מאז ניגשתי לעריכת עזבונותיהם של בני הדור המופלא, שנתן את חייו מתוך אושר וקדושה למען יוכל העם כולו להלך קוממיות ובגאון, הריני מסתופף ימים ולילות בצלו הזוהֵר, צולל אל נבכי־נפשו ומשתף שיחה עם רוחו, ויש גם מתוך דומית האזנה לקול־דמו. הכרתיו, מה מאוד הכרתיו, על כל רגשותיו והרהוריו, חלומותיו ומפעליו, תעיותיו והליכותיו, לבטיו ונצחונותיו; ומתוך כל אלה ידעתי גם בנתי איככה נתן את בשרו ואת רוחו תוספת לאשיותיו של משגב־מדינתנו – תוספת על גבי אריחי־גופותיהם ומערכות־נשמותיהם של גואלי־העם מקדם.

חזיון־הדר חזיתי: קמו ועמדו לעיני פרחי־כהונה חדשים, המושיטים את זרועם אל על להוציא את מפתחות־המקדש מאותה פיסת־יד נעלמה, אשר יצאה מבין להבות־החורבן כדי לקחתם למשמרת לה עד יקום דור המוכן לשוב להיות גזברים נאמנים של המקדש בציון! הנה קם הדור – והוא לבֵש און וגאון… אך אין הם זקוקים לשיר־הלל – ואני גם קטונתי מתנות גדולתם! להם דומיה תחילה, וזו הלא היא צרורה בארשת הכֵנה והשגיבה של נפשם הפלאית והמופלאה. תעלה נא האש העצורה בגוילים אלה ותהס את המקטרגים השונים, אשר לא אחת פצו פיהם לדבר סרה בהם, ואף באחיהם (ייבדלו לחיים טובים וארוכים), מבלי שטרחו להטות אזנם לקונכיה הנוקשה כדי להציל את המית־התהומות הזכה והצלולה שבקרבה.

לא אחת פורצים האהבה והצמאון לחיים, כיסופים שמקורם ברמ“ח ושס”ה בריאים ודרוכים, המעידים על המאור הגדול שבנפש־נעורים רעננה וזרוחה. ובכוחה של שפעת־חיות זו שפכה הנפש את מלוא אהבתה העזה לטבע וכל־בו, לאדמה ולכל הטמון בה, לעמל־כפיים ולזיעת־אפיים, מתוך ששון של הפרחת ישימונים והוצאת צומח מן הרגבים הדוממים.

ונעורי־גוף־ונפש אלה משמשים מוצא לא־אכזב לפרץ של גיל־אלי־כיבוש, לששון העולה על גדות־הלב, ששון אלי נכונות של הקרבה עצמית ללא כל שעייה להסתכנות – והלא תכופות, כה תכופות, ניבא להם לבם (באורח־פלא ממש!) כי הנה קרב קצם; אך הם לא רהו ולא נרתעו ואחזו את דרכם, דרך המלחמה, הלאה – לקראת הנצחון. נסערי־מלחמה היו, אך לא, חלילה, מהעדר געגועים לחיי־שלום־ויצירה – ואולי דווקא מפני כיסופים להם! הם המשיכו במצעד־הקוממיות לקראת המוות, מתוך להט־אהבה ויקוד־קנאות למולדת האחת.

לא, לא שואפי־דמים היו, ויש גם שנתעוררו בקרבם הרהורי־ערעור בקשר למעשי־נקם קשים, הגיגים אשר הורתם ברגש האנושי שהציק ללבם; אבל בעמדם בפני צר קרוב ומשטין רחוק מצאו די עוז בנפשם לדכא רגשות אלו. תכופות הגיעו הדברים גם לידי חריקתן של שיניים שוטמות וקימוצו של אגרוף־בוז אף לאחים פורשים, בוגדים ומתכחשים – כי אחת לא הרגישו, אחרת לא הבינו, ולכן גם לא יכלו לנהוג אחרת – באשר כה ציווה להם מצפונם הלאומי, אשר שימש להם מצפן בחייהם, באשר זו היתה חובת הלבבות והמוחות גם יחד, חובה שצמיחתה מן האמונה בנצחון הסופי ויסודה בבטחון במדינה העתידה לקום; והכל – למען יחיו בה הבאים אחריהם: גם אחיהם בני־ארצם – גידולי קרקע זו, שהם ריוו בדמם, ואף קלוטי־ארץ אלה, אשר שואת־גלותם לא שכחו אף לרגע, שלעזרתם חשו בימי־בריגדה קשים, שלהצלתם נטו זרוע בלילי־העפלה אפלים ושלפדותם נפחו את נפשם במאבקם האחרון!

וחובת־לבבות־ומוחות זו נתחשלה לא אחת מתוך יישוב־דעת בהתבודד הנער־העלם. וראה זה פלא: אוהב חיים ועליצותם, יודע לצחוק צחוק טבעי הבוקע ממעמקי־טוהר ומהומור טוב־לב – ויחד עם זה משחר בדידות וחומד התייחדות, מאפק את סופת־נפשו באפיקי־דממה־וחלום עם כל היותו איש־הסער־והמציאות. ואכן, רבות ידע להתבודד, לידום ולחלום – אף בהיותו בתוך החברה וגם בעיצומם של קרבות.

ומה יפו לו שעות אלו של בדידות, דממה וחלום:

אז ישיר – ולעתים אף בפרוזה! – מתוך זוך והזדככות את שיר כיסופיו הלוהטים לנערה בת־הזיותיו, את שיר־התהילה הצרוף להר ולשיח במולדת, את שיר־היגון־והגאון על רע־אח שנפל בקרב־גבורות, את שיר השבועה הקדושה למכורה, את שיר הכבוד ויראת־הרוממות למסורת העם ולקדשיו;

אז יספר על הא ועל דא – פרקי־הווי־וחוויה, הלקוחים מן המציאות על סביבו והשאובים מן ההזייה המתרקמת בקרבו על רקע־הסביבה;

אז ינתח את נפשו ואת נפש־חבריו באזמלו החד, ובגילוי־לב יַראה על חובות הנוער ותפקידיו, ויש אשר יעיר בביטוי בוטה על הליכותיו בחברה ועל יחסיו לזולת;

אז ירשום ביומנו מתוך רטט של חדווה את הגיגיו על טיול בארץ, זו אשר כה אהב, או את נפתולי אהבתו לנערה הקרובה ללבו והרחוקה ממנו, או את הרהוריו על ספרות ומוסיקה, – כי גם בהחזק ידו בסייף לא חדלה עינו משוט בספר, ואף בשעת הפוגתן של יריות מצא לו מפלט לנפשו בעולם־הצלילים;

אז יעלה עלי גליון חוויות והרפתקאות, רשמי התרשמויות מנסיונותיו הנאדרים במדורי־חיים שונים ומשונים בתוך מדינות־נכר, – מחנות־שבי, מאסרי־צינוק ואף חצרות־מוות – לפני לכתו בנתיבי־“המחתרת” ובדרכי־“ההגנה”;

אז יצרף קו לשרטוט או ימזג צבע עם בן־גון ויצייר דמות אהובה עליו או נוף הקוסם לו, בלי תוספת כחל ושרק, כי אם כאשר תראה עינו הערה;

אז ילכד את צלילי נפשו המנגנת ויציין אותם תו לתו על חמש השורות הערוכות ובתוך הרווחים שביניהן – הדים למתחולל בעולם־חייו־וארצו;

אז יתבונן בעינו הפקוחה והטהורה ויציין את תגליותיו בנוף, על פרחיו ורמשיו, ציפריו וסלעיו – בנייני־מדע אשר יש ובשירה יסודם; או שיעמיק לחטט בנפש־אדם ובתרבות־עם־ועולם לשם פיענוח־תופעותיהן; או שיפליג למרחקי עבר ושפונותיו אף לקרבת־זמן־ומקום;

ואז יצלול אל תהומות עולמו־הוא עד כי יחשפן באגרותיו – יש על אותם העניינים, שבהם טיפל בשיר ובסיפור, במאמר וביומן – מנגינת־יסוד אחת בואריאציות שונות! – ויש גם על עניינים החורגים ממסגרת זו. והרי היומנים והאגרות אינטימיים הם: הנה תוכן רצוף עדנת־תנחומות ורוך־עידוד לאם או לרעיה צופייה בדאגתה לנפש היקרה לה; הנה דברי־תוכחה, אך מתוך דרך־ארץ, לאב אשר לא יראה דברים נכוחה כאשר יראם הבן, ודברי ויכוח־של־כבוד עמו על השקפות זרות; והנה שורות־שעשועים, לפעמים גם מרעיפות לקח טוב ונעים, לאח הצעיר. אך כל החומר האינטימי הזה, שאינו אלא ביטוי לרשמי־רגע, מהווה פרקי־עד. אכן, אין זה אלא חומר שהזמן גרמו, אבל יחד עם זה כמותו כפרקי־פילוסופיה־ושירה על אלף עניין ועניין העומדים ברומו של נצח: אלהים ואדם, ארץ ועולם, יחיד וחברה, אהבה ושנאה, מלחמה ושלום, חיים ומות – – –

אלה פני־הדור!

הנה־הנָם האבטופורטרֶטים השונים המצטרפים לדמות ולתמונה אחת, רשומה בחרט־אנוש הטבול בקסת־האמת;

הנה־הנם רשמי־הצלילים הנפלטים מאלפי נימים שבנפש־הדור ומתלכדים לסימפוניה בלתי־גמורה ויחד עם זה מושלמת ואחידה;

הנה־הנן הפנינים הגבישיות, אשר נחשפו מבין קפלי־צדפיהן, אשר מעטים, כה מעטים, נתנו את לבם על יקרתן הזוהרת, שהצניעה שכון בתוך החומר הקרני המחוספס;

הנה־הנם גוילי־האש – שרידי־נפש של דור־פלאות!

תאיר נא שלהבת־חייו־ומותו את נתיב־דורנו ויזכו הדורות הבאים לצעוד בנוגה־זרחו השגיב!

תל־אביב – ירושלים ראובן אבינֹעַם (גרוסמן)

אדר, תשי"ב.