כאשר נתרחק מעט משאון הימים האלה ומסופתם נראה בוודאי בין השאר גם באור אחר – נכון יותר, צודק יותר – את פעלו של האדם שקיבל עליו את נטל כלכלת המדינה ואוצרה לאחר מלחמת יום־הכיפורים. במשפט רגוע יימצאו בוודאי הרבה מלים טובות לאדם ענָו־הליכות שמבחינה עקורית שינה תוך תעוזה מפליאה כמה הלכות־יסוד במשק הישראלי תוך זמן קצר יחסית. אחדים מן הפירות הראים כבר עתה בהתפתחות היצוא, במאזן המסחרי, במלאי הדולרים, והם כקישוט ששלטון חדש ירש אותו ועוד מעט יאמצו לעצמו כנכס־משלו.
הכלכלה היא עניין לכלכלנים, אבל חובתה של חבר לקבוע יחס של יושר־לב. המדינה המרודה הזאת עוד תצטרך לומר גם מלה של הודיה ליהושע רבינוביץ. בצד המלים האחרות שניגרו לא פעם מקיתוניה של דמוקרטיה אחוזת עווית.
שורות אלו באו לציין תחום, אחר, לא כלכלי.
נזדמן לידינו דין־וחשבון שנתי של “קרן תל־אביב לספרות ולאמנות”. הון עצמי של שלושים מיליון לירות ושלוש לירות, שהם כמו מערכת־ההשקיה לכל שדות הפעולה האמנותית והתרבותית: לספרות, לאמנות הפלסטית, למחול, למוסיקה, לתיאטרון. רקמה של ועדות מקצועיות – וכל נושא נתון בידי המצויים אצלו ונדון במסגרת ציבורית. ומודגשים בפעולה – בצד מוסדות־העלית של התרבות והאמנות בארץ – השכונה, הפרבר, הנוער. ממריצים צעיר בביכוריו וסועדים יוצר באסיפו. והכל בלי מהומה קולנית, בטעם טוב, באצילות. ואמנים קובעים בעצמם עדיפויותיהם וקובעים הלכה־למעשה את התוואי של כל עבודת הקרן. רק שבע שנים – אנו קוראים – קיימת הקרן. הגה אותה, יזם אותה, בנה אותה ממסד עד טפחות – יהושע רבינוביץ. בהיגיון ובזהירות של איש־משק, אך באהבה עמוקה של איש־תרבות יהודי שוֹרשי אל הספר, אל התמונה ואל הניגון – אל כל אשר תיבל בו אלוהים את החולין. אל כל אלה – ואל יוצריהם. שותף נאצל בחיי התרבות של ישראל.
11 בנובמבר 1977
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.