ישבנו שנים אחדות בארצות־הברית, גם צפינו בטלוויזיה ואף פרסומת ראינו שם. פרסומת – ולצִדה תעלולים שגם אם נמשיך לחקותם כאן במשך דורות לא נוכל להתחרות במקור. אמריקה המסחרית, הפרסומאית חייבת להתחדש – ומתחדשת – יום־יום. אנחנו – אלופי חקייניה – לעולם נשגר אחריה מעט. אין ברירה: פרובינציה.

הרבה דברים ראינו שם על המסך הקטן, אך פרסומת בעברית, בשפת התנ“ך – לא. גם לא בימי הנשיא הנוכחי, שהתנ”ך, כידוע, כל־כך קרוב ללבו. אמריקה מסתפקת בשפתו הדלה של שקספיר ומשדרת בשפה זו גם פרסומת ל“פפסי קולה” מוֹנוֹגְלוֹטִים כאלה, אינם יודעים, כנראה, שום שפה זרה.

להבדיל הרבה הבדלות – ישראל. היצרן הרדיופוני שלנו, המפיק 19 שעות ביממה, אינו מסתפק בשפתו שלו ושלנו. הוא מגיש לנו משקה חדש, שלכאורה אינו צריך אלא גמיעה ועִילוּעַ, אך מחייב אותנו לשבור אגב כך את השיניים. ללעוס את המשקה באנגלית.

You just taste one drop – and you won’t stop“” – באנגלית מעוּלה, בחרוז ובקול באריטון א־לא ג’וֹן גילגוּלד – בשביל רובע סביון ושכונת עזרא גם יחד. ושם המשקה עצמו “Queen’s”. באנגלית מלכותית. כטעמו של המפרסם הישראלי המצוי ולא – כנראה – בניגוד לטעמה של רשות השידור עצמה. כהפטרה לפואמה הניגרת הזאת בא, ספק גיהוק, ספק שיהוק, באנגלית רווּיה, “That’s right” עם גניחה של דושן עצמי.

אין שום טענה לרשות השידור, בקושי היא מבחינה – אם בכלל – בצרימת אחדים משידוריה שלה עצמה, איך תתערב במודעות? וחופש החיקוי? וחופש הטמטום? והעיקר: חופש הקרתנות – מה יהיה עליהם?

קולו של לֶוונט.

And you can’t stop it!

כמאמרם.

22 באוגוסט 1977