א 🔗
אחר חצות. ים של דממה וגגות ואנטֶנות. מאחורי חלונו המוּאר של חדר על גג הבית, מספר חמשים ושבע, פועמים עדיין חיים. על גבי המיטה המוּצעת יושבת בפיז’מה מפוספסת של גבר – היא. שוקע בכורסה שממוּלה, כמו שפרק מעליו כבדו של הרהוּר – הוּא. מאירה וזאב בן־ברק.
שנתים. שנתים… צפרנים נשוּכות ועינים שקוּעות ונבוכות. עינים תמהות והנף צמה רפוּיה:
“זאב’יק, את ה מטורף, בוא לשכב!”
“אינך מקבלת את דברי ברצינוּת.”
הרי אני מכירה את השגעונות. אחד ממצבי־הרוּח."
“הפסיקי, מאירה, ראי, מעולם לא זלזלתי בך. הביני מלה במלה: אני רוצה שניפרד! אין זה אחד ממצבי־הרוח. וגם לו היה – לא הייתי אומר זאת אלמלא הייתי חושב…”
שתיקה. נסיון אחרון לעבור את מצרי־השמא.
ואז לחשה:
“אינני מבינה אותך… שניפרד?”
“כן.”
“לגמרי?”
“כן, לגמרי!”
“למה, אבל למה?”
“למה… למה? משוּם שאינני יכול להמשיך כך.”
“איך, איך אינך יכול?… זאב… בוא…”
“לא. מכאן, ממקום שאני יושב, אומַר לך הכל.”
“מה שוּב תאמר?… אתה מפחיד אותי…”
“באחת: עלינו להפסיק לחיות במשוּתף האומנם לא חשת עד כה כל שינוּי?”
“לא. לא חשתי… לא חשתי… מה אתה מדבר? זאב, עליך לומר לי: מה קרה?”
“אינני יכול להיות אתך יותר.”
“מאוּסה?”
“לא. להיפך. גם עתה אני חש לא פחות משיכה אל גוּפך, אל השיש החם שלך. באפלה, כשאנחנוּ צמוּדים – אני אוהב אותך. אבל עכשיו, כשאור, כשאני רואך לפני כפי שאת: ואת יפה וחמוּדה, כן; אינני אוהב… פשוט. ברור? באור, ביום כשאת מסדרת את החדר, תולה תמוּנה, סורגת, כשאת מספּרת לי מה קראת וחשבת ועשית ורצית – אינני אוהב אותך. והריקנוּת – אמרי משהוּ, מאירה…”
“בוא, זאב, בוא אלי… אני אוהבת…”
“לא, אינך אוהבת אותי. אינך יכולה – כשם שאין בי שוּם דבר כזה אליך.”
“יש בך, זאב. אני יודעת…”
“די. הפסיקי. כך חיית אתי שנתים והשלית את עצמך שקיימת אהבה בינינוּ. או, שלא חשבת כלל. קיבלת את העוּבדה: נישוּאין! ואני הייתי אדיב וטוב, ובזה הסתפּקת וקיבלת הכל כאושר. את מופתעת, מה? אבל אני לא השליתי את עצמי מעולם. תמיד ידעתי את האמת: היינוּ קואופרטיב טוב! חיבבנוּ זה את זה, התאמנו זה לזה. אני הייתי אז משוחרר מהצבא שלא־בזמן וּמעט מיואש וחסר־סבלנוּת, עצל מלשאת בדידוּת שתקפה לעתים עד כדי מחנק – ישיש בן עשרים ושתים! ואת היית פתיה כפרית בת עשרים, שכורה מדמיונות־נישוּאין. מצאנוּ הרבה שקט בהיותנוּ יחדיו, והחלטנו לעשות זאת קבע. את לא אהבת אותי באמת. זאת יודעת את. ואני שמחתי על כך בעצם. אהבה… אהבה… יודעת את מה פרוּשה? פרושה… מעט יותר ממה שיש בינינוּ… האושר להתעורר מדי בוקר כדי למצוא את הזולת… פעימת־לב עם כל איחור קל… וקנאה, קנאה עזה… ועם זאת – הבנה שלמה ומלֵאוּת… מלאוּת העוברת על גדותיה. וּבעיקר: אושר רוּחני חדש וגדול עם כל שכיבה וּשכיבה… מאירה, אינני יכול עוד. אינני יכול להתעורר בוקר בוקר ולהרהר: מי זו? מי הוּא הגוּף הזר השוכב לידי – הגוּף היפה הזר הזה? את חייבת להקשיב עד הסוף. זה כואב – אני יודע, וגם לי, משוּם שאני מחבב אותך. ורע לי להכאיב לך – אבל עובדה היא: אינני יכול עוד. אינני יכול לחיות אתך, אתך, כל רגע מחיי, אהבה גדולה – או בדידוּת מוחלטת. אינני יכול אחרת…”
“מה אמרת?… מה אמרת?…”
:עכלי את דברי… נסי להבינם בפשטוּת."
“בוא אלי, זאב, בוא אלי… דומה, משהוּ נקרע בתוכי… זאב…”
“ייקרע! תני וייקרע… יֵקל לך.”
“אבל התקרב, התקרב מעט.”
“מאירה, עליך לעבור זאת בעצמך. מהלילה בודדת את – כמוני.”
“זאב… בוא אלי.”
“אינני יכול.”
“איך יכול אתה להתאכזר כך?”
“אני חייב. גם למענך.”
שתיקה. מצרי־השמא הגיעוּ אל קצם. החל המרחב האפל, הזר של הוַדאוּת. בדידות עלתה מן המיטה המוּצעת. היא נפלה פרקדן, כשכפות ידיה שלוּבות לה מתחת לראשה. מבטה נעוּץ פנימה. התקרה כמו זעה. ולפתע קפצה החיה הנוראה מכל: החשש!
“אחרת?…” שאלה.
“שטוּת, יודעת את!”
“וּבכן, כל אותן שנתים היה לך רע אתי?”
“לא. אינך מבחינה. לא הייתי מתקשר כלל, ולוּ רק ליום אחד, אילוּ היה לי רע אתך. ידעתי מהיום הראשון שאינני אוהב, אך טוב היה לי אתך. וּביחוּד בחדשים הראשונים. אותם הימים הייתי חוזר ואומר לעצמי: תתרגל – תאהב. השנים יעשוּ את שלהן, והיא הלא רכה טובה וחמוּדה. תתרגל – תאהב. כמה בני־אדם, בסופו של דבר, זוכים, בעולם מסולף זה, לחיות עם זוּלתם בהרמוניה גדולה כמו אהבה? מעטים. כה מעטים. ואתה אינך בין הזוכים. אך זכוּת לחיי־משפחה יש לך… והנה עברוּ שנתים ואינני יכול… להיפך: במידה שעבר הזמן בה במידה הלכה וגברה בי הסלידה. לעתים היתה בי תחוּשה איוּמה של זנוּת, של שקר, של חלאה. ולא בגללך, בגללי. אחרים מתרגלים וּמשלימים – ואני לא. קיויתי שיהיה טוב – תקות שוא. גורלי הוא ודאי גורל הקצוות: או־או… אחרים סבלנים הם. אין הם מתפרצים אל הגורל כמוני… הנה הארוך ונחום. עד כמה אני מכיר אותם! ידידים. פשוּט, והיחידים – בבית־הספר, בהכשרה, בקיבוץ. הראשון סבלן מרוב חוּלשה וציניוּת; השני – מטוהר פנימי ללא גבול. ושניהם יודעים לשבת על שפת־הנהר ולקלוט רק מה שהזרם גורף אליהם… מאירה, מה יהיה בסופי?… אינני יכול עוד לחיות כך… אבל די! מה אני בוכה על כתפיך? לעזאזל! הנה שוב: נחום טוב, ישיר, יפה סבלן – וּמעולם לא עלה על דעתו להינשא בלא אהבה. עכשיו – הם בוערים שניהם… אהבה, מאירה, אהבה אמיתית, כמו אז… אז… בבית־הספר. הלא סיפרתי לך על אותם הימים…”
מחדר המדרגות עלה קול צעדים בהולים. הולכים וּקרבים הצעדים. מי זה? בשעה מאוחרת זו? ניכר: שנים. מתיחות. קשב. הגיעו לגג. ריצה. נקישה על הדלת.
“יבוא.”
הדלת כמעט נפרצה – נחוּם ותמר:
“שלום.”
בהלה בעיניהם. נחום פרוּע. בהיר־עינים, תוי־פנים ישרים רומאיים הוא נופל על קצה המיטה המוּצעת, ותמר – צעירונת דקה ושחורת־עין – על השרפרף בפינה. דוּמיה כעל סף־האימה. מבטים מתחלפים. וקול כבוְש וּמתנשם:
“הוּא איבד את עצמו,” אָמר נחוּם.
“מי!?” קרא זאב והזדנק.
“הארוך!…”
“…מה?!… לא יתכן!”
"כן. הבוקר מצאוּ אותו במיטתו. כשיצאנו מן ההצגה השניה פגשנוּ את דודתו – היסטרית לגמרי. בכתה וסיפרה וּבכתה. נעמי מצאה אותו והזעיקה את כוּלם. זו שכה הִרבה לזלזל בה. עכשיו היא יושבת בחדרו ומסרבת לזוּז. יושבת ומביטה אל מיטתו. השאיר רק פתק. “לאנשים חלשים אין זכוּת קיוּם…”
“לאנשים חלשים אין זכוּת־קיוּם”, לחש זאב. “לאנשים חלשים… אלוהים אדירים!… הוּא שהיה… היה!.. איננוּ!… הארוך איננוּ. נחוּם, הארוך איננו!?…”
“אל אלוהים! הרי זה מטרף את הדעת… מה קרה לו? מה קרה לו?”
המבוך האיום של הכרת־המוות. המכאוב הנצחי של הבלתי נתפס בחוּש. אין־האונים. האבדן המוחלט ללא־שיור. התהום ללא־קץ. זעות סופי־הדרכים… והפורקן הפעוט, ההכרחי, האנושי – השיבה אל הקיים:
“כיצד עשה זאת?”
“רעל,” לחש נחוּם.
“זוועה. זוועה! רגיל הייתי לומר לו: ‘ארוך, תרעיל את עצמך, לשם מה לחיות?’ ‘עוד לא הביע הזמן,’ היה עונה. מעולם לא האמנתי שיהיה מסוּגל לעשות זאת… חיים מתועבים!… יישרף הכל!… אלוהים, אלוהים! מה קרה לו? ומה אנחנו יושבים? בואוּ, ניגש לחדרו, לבית־הוריו. בואוּ. נעשה דבר־מה. הרי אי אפשר לשבת כך ולשתוק.”
“שב במקומך,” אָמר נחוּם. “תן לה לנעמי להיות אתו בעצמה לילה אחרון… ולמשפחה לא תוסיף דבר. מחר ההלויה… הלויתו של הארוך! זאב, היכול אתה להעלות זאת על דעתך?…” ובדברו כבש את פניו בכפות ידיו מתוך יללה.
“הירגע,” לחשה לו תמר וישבה לידו. “נחוּם, הירגע!…”
“עזביני, נגמר. לא אֶצעק, נשארנוּ שנַים.”
“שנים…” חזר זאב. “כמה שנים, כמה שנים… מאז בת־הספר, שלשתנוּ מין קשר־דם סמוּי… לא ליטפנוּ ולא ליקקנוּ זה את זה. להיפך: מריבות לאין סוף, עלבונות, עקיצות וחשיפה, חשיפה… תמיד קרענו את העור זה מעל זה עד לבשר החי. עד לשֶתֶת־דם… הוּא היה מוּמחה לזה… היה עושה זאת בתאוה וּבכשרון מוּשלם. ועכשיו… הה, ידידוּת משוּנה! והוּא הלך…”
“הלך!” אמר נחוּם. “הלך… אני נזכר באותה שיחה. למעלה משנתיים, זוכר? היתה שעה זו בערך. חזרנוּ בלילה מקפה מנדלוב… ואותו ירח. הה, שמים, זו היתה שחיטה! הוצאנוּ איש את מעי חברו את קרביו הוא. אתה הרבית אז לדבר. הארוך המעיט. אך כשהיה פולט מלה היוּ שערותי סומרות… הארוך… הארוך…”
שקיעה אל תוך מחילות־הזכרון. ניקור וגרוד כל פרט עד להבהרתו. חציבת שברים־שברים ובנייתם מחדש. וּמועקה – מוּעקה של ללא־שוב.
וערב אחד עלה מן הנשיה:
ב 🔗
היה זה לילה אחד בקפה מנדלוב. מאחורי הדלפק “הלכה” צלחת. מנדלוב פוקח עין אחת מוּטרדת… הרי השעה שתים וחמשה. והוּא מתנער: “נוּ, צריך לגמור.” האורות כבים אחד־אחד. מעם השולחן שבפינה קמים ללכת שלשתם: נחוּם, זאב והארוך. “שלום, אדון מנדלוב. לילה טוב.” – “לילה טוב, חביבי… סגור בבקשה שם את הדלת.” וּברחוב – שלוּליות־שלוליות מזדהרות על פני המדרכה והכביש. בעשר – אחרי מערבלי־רוח קצרים, ירד לפתע גשם ראשון, סוחף – והשמים שוב התבהרו. מיליוני כוכבים בתוך אלפי שלוליות. ירח מעל עיר לבנה ושטופה ודוממת. ובדרך ממנדלוב לשדרות, תוך הזוך הלילי, מהלכים שלשתם. שלושה חסוני־גוף ורחבי־כתפים, מכוּנסים בשלושה מעילים העשוּיים משלוש שמיכות עבות בנות צבעים שונים. שלושה זוּגות מכנסים אפורים: במקרה. הילוך מרוּשל. הידים תחוּבות בכיסים. ידידוּת ובדידות. משלוש תנועות נוער שונות ערקו והתלקטו בהכשרה אחת של עזובים רוחניים. התגייסו לשלושה שירותים שונים: הארוך – לחפרים; זאב – לנהגים; נחום ל“שלנו”. לפני ימים־מספר שוחררוּ והרי הם משוטטים בעולם החופש והכבלים: אמביציות. עתה הם חוזרים מהמקלט האחרון: “מנדלוב”. סביבם היה האויר בודד ומתוח, מתוך שתיקה והילוך אטי ומרושל.
“היכן היא?” פלט נחוּם. סביבם היה האויר בודד.
“מי?” שאל זאב.
“היכן היא, זה מה שהייתי רוצה לדעת. היכן היא?”
“מי?”
“היא!”
“איזו היא?”
“אה, אילו רק ידעתי…”
“תפסיק. אַל תרגיז,” גיחך זאב. “מכיר את הבדיחה על השופט: ‘אל תרגיז’…?”
“הוֹמוֹ,” קלע הארוך אל זאב. “אַתה והבדיחות ההומיות שלך!”
“מה?”
“זה ששמעת: הוֹמוֹ!”
“על יסוד מה? סתם מלים?”
“כך אני רואה אותך.”
“אידיוט – לא חשוב. לך אין כל יסוד לאמר כך, אבל לאמיתו של דבר, מדוע לא? מה רע בזה?”
“במה, לכל הרוחות?” קרא הארוך.
“בהוֹמוֹסכּסוּאליוּת?”
“אח, נמאסת! למה לשקר? למה חושבים אנשים שאפשר לרמות? אתה אימפוֹטֶנט – הרי לא תסתיר?…”
“חבוב,” גיחך זאב, “למה לך להסגיר את עצמך? הכרתי אחד נמוּך – כשרוצה היה לפגוע היטב במי־שהוא, היה קורא לו ‘נמוּך’. אתה נראה בכל זאת פיקח יותר, למה לך לדבר שטוּיות? מה זה שייך?”
“שייך,” קרא הארוך. “אינך מצליח בין הבחוּרות. אַתה חלש, עלוּב, מסכן, וּבכל זאת אתה מעמיד פני־גבור, פני זנאי ותיק. לשם מה זה? הנה אני. הייתי בצבא ואני מודה: לא נגעתי בבחורה כל אותו הזמן. ולמה? מפני שאני חלש, מפני שאני פחדן, מפני שאני קר כמו דג –”
“ובכן, מי משנינו אימפוֹטנט?”
“תן לגמור: אבל אני אינני מעמיד פנים! אני מודה. ואתה בונה תיאוריות: הוֹמוֹסכּסוּאליוּת, אהבה, שקר –”
“מי דיבר על אהבה?” תמה זאב.
“אהבה?” צעק נחום “אהבה! רואים את השלולית הרדודה הזו, שהירח משתקף בתוכה?”
“רואים!”
“ולירוק אתם יודעים?” יריקה סַלוניקאית עם נשימה קולנית לפניה, יודעים?"
“יודעים!”
“ובכן, אחת – שתיחם – טפו! זהו! השלולית הזו היא האהבה. זו האהבה – אתם שומעים! ואני יורק עליה לכל הרוחות!”
“שלולית זו היא האהבה?” תמה זאב בהעמידו פרצוף רציני.
“כן. זוהי! אלה המים המטונפים!”
“בטוח?” הרצין זאב.
“יודע!” אמר החום.
“מאין?”
“מהנסיון! – הי, זאב, לאן אתה הולך? שמע שם! נטרפה עליך דעתך? תראה! הוא נושק לשלולית. מטורף!!! תפסיק לשתות שם את המים האלה!… פססס, לא ידעתי שאתה מטורף כזה! מה זה צריך להיות, בעצם?”
“סמל,” אמר זאב.
“סמל למה?” שאל נחום.
“לאמונה באהבה!”
“מה?” קרא נחום, “באהבה? אתה? וכי אינך זוכר מה שאמרת לפני יום־יומיים? כיצד אמרת תמיד? שמחפש אתה קואופרטיב מוּצלח ותו לא… כי שטוּת היא לחפש אהבה… כי גם אינך מסוּגל לה… כי גם אינך מאמין באהבה של כל אלה מהחבריא הנישאים עכשיו כמו מתוך בהלה. כשַל כוח־סבלם. נכון – אמרת – וּמצאוּ קואופרטיב טוב או רע. זה הכל. כך אמרת, חבר, ואתה עושה לנו כאן העויות של אמונה באהבה?”
פניני טיפים היו תלויים עדיין בספסלים שבשדרות. מעל אחד מהם הזדקר גוש. משרוקית צרודה ומיואשת. כובע נוקשה: “קבוצת השומר”. הגיל: בלא גיל, שמנונית וקמטים. וללא הקדמות:
“אהבה – הא? אוּך, בחורים! אצלנו בפולין אהבו גם… וואס ווייסט איר?”
“???”
“אוּך, אנחנוּ, הישיבה־בחוּרים, אנחנוּ היינוּ כותבים מכתבים, אוי, הרבה מכתבים! ולאמא – היה אסור לדעת! וואָס איר מודרניסטן? וּלטייל וּלטייל, והרבה לטייל. והתנאים והחתונה – ורק אחר כך ורק אחר כך… אה, באנדיטן!”
“כן? טוב היה אז, הא?” חייך נחום בלב מופתע.
“טוב, אוי טוב; וואָס ווייסט איר? נוּ, מילא. נחוּץ לשמור. שלום.”
“שלום!” אנו שלשתם מחייכים ומופתעים.
“לאלה היה טוב,” אָמר נחוּם.
“אח, מה יש לומר?” נאק לפתע הארוך.
“כן,” אָמר זאב, “אבל הנח להם. עליהם אפשר רק לצחוק לפתור אין הם מסוּגלים דבר.”
“ואַתה חכם,” אמר נחוּם. “כיצד תסביר אַתה את הניגוּד בין האידיוטיזם הקודם שלך ובין מה שהיית אומר כרגיל?”
“מה כוונתך?”
“זה – על קואופּרטיב ואהבה.”
“לעזאזל, נחום. הרי אינך מבין דבר. איזה טמטום. גם אתה וגם הארוך הזה. כשאמרתי לך כל אותם הדברים האפיקורסיים, כביכול, שמעת רק אותם, מה? את הגעגועים לאהבה לא שמעת בדברי? את הקנאה, את הסבל, את התמרורים שבאין־אהבה לא שמעת? נו, מובן, אתה הרי מבין רק מה שאזניך שומעות! אין לי טענות.”
“בקיצוּר, אמור: המאמין אתה באהבה?” תקף נחוּם.
“אני מאמין שהיא יֶשנה. מה שאני רוצה בו עד כלות־הנשמה אני מאמין שישנו. גם אם לא אדע אותו לעולם. גם אם מראש אינני מאמין שאדע אותו. אך הוא קיים. הוא קדוש. ולעולם לא אירק בו.”
“פילוסופיה של אימפּוֹטנטים,” פּלט הארוך.
“אתה בשלך, מה?”
“כן, אני בשלי. אני ישר. אינני מאמין באהבה. אתה רוצה לשכב עם בחורה – שכב! היא רוצה לשכב אתך – תשכב! אתם מתאימים ורוצים לעשות את הענין נוח וקבוע – הנשאו! גמרנו. למה דיבורים על אהבה? הה, דבר זה יודעות הזונות האיטלקיות. כן –”
“מנין לך?” תמה זאב.
“חודש אחרון היינוּ באיטליה.”
“אבל אתה הרי אמרת שלא נגעת בבחוּרה…”
“טוב – נוּ – המ…בחודש האחרון זה היה.”
“הצלחת סוף־סוף?”
“זהוּ מה שאינך מבין, חביבי. לסוּג זה אינך צריך לתת אהבה. אותן צריך לספק, ואז טוב להן. וגם לי טוב כך.”
“שטויות – בעצם מה כוונתך? האם דרישת האהבה מצד הבחורות ‘שלנו’ היא המפריעה לך לשכב פעם עם אחת מהן?”
“ברור! הרי עם אלה צריך לשכב באופן אמנותי. אחרי שהוכחת את בקיאותך בברֶנֶר ובדוסטויֶבסקי, אחרי ששוחחת על כל הנושאים האפשריים, ועל אהבה כמובן. שוחחת הרבה כל כך, עד שאבדת את התשוּקה אליהן. במקום להתגבר על המעצורים על־ידי יחס פשוט של עזרה הדדית מינית, אתם מאצילים את המעצורים וקוראים להם אהבה; למה אתה מתגעגע בעצם לאהבה? – אהבה היא ידידות עמוקה, כן? ובה אתה רוצה, רק כדי שתהיה לך איזו סיבה הגיונית, כביכול, לשכב אתן. אבל זוהי אימפוטנציה. אתה צריך לדעת לשכב אתן בלי ידידות. רק משום שהן בנות המין השני…”
“שתו, שתוק כבר,” קרא זאב. “איזה שֶפֶך. בכל זאת יפה אמרת. אהבה היא ידידות עמוקה. אל אלוהים. הרי זה נכון. ידידות עמוקה עד כדי הזדהות מוחלטת עם הזולת. הרי זה מה שחסר. הרי דוקא חסרון זה הוא שמגביר מעצורים ומסליד מיחָסים מיניים. אני שונא לגעת באדם שאינו ידיד. הריע זהוּ מה שרצית לאמור לו קודם על ההוֹמוֹסכּסוּאַליות –”
“עשה טובה, תפסיק מן הרעיונות החולניים שלך,” אָמר נחום.
“מדוּע? מעניין! תן לו לגמור! נראה כיצד יצא מן הענין,” אמר הארוך.
“בסדר. בבית־הספר, זוכרים אתם, תמיד אהבתי אותה ילדה. אהבתי תמיד אחת – אותה ולא אחרת. עכשיו, בעצם, אני רואה שהיתה זו אהבה ממשית יחידה בחיי. אהבתי – והתביישתי. פחדתי מצחוקם של הילדים. והלא אינכם חושדים בי שאז רציתי לשכב אתה! להיפך, אתם יודעים איזו בחילה עורר בנוּ אז ההרהור ממין זה. אבל רציתי לחבקה, לנשקה, להיות קרוב אליה בגוף. התביישתי – וסבלתי. אבל להיות קרוב בגוף – רציתי, מפני שאהבתי אותה כל כך ולא היה מספיק לי לראות ולשמוע אותה. אלא הרגשתי צורך למשש אותה, להרגיש אותה בידי. וכך אני מרגיש עד היום. לגעת אני רוצה רק במי שאני אוהב, כלומר: באדם שאני חש לגביו רגש־ידידוּת עז… אתה ואני – אנחנוּ שנינוּ ידידים, משוּם שאנחנוּ מבינים ויודעים וּמעריכים זה את זה, משוּם שבינינוּ יש לעתים קשר של חיבה – יחס, אשר, אילמלא המעצורים הידוּעים, יכול היה בלי ספק להתבטא במגעים גופניים… ואולי לגבי סתם בחורה לא היה לי כלום מ לבד הידיעה שמבחינה גופנית אינני צריך להחמיץ הזדמנות. ברור? זה מה שרציתי לומר. מה שלגביך אני קורא ידידות, לגביה אני קורא אהבה. אלא שכאן נעוץ הקושי. בחורות הן מין אחר. מוזר – שונה. יצורים שהתקרבות ידידותית אמיתית אליהן קשה ומסובכת, או, פשוט, לכל הרוחות, מפני שהן מטומטמות כולן. בקיצור: בלי אהבה – לעולם תהיה כל שכיבה לא־יפה, לא־מסַפקת. ואתה, ארוך, בריחתך אל הזונות האיטלקיות אינה אלא בריחה מן החיים. לשכב עם אלו זהוּ מעשה אונן בעזרת גוף נוסף. ואַתה יודע זאת כמוני.”
“אימפוֹטֶנט עלוב! מדוע בכל זאת אינך שוכב עם גברים?”
“בעצם חיכיתי לשאלה זו עוד קודם. בשבילך, ארוך, טיפוסי הוא להתחמק מן האמת על ידי שאלה זו. אבל לא חשוב. אענה לך בדרך משל: הנזדמן לך לעמוד בקומה גבוהה מאד על מרפסת קטנה בעלת מעקה נמוך? שניה אחת אתה חש תשוקה עצומה להפיל את עצמך, לשחרר את המתיחות העוצרת אותך מלעשות זאת. אך מדוע אינך עושה זאת? משום שהתענוג האיום שבנפלה מוביל אותך לסילוף גופני בלתי רצוי. אינך יכול לנפול ולהישאר. אתה יכול רק לנפול ולהיכחד. כך הוא בשכיבה עם גברים. גברים אינם עשויים לשכיבה עם גברים. זה הכל! וייתכן שזה טרגי.”
“שקרן אוּמלל!” קרא הארוך. “תיאוריות וּפלפוּל. אתה מפחד מפני בחורים בדיוק כמו מפני בחורות. לכן אינך שוכב עם אלה אף לא עם אלה!”
“מי אינו שוכב אתם?”
“אתה! ואל תחייך לי חיוך של ותיק במקצוע. איש אינו מאמין.”
“אני מחייך ברחמים… גם אני לא האמנתי שאחרים מסוגלים לעשות זאת, עד שנסיתי. ילדי הקט, זה לא כל כך נורא, לא כל כך נורא כפי שאתה חושב. נכון, אתה צריך לוותר על גאוה מסוּיימת, צריך להיחשף מאד בגוּף וּבנפש – דבר שבודאי לך, ארוך, קשה יותר מאשר לאחרים! אבל – גם על כן אני אומר ידידות, אהבה. כשאתה אוהב אינך בוש להיחשף, להתגלות. להיפך. אתה מוצא סיפוּק בעצם החשׂיפה.”
“נכון,” קרא נחוּם, “הגאווה הזו! זהוּ מה שמפריע. טוב. ואם לא נאהב, הרי לשכב עם בחורה אנחנוּ צריכים. האין זאת? איך מתגברים על הגאוה? לעזאזל. בעצם כיצד אנחנוּ בנוּיים? הרי אנחנוְּ מסולפים, אנדרוגינוסים ממש. מה זה? מניין החוסר בשיווי־המשקל שלנוּ? לכל הרוּחות, בית־הספר המתקדם שלנוּ! תמיד, משום מה, הוא עולה על דעתי כשאני מהרהר בזה. זו היתה התקוּפה היפה ביותר בחיינוּ. וּבכל זאת זהוּ מה שקלקל אותנו. שם חונכנו להיות יותר מדי בני־אדם, יותר מדי מבינים, יותר מדי מעריכים את עצמנו, את חולשותינו, את גאוותנו. שם היה המקור. שם? – אינני יודע… מה זה, מה זה באמת?”
“שטוּיות?” קבע זאב. “לא בטוּח.”
“לא שטוּיות,” אָמר הארוך. “הוּא צודק. הרי זהוּ מה שאמרתי: יותר מדי בני־אדם, יותר מבדי מבינים, פחות מדי חיות. לעזאזל כל הויכוּח הזה! אין לכם תקוה!”
“ולך?” שאל נחום.
“לי בודאי שלא.”
“ולי יש,” אמר נחוּם. “אני רוצה שהיא תבוא. הנה: כמו שאתם רואים אותי. יש לי חזה רחב, נכון? ושערות עבותות עליו. ואני רוצה שתבוא ונהיה יחד. יחד אתה לשוטט וללכת, יחד אתה להגשים את כל הרעיונות הגדולים. אני אוהב אותה. מתחרט שירקתי אל תוך השלולית, אל תוך האהבה. אידיוט אני שעשיתי זאת! הרי אני אוהב, אוהב, אוהב! לא תאמינוּ! – מעיק בחזה. כאב פיסי ממש, תשוּקה וגעגוּעים אל אחת שאינני יודע מי היא, לא תאמינוּ, אבל לכל השדים! הערב הזה. מה קרה פה?”
"אין דבר! פנה זאב אל נחוּם, “אתה טוב. אמרת מה שכולנו רצינו לומר, כלומר: ליַלל. כך. טוב שיש – וזה טוב. אבל אם לא טוב, מוּטב שיהיה לא טוב מיֵש מאשר לא טוב מאין…”
“אימפוטנט!” קלע שוב הארוך.
“עדיין?” שאל זאב. “אתה בודאי סובל הרבה. שמע לי, ארוך, התיאש מהכל. הרעל את עצמך!”
“נמאסת,” אָמר הארוך. “אני הולך!”
“צדקת. ליל מנוחה…”
“לילה טוב! להתראות!”
“חלומות נעימים. גם אני מסתלק.”
ואיש צעד לעברו, איש לדרכו, בפינת רחוב חשוּכה הצית איש איש סיגריה והקשיב:
צעדיו של הזולת נמוגים, בתוך הלילה הזך והבודד והמתוח.
ג 🔗
דמדומים, אור החשמל מחויר והולך. צינת לפנות־בוקר עולה מן המיטה המוצעת. נשענת בגבה אל הקיר, כשראשה שמוּט, שקועה מאירה בשינה. לרגליה – תמר. כאחרי לויה ארוכה וּמיגעת רובצים נחוּם וּזאב במקומם, שקוּעים איש איש באפלולית בארו הדלוחה: הבושה להיות קיים! הסלידה מאור היום הבא! הכאב המתוק השפל לחוש את החיים מתגלגלים במסלולם הקבוע!
למטה נשמעה עגלת־לחם בדהרתה; שקשוק כדי־החלב וקול האופנוע… יום – יום חדש בלעדיו.
"תמר, את ישנה? לחש נחום.
“מה?… לא!… אה – נמנמתי מעט. נחוּמי. נלך.”
“כן,” אָמר. “נלך.”
הוא הוציא חפיסת־סיגריות, הגישה לזאב, הציתן. הם שאפו עמוקות את עשנן, שלחו זה אל זה מבט ממושך וללא “שלום”. בהיפתח הדלת נראוּ שמי־בוקר טלואי־ערפלים והגג הלח מטל. צינה. חבוּקים ירדוּ במדרגות. וּלפתע שלטוּ השלומים בכל: תמר היתה לצדו, שלו, בתוכו. באַפלוּלית קמוּרה תפס נחום את תמר בזרועותיה:
“תמר”, אמר, “תמר – – –”
“מה לך?” תמהה, “נחוּם, אל תלחץ כל –”
הוא נשק לה ארוכות וללא קץ, גיפפה ולחָצה בתשוקה סוערת שלא כדרכו.
“תמר, את כאן –” לחש לה.
“אני כאן, אני כאן, חביב – מה לך?”
“אלוהים, מה הייתי עושה בלעדיך?”
יצאו לאוירו של רחוב, לאוירם של עסקים ואנשים ומטרות. יד ביד, ללא הגה חלפו כמעט בריצה ברחובות מזנקים ללחם. דמם התרונן. שאג לנקמה. המוות עמד לגווע. החיים, החיים הגדולים… הם חלפו רחובות, הגיעו לחדרו, ירדו מדרגות מספר אל המרתף שם הגיפו את התריסים. ובאפלה היו החיים – חיים שבעתיים. עזים ורוננים ויוצרים: נקמה בחדלון…
-
חתום עליו הפּסבדונים: גלעד הורביץ. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.