מבוא    🔗

מאז הסבא ר' מנדלי ועד היום, היתה הספרות היהודית מצבר של כח רוחני, שהזעיק את המוני היהודים למעשה־גאולה. דברה היה מטווח לירושלים של מעלה ושל מטה כאחד והיה בה משום סיוע למשיח־בשר־ודם להשתחרר מאזיקיו ומשום הצלה מהתבוללות ומשמד, מסכנת יאוש וכליה.

הספרות היידית מאז מנדלי היתה טעונה מוטיבים של גאולה, נשק־מגן בפני צר והיו בה משיחים ולוחמים וכיסופי שחרור. לא היו לה חיילות, תחמושת, צי ואויריה, אך היו לה עוצבות של יהודים השואפים לכברת ארץ, שבה חייהם לא יהיו הפקר ושבה יוכלו פשוטי־עם להקים להם בית, ובו ערובה להמשך קיומו של עם ישראל.

הפרוזאיקן והמשורר היהודי, הרומניסט והנובליסט, היה בחינת גייס רוחני של אמונה בנצח ישראל ומורה־הוראה במאבקו היומיומי, וכיהודי אדוק באמונתו המפנה פניו מזרחה בשעת תפילתו, היה רב־רובו של הסופרים היהודיים חוזר ומשנן בהתמדה: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

מסותי הקצרות – נסיון־מה להבין כיצד כיוונה הספרות היידית מאז מנדלי, בתורה שבעל־פה ובתורה שבכתב, אל מעשה־הגאולה. כיצד הפכה בחינת נכסי צאן ברזל והעשירה את ימי החול ושבתם של קיבוצים יהודיים בעולם כולו.

דרך הקוצים של ישראל. כלום צריכים אנו לעלעל בדפי זכונות ולציין כמה פעמים הועמד עצם קיומה של האומה בסכנה? כלום יש להזכיר תבערות־ישראל בחשכתו של עולם ויהודי אחוז להבות המתרוצץ בדרכיו?

בדרך קוצים זו הלכה אתו הספרות היהודית. בכל מרתפי־טחב / על פני כל דרכי נדודיך / על פני תבל כולה / עומדים נאדותיך פזורים על פני מרחבים.

צודק א. גולומב כאשר הוא טוען בספרו: “אויף די וועגן פון קיום” (“בדרכי הקיום”). אצל היהודים היתה הספרות: א) אספקלריה של הנשמה, הרליגיה – עיקר ישותה; ב) מדינתו שברוח; ג) יוצרת הנוסח; היא קידשה את הנוסח ונשתרגה בתוכו; ד) עם הנוסח שמרה על קיומו של העם בגלותו. כך פעם וכך גם עתה, בצירוף תפילה, תפילת־תמיד: “ובא לציון גואל”.

נציץ לבית היצירה של ששה קלאסיקונים על דרך הקיצור הנמרץ.

 

א) מנדלי מוכר־ספרים    🔗

אמירתו הבוטה של מנדלי ב“סוסתי”: “רוצה אני לחיות כדוגמת כל האחרים” – הפכה סיסמה וקריאה לשורה ארוכה של סופרים. הציץ אדם מישראל בראי העקום וראה את המשונה והיוצא דופן בחייו כפרט וככלל. אורח החיים של קבציאל ספוג היה ברמ“ח ושס”ה שלו ובא מנדלי לעורר ולקרוא להמרת תרמיל הקבצנים במעט אור, בהרחבת אופקים. בפתיחת ל“בימים ההם” עומד ילד עול ימים, יחף וערום, אך כותנת בד לעורו וכובע על ראשו, עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קשובות. “זאת היא ראשית־דעת את עצמי, את אלוהים ואת תבל ארצו… את החזיון הזה לפני ואת שפת הבריאה סביבתי הייתי מבין אז ומרגיש בלבי – לב ילד תמים. ידעתי שיחת הצמחים וזרעי הגינה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים, ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נפרש ולוטשת עיניה הגדולות – הבינותי היטב. הן אני נעניתי לה ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב”…

לא רק עיניו של שלמה’לי נפקחו שם בפעם הראשונה בין הגנים המלבלבים. רבים כמוהו ילדי ישראל היחפים שנפקחו שם עיניהם. “גן בוקק הספרות בעת ההיא, גן נעזב בימי הסתיו, אין יבול בצמחים, אין פרחי חמד ונטעי נעמנים. העלה נובל והעץ בשלכת”. ובזה היה כוחו של מנדלי, במרד, בזריעת גרעיני־המחאה וההתקוממות בשדות שוממים וצחיחים. כוחו היה בתקיפתו הנמרצת את אורח־החיים היהודי של קבציאל וכסלון; את הקפאון והניוון הכלכלי והרוחני.

הקורא היהודי התעמק בהקדמתו של מנדלי ל“פישקה החיגר” והסיק מסקנות. “מאז ומעולם, נאמר שם, עיסוקי תמיד באביונים, קבצנים, אומללות, חדלי־אישים, נפשות כעורות ועלובות. חולם אני רק על קבצנים ולנגד עיני מרחף תמיד תרמיל־הקבצנים, אותו תרמיל יהודי עתיק תלוי תמיד מאחורי… לכל אשר אפנה רואה אני אותו לנגד עיני; בכל אשר אספר יופיע התרמיל, אוי, תמיד אותו תרמיל, תרמילם של ישראל”.

עם של קבצנים – מלמל לעצמו הקורא העברי, כשצערו אוכלהו. “הם מתחלקים כאנשי החיל למחניהם בשמותם וסוגיהם… ארחי־פרחי, טיילנים, קבצנים קבועים, עניים, דלים ואביונים, מקבלים, בטלנים, מלחכי־פנכא – קבצנים הרבה כחול הים עד אין מספר”. האירוניה המרירה של הסבא היתה חותכת כאיזמל; הוא לא לעג לעמו ורק חשף ללא רחמים את נגעיו. עינו העמיקה לחדור לאורח־חייו המאובן והוא הצמיח כנפיים לבעל החלומות בנימין ולסנדרל עוזרו, לפרוץ מתחומם, תחום המושב, על מנת לכבוש במצעדם עולמות חדשים.

מי שרואה כעיקר ביצירתו של מנדלי רק את הכיעור שבחיים היהודיים ורק אותן דמויות שליליות שהן כחטוטרת על גופם, רק את התקיפים, מוצצי דם, בעלי טובות ודומיהם – לא השיג את מהותה האמיתית: רצון לדובב את אלמותם של ההמונים ולקומם אותם על גורלם. מנדלי חשף את פרצופם של מדכאיהם ותבע מהמדוכאים: והיה מחנך טהור: נגד הדיכוי, נגד הרשעות, נגד הניצול ונגד התקיפים.

הקורא היהודי כרה אוזן לזעקתו של מנדלי: "נבצר ממני להבין, הא־כיצד מאבדים אנשים את שכלם, לבם, רצונם ובחירתם האנושית; אינני סובל חנפנים, מרכיני ראש בפני כל גביר’ל, מהלכים על בהונות בהכנעה בפני כל משרת ובפני כל מיני חדלי־אישים. אין בכחי לראות ולשתוק כיצד מוכרים את האמת, היושר, התועלת והאינטרס של העיר בעל כוסית “וודקה”, בעד “פרוסת חלה”. הקורא היהודי הבין כי זעקה זאת מופנית אליו ולסביבתו לכל הקוראים ופירושה: לעצב את היום־יום בשכל, ברצון, בלב מלא, בבחירה אנושית. רבות עוד הדהדה קריאתו זו של מנדלי באזני הסופר והאדם היהודי להפכה לנימה עיקרית בספרות היידית: “לא לכרוע ברך בפני כל ננס”.

עמק־הבכא היה פרוש לפניו בכל חוסר ההגיון שבו. פצעים פעורים נאנקו מכאב ומצער. בעלי־אמתחת הקבצנים היו מספרים יום ולילה בשוק היהודי הישן מעשיות של דלות ושנוררות. הסוסה השחופה, אותה בריאה מוזרה, היתה משררכת דרכה בין הקבצנים כסמל של מוות ורקבון. אפילו את העולם־התחתון אנו מוצאים ב“טבעת המופת” ובתוכו ר' אשר הסרסור ואת חמלתו של מנדלי על כל המשתוקקים לשמש ולאור.

רפאל המשכיל מסוף המחצית הראשונה של המאה הי“ט, אומר ב”טבעת המופת" אל ר' אברהם: “החסידות שלכם היא טהורה, מרוממת את הרוח, מחממתה ומלהיבתה כיין המשומר עתיק וטוב ומנשאת נשמתו של אדם מעלה מעלה לעולמות העליונים, שיש בהם קדושה ומנוחה, אושר ותענוג ונעימות נצח”. וכאשר אומר זאת רפאל המשכיל, אנו רואים לא את מנדלי הקנאי, לא את המצליף והמוכיח, כי אם את מנדלי השר שיר מזמור לחסירות (ובכך הקדים את פרץ) לעולמות העליונים, לעולמות של חלום ונחמה. כאן לפנינו מנדלי חדש, מנדלי הכמה אל הסוד, אל הניגון, אל ניצוצות הקדושה, אל קורטוב של יום־טוב בחיים היהודיים; יכולתו האמנותית ידעה לחשוף מחיי יום־יום את אגדת החג, להביאה כאושפיז לאוהלי־יעקב על מנת לחמם את הנשמה ולהספיגה חלום וחזון.

בסיפורו, “בימי הרעש”, אומר מנדלי: “היהודי כולו אינו אלא “ורמינוהו”, דבר והיפוכו בנושא אחד: פקח ושוטה הוא; מבקש חשבונות ופשוטו של דבר כסוחר, ובעל הזיה הוא כילד; מתלהב כאש להבה וקר כשלג; מאמין ואפיקורס; למדן הוא ועם הארץ, ענו וגס־רוח; ביישן ועז פנים; תקיף הוא ועבד נכנע; אינו שומע לחכמים גדולים ונשמע אף לקטנים; הוא רך וקשה; עז כנמר וחרד כארנבת; רחמן ואכזרי; ותרן וקמצן, מתקשה ומתנוול; ועוד הפכים הרבה כיוצא באלו”…

וכי מה רצה מנדלי האמן?

הוא רצה באיחוי הקרעים; בשלמות ההוויה, בגאולת עמו מסתירותיו. הוא תבע מהלך חדש, תקין, – מהלך שיש בו תכנון, רצון, מטרה מודעת. צודק ניגר בשעה שהוא כותב: “כשם שה”טאקסע" עוררה את התודעה הסוציאליסטית, היתה “סוסתי” הפגנה ראשונה של התעוררות ההכרה הלאומית היהודית“. נוסיף על כך: התודעה הלאומית והחברתית הלכו שלובי־זרוע בחיים היהודיים ומנדלי היה הראשון בספרותנו שהעמיד בפני היוצרים היהודים את הנוסח כאבן־פינה; כצו וצוואה. לכל הספרות היהודית הפך הנוסח לא רק מה ש”אמר רב מנדלי" כי אם גם המשך מסורת מלחמתו ומאבקיו.

במכתבו אל שלום עליכם בשנת 1890 כותב מדלי: “את שלי עשיתי. כתבתי מה שצריך היה לכתוב, את האמת כפי שהיא, לחשוף כדרכי את הנגעים הסמויים, לנקור בהם, לסחוט את מוגלתם. ואם מכאיב הדבר, לא נורא, בזכות זו ממהר הנגע להירפא ולהגליד, וטוב כך מאשר לו התעלמו ממנו”.

מנדלי, האפיקן הגדול, ביקש לרפא את הנגעים, למצוא מוצא מן הסתירות. ממעייניו שאבו כל אלה שניסו והתמודדו לשנות את מצבה הלא טבעי של הפירמידה היהודית ההפוכה.

 

ב) שלום עליכם – הגאון העממי    🔗

בא פעם חסיד אל הרב וביקש ממנו סגולה ליראת שמים. הסתכל הרבי בחסיד, צמצם את שמורותיו ותמה: “לא פחות מיראת שמים?” “ואולי תסתפק באהבת שמים?” “אם כן, רבי, תן לי סגולה לאהבת שמים”, אמר החסיד. ושוב צמצם הרב את שמורותיו ונאנח: “סגולה יחידה לאהבת שמים היא אהבת ישראל, שכן גדולה אהבת ישראל מאהבת שמים”!

ש"ע בא באהבת ישראל. על סדן יצירתו היתה מדובבת נשמת האומה. ממעמקיה דובב אותה, ברגש ובהגיון. חדר לכל נבכי מבוכיה, קורא היה מחשבות וחוויות, מלים וצורות בכל גוני הכאב והשמחה, הצער והחרדה. היידיש החיה בכל דרגיה היתה מרטיטה בידו, וטבע בה את פניהם ונשמתם של תלמידי־חכמים, על כל קמטי קמטיהם של עמי־הארצות, של איטלגנטים ופשוטי עם. הוא דלה ממעינות היידיש שבעל־פה וזו שבכתב, אנחות וחיוכים. נס שבנסים התרחש ליקירנו טוביה החולב. מה היה עולה בגורלו, אלמלא היידיש שלו כה שוטפת, כה לבבית, כה קומוניקטיבית. כיצד היה נראה הוא וצרורי צרותיו, הוא ובנותיו היקרות שגזרו עליו צער ויסורים? והרי היה אובד בשבילי יגונותיו ואסונותיו. לשונו הצילה אותו, לשונם של פשוטי עם, לשון שבה מתהדקים הקשרים בין תרוה לפרנסה, בין אלוהים ואדם, סביבה ופולקלור, אתמול והיום, מסורת וחכמת חיים, צער והומור.

שלום עליכם – עין רואה היתה לו, לב רגיש שלוֹ חשבון על הגורל היהודי בסביבה הנכרית העכו"מית, סביבתם של איוון פופרילה והכמרים החשוכים. אומה הנתונה בין פרעות ושחיטה, בין סיכון וסיכוי – אליה בא היוצר עם טוביה שלו ואומר לה: “יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבו – כל עוד עורק בדמו דופק – אל יאבד את בטחונו”, בחינת נחמו־נחמו מודרני. והיה הבטחון נוסך בו עקשנות ותקווה למחר חדש שיהל באופק. והרי כך היה טוביה מתנבא מתוך זירת עינוייו ודברו היה כדבר נביא־עממי. “סבור אתה, טוביה, שכלו כל הקצין, קץ כל בשר והעולם חוזר לתוהו ובוהו. פה, שוטה אתה, במחילת כבודך. שבע יפול צדיק וקם. העיקר הוא הבטחון. הרי לשם כך יהודים אנו בעולם”. בטחונו של טוביה שימש תריס בפני הרדיפות והסופות שנתרגשו ובאו והיה בו ניצוץ מן הקדושה במאבקה עם הטומאה. היה בו בבטחון זה מחיוניות הקיום והוא קידש את אפרויריות החולין בנגוהות של שבת. גבוריו של שלום עליכם נצטוו על “ובחרת בחיים”, חרף המוראות, חרף השואות, חרף המשנאים. שאו עיניכם יהודים, אל שמיו של טוביה בליל סתיו של הושענא־רבא. קורצים בהם כוכבים, רומזים וממצמצים כאדם בעיניו, להבדיל: אמנם, שמי סתיו, גשום, רפש בכל מקום, אולם איש העם היהודי היה עוקב אחרי מאבקם של גבורי שלום עליכם ולמד כיצד נצרפים יסוריהם בפאתוס החגיגי של טוביה ומנחם־מנדל. הוא ראה כיצד נבזקים השמים הקודרים ואותם שלומיאלים של שלום עליכם מטפסים אליהם בסולמותיהם כמלאכים בחלומו של יעקב, להבדיל, וכל צרותיהם נמוגות בצחוק. לא סרקסם. לא אירוניה. רק פשוט צחוק. ובצחוק – בטחון ואמונה. גבוריו של שלום עליכם נתפשים למרה שחורה. נשתבשה תכניתם – ומה בכך! יש אל גדול בשמים ואפשר לחזור ולנסות שוב ושוב. רק לא להכנע. הפך לך המזל היום את פניו, מחר יבוא בכבודו ובעצמו ויקיש על דלתך.

אמת או חלום – מי יידע לתחום ביניהם? שניהם משתרגים זה בזה, כעפאיו של אילן ביער. גבוריו של שלום עליכם אינם מתיאשים ואם מתמלטת לפתע זעקה מפיו של טוביה “אי־לך, טוביה, ואבוי לסחרך”, מיד זעקה זו משתתקת ואמירה כלשהי מחזירתו אל החלום, אל התקווה. האופטימיזם של שלום עליכם היה מרעיף על ראשם של פשוטי עם, כפרקי־תהילים.

מעמיק היה שלום עליכם למעניתו ועטו רווי חכמה. משוריין בעקשנות ואורך רוח. עמוס שמחות ודמע. מגייס אמונה ובונה מלכות של בטחון ואמונה משיחית. והחלום יש בו גבורה, ובגבורה זרעי הנצחון, שהרי נודעת שייכות כלשהי לגבורי שלום עליכם ולדרך הקוצים שהוליכה אל מדינת ישראל.

בימי מגפת היטלר, כשרבבות יהודים עשו בדרכי דמים – ליווה אותם טוביה המושרש בקרקע ומנחם־מנדל בעל החלומות.

כשהמספר, המסאי והמשורר המופלא י. י. טרונק בורח בימי היטלר, ובחפזונו אורז הוא את חבילתו ובה שארית רכושו – חלומותיו־תמוליו, דמיונותיו האישיים, אורז הוא בתרמילו הדל את הכתב־יד על מנחם־מנדל, כתב־יד המספר על אילוסיה יהודית קולקטיבית, אשר שלום עליכם צרר בדפיו בהומור כה עצוב.

נס בחיי יהודים הוא תופעה קונקרטית, ריאלית, טבעית כטבע הדומם בכבודו ובעצמו, כעצים, כדשא, כאחו, – כן הוא מנחם־מנדל על הקרוסילה המסתובבת ביריד היהודי – ריאליות ממשית, הזועקת בקולי קולות: יהודים, עזבו את כתריאלבקה, צאו מיהופיץ. יצמחו צרכי־חייכם על פני שדות אחרים. דלפנים, אנשים גמדים, סרסורים – צאו מד' מאותיכם, עזבו את גן־העדן המרופש, השאירו אחוריכם את אילוסיות הזהב, ארגנו את כשרון הבהלה. סוף לדמיון הפרוע, לתלישות, למעוף העקר, לאורח־חייו של מנחם־מנדל. די עם צמיחת חלומות הבורסה: מספיק ודי עם עולם הדמיון הכוזב. על קרקע דברו של שלום עליכם צמח ועלה יהודי מאמין חדש, קני־מידה חדשים, אופקים חדשים, חשבון חיים חדש. נערו של שלום עליכם שהיה חולם על “האולר” גדל ועתה התחיל לחלום על בית חדש, בית של מלט ובנים. ובבית החדש – אדם חדש, יהודי חדש האוהב את טוביה ומנחם־מנדל, אולם קנה־המידה שלו לגבי אור וחיים שונה הוא מאחרים.

אמריו של שלום עליכם גידלו יהודי החי ומקווה, יהודי המבקש לו מוצא מיומו המשוקע בביצת החולין, יהודי הכמה לזרוע זרע של אמונה בשדותיו למען תעלה בו הקמה ותפרח.

כשהיה הקורא היהודי מאזין לזיידל של שלום עליכם כשהוא דורש בפרשת דרייפוס, היו חושיו המחודדים אומרים לו, כי מעתה עליו להפנות את מרצו לשדות חדשים ולכסות בלבוש חדש את נשמתו היהודית המעורטלת. יהודי כתריאליבקה לא יכלו להשלים עם עיוותו של משפט, שהרי מאמינים הם בצדק ועל כן זועקים הם כאשר דרייפוס יוצא חייב: “אי־אפשי!” “בהמות”, זועק כנגדם זיידל המסכן, “הרי העתון לפניכם וראו את הכתוב בו!” “עתון־שמיטון”, צווחת כתריאליבקה. “ואפילו תעמוד כשרגלך האחת בשמים והשניה על האדמה – כלום נאמין לך? אי־אפשי! אי אפשי!” ואילו שלום עליכם היה מלמדם: “אפשי ואפשי”. הדבר עלול לקרות. עם ישראל – תלישותו מהקרקע תהיה בעוכריו. כל גבוריו של ש“ע מזהירים מפני הסכנה: אפשר שהדבר יקרה! כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית מעיד: אפשי! יום אחד עלולה כתריאליבקה להיות קרבן התפרצותו של הר־געש. מכאן המסקנה הציונית. יותר מכל פובליציסטים וסופרים אחרים השיג ש”ע את מהות הויכוח בין טוביה לאותו גלח, שגזל ממנו את בתו אהובתו חוה. העימות בין שני עולמות אלה הוא אכזרי וגורלי ואין בו פשרות. כל עוד הנשמה בקרבו, חייב טוביה להציל את בתו מידי הגלח. או טוביה או הגלח. “בחצרו של הכומר, פוגשים בי הכלבים, מתנכלים בקפוטתי ומתאווים לטעום מבשר קרסולי”. ולא רק בחצרו של כומר, בכל דרכי העולם הגויי נעשה בשרו של יהודי הפקר לכלבים. חוה נשבתה אל בניהם ובדל’ת אמותיו של טוביה כבה האור. מנסה הגלח להרגיעו וטוביה עומד לפניו בידיים ריקות ורק עקשנותו מסייעתו. עקשנותו ובטחונו שאינו ניתן לערעור.

בזירת המאבק אינם נאבקים שני אנשים כי אם שני עולמות מתמודדים: “נצח ישראל כנגד עכו”ם".

טוביה ורעיונותיו. טוביה ופילוסופית החיים שלו ועל־מנת להינתק ממחשבותיו המענות אותו וקורעות את לבו לגזרים, הוא פותח תפילה־שבקול בלב־בדידותו של היער: “אשרי יושבי ביתך” וההטעמה על ביתך – בית זה שהוא שלך, בניגוד לביתם של גויים, שבו אתה אורח נוטה ללון.

 

ג) י. ל. פרץ    🔗

י. ל. פרץ קרא למרד לא רק את החיים כי אם גם את המתים. במאמרו הפרוגרמטי “המשורר, הספר והקורא” הוא אומר: “נפתח נא קברי־קדומים, נעורר את הנפילים הקדמונים ונשאלם: חיים מה הם? אדם מה הוא?”

בשירו “אל תלך אתי” כתב פרץ: “אל נא תלך אתי ילד פז לבבי שלי, איומה היא דרך הנדודים. מחות חלולים פרושים על כל דרך, מחות חלולים ששבקו חיים זה מזמן ולא באו אל קברם; בעינים חלולות־נבובות הם משקיפים על העולם וזועקים באלם: מדוע? למה? והקשב־נא ילדי, לעתים מזומנות בחצות נבקעים הקברים השכוחים, מכוסי החרולים. והם, המתים קמים, עוזבים את קבריהם, מתיצבים ומשקיפים בעינים יוקדות שנאה לוהטת לשמי מרום ומרימים את אגרופיהם בזעם מול כיסא הכבוד ונוגסים צפורניהם מצער וחרפה – למה קצרו כה הידים” -

ארבעים וחמש שנה אחרי החורבן עורגים לבבות של יהודים לפרץ שיבוא ויקרע את הקברים, על־מנת שיעלו מהם המתים ויביטו בעיניהם הבוערות לא רק אל השחקים. שהרי בתוך־תוכו חש פרץ את הטרגדיה של עם שקצרו ידיו בעמידתו מול עולם של מרצחים ספוג שנאה ליהודי ולרעיון המשיחי שלו. דברו של פרץ היה נישא אל המוני היהודים לא רק על הנימה השכלתנית, כי אם גם על ניגון שופע מרד ואמונה, הפורץ ממעמקי הנשמה, משתלב בסערת העולם וגורר אתו המונים במאבקם נגד התוהו ואזלת־היד. חולשתנו יש בה סכנה ומכאן החרדה של פרץ לקיומו של כל פרט, של כל יהודי לתחושת היהדות שנחלשה בספירות מסוימות ואינה מסוגלת להתגונן בפני כימה־של־שמד ולו גם החלשה ביותר.

“בפינתי (“אין מיין ווינקעלע”) – מאמריו שהתפרסמו ב”היינט" בשנות 13–1912, תקף פרץ בחריפות את המתבוללים, את הקוסמופוליטים, העמלים למען איזה כלל גדול, למען האנושיות כולה, והוא אומר להם: “חזרו אל העם. היו לו יומם עמוד־ענן ועמוד־אש בלילה; היו מוליכים אותו אך אל נא תמהרו ואל תקדימו צעד לפניו לבל תשאירו אותו מאחוריכם במדבר. עירכו מדורה מתחת לשמים הגלויים, כאשר בביתכם קופאים מקור או נחנקים מעשן. עיזרו להשכיל את עמכם הדל והאומלל ואל תפקירו אותו לידי הקנאים, שימצצו ממנו את דם־התמצית ואת שיירי לשד עצמותיו… עיזרו לו כי בהשכמתו בבוקר יידע את השמש. והעיקר – דאגו עד כמה שידכם מגעת – להקנות לו את החירות”.

זאת היא תמצית מישנתו של פרץ: שייכות לעם, לחירותו, למאבקו על סדר־עולם חדש. אחריות לקיום הפרט היהודי והכלל היהודי. אחריות לנכסיו בכל תחומי החיים. לא לבזבז את שירותו.

משוטט היה פרץ על פני עיירות יהודיות, לראות מה מתרחש בבורסה היהודית, מה מונח על שולחן־החג ומה בשוקי החולין. כיצד חיים יהודים וכיצד יש ליפות את חייהם ולהביא להם מאווירתו של יום־טוב.

מבקרים יהודים מציינים את הסתירות שבפרץ: בעל־האמונה הגדול והפקפקן־הפסימיסט. האמת היא, שפרץ היה מחפש וכל מחפש הוא בבחינת כופר ומאמין כאחד. הנה הוא מוצא את האוצר והנה הוא מאבדו. הנה מתמודד היחיד כנגד סערת העולם והנה שומט הוא את כתפיו בחרדה תחת שוטי השנאה והמשטמה. מכאן הגבורה בנביעתה ומכאן היאוש ללא־מוצא.

בסיפורו “העיר המתה” שבה מעורבים החיים עם המתים ואין להבחין ביניהם, פורצת כמעין מים חיים אהבתו של פרץ לאנשים הפשוטים ואמונתו באנושיותם של פשוטי־עם יהודיים.

התבוננו בכמה מטיפוסיו של פרץ: מנדל בריינה החלוש, ביש המזל, החי על עמלה של אשתו (מנדל בריינה); ראש הישיבה, הצם זה היום השלישי ויושב בבית המדרש. שקוע בהרהוריו ומבקש להפיק מתוך עצמו זמר ללא ניגון וללא מלים (“מקובלים”), הרב הבריסקאי גבה־הקומה ויצוק־הפלדה הבונה לעצמו היכל של תורה ולעומתו הרבי מביאלה הרכרוכי והלבבי (“בין שני הרים”); בחור הישיבה השוכח תלמודו בשל גאוותו (“מסירות נפש”); ר' שלמה הנלהב המסרב לערוך את ההבדלה ומנסה לעכב בכח שבתו של עולם (“שרשרת־הזהב”); החוטא שבעלי־הבתים יפי־הנפש ענשוהו להיות קשור על השלשלת ב“פוליש” (אין פאליש אויף דער קייט); הסבל המסכן הנושא בעול ואינו פוצה פה (בונצ’ה שווייג); הבטלן הפורץ מבית־המדרש בבקשו תשובה לשאלתו המשונה: “מי אני?” (“הבטלן המשוגע”) – כל אלה האנשים הסוערים המופלאים המופשטים מששת ימי־המעשה שלהם, ארוגים וטוויים בעולם של חזון, העמידו בפני עצמם את השאלה: “מי אנו?” והפכו למורדים ומתקוממים. חזונו של פרץ עתיר סתירות הוא: חלום ומציאות, אמונה וכפירה, נטורליזם ורומנטיקה. טיפוסים שונים ומשונים מתמזגים בו לאחד; אנשים קטני־השגות, אפורים כחיי עצמם, קצוצי־כנפים – אתם יחד קורא המשורר:

הנה ימים, ימים באים

הם גבורים – אך מין חדש      (בלילה בשוק הישן)

ויחד עם זאת מזכיר פרץ את הילוכם של הקדושים:

כל צלע שבורה

נקובה וכבורה

 - - - - - - - -

“אנו מסמנים את דרכו בדמים”

וקריאת הבדחן:

חיו – מה שלא הספקתם עוד לחיות

הרגישו – מה שלא הספקתם עוד להרגיש

ועצת הבדחן:

"די לתפלויות – והשטויות דים

במה שתאמין זה חי וקיים.

וביחד עם יונתן מ“שרשרת הזהב” ושבע יונותיו קלות הכנפיים ההומות והמלטפות את הלחיים: האמן! האמן! האמן! ותשובתו של ישראל: לא, לא נותקה שרשרת הזהב. וחשבון הנפש של רבי שלמה וזעקתו: אינני עורך הבדלה. ומרדו נגד יהודיו הננסים, השחוחים, הרעבים. הנה הם באים ודופקים על פתחו של הצדיק: מופת! נס! רמז מעבר משם! וכל אחד רוצה זאת רק לעצמו, למען אשתו וילדיו, למען בני ביתו.

זעקתו של רבי שלמה היא זעקתו של פרץ עצמו:

"העולם חייב להיגאל מאימה ופחדים,

חייב העולם…

אינני עורך הבדלה!"

"שבת שתהיה! שבת! להחזיק את השבת בנחושתיים! העולם חייב להיגאל! אנחנו יהודים של שבת, יהודים של יום־טוב; יהודים של נשמה יתרה. נצעד על חרבות העולם… יהודים גדולים, גדולים. הנשמות לוהבות. אין אנו מבקשים. אין אנו פושטים יד. יהודים גדולים גאים אנו. זרע אברהם יצח ויעקב. שוב לא נוכל לחכות.

ר' שלמה־פרץ המורד־במלכות היה הכוח המניע שקומם נגד הבריות הקטנות וקרא אותן להישגים חדשים, אמיתות חדשות, מלים חדשות.

סיפורי העם של פרץ ואגדות החסידים שלו, הקרו מעינות תהום רבה ומהם שאב הקיבוץ היהודי ניגון חדש, אמונה במסירות נפש, במחר יהודי חדש.

וכלום פלא הוא שמאז 1925 היו עולים מדי שנה בשנה על קברו של פרץ המוני ילדים יהודים וקוראים שם מתוך “שרשרת הזהב” ואפילו בשנת האימים 1942, בוארשה הכבושה על ידי הנאצים, עלו יהודים שהטלאי הצהוב על בגדיהם, לאוהלו של פרץ ושאבו שם אמונה גדולה: “אנו יהודים גאים, יהודים של שבת ויום־טוב…”

 

ד) שלום אש    🔗

שבת וחולין, חלום ומציאות, הומור וכאב משתרעים על בדיהם הרחבים של שלום אש, אופּטושו, הירשביין ועשרות אחרים מאמני הפרוזה והשיר היידיים.

כבר עברו 80 שנה מאז כתב שלום אש את “העיירה” שלו והרי זה פרק זמן רווי גבורה, רצון, אמונה וכליון.

מזכירה תקופה זו את שירו של המשורר רויזנבלט: מעשה בסנדלר שטבע “מגונה” היה לו: לשיר. מעלות השחר ועד השקיעה היה שר את שירו בלי הרף ולא התייגע. “אמנם חייבים לפרנס אשה וילד / אך העיקר הוא לו השיר”.

ובזאת היה שלום אז ממשיכם של קלסיקנים. “טבע מגונה” היה לו: לשיר בעשרות רומנים שלו על חיים יהודיים. במועט המחזיק את המרובה הגדיר ש. ניגר את יצירתו של ש. אש: “אש תרגם לשפת אמנות־המלה היהודית את המרץ המתנער ואת האמונה המתחזקת של הציבוריות היהודית. הנימה המרוממת והמעודדת שלו היתה לספרות היידית מה שהיתה האמונה בסוציאליזם (והתנועה הלאומית) לגבי ההמונים היהודים. אש הכניס את הנעימה של שבת־שירה ושבת־נחמו לספרות זו של תשעה באב, שהיתה יושבת על שרפרפים נמוכים ואומרת קינה. יותר מאשר אחרים סייע לה ליצירה היהודית לעבור מיאוש לאמונה, מאירוניה לפתוס, מסאטירה לרומנטיקה”. אש היה עוקב אחרי היחיד מישראל ועדת ישראל, חופר בנבכי דורות, עובר בפיזוריהם ונפוצותיהם של ההמונים היהודים ומבקש את המפתח לפשר מאבקיהם. כפרוזאיקן היה משורר הרעיון, שנזקק היה לקולמוסו ולדברו. הוא העטה לבוש אמנותי על כתפי דורות, האיר מהלכיהן של תקופות ותולדותיהם של יישובים בישראל. בית ראשון ובית שני, קידוש השם, תורה ונביאים, רומא, שפייר, וורמיזא, מתקופת השופטים (“בת יפתח”) ועד גלות בבל (“הנביא”), מתקופת הנצרות (“האיש מנצרת”) ועד לקידוש השם (“המכשפה מקשטיליה”) ולכיסופים משיחיים (“שבתי צבי”) ועד לימי המהפכה הרוסית ומלחמת העולם (הטרילוגיה).

רבים השדות בהם חרש ונרחבים השטחים ההיסטוריים בהם עברו שיירות יצירותיו. והוא נשאר הרומנטיקון בעל הפאתוס הלאומי. על מפתנו של עולם ראה תמיד את המפתן היהודי; בנצח הפילוסופי – דופקם של דורות יהודיים; בבעיות העולם הגדולות והמאבק האוניברסלי – את הכן־והלא היהודי, את מאבקנו אנו. אזרח־העולם ונוטר כרם־ישראל; על יד קיטון החולין – טרקלין המקושט לכבוד יום־טוב.

שלום אש בספרות היידית הוא יותר בבחינת אגדה מאשר הלכה. לא שולחן־ערוך כי אם מזמורו של יום. ולא מזמור תהילה לשם, כי אם שיר־הלל ליוגב הגלילי העובד את אלוהיו במענה־לשונו האיכרי.

וביחוד עלינו לציין את כשרונו של אש לארץ־ישראל. כבר ב“העיירה” מוצאים אנו תמונה זו:

"ואז בא היהודי מארץ ישראל לאסוף את המעות מהקופות התלויות על מזוזות בתי־היהודים, שמשליכות בהן הנשים לפני הדלקת¹ נרות של שבת את פרוטותיהן לנשמת “ר' מאיר בעל נס”.

הוא היה בא כצל. יהודי גבוה ודק בפנים חוורים כפני אדם ביום כיפורים, ועל קמטי מצחו היה שפוך סוד של גלותנו הארוכה… סודו של ביאת המשיח… הוא היה ממין היהודים, שהכל מאמינים שהם נמצאים באיזו ארץ ואיננו יודעים איה, ממין היהודים שלמראיהם אנו נזכרים באיזה דבר… אמונה מוסתרת מתעוררת בקרבנו ומרגישים אנו שיש לנו שייכות למי…

יהודי מארץ ישראל בבגד לבן של אטלס ובפאות שחורות, יושב הוא בבית־המדרש בפנה נשכחה ומסביב לו מתקבצים זקני העיירה: ר' ישעיה־וולף ורק נטע, היושבים לעת זקנתם בקביעות בבית־המדרש, בעלי בתים זקנים מ“חברה תהלים”, משומרי ראשו של משה רבנו וידידיו הנאמנים של דוד המלך. הם הכינו להם מכבר תכריכים ואמתחתות מלאות עפר ארץ ישראל לאחרי מאה ועשרים שנה, והיהודי מארץ ישראל יושב ומספר להם על “אמנו הזקנה”.

יהודים יושבים ומסתכלים בו. בין קפלי בגדו רובץ עוד אבק ארץ־ישראל, האבק שעל הקברים הקדושים ושעל קברה של רחל אמנו, ומכיל בקרבו סוד אלם וחביב ממרחקים.

הוא מוציא מילקוטו פרורי־סיד שפורר בידיו מבין אבני “כותל המערבי”, בעצמו היה שם והתפלל שם “מעריב” בצבור. היהודים נוטלים בידיהם את הפרורים, שמים את המשקפים במסגרות־הברזל שלהם ועל חוטמיהם ומתעמקים בהם: פרורי סיד מכותל המערבי, מבית המקדש, עוד מן הימים ההם…"

זהו מקורו של שלום אש. בסיסו המוסרי. ארץ ישראל, כשהיא קשורה במודע עם בית, ארץ, ומוליכה במעבר הדורות אל שירת העמק. תמיד חלם על הגאולה ועל שפתיו תפילה “ובא לציון גואל”. משורר קידוש השם; פרוזאיקון רחב היריעה של כליון ותקומה יהודית על אדמת אמריקה. המאמין “כי מציון תצא תורה”, היה לא רק המקונן על חורבן ירושלים, כי אם גם זה שקילף מהכותל המערבי ומבתי־מולדת קדומים משהו יותר מאשר גזירי טיח. והוא גלף מהם כשרון לארץ ישראל והנחילו לקוראיו. איש מבין הפרוזאיקנים היהודים לא שר לחיים היהודים בחן כה רומנטי כאש. הפאטטיות הקולנית שלו הדביקה את איש העם היהודי וקירבה אותו גם אל ששת ימי המעשה וגם אל שולחן השבת שלו.

פרץ ב“שלוש המתנות” שלו העמיד בספרות היהודית את הדגש על מסירות נפש; גם שלום אש עשה כן ב“המכשפה מקשטיליה” וב“קידוש השם” ועשרות נובלות אחרות. הוא הוליך את גיבוריו במעלה המארטירולוגיה והגבורה וסיכם את הנסיון ההיסטורי בתפילתו היהודית “ובא לציון גואל”.

מקוטנו יצא אש לשוטט בכל נתיבות החיים היהודיים ושאב מלוא חפניים לא רק צער דורות שנספו, כי אם גם אמונה ביופיים המוארת באורם וביופיים של דורות קדושים.

לאחר החורבן בשנת 1944, פירסם סיפור בשם “יתגדל ויתקדש”. מה נישא הוא איצ’ה־מאיר באותו הסיפור. כמה מתקדש הגוף היהודי המעונה במרתף, כאשר כלבי הדמים הנאצים דשים את גוו. כמה גבורה יש ב“יתגדל ויתקדש” בתוך אותה סביבה שטומטמה על ידי הקאניבליזם הנאצי. יהודים שרגליהם צבו החלו לנשום מחדש לקולו של איצ’ה־מאיר, שכחו את רגליהם הבצקות. התעוררו ממקומותיהם. ניגשו לפינה שבה עמד איצ’ה־מאיר ויחד אתו התחילו להתנועע בתפילה. איצ’ה־מאיר מבטל את מעניו בהבל תפילתו. בלילה הזה האפל מזדרחת נשמתו הגדולה של יהודי שהיא למעלה מיסורי הגוף. ממרתף העינויים בוקע קולו: “מן המיצר קראתיך, יה” וקול זה הרתיע את הרוצחים האכזרים. נצחי הוא צלם אלוהים שבנשמה היהודית, נצחי הוא מקור ה“יתגדל ויתקדש”, נצחי הוא קולם של אלה שעמדו סביבו בתפילה וגברו על יסוריהם; נצח ישראל לא ישקר.

צודק ג. פומרץ בכתבו על אש: “אש אינו שווה נפש לגבי הדראמה האנושית העולמית, כי אם משתתף ויוצר בתוכה. כאשר מוטלים על כף המאזניים חיים יהודיים ובפרט הגורל היהודי, הוא איננו עומד מהצד”.

כאמן דגול מאפשר הוא לדמויותיו להגיע לכלל ביטוי מלא, נותן להם חיים משלהם ואין הוא מפסיק את שטף דיבורם, אולם אש אומר גם את דברו באמצעות גבוריו האופיינים ביותר, באמצעות הסמלים והאימז’ים המלווים את דרך יצירתו הארוכה בספרות יידיש.

כאמור, הלך שלום אש בעקבי דורות יהודיים: יבנה אחרי חורבן ירושלים, מסעות הצלב, דרכי־הגאולה, גירוש ספרד, קבלה, גזירות ת"ח (1648), ימי ההידמקים (1768), תנועת שבתי צבי, חסידות, התנועה הלאומית, בעקבי מאבקי דור ודורות, כאב, עליות וירידות של היהודי בתקופה החדשה; על פני שטחים נרחבים; שליחות של פרוזאיקון גדול, בחזקת חשבון נפש של עם ומהלכו לגאולה במדינת ישראל.

 

ה) דוד פינסקי    🔗

דוד פינסקי הגיע אל הספרות היהודית בבשילותו. סיפורו הראשון בשם “דער גרויסער מענטשן־פריינד” (ידידי האדם הגדול) נדפס ב־1894 ב“דער פריינד” וקיבל את אסמכתו מפרץ. פינסקי בן העשרים ופרץ בן הארבעים נעשו ידידים מיד לאחר פרסום סיפורו הראשון של פינסקי ויתר על כן: פינסקי נמנה עם יורשיו הספרותיים של פרץ. ב־44 השנים שהאריך אחרי פרץ, במשך כל ימי חייו נשאר נוטר ירושתו.

י. גלאטשטיין כתב, שד. פינסקי התחיל כבר מצעדיו הראשונים לכהן פאר על דוכן הספרות. סיפוריו מדיפים נשמתו הלוהטת של יהודי חם ומאמין גדול. כתיבתו היא תפילה עמוסה טמפרמנט ספרותי שאינו יודע שלווה. דרך מופלאת מ־1894 עד 1961; מסיפוריו האמריקניים, דרך “משפחת צבי”, “משיחים”, “בית נוח עדן” וכו' – זו דרך מאבקו של היחיד מישראל, של העדה, מתח של גאולה, של חתירה להתעלות.

פרץ פותח את סיפורו “הבטלן המשוגע”:

“הוא רץ אנה ואנה בבית המדרש הריק, פתאום עמד ושאל את עצמו: מי אנכי, רבש”ע, מי אנכי – מי אנכי – –

בני אדם קוראים לי ברל חנצ’ס, רצונך לאמר ברל, בנה של חנצ’ה, אבל האמנם באמת ברל חנצ’ס אני. הלא זה שמי ולא אנכי. הבית שיגור בו הרב נקרא בשם “תחת הגג” ואני ברל חנצ’ס – ו“תחת הגג” אינו הבית וברל חנצ’ס אינו אני"…

גבורו של דוד פינסקי עונה לו ל“בטלן המשוגע” ומגלה את הגורמים המסוימים בנבכי נפשותיו ואת הכוחות הפנימיים המפעימים את האדם מישראל והוא אומר לו גלויות: זו דרכך, פלא על פלא ועולמך – בנין המתנשא מהקרקע לשמים ומהשמים לקרקע. התלהבותך אנושית עמוקה וסביבך גזלנים קרי־לב וחמי רצח. מי אתה בכל אלה ברל חנצ’ס?

“בוא ואילווה אליך בנתיבות ובחתחתים, בשבילי עקיפין ובדרכי המלך, ואעמידך בשייכותך לאדם ולעולם” – –

וכך, בהוליכו את ברל חנצ’ס על מנת להסביר לו את מהותו, צמח וגדל גם פינסקי על גבוריו, משיחיו והתלהבותו. פינסקי מאוהב בחיי החולין – בתנאי שנגוזה בהם אגדה של יום־טוב. ששת ימי המעשה עוברים את בקורת חלום שבת שלו, של תנופת רעיונו.

דוד פינסקי בשמונים שנות חייו צעד שלוב־זרוע עם ההיסטוריה היהודית, דמיון וחיי־המעשה, הלכה ואגדה, עד הגיעו לאדם העובד שאתו כרת ברית לא ניתקת.

גם היום ראוי הוא סיפורה של “משפחת צבי” שיובא בפני הקורא העברי והיידי. הויכוח הגורלי בין גאולה לחיי שעבוד נחתך על ידי גבורת המעשים של משה צבי, המטיל את עצמו להצלת ספרי התורה מבית־הכנסת ועומד בגבורה בפני כפר הפורעים.

זה אתה ברל חנצ’ס. זה מרצך הרוחני היהודי, זה קצב הליכתך רבת־היסורים. מ“האדם השסוע”, מהכרוניקה המשפחתית של בית עדן ועד למשיחים מהלך רב הוא. נח עדן המתגלגל לאמריקה, חש שנעקר משרשיו העתיקים. “בצורה המוחשית ביותר חש את זה נח בליל־יובלו. הנה נאספו כל בניו, הנה הם כולם כה חגיגיים, קרובים ומקורבים, דם מדמו ובשר מבשרו, עם זאת כה שונים ומשונים. זרים רחוקים. בית הסבא שלו היה יותר סולידי. היה בו דבק אשר הדביק את הבשר והדם. הוא הסביר זאת לעצמו כי כל זה נובע מאמונתו, כי לו חוטים יהודיים והם אינם של בניו. שרשרת נותקה. שרשרת של יהודים שחדלו להאמין. הוא נשאר תלוי על כבל שרשרת עתיקה, שחוליתה הראשונה נעוצה אי־שם במרחקי הדורות והחוליות החדשות של בניו ונכדיו נותקו וגולגלו – ואין יותר שרשרת”.

פינסקי עצמו נבהל מפני המילה “לא עוד שרשרת” ולכן חזר לדורות קדומים על־מנת להישאר כבול בכבליהם. הוא פנה בדרך הדורות לבנות את עולמו אל דרכיו של משה המחוקק, אל יסודות הטרגדיה הגדולה של שאול המלך, אל הנביאים והמשיחים על־מנת להבין את חלום הגאולה על כל עומקו. משיחיו של פינסקי אינם נסיכים חולמניים ולא יהודים מנומנמים. תמצאו אותם בשווקים בין סוחרים ותגרים. הם נעמדים בככר השוק לא על מנת להטיף, אלא על מנת לנהל ויכוח היסטורי. ועומדים בפנינו גבורים של ממש, בשר מבשרנו: המתבולל בויכוחו עם הציוני והבונדאי, הדים של רעיונות ותנועות שהסעירו את הרחוב היהודי; הנה מצטלבים מבטיהם של משיחים ותגרים וצוללים בנבכי העבר היהודי, אל כבד הפה בעל עשרת הדברות, רוקמים ממעמקים את חלום הגאולה. יענקל הנפח ואייזיק שפטל מושיטים יד למשיח האלם; וחוזר מימי חורבן בית שני לפועל היהודי של פינסקי, פגישות והתנגשויות בדרכי ישראל הרחבות.

דב סדן היטיב להגדיר את דרך יצירתו של פינסקי: “פינסקי הוא סופר החי את ה”יום" הקרוב ביותר ב“אתמול” הרחוק ביותר כאחדות גדולה והמתח בין ההיום והאתמול מצטיין אצלו בגמישות יתירה“. דוד פינסקי הוא אמן הקונפליקט. כל נכסינו הרוחניים הם תוצאה של קונפליקטים: בין יחיד לסביבה, בין אדם לאלוהיו, בין היהודי ועולמו שבו הוא חי. ולכן כה רב המתח, כה רבו החרדות, כה רבה ההתלהבות הצומחת מתוך חרדות החולין. גבוריו של פינסקי ארוגים בכל רמ”ח ושס"ה שלהם בייחוד זה שבחיים היהודיים ותובעים מהקורא חשבון ודין. ואתה הקורא נעשה להם שותף לדרך. הטרגדיה של מלכות שאול נעשית הטרגדיה האישית שלך. כל הבעיות הללו של ממשל ומושל אוחזות בך ומחזיקות בך ואתה נעשה צד בין הצדדים במאבקים הכאוב. מנסה אתה עם פינסקי להיחלץ ואתה נעשה חוט שנסתבך באותה פקעת עצמה.

גבורי פינסקי אינם חיים בשלווה, אולם כמה אינטימי הוא מגעם עם הדור, עם הדורות. “היהודי הנצחי” של פינסקי וה“אוצר” הזינו את הבמה היהודית ועם גבוריהם הלכנו לקראת המשיח וחיפשנו את האוצר.

פינסקי כתב למעשה ששים מחזות ולכולם שייכות במישרים לחיים היהודיים. באחת ממסותיו כתב פינסקי: “הספרות מועילה ונחוצה אם יש בה מגמה בריאה וכאשר מפעמים אותה אידאלים הומניים ורעיונות של אמת. אך אם נזונה היא מרעיונות פסולים, השפעתה שלילית והריהי מיותרת. ואם בכלל אין בה שום רעיון – בודאי ובדואי שאינה מועילה, לכן היא גם מיותרת”. אך ספוריו והרומנים שלו היו מפועמים על ידי רעיונות הומניים ומחשבות של אמת. פינסקי מילא שליחות בספרות יידיש: “היוצר הוא שליחו של העם. האמנות שלי יש לה חבר: הפועל הלוחם היהודי”. דברים אלה שאמר על עצמו ביובלו השמונים מעידים על מהלכו בספרות היהודית. “האדם היוצר אינו יכול להישאר על יד חופו של ים ההיסטוריה ולוותר על הספינה שתיטול אותו לאי־שם, לאיזה שהיא יבשת שמעבר לשנות אלפיים. איש הרוח, היוצר היהודי, אינו יכול להיות בתוך דחקות היסטורית שכזו. הוא חייב להיות כה קרוב אל ההיסטוריה עד שיוכל להגיע אליה גם ברגל ולהשיגה במגע ידו. הוא אינו יכול להסתפק בבת־קול שמעבר לים, המגיעה אליו מהיסטוריה רחוקה רבת תהילה. אזניו חייבות להיות כרויות לקולות שמקרוב על מנת להיות בן־בית בתוך עמו וארצו ובתוך ישותו של עצמו”… דבריו אלה של המסאי שלמה ביקל, בספרו “סופרי דורי”! תואמים את דרך יצירתו של פינסקי. הוא היה בן־בית בתוך ארצו ועמו ומתוך זה גם בתוך ישותו הוא.

 

ו) יוסף אופטושו    🔗

בלכסיקון לספרות יידיש של זלמן רייזן מובאות העובדות הבאות על יוסף אופטושו:

"האב היה סוחר יערות ומוצאו ממשפחה יהודית־פולנית עתיקה, יהודי למדן מראשוני המשכילים בפולין, כתב שירים ולעת זקנתו עסק גם בקבלה; לימד את ילדיו “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, “האמונה הרמה” וכו'.

מוצאה של האם היה מדורות של “יהודי יער”. אף היא נולדה בסביבת יערות, ספוגה אגדות פולניות".

בשני קוטבים אלה: חסידות, השכלה מצד אחד ויערות פולין הרוויים אגדותיה מצד שני, פירנס אופטושו את גבוריו וביצר את נכסי יצירתו. על שני הגשרים התהלכו גבוריו של “מעבר לגשר” ומורדיו של “רבי עקיבא”. בשדותיו התהלכו קיבקה־גנב ואנשי העולם התחתון מה“רומן של גונב־סוסים”, מוריס ובנו פיליפ מהגיטו הניו יורקי “בדד”. יחד עם ר' מנדלי קוצקר, הרב מקוטנו והרב מצ’כנוב, עולם־התחתון של אמריקה והרב ממלאבה; קהילות רגנשבורג, קלן וורמייזא ומגנצא – ויערות פולין. דרכיו של אופטושו ידעו את אחוות עם־הארץ והלמדן, שניהם נצר משורש יהודי; שניהם עומסים על כתפיהם אחריות לדורות. אחד מגבוריו, שלקח לו שיקסה ועבר אתה מעבר לתחום היהודי, מטיל עצמו במסירות נפש אל תוך הלהבות כדי להציל מתוך הבית הכלה באש את האם החולה; שמחה בעל־העגלה מ“תיקון חצות” הנשאר בליל אפילה בבית הרב ממלאבה, לאחר שזה הסביר לו משמעותו של תיקון חצות, מקונן שם על חורבן בית המקדש, אף על פי שאינו מבין דבר ב“אותיות הקטנות”. אולם בבית הרבי הבוכה על החורבן – בוכה אתו שמחה העגלון. שניהם – הרב ובעל־העגלה שותים “לחיים”.

וכששתו שניהם, חזר שמחה ומזג. לאחר הכוסית השלישית, נתרווחה רוחו של הרב דמלאבה, חיוך למדני נצנץ בעיניו הפקחות, סילק מעמו את הכוסית: “די שמחה, די”. – –

בית המקדש נחרב… הוא יתברך שילח מארה כזאת בביתי… בשבועיים נפלו שנים מסוסי, והמשובחים שבהם… הוא יתברך מבקש להסירני ממלוך… רע לי, רבה של מלאבה.

שמחה מזג את הכוסית השביעית – “והנפש מתאווית לצעוק ולבכות… בית המקדש נחרב, שמחה בעל העגלה לא נשתייר לו אלא שוטו, חסל עשר, חסל מחותן עמו יתברך”.

“נו, נו, שמחה” – הוליך את בעל העגלה אל הדרגש, שעמד בחדר בית דין – “כיצד תלך, בגשם כזה, הביתה, לין פה הלילה. נו, שכב, שכב… לילה טוב, שמחה”, הניח עליו הרב אדרת – “לילה טוב!”

וכך מתעלים, שמחה בעל העגלה והרב ממלאבה במעלות הרקיע.

על אדמת אמריקה עבר אופטושו לעברו השני של הגשר ונכנס לא“י ל”פונדקא־רטיבותא“, כדי להתבשם מאוירתו של ר' עקיבא. אך לא תורה בלבד ביקש לו באותה פונדק לילי. הוא ביקש לשוחח עם פשוטי עם, עם נוהגי־גמלים, עם מוזגים, עם בחורי בעלי־גוף שהיו באים לכאן בימיו של רבי עקיבא ללגום כוס יין; וכמו שב”יום ברגנשבורג" הוא הביא אל הספרות היהודית טיפוסים יהודים של יהודי אשכנז בימי הביניים – כך גם כאן ב“פונדקא רטיבותא” הציג לפנינו גבור נפלא, יצחק סחורה, המוכר לגבירות היהודיות בנות האצולה, אבנים טובות והוא עצמו קל שבקלים, אורח־קבע של מרזחים, לץ, שדכן, בשר ודם, יהודי תאב־חיים.

ברל ושמחה העגלונים, רבני קוטנה ומלאבה, שלמה קראדניק וקיבקע גנב, אורחי פונדקא רטיבותא, גבורי יהדות פולין על כל גלגוליהם – פנורמה ססגונית, חיונית, מושרשת בריבוי נופים ולשונות – אך הריתמוס היהודי המפעם בהם הופך את העיקולים לדרך־דרכם של יהודים עמלים, של מורדים, של לוחמים. בסביבות כה מנוגדות הקשיב האמן לשמע־ישראל הנצחי ולסיומו הנצחי ב“אחד”.

אופּאטושו הוא בן־ברית ביערות פולין כשם שהוא בן־ברית בשוקיה של רגנסבורג, בן בית בארץ־ישראל, הריה ושביליה. תחומים ודורות נפתחים לפניו והוא לומדם, מלקטם, צובעם, חותר למקורות של תורה וחכמה ומבקש בהם אותם יהודים גדולים העושים בתורה ובעבודה, כשם שגם חיפש ומצא אותם יהודים ישרי־לב העושים בחנויותיהם הדלות.

אל שתי מורשותיו בא אופּטושו כצמא למעין ושתה לרוויה משתיהן. את שתיהן אהב ואת שתיהן כיבד. הזדהה עם ספיקותיו של הקוצקאי וביקש לעצמו תימוכין בגבורו מרדכי, בהשענו על כתפי דורות יהודיים; מלא התלהבות, בשעה שבמעמקיו כרסם בו ספק־ספיקא. אמנם, סבור היה כי ההיסטוריונים הגזימו בתיאורי הגזירות של ימי־הביניים והמאה הי"ט וסיפרו רק על קידוש־השם, בהתעלמם מששת ימי־המעשה, אולם כאשר “פולין נפלה”, עמד האמן כולו רווי יסורים ומכאובות ודבר לא היה מוגזם לדידו. במסתו “מה חסר לה לספרותנו” כתב אופּטושו: “למצוא את התוך, את עצם הענין של היהדות בכל מקום, בכל זמן; את הנשמה שבכל זה ולהקרין אותה בחלום הנבואי על עתיד האנושות – זו משימתם של אמנים יהודים”. ואכן חיטט אופּטושו בכל פינה נידחת יהודית, הן מזמנים היסטוריים והן מימינו אלה והעמיד בהיכל הספרות היהודית דמויות היסטוריות. והיה רואה אותם בלב ועין, ברעד ורטט של אמן יהודי, הקשיב לקולותיהם באשר הם, מאזין לניגונם, ניגון של אנשי יער ושל רבנים, ניגון של אמריקה ושל פולין. על ערשה של לשון יהודית אשכנזית ברגנסבורג שהה האמן על מנת לקלוט לחנו של “צאינה וראינה”, הציץ לדרכיו של המשורר ובעל הדקדוק אליהו בחור, הקשיב לשיחם של קבצנים ובעלי־מום בבית המדרש והביא לשולחננו כל הגונים והצלילים של עבר יהודי.

ציורי המסע של אופּטושו “בין ימים וארצות” הוא מעין דין־וחשבון מדוקדק לאן מוליכים דרכי ישראל. כיצד לחבר יחדיו ניגונים רוטטים של סביבות יהודיות שונות. יהודים של היום ויהודים של אז. ש. ביקל במסתו “ברגלסון ואופּטושו” כותב: “אם מנסים להציץ באסופת הדמויות שקיבצם אופּטושו במרצו היוצר בעשרים כרכי סיפוריו ורומניו – רואים ממש עם של דמויות לאורכה של כל ההסיטוריה היהודית ולרוחבה של כל הגיאוגרפיה היהודית”. “והרי כל האומה מורכבת משני סוגים של דמויות: אלה השואלות (והן הרוב) ואלה המנסות להשיב (והם יחידי הסגולה)”.

כאמן שהיטיב להבין את פרץ ודרכו, חיבב אופּטושו יותר את “השואלים”. אמנם הקוצקאי ורבי עקיבא, אלה שניסו לתת לשאלות פשר, היו קרובים להשקפת עולמו, אולם כל אותם עמלים ומהגרים, כלי קודש של ערים ועיירות יהודיות, סוחרי התכשיטים מקיסריה, ליצני רגנסבורג היו עצם מעצמו ובשר מבשרו.

ומדוע היה כה מוקסם אופּטושו מדברו של פרץ? הוא ניסה בעצמו להסביר זאת באמרו כי אותו בחור, אפילו שנתפס למינות, בקראו את פרץ נוכח שאין מה לזלזל ברבי מביאלה ובמקובל מאמשוב וגם אופּטושו ביקש שלא יזלזל ברבי מקוצק שלו, במלאבאי והסוכאצ’באי – שכן כולם חוליה בשרשרת הזהב. ועוד למד אופּטושו מדרכו של פרץ כיצד לנטוע בלב השוליה את ההכרה, כי אביו שואב המים, חוטב עצים ובעל מלאכה יכולים להשתוות בקומתם האנושית עם הלמדנים, עם הגבירים בעלי הדעה וחובשי כתל־המזרח. רצה אופּטושו שקוראיו יכבדו לא רק את יהודיו היפים, את הרבנים והרביים כי אם גם את בריותיו היהודיות מ“קנדי סטור”, מ“גיטו ניו־יורק”, את קיבקע גנב ויתר גבורי עולם־התחתון “המלאים מצוות כרמון”. פרץ בעל־הסתירות: המתנגד הרציונליסט ופייטן הניגון החסידי וכמותו אופּטושו, בנם של למדנים ואנשי יער, חסידם של בעל־העגלה ושל הרב ממלאבה – שניהם נפגשו בדרכים הרחבות של החיים היהודיים הדינמיים על מנת לחזור אל מקורו של היהודי מפשוטי עם והתלמיד־חכם.