הפרוזדור המוארך על קירותיו הלבנים ודלתותיו המשוקעות השרה תוגה מהולה בכובד־ראש. על הדלת של חדר מס' 8 היה טבוּע מספר מכסיף: שמונה.

המיטות שבו הלבינו; זוגות עינים תוהות וסובלות הציצוּ מתחת לכל מעטה לבן. מדי פעם נשמעה אנקה, ולאחריה כּיווּץ שפתיים שבהתאפּקוּת. ובמיטה שכב הוא, גואל. פניו רזוּ, זקנו הבלתי מגולח העמיק את הבעת־עיניו. שפתיו היו פשוקות קימעה ושערו נטוי לאחור; מצחו – רחב ובולט מהרגיל וידיו פשוטות לצדדין, מחוץ לשׂמיכה. נשימתו היתה קצוּבה, אך כבדה ונשמעת למרחוק.

בגשתי אליו הושיט לי את ידו בכבדוּת. לחיצתה היתה רפה וקרירה, רכרוּכית מעט, נשיית.

קירבתי כסא וישבתי. הוא הפנה ראשו, עצם את עיניו, כאילו רצה להיזכר במשהו רחוק, עמוק. שב ופקחן. הן היו שחורות ועמוקות ומתחת להן גומות תכוּלות שהבליטו ביותר את פניו הרחבים המונגוליים; גבותיו היו זעפניות במקצת.

— מה נשמע במחנה?– שאל. – הנכון הדבר שאהוד “הלך”? מתי קרה הדבר?

עיניו הדהות הבהיקו בלחלוחית קלה. הוא ניסה להתרומם, אך חזר וצנח על כריו הגדולים. רק אגרופיו המכווצים הביעו את מרי־רוחו וסערת־נפשו.

— הלך. הלך, – רטן חרישית.

תוגת־מחנק ריחפה בחדר. הוילונות הגדולים והעבים האפילו במקצת. הבלונדיני המתולתל בפינה התישב במיטתו, תקע בי מבט מחייך, כאילו היינו ידידים משכבר, ואמר בפשטות – ואולי

מתוך כך היו הדברים כה מעגמים:

— לא קל, לא נעים לחיות בלי רגל! ובעיניו לן חיוכו הביישני בדברו, אך מיד נעצמו והוא צנח לאחוריו.

— אמא, אמא היתה פה היום – לחש גואל.

כן, הכרתי את האם. אותה אשה גבוהת־קומה ובהירת־מבט, אותה אשה שהילוכה ענוה, שקולה כה שקט ואמהי, שמבטה כה חביב ומלבב.

— אַל תספרו לה! אל תספרו לאמא! – היו מלותיו אז בפתח הוָדי כשהיה שכוב באלונקה וארבעה נושאים אותו.

— לא קל – המשיך. – היא, כה אצילית היא. מה נעים לחוש את ידה החמה על לחיי הגסה, הבלתי־מגולחת, לראות את הזוהר בעיניה; מה אומַר לך, גבוהה היא ממני…

הוא נדם לרגע, כצולל בזכרונות, והתחיל לספּר:

גם כשאבא נפל – במאורעות 1939 – באותו טנדר שנסע ליערות־הכרמל – גם אז לא הזילה אמא דמעה. היא רק אימצה את ראשי הקטן לחזה ומלמלה לתוך בלוריתי. איני יכול לשכוח זאת ואני אז כבן עשר. “גואל,” אמרה לי אז, “עליך לגדול, להיות חזק ולמלא את מקום אבא.” וּמדי שנה, ביום־הזכרון היתה מדליקה נרות, מעמידה אותי לפני תמונת אבי ואומרת: “ראה, הבט, אבא מסתכל בך… אבא אומר לך: גדל, גדל וּמלא את מקומי; בנֵה מה שאני לא הספּקתי.” וכשגמרתי את בית־הספר, ארזה את ילקוטי ואמרה: “ועתה, צא, ילדי, להכשרה, הצטרף לפלמ”ח. אך זכור – עליך להלחם כשנים." “שמחה אני לראותך” – אָמרה לי היום ועיניה הוזות. – זכור, עליך להבריא מהר, כדי שתוכל להמשיך… אבא…" אך עד מהרה השתתקה, הרכינה ראשה ותמכה בי בידה הדקה; ידה השניה עלעלה בבלוריתי. רעד עבר בי. אותה תמונת־ילדות צפה לנגדי… ראשי צמוד לחזה והיא דובבת בשקט, אך בבטחון: “זכור, עליך לגדול, לגדול ולמלא את מקום אבא…” וכך ישבה שעות ספורות ללא הגה. שעות גדולות היו אלו, שעות של הבנה אילמת, שעות של הבטחה ללא ניב. עד שלבסוף קמה, נשקה על מצחי ועיניה הגדולות הבהירות לחשו: “זכור, גואל, עליך למלא את מקום אבא…” — ויצאה. אך אותו משפט מהדהד בחלל־החדר־והלב: “זכור — — —”