לזכר קרבנות גבע.

חמשה בחורים יצאוּ לטיוּל במדבּר יהוּדה.

ביום השלישי לטיוּלם נפרד במקרה האחד מעל חבריו ונשאר לבדו יומיים בלא מים.

השעה 0600.

“חברה!” אני צועק, “חב־רה!…”

מתגלגל ההד לאורך ערוצי הואדי, חוזר ועונה, ומתרחק ונחלש: חב־רה!

ותשוּבה אין. אני לבדי.

הואדי מתפצל כאן לשנים: ימינה ושמאלה. לאן עלי ללכת?

“חב־רה!” אני מוסיף וצועק.

וההד עונה: חב־רה!

ואחריו – דממה.

ימינה או שמאלה?

אני מתישב. הגוּף כבד במקצת. מיין עייפוּת מתחילה להתפשט באברים. החום גובר.

לחזור ולמלוא את השביל? לא, לא כדאי.

ימינה או שמאלה?

אני מנסה להעלות לעיני את המפּה, כפי שראיתיה לאחרונה: אנוּ הולכים לראס זואירה, הכיוון – דרומה־מערבה.

דרומה – כלומר שמאלה. עלי ללכת בואדי השמאלי.

זה חמש־עשרה דקות שאני יושב וחושב. השמש מציפה את הואדי יותר ויותר. פינת הצל שלי מצטמצמת והולכת. המימיה שעל מתני מגרה: שתה! לגימה אחת! החברים ממילא רחוקים, המימיה ממילא נוזלת, איש לא ידע על כך… שתה!

לא, לא אֶשתה. לפני חצי שעה מנעתי בעד י' מלשתות – ועכשיו… לא!

זה לי עשרים דקות שאני יושב. ואולי אחכה כאן בצל? החברים יגיעוּ לבריכה, שלידה קבענוּ לאכול את ארוחת־הבוקר. הם יראוּ שלא באתי, יצאו לחפשני לאורך־האפיק וימצאוּני כאן. למה אלך לפי הזכרון ואסתכן במדבר?

זוהי העייפוּת המדברת! קוּם לך! תאר בנפשך שאתה כאן עם קבוצתך – האם גם אז היית נותן לעייפות להתגבר עליך?… אבל הקבוּצה איננה, אני לבדי. אשכב ואנוח קצת… לא. קוּם!

קמתי. התחלתי ללכת. השעה 06.30. אני מנסה ללכת בערוץ כשאני בודק כל גֵב. הערוץ יבש כוּלו. והנה שני צוקים צמוּדים. ביניהם, בצל תמידי, גב. כאן בוודאי יהיוּ מים. אך לא! גם כאן יבש! בצורת!

זה לי עשרים דקה שאני הולך. השמש כבר התרוממה. האויר בואדי מחניק. והרי שוב התפצלות: ימינה ושמאלה!

ימינה או שמאלה?

אני רוצה לשבת, לשקול, לחשוב. יש להמשיך, להמשיך. אני פונה בואדי הימני.

זה כשעה שאני הולך. היכן הבריכה? מקומה צריך להיות כאן… שב לנוח! הלכת דייך! החברים בודאי נחים זה מזמן!… לא, רק לא לשבת. לשבת פירוּשו – לא לקוּם!

ואני עוזב את הערוץ ועולה לרכס שמשמאל. אעלה להר ואמָצא בשטח. העליה קשה. אני עולה – ונופל. הפקק על המימיה נפל, והמים נשפּכוּ. נזדרזתי וסגרתי שוּב את המימיה.

טיפש, מדוּע לא שתית קודם? רואה אתה, הנה נשפּכוּ המים!

אני מהדק את שיני ומוסיף לעלות. אני על הרכס: ממוּלי הרים גבוהים. על אחד מהם חורבות! זו הזואירה וחורבות תחנת־המשטרה שעליה!

לא אבדתי, אני יודע את דרכי! שם, לרגלי הרכס של הואדי, שבו הייתי צריך להמשיך, שם הבריכה ושם החבריה!

ואני אוזר עוז ומתחיל לרוץ. עלי להגיע מהר. השמש לוהטת, הנשימה כבדה. אני רעב והפה יבש.

אבל אין דבר! הנה שביל – הוּא בודאי מוליך לבריכה. והנה הואדי. והנה – הבריכה מאחורי הסיבוב. מי זה עומד שם עליה? בודאי אחד מהחבריה! ואני כה פחדתי להשאר לבדי במדבר!

אני מתקרב – אך לא! זה לא אדם! זהוּ סלע זקוּף. הנה הבריכה כוּלה – והחברים אינם!

אני נופל אין־אונים בצלו של צוק, כמאה ועשרים מטר מן הבריכה. ראשי עלי סחרחר; עייף אני. לא, יותר איני יכול! אני מרים את המימיה ונצמד אליה בכוח. לגימה אחת, שתים, שלוש. הייתי לוגם כך עוד ועוד… אך מה זה? אין עוד מים!… יחידי אני, בלי מים. השעה 08.00.

והנה כבר 09.00. כמה טוב שהשעון נשאר אצלי. הוּא הנותן מסגרת לזמן.

אבל היכן החברים? הייתכן שטעיתי, שלא זו הבריכה? לא, לא ייתכן! אני חוזר ומעלה לעיני את המפה. זוהי, ללא ספק! והיכן החבריה?

אני פושט את החגור, חולץ את הנעלים ושוכב. אינני חושב עוד. אני עייף מדי. וחם לי.

והחברים היכן הם? לבדי אני במדבר. אך העיקר – שאת הדרך אני יודע. זואירה לפני, וּמשם – כביש! אעלה להר!

אני מתרומם, מנסה לחלוץ את עצמותי. לא, אני שוכב שוּב. עכשיו לא אוּכל, אין לי כוח לכך, חס… אחכה ללילה…

והשעה כבר 10.00. הפה יבש. האויר מתלהט. אני נזכר בהסברות־רופאים על קיוּמה של מכת־חום, ולא רק מכת־שמש. הראש והעורף רגישים ביותר. אני חובש את הכובע בכוח וּמורידו מעל לעורף. עלי לשמור על העורף.

עלי לשמור גם על הרטיבוּת בפה. אני סוגר את הפה ונושם דרך האף. השפתיים מתייבשות ונדבקות זו לזו. לא, איני יכול עוד! אני מוציא מלפפון מילקוּטי ואוכל. לועס אני אותו לאט וּבכוונה רבה – כדי למצוץ ממנוּ כל טיפה של לחלוחית. את הקצוות אני משאיר ומורח בהם את הפנים. הרטיבות מקררת! כמה זה נעים! כמו בסַלון ליופי – עוברת המחשבה בראשי – קליפות מלפפונים על הפנים!

ומה קרה לחבריה?

השעה 12.00: כמה טוב שהשעון אצלי. הוא הצר צוּרה לזמן. עכשיו רואה אני כיצד הופכת לפעמים מסגרת לתוכן.

השמש עולה מעלה מעלה. הצל לרגלי־הצוק מצטמק. אני נצמד לאבנים ושואב קרירות מהם. מלאי המלפפונים אוזל והולך (מהששה שהיוּ לי נשארוּ רק שלושה). מי יתן והיתה לי קבוּצה להדריכה, וּמתוך כך לשמור על עצמי ועל אחרים! אבל אני לבדי. אין איש אתי. איני חייב לשמור על “הופעתי” בפני איש. אני מנסה לעורר את כבוד עצמי: לא יפה להיגרר אחרי יצריך, שלוט בעצמך – ושמור על המלפפונים!

לא, המשחק אינו עולה יפה. לעזאזל הכל – והרי עוד חצי מלפפון בפה, וחציו השני נמרח על גבי הפנים.

הבה ואגש לבריכה, אולי בכל זאת יש בה מים! שטוּיות, היא יבשה, אפשר להכיר מבחוּץ… לא, בכל זאת!

אני קם ומנסה ללכת – ושוכב שוּב. אסור! הבריכה רחוקה מכל צל. ללכת ולחזור, בלא מנוחת־צל באמצע – לא אעצור ככוח.

אני מנסה לישון, אי אפשר!

השעה 12.30: בצוק שלי שוּב אין צל לגמרי. ממוּלי צל קטן, הגדל והולך. אני עובר לשם.

השעה 13.00: אני מוכרח לאכול משהוּ! אם לא אוכל כלוּם – אשאר לגמרי בלי כוחות. אני מתיר את ילקוּטי. צלוחית־ריבה לפני, מצאתי! יש בה גם להזין ויש בה גם רטיבות.

בקדחתנוּת מנסה אני לפתוח את הצלוחית. את אולרי שכחתי אמש בידי חברי. אני מוציא את הארנק וּבעזרת מטבע פותח אני את המכסה.

רגע אני מהנה את עצמי למראה הריבה המנצנצת מרטיבות. ועל אצבעי אני מעלה קצת ריבה ושׂם בפה.

אלי, הרי המתיקוּת הארוּרה הזאת איוּמה. מתחיל אני להקיא. לא, רק עוית־הקאה היתה זו, אין לי מה להקיא! ההקאה ומתיקוּת־הריבה מתערבבות בפה. לא אוּכל לעמוד בכך. המלפפון האחרון נבלע – והוקל לי.

זרקתי את צלוחית־הריבה מעל פני, לבל תעמידני בנסיונות נוספים.

ועיני נתקלות בארנק שהוצאתי ובתמוּנות שבתוכו. מה עושים הם עכשיו? החושב עכשיו מישהוּ עלי? אני מעביר לנגד עיני את ההורים ואת כל החברים וחושב: מה עושה כל אחד מהם ברגע זה? היש אחד מהם החושב עלי ועל מצבי במדבר?

השעה 13.30: עולה באַפּי מין ריח רע. סביבי אין כל עצמים זרים נותני־ריח. הריח הוּא ממני עצמי! ואני נבהל. מין ריח מגעיל שכזה לא הרחתי מעודי. מה זה? אין זאת כי ריח־המוות הוּא. איני יכול שאתו! אני נושם דרך הפה, לבל אריח דבר – הוקל לי.

זו הפעם הראשונה היום, שמוּשג המוות עלה לפני: ריח־המוות!

השעה 14.00: וּמעל לבריכה התהווה צל. אני עובר לבריכה. עם כל בטחוני שלא אמצא מים, נצמד אני בתקוה לפיה ושולח מבטי פנימה – הבריכה יבשה!

על לבי עולה פסוּק מקוטע, נדמה לי – מ“מסדה” ללמדן: “עכשיו לא ישמעאל בן הגר, אלא בן אברהם ויצחק מתגולל צמא במדבר”. לא, הפסוק לא כך, אחר הוּא. ואולי לא אצל למדן. העיקר – שיש על מה לחשוב.

הפה יבש לגמרי. הלשון הנתקלת בחך מעלה קול הדומה לגירוד חצץ בחצץ. האויר כה לוהט.

השעה 14.30: ואני מוסיף לטוות מחשבותי. עכשיו – על החיים ותכליתם. מה הם החיים? למה אני חי? ואם אני מת – הרי גמרתי! גמרתי לגמרי. אני אינני! ולמה לי איפוא להתענות כאן?!

עיני נתקלת בצוק שממולי. גבהו כשבעה מטרים. לא, אין כאן שבעה. אני אומדו בעיני מטר מטר. ששה וחצי יש כאן לפחות. אדם אם יקפוץ מלמעלה וראשו למטה – הריהו גומר את חייו בבת אחת. אעלה ואקפוץ?! ואם לא אפול וראשי למטה? הרי גם בים לא הייתי קפצן גדול מעודי. והריני נזכר איך הלכנוּ אשתקד לבריכת “גלי־גיל”. הקיימת עוד בעולם בריכה מלאה מים? שם למדני אז ל' לקפוץ למים וראשי למטה. הידע ביום מן הימים למה שימשה תורתו? האזכור עכשיו לקפוץ ישר וראשי למטה? להיפצע ולהתענות איני רוצה, רצוני לגמור בבת־אחת!

וּמה יאמרו, כשימצאוּך? לא עצרת כוח. אתה שלימדת, שדיברת גבוהה, שצחקת לאחרים – אתה הולך ומתאבד! אתה בורח! מה יאמרו תלמידיך בסמינר? הם הלא מאמינים בך, ואתה הן תמיד דיברת אתם על אמון ושמירת־אמון!

לא, אַל תנסה לעוררני בכבוד אישי מדומה. גמרתי את החשבון עם עצמי – ודי! מה אכפת לי מה שיחשבוּ אחרים?

ואבא, ואמא, והאחים, והחברים?

אך מה זה אכפת לי? ברגע שאינני – אינני. כמו אבן בשדה. עכשיו מציק הדבר, ויש להזדרז. עלה וּקפוץ! מה לך להתענות עוד?

אני שב וסוקר את הצוק. לא, לא אוּכל עכשיו לעלות, לא אעצור כוח! אנסה! אך לא, לא כדאי לנסות, לא אוּכל. אין לי כוחות לטפס על הצוק הזה. הה! מפחד אתה מפני המוות! הרי החלטת כבר. החלטיות היכן היא? החלטתי! עוד לא. לא, ממילא לא אוּכל…

והריני נשאר שוכב פרקדן וּמנסה לגרש את המחשבות, הפורצות ועולות בראשי. עוד שלוש שעות עד לחשיכה. אני מתגלגל מצד לצד, מתהפך מגב לבטן וחוזר חלילה.

אגש שוּב לפי הבריכה ואסתכל פנימה. מה יש לך לגשת? הרי ראית כבר! וכי מאמין אתה בנסים?… בנסים – לאו דוקא, אבל אוּלי בכל זאת. וכי מה אפסיד? לכאורה, שטוּת! וכי כיצד יכלוּ עכשיו להופיע מים.

ובכל זאת אני ניגש שוּב לפי הבריכה ומציץ פנימה, והיא ריקה כמקודם!

השעה 18.00: השמש שקעה. זה כבר שתים־עשרה שעות שאני לבדי. אני עובר בשלוש תחנות הצל, שבהן חניתי במשך היום, מרכז את ציוּדי ומכינו להליכה. אחרי שעברתי שלוש מאות מטר אני שוכב לנוח. ליאות כבדה יצוּקה בכל אברי, מין אין־אונים, שטרם נתנסיתי בו.

יהיה כבד… כדאי להשאיר חלק מהציוד כאן – ואוּלי את כוּלו. ואני מתחיל לפרק חלק מהציוּד על מנת להשאירו. אך לא! האני אשאיר ציוד?! ואם אנצל, איך אסתכל בעיני עצמי? איך אעיר פעם למישהוּ – אם אני אשאיר ציוּד? לא, ציוּד אינני משאיר. ידעו נא: אני – גם אם אובד – על ציוּדי ידעתי לשמור עד הסוף!

והחלטה זו מסכה בי מין עוז כזה, שאילוּ ידעתי אנה זרקתי הבוקר את צלוחית הריבה – הייתי חוזר ומוצאה ואורז אותה, לבל יאמרו: כבד היה לי!

אני יוצא מן הערוץ לגדותיו וצופה סביבי. הלילה יורד, ליל־ירח מלא. מדורה אני מחפש. ברור לי, שהחברים ידליקוּ מדורה בלילה, אלא שאמש השאלתי גפרורים לק. ולא החזירם לי.

השעה 20.00: לבדי אני. הדבר ברור. שוּב אין לי לחכות לאיש. בכוחות עצמי עלי להגיע לתל אלמילח והשלב הראשון ברור: לעלות לזואירה. קרירות הערב כה נעימה. שטחתי ילקוּטי למראשותי ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה. כמה זמן ישנתי? הפסדתי בשנתי את שעות־הלילה היקרות. אך לא, השעה רק אחת אחרי חצות. שוּב אני מכונן את השעון, בל יעמוד; מעלה את הילקוּט על הגב ומתחיל לעלות.

ההר לפני – ואני צועד. חלש אני. יש לשבת ולנוח. כבר לנוּח? לא, אסוּר! אני ממשיך. אך אינני יכול עוד. אני יושב לנוח. ושוב קם וממשיך.

וּבשעה 05.00 אני על הזואירה. ארבע שעות ארכה העליה – עליה שבדרך כלל יש לעשותה בשלושים־ארבעים דקות. אני זוכר שלפי המפה עלה השביל כמאתיים מטר, וארכו שנים וחצי ק"מ – ודרך זו בארבע שעות!

סוקר אני במבטי את השביל המתפתל – והנה בור־מים! כן. אני נזכר, גם במפה, באמצע העליה, היה מסוּמן בור־מים – ואני עברתי לידו בלילה מבלי שהרגשתי בו.

מתוך הבור עלו צפרים מספר בציוץ. מים! אני משליך את ילקוטי מעלי, תופס את המימיות ופחית־השאיבה ורץ למטה. דומה: כוחות גנוזים ניעורו בי. העייפות – כלא היתה. מים! – והנה אני ליד הבור, נופל על פני ומסתכל פנימה – והבור ריק! כל הכוחות שפרצוּ מקרבי חזרו ונסוּ. ואני שוכב לנוח.

השעה 06.30: ושוב אני למעלה. לפני חצר גדורה אבנים ובתוכה חורבות־צריפים. אני שוכב בצל־הגדר וצופה לכביש המשתרע לפני. לא. במשך היום לא אוכל ללכת מכאן. אצטרך לחכות ללילה!

ובשעה 07.00 מתחילה השמש לעלות. האויר מתחמם. אני מחליט שעלי לאכול משהו, ולא – יכלו כוחותי. זכורני שהאלתית יש בה הרבה מיץ, אמנם – מלוּח הוא, אבל בכל זאת מיץ. רטיבות! בעזרת אבנים אני שובר את הקופסה, והמיץ נשפך לצלחת, שהוכנה קודם. אני מעלה את הצלחת לשפתי – לא! הרי זה אי־אפשר לשתות. השפתיים נצרבות והמיץ משאיר מליחוּת מצמיאה. אני מוציא ביצה שלוּקה, אוכל את החלבון (את החלמון היבש והמצמיא השלכתי). טעם המליחות טרם פג. אני בודק את קלחי־הגזר שברשותי: התיבשוּ כליל. אני שוברם ואוכל את הליבה בה נשמרה רטיבות־מה. אכלתי כך שלושה קלחים. הצלחתי לסלק לפחות את מליחוּת האלתית.

והשמש עולה ועולה. בעוד שעה־שעתיים אשאר כאן בלא צל. אני עובר בחורבות למצוא מקום־צל. והרי ארבעה כלונסאות תקועים וביניהם רצפת־ביטון שלמה – זכר לצריף שעמד כאן! אני קושר את שמיכתי בקצותיה לארבעת הכלונסאות – והרי סוכת־צל.

השעה 08.00: אני שוכב בסוכתי. רוח־מזרח נושבת. כמה נעימה לי הרוח. צדקו האומרים שבמדבר חשובה הרוח מהצל! עוד עשר שעות עלי לשהות כאן – עד הערב!

השעה 08.30: נרגעה הרוח. חם. הפה כה יבש! אני עוזב את הסככה ועובר לצל־הגדר. נדבק אני לאבנים הקרירות. הוי, מי יתנני כמותך! אני מוציא אבנים מספר מתוך הגדר ומכניס את הראש לתוך החור. כמה קריר, כמה טוב!

הלא הגדר יכולה להתמוטט עליך! – אך לא אכפת לי. העיקר – שככה טוב כאן!

השעה 09.30: השמש מוסיפה לעלות. התחממו האבנים. אני חוזר לסככה.

השעה 10.00: מה נפלא המראה מכאן. אני מנסה להשקיע עצמי בחקירת־הנוף. כל חלקו הדרומי של מדבר־יהודה פרוש לרגלי. אלו ההרים והגאיות, הנאדרים בשממותם, הנפלאים בצורותיהם. הנה הר־סדום! ושם – אולי שם המכתש? ים המלח? והרי עבר־הירדן, הסוגרים עליו כחומה בצוּרה. כל זה מתמזג לשלמוּת אחת של יופי!

מוציא אני את השעון, אך בטרם אני מסתכל בו הנני מנסה לנחש כמה שעות נשארו עוד עד הלילה: שבע או שמונה? השעה 10.30: עוד שבע שעות וחצי!

השעה 11.00: כמה יבש בפה! אני מנסה להפעיל את הגרון לבליעה, התנועה נעצרת באמצעיתה. אני חוזר ומנסה – אינני מצליח. הושט סתום במשהו. לפתע אני מתמלא חרדה: לבלוע, לבלוע, לבלוע – ויהי מה!

בטירוף תוקע אני את ידי לגרון ומתחיל לקרצף. אני מוציא מין דבק ובו חתיכות גזר ומלפפון. מנסה אני להוציא רוק – ואיננו! אני ממשיך לקרצף – והנה דם! אני מנסה לבלוע. נוקה הוֵשט והוקל לי. אני נושם דרך האף. ושוּב ריח־המוות! אני שולח אצבעותי לנחיריים ומתחיל לגרד פנימה. האף מתנקה – אך הריח נשאר. אני ממשיך ביתר עוז – והנה דם יוצא מן האף. אני ממשיך – הריח פג.

יגע אני משתטח על גבי.

מה ההיסטריקה שתקפה אותי? עלי לדעת לשמור על עצמי. ולא – מה עוד עלול לקרות?

עוד שבע שעות נשארו עד שקיעת־החמה!

השעה 12.00: לפני כחודש הגיע הנה חבר שלי על אופנוע. אולי יגיעו הנה טיילים גם היום? שטוּיות, איש לא יגיע! אני מנסה להעלות בזכרוני שירים, שידעתי על־פה. בראשי עולה שירו של ש. שלום – נדמה לי, לזכרו של מנחם פרובר: “חשל, חשֵל קורנס, הכאב חשֵל…” והלאה? איני זוכר. כן, כן, הלאה: “בחורֶש בני, לואט אלון: מוּטב המוות מקלון…” השורה האחרונה חוזרת אצלי. אלי, האומנם השתגעתי? ואוּלי אין זה בכלל באותו שיר? אני מנסה להשתחרר מזה. “בחורש, בני”… – וזה חוזר. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. “מוטב המוות מקלון”… האומנם על שוּם שהמוות בשורה זו איני יכול להשתחרר ממנהּ? השלמתי, יהי כך. והריני חוזר וחוזר לעצמי: “בחורש, בני, לואט אלון: מוטב המות מקלון”…

השעה 13.00: אני מרגיש שוּב שהוֵשט נסתם, אבל אינני מנסה לבלוע. ברור לי שכל נסיון כזה, שלא יצליח, יגרור אחריו את ההתפרקות ההיסטרית הקודמת. משהו מגרה אותי דוקא לבלוע – לא, לא ארשה! זה עבר. הרוּח גוברת.

השעה 14.00: הרוח גוברת. היא מניפה את האוהל מעלה ומטה. מה טוב, שיש כאן רוח. השמיכה עולה ויורדת עם הרוח, ואני מתפתל כל הזמן לפי תנודותיה, כדי שאשב בצל. רק לא לגלות את הראש והעורף! רק לא את הראש והעורף!

זה חמש שעות שאני שוכב מבלי לקום. היש לי עדיין כוח לקום? אני זוחל מחוץ לסככה. חם! השמש מכה על הראש. אני מזדקף ועומד. אני צועד. אני צועק – קולי נשמע! אני חי! במהירות חוזר אני וזוחל מעודָד למאורתי.

השעה 16.30: השמים מתכסים עננים. אלי, האומנם ירד גשם? יש בי מין דחיפה פנימית להתפלל לאלוהים לגשם! להתפלל? וכי מאמין אני?… לא אשתטה בעיני עצמי. אוּלם עכשיו הבינותי יסודה של האמונה מהו: “מן המצר קראתי יה”. מן המצר. כשאדם מאבד שליטה על גורלו, כשהוא מרגיש את עצמו אין־אונים – טוב לו לדעת שיש מישהו חזק יותר, שיכול לשנות כל תנאי מיסודו, שהוא עומד לצדו. לוּ הייתי מאמין – היה לי עכשיו קל יותר.

השעה 17.00: טיפות־גשם! אני מפרק את הסככה ומקפל את השמיכה לתוך הילקוט, לבל תספוג רטיבות ותכביד על הליכתי אחר כך. אני מוציא החוצה את כל קופסות־הפח שלי, כדי שתתמלאנה מים.

גשם! מטר סוחף! עומד אני בגשם ונרטב להנאתי. כמה זה נפלא! מה נפלאים המים! רדו, רדו! ביתר שאת! ביתר עוז! רעמים! מה נעים צלצוּלם לאוזן!…

והנה נחלש הגשם. פסק. אני אוסף את המים מהכלים השונים. אספתי כדי חצי כוס מים. לשתות איני רוצה, איני צמא עוד, רק בפה עומד טעם רע. אני שוטף את הפה – והריני רענן לגמרי.

השעה 18.00: שלום ראש זואירה! אני יוצא בכביש לתל־אלמילח. הדרך – עשרים וחמשה ק"מ. במשך הלילה בודאי שאגיע!

השעה 18.15: מסמר הזדקר מתוך הנעל השמאלית. שב והוצא את המסמר!…

לא, זו העייפות הנאחזת במסמר. אם אשב – הרי יקשה עלי פי כמה לקום. יש להמשיך, להמשיך!

ואני צולע וממשיך.

השעה 19.15: זה למעלה משעה שאני הולך. ישבתי לנוח. חולץ אני את הנעל השמאלית ועוקר את המסמר. אני חוזר ונועל את הנעל, משתטח פרקדן ושם את הילקוט למראשותי. אני מתנמנם.

לפתע התנערתי. קול צעדים על הכביש מרחוק. בזריזות אני מתיר את השעון ומכניסו לנעל כשכוּלי דרוּך לקראת הבאים.

אני מקשיב. זוג אחד של רגלים צועד קצובות, לא כדרך הליכת הערבים. הצעדים מתקרבים. מסתמנת דמותו של ק' – אחד מארבעת חברי לטיול. וערבי לידו.

“ק'!” מתמלטת הקריאה מפּי.

“האתה הוא?!” – באה התשובה, ושאלה, תמיהה ושמחה מעורבות בה יחד.

הוא ניגש אלי בקפיצה, מתיר את המימיה שלו, מגיש לפי ופוקד:

“שתה! ראשית כל, שתה! מלה אל תוציא מפיך, שתה!”

וכן תמה פרשת היותי לבדי במדבר.