הוא סינן מבין שיניו קללה קצרה ונתישב במיטה. צנח שנית וכיסה עצמו בשׂמיכת־הצמר הלבנה. בחוץ ירד גשם, הרוח דפק בחלונות, פירות האזדרכת הנושרים השיקו על גג־הפּח.
תענוג גדול היה לרבוץ במיטה ביום כזה.
לא יכול היה להירדם שנית. הרהורים הציקו לו; עייף היה, אך לא חש בעייפות. זֵכר אותו לילה לא הרפה ממנו. תמונות בהירות בשלל צבעים כהים צפו לנגדו.
השעה היתה 11.30. הוא שכב והמתין – ידע כי בשתים־עשרה תבוא רותי. תביא עמה פת צהרים ואז יוכל לפרוק אותו מִשקָע שכה קשה לשאתו לבד, שכה מעיק. נמנם קלות, הזה.
פניו הקפואים של חיים המעווּתים קימעה, הופיעו ונעלמוּ תכוּפות, עיניו־שלו היו עצומות לחצאין, שפתיו פשוקות ונפוחות מעט, כרומזות: “רצינו לדובב עוד רבות…” ידיו העבות המונחות לו בצדי גופו הקצר היו מאוגרפות, ספק מכאב, ספק ממרי שלא בא עדיין על סיפוקו.
עינים…שפתים… ידים מכוּוצות – ואלונקה…
תמונות שטות ונעלמות, זכרונות וחוויות חולפים ומופיעים: אנקת־כאב מרה; אנחת־חבר יגעה; טור ארוך של השבים משם… הילוך בטל ומרושל, מעויף וחסר־מתח; נשק מכביד ונראה כמיותר, כמיותר… קבוצות חברים הנושאים אלונקה…קירות לבנים… בית־חולים… פנים מעוּותים וספוגי־כאב, עינים פקוחות לחצאין, ידים מכווצות… שפתים פשוקות בחיוך מריר, ילדותי… שיירה ארוכה מתנהלת בכבדות… מתפתלים ועולים זכרונות ובני־זכרונות, כבדים, מרים ומכאיבים.
הלך חבר, הלך, הלך. ידיד היה – ואיננו…
פקח מנחם את עיניו. הדלת צרצרה על צירה הישן. רותי הופיעה בפתח וטס בידה. לרגע סקרה את הערבוביה שבחדר, גררה כסא והניחה עליו את הטס. ברגליה ערמה את בגדיו, את בגדיו של מנחם המוכתמים בדם, בדמו הנוקשה של חיים, ובתנופת־רגל שהטילתם אל מתחת למיטה. היא עמדה והתבוננה בפניו היגעים־אפורים של מנחם. קמטים זעירים, טריים העמיקו מתחת לעיניו. שפתיו נראו תוקפניות ונוקשות מן הרגיל. היא חששה להפר את הדממה, פחדה להציץ בעיניו – פקוּחות היו, גדולות ואדומות. גידים דקיקים של דם צפו במשטח הלבן, סימן לעייפות גדולה, או אולי… לכאב, למרי, ליסורים שבהתאפּקוּת.
היא התישבה על ידו. העבירה ידיה הקרות־הלחות על עיניו וסגרה עפעפיו. אז הרכינה ראשה ונשקה לו על מצחו החם, הלוהט, נשקה ונשקה. בהקריבה את פת־הצהרים הרימה ראשו ותמכה בו בידה והחלה להלעיטו מרק, והוא, כילד מתפנק, קיבל הכל באהבה גדולה. הוא סגר ידו סביב מתניה ואימצה אליו בכוח ובחיבה רבה.
כל זמן־האכילה היו שניהם שותקים. צפו כל אחד בעולמו־שלו, בהרהוריו־הוּא. פּקעת־רגשות ריחפה בחלל־החדר, אשר אוירו היה דחוס תוגה ויגון.
רותי חיכתה לרגע בו יפקע הוא, מנחם, את הפּקעת, לרגע בו יחריד הוא את הדממה הגדולה, המחושמלת. ולכששבע מנחם, התפרקד ומחה בידו הגדולה והגרמית, בחמש אצבעותיו, את שיירי־הדייסה שדבקו בשפתיו, השתעל, שוב מחה ופלט;
־וחיים הלך. הלך!
רותי ידעה זאת. הן בלכתה לעבודה שמעה על כך. היא לא קידמה את פני הבחורים החוזרים, היא לא התפרצה לראות את מנחם. מתאפּקת היתה וכבוּשה. רבים היו הספקות בלבה אם תשוב לראותו; ואולי מתוך כך לא חפזה, דחתה את שעת הידיעה הברורה.
— ידעתי – ריטטו שפתיה, ורק מבטה נשאר קר וקפוא – החברים בחצר שוחחו בו. ושוב השתלטה הדממה, אותה דממה קדושה, רבת־היסוּרים.
— באותו לערב, שעה קלה לפני היציאה, פגשתיו – המשיך מנחם. – “קחני עמך”, אמר, ובת־צחוק טובה על שפתיו. על שפתיו — — — אז לא היו נפוּחות. אז עוד נשקפה מהן החדוה. הייתי טרוד, עייף ועצבני, ודחיתיו; אך הוא לא הרפה ממני. חיוכו הטוב והמרכך שכנע. “טוב, בוא”, אמרתי, המבינה אַת, רוּתי, אני, אני רצחתיו, אני הובלתיו לשם, אני הבאתיו למוות.
מנחם גנח, כיסה עיניו בידו כרוצה להסתיר משהו… שפתיו ריתתוּ…
־ אינך צודק, מנחם. – ידה הקרה ליטפה את כף־ידו, הסירה אותה, ועיניו השחורות הגדולות נגלו בכל אימי־ניצנוצן.
מנחם, זה הגבר למוּד־הנסיון, הלוחם, המורגל בכל – בכה. דמעות גדולות מילאו את עיניו ופילסו להן דרך בשקעי־לחייו.
רותי פרעה את בלוריתו, החליקה את לחייו, הרכינה את ראשה ודיברה כדבר אדם אל עצמו, כהוגה בקול רם:
— מלחמה היא מלחמה… ובה יש גם נופלים… ואין האדם הניצל צריך להיגרר למצב־רוח…
ומנחם הזדקר:
— רוּתי, הבאמת אין אַת מבינה? אין אַת מבינה, באמת? אין הדבר כה פשוט וקל! יש לוחמים שהוטל עליהם ללכת, אך הוא, עליו לא הוּטל דבר; אני הוא שלקחתיו עמי… אני… המבינה את?… אנו! אני — — —
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.