מלחמת־הקוממיות של עם ישראל בימינו אינה ראשונה בתולדות העמים שקמו לתחיה אחרי אבדן עצמאותם. היא אינה אפילו ראשונה בתולדות ישראל. קודמה לה מלחמת בר־כוכבא שנכשלה ומלחמת־החשמונאים שהצליחה. אבל מכמה בחינות מלחמת שחרורנו בשנת 1948 היא יחידה במינה בתולדות שחרור העמים. מייחדים אותה יחסי הכוחות של הצדדים הנלחמים, מניעי המלחמה ומטרתה והנסיבות ההיסטורית של תקומת מדינת־ישראל שעמדה במערכה זו.

ביום 29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות, ברוב של 35 נגד 13, לחסל המנדט הבריטי בארץ ולהקים שתי מדינות, אחת עברית ואחת ערבית. שתי המעצמות האדירות, ארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות ברוסיה, עמדו בראש הרוב הזה. עצרת האו“ם גם דרשה ממועצת הבטחון לנקוט באמצעים הדרושים לביצוע החלטת החלוקה ולהקמת שתי המדינות. ושוב, שתי המעצמות הגדולות היו בין הדורשות ממועצת־הבטחון לקיים החלטת העצרת. ואף־על־פי־כן הצליחו הכוחות המתנגדים להחלטת או”ם לעכב כל פעולה במועצת־הבטחון ולמנוע ביצוע החלטת האו“ם. הממשלה הבריטית, בעלת המנדט, הודיעה בגלוי שלא תשתף פעולה בביצוע ההחלטה, כל עוד אין הסכם בין היהודים והערבים, ומדינות ערב, החברות באו”ם, הכריזו בעצרת ומחוצה לה, שיילחמו נגד החלטת או"ם ולא יירתעו מהשתמש בכוח למנוע הקמת מדינה יהודית.

ואמנם, למחרת ההחלטה, בשלושים בנובמבר, החלו התקפות טירוריסטיות על היהודים בארץ, נרצחו נוסעים יהודים בדרך ללוד, הותקף המרכז המסחרי היהודי בירושלים ונשרף לעיני המשטרה הבריטית, שמנעה מכוחות ההגנה העברית להגיש עזרה; כנופיות מזויינות הסתננו לארץ מעבר לגבולות, בלי כל הפרעה מצד ממשלת המנדט; הלגיון הערבי, שהיה נתון לפיקוד בריטי וחנה בחלקו הגדול בארץ, השתתף בהתקפות על יהודים; הותקפו בייחוד דרכי התחבורה של היהודים, שישוביהם לא היו רצופים והיו מוכרחים לעבור על פני שטחים ערביים; מאמצים מיוחדים ובלתי־פוסקים נעשו על ידי הערבים להפסיק התנועה היהודית בכביש יפו־ירושלים ולנתק על ידי כך ירושלים היהודית משאר מרכזי הישוב.

המנדט הבריטי תם רק בליל 15 במאי 1948, חמשה חדשים וחצי לאחר קבלת החלטת או"ם. במשך כל התקופה הזאת נמשכו המהומות וההתקפות על היהודים ועל דרכי־התחבורה שלהם. צבא בריטי, למעלה משבעים וחמשה אלף איש, חנה אז בארץ, וממשלת המנדט לא עשתה כל נסיון רציני להפסיק המהומות ולמנוע פלישת כנופיות מזויינות מסוריה, לבנון ועבר הירדן לשם מלחמה ביהודים. ההבטחות שניתנו על ידי השלטונות לקיים חופש תנועה בדרכים, ובייחוד בכביש יפו־ירושלים, הופרו בלא כל בושה; ושש מאות אלף יהודים הוטל עליהם להתגונן בפני מיליון ומאתיים אלף ערבים שנעזרו בכוח אדם ובנשק שזרם לארץ בלי הרף מעבר לגבולות.

בשעה ארבע אחרי־הצהרים, ביום ה' באייר, תש"ח (14 במאי 1948), 1813 שנה אחרי תבוסת בר־כוכבא ואבדן העצמאות של העם היהודי בארצו, הוכרז על הקמת מדינת־ישראל. כעבור שמונה שעות, בחצות ליל 15 במאי, תם המנדט; הנציב הבריטי עזב את הארץ; הקמת מדינת־ישראל קיבלה תוקף באותו רגע; ובו ברגע פלשו צבאות ערב לארץ. עם צאתה לאוויר־העולם, הוטל על מדינת־ישראל לעמוד במערכה נגד ששת שכניה: מצרים, סעודיה, עיראק, עבר־הירדן, סוריה והלבנון.

המדינה הצעירה נותקה מיד מכל העולם בדרכי היבשה. כל שכניה מדרום, ממזרח ומצפון, הסתערו עליה במלוא כוחם הצבאי. אומה זעירה המונה שש מאות וחמישים אלף נפש הוצגה יחידה במערכה מול שש אומות המונות שלשים ושבעה מיליון (ועם סודן המצרי – ארבעים וחמשה מיליון).

המטרה של מדינות ערב היתה ברורה: לא רק כיבוש הארץ ומניעת הקמתה של המדינה היהודית, אלא השמדת הישוב עד אחרון היהודים. האומות המאוחדות לא עשו כל נסיון להגן על מדינת־ישראל. אמנם, מיד אחרי הכרזת מדינת־ישראל, הודיע נשיא ארצות־הברית של אמריקה על הכרתו בפועל במדינה החדשה; כעבור זמן מה הכירה גם ברית־המועצות במדינת־ישראל, אולם אף שתי מעצמות אלו לא נקפו אצבע למען הגן על המדינה הנתקפת. ארגון האו"ם אשר הופקד על השלום בעולם גילה חוסר רצון, או אולי חוסר יכולת גמורה, להגיש עזרה למדינה החדשה ולהגן על עמה הקטן שניתן בסכנת כליון והשמד. ברשות המדינה הצעירה עמדו רק כוחות “ההגנה” הבלתי־סדירים, שעד תום המנדט וראשית הפלישה היו “בלתי ליגליים” והיו מוכרחים לפעול במחתרת. קום המדינה לא היה בעצם אלא הכרזה – לא היו קיימים שרותים ממלכתיים, ולא היה קיים צבא. כשפרצה המלחמה, לא היה אפילו חוק על צבא, והמדינה היתה צריכה לעמוד במערכה של חיים ומוות לא על קיומה היא בלבד; גורלם של כל איש ואשה בישראל, גורל זקן וטף, היה תלוי באותם הימים ביכלתה של האומה הצעירה והקטנה לעמוד על נפשה בפני אויביה המרובים.

רק לפני שנים מספר הושמדו באירופה בידי המרצחים הנאצים ששה מיליונים יהודים. אחד מעוזריו הקרובים של היטלר ברצח־עם זה, שלא היה דוגמתו בתולדות האנושות, היה חג' אמין חוסייני, מי שהיה מופתי בירושלים. מנהיג נאצי זה של הערבים היה הפעם מראשי המנצחים על נסיון ההשמדה של הישוב היהודי בארץ. לא היה ספק בדבר שאם הצבאות הערבים ינצחו – לא תישאר אף נפש יהודית חיה בארץ.

סכנה איומה זו לא היתה לגמרי בלתי צפוייה. עוד לפני שנים אחדות, מיד אחרי תום מלחמת־העולם באירופה, נתכנו שתי פעולות לקדם פני הסכנה הזאת. מצד אחד נעשה נסיון נועז עד כדי שגעון להעביר לארץ מאחת הארצות הגדולות והמפותחות, בהחבא ובהסתר מעיני ממשלת המנדט, בתי־חרושת חדישים ומשוכללים ביותר לייצור נשק קל וכבד. מצד שני נעשו צעדים רציניים בכמה ארצות מעבר לים לרכוש נשק מוכן מכל המינים כדי להעבירו לארץ לעת מצוא.

האמצעים היו מצומצמים, הקשיים היו עצומים, ואף־על־פי־כן הצליחו שתי הפעולות במידה לא קטנה, ובייחוד הראשונה, אבל כל עוד ממשלת המנדט היתה בארץ אי־אפשר היה ליהנות מהצלחת הפעולה.

בעצם ימי המֶרי, כשהישוב עשה מאמצים נואשים לשים לאל מדיניות “הספר הלבן” על־ידי ארגון “העפלה” המונית והתנגדות לשלטונות, וממשלת המנדט הכריזה מלחמה על הישוב המאורגן ועל הסוכנות היהודית, וצבא בריטי ביבשה, בים ובאוויר ניסה לשבור כוחה של “ההגנה” ולהחרים הנשק היהודי החבוי במחתרת, – באותם הימים הוסעו לארץ והגיעו למחוז חפצם אלפי טונות של מכונות חדישות ומשוכללות לייצור נשק קל וכבד. המכונות והכלים והמכשירים היקרים לעשרות ולמאות הגיעו לארץ בשלמותם ללא כל תקלה, אולם אי־אפשר היה להפעילם במחתרת, ועד קום המדינה נשארו במחבואם ובבטלתם.

גם המאמצים לרכישת נשק מוכן בחוץ־לארץ הצליחו במידה לא קטנה, אם כי הדבר עלה בקשיים גדולים, כי בשטח זה נתקלנו במעצורים שאי־אפשר היה להתגבר עליהם, ועמל יקר עלה לא פעם בתהו, אבל גם הנשק שנרכש, – ונרכש נשק רב, ומסוגים חשובים שלא היה בידי “ההגנה” בארץ מאז היותה, – נשאר בהכרח במקומו בחוץ־לארץ, הרחק מאתנו, ואי־אפשר היה להעבירו לארץ לפני קום המדינה, אלא במידה זעומה.

*

עוד לפני פלישת הצבאות הערבים, כשתוקפינו היו בעיקרם ערבי א"י וכנופיות לא סדירות מהמדינות השכנות, לא היו הכוחות שווים. עם פרוץ המהומות, בשלושים בנובמבר 1947, עלו התוקפים הערבים עלינו לא רק במספרם אלא גם בנשקם, ויתרון זיונם היה גם כמותי וגם איכותי.

כמה חדשים לפני פרוץ המהומות נבדק מצב הזיון ב“הגנה”, ונמצא שיש בידינו 10,073 רובים (8,720 בישובים להגנה מקומית, ו־1,353 בידי המרכז להגנה ארצית); נמצאו גם 1,900 תת־מקלעים, 444 מקלעים קלים, 186 מקלעים בינוניים. כל הציוד ה“כבד”, – הארטילריה, כביכול, – היה מורכב מ־672 מרגמות של 2 אינטשים ו־96 מרגמות של 3 אינטשים. לא היה, כמובן, אף תותח אחד, לא היה סימן לכוח אווירי וימי, לא היו משוריינים, ובודאי לא טנקים; לא היו כמעט גם אמצעי תחבורה ביבשה.

באותו זמן היו הכפרים הערביים מלאים נשק. ומעבר לגבולות, – מהלבנון, מעבר הירדן וממצרים, – הוברח נשק לרוב לרשות הערבים ללא כל הפרעות מצד ממשלת המנדט. הלגיון הערבי חנה, כאמור, בארץ, והיה מצוייד בנשק החדיש ביותר, בנשק קל וכבד ובכלי רכב מלחמתי (במשוריינים ובטנקים).

בשבועות האחרונים שלפני תום המנדט הצלחנו להעביר חלק קטן מהנשק שנרכש בחוץ־לארץ בדרך האוויר. היַמים נשמרו בהתמדה ובכוח רב על ידי הצי הבריטי, אניות־משחית בריטיות שוטטו בלי הרף במימי הארץ, בנמלי יפו־ת"א וחיפה, למנוע הברחת נשק ליהודים. המשטרה הבריטית חיפשה נשק יהודי וגם הצליחה לגלות בתי־מלאכה לנשק של “ההגנה”. גם חיל־האוויר הבריטי עינו היתה פקוחה על הישוב למטרה זו. הבריטים רצו לקיים המדיניות של הפלשתים בימי שאול המלך פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית... וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל־הָעָם, אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (שמואל א', י"ג).

“ההגנה” עמדה בפני הכנופיות בנשק המועט שהיה ברשותה – וידה היתה על העליונה. אבל עם פלישת צבאות ערב, צבאות סדירים, מצויידים ומזויינים במיטב הנשק הבריטי בכל מדינות ערב, – במכונות־יריה כבדות, בתותחים, במטוסי־קרב, בטנקים, נוסף על נשק קל בשפע רב, – עמדה מדינת־ישראל, שאך זה יצאה לאוויר־העולם, כמעט מחוסרת־ישע. וצבאות ערב ומדריכיהם הזרים היו בטוחים שלא יעברו שבועיים – שלושה שבועות וירושלים, תל־אביב וחיפה יפלו בידיהם, מדינת־ישראל תיעקר, והישוב היהודי יימחה מעל פני האדמה כאשר ניֹמחו ששת מיליוני היהודים באירופה.

*

מי סיכל מזימה אכזרית ונוראה זו? מאין בא הכוח שהדף האויב הרב, הכה בו מכה ניצחת, גירש אותו מגבולות הארץ, הציל מדינת־ישראל, ביצר עצמאותנו המחודשת, הרחיב תחומי המדינה, שיחרר ירושלים החדשה והפליא כל העולם היהודי והבלתי־יהודי בעלילות־גבורה־וניצחון, שקשה למצוא דוגמתן בתולדות ימינו או בתקופה אחרת? מי חולל הפלא הזה?

רוחו של האדם היהודי החדש שקם לעמנו בארצו.

*

הגלות הארוכה חיבלה בגופנו וברוחנו. למעלה מאלפיים שנה לא טעמנו טעם עצמאות אמתית. רוב הזמן הזה חיינו בנכר, מרוחקים מעל אדמתנו, מפוזרים בין הגויים, תלויים בחסד זרים, שנואים ומבוזים, כלואים בגיטו, משוללים זכויות אדם, תלושים ממקורות הכוח, הבריאות, העצמה; לא ידענו בטחון פיסי ונפשי, היינו צפויים ומופקרים לרדיפות וגירושים, מזמן לזמן – גם נתונים לטבח. החוק והשלטון היה עויין לנו. מה שמותר היה לכל אדם אחר – היה אסור לנו.

בתקופת האפלה הממושכה של נדודינו בגולה עמדה לנו הגבורה המוסרית שעמנו נתייחד בה עוד בתקופה קדומה. הסגולה הגדולה של “קידוש השם” – מסירות נפש של עיקרי היהדות ויעודה – ליוותה אותנו בכל הדורות ובכל ארצות פזורינו, מימי חנה ושבעת בניה, עשרה הרוגי־מלכות, קדושי וירמיזה, נמירוב ועד חללי היטלר. הפילוסוף היהודי הגדול, ברוך שפינוזה, אשר הוחרם על־ידי עדתו והורחק מסביבה יהודית ולבו היה מר על היהודים בני־זמנו, נדרש על ידי אחד ממכריו הגויים לקבל הדת הקתולית, אשר אמתותה, לדבריו, הוכחה על־ידי המרטירים הרבים שמסרו עליה נפשם. הפילוסוף היהודי ענה על כך בגאון יהודי, כי בקרב היהדות רבו מקדשי־השם אולי יותר מבכל דת, והוא עצמו הכיר אחד יהודה המכונה בשם “הנאמן”, אשר בתוך הלהבות של האינקוויזיציה, כשחשבוהו כבר למת, שר פסוקי התהלים: “אֵלֶיךָ, ה', נַפְשִׁי אֶשָׂא אֱלֹהַי, בְּךָ בָטַחְתִּי”, ובעודו שר – יצאה נשמתו ומת.

בלעדי גבורה מוסרית זו לא היינו שומרים על קיומנו במשך אלפי שנות־גלות. אבל זו היתה גבורה פסיבית. היהודים לא נכנעו בגלות לכפייה חיצונית ולא נרתעו מעינויים וממוות בנאמנותם לעצמם ולעמם. אבל הם לא נכנעו לגורלם. הם אמנם נשאו נפשם וקיוו לגאולה, אבל סמכו על גאולה שתבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע, או, בתקופה החדשה, על ידי הפרוגרס העולמי. בקרב יהודי־הגולה אבדה האמונה בכוחם־הם, האמונה שיש ביכלתם לעצב גורלם כרצונם. כמיעוט בכל אתר ואתר, כגולים התלויים בחסד זרים, אשר באופן הטוב ביותר הם נסבלים על ידי אחרים, הרגישו בחוסר־אונם והתרגלו לאזלת־ידם.

*

עם העלייה החלוצית לארץ בשבעים וחמש השנים האחרונות נסתמנה ראשיתה של מהפכה עמוקה ברוח העם היהודי. בעלייה חלוצית זו היה משום מרד בכניעה לגורל, שבה היה שרוי העם היהודים מאות בשנים. בעלייה זו באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכולתו ובכוחו של האדם היהודי החדש להשתלט על גורלו ועל גורל עמו.

מבשריה ומגלמיה הראשונים של אמונה זו, – חלוצי העלייה וההתיישבות הראשונים, – היו בודדים ומעטים ונתקלו בקשיים חיצוניים ופנימיים, שבן־ימינו אלה ספק אם יבין אותם.

בנין כפר עברי בימינו במולדת הוא מעשה בכל יום, ונראה כדבר פשוט וטבעי, כאילו עסקו היהודים במלאכה זו כל ימי־חייהם. אולם לפני שבעים שנה היה במעשה מעפיל זה משום מעשה־בראשית, שדרש דמיון־חוזים ורצון ללא־חת של מהפכנים נועזים. רק גבורי חזון וביצוע היו יכולים להקים כפר עברי ראשון בארץ פרועה ועזובה, בתוך סביבה עויינת ונוכח פגעי־טבע קשים. זה היה מעשה חלוצי ונועז שעמד בניגוד לכל הרגלי החיים היהודים מאות בשנים, ורק מתוך התמדה של גבורה אפשר היה לעמוד בו, כי על כל צעד ושעל נתקלו המעפילים במכשולים ובהפרעות, ולעתים גם בסכנת נפשות, אם מידי אדם – פראי המדבר, ואם מידי שמים – הקדחת הממארת.

התלקחות זו של האמונה בַכוח וברצון היהודי שעוררה ההתיישבות החדשה בארץ, היא אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה המופלאה של העם היהודי, והיא היא שהפכה עם גלותי לעם עצמאי.

לא מעטים נפלו, נכשלו ונסוגו, אבל המעיין החלוצי שנבקע לא נסתם עוד, והאמונה ביכולת היוצרת של האדם היהודי שנתעוררה ונתלקחה לא דעכה ולא כבתה, אלא הכתה גלים והגבירה חיילים, ואחרי הגל הקטן הראשון בא גל שני גדול יותר, ואחריו – גל שלישי ורביעי. כוחות עתיקים ועמוקים שהיו רדומים אלפי שנים בעם היהודי, וכאילו שותקו ונדעכו, – פרצו בכוח איתן בעלייה החלוצית הראשונה, ביתר שאת ועוז – בעלייה השנייה, ומאז גדלו ורחבו וכבשו לבבות בכל קצות העם והפכו פני ההיסטוריה היהודית.

האמונה בכוח האדם היהודי והעם היהודי, ביכלתו היוצרת והלוחמת, ינקה משלושה מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ"ך, מהמהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה בדורות האחרונים, מהמגע החי עם אדמת המולדת.

ההשכלה וחיבת־ציון השיבו לנוער היהודי את התנ"ך בזהרו הקדום. מַשק נעורי האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא־אור־וישע; נעורה בכל קסמיה “אהבת ציון”, ולפני עיני־רוחם של צעירי ישראל נגלו מראות קדומים מושכים ומרעננים: נדודי שבטי ישראל במדבר, חבלי התאחזותם בארץ היעודה, נפתוליהם עם שכניהם ועם עצמם, עלילות הגבורה של שופטיהם ומלכיהם, הופעתה הכבירה של הנבואה העברית על להטה המוסרי, חזונה לאחרית הימים, אמונתה ביעוד העליון של העם היהודי, משאותיה הגדולים והנצחיים על גוי ואדם.

הלב של הנוער היהודי ניצמד מחדש למכורת־האומה, ונתגבר הרצון לחדש ימינו כקדם.

המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו את טובי הנוער היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרורו, הדגימו עלילות הגבורה של נדכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם של העובדים ואנשי האדמה, סימנו דרך חדשה לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת.

עם עלותו לארץ ועם היצמדו לאדמה ולעבודה במולדת – בא האדם היהודי החדש על תיקונו. כאן מצא הפטיש החלוצי סדנו ההיסטורי, ובתולדות העם היהודי נפתחה תקופה חדשה, **תקופה של יהודים המעצבים גורל חייהם וגורל אומתם בעצם כוחם, בעבודתם, ביגיעם הגופני והרוחני כל ימי חייהם, ואם נחוץ – גם במותם. **

חזון־דורות הפך בלב חלוצים אל התביעה מתמדת מעצמם. לאחר שזרקו מאחורי גוום ירושת עברם בגלות, התחילו בארץ הכל מחדש, ושיקעו חייהם במפעל־בראשית, בהנחת יסודות ראשוניים, חמריים וגופניים, וגם תרבותיים ורוחניים, לחיי עם עצמאי; הכשירו אדמה והפריחו שממה; חצבו בורות וגילו מים; סללו דרכים וכבישים; בנו כפרים וערים; שמו בפי עצמם ובפי ילדיהם שפה חדשה, שפת־העולמים של עמם; חישלו כוח יהודי; ארגנו הגנה והנהלה עצמית; נלחמו עם פגעי־הטבע וכוחות־המדבר, וניטעה בלבם ההרגשה שלא מן ההפקר ולא מחסד־זרים זכו בכל אשר להם, אלא אך ורק מפרי עמלם, יצירתם ומאבקם. האדמה אשר מתחת לרגליהם, הלחם שהם אוכלים, הלשון אשר בפיהם, הבית שבו הם שוכנים, הדרך שעליו הם צועדים, הבטחון המובטח לילדיהם ולמשפחתם – כל אלה הם פרי מאמציהם ומעשה־ידיהם; וזה רק החלו לעשות, כי מאחורי מפעל־בראשית זה עומד חזון־קדומים, והוא גם חזון־עתידות, על גאולת עם ואדם, גאולה מלאה ושלמה, אשר למענה עלו, פעלו, עבדו, נאבקו, ולמענה הם מוכנים למסור נפשם.

זה היה היתרון האחד שהיה למגיני המדינה הצעירה על אויביהם, ובנשק סודי זה, ברוח ללא־חת של מגשימי־חזון, ניצחו המעטים את המרובים.

*

תולדות מלחמת־הקוממיות טרם נכתבו בשלמותן, ולא ייכתבו כל כך מהר. יש דברים שעדיין לא הגיעה שעתם להתפרסם, ולא נכתבו עדיין תולדות “ההגנה”, אשר בלעדיה אין להבין מהלך המלחמה והכוחות שפעמו בתוכה. עוד לא נאסף כל החומר על ההכנות המוקדמות, על מפעל הציוד, הזיון, האירגון והאימון של כוחות־הבטחון היהודים לפני קום צבא הגנה לישראל, ועל ארגונו, אימונו וזיונו של צבא זה. והפרשה המלאה של המערכות השונות טרם נתגוללה, אם כי לא מעטים הספרים והקונטרסים שנתפרסמו כבר על מערכות בודדות, על עמדות הגבורה של ישובים שונים, ועל חייהם ומותם של לוחמים יחידים לעשרות.

אך גם לאחר שהכל ייאסף, ירוכז ויפורסם, וכל הפרשה המפוארת של “ההגנה” לפני מלחמת־השחרור, התכונה הרבה לקראת המלחמה ומהלך הקרבות, תבוא על תיקונה, – עוד יישאר דבר אחד שאין בכוחו של ההיסטוריון לתארו על פי הנתונים של הארכיון, ודבר זה הוא אולי העיקר: דמותם המוסרית והרוחנית של הלוחמים.

רק מתוך דברי הלוחמים עצמם, מה שהגו וכתבו והביעו לעצמם ולחבריהם לפני מלחמת־השחרור ובשעתה, – לרוב בלי כל מחשבה וכוונה לפרסום ברבים, – רק מתוך דברים אלה מבהיקה אלינו הרוח האנושית הגדולה אשר בזכותה עמדנו וניצחנו.

*

לעת עתה נאסף ונתפרסם רק חלק מדברי הלוחמים.

בספר זה נעשה נסיון לפרסם כמה דברים מעזבון הלוחמים הראויים לפרסום לגופם, בזכות ערכם הפיוטי, האמנותי, המדעי כשהוא לעצמו, ומבחינה זו אין ספר זה שייך ל“ספרות המלחמה”. אולם ההיסטוריון המובהק ביותר לא יצליח למסור לדורות הבאים סוד הנצחון של עם ישראל בדורנו – כאשר עשו זאת הנערים והנערות הדובבים אלינו משורות הספר הזה.

כי רק באשר כאלה היו לוחמינו – עמדנו וניצחנו.

ירושלים, י“ז בסיון, תשי”ב.

ד. בן־גוריון.