יוסי פקח עיניו. הרוח שהחל לסעור בתחילת־הערב הרעיד את יריעות־האוהל, והן היו נמתחות וקרבות זו לזו כאילו ביקשוּ להיסתר זו בחוּבה של זו מחמתו של הרוּח; לפתע היה חודר פנימה פרץ־רוח והאוהל היה מתנפח ומתכדר, דומה והנה עוד מעט ויעוף, וחוזר חלילה. כיסה יוסי את פניו בשׂמיכה, הרים את רגליו וקיפלה תחתיהן, הסתובב על צידו וניסה להירדם שוב ולא הצליח. טפיחות־היריעות החוזרות ונשנות, משב הרוּח הזועף וּמשק גלי־הים לא הניחוּ לו לישון. הוא פנה וגבו אל יריעת־האוהל והנה הרגיש שהוא שוכב על ידו של אבי, שנשמטה לו מעל חזהו והיתה מונחת על שמיכת־המצע המשותפת. מיהר יוסי לשוב למצבו הקודם אך אבי כבר ניעור. שכב אבי רגע קט בעינים פקוּחות כמנסה לדעת מה העירהו פתאום, הביט ביריעות המרתתות והרגיש בתזוזתו של יוסי.
“יוסי, הישן אתה?”
“לא, אבי. התעוררתי וקשה לי להירדם שוּב.”
“אף אני כך. נסה להירדם. ננסה יחד.”
סבבו השניים איש איש לעברו, התעטפו בשמיכותיהם וניסוּ להירדם. אבי “הפסיכולוג” צייר בדמיונו עיגוּל גדול והחל ממשיך אותו בצורה לוליינית פנימה וכן הלך והקטין את היקפו. “משתגיעוּ לנקוּדת־המרכז, תירדמוּ”, היה פוסק לחבריו. משניסוּ ולא הצליחוּ, היה טוען כנגד הצוּרה שבה ביצעו את הנסיון, שלא התרכזו דיים, וחשבו בלי הפסק שהנסיון לא יצליח. “האוטוסוּגסטיה מפריעה אתכם,” היה גומר. ואולם משניסה הוא עצמו שיטה זו ולא הצליח להירדם, היה תמה על כך. “האף אני נתון להשפעות האוטוסוגסטיה?” הרהר לעצמו.
“אבי, ההגעת לנקודה?” שאל יוסי בצחוק כבוש ומתגרה.
“לא! אני עדיין ער,” השיב אבי. “הגעתי לנקוּדה והנה מתחיל להתפתח לוליין חדש, מן המרכז – חוצה. אני חושב שלא אירדם עוד. וכעת, אחרי שאמרתי כן, יקשה עלי עוד יותר.”
“נוח לישון עם פסיכולוגיה?”
“עזוב שטוּיות, יוסי!”
השיחה שהחלה בלחש גברה והלכה. אבי הגן בעוז על שיטתו מפני התקפותיו של יוסי על הפסיכולוגיה ועל מחלות־הרוח האחרות למיניהן.
“לו ידעו כולם פסיכולוגיה היה העולם טוב יותר. כל הרע נוצר על ידי שגיאות בחינוּך”
“מענין לראות איזה גאון יצמח מבנך! יחונך על ברכי הפסיכולוגיה, ישתה חלב באוטוסוּגסטיה, וינוּח במיטתו על כתבי פרויד, אדלר, יונג ומי עוד אתה מזכיר בחטיפה אחת עמם?”
ראובן התעורר לצחוקו של אבי.
“כל מה שחסר לכם הוא להעיר את ה’ברווזיה',” רטן. “ואז לא תוכל לעצום עין כל הלילה! לכו וצחקו לכם בחוץ כאוות־נפשכם!”
“אתה לך לישון בחוץ!” גנח יוסי בין גלי־הצחוק. ולמה לא? – חשב לעצמו כשנרגע.
“למה לא?” אמר יוסי. קם ועשה. פלש לתוך מגפיו של יצחק, עטה את השמיכה על כתפיו, דרך “שלא בכוונה” על רגליהם של אבי וראובן ופרח מן האוהל. אבי הרהר מעט קט ומיד קם וקפץ אחרי יוסי.
“באתי לעזור לך ללכת. ‘תרנים’ כמוך לא נבנוּ כדי לעמוד ברוח זו. בוא ונלך לשפת הים!” – אמר כשהוא מנער את השמיכה שהרוח השמיט מכתפיו. ירח חיוור האיר והסתתר בין קרעי־עננים. אור וחושך שימשו בערבוביה.
הם עלו מן הבקעה הקטנה, שבה שכנוּ האוהלים, אל שיא “דיונת התעופה” שמעליה אפשר היה להחליק עד תחתיתה בתנופה שיש בכוחה לעקור אוהל ולפגוע בשני. משהבחינו בים החלו לרוץ לקראתו. הים סער וגליו התגלגלו ברעש ובשאון. גלים זועפים ושחורים התחרוּ במירוץ אל הגבעה שעליה עמדו השניים אלא שכוחם נשבר בדרך והם הלכו וקטנו עד שהתחילו מלחכים בעדינות את מרגלות־הגבעה. הרעים הסתכלוּ דוממים במשחק־הגלים.
“אבי!” קרא יוסי לפתע. אבי נשׂא ראשו וּבו ברגע ראה נצנוץ חיוור של פנס בים מימינם. האור כבה ואחר נצנץ שוב. “מאותתים!”
“ש־ר… ש־ר… ש־ר. כבה שוּב. מה פירוּש?”
“אוּלי לא בעברית. אך גם באנגלית אין כל מוּבן לזה.”
“דייגים מחליפים ביניהם סימנים מוּסכמים.”:
“בלילה כזה אין יוצאים לדוג. הרשתות תיקרענה על ידי הגלים. אולי סירת־משטרה…”
הרעיון הבריק פתע בשניהם: מעפילים!
“ארוץ להביא פנס!” קרא יוסי והחל מדדה ב“שני עמודי הטלגרף” שלו במורד הדיונה ושוב עולה בשפולי הבאה. שם התעכב פתאום, כי אחרי הרגלים התחיל המוח לפעול – וחזר.
“אסור! נראה שהם נדברוּ שיפגשו אותם כאן. ואם אאותֵת, עלוּל אני להתעות אותם.”
הספינה אותתה שוב: ע, ע, ע. האור נראה קרוב יותר. מתוך האפלה נדמה להם שכאן על הרקע הכהה של הים גוּש שחור הבולט מוּל שמים בהירים יותר. כוכבים נצנצוּ מבין קרעי־העננים הטסים וחולפים. ברור היה: הספינה הולכת וקרבה לחוף.
אבי כאילו התעורר פתע.
“הם בודאי יעגנוּ. רוץ לקרוא לכל המחנה. יביאו מוטות וחבלים, פנסים…” קרא אחרי יוסי שגלש שוּב במורד ורץ בין הדיונות. – “גם עזרה ראשונה ובגדים!”
כעבור דקות מספר התאסף כל המחנה הקטן על הגבעה כשהוא עמוס היטב וצפו בספינה המתקרבת לחוף. הספינה חדלה לאותת.
“נרוץ לקראתם!”
פרצו הנערים ורצו; והנערות, שהגיעו בו ברגע למקום, חדלות־נשימה – אחריהם.
פתאום נעצרה כל החבורה. כמתוך האדמה צמח לפניהם בחור צעיר.
“מי אתם,?” שאל.
"צופים. ממחנה כאן בין הגבעות. רצנו לעזור… אם יש בנוּ צורך – " הוסיף אלי, ראש הקבוּצה, בהיסוּס־מה.
הצעיר סקר אותם במבטו ואחר הסתכל בספינה המתקרבת, הציץ בשעונו, שתק והרהר. בצפיה מתוּחה ננעצוּ ארבעה עשר זוּגות עינים בעיניו של הצעיר בהרימו שוּב את ראשו. הוּא חזר וסקר את כוּלם ואת הסביבה ואמר:
“טוב. בואוּ עמי – וּבשקט.” הוא נפנה מהם, ניגש לשיח קרוב, נטל משם ילקוט גב וניגש עמם לחוף. אז הוציא פנס ואותת משהו לעבר הספינה שהשחירה מולם בים הזועף. באה תשובה מן הספינה. שקשוק־שלשלת נשמע ומשהו גלש מחרטום־הספינה ונתקע בקרקע־הים.
“הספינה היתה צריכה להגיע צפונה מזה, והסערה טלטלה אותה עד כאן. השתדלוּ לעשות עבודה טובה עד שתגיע העזרה לכאן. חבּרוּ כל חבליכם. חבל כפוּל אני צריך.”
הצופים חייכו זה אל זה. אלי צעד קדימה ופקד:
“אחת!”
הקבוצות הסתדרו בשני טורים, פנים אל פנים.
“שתים!”
כל אחד מסר קצה־חבל לשכנו לימינו וקיבל קצה־חבלו של זה משמאל.
“שלוש!”
החבלים נקשרו זה אל זה. האחרונים רצו ומתחו אותם. החבלים קורבו זה לזה ונקשרוּ זה אל זה ביותרות־הקשרים.
“הספקתי לספור במהירוּת עד שבעים,” קראה רות. “יותר טוב מבתחרוּת האחרונה.”
הצעיר קשר את החבל למתניו.
“החזיקו בו היטב ותנו לי להתקדם. נשתדל לעזור להם לרדת.”
“הם ירדו כאן? ועתה?” שאלה יהודית.
השאלה נשארה תלוּיה באויר ללא תשוּבה. יהוּדית, רוּת ורחל קפצו ממקומן והחלו לרוץ בכיוון למחנה.
בינתים התקדמוּ הנערים כשהחבל בידם, ולפניהם, בקצה־החבל, התקדם הבחור הצעיר. משנמתח החבל כולו והנערים הגיעו כבר למים היססו רגע. אך החבל עצמו כאילו תבע ומשך. דוממים נכנסו הנערים הימה בנעליהם. המים היו קרים מאד. נרעדו “הראמים” במקצת מצינתם, אך הוסיפו להתקדם כשהחבל הדוק היטב בידיהם. אבי, שהלך ראשון, הידק את שיניו ואגרופיו והחזיק בחבל. מפעם לפעם היה החבל נמתח לאט לאט, ולפתע התרפה בידיהם. על פי רעידות אלה הבינו שהצעיר האלמוני כבר שוחה ואינו מהלך עוד. אין זאת – חשבוּ בלבם – כי כוח רב לו אם הוּא יכול להתגבר על מפץ גלים אלה ולחתור לספינה.
בהתנשאם הגיעו הגלים עד לחזה ובשפלם עד מתחת לברכים. כל כמה שנכנסוּ יותר למים כן נדמה להם שהסחיבות בקצה־החבל חזקוּ יותר ויותר, וכן הידקוּ הצופים את ידיהם סביבו. אין להרפות מהחבל מצד אחד ואין לעכב את התקדמוּתו מצד שני – רעיון יחיד זה מילא את לבב כולם. חיי־אדם תלויים, ממש תלויים, בקצהו השני של החבל הזה!
ההגיע כבר לאניה? מה מרחקו ממנה? הנערים כאילוּ הרגישו בדופק הלב ההולם בקצה השני של החבל. דומה כאילו גם לבבם דפק שם, יחד עם הצעיר הנאבק בגלים השחורים והמאיימים. הם הרגישו ברגע שהוא התכונן לצלול בגל קרב וכיווצו את אגרופיהם יותר. מֵי־השפל כבר הגיעו לחזותיהם והם נאלצוּ לקפוץ כדי להישאר מעל הגלים שעברוּם זה אחר זה.
אין להרפות. אין להרפות. הוּא בודאי קרוב לספינה; הוּא בודאי מגיע; עוד קצת; ואף אם יגיעוּ המים עד הצואר וּלמעלה מזה! – ולפתע הרגישוּ כוּלם שהגיע. הנה הוּא מזנק אל כבל־העוגן, הנה… הנה…
“הגיע!!” פרצה קריאת־רווחה מפיהם. השרירים נתרפוּ במקצת. התרוממה יד כדי לשפשף את העינים הבוערות במלח מי־הים. אך היד השניה עודנה מחזיקה בחבל.
“תפוס!” קרא אלי קריאת־אזהרה – אך מאוחר מדי. הפעם לא היה זה טלטולו של אדם אחד שבו היו צריכים לעצור. טלטולה של הספינה בגל שהרים את חרטומה היה חזק מדי בשבילם. החבל נשמט מידיהם ובתוך הגל שהתנשא עליהם נעלם אבי, כשהחבל כרוך סביב ידיו.
בתחושה פנימית תפסו הנערים זה בזה, וכשהגל ירד עליהם מלמעלה והרים את הקבוצה הקטנה כולה נמצא שהוא גרף אותה וקירב אותה כמה צעדים לחוף.
שם התנודדו וקמו ומחו את פניהם, – וחשוּ כי אבי איננוּ בתוכם.
“אבי! אבי! אבי! א־ב-י!!”
הים הוסיף להתגלגל כמקודם. על הספינה ניכרה תכונה רבה. רק המולת־הים נשמעה.
הנערים התפזרו לאורך־החוף וקראו בקול. הנערות הצטרפו. אלי קפץ אל ילקוט־הגב של הצעיר האלמוני ובפנסו אותת לאניה.
– – – ברגע הראשון נתבלבל אבי ולא הבין מה קרה. הוא החזיק בחבל בכל כוחו, רצה לצעוק, אך פיו נתמלא מים. הוּא הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא נישא ומטולטל בידי הגל. החבל נמתח ואבי הבין שהפעם חייו הם התלויים בקצה זה של החבל. החזיק אבי בכל כוחו, אף על פי שריאתו הלכה ונתמלאה מים. הוא לא יכול לפקוח עיניו. מה שהוא הכביד על חזהו מבפנים. נשימתו נעשתה קטועה ומהירה; היא הלכה וכבדה עליו. קשה היה לו לפלוט מה שנשם. עיגולים החלו לרצד לפני עיניו ופתע הרגיש שידיו נמתחו, החבל חתך בהן והכרתו נסתתרה…
משתפסו על הספינה את איתותו של אלי העלו מיד את העוגן. אלי רגז על כך – האם לא הבינו מה שאותתי או שאינם שמים לב? מהספינה ענו: קשרתי את חבלכם לכבל־העוגן. יתכן שהוא קשור בו עדיין… כאן החל אורו של הפנס לרצד, אותת משהו לא ברורות וכבה. –
יש! רטוב וחי! – קרץ הפנס בצהלה.
אני חוזר עם חבל מהספינה. היוּ מוכנים לפגוש אותי. – נמשך האיתות. העוגן ירד שוב, הפעם קרוב יותר. הנערים והנערות סידרו שרשרת וציפו מתוחים. כעבור כמה דקות ראוהו לפניהם. הראשון תפס בו והשרשרת החלה לרוץ אל החוף. אל מתניו היה קשור חבל עבה.
“מתחו אותו היטב. עוד מעט יתחילו להחליק בו!” פלט בחיוך כשהוא רוקק מים ומנער את ראשו, אך פתאום עצר, ניסה לתפוס באחד מהם ונפל לארץ כשידיו מגששות באויר.
הבנות מיהרו להשכיבו על בטנו והחלו ליצור לו נשימה מלאכותית. הבנים תקעו את המוטות לכל ארכם בחול, משכו בחבל ומשראו שנשאר סרח עודף רב חתכו אותו ויצרו בעזרתו מעגן חזק מכל המוטות שבידם. הם כרכו את החבל סביבו, יצרו בלוק־נהגים ומתחו בכל כוחם. משלא יכלו למתוח עוד ועמדו לקשור, פרח החבל בקול שריקה וגרר אחדים מהם עמו. הספינה חזרה עם הגל החוזר.
“אין תועלת למתוח! נקשור כך!”
קשרוּ והוסיפוּ את משקל־גוּפם. משנמתח החבל שוב, הרגישו רעד מוזר ורשרוש. מישהו החליק במהירות ואחר החל מטפס על החבל. משהגיע קרוב למים, קפץ ועלה אליהם בריצה מהים. ושוב נשמע רשרוש מוזר ורעד עבר בחבל. בחור שני צנח מהספינה והחליק בחבל. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. האחרון הביא עמו חבל דק יותר והם החלו מושכים בו במתינות ומעפילים מכל הגילים והמינים החלו עד מהרה לרדת בעזרת קשר־הצלה כפול.
הירידה לחוף החלה. מן הגבעה הסמוכה גלשו יהודית, רות ורחל כשהן נושאות שני דליים מלאים, וילקוטי־גב על גבן.
“הרי תה חם… ולחם… לא הספקנו לחתוך ולמרוח, אך יש צלוחית ריבה.”
מצד הדיונות נשמעו צעדי אנשים נחפזים. העזרה הגיעה. טרקטורים החלו לטעון חפצים ובני־אדם.
*
“מחר יוכל לחזור אליכם, אם יחפּוץ,” אָמר הרופא בבית־החולים הקטן של הקיבוץ, לקבוצת־הצופים שבאה לבקר את אבי ואמנון ששכבו סמוכים זה לזה ונחו מהרפתקאות תחילת־השבוע.
“אם תהיה ילד טוב, תחזור מחר למחנה,” העיר הרופא בבת־צחוק טובה לאבי, ופנה ללכת.
“תסלח לי רגע, חבר!”
הרופא נעצר.
“תסלח לי על שאלתי, אבל זה מענין אותי מאוד: האם עלולה ידיעת־פסיכולוגיה לעזור בתיקון העולם?”
סוף־שאלתו נבלע בצחוק כל החבריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.