אתמול פגשתי ברחובה של תל־אביב, את אלי…
יש לשער ששמה לא יאמר לכם מאומה. מעפילה היא, מליטא, וּמדברת עברית צחה. שקטה וחזקה ברוּחה. כשנפרדנוּ, הוספתי להרהר בקורותיה – שלה ושל יתר חברותיה וחבריה הרבים…
*
היה זה מחנה־אהלים קבוע בין שורות־גפנים והימים ימי־חורף בראשיתם. מאתיים האיש שהיו במחנה חיכו בכליון־עינים לאניה, שטרם יכלה לקחתם. בלילות היינוּ יושבים בחברותא ושרים שירים, ישנים גם חדשים: שירי־עבר באידיש ושירי־עתיד בעברית. היינו מבלים את זמננו במשחק, בקריאה וּבשיפוּר־המחנה. היא היתה שואלת, וחוזרת ושואלת אותי: מתי? אימתי? אמרתי לה: ראי, שבע נפול – ושבע נקום! גם אם נאכל מרק תפוחי־אדמה במשך חדשים רצוּפים, נסוע נסע בסופו של דבר – ויהי מה! צחקה עמי אך רטנה בעגמוּמית: אי אפשר לחכות עוד… ואז אמרתי אני: כדי שלא תהיי האחרונה, אסור לנו להחפז. בחפזון – כשלון!… נכנעה אך לא נתרצתה… וּלאחר ימים מספר קבלנוּ הוראה להתקין עצמנו לדרך למחרת הערב. מקום־הפגישה סוּמן ברוּרות ואת הדרך אל החוף ידענוּ היטב. לעת הצהרים, כשהכינונוּ גשר ארוך מלוּחות עבים וחישלנוּהוּ בפסי־ברזל, נצטופפו כולם סביבנו ומלאו חדוה עצומה. בבת אחת נתפרקה מתיחוּת הצפיה וּדריכוּתה.
החילוּנו אורזים ילקוּטים, כותבים מכתבי־פרידה ומתרוצצים מתוך התרגשות סתם. דומה היה עלי, שהנה הנה יקומו וירוצו לקראת הים, ששאונו נשמע מרחוק.
נערים נלהבים צרחוּ: “אח, נקפוץ לסיפּוּן גם בלי גשר.”
נשים וגברים קשישים בדקו את עובי־הלוחות בדיקה מעולה והעריכוּ את חזקן. הנערות הסתרקוּ, כשניצוץ של משוּבה מבליח בעיניהן…
כשהחשיך עמדו כל מאתים האיש שוּרות־שוּרות וקבוּצות־קבוּצות, כשהילקוּּטים מוּנחים לרגליהם. המכוניות הגדולות נגשוּ אחת אחת ובתוך השקט המוחלט נשמעה פקוּדה:
“קבוּצה א' – לעלות. קבוּצה ב' – היכון!”
ושוב:
"קבוּצה ב' – לעלות! קבוּצה ג' – היכון! "
מכונית שנתמלאה זזה, ואחרת באה תחתיה. לאחר ארבעים רגע היתה השיירה כוּלה מוּכנה לזוז. כיסוּייהם של ארגזי־המכוניות היו צמוּדים וסגוּרים. המחנה דמם בריקנוּתו: מיטות עירומות, קרעי־מכתבים, בלויי־בגדים וקופסאות־שימורים. הכל היה אומר: “לך. היום אל ארץ חדשה אתה עובר!”
לקול הוראה חרישית זז המסע. אבק הדרך הקיצית התאבך. פנסי־המכוניות התיזו את אורם על איזה שדה חשוף, על גפן מלבלבת, או על קטע של כפר וחצרותיו. הים הלך וקרב. את שאונו שמענו יפה: ערב היה לאוזן. באופק, בין שחור־המים ואפלת־הרקיע נתחבט צל שחור וקדורני. כעין כוכב היה מהבהב והולך, מנצנץ וגדל. זה היה הפּנס התלוּי על תרנה של האניה.
הגענו לחוף והעמדנו את המכוניות בצפיפות. אז אותתו לספינה שהחלה מתקרבת אלינו במהירות. אני ניגשתי אליה, כשישבה סמוך לכיסוי, והראיתי לה את הצל המתקרב ואת הכוכב הקורץ. אלי היתה רצינית, שקטה וחזקה ברוחה. רק עיניה נוצצו מדמעות שלא מרצון.
העברנו את הגשר לעבר הסלע המזדקר בים. כן הכינונו את מצרכי המזון ואת התכשירים הדרושים לספינה, המפליגה בדד בים. סירה קלה יצאה לקראתה ואנוּ חיכינוּ בסבלנוּת על החוף, בצפותנו לתמרוניה של הספינה הקטנה. שלוש שעות ארכה מלחמת הספינה בטרשי־החוף ובסלעים של קרקע־הים, אך הפעם נוצחנו אנחנו. כשאתא בוקר התברר כי הספינה לא תוכל לגשת אל החוף. בדממה ובמהירות החזרנו את הכל למקומו, וחזרנו בעל כרחנו למחנה.
האנשים חשוּ דכדוּך ועייפוּת שאינם פרי לילה אחד, אלא של שנים, שנים… כולם חזרו לאהלים, וכשהאיר השחר שכבו במיטותיהם עטופי אלם ותוגה.
*
לאחר שבוּע ימים נסעו המאתים בשלושה קרונות־מסע – ברכבת ההולכת צפונה. שלושה לילות נמשך המסע. הרכבת רצה וחלפה, בצפירות ממושכות, על פני מסילות רחבות וארוכות, תחנות, ערים, כפרים, מנהרות ועיקולים. ובלילה השלישי הגענו למחוז־חפצנו. שוב הלכנו ברגל, בדממת־הליל, שורות־שורות… הילקוטים על השכם ובלב שמחה… שוב התקרבנו אל החוף. רצינו לשיר – אך אסור היה. רצינו לצעוק – אך התביישנו. ואלי – היא הדביקה אותי ולחשה: “ועכשיו – ודאי שכן?” רציתי להחזיר לה דבר־הלצה, אך אמרתי בכובד־ראש: “תמיד – כן!” למחרת, בחצות הליל, עמדנו כולנו על החוף השומם. מרחוק קרצו אורות־הכפר. מנגד זעף וחמר הים. במרחק מה מן החוף נסתמנה ברורות הספינה המתנודדת. אורו הרופס של הפנס היה מנצנץ מעל לתורן ועיני כל היוּ נשׂוּאות אליו.
סירה רחבה וּגדולה העבירתם, קבוּצות־קבוּצות, אל אותו עיגול־האור. קבוצות־קבוצות היו מטפסים בסולמות החבלים אל סיפון־האניה, ומשם למטה – לאולמות התַּת־סיפוניים. כל אחד פנה לערסל המיוּעד לו.
עם הקבוּצה האחרונה עלינוּ גם אנוּ להיפרד מהם. בעיניהם זעקה החדוה וּפיהם רטט מהתרגשוּת.
הספינה זעה, והים געש בחימה. המלווה פקד עלינוּ בעצבנוּת לרדת: צריך לזוּז, לכל הרוּחות! אמרנוּ: “להתראות בארץ־ישראל” וירדנו לסירה. הסירה נעה אל החוף בעצלתיים. הדלקנוּ סיגריה והבטנוּ אל אותו כוכב־תרנים שהלך והתרחק – מזרחה…
*
…ואתמול פגשתי את אלי – ברחובה של תל־אביב.
הגזים המדמיעים צרבו את עיניה ומכת־רובה הפילה אותה לארץ. היא נפטרה כבר מבית־החולים וסיימה את פרשת עתלית. עכשיו היא עובדת רובו של היום, ולפנות ערב היא יוצאת לטייל ועיניה לא תדענה שבעה. שקטה ורצינית היא, אך עיניה צוחקות במשובה והיא אמרה לי: גם כאן אני אוכלת מרק־בוּלבוּסים – אך טוב הוּא לאין־ערוך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.