חָרִישׁ    🔗

השמים כחולים. רוח שקט נושב לו, רוח אשר גשם לא יבוא אחריו.

שמש נמוכה, גדולה, הביטה בעיני־הנאה על העמק ומחתה מעליו רסיסי־טל נוצצים. מרחוק הוריקו שדות שעורה שנבטה וּמנגד שדות־חיטה אשר צבעם צהבהב, תינוקי, שיש בו מירק בגרות ומזהב שבלים גם יחד.

הכרמל רבץ לו כרגיל רבץ אדירים, כשראשו משקיף על פני העמק ולים הנרחב. שולבו זרועותיו אדירות למול חזהו, הואר עורו הנוצץ, מנומר סלעים ושיחים, באור שמש שנגחתהו בקרניה העיקשות, וּבין גבעות צלעותיו ירדו רצוּעות צל.

וּבשדות – רבים החורשים, וגם אני בתוכם. נטו גֵוָם הסוּסים וּבצעד מתוּן וּמתוך אימוּץ השרירים צעדוּ, הישירוּ התלם והרחיבו המענית.

קהל עפרונים, אשר לא הרגשתי בהם קודם, התריעו בקול פחדים, הנמיכו עוף ונעלמו שוב בין תלמים שחורים, תוך הרכנת־ראש וכיווץ־אברים. כזרים חשבו עצמם בשדות־ארצנו, כאילו לא ביתם הוא, וקבוצות־קבוצות התקבצו, למען ימעט פּחדם.

נחליאלים פוחזים, לבושי סינרים שחורים, קפצו והיו חוטפים כל יתוש וצרצר מבוהל, כי ביתם שודד ונחרב מסכין־המחרשה או תחת פרסת־סוס, ופיהם לא פסק מהשמיע קול ציוץ עליז ומקוטע.

כיסתה הזעה גב־סוסַי ומבין רגליהם עלה הקצף. ולמרות עייפוּתם, מוסיף אני לגעור בהם ולזרזם וגם את שוטי איני חושׂך מהם, כי עוד רבה העבודה. ומי יודע אם לא ידביקנו הגשם?

והנה עלתה ותתרחק השמש, ובשולי העמק, בעצלתיים, נהרו אדים, אדים ירוקים, וגרפו אתם גגות מאדימים וחורשים בשדות. ומרגלי ההרים השקיפו אלונים גדולי קומה ובד, וּלמראה העמק, אשר שונה לבוּשו, קמטוּ פניהם, חוָרוּ…

טבת, תש"ג

 

נִחוּמִים    🔗

אהבתיך, ארצי, בפרא־נופך.

אהבתיך, בדהור בך אביב סעור־חיים־וּפריחה, ובדרוך בך קיץ שזוף־פנים וזעום־מבט, ובכפו הגרומה יקמוץ את הבר.

אהבתיך בנפול בך סתיו מעוך, מאובק וצמא, בחרפך המרווה, המחדש והמחייה.

שבט, תש"ד.

 

רֵעַי    🔗

שלשה רעים לי, אהבתים מכל: סוסַי הם. יחדיו נפלח פה אדמות ויחדיו נאכל מתנוּבת הארץ.

אך אחד בהם הוא גבה־קומה, ארוך־שוק וגבה־חזה, צבעו אדום־בהיר, ורצועה לבנה לו שתקשט מצחו ותרד ותכסה גם חטמו הורוד; רעמה רכה וארוכה לצוארו הרם, וּמארבע רגליו – לבנות קרסול הן שתים. ועינים לו גדולות וּמבטן רך וטוב. מצעדו הוא קל ורכה דהרתו, אולם רוב מרץ טמון בה.

ובימים תזרח בם שמש חורף ורוח מפיחה גלים־גלים רכים, בקמה הצעירה – וחדרה גם בו רוּח זאת וסיערה את לבבי בעוז ואת נפשי ואת כולי. ואחבוש לי את סוסי זה וחמקנו יחד מישוב ומאדם – אל השדות. והבין לי אז סוסי. שנינו, שכורי־רוח, נתהולל ונשתולל, נרדוף ונחצה גלי־קמה עד אם ייעף סוסי – ורותה נפשי…

אדר א', תש"ג

 

וְכַנְפֵי הַיָּמִים    🔗

להקות חסידות נראות באויר. בשקט צפונה יצאו. ובמעופן השליו כאילו הביאו את האביב, את האביב הרותח והרועש. ואינני יודע למה תמיד תרד עלי רוח טובה בראותי חסידות. תמיד מזכירות הן לי קציר בשדות, ריח־שחת נעים, פריחה משתוללת בסוף ימיה, נלחמת על קיומה ולבסוף נכנעת בשקט מתוק…

עפות ויורדות החסידות לשבור רעבונן בצפרדעי־ביצות ובחרגולי־שדה, ושוב תעלינה במעגל מסתחרר ושליו. מתהפך הגלגל וצבעיו מתחלפים. פעם לבן ופעם שחור, עד יעבור האופק ואיננו.

רבות צפרים באות אל ארצנו ולא אדע שמות כולן:

גבתונים שחורי־ראש החלו משמיעים קולם מראשי שזיף ותפוח ומרחוק יענו להם חבריהם. גם החמריה נראתה בגן וכולה מרץ וחיים, מדלגת בין הענפים וזנבה לא יחדל מהתנועע. זוגות תורים החלו באים, אך כחדשים נראו כאן ולא נשמע קול־המיתם. אהבתי לראותם עפים. במעוּפם ידמוּ לתינוקות חמימים או למלאכי אגדה עתיקת ימים. והנה על שק בחצר – שלושה דרורים, נאבקים בו וּמושכים ממנוּ חוּטים. כל גוּפם הקטן עבד ורגש עד אם ניצחוּ! לקחוּ שללם ויפרחוּ להם כל אחד אל קנו, כל אחד לביתו החדש הנבנה בשירה. גם בילבלים הרבוּ להג וכולם עסוּקים בבניה. וירקוניות קטנות לא ידעו מרגוע ושירתן הרועשת ממלאה את הגן. ומרחוק בשדות, נשמע קול עפרוני, שניעור והתעודד לאחר הגשמים, יעלה אל על ומשם ישיר שירו, שיר עלילה וגבורה, אך לבסוף היה לשיר געגוּעים נוּגה, שיר מתחנן ועייף. וּמלמטה תענה לו בת־זוגו אף היא בשיר, שיר רך ורפה ונוטף געגועים…

פסח תש"ג

 

גָּלוּת    🔗

בוקר־קיץ רגיל, לא ענן ולא רוּח, ושמש גדולה ליכסנה מבט מתרברב על פני העמק הנכנע לה.

וירקון על גדר וסביב לו שלושת גוזליו הקטנים צורחים ותובעים והוא לא עוד שיר־אהבה ישיר; שירו – שיר־חיים, שיר פוקד ודואג, כי עבר האביב ובשלוּ החיים.

ואני עם הבוקר שליו. ופתע משכתני שירה, אשר לא ידעתיה עד כה, שירה מוזרה. עמדתי ואקשיב לה:

על עץ־תות גדל־האבר וכפוף־הבדים ישב משורר מוזר זה ושר את שירו. קשה היה מתחילה להבחין בשירו מתוך מקהלת־צפרים הבוקעת מבין הענפים, אך מדי פעם התגבר על שאר הקולות ונראה גם כאילוּ נדַמה ההמוּלה מסביבו וקהל הצפרים הפסיקוּ להגן העליז לרגע וּכאילוּ הקשיבוּ גם הן לו ואז שמעתי שירה גרונית אמיצה, מסתלסלת ומשתקשקת, פעם בקול של גבורה מנצחת ופעם בקול געגועים מיותם וענוג. ושוב נישא הקול והפך להיות חזק ובוטח. ובלבי הפליאה: מי זה ישיר ביום זה שיר־אהבה – והקיץ בארץ?!

והנה גיליתיו! על בד קרח עמד לו זרזיר, ידידי משכבר. משכבר ראיתיו נחבא בין עצי הפרדס והגן במעוּפו החיגר, כי כנפו נשברה ולא יכול לחזור למולדתו ולביתו בארצנו. ועתה – מה נהדר מראהוּ! נוצותיו שחורות משחור, והשמש שילחה ארגמן בהן; סגול כוסה צוארו ועיניו בערו באש שחורה. כל גופו געש־רגש עם שירתו. פעם הפך גבורה ופעם פרכס, פשט כנפיו וּכמתחנן קרא כצמא, כגוזל אל אמו.

והנה רבתה ההמולה מסביבו והיתה למלמולי־רגינה. דרורים צווחנים התעופפוּ מעליו, צחקוּ גם לעגוּ: מי הוא זה שחור־הנוצה המרקד ריקוּדיו וקולו כה מוּזר? בילבלים רעבתנים, שחורי־ראש וּגדולי־עין התרברבוּ וּביניהם בקול־בס בלעג שוחחו: אולי נפריחנו מזה? וחוחית גוזליה אספה, פטפטה פטפוט־סתם של אי־רצון ותעף לה. ירקונים בסלסול של לעג ארוך ומנסר פצחו: אולי תפסיק כבר, שחור בן־קרח?! בת־זוגך פה איננה! ועורב מראש העץ התנדנד ובקול צרוד, קצת מבויש, קרא: גם אני אינני מכירו!

והוּא, הזרזיר, את לבו לא שם לבוּזם ולעגם, אימץ את קולו ושירתו נשמעה ברורות, כאילו רצה להתגבר על אלה המלגלגים עליו. אך גם צליל עגוּם התגנב לתוך שירתו.

ואור־שמש וצל־עלים פיזזוּ על סביבו ונראה הוּא יפה שבעתיים אז וכל גוּפו פרפר וריטט, כי שר הוּא את שיר־אביבו, שיר־חייו האמיתי – ואוּלי גם האחרון?!

וכך נפלה לתוך בוקר מוזהב טיפה מרירה ושחורה, טיפה של גלוּת…

סיון, תש"ג.

 

מָשָׁל    🔗

מבין פרחים רבים בארץ אחד קסם לי ומשכני אליו בצבעיו היפים וּבצוּרתו המשוּנה משאר צמחי־האביב. ומדי התקרבי אליו, הפליאני יותר ויותר. והנה נדמה לי, כי גם שירה תישמע ממנוּ. רצתי אליו. ובהגיעי עדיו – נשפך צער מר אל תוכי ומלאני: הפרח לא פרח ועליו לא עלים הם. שלד של קוץ הדרדר נגלה לעיני, פליט־הסתיו, אשר קהל־חוחיות עליז השתובב בין בדיו הקרחים; ובקָרבי – נבהלו ותפרחנה…

תש"ג.