כעשר שנים יושב בתוכנו יונס טורקוב, משבט־הטורקובים המהולל של פולין שלפני השואה, ורושם קו לקו, תג לתג, את כל התיעוד שאגר מאז ניצל בעור־שיניו מחרב הנאצים בעת חורבן גטו ורשה. יש סובלים ממחלת השיכחה. יונס טורקוב נושא בגאווה את “מחלת” הזיכרון. מוראות־העבר עוברים לנגד עיניו כאילו היו ממאורעות היום הזה. בזכות הזיכרון הזה של יונס טורקוב ודומיו – אולי נזכור גם אנחנו. מכל מקום: לא נמהר כל־כך לשכוח.

השבוע הוענק לטורקוב “פרס מארק דבורז’צקי” על עבודתו בחקר השואה. זהו הפרס הרביעי המוענק לטורקוב. את הראשון, בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת־העולם ומתחמת־ההשמדה ביהודים, קיבל מארגון־התרבות שבמחתרת הגטו ומאגודת “עונג שבת” של אותו ארגון – והדברים מסופרים לפרטיהם בארכיון־רינגלבלום לתולדות השואה. “עונג שבת” והפרס בתוך־תוכה של התבערה הגדולה – כוחו של רצון־הקיום היהודי.

פרס אחר ניתן ליונס טורקוב במקסיקו על ספרו “כוכבים שכּבוּ”. אך גם ישראל עמדה על חשיבות העבודה ההיסטוריוגרפית שלו וב־1970 הוענק לו פרס יצחק בן־צבי על ספרו “היא היתה ורשה יהודית” – מונומנט לגדולה ולמפוארת בקהילות ישראל באירופה.

יונס טורקוב מתקרב לגבורות. טוב לראות ענף עסיסי מגזע בית טורקוב בירקותו לימים רבים. להאזין אוד ימים רבים לקול העולה־ממעמקים של יהדות שהיתה.

11 במארס 1977

נודה על האמת: יחסנו אל קופת־חולים איננו שווה־נפש. אולי גם משום שאיננו שווה־גוף, שהרי אנו נזקקים באחרונה למוסד זה הרבה למעלה מן הממוצע הסטטיסטי הארצי ובוודאי גם תורמים לא מעט לעלייתו של מקדם־הביקורים במכוניו.

אך אין זו הסיבה היחידה. ככל שאנו מכירים מוסדות־ציבור בארץ, נדמה לנו, כי בקופת־חולים, אולי יותר מבכל מוסד אחר, עדיין נשמר אחד העקרונות שעליהם נבנה הדבר המרתק ביותר בחברה הישראלית בימי ראשיתה: עֶקרון העזרה ההדדית מאדם לאדם. שם, מימי המלריה ביער חדרה, עדיין הוא קיים, ננגס מעט פה ושם, אך בסיסו וגזעו איתנים.

כאשר מספרים לנו כי בשעות אחר־הצהרים של יום הכיפורים תשל"ג כבר היו שיירות האספקה הרפואיות עומסות ממחסני החירום הערוכים והמסורים של קופת־חולים למשלוח אל החזית ואל העורף – מובלט מחדש גם הערך הלאומי הכולל של שירות חיוני זה.

טוב היה איפוא לקרוא השבע פרק ירוק אחד בין פרקים ירוקים־פחות שהעיתונות, לא בלי רשעות, השפיעה באחרונה על מוסד זה. “על פי דין־וחשבון של קופת־חולים ובמחלקת ההספקה שלה”. הכל – פרט לדברים של מה־בכך – כתיקנו במרכז עיסקי ושירותי עצום, המגלגל, כחצי מיליארד לירות בשנה והמסועף לאלפי פריטים של ציוד ותרופות וייצור ומקומות־משלוח וספקים ויבוא ומרפאות ובתי־חולים ותחנות־מרפא אחרות. כתיקנו. חידוש, רבותא? – לאו דווקא, אבל באווירת הימים האלה – נעים ומרגיע ולא בלתי ראוי לציון.

בעשר השנים האחרונות נשא באחריות למוסד זה בצלאל בליי, איש דור־ההמשך של קופת־חולים ומוותיקיו. עשר שנים של פיתוח סוער ועם זאת – של שמירת מסורת טוהר־המידות והשירות המדויק שבהם נתברך המוסד תמיד. העיתון מודיע, כי בצלאל בליי הגיע לגיל הפרישה. את המרורים שבהם אנו משביעים באחרונה את עובדי הציבור – נאזן הפעם בברכה למי שהשלים מלאכתו באמונה כמשרת מסור של ציבורו.

הגמול? – השירות עצמו.

22 במארס 1977

רבים מחברי ההסתדרות מלאים, כידוע, טענות כרימון על הסתדרותם. ואולם מי שנזדמן לו לחיות זמן־מה בצִדה של תנועת ־פועלים אחרת – בארצות הברית או באחת מארצות אירופה – יעמוד מיד על היתרון שיש לו בחבר ההסתדרות ועל הצימאון שבו מבקשים אחרים ללמוד ממנה ומהישגיה. אבל דרכו של אדם לקבול, כשם שטבעי הוא כי גם מי שזכה להישגים אינו חדל לשואף להתקדמות ולשיפורים.

באקראי נזדמנו לידינו בימים אלה שתי תעודות:

קונטרס שבו כונסו יוֹזמות ההסתדרות בחקיקה לקידום זכויות העובדים – פעולה במסגרת המחלקה לתחיקת עבודה בראשות צבי נתנזון;

סיכומי המרכז לביטחון סוציאלי בראשות יעקב וילן על הבה לגימלאים שצברו למעלה מ־35 שנות עבודה במוסד הסתדרותי.

בקונטרס הראשון אנו קוראים על מערכת שלמה של חוקים שיזמה ההסתדרות, כגון: שכר שווה לעובדת ולעובד, חובת הלימוד־חינם לנוער עובד, הגנת השכר על חובות המעבידים בקופות הגמל; תשלום הפרשי תוספת־היוקר לאשה בחופשת־לידה ותיקון חשוב ביותר המבטיח זכויות העובדים בשמן פשיטת רגל של המעביד – בקיצור – מערכת שלמה המבצרת בחוק הישגיו של העובד, והיא כמו בן־לוויה למאבקו ולהישגיו של האיגוד המקצועי.

בתעודה השנייה שהוזכרה לעיל תיקן המרכז לביטחון סוציאלי, באמצעות ועדה מיוחדת שהוקמה לבדיקת העניין, קיפוחם האפשרי של ותיקים בעבודת ההסתדרות.

מעתה, לאחר שניתן אישורו של מזכיר ההסתדרות למסקנות הוועדה, יקבל כל עובד בהסתדרות המשלם גמולין למעלה משלושים וחמש שנים והיוצא לגימלאות –פיצוי על הסכומים שנוכו ממנו החל מן השנה השלושים־ושש לעבודתו. נקבעה נוסחה מיוחדת להחזרת התשלום בעת הפרישה ולשיעורו.

זהו תיקון בעִתו והוא מקיים צדק לעובדים שנתנו חלק מכריע של זנות־חייהם לעבודת ההסתדרות. המעשה הוא באזור האנושי והמוסרי – וטוב שגם מהומת־הימים אינה משכיחה את הדברים המסלקים עוון ומקיימים דין.

16 ביוני 1977

ישבנו שנים אחדות בארצות־הברית, גם צפינו בטלוויזיה ואף פרסומת ראינו שם. פרסומת – ולצִדה תעלולים שגם אם נמשיך לחקותם כאן במשך דורות לא נוכל להתחרות במקור. אמריקה המסחרית, הפרסומאית חייבת להתחדש – ומתחדשת – יום־יום. אנחנו – אלופי חקייניה – לעולם נשגר אחריה מעט. אין ברירה: פרובינציה.

הרבה דברים ראינו שם על המסך הקטן, אך פרסומת בעברית, בשפת התנ“ך – לא. גם לא בימי הנשיא הנוכחי, שהתנ”ך, כידוע, כל־כך קרוב ללבו. אמריקה מסתפקת בשפתו הדלה של שקספיר ומשדרת בשפה זו גם פרסומת ל“פפסי קולה” מוֹנוֹגְלוֹטִים כאלה, אינם יודעים, כנראה, שום שפה זרה.

להבדיל הרבה הבדלות – ישראל. היצרן הרדיופוני שלנו, המפיק 19 שעות ביממה, אינו מסתפק בשפתו שלו ושלנו. הוא מגיש לנו משקה חדש, שלכאורה אינו צריך אלא גמיעה ועִילוּעַ, אך מחייב אותנו לשבור אגב כך את השיניים. ללעוס את המשקה באנגלית.

You just taste one drop – and you won’t stop“” – באנגלית מעוּלה, בחרוז ובקול באריטון א־לא ג’וֹן גילגוּלד – בשביל רובע סביון ושכונת עזרא גם יחד. ושם המשקה עצמו “Queen’s”. באנגלית מלכותית. כטעמו של המפרסם הישראלי המצוי ולא – כנראה – בניגוד לטעמה של רשות השידור עצמה. כהפטרה לפואמה הניגרת הזאת בא, ספק גיהוק, ספק שיהוק, באנגלית רווּיה, “That’s right” עם גניחה של דושן עצמי.

אין שום טענה לרשות השידור, בקושי היא מבחינה – אם בכלל – בצרימת אחדים משידוריה שלה עצמה, איך תתערב במודעות? וחופש החיקוי? וחופש הטמטום? והעיקר: חופש הקרתנות – מה יהיה עליהם?

קולו של לֶוונט.

And you can’t stop it!

כמאמרם.

22 באוגוסט 1977

כשנזדמנו לפי זמן־מה לכמה ממעונות היום של נעמת וראינו קצת מפעולתו של ארגון־הנשים של ההסתדרות, אמרנו בלבנו: הסיפור בשלמותו עדיין לא סוּפּר עד כה כראוי. יריד החיים הפוליטיים מעלה מעטה מעוּבּה מאוֹד של אד והבל על כמה מתחומי הפעילות החברתית וההומניטארית של גופים ציבוריים חשובים. כדי כך שאין רואים לא את קווי־הזווית של המעשים, לא את קווי התנועה השוקקת חיים ופעילות – וחסד־אדם. נדרנו לעצמנו לחזור אל הסיפור הזה במפורט, ועוד נקיים נדרנו זה. לעצמנו – ולחברות שקצת מברכת־פעולתן נזדמן לנו לראות.

ובינתיים – עד לפונדק הכתיבה המפורטה – הגיעה אלינו נעמת גם מזווית שונה – ובקלסתר נוסף, כובש ומלא־עניין. “לקט למסכת חגי הסתיו” – היא תמצית הדיון במסגרת המחלקה להדרכה ולאורח־חיים בנעמת, על האופן שבו “נחוג בחיק המשפחה את ראש־השנה ויום־הכיפורים וחג הסוכות.” קראנו בחוברת מאלפת זאת והחזרנו עצמנו אל חוברות קודמות, עם הצעות לימי חג ומועד אחרים, שכבר הגיעונו ממקור זה וראינו כי זוהי כוורת־חיים חדשה, שוקקה ומרתקת, בפעולה המגוונת של נעמת. ועניינה של כוורת זאת – לנסות לצקת תוכן במסגרת־החג, ההולכת ומתרוקנת, של משפחה יהודית בת זמננו.

העמקנו מעט בחומר – בדיונים ובפעולות הסדנאות. העמקנו – לא רק משום שפולקלור יהודי, מסורת ומנהגים, הם געינינו חוליית־קשר חיונית בין דורות ותקופות ותמרורי־דרך להמשכיות היהודית, אלא משום שביקשנו לראות איך מנסה ארגון־נשים מתקדם בחברתנו לעשות אלמנטים אלה חלק אינטגרלי של פעילותו החברתית, האנושית, היהודית.

ובכן, התשובה על השאלה “איך” איננה בשלב זה בספירות של הצלחה מרובה או פחות מרובה. מעשה של חינוך והדרכה מטבעו איננו מעשה לטווח־קצר. התשובה מבטיחה ומעודדת יותר: איך? – ברצינות, בכובד־ראש. לא בחיקוי של גינונים אלא בניסיון לאמץ מנהגי־יסוד של מסורת, לסגלם ולשבצם כאלמנט בהווי החג והמועד של משפחה עובדת בימינו. “להילחם בנורמה השלטת של בזבוז וזלילה וריקות בחגים. – – – גם לשחרר את האשה ממאסר־כיריים שבוע ימים לפני החג או המסיבה.”

דברים של טעם. הרבה אפשרויות חינוכיות גלומות בפעילות הזאת של נעמת. אולי עוד נשוב אליה, אך אי־אפשר שלא לברך על הרוח העולה מן היוֹזמה והראשית הברוכות האלו – והן מסימני הרעננות וההתחדשות של תנועת־הנשים השוֹרשית הזאת.

6 בדצמבר 1977

כאשר נתרחק מעט משאון הימים האלה ומסופתם נראה בוודאי בין השאר גם באור אחר – נכון יותר, צודק יותר – את פעלו של האדם שקיבל עליו את נטל כלכלת המדינה ואוצרה לאחר מלחמת יום־הכיפורים. במשפט רגוע יימצאו בוודאי הרבה מלים טובות לאדם ענָו־הליכות שמבחינה עקורית שינה תוך תעוזה מפליאה כמה הלכות־יסוד במשק הישראלי תוך זמן קצר יחסית. אחדים מן הפירות הראים כבר עתה בהתפתחות היצוא, במאזן המסחרי, במלאי הדולרים, והם כקישוט ששלטון חדש ירש אותו ועוד מעט יאמצו לעצמו כנכס־משלו.

הכלכלה היא עניין לכלכלנים, אבל חובתה של חבר לקבוע יחס של יושר־לב. המדינה המרודה הזאת עוד תצטרך לומר גם מלה של הודיה ליהושע רבינוביץ. בצד המלים האחרות שניגרו לא פעם מקיתוניה של דמוקרטיה אחוזת עווית.

שורות אלו באו לציין תחום, אחר, לא כלכלי.

נזדמן לידינו דין־וחשבון שנתי של “קרן תל־אביב לספרות ולאמנות”. הון עצמי של שלושים מיליון לירות ושלוש לירות, שהם כמו מערכת־ההשקיה לכל שדות הפעולה האמנותית והתרבותית: לספרות, לאמנות הפלסטית, למחול, למוסיקה, לתיאטרון. רקמה של ועדות מקצועיות – וכל נושא נתון בידי המצויים אצלו ונדון במסגרת ציבורית. ומודגשים בפעולה – בצד מוסדות־העלית של התרבות והאמנות בארץ – השכונה, הפרבר, הנוער. ממריצים צעיר בביכוריו וסועדים יוצר באסיפו. והכל בלי מהומה קולנית, בטעם טוב, באצילות. ואמנים קובעים בעצמם עדיפויותיהם וקובעים הלכה־למעשה את התוואי של כל עבודת הקרן. רק שבע שנים – אנו קוראים – קיימת הקרן. הגה אותה, יזם אותה, בנה אותה ממסד עד טפחות – יהושע רבינוביץ. בהיגיון ובזהירות של איש־משק, אך באהבה עמוקה של איש־תרבות יהודי שוֹרשי אל הספר, אל התמונה ואל הניגון – אל כל אשר תיבל בו אלוהים את החולין. אל כל אלה – ואל יוצריהם. שותף נאצל בחיי התרבות של ישראל.

11 בנובמבר 1977

לאחר ששמענו השבוע ברדיו רב־שיח על התיירות, שלא חסר בו השיבוח העצמי מצד “גורמי תיירות”, כפי שהדוברים כינו עצמם, אמרנו: נאה להעלות הערות אחדות.

רוב השורות הבאות – מפי תייר מארצות־הברית המזדמן לישראל לעתים קרובות. “ביקורי הקודם בארץ, לפני חוֹדשים אחדים” – אומר לנו ידינו התייר – “קראתי בעיתונות שיו”ר המלונאים איים על ממשלת ישראל בסנקציות אם לא יאשרו למלונות תמריצי־יצוא על הדולרים שהם מכניסים למדינה. אינני בקי בסוגיה המוניטרית ואיני יוע מה טעם האיום הזה עכשיו, אבל שמתי לב לאיום הקולינרי: אם לא נקבל את המגיע לנו, אמר היו“ר, נפתח בסנקציות צעד אחר צעד. ראשית, נסגור את חדרי־האוכל ואחר־כך, אמר, יבואו צעדים נוספים”.

“ובכן” – אמר לנו ידידנו האמריקאי – “בבואי עתה שוב ולאחר שטעמתי מחדש את תפריטו של המלון הישראלי, הרהרתי בלבי: היו”ר הזה אינו יודע כלל, אינו בשורה טובה הוא מביא לתיירים. אם יש דבר שתיירים לפעמים מתפללים לו – זוהי סגירת חדרי־האוכל של המלונות המפוארים בישראל. עוד לא ראיתי ארץ כמו ישראל שבה פעורה תהום כזו בין דרגת המלון, סלסולי התפריט הכתוב ופלפולי המחירים לבין טיב האוכל המוגש לאורח." וכאן מביא הידיד שורה המחשות קולינריות, שאף כי הן פיקנטיות ומעניינות כשלעצמן, לא נלאה בהן את הקורא.

“ואל ילעיטו אותם בסיפורי־בדיה” – אומר האורח. “בעניין יסודי זה לא חל שום שינוי. אני בא לארץ שנה־שנה וה’גורמא' במלוני־הפאר נשאר כשהיה: מעבר לכל ביקורת, אך בשום פנים לא מאל לה. השמות בתפריט לקוחים דווקא מאוצר־המונחים של לואי הארבעה־עשר, אך כל אשר נוזל –מופק מקוביות מומסות; המוצק – מן הקפוא; החריף – מן השימורים. והכל מומלח במוגזם עד כי נדמה לך שהמלון הוא בבעלותה של אשת לוט וכי על השירות לתיירים בישראל מפקח לא נציב התיירות הממלכתי אלא נציב מלח. הדבר היחיד הנראה תמיד טרי במלונות אלה הוא המחיר. כדי כך שאין טובעים אותו בתפריט בדפוס־של־קבע. שמות המאכלים מודפסים קבע בצרפתית ואילו את המחיר כותבים, כנראה, יום־יום מחדש – בחרט אנוש. בעברית של האוצר שלכם.”

והוא מסיים: “הזמנתי חמישה מבני־משפחתי בישראל לאחד החדישים במלונות אלה. נתייסרתי לראות איך הם, הישראלים, מסמיקים מפני טיב האוכל שהוגש באותו מלון מהודר, שיש בו פסלים וציורי־קיר ואדריכלות מופשטת – רק לא מזון המבושל כראוי למאכל אדם ולחיכו.”

שר התיירות והמסחר והתעשייה, וכל השאר – יוכל לזהות את הכתובת בנקל בכל מלון המדורג בחמישה כוכבים. אף כי ראינו את התייר שלנו משלם בהרבה שרות הנושאים עליהם דמותו של חוזה שבעת הכוכבים.

18 בנובמבר 1977

מעבר לוויכוח הרועש בוועידת ההסתדרות מסביב לתכנית הכלכלית החדש של הממשלה וכל המשתמע מכך על רמת־החיים של הציבור, שתם ולא נשלם, לא יהיה זה מיותר לעמוד על “פכים קטנים” המצביעים על נקודות תורפה ברמת־חיינו הציבוריים והפרטיים הקשורים קשר בל יינתק עם המתרחש ושמשום מה נוח לנו להתעלם מהם. נאמרוּ על־כך דברים ברורים באחד המאמרים ב“דבר”:

“יש להתייצב – היום ולא מחר – בלי שום אשליה ובלי ארגעה מרדימה לעימות עם אורח־החיים המופקר, ההולל, הבזבזני – ומבחינה זאת – הבלתי מוסרי שארץ זו מנהלת לא במעט בזכות מענקיהם של אחרים. הנהגתה של ישראל – כל הנהגתה – תיבחן לא רק בעמידתה העקיבה בעימות החיצון, היא תיבחן בנחישות החלטתה ליזום ולקרוא את העימות – החינוכי המוסרי והתכליתי בפנים.”

מצד אחד לגמרי אנחנו קוראים על פנייה של הרבי מגור, רבי שמחה בונם, לחסידיו להצניע לכת, להנהיג צמצומים בזמן קניית דירות. לא כל צאן מרעיתו צריכים, לדעת הרבי, לגור בבני־ברק או בירושלים שבהן דירות יקרות. אפשר וצריך לגור גם בירוחם, בחצור, במעלות ובערד ועוד. הוא מציע להגביל ולצמצם במידה מקסימלית את מספר המוזמנים לשמחות וגם את הכיבוד עצמו.

נדמה שדווקא עתה עם הנהגת התכנית הכלכלית החדשה של הממשלה ועם הוויכוח סביבה הדברים האמורים אקטואליים ביותר. לכן אין להשלות את הציבור, כפי שמשתמע מדברי יחזקאל פלומין, סגן שר האוצר בראיון ל“מעריב” אחרי הנהגת התכנית, כי במקום טיפוח אשליות מוטב לומר את האמת. יש צורך לשמור על רמת־החיים של השכבות בעלות ההכנסה הנמוכה והבינונית ולגבי שכבות חלשות מבחינה סוציאלית יש גם להעלות את הרמה. אך מצד שני לא רק יש להפסיק את אורח־החיים ההולל, הבזבזני, כדברי יואב, אלא גם אין לסגוד לפאַטיש של שמירה על רמת־חיים שמדינת ישראל אינה יכולה לעמוד בה מבחינה כלכלית.

27 בנובמבר 1977

מידה גדולה של קרתנות עולה מן התרעומת של אנשי “חירות”, מדוע לא הוזכרו הישגי ראש הממשלה בדברי מזכיר ההסתדרות לפני באי הוועידה של תנועת־הפועלים האמריקאית. קנאים על־פי־מינוי־עצמם אלה ייטיבו, כמדומה, עם כבדו של ראש הממשלה, אם יסירו ממנו הגנה תפלה זו החוזרת על עצמה בלי הרף – עתים בהשקט, עתים במהומה מבישה. לאוֹרו, אין הוא צריך לה.

לגופו של עניין: זירה זאת של תנועת הפועלים, שבה יש להסתדרות מעמד מיוחד, היא זירה של היאבקות מדינית ואיננה דוכן לשיבוחים עצמיים. יש סיטואציה ציבורית ומדינית שבה ההערכה ליוֹזמת סאדת עשויה להיות נבונה וקולעת, ואילו פנייה לשבח־עצמנו – מיותרת וצורמת. שבעתיים אין קילוּס כן נחוץ באווירה של ידידות מובנת־מאליה האופפת את ישראל ואת ההסתדרות בבתוך תנועת־הפועלים האמריקאית.

“מובנת־מאליה” – כי גם הבנה וידידות אלו הן נכס בנכסים שתנועת־העבודה הישראלית הנחילה למדינה – חלק ממה שיורשי התנועה הזו בשלטון מכנים ניום, לא בלי עזוּת, “אדמה חרוּכה”.

דעת־הקהת באמריקה, היהודית והלא־יהודית, שכה מרבים לשבח את אהדתה לישראל, אף היא לא עוצבה מֵאָפַע. תנועת הפועלים בארצות־הברית היא גם חלק נכבד בדעת־קהל זאת, גם גורם חשוב במעצביה. את הלבבות החמים האלה בתוך תנועת־הפועלים האמריקאית יכול היה להצית רק גפרור־החזון של ישראל החלוצית. הרי האופן שבו יעוצבו פני חברתנו בעתיד יקבע לא במעט אם יחס זה של הגדולה בתנועות הפועלים החפשיות אמנם יימשך.

מי שהתוודע אל תנועה זו מקרבו יודע כי ועידתה איננה התכנסות אמריקאית בלבד. אתה פוגש בוועידה כזו נציגים מכל היבשות ומארצות “העולם השלישי” – להוציא, כמובן את המדינות שנארשו לקומוניזם. זוהי מעין “עצרת־זוטא” של אומות, שבה – לשמחתנו – מהלכת ישראל כמו ב“כְתונת־פסים” אידיאית, חברתית. הופעתו של מזכיר ההסתדרות בעצרת היתה, מבחינה זאת, מעשה מדיני הֶגיוני ורב־חשיבות הפותח שערים נעולים וטווה חוטי־מגע שמהם – נקווה – יירקם בקרוב גם המארג השלם והמחודש בינינו ובין ארצות שבעולם זה.

בסך הכל, בתוך הסער המדיני שבו אנו נתונים באחרונה משתלב גם המסע אל תנועת־הפועלים בארצות־הברית כמסע־של־ברכה.

19 בדצמבר 1977