רקע
יהושע צבי שטרקמן
מִזְמוֹר־הַנָּקָם
בתוך: גוילי אש

1

 

א2    🔗

יהודה, צפור־הדרור, בכלא!

משהגיע לבַּדֶן, בירת־הגליל, חשדו בו כי ברח ממחנה־הסגר, וכשחיפשו בגופו את כתובת־הקעקע גילו כי נמול היה. על כן שלחוּהוּ למחנה עצורים זה המיוחד ליהודים, באחד הכפרים מערבה מברלין.

שבע שנים תמימות רגיל היה יהוּדה בן־המרחבים לשאוף את אויר־היער, להרגיש את עצמו בלתי־מרוסן, חפשי לשוטט באשר תאווה נפשו. והנה הוטל לתוך כלא, דחוק עם עוד עשרות אנשים. מאכלו ניתן לו בצרות־עין: מועט הוא אף משהיה ביער, וּפחות טעים ואף פחות מזין. אפילוּ במים הניתנים לו ניכרת קמצנות. והעבודה, כאשר זקיף קפּדן עומד על גבו, והיא נעשית למען אויביו, – אף היא מביאה בכנפיה דכאון.

והגרמנים מתעללים. והוא חסר־אונים מהגן על עצמו ועל אחיו; ולא כל שכן, שאין בכוחו לנקום מהם.

לברוח? אין כל אפשרוּת: גדר גבוהה; משמר ער וחזק.

לעג הגורל: עם שנואי־נפשו נפגש, אך לא כדי להציק להם, כי אם על מנת לסבול מידם.

ולכן לא רק סבל בגופו – גם נפשו נתענתה.

ורק בהשתרר חשיכה על פני כל היה מתחמק מתוך הצריף המחניק, שנשימת עשרות אנשים הרעילה את אוירו; חרש חרש יצא אל פינת־הסתר אשר לו, בצל שיח עבות הסמוך לפתח צריף־משכנו; שם לא היו מרגישים בו הזקיפים, ולא שלחוּ בו את הכדור, כעונש על הימצאו בשעות־הערב מחוּץ לכתלי הצריף. וכן היה יושב שם, נועץ את עיניו בשמים החשכים ובנקודות־האור הדולקות בהם. ורחב ללבו בשאפו את אוירו הקר של הלילה, אויר רענן ונקי. הכוכבים המבליחים הסבוּ את לבבו לחלומות על דברים מופלאים ועל עתידו. ואף בשוּבו לחדר, ונחרות אחיו הישנים היוּ מקבילות את פּניו, לא אמר נואש. לבו מלא תקוה, על אף הגורל המר האורב ליצוּרים אלה.

*

העבודה בהתקנת ביצורי־ההגנה ליד הכביש הראשי, שהוביל מן המערב לברלין, עבודה קשה היתה – והמזון היה גרוע. ולא רבים עצרו כוח; יום יום היוּ מהם כאלה ששבקוּ חיּים לכל חי מאפיסת־כוחות. אך הנה בא היום והעצורים זכוּ לבטלה, למנוחה מעבודתם המפרכת, נראה שנגמרה מלאכת־הביצוּרים, או שלא היתה בידי מפקד־המחנה תכנית ברוּרה של המשך העבודה.

אבל הגרמני החליט למנוע מהם שלוה ממושכת. שעשועים חמד לו המפקד. צבאותיה המנצחים של הברית קרבים והולכים וכן קרובות שנות־הרעב לגרמניה. ועל כן: “אכול ושתו!”

ומי יודע כמה זמן יהיה עליו להינזר מיין ושכר? ערך לו הגרמני משתה, וּכטוב לבו ביין זכר את יהודיו.

הוא קרא אליו את אחד מקציניו ושעה ארוכה לחש על אזניו את פּקוּדתו.

יצא מפקד־המחנה מבית־המשמר, המוסווה לכל רחבם של קירותיו כפולי־הקומות וצעד במתינות לתוך חצר־המחנה, המרוחקת מבית־המשמר כעשרים פסיעות לפאת מערב.

כרסו הקטנה התבלטה מתחת למדיו המצוּחצחים. משקפים חסרי אזניות ומסגרות היו דבוּקים אל קצה־אַפּו, וּפניו גחכניים.

בהילוך־אווזים, מתוך נדנוד של שכרון כנראה, התקרב אל ארבע הקבוצות של העצורים, שהיו מחולקות לפי ארבעת צריפי־דירתם ומקובצות בחמישיות בשורות־חזית אחידות. בצד היו מוּנחים סלילים של חבלים עבים וארוכים.

הוא התיצב מוּלם, פלבל בעיניו אומר:

"שמעוּ נא, יהוּדים מטונפים! רעיון נפלא עלה במוחי, למה תבזבזוּ יום שלם על לא דבר? וכי נרפּים אתם? לא! אינכם עצלנים! ועל כן תבראוּ היום דבר חדש – פלא־עולם חדש. מרכבה חיה! זהוּ הרעיון…

“כמו שהפיהרר עושה נסיונות מדעיים בבני עמכם, כן אעשה גם אני בכם. הבעיה היא: האם יצליחו גופותיהם של יהוּדים להיות חומר גלמי למרכבה? אך תיכף נעשה את הנסיון… חה, חה, חה…”

הוּבאה לו כורסה־נדנדה והוּא שקע בה – וּבמחשבתו מתוך עצימת־עיניו.

היהוּדים היו המוּמים לכתחילה. אחר כך הציצו איש ברעהוּ, במבט האומר דכאון ובוּשה, ויש גם פחד מוות.

קתות רובי־החיילים עוררום. לאטם מילאו היהודים אחרי הוראות נוגשׂיהם:

מחציתם, גרי צריפים א' וב' הוּטלו פּרקדן על הארץ. שוּּרות־שוּרות הושכבו. מספרם היה שמונים איש, והם שכבוּ עשרה לרוחב, ושמונה לאורך, כשהחיילים עברו ביניהם וקשרו איש איש מהם לחבריו השוכבים מסביב. וכך נוצר מעין שטיח של גוּפות חיים. אל ידיהם המושטות של אנשי השורה הראשונה נקשרו חבלים שוני־אורך, וגרי הצריפים ג' וד' כרכוּם סביב גוום ויקשרוּם היטב.

הקצין הצדיע, בקפצו מול כורסתו של המפקד המתנמנם. הלה פּקח את עיניו. הקצין הודיע לו כי המרכבה מוכנה. המפקד קרא בקול צרוד, מבלי לקום ממושבו:

“יהודים מטונפים! המ… מרכבה נאָה אתם. חי נפשי, נראה אם גם הסוּסים טובים. דיו! מהרוּ, סוּסים אבּירים! עליכם להוביל את המרכבה סביב־החצר… שלוש פעמים! מהרו! ולא – תדעוּ את טעמם של כדוּרינוּ.”

מבטנו הידרדר צחוק פרוּע. החיילים ליווּ את צחוק־מפקדם, אך בהתלהבות פּחותה משלו; המשחק שעממם. הם דרכו את רוביהם ויפתחו את הנצרות.

קולות בכי והיאָנקוּת נשמעו מבין היהודים.. אך הגוּפים נמתחו ויוּטוּ קדימה, מתוך מאמץ להזיז את “המרכבה”. זעקות פרצו מפיות השוכבים בטורים הראשונים. ידיהם דמו להינתק מגופם. אוּלם, עד מהרה זזה מרכבת־המעונים.

החצר היתה מכוסה באבני חצץ קטנות, לבנות וחדות, ועד מהרה האדימו האבנים מדמם של היהודים, גם האדמה החוּמה הוסיפה אדמומית וגון־צבעה הפך כּהה יותר.

היהודים נאנקו, צווחו מכאב, ואילוּ הגרמנים לעגוּ, התמוגגוּ מנחת.

שׂרוטים ופצועים בכל יצורי־גֵוום היו האנשים לאחר שהותרוּ מאסוּריהם. עשרים בהם נפחוּ את נפשם.

הקצינים היו נבוכים: המפקד נרדם בשכרונו. האם מוּתר להם לשלַח את היהודים לצריפיהם על דעת עצמם? אבל סוף סוף פסקו לקוּלא. היהוּדים צלעוּ אל חדריהם ויפלו על הרצפּה עייפים וסחוּטי־אונים.

*

יהוּדה היה מאנשי צריף א'. יומיים אחרי העינוּיים הוּכרח לשכב על בטנו, כשגבו כלפי מעלה, עיניו נעוצות בקיר־הצריף, ומבטיו תלויים בעכבישים שעברו בו לכל ארכו. אבל הרהוריו לא נסבּוּ על ההתעללות בו ובאחיו; נושא זה היה מעגל־קסמים קטנטן, שמחשבתו לא יכלה לחדש בו ולא כלום אחר שהכירה את מציאוּת הסבל, את הצורך בנקמה ואת אי־האפשרות להגשים אותה. נאלצת היתה, איפוא, לשוּב תמיד ולטחון באותו חוג צר של רעיונות, ויהוּדה הרגיש בסכנת הטירוף שבמחשבה מהירת־מחזוריות של רעיונות; ועל כן היה מפסיק מדי פעם בפעם את הרהוריו במבוך בלתי־נפתר זה ומתפּנה להגיגים אחרים.

הפעם רקם בחוּטי דמיונו את מסכתו של העתיד, עת יוסר עול־הגרמנים מעליו ומעל אחיו. שקוּע היה בעצמו.

ופתאום שמע בשכנותו את השם “הרצל”. הוא הפנה את ראשו והיטה את אזניו לעבר הדובר. תמיד התענין באותו איש־אגדה שאחיו הרבו כל כך להעריצו ורחשו לו יראת־כבוד עמוקה. רצה יהוּדה לשזוֹר מקטעי־הדברים ששמע על אודותיו במשך שלושת חדשי־שהותו במחנה את דמותו של המנהיג הדגוּל.

“… הרצל שאל בהקדמתו ל’מדינת היהודים': האם מיהרתי לקדם פני־זמני? האין עוד יסורי־היהודים גדולים למדי? – אָכן. יסורי היהוּדים עוד לא היו קשים למדי. צרת־היהוּדים תפחה ועצמה רק בימינו. כן. רק בימינו הוכשר הדור. ועכשיו תהיה צרת־היהוּדים למניע רב־איל, שיביא את תקומת מדינת־היהודים, כדברי הרצל: היהוּדים הרוצים בכך ישיגו את מדינתם!… אך… מי מאתנו יודע אם יזכה להישאר בחיים?… וכמה יהוּדים נותרו עוד בחיים?… האם יהיה מי־שהוא בכל יהדות אירופה שיוכל לרצות לשוב לחיים מדיניים?… אללי לנו…”

השתררה דממה. יהודה לא העביר את מבטו מן הישיש, צמוק־הפנים ומדובלל־הזקן שישב נשען בגופו הארוך בקיר הנאלח והזהום. דבריו באידיש נאמרו לאט לאט ובחוסר־רגש, כדברי מי שמספר אגדה משעממת. רב היה בקרפּטורוסיה לפני פרוץ המלחמה, ובאורח נס זכה להשאר בחיים עד אותו היום, על אף טלטולים וגלגוּלים רבים במחנות שונים. אבל נראה, שהיסורים כיבו בלבו את ניצוץ־האמונה; יאוש וספקנוּת עטו עתה אל שעריו.

דברי הרב נאמרו אל איש כבן ארבעים דל־גוּף ושחור־זקן, שהיה סרוח על הרצפה. ערום היה עד לאיזור מתניו, וכותנתו היתה מקופלת מתחת לראשו. הוא היה אחד “הסוּסים” במרכבת־העינויים. חרשתן־יהלומים היה זה באַנטורפן לפנים, ואוהב היה לספר על רוב עשרו בימים ההם.

והוא היה המפר את הדממה:

“מדינת יהוּדים? איפה? בארץ ישראל? והאם יסכימו לכך האנגלים? האם יסַכּּנוּ אף במלוא נימא את דרך סוּאֶץ להודו? האם יאותו לכך שהמזרח הקרוב יפרח בתרבות מודרנית – ויפרח מידם? תהיה צרת־היהודים מה שתהיה – הגויים רק לעניניהם עיניהם נשוּאות. מה להם צדק!? רק מסווה הוא לתככי מדיניותם. להם נוח שיימחה העם העברי מקרב־הארץ; בעייה אחת פּחות… וכי היתה קמה צרת היהודים בממדים עצומים אלמלא אמרו הגויים, לפני המלחמה ובתוכה: רדיפת היהודים – ענין פנימי הוא לגרמניה!? ואַל לנו להתערב. החוק הבינלאוּמי תש כוחו כאן. אָכן, עם שהנהוּ חלש, – גם החוק ימנע ממנו את חסותו. רק לאזרחים שווי־ערך בחבר האוּמות יש דין ויש משפט. והעם העברי – ענין פנימי הוא לגרמנים. ולפי חוקי גרמניה נגזר דינו למות…”

“אבל אשמים אנחנוּ,” השיב הרב, על אשר נשארנוּ בגולה ולא המרנו את נתינוּתנוּ באזרחות ארצישראלית. אָכן, אין חוק־בינלאומי שימנע מן השליטים הגרמנים להתיחס לנתיני אשכנז כרצונם…"

"אבל אַתה נתין צ’כי היית, התפרץ החרשתן לשעבר, "ואני הייתי אזרח בּלגיה; - האם גם בנתיני כל ארצות הכיבוש הנאצי מוּתר היה לגרמנים להתעלל, ולדונם בארבע מיתות? והאם לא יכלו הגויים, לוחמי מלחמת־הצדק לאיים על גרמניה ביחס דומה לגרמנים שבארצותיהם ולשבויים האריים? ואף למלא אחרי איום זה? האם לא יכלו להפציץ, כפעוּלת תגמוּל, את ערי גרמניה וכפריה אף שלא למטרות צבאיות? דם תחת דם! נפש תחת נפש!?

“ואז היה הדבר גורר פעוּלות תגובה גרמניות; המלחמה היתה נעשית אכזרית יותר; והמוני אזרחים נוספים ממחנה בעלות־הברית היו נופלים חללים…”

“כן, כן! כאן טמון הכלב. למען שלומם הם הרי הם מקריבים אותנוּ.”

“ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי? מדוע מעדיף אתה את דמך על זה שלהם? ואם אתה מעדיף את דמך על דמם של אחרים, – מדוע רוגז אתה על שהם מעדיפים את חייהם על חייך?”

“גם לזה תשוּבה בפי: הדבר לא היה מגיע עד לידי כך. הגרמנים היו מוותרים לנוכח האזהרה. אלא, משלא התרו בם, ורק מחוּ בעלמא – הבינו הארים כי אין הקצף גדול כל כך!”

“נוּ, נניח שכך הוּא הדבר. אלא מאי? שמתוך הטרוניות שלך נמצא סעד לרעיון המדינה העברית: כל זמן שדלים וריקים אנחנו מכוח מדיני, צריכים אנו לחכות עד שנדיבי־לב שבגויים יואילו להשתדל בעדנו וללחום את מלחמתנו. אך הם אינם רוצים ללחום את מלחמתנו, – וגם אנחנו מוחלים להם על ‘טובם’ הרב, ורוצים בכל לבנוּ לדאוג לעצמנוּ אלא מאי? אנו אומרים להם: תנו לנוּ אפשרות להגן על עצמנו; תנו לנו מדינה!”

דומיה. השתקעו בהרהורים ולא הרגישו את המגוחך שבפטומי המלים שלהם במחנה־הסגר, כשכל תנאי־החיים מציקים להם והם קרובים אל המוות יותר מאשר לחיים ולבעיותיהם.

אבל הויכוח הזה סיפּק תוכן רוחני לחייהם – ואחרי דומיה קלה המשיך הרב:

“כל שנות־המלחמה אנו כלוּאים במחנות, ומעט מאד אנו יודעים על הנעשה בעולם. ומניין לנו שלא נעשו כל המאמצים להשפיע על הגרמנים? בטוּחני באחינו בני־ישראל שבארץ־ישראל, באנגליה ובאמריקה, שלחצו על מדינות הברית שתפעלנה למען אחיהם המושמדים והנענים. והרי גם שמענו על אודות ועידת ברמודה…”

“שלא הביאה בכנפיה כל טובה”! הפסיקו החרשתן. “הזוכר אתה איך לעגו לנו החיילים הנאצים כשננעלה הועידה, שהוכיחה, כי כל העולם מפקיר את דמנו. המוּסר הצרוּף מצווה ‘לא תעמוד על דם רעך’. – והם על דמנו עמדו!”

אוּלי אתה צודק. מקווה אני שקרוב יום־גאוּלתנוּ, ונוכל ללמוד את כל פרטי המלחמה. רק אז, לאור העובדות, נוכל להביע דעה מוּחלטת… וי, עצמותי כואבות… נישן נא. ליל מנוּחה."

השתרע הרב על הקרקע ועצם את עיניו. וגם החרשתן התהפּך על צדו ונרדם. כעבור זמן־מה ישנו הכל שינה עמוקה וריחפוּ בגן־העדן אשר לעמלים ולמעוּנים מקהלת נשימות ונחרות מילאָה את חלל הצריף.

רק יהודה היה ער. מבעד לחלון־הצריף ראה את השמים המכחילים מאורו של הירח העולה במזרח. הוא התרומם ממקום משכבו. סביבו רבצו גושים שחורים של מעוּנים, המנסים להשכיח את סבלותיהם בשנתם.

אז קם על רגליו, יצא חרש החוצה והתישב לו בפינת הסתר אשר לו. השיח הנמוך ורב־הזמורות היה נובל; קרשים ומוטות מספר נשענו עליו: הם היו צריכים לשמש לתיקונם של בדקי־הצריפים.

לבנה מלאָה צפה מעל לגוש העצים, שהיו נטועים במרחק כמה מאות מטרים מזרחה למחנה. היה בו באורה כדי לגלות את הדמוּיות, אולם הוא לא הספיק לחשוף את צבען; וניגודי האור והצל רפים היו מהבליט את כל פרטי הדמויות הנוראות.

אולם בשמי הלילה השתלט אורה של הלבנה וימשול בם ממשל רב ואף צבא הכוכבים לקה מאורה של זו, והבהירים שבחילותיו עמדו בודדים, דומים לאיי מרי ומרד, המתקוממים כנגד השליט, השואף להדבּיר תחת רגליו כל חלש ממנו, ולמחות כל תפארת המתדמה להודו שלו.

בדבריו של החרשתן הי משום חידוש לגבי יהודה. האם כל העמים אחראים לסבלם של היהודים בידי הגרמנים? הא כיצד? הלא הם עצמם לא נגעו בהם לרעה; ומה מחייב אותם לשפך את דמם להגנת זרים?

יהוּדה היה בן־היער; וביער לא ראה מימיו מסירות־נפש למען הזולת. אמנם האם מגינה על גוּריה, או על גוזליה; אך הם אינם זרים לה: חוק־הטבע קשָרה אליהם. הלא בשר מבשרה הם ועצם מעצמה.

הלה דיבר אל הצדק. אולם יהוּדה לא הבין כיצד יכול המוסר לכפות את ציווּיו על מישהוּ: - וכי מהו העונש העלול לבוא על מי שמפר את חוק המוּסר? או, מהו השכר הגדול שלמענו כדאי לעמול ולעשות טוב? (הן גם במציאות־אלהים אין יהודה משוכנע).

והחוק הבינלאומי? גם עליו שמע הערב. כן. קיים חוק שכזה. גם בהיסטוריה שנה על אודותיו. אבל מהי משמעותו ומהם סעיפיו? האם מבוסס החוק הבינלאומי על הבטחה הדדית של עמים: עזור לי – ואעזור לך? לא. הן עצם המלחמה הריהי הפרת חוק כזה. אך, הנה עכשיו נזכר: רודולף הסביר לו פעם, כי החוק הזה נועד להפחית את מוראות־המלחמה, וגם למנוע את פּריצתה עד כמה שאפשר לעשות זאת.

ומי הוּא המוציא לפועל את סעיפיו של החוק הבינלאומי? האומנם היו כל העמים חייבים לענוש את גרמניה על פגעה ביהודים, מחוסרי־הנשק? לא! כמדומה, שהחוק הבינלאומי הוא רק “צו מוסרי” ואין לו כוח ממשי.

ואשר לאשמה: רק הגרמנים היו מפירי ההתחייבות הבינלאומית; ורק הם ראויים להיות שנוּאים. ושאר העמים – איה שנאתם כי ילינו עליהם?

ולפתע נרעד.

מתוך דממת־הלילה בקע קול רעם במרחקים. אבל השמים היו בהירים. רק גושי ענני־צמר מכסיפים שטו פה ושם ברקיע, והירח בחפזונו ומרוצתו המדוּמה היה בא לרגעים להסתתר מאחריהם.

לא. לא מידי הטבע התגלגל אותו רעם. נראה שזו היתה הפצצה על אחת הערים הקרובות.

ומשנמוג הד הרעם המופלא – המשיך יהודה להרהר:

ואותו האיש הרצל? מאז נכנס למחנה והכיר את מהות הציונוּת מתוך שיחות־אחיו, הרבה יהודה להרהר בה.

תקומת המדינה העברית הפכה לגבי רוב אחיו ל“אידיאה פיכּס”, כמו שרעיון־הנקמה התווה בשבילו את מטרת־חייו. הם נואשו מן האפשרות שיהודים יחיו מתוך יחסים מתוקנים עם הגויים שבארצותיהם הם יושבים; ליהודה לא היה יחס ברור אל הגויים; אבל אשר לגרמנים, הוא לא נואש מהם, באשר מעולם לא הספיק להאמין בהם; מילדוּתו שׂנאם. את יאושם רצו חבריו־למחנה לשאת אתם למכורתם, ולתת לו שם צרי: את שמחת הבנין של מדינה עצמאית; – יהודה לא היה מסוג המתייאשים המשקיעים עצמם בבנין; מאחר שמצא את דרכו חסומה במשטמה אליו, לא נטה לשביל אחר, לעקוף את האיבה, כי אם העמיד את עצמו במערכה: שנאה תחת שנאה! נקמה! יהודה היה פרימיטיבי מאחיו; חיתיות היתה בו. נשמתו לא ינקה משרשים עמוקים של מסורת וחינוך. היער נתן לו את חינוכו, ואף עקר מתוכו את החינוך שניתן לו בבּרמן. חיי היער עיצבו את עולמו, ומובן, כי הציונות היתה לו דבר חדש, רחוק מכל מה שהכיר מימיו, מוּשג ריק מכל תוכן הניתן להבנתו.

ועוד הוא מהרהר כן והנה נשנוּ הרעמים. היוּ מהם שהידרדרו במערב במשך רגעים תמימים. מדי פעם בפעם היוּ הקולות מתבהרים ומתבררים. והנה הסתמן אורם הצהוב של הפגזים הנורים במרחקים! ויהוּדה התרגש: האם צבאות הברית קרובים כל כך?

בבית־המשמר נשמעו קריאות. החיילים יצאו החוצה אחד אחד ומלוא ציודם עליהם. גם בצריפי העצורים נשמעו לחישות. אך איש לא יצא, מפחד עונש־מוות.

החיילים הועמדו בשלושה טורים והמפקד דיבר אליהם:

“חיילים גרמנים! האויב קרוב. צבאנו נסוג. לפי הוראה אלחוטית אנו פונים מיד דרומה, להצטרף לצבאותינו שם. אַל יאוש. נתעודד ונשיב לאויב מכה ניצחת… הַיל היטלר!”

“הַיל היטלר!” השיבו החיילים במועל־יד.

והמפקד המשיך:

“ארבעת הראשונים שבטור הראשון! עליכם לחסל את היהוּדים שבכאן. השמַיסרים יספיקו לכם לפעוּלה זו. צאו! נשאיר לכם מכונית אחת. אנו יוצאים מיד לדרך!”

הארבעה יצאו מן השוּרה, אך ארבעים וששה חיילים התישבו בכלי־הרכב המשוריינים ועד מהרה גוע קול מנועיהן של המכונות בקצווי־הכביש.

ארבעת הנותרים הורידו את תרמיליהם מעליהם. הצטיידו במחסניות אחדות של כדוּרים שהוציאו מילקוטיהם. השמַיסרים היו נתונים בנרתיקים על חלציהם.

הם נכנסוּ לחצר. העצורים לא הקימו כל רעש. אולי השתקעו במחשבות על הגאולה הקרובה? הם שמעו בודאי את קולות הגרמנים בהיכנסם למחנה, ושאלת חרדה ניקרה במוחותיהם: “אולי יובילום לפנים־גרמניה?… ואולי…”

את פקודתו של מפקד המחנה לא שמע איש מהם. רק יהודה, שרבץ עדיין מתחת לשׂיח, שמע את צו־השטן – אזניו חדות היו, אזני חית־יער; גם קיר לא חצץ בינו לבין הגרמנים. צריף א' היה הקרוב ביותר לשער. תליינו הגיע אליו לפני שהגיעו חבריו למקום־פעולתם. הוא החזיק את השמַיסר בקתו. אך עוד רגלו ניצבת על סף־הצריף, הלם מוט־עץ עבה וקצר על ראשו.

“עזרה!” הספיק לנאוק ויפול ארצה. גם את הדק־כליוֹ לא הספיקה אצבעו למצוא. המוּם שכב.

חבריו נעצרו. האם את קול־חברם שמעה אזנם? או אולי היה זה קול אחד־היהוּדים?… אם יפול הנשק בידי אחד היהוּדים, הרי צפוי להם מוות.

“הַנס!” קראו לסירוגין. אך לא נשמעה תשובה.

התקבצוּ, התיעצוּ, התחילוּ להתקרב לאיטם, מאזינים אם אין המוות עורך את חרבו למוּלם. אך לא נשמעה כל אִושה.

“הַנס!” קרא שוב קולו הרם של אחד מהם.

כתשובה בא תקתוקו של שמַיסר. שלשתם קרסוּ, מרופי־שרירים. רק אצבעו הגוססת של אחד מהם לחצה בעקשנות על ההדק; מטר־כדורים ניתך על גדר־המחנה, אך מיד אָזלוּ הכדורים מן המחסנית.

גם יהודה הריק את כל מחסנית־כליוֹ מכדוריה. חרד ורועד כּרע, ועיניו מאומצות, צופות אל שלושת הגושים ששכבו ממולו: האם הרג את שלשתם? ההיטיב לקלוע? אם לא – הרי הוא ואחיו אבודים. מלבד לחיצת־ההדק – הרי לא ידע כיצד לטפּל בנשק; והכלי שבידו נדם לפתע.

לא. הם לא קמוּ; אף זוע לא זעוּ. הוא ניגש אליהם לאטו. אוּלי שמוּ לו מארב? עליו להיווכח. לא. קלעי־כדוריו קדחוּ חורים בחזיהם וּבראשיהם! חורים זעירים, קשים להבחנה. הם היוּ מתים.

הידד!!! הם חפשים!

הוּא רץ אל צריף ב' אשר ממוּלו נפלוּ הנאצים.

“אוי!” הפליט אחד העצוּרים, מבוהל. יהודה צעק גרמנית: “אנשים! יהוּדים! קוּמו! צאוּ! אתם חפשים! הגרמנים הרוּגים! הגרמנים ברחוּ! האנגלים קרובים!”

הוּא מיהר לרוּץ לצריף־משכנו, צריף א'. על הסף הכריז קצרות את הכרזתו הנרגשת. הנה נתקל בגרמני ההמום. אך הוּא לא התבלבל, מיהר ולקח את השמַיסר, שאחד החללים השמיט עם נפלו, ניגש אל הגרמני ההמוּם. כיוון אליו את הכלי ואת כל המחסנית הריק לתוך חזהוּ. הפּגר הזדעזע רגע, ואחר כך חדל!

יהודה האזין. דממת הלילה שבה להיות כשהיתה; הקרב המרוחק במערב נסתיים, כפי הנראה.

ובינתיים יצאוּ העצורים מצריפיהם, התלקטוּ סביב יהוּדה. הוּא סיפר להם על אודות ציוויו של המפקד, על אותו בוּל־העץ שנשען על השיח כמחכה לתפקידו, ועל חיסוּלם של יתר הגרמנים. הוא נשם בכבדוּת וּבהתרגשוּת, וּדבריו המקוּטעים נסתייעוּ בתנועות־ידים נלהבות.

“ויוֹא! הידד!” צעקוּ האנשים, אשר קורי־השינה נקרעוּ מעל עיניהם כביד־כשפים. “הידד!”

החרשתן היה הראשון אשר נפל על צואר יהוּדה וישקהוּ, אחריו החרוּ השאר. ידים רזות וצנוּמות הרימוּ את יהוּדה ויניפוּהוּ באויר.

“שקט! הסכת!”

השתלטה דממה. הפנים קדרו. האזנים נעשוּ כאפרכסות. נשמע טרטור של אוטומובילים מתקרבים, וצלצוּל מתכתי קל של שלשלאות טנקים העוברים על הכביש. כעבור רגע חלפוּ בדהרת־מרוץ סוּגים שונים של כלי־רכב. הגרמנים שישבוּ בם אף לא הציצוּ לעבר המחנה. כל מעייניהם היוּ “קדימה!” – להתרחק מן האויב.

לבסוף שקעוּ קולות־הנמלטים במזרח.

“בורחים!” ציין אחד האנשים.

"בודאי. הבּריטים והאמריקאים יבואוּ עוד מעט, אמר חברו.

הם עמדו בדומיה, ואזניהם נטוּיות מערבה: שקט גמוּר. ואז התישבוּ על הארץ במפוּזר, תוך צפיה לבאות. הלבנה עמדה בצוהר.

“ברוך… שהחיינוּ וקיימנוּ והגיענוּ לזמן הזה!” בירך הרב בקול דממה דקה שהגיע לאזני הכול.

והכל ענוּ אחריו – מי במלמוּל־שפתים ומי בקול לחש: “אמן!”

 

ב    🔗

והנה הנובר. שקט ברחובות. רק מוכר העתונים רץ וצורח. מה?

“הוצאה מיוּחדת! התפוצצוּיות איוּמות בברלין והסביבה!”

טעיתם רבותי, טעיתם. הנובר אינה בסביבת ברלין, ואף לא קֶלן, ובכל זאת – כליון חרוּץ יבואן עוד היום הזה. חה, חה, חה…

הידד! השמעת, הַנובר? זו היתה מַגדבורג. היתה מגדבורג – ואיננה עוד. הידד!

ועכשיו מינדן בתור.

הנה הוֶזֶר. שטוף, נהר ארור, זרום לעיר־מולדתי! הינשא, וכה תאמר לעפרה של אמי הנרצחת:

"מאת בנך שלוח אני אליך. מאת יהוּדה… גדול הוא יהוּדה כעת; עשרים וארבע מלאו לו כבר. זה ארבע־עשרה שנה משוטט הנהוּ בעולם – בודד ויתום… בנך מסר לי שליחוּת קטנה אליך. ואלה דבריו:

"אמא, אני נוקם! אמא, אני אוהב אותך! אמא, אני שׂונא אותם! אמא, הם עינוּך ורצחוּך; הם גזלו אותך ממני – ואותי ממך; הם הפרידו בינינוּ לעד… אמא, אני נוקם. אמא! אמא! התזכרי את ילדך מתוּלתל –השׂער? את מחמדך, ילד־שעשוּעיך? אַת רצית לעשותני לאדם טוב; אמא! רצית שאדע לאהוב כל יצור, שאחבב כל נפש חיה… מה אעשה, אמא, והם רצחוּ אותך?! אמא, הם הרעוּ לך, ולי, וּלכל יהוּדי. מה אעשה אמא, והם עקרוּ מלבי ביד אכזריה כל ניצן פורח של אהבת־אדם! אַת, אמא, נטעת וטיפחת, גידלת ושיפרת – והם עקרו ושירשוּ, רמסוּ קיצצוּ וניקרוּ כל שארית של כשרון לאהוב את אשר היה בנפשי…

“אַת מצטערת, אמא? – אמא, אל תצטערי! הרי אני שׂשׂ, שׂמח, עליז. הרי לבי שופע עתרת חיים נהדרים, מביאי אושר – לעצמי. אמא, שׂמחי גם אַת במשׂושׂי, עלזי נא עמי… הנה, היום החילותי להיפרע מן רוצחיך; מן הלאום הגרמני! אמא, היום אמנם לא אבוא לברֶמֶן, אולם גם ברמן, עירם של אלה אשר רצחוּך במישרין, עתידה להפוך לעיי־חרבות… אמא! היי גאה בבנך, הוּא נאמן לך וּמסוּר. הוּא אוהבך תמיד. וּלעולם ישׂטום את תולליך… אמא, היי שלוה. ישקוט נא דמך השפוּך. היום הזה החילותי לנקום את נקמתו, אמא!”

 

ג3    🔗

נשתנוּ ערכיו של יהודה. הוא חדל מראות בהרס וּבנקמה את חזות הכל. הצלחתו של מפעל־היצירה אשר ראה יהודה בביקורו בארץ־הקודש קרקרה את מסדה של אמונתו בחורבן ונטלה את עוקצה של משׂטמתו.

יהודה נפרד מן הארץ ובלבו החלטה להזניח את נקמתו ההרסנית. אבל לכונן לעצמו חיים חדשים, חיי בנין ויצירה – זה לא היה בכוחו. חסרה לו מסורת של אהבת־שלוה וששון־יצירה. לבו נחל אכזבה מרה. חרב בו חזון־חייו. שממון אחזהוּ. הוא כבר בן ארבעים ואחת, ומרצו פג.

והוא המשיך במסעיו: אדם מיואש, ריק משמחה, חסר מכל תוכן מאשיר. חשׂוּך־עתיד היה.

*

תקיעת־שופר אדירה; הקשת־תוּפּים מחרישת־אזנים; הידרדרוּת רעמים בגולת השחקים; יריות תותחים כבירים; התפוצצוּיות עצוּמות: - כן שמע יהוּדה את געשו של אשד־הניאגרה!

זרם שלג צחור גולש מעל שנוניות מחודדות לאורך של מחצית הקילומטר – זה היה מפל־הניאגרה! עמודי שלג־מים מתיצבים קוממיות בתוך המצוּלה הרותחת, – ענקים איתנים ואדירים, הגבוהים ארבעים מונים מקומת איש. אובליסקים של נוזל־מוצק האוצר בתוכו שפעת־אונים, ניצבים סמוּכים זה לזה ויוצרים חומה לבנה, גבוהה ועבה, כחומת הרי־הקרח סביב יבשת הציר הדרומי.

נשתנו סדרי הטבע: מלמטה אל על מתנשׂאים פתיתי־שלג דקיקים ואבקת־מים אורירית. – משולים לצמר־גפן צחור המכסה את מרגלותיהם של עמוּדי המים, וּלמסך־ערפל, שנועד להסוות את ההוד שבגבוּרה אשר לאשד־ניאגרה הנאדר. פרודות־פרודות זעירות מרחפות ומרצדות סביב סביב למפּל, ויוצרות במעוף־טיסתן קוים דמיוניים, המעלים על הדעת קורי־עכביש סבוכים ודקיקים.

מסך־העשן הצחור פרוש על רובה של חומת המים הלבנה; ועל כן קשה היה לו לראות כיצד בועטים עמודי־השלג הנופלים במי־המצוּלה שלרגליהם, ואי־אפשר לחזות היאך הם מגעישים אותם, אולם דמיונו תאר לו את עצמתה של הנגיפה שבכוחה ליצור גלים כבירים, אשר גם בהתרחקם עודם מתנחשלים ומתאמצים להיתלש מן היאור; – משולים לכפירים גבוהי־קומה, צחורי־רעמה וזריזי־מרוצה.

ולבו רחש כבוד והדר לניאגרה – תפארת קדומים ועולמים!

אולם, בכל מושל עריץ וכביר הרי יש מתמרדים. ואף הניאגרה חדלת־אונים היא מלהתגבר על האי עטור־הצמחיה המזדקר באמצעיתה ומנתק את חומת־האשד לשנים… היא מתקצפת וזועמת, מסתערת על המתקומם ומתאמצת לסחבה עמה, להפילו לתהום ולהטביעו במצוּלה, – כגמול על חוּצפתו כנגדה. אבל האי אינו נע ואינו זע. מסגיר את יסודו לחיק־אויבתו – וראשו הגאה נטוּי אל על.

ויערות עצים רמים, המתנשאים על שפת הזרם מילדותם, הניצבים עדי־תמיד למאמציה הנחשלים של המלכה הזועמת, לועגים לניאגרה המתקצפת, אשר אין בכוחה להדביר את המורד העקשן שהתיצב נגדה והפחית מתהילת עוּזה. גבוהים וּסבוּכים עצים אלה, שינקו ממי־האשד הכבירים ושאפוּ גם הם להיות כבירים; ועל כן שׂגשׂגוּ מעלה מעלה, בהתחרותם בקצב גידולם עם אחיהם שעל האי הנועז, היושבים בתוך זרועותיו של הענק ואין מוראו וחיתתו עליהם.

*

תקוּפת סתיו עמדה אז בעולם והשעה – שעת־הצהרים. יהוּדה עמד בשפלה שבשיפוּלי הניאגרה, התבונן באיתן־הטבע הנאדר; – והגה בו.

ומה נפלא משחק הצבעים שבו! קשת מאדימה־מצהיבה־מכחילה־מוריקה על הרקע השלגי הצחור! גם הדלים בשבעת צבעי הקשת מתבלטים בכל יקר־הדר־גוניהם! ובכל אחד מפירוּרי אבקת־המים המתערבלת משתקף גם כן מעט מהודה של הקשת ענוגת־הצבעים ומשמחת־העינים.

לבו של יהוּדה נמלא תענוּג נפלא. לבו הלם בעוז. דמו התרונן בקרבו וקלח בעורקיו במשנה חיות. הוּא נתמלא אונים. לבו דימה להתפקע מרוב האיל שמילאהוּ. חזהוּ התרחב בנשמו אל קרבו את האויר מלא־החמצן והלחלוחי.

יהוּדה טיפס והגיע לרמה. לא בשבילים סלוּלים העפיל, אבל עד מהרה ניצב על יד פסגתו של האשד. התישב על צוק־סלע מצהיב, שהיה חלקלק־רטוב והתפרץ לתוך השטף על יד מקום־מפּלו. ממוּלו היה תקוע האי הנאה, וצמחייתו בשלכת; עלי־העצים היוּ צהובים־קמלים בחלקם, – אבל היוּ גם כאלה שיד הסתיו לא היתה בהם. ורעננוּתם לא מעטה.

כשעה ישב יהודה על הסלע. עיניו במחזה הנאדר, לבו מלא שמחה שבגבוּרה, וּמוחו שוקד על הגיגיו. וּפתאום נתקלו עיניו באופק. אפור־קודר היה בעתרת עבים שהרוח המזרחית נשׂאה.

לפתע הצליף גל של רוח על פניו. משב־הרוח לא רפה גם אחר־כך. התחילה הרוח לילל ללא הפוּגות. צפירתה של הסערה עלתה וירדה לרגעים. לוית־קול נוספה לרעמתו של האשד, והתזמורת החדשה שרה שיר־גבורה אדיר של הטבע הבלתי־מרוסן.

והנה התחילוּ סוּסי־אש להתפרץ מתוך מרכבת־העבים, ומיד נשמע קולם של אופני־המרכבה המידרדרים על מרצפות הרקיע. העננים, שנישׂאו במהירות נפלאה, לבשוּ דמוּיות אפורות־אפלות של יצורים מגושמים שלא מעלמא הדין. והגשם השוטף לא איחר לבוא. כאלפי מחטים הצליפו זרמי־נטפים על פניו של יהודה ועל גוּפו. אבל יהודה לא נמלט על נפשו, לא חיפש לו מסתור מזעם־השטף. הוּא עמד והתבונן בהתנגשות הנהדרה שבין אשדות השמים וּבין מפּל מי־היאור. חלקת פני־היאור אבדה; פניו שהתקמטו ברוח־הזעף נעשוּ חידודין־חידודין בהינעץ בם מחטי־הגשם.

ויהודה, שאפף עצבות לפני רגע, נהיה עליז ושמח. הוּא חלץ את נעליו, השיל מעליו את מעילו, מכנסיו, חוּלצתו, – את כל בגדיו. ערום ניצב כביום היוולדו.

הרוח התגברה וחבקה את גוּפו הנאה והמחוטב, ששריריו משתרגים ומתבלטים מתחת לקטיפת־עורו, השחומה והשעירה. שערות־ראשו התבדרו ברוח. בקושי החזיק יהודה מעמד על רגליו.

הוּא נשׂא את עיניו. מבעד למסך־הגשם ראה אילה שהציצה בעינים גדולות מתוך סבך־העצים שעל האי, הציצה – ותיעלם שוּב במעבה־היער.

צעקות־פרא פרצוּ מפיו, מלאות־חדוה ושופעות־מרץ; במלוא כוח ריאתו צעק וצווח וקול שאגותיו התמזג ביללת־הסערה וּבגעש האשד.

וּפתאום התחיל לרוּץ במלוא־כוחו. במעלה־הזרם רץ. וכל אותה שעה היה צורח וצווח בצעקות איש יער שכור־אונים, באכּסטזה עצוּמה. ולבסוף קפץ המימה; אל ים־הנהר הגועש וחומר חתר. הוא שחה עד שיצא לאמצעיתו של הזרם. שירה פראית היתה בפיו, מחוּץ לשעה שבאו בו מים.

אך עד מהרה חדל משירתו: הזרם סחפו ויהודה לא עשה דבר לשם הצלת נפשו. תחילה לא עשה כל תנועה, אך הנה נראוּ זרועותיו החותרות בתנוּפות כבירות. הוּא חתר עם הזרם; התקרב אל האשד.

מעל לשנוניות הניפו גל עצוּם, שנתלש מאפיקו: גוּפו זינק לאויר, חג קשת נאה, ונפל לתהום המערבולת השלגית שמתחתיו.

ודאי נצטנף גוּפו עשרות פעמים, ונחבט מאות חבטות בתוך הסלעים שלמרגלות האשד. אולם עד רגע־חייו האחרון לא ראה יהוּדה את עצמו כטרף לניאגרה האדירה, – כי אם כאחיה האיתן כמוה, הנשׂגב כמותה.


  1. שלושה פרקים מוּבאים בזה מתוך הסיפור כולו.  ↩

  2. מתוך פרקים ו‘־ז’, ספר ראשון.  ↩

  3. הפרק האחרון בספר  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52332 יצירות מאת 3060 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21889 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!