אַהַבְתִּיהָ בְּרֶגַע זֶה    🔗

היא עמדה על המדרגות, והשיחה מלאת תוגה ושברון, קולה חרישי ומתרפק, מחבק זכר יקר, נפש אובדת. נעוָת־פנים, פה בולט ומפושק, והעינים תהומיות בברקן ובריצודן. אדומים ונפוחים הריסים. יד קטנה ורועדת. עצבנוּת, זֵכר, מֶרִי.

עדיין לא חשה, לא הבינה. רצתה רק לדעת, לשאוף אוירו.

— מתי ראית אותו?

לא “לאחרונה”, לא “פּצוּע” אלא סתם – “מתי?” “איך?” ברק עיניים נוגה, ילדותי, סקרני.

עיקוּם־פה קל, ניע־יד עצבני.

— לא הייתי בנגב.

בחנה, הציצה ונתחלחלה, סַבָּה והסתלקה.

אולי גילתה תשוקתי לזכרו. אולי הבחינה עומקה של ידידוּת. אהבתיה ברגע זה. מוזרה היתה, אך תהומיות והוגות היו העינים, פשוטות ומעוותות השפתים, וכולה מביעה צער ומרי וגמוּל.

אהבתיה ברגע זה – היתה צלו של “הָלַך” קרנו של “שָקע”.

גֶּזַע יָשָׁן נוֹשָׁן – הֱיֵה בָּרוּךְ!    🔗

היה זה אלון ענף ורחב־גזע. פארותיו היו סבוכות ומצלות בכבדות ושחור. עתיק־יומין היה. צורתו לא השתנתה זה ימים רבים. כיסה הצל הכבד בפני ניצנים רכים את קרני השמש והאור, ובעודם באבם גועו.

כל זלזל צעיר, בהיר וצהבהב נחנק בכנפי הירקות השחורה, הכהה. הצפרים, ששכנוּ בינות לענפיו, היו זקנות וקול־זמרתן גרוני ואפל, ללא צליל חדש, ללא וַריאָציה כלשהי. הגוזלים נדדו – לא חיבבו את הצל הכבד, את הציוץ הנושן…

אלון יפה ואיתן – אך עתיק.

ויהי באחד הימים וגדעו את נופו. ניצנים חדשים פרחו, זלזלים ירוקים בקעו מגזעו העצי, הרחב. ירוק, צהבהבה בהיר, ופסי־אודם דקיקים חיפשו את מקום הכהה, העתיק. צפרים צעירות באו ובנו קינן בינות לפארותיו המלבלבות בהתחדשוּתן. צליל חדש, שירה חדשה, גוון חדש, הנצו על גזעו הישן, האיתן, המוּצק.

אלון עתיק הפך צעיר, זָהַר באור חדש, ניגן בצליל מתוק ורך.

גזע יזן נושן, היה ברוך!

יָצָאתִי לְחַבֵּק אֶת הַקֹּר    🔗

יקדה שלהבת־נר – חדר אפל לחצאין נשם בכבדוּת, בעומק חזה, נשא עומק תוגתו. רקדו הצללים על הקירות. השיקו עצמן בנות־קול של תוגה. רחש, זיע נר תהומי וצלול.

חדר ונר בו דולק. מַשב־רוח רע של ערב, של כוכבים ושמים עומדים, עננים בם תלויים, ושיח־אבן, שיג־עשבים, נהם־רוח קר וצונן.

וחדר ונר בו וחם בו וטוב בו. עצבות עדינה, מבט נשי, תלתל מתנופף על מצח מוּצל, ועינים בורקות כשלהבת. דלק לו הנר בהבהוב משונה, בגיל־צעירות, באון, ברחש־בגרוּת.

חדרה בסדקיו של חלון אותה צינה לילית, הביאה עמה אותה תשוקה סמויה לקור, לריקנוּת, לשַאַג מול אותם שמים, תשוקה להלך ולהיות יחידי, לחבק – ולוּ במחשבה בלבד – את האדמה השחורה, את חודי סלעי־הבזלת, אלונים שחוחים מקומטי־גזע ובלויי עלים ומרוטי־צמרת. שדות שלף בריקנותם, בברקם הצהוב, בשחוקם הרחב. לחבק – ולוּ במחשבה בלבד – אותם עבים נישאים בנשוב הרוח; לגמוע גדלו של יקום, אפסיו של חלד, עמקו של רגע לילי וסתוי

לצאת ולחבק, ולוּ לרגע…

והנר דלק במבט נשי, וחם היה בחדר, וטוב; והצל ריקד על גבי הכתלים בקווּצת שׂער מתולתל ושחור. חם ורך וטוב היה בחדר.

ואני יצאת לחבק את הקור.

הַמַּצְנֵחַ הָיָה קָרוּעַ    🔗

לעזאזל! המצנח היה קרוּע.

תשעה היו במספר. שלושה בעלי שׂפם, ואחד אף זקן לו. חם היה, המנועים טרטרוּ והרקידוּ כל עצב. שרו ו"עלזו", חיפּוּ על פּחד כּמוּס, על צל ספק מכרסם.

“עורי, עורי, דבורה, עורי, עורי, דברי שיר” – עלו, צנחנים והצליחו!

האגודל היה משקיט, מרגיע. מצנחַ נפתח. המספר הלך וקטן – ובזה אחר זה נמוגו מפתחוֹ הפּעור לחללו של מרחב.

נשארו שלושה בלבד. זמזמו מנגינה עצובה ומתמשכת, אותה מנגינה לילית המזכירה ומרעידה נימים דקיקות, פותחת אשנב לאור, לחוויות שחלפוּ.

— ַל תשיר אותה סתם, מוטב שתשיר רק בשעת־הצורך.

— “הם” עלו, ניצבו בכל עצמתה של עצבות. נראו ברורים ובהירים בכל צללי תוי־פניהם הסמויים, בכל עמקן וזהרן של עינים, בכל עוית־פה ומצמוץ־עפעפיים, בכל מאורם כי רב.

לעזאזל! המצנח היה קרוע.

רגע בו רציתי בהתיחדות, בקרבת־יתר, בריחוק מכל מוחשי ומכביד – אבד. המצנח היה קרוע.

החלל היה רחב, פעור פה ובולע – זדון רוח וטיסה מטורפת. רגע שכה חשקתי בו – נגזל.

*