתיחה את היורה נוספות יום־יום עוד ועוד גחלי־רתמים. כביכול, איננו מתערבים במהות הדין ובהליכיו, אבל יש לנו מה לומר לכל אשר מסביב לו ומתוך ה“סביב” הזה מגיעים אל נקודת־המוקד ומחטטים גם בה. ובלי משים מלבים אותה.
שמא באמת ננצור את העט עד גמר הדין? גם המצפּוּן, מכל צד שהוא, טובים לו מעט אורך־רוח ומתינות. וכל אשר יש לנו לומר – נאמר אותו כשפסק־הדין יהיה פרושׂ לפנינו. אולי בכלל לא נצטרך לומר את הדברים, אולי נצטרך לומר אותם ואולי – את היפוכם?
אולי נעצור כוח לא לתפוס מושכה בעגלת־הצדק, לא לעזור להוליך אותה ורק לעקוב אחריה עד שתגיע אל יעדה – אל פסק־הדין. לטובת הכל: לטובת פני החברה, לטובת מוסר המִנהל הציבורי, ולא בשורה האחרונה – לטובת המואשם והקרובים לו.
אין, כמדומה, בשעה זאת, טוב להגנה על כל אלה – מן השתיקה.
31 בדצמבר 1976
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.