ספור־אגדה
אחי, הנה הסיפּוּר היפה שסיפּר לנוּ אתמול סבא סוּן־טַאוּ. בודאי תשמח גם אתה לקראו.
בראשונה – פתח סוּן־טאוּ – לא היה קוּאַנג־יֶן חסיד במעשיו. וּבימי ילדוּתו, ואף בהיותו איש צעיר, הרבה לעשות את הרע בעיני האלים וּבעיני האדם. היה זחתן, מקל בכבוד הוריו וּבכבוד זקני־הכפר, ורק בשוּבו מנדוּדיו, אחר פגשו בדייג סאַרי־פּוטא ואחר למדו את החכמה מפי צ’אנג־טסו – פנה אל ארחות הישרים ויהי לאיש צדיק.
הוריו של קוּאנג־ין היו איכרים מאוּשרים, וּלאחר שנולד להם הילד מתה האם לִין־טא, ואביו לא הוסיף לקחת לו אשה אחרת כל ימיו, כי מאד אהב את לין־טא; ויחי עם בנו הקטן ועם האומנת אשר טיפלה בו. ככה חי ין הקטן בבית אביו, אשר אהבו ולא גער בו על תעלוּליו ועל מעשיו הרעים. וגם האומנת לא כיהתה בו בפחדה מפני אבי ין, פן תכאיב לאיש הגלמוּד. בהיות קוּאַנג בן עשר שנים קנה לו אביו את הנבל וילמד את ידיו לפרוט על פיו. וּבהיות קוּאַנג־ין בן חמש־עשרה שנה, לא היה עלם יפה ממנוּ, ולא היה אדם אשר ייטיב ממנו לפרוט על הנבל – אך לא היה בכפר עלם עז־פנים ממנוּ.
יום אחד עבר אדם זקן על ביתו וייתקל באבן ויפול. מיד קפץ עליו כלבו של קוּאַנג־ין ויבהילהוּ עד מוות וקוּאַנג־ין עומד עליו אחוז עוית של צחוק למראה הזקן המתיפח. עבר שם איכר אחד, גירש את הכלב והקים את הזקן על רגליו, וּבפנותו אל הנער החל לנזוף בו בדברים קשים. מיד תפש קוּאַנג את נבלו, ויהסנו בצליליו הרועשים.
וּלאביו של קואנג־ין ידיד־נפש ולו בת ושמה טוּאַן־מי, והיא מאורשת מילדותה לקואנג־ין. ואף כי אהבה טוּאַן־מי את ארושה בגלל יפיו וכשרון־נגינתו, מאד דאב לבה למראה פּחזוּתו ורוע לבו, ותתפלל בעדו כל הימים, כי ייטיבוּ האלים את לבו והיה לאיש ישר ומכבד את הבריות. ומדי ראותה בעד החלון את הנער עובר ברחוב, משטה בזקנים ומתגרה בנערות הקטנות, היתה בוכה ומתיפחת, אך לא העזה לדבר אליו מטוב ועד רע, כי טרם ידע עליה מאוּמה, אף לא ראה אותה מעודו.
בהיות קוּאַנג־ין בן שמונה־עשרה שנה סיפר לו אביו על טוּאַן־מי כלתו וכעבור שבוע ימים הוּבאה הכלה אל ביתו. בראשונה היה נרעש ומתפעל מיפיה הצנוע של אשתו. וימים רבים לא נראה עוד קוּאַנג־ין עם כלבו ברחובות. הוּא עשה עם אביו בעבודות־האחוזה, ובערוב היום ישב על המרבד עם טוּאַן־מי ופורט לפניה על הנבל. האביב היה בארץ. העצים פרחוּ בשלל גונים והשמש האירה את השדות הירוקים. ויצא קוּאַנג־ין עם אשתו אל הנהר, וּבשבתם בבוצית, חותרים וּמפלגים את המים הזוהרים, נטל את הנבל וישר שיר־אביב, ויך במיתרי־הנבל ויהמוּ בקול־מצהלות מרנין את הלב ומסעיר את הנפש.
ככה חי קוּאנג בשנה הראשונה לנשוּאיו, עובד בשלווה בביתו וּבשדהוּ, שוקד על ספרי־החכמים ומשרת את אביו הזקן. אך מקץ השנה ניעור בו יצרו הרע מנעוּריו, ותמאס נפשו בחיי התום והשלוה אשר בביתו ויבקש לשוּב אל תעלוּליו.
ויאמר קוּאַנג־ין אל אביו:
“נקעה נפשי מחיי־הבטלה אשר בכפר, נקעה נפשי מאנשי הכפר הנבערים. אלכה לי אל הערים הרחוקות ואשמש את החכמים ואלמד חכמה מפּיהם.”
ולא שעה לתחנוני־אביו ולדמעות טוּאַן־מי, ויעזוב את כפר־מולדתו הקטן אשר ליד הנחל, וישם פלדס משי על שכמו, ויתן פירות ודברי־מאכל בכְפָתה, ושקיק של זהב לקח עמו ואת הנבל, וישם לדרך פעמיו.
ימים רבים שוטט קוּאַנג־ין בדרכי־נכר, ראה כפרים וערים, ראה בתים גדולים ושווקים הומים, ואל החכמים ואל המורים לא שאל, ואך אל מקומות־השעשוּעים שׂם את פניו. ולגין של כסף קנה לו, ומדי עברו אל בית־מרזח ימלאנוּ יין. את אביו ואת אשתו לא זכר, אף לא שר עוד על האביב ועל הסתיו, על חדות־היום ועל תוּגת־הלילה. בין הסובאים התגלגל ויפרוט להם שירי־יין־וגילוּפין, עדי יפול בשכרונו הלום ומגואל.
ויהי היום וקוְּאַנג־ין עושה דרכו על גדות־הנהר, ועל הנהר אין בלתי אם סירה קטנה בלבד, וּבתוכה דייג זקן, פורש רשתו לצוּד את הדגים אשר במים. ויקח קוּאַנג את נבלו וימתח את מיתריו ויבקש לצוּד את לב־הדייג בנגינתו למען ישכח את רשתו וסירתו תעלה על שרטון. פצח קוּאַנג־ין במנגינה פוזזת, ומיתריו רועשים למגע אצבעותיו הדקות, וגלי־הנגינה רודפים וחופפים זה את זה, נוקשים וּמפזזים במחוגה. הפך הדייג את פניו ויתבונן רגע אחד במנגן, אחר שב אל רשתו, ולא הוסיף להביט אליו. ויחר אף קואנג בדייג ויוסף להרעיד את שלות המים בגעש־מנגינותיו – אך ללא הועיל. הדייג ישב על חֲוָק הסירה ולא שׂם את לבו אל המנגן השחצן. וירף קואנג־ין ידיו מן הנבל, וישב להתבונן בדייג המוּזר אשר משה את רשתו וירסס רבבות אגלי־פז על המים בהטילו את הדגים הניצודים אל תוך הכפישה אשר בירכתי־הסירה. ויהי ככלות הדייג לרוקן את רשתו, ויקפלנה, ויכנס את המצופית ויחתור אל שפת־הנהר, מקום שבתו של קואנג־ין.
לקח הדייג בידיו הלחות את הנבל מידי קואנג־ין הנבוך, כיוון את מיתריו, אחר כרע על ברכיו וּפניו מוּל פני קואנג. הרים את אצבע ימינו ויך במיתר האמצעי וצליל חד וחזק נפלט מן הנבל ויזעזע את הדממה לרגע – ויגווע. אחריו זרמוּ הצלילים הברורים מבין אצבעותיו בזרם בלתי־פוסק. בתחילה היוּ הקולות קצרים ושלמים כאגלי־הזהב הנוצצים שניתזוּ מן הרשת, ומתוכם נשמע רחש המים הזורמים לאטם ונהרת השלוה השורה על חלקת־הנהר, איושת הדגה המשוטטת במים מתחת ולחישת הרוח המרחפת על פני המים ממעל. אחר ניתכוּ צלצלי פעמונים וּנקישות הזוּגות אשר לעדרים, ברוצם במורדות־ההרים אל המים לרוות את צמאונם, וּקריאות הרועים ברוּצם אחר העדר, גורפים ברגליהם צרורות ואבנים. וקואנג־ין היה מוקסם מיפי הנגינה אשר לא שמע כמוה מימיו, והוא מביט בעיני־הדייג העזות הצופות בו בתוכחה. לפתע החלוּ הצלילים להידרדר רסוקים ופצומים, סוערים ומכים כקול המטר הניתך על חלקת המים. יש אשר ירעם הרעם ויש אשר יברוק הברק. וקואנג־ין יושב, נושם בכבדות והזיעה נוטפת ממצחו, והוּא חש כמו מבול־מים מציף אותו והברקים קופחים על ראשו ומסנוורים את עיניו. וּבעודנו מתבונן במנגן קם האיש ממקומו, צועד לאטו לעבר סירתו אשר בנהר. ומדי לכתו יוסיף להמטיר את צליליו, ואף בשבתו בסירה יוסיף לנגן בידו האחת וביד האחרת יחתור במים, חתור והתרחק, חתור והתרחק בנהר, בעודו מפריח את צלילי־הנבל לאחוריו, עד כי נתעלם במעלה הנהר.
נדהם ונפעם קם קוּאנג־ין ממקומו, ויזכור פתאום כי אין הנבל עמו, כי הדייג לקחו. ויחל לרוץ אחרי הסירה ברגלים כושלות, אך עד מהרה נוכח לדעת כי לשוא יגיעו, כי הסירה נעלמה מאחורי הגבעות. וּבכל הכיכר לא נראה אדם.
לעת ערב הגיע קוּאנג־ין לעיר השוכנת לחוף אותו הנהר. ויקן פירות וּרקיקי־אורז ויאכל. והנה עבר עלם צעיר וישאלהוּ אי מזה יבוא ואנה פניו מוּעדות. וכשמעו כי אין לו קרוב ומכר בעיר, ויזמינו ללוּן עמו בבית־אביו. ונפש קוּאנג־ין נקשרה בנפש מארחו, הוּא ליוּ־האַנג, ויספר לו את כל המוצאות אותו. על כפר מולדתו, על אביו ועל אשתו טואן־מי סיפר לו. וּמדי סַפרו תרדנה הדמעות על לחייו ויבקש את נפשו למות, כי יצא לבו לראות את אביו ואת אשתו היפה, את השדות הירוקים אשר בכפר ואת הפלג הכחול אשר לרגלי ההרים הגבוהים. אחרי כן סיפר לו על הדייג ועל נגינתו הנפלאה ואת אשר לקח ממנוּ את נבלו.
וינחם ליו־האנג את רעהוּ בצר לו. ויספר לו על דבר נסיעתו אל המורה הגדול צ’אנג־טסו, ויבקש ממנוּ להילוות אליו למסע, והיה, כאשר ילמדו וישכילוּ וישוּבו אל ביתם, והיוּ למשוש ולברכה לארצם ולמולדתם. וקוּאנג־ין זכר את אשר אמר לאביו, כי חשקה נפשו בלימוּדים, ויאות לנסוע עם רעהוּ אל החכם צ’אנג־טסו.
עשרה ימים עשוּ את דרכם בהרים וּבעמקים. ויבואוּ אל מקום שבתו של החכם עם תלמידיו. ויהי כבואם וישבוּ לארץ בין התלמידים, ויטוּ את אזנם לשמוע אל דברי המורה.
ויאמר החכם:
“אמרו נא, אחי, מי האיש שאנו חייבים בכבודו וּמצווים לשמוע בקולו בכל עת?”
ויען אחד התלמידים ויאמר:
“האיש אשר עזב את ביתו וינד למרחקים ללמוד את החכמה.”
ואחר ענה ויאמר:
“לא כן, כי אם האיש אשר כוחו גדול והוּא זכה במקום הראשון במירוץ ובמחול.”
ואחרים אמרו:
“אשר ייטיב מכל לפרוט על פּי הנבל.”
“אשר ידע את האמיתות הגדולות.”
“אשר נחה עליו רוּח האלים.”
ועוד תשוּבות כמו אלה.
אז יאמר החכם:
“לפני ימים רבים וּרחוקים, על מורדות הרי־ההימאלאיה העצוּמים, ליד עץ־התאנה – חיו הקורא, הקוף והפיל. ויחיוּ שלשתם במאורה אחת ולא כיבדוּ ולא הוקירוּ איש את אחיו. ויהי היום ויאמרו שלושת בעלי־החיים: ‘הבה נמצא מי אשר שנותיו רבות והוּּא הגדול בינינוּ, ונכבד על פני כוּלנוּ. נעזור עמו ונשמע אל כל אשר יצווה אותנוּ לעשות.’ ויעשוּ כן. וישאלו הקורא והקוף את הפיל ויאמרו: ‘ספר לנו מאשר תזכור מן הימים הקדוּמים.’ ויען הפּיל: ‘רעי, כאשר הייתי אך שגר־פיל נהגתי לעבור על פני עץ התאנה הזה, ותגע הזמורה הקיצונה עד בטני. עד כאן אזכור מן הימים הקדומים, רעי.’ וישאלו הקורא והפּיל את פּי הקוף. ויען ויאמר: ‘רעי, בעודני קטן מאד, הייתי מכרסם את הזמורה הקיצונה בשיני. עד כאן אזכור, רעי.’ וישאלו הפּיל והקוף את פּי הקורא. ויאמר: ‘לפני ימים רבים היתה חורשת תאנים בבקעה, ובאחד הימים קטפתי ענף מאחד העצים ואטעהוּ במקום הזה, וממנוּ גדל עץ התאנה. ועל כן, רעי, גדול אני בשנים משניכם.’ ויאמרו הפיל והקוף אל הקורא: ‘אתה, רענוּ, הגדול מכוּלנו, וּמעתה תיכבד על פנינו ונשמע אל כל אשר תצוונוּ לעשות. התנהל אותנוּ בעצתך הטובה?’ ומאז, אחי, ניהל אותם הקורא בעצתו הנבונה ויורם את ארחות־הבינה־והחכמה, את נתיבות־היושר־והמוסר ואף הוּא שוקד לעשות ככל הדברים אשר הורה אותם. וכן חיוּ בעלי־החיים באחוה ויתנו כבוד איש אל אחיו. ואת אשר השכילו לעשות בעלי־החיים הן נוכל לעשות גם אנו: לחיות באחוה איש עם אחיו, אף לכבד ולהוקיר את הגדול ממנוּ בשנים, כי לו הבּינה והדעת.”
אחר הדברים האלה קמוּ כל התלמידים ויפוּצו לכל עבר, אך קואנג־ין וליו־האנג ניגשוּ לברך את צ’אנג־טסו החכם. וישאל אותם צ’אנג־טסו לעירם ולביתם ולמוצאות אותם בדרך. ויהי כשמוע החכם אודות הדייג ועל נגינתו ואשר לקח את הנבל, ויתבונן בפני קואנג־ין רגע ויאמר:
"הבה אספר לכם, אחי, מי זה המפליא לנגן:
“בארץ הודוּ הרחוקה היה מלך גדול ולו בן חכם, הוּא הנסיך סאַריפוּטא, אשר בהיותו עלם צעיר נלקח ממנוּ כוח־הדיבוּר, וייאלם לנצח. ויצר לו עד מאד, כי לא יצלח ללמוד את חכמת המורים הגדולים אשר בארץ הגנגס הנאורה, ויעזוב את בית אביו חרש, וידוד לארצות רחוקות. ומאז הוּא שט על פני הנהרות בסירתו וּברשתו. אף כי לא יכול לשמח את לב־האנשים בדבריו, הנה גדול כוחו בנגינה מאין כמוהוּ בארצות־החיים. כי הקשיב סאַריפוּטא בשים־אוזן לקולות הרוחשים ביקום ויתבונן כל הימים ליפי הארץ ולהדר־נהרותיה. והוא נע ונד ממקום למקום; ומדי חנותו, יתאספוּ אליו הנערים והנערות אל גדות הנהר וניגן סאַריפוּטא כל מנגינותיו הנפלאות לפניהם. ככה יעשה סאריפוּטא כל הימים.”
וישתוממוּ קואנג־ין וליו־האנג לאיש המוּזר, וצערו של קוּאנג לא היה לו עוד, כי על כן לא דייג פשוּט גזל ממנו את נבלו, כי אם גדל־המנגנים אשר בארץ לקָחו בשל התנהגוּתו הפרוּעה.
וישב קואנג־ין שנתיים ימים עם מורו צ’אנג־טסו, וירב לשקוד על תורת חכמי סין הגדולים.
יום אחד, בהיותם בשדה, עברוּ עליהם עלמים אחדים ויעמדו להקשיב לדברי המורה בדברו על האזרח המכוּבד וחובתו למדינה, ועל חובותיו של האיש הצעיר להוריו ולזקנים. ויקפוץ אחד מן החבוּרה ויאמר:
“הלעולם הצדק עם אבותינוּ, ועלינו לשמוע בקולם? הן ייתכן כי טועים הם!”
“אָכן,” ענה החכם, “ייתכן כי אבותינוּ אף הם טועים. אפשר הדבר. אך אין זה ודאי, כי אמנם טועים הם. וּלמען נדע אם טועים הם או אינם טועים, עלינוּ ללמוד בתחילה לדעת את כל דבריהם על האדם ועל תבל ומלואה. היקוּם גור־הנמר על אביו ללמדו את דרכי־הטרף ודרכי־ההתגוננוּת? – לא. כי על כן ברוב ימים יקנה לו כל חי חכמה וּבינה. והנסיונות אשר בהם יתנסה יורוּהוּ את הדרך להיטיב ולשפר את דרכי־חייו ולתקן את משוּגותיו. החיים, אחי, מרובי־פנים הם. רבים, רבים האנשים על פני האדמה, ורבים ושונים הם. מהם רעים ומושחתים, השוקדים להכשיל ולצוד את חבריהם התמימים, אשר לא יכירו את המזימות השוכנות בלבבם. אך מדור לדור יוסיפוּ האנשים הטובים על אוצר ידיעותינו, ואף יורוּנוּ להבחין במחשבות־סלף ואיזו דרך נתגונן מפני הרשעים. ולאדם הטוב גם לו דרושה ידיעה רבה ונסיון רב־ימים, למען ראות וחוש בפגעי־רעהוּ הנסתרים וּלעזרו מתוך הבנה ועדינוּת, למען לא יבוש הנעזר ודחה את יד העוזר. הרבה יש לדעת למען היות אדם טוב באמת. על כן חייבים הצעירים בכבודם של הגדולים מרובי־הנסיון וּנבוני־הדעת.”
ויקפוץ אחד וישאל:
“החייבים אנוּ לעשות גם לטובת הצעירים וּלטובת האנשים בני־גילנוּ?”
ויען אותו צ’אנג־טסו:
“שני אנשים נזדמנו במדבר בדרכם לעיר השוכנת לחוף־הים. ויהי בהיותם בדרך וימצאוּ כיכר־זהב. ויאחז האיש החזק במפרקת האיש החלש ויאמר: ‘שׂא לי את הכיכר הזאת, ואם אין, פה תהיה קבוּרתך!’ ויען האיש: ‘נקל הוּא לשנים לשׂאתה העירה, אך כבדה היא מהינשׂא בידי אחד ממנוּ’. ויגער בו החמסן ויתן את המשׂא על כתף־חברו. ויהי אחר עברם כברת ארץ, ויצנח האיש הרפה ולא קם עוד. אז עמס החמסן את הזהב על כתפו, ולא ארכה השעה ותמעדנה גם רגליו, ויפול גם הוּא בחול המדבר וימת. אחי, יש רב בעולם לשנים בהיותם אוהבים ועוזרים איש את אחיו.”
ויהי מקץ שנתיים ימים, ויברך צ’אנג־טסו את שני תלמידיו המצוּיינים בהיפרדם ממנוּ לשוב אל ביתם. וּביום העשירי באוּ אל בית ליו־האנג. וישב קואנג־ין בבית רעהוּ שלושת ימים, ואחר שב ללכת אל אביו ואל אשתו טווּאַן־מי.
וּבהיות קואנג־ין על שפת־הנהר, ויזכור את הדייג הפלאי, ואף את מעשי־נעוּריו המגונים זכר. ויבך בלבו. ויתפלל לאלהים כי ימן לפניו את סאַריפוּטא למען יתחנן לפניו כי ימחול לו. עודנוּ שקוע בתפילתו, וישמע פתאום לאט ניגון מתלבט ברוח, והלאט הולך ומתגבר, הולך ומתברר. ונשמע בניגוּן כפטפוּט החרדלית היורדת בחגוי־הסלעים בין הררי־ההימאלאיה. ותיפעם רוּח קואנג־ין ונפשו חישבה להתעלף. כי הנה הופיעה הסירה הקטנה במעלה־הנהר, והדייג היושב בתוכה חותר בידו האחת וּפורט על הנבל בידו האחרת. ויקרב סאַריפוּטא את סירתו אל החוף ויגש אל קואנג־ין וישב לארץ על ידו. ואת הנבל הניח בחיק קואנג־ין. אחר הוציא מאבנטו נייר־משי מקוּפל ויתננוּ לידו. וקואנג־ין יושב כפסל־אבן ועיניו פקוּחות לרווחה והוּא מביט אל פני הדייג באימה ובתמהון. ויצחק אליו סאַריפוּטא בטוב לב, ויור באצבעו על הנייר. וקואנג־ין פרש את הגליון ויקרא:
שָׁמְעוּ הָאַלִים לִתְפִלָּתְךָ, אָחִי הַיָקָר.
סָאריפוּטָא סָלַח לְךָ
וְאָף הִנֵּה הוּא מֵשִׁיב לְךָ אֶת הַנֵּבֶל.
שָׂא בְרָכָה מֵאֵת אָבִיךָ לְיוּ־הַנְגְ.
ויפול קואנג־ין על פניו ויבך. ויודה בכל לבו ונפשו לדייג הנאמן וגדל־הנפש, ויבקשהוּ לבוא עמו לחיות בביתו כל הימים. וסאַריפוּטא הניע בראשו ויבט על המים ואל העננים הלבנים. ויזכור קואנג־ין כי לא מעוני חי הדייג על פני נהרות, כי מאהבתו את הרוּחות ואת לחש הגלים.
וסאַריפוּטא לקח את קואנג־ין אל סירתו, ויסיענו שמונה ימים להשיבו אל ביתו. וּבימים ההם לימדוֹ את כל המנגינות אשר ינגן, אף לימדהוּ להבין את לחש הרוחות הקטנים ואת צפצוּף־הציפרים, את רעם האשדות ואת צריחת־הנשרים, את נאקת העץ אשר הכה אותו הברק ואת גניחת הבית אשר סחפו השטפון, את שירת־הסתיו ואת שירת האביב, את שירת היום הבהיר ואת שירת הלילה האפל. וקואנג־ין מאזין בשום־אוזן, וילמד לדעת את כל אשר הורהוּ הדייג הנפלא.
ויהי ביום השמיני ויפרדו איש מעל אחיו. סאַריפוּטא אוחז דרכו בנהר וקואנג־ין עושה דרכו בחרבה. ויעבור הרים וּבקעות, וּביום השביעי הגיע אל הנחל הקטן. וירץ, כל עוד נפשו בו, והנה טוּאַן־מי יושבת בחצר ליד אביו הזקן, והם בוררים את האורז. ויפול קואנג־ין על צוארם בבכי גדול, ויחבק את ידי אביו, וישק לטואן־מי הנדהמה. ויבכו שלשתם ויצחקוּ חליפות, ואין דובר דבר, כי נפעמה נפשם מדבר.
וקואנג־ין האריך ימים עם אשתו טוּאַן־מי ועם אביו, ויולד בנים ובנות. והנערים אשר בכפר יבואוּ מדי יום ביומו אל ביתו ולמדו מפיו את חכמת מורי־סין הגדולים, על האזרח המכוּבד וחובתו למדינה, ועל חובותיו של האיש הצעיר להוריו ולזקנים. ואחר ינגן לפניהם את המנגינות הנפלאות אשר לימד אותו הדייג סאַריפוּטא. וקואנג־ין וליו־האנג באים איש אל בית אחיו מדי שנה בשנה. ככה יעשוּ כל הימים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות