גם אם יסרקו את בשרנו הפוליטי במסרקות של ברזל – הבן לא נבין מדוע חבר מפלגת העבודה המבקש לממש את חובתו האזרחית ולהשתתף בבחירות לתנועתו חייב לשלם אגרה מיוחדת של מאה וחמישים לירות. אם תשלום קצוב, שהוא תנאי לזכות הבחירה, איננו צאַנז, שכל התאגדות דמוקרטית צריכה להתקומם לו –לא נדע עוד צאַנז מהו.

מפלגת העבודה, יש לזכור, איננה מפלגה של אנשי סגולה. היו בה כמה־וכמה אנשים כאלה אבל גם הם נתמעטו. מפלגת העבודה היא מפלגת עם. חברים בה אמנם גם מנהלים של בנקים, ראשי חברות ופקידים בכירים, אך עמוד־השדרה שלה הם פועלים. ובתוך העמוד הזה לא מעטות החוליות של מקבלי סעד, מובטלים ושכבות שלמות של אנשים החיים על עמלם ומשתכרים אל צרור נקוב. עירותם הפוליטית והחברתית של בני־האדם, כך אנו מקווים, עדיין איננה תלויה במה שתוסס בכיסם. מאה וחמישים לירות הן עדיין סכום־של־משמעות בשכבות עוני ומצוקה. האם אפשר בכלל להניח כי אדם שאין ידו משגת להוציא סכום כזה – אפילו לצוֹרכי־אוכל־נפש כמו בחירות – לא יהא מורשה להביע דעתו בקלפי?

את הנוסחה הדמוקרטית הזאת המציאו – מסבירים לנו – כאמצעי פרבנטיבי: למנוע זיופי שמות ובוחרים, כבילכול, מי שמשלם מאה וחמישים לירות לא יזייף את עצמו, לא ירמה את תנועתו. מה יש לומר: המצאה גאונית. ובעיקר: עדות ניצחת לרמת האמון שבין תנועה לחבריה, בין כפר לעיר, בין פעיל לפעיל, בין צמרות לשורה. וזו אמורה, כמובן, להיות עדות לעילוי החברה, לדמוקרטיזציה מופלגת, לטוהר הכוונות והמידות.

נאמר איפוא בגלוי: ארגון חברתי כמו תנועת העבודה, שאינו יכול להבטיח כּשרוּת־המידות בתוכו אלא על־ידי מניעה – הלכה למעשה – של זכות־הצבעה מאלפי חברים, אולי יוותר גם על קולנו. אם נחוצה לתנועה תמיכה במצוקתה – נחיש לה עזרתנו, אפילו מאה־וחמישים כפול שניים. אבל אם תקיים צאַנז זה כתנאי לעצם זכותנו להצביע – נוותר בפירוש על מימוש זכות זו.

כותב הטורים, הרואה כל הימים בתנועה הקיבוצית את נזרה החברתי והדמוקרטי של ישראל, מסרב להאמין לכל הלוחשים באוֹזניו, כי בתמיכתה הנחרצת – אם לא בעיקשותה – של תנועה נאצלה זו, ירד עלינו העיוות הזה.

לא. לא נאמין.

גם לא נצביע.

15 בנובמבר 1979