ילקוט זה מוקדש ליצירותיהם השונות והמגוונות של בנינו־אחינו אשר מסרו נפשם על קידוש־העם וגאולת־הארץ במלחמת־קוממיותנו־ועצמאותנו, ממחרת י“ז בכסלו, תש”ח (29 בנובמבר, 1947), ועד סופה – בין בשירות פעיל בחזית ובין במילוי תפקיד בעורף, אלה אשר קדמו למלחמת־קודש זו, באותם ימי־המאבק – בקרבות־גבורה שונים בים וביבשה, בימי ההתנגדות הפעילה לספר הלבן, בהעפלה לארץ ובכיבוש שממותיה – זכרם שמור ורשום על לוח־לבו של העם, ואין ספק כי גם יצירותיהם תכונסנה בילקוט מיוחד.

סקירה ראשונה בילקוט זה דייה להעמיד את המעיין על חוסר השויון במקום שהחומר תופס. אבל הסיבה לכך פשוטה היא ומובנת: יש שהיה שפע של חומר, שניתן לבחירה, אך לפרקים לא נשאר בלתי אם שיר אחד או מכתב יחיד. ואולם, מן הראוי להעיר, כי כשם שאין במיעוט החומר של פלוני כדי להנמיך את קומתו, כן לא בא ריבוי החומר של פלמוני כדי להאדיר את דמותו, שהרי המטרה באוסף־עזבונות זה היא הצבת יד ושם ללוחמי־הקוממיות מתוך כוונה של עיצוב דמות הדור כולו ולא של בן־הדור.

ולא בכמות בלבד אין שויון; עצם רמתם הספרותית־האמנותית של הדברים המכונסים איננה שווה, ומכאן שיורגש חוסר אחדות ושלימות באוסף. אבל עם כל מה שאין הדברים מגון אחד, הרי אור מיוחד זרוע עליהם – ואמת־המידה לבחירת החומר היתה האמת הנפשית, ההכרחית כמסד וטפחות לכל דבר שביצירה. פרט ליצירות בודדות אין אלה כתביהם של אישים שהספרות היתה אומנותם או שהמחקר חייהם, כי אם לרוב של “ילידם מבוגרים”, אשר לא משכו בשבט־סופרים לשם פירסום־דבריהם אלא לשם פורקן נפשי – לרוב בהחבא – בשיר, בסיפור ובמאמר, בציור ובקומפוזיציה מוסיקלית, ולא כל שכן ביומן ובמכתב.

רבים הם העזבונות, כפי שתעדנה רשימות היצירות המובחרות הכלולות בילקוט. ואולם אין ספק, כי כל המקורות לא נידלו – וחבל! ייתכן, כי ההודעות על דפי־העתונות וההכרזות על גלי־האתר לא הגיעו לכמה משפחות שכולות, ואם הגיעו, יש שהלבבות הדוויים לא נפתחו לקבלן. אבל כל המאמצים לרכז את הדברים נעשו גם נעשו. לבֵנים לבנין זה שימש חלק מן החומר (על נופלים ומשלהם), שאנדה פינקרפלד־עמיר אספה מטעם המחלקה להנצחת החייל שבמשרד הבטחון. נוסף עליו שימש החומר שהומצא לעורך למישרים, אחרי שפנה להורים ולרעים, עד כמה שידיעתו על אלה הגיעה; כמו כן העלה וליקט חומר מתוך קבצי “על מות” ו“לזכרון” שבהוצאת קרובים וידידים.

מן הראוי לציין בזה, כי הדברים ברובם לא ראו אור, בכל אשר היתה הברירה בידי העורך ניתנה הבכורה לבלתי מודפס.

*

שבעה שערים לספר וחלקיו שניים. החלק הראשון, אשר ביצירה יסודו, כולל את חמשת השערים הראשונים: דברי־פיוט, רשימות וסיפורים, הרהור וחקר, צלילים ובמכחול ובמפסלת; החלק השני, שרוחו אינטימית־פנימית, כולל את שני השערים האחרונים: דפי־יומנים ואגרות.

בראש הספר באה רשימת “ואלה שמות”, הכוללת בסדר אלף־בית את שמות כל אלה שדבריהם באים בילקוט, בלווית שם השער בו הם באים; ובסופו של הספר בא הנספח “ואלה תולדות”, בו ערוכות ביוגרפיות בצירוף תמונות, של כל הכלולים בילקוט. אבל פירוט היצירות עצמן בא ברשימה מיוחדת בראש כל שער ושער תחת כל שם. מן הראוי להעיר, כי השמות ברשימות אלו ערוכים אמנם לפי תאריכי לידתם של המשתתפים־הנופלים, אבל החל בצעיר וכלה במבוגר, ולא כנהוג באנתולוגיות ספרותיות אחרות.

*

ויעמדו על הברכה הקומפוזיטור א' א' בוסקוביץ והצייר נחום גוטמן, אשר בדקו את היצירות המיוחדות לאמנותם וסייעו בבחירת החומר שנכלל בשער “צלילים” ובשער “במכחול ובמפסלת”.

עם המהדורה השניה    🔗

על האהבה והרצון בהם נתקבל ילקוט הגוילים הלל המשמשים מצבת־פאר לדור המופלא, אשר קנה את עצמאותנו בדמו ובנפשו, יעידו עשרות מאמרי־ההערכה ורשימות־הציון, שפורסמו בכתבי־עת ועתונים שונים בארץ ומחוצה לה אחרי הופעת הספר לראשונה; כל מכתבי התודה עליו, שנכתבו למשרד־הבטחון ולמערכת מאת הורים שכולים ואישי־ציבור; שורת האסיפות שהוקדשו לו על־ידי קיבוצים ואגודות על פני הארץ כולה; וכן סדרות־השידורים ב“קול ישראל” ו“גלי־צה”ל", שתכנן נשאב מתוכו. ורבים־רבים היו דורשי הספר – יתר על יכולת־ההספּק. מכאן שראינו צורך להדפיסו שנית.

הואיל ואין זו אלא הדפסה שניה של יציקות־הְסָדר של רוב עמודי־הספר, שנעשו אחרי הדפסתם הראשונה, לא היתה כל אפשרות לשנות ולתקן דבר באותם העמודים, והרשימה שבעמוד האחרון באה לציין שינויים ותיקונים אלה. אבל השיבושים בשאר העמודים – ובעיקר בפרשיות־חייהם של הנופלים (במדור “ואלה תולדות”) – תוקנו במידת האפשר.