אגדה

לד.

 

א    🔗

ויהי בגמור האל את מלאכתו־יצירתו בשבעת ימים, אסף סביבו את כל המלאכים עושי־דברו ויאמר:

“את אשר רציתי ליצור יצרתי, ועתה רדו נא אתם לארץ, וכל החסר בה תוסיפוּ – מלאך מלאך כנדבת־לבו. ורק זאת אצווכם כי נדבתכם תתנוּ לאשר ייטב בעיניכם, למען משתכלל והיה לעליון על כל אשר בארץ.”

וירדו המלאכים – מלאי שמחת־היצירה. ויהי אחרי בקרם בם ויראוּ את האדם ויחליטוּ בלבם לתת לו את מתנותיהם. ויתן מלאך מלאך כנדבת לבו.

הרעים הורידוּ אלי הארץ מחלה ומגפה, שׂנאה, קנאה ודם נקם, כי אמרו: יכיר נא האדם ברע וידע להעריך את הטוב על פניו, ולמען לא יגבה לבו בו לאמר: כל יש לי ומה אוסיף עוד לחשוב מחשבות כי היטיבה?"

והטובים נתנו לאדם כל תרופה למחלה, מזור לגוף ומרפא לנפש, אחוה ואהבה, ותרנות וגם תקוה.

וכגמרם חלק מתנותיהם שבו למקומם ולבם עליהם טוב.

רק כרוב קטן אחד מכל אחיו, והוא גם הצחור בהם, עופף לו מעל פני הארץ ולא ידע את אשר יעניק לה… טס הכרוב צחור־הכנפים, הביט בעיני־הילד בעולם וּמלואו. ירד למשכנות האדם והחיה ויאהב כולם. אך לא ידע מה יתן להם. כי רצה, אשר תעניק מתנתו אושר לאדם ולארץ כולה.

ויטס הכרוב ימים רבים ולא ידע מה יחסר לו לאדם.

ויהי היום והכרוּב עייף מאד וירד לנוּח על אחד מעצי החורש הקרוב למעונות־האדם. חשב הכרוּב אז מחשבות ולבו הרך כאב, כי טרם העניק מתנתו לארץ וכמעט גם התיאש מתת דבר, בו יאוּשר האדם. כה ישב הכרוּב ויחשוב מחשבותיו עד רדת ליל. וּלפתע ויעור ממחשבותיו לקול לחש של דברים.

הביט הכרוב על כל סביביו וירא בין העצים נער ונערה יושבים והמה צעירים מאד. רכים ועדינים פני־הנערה ופני הנער – סימני בגרוּת ראשונים בם. ישבוּ מרוּחקים זה מזה ושׂוחחוּ בלחש.

“מהו הדבר, אשר ירחש לבי אליך,” אָמר הנער, “ואני בטאו לא ידעתי! מעודי גם לא הרגשתי כן אל איש. רק זאת אדע, כי בעת אין את עמי אף אני לי עצמי אינני; בלעדיך אפס אני; ועמך הן כל הארץ לי!”

“גם אני ארגיש כמוך אף אבין, כי אתה לי את אשר הבֵּעַ לא אוכל…” נפעם הכרוב הקטן בשמעו ויקרב לגשת אליהם, כי שמע את אשר חסר להם דבר שלא יוּכלו להביעו ותפעמו תקוה, הנה הפעם את השי ימצא ויעניקו. כך התקרב בלאט ובין שניהם עמד.

ויהי הכרוּב לבין שניהם, אך התיצב ונמשכוּ שניהם זה אל זה וכהרף־עין השתרגו זרועותיהם ושפתיהם התאחדו באהבה רבה…

ובו ברגע חש היקום כולו, כי נוצר שדבר אשר עד אז כמוהו לא היה. הכל מלא אז אהבה: שמים וארץ נשקו. צפרים פצחו רינה, והאדם מצא בטוי לנשגב מכל – לאהבה…

וזוג־הצעירים נשאר עומד חבוּק שעה עוד ארוכה גם אחרי שמט הכרוּב ויטס מביניהם, כי השכיחתם הנשיקה הנעשה והנמצא סביבם ויישארוּ מאוּשרים בנשיקתם.

עלה הכרוב והוא אומר כולו אושר וישב לפני כס־אל ויספר לו, כי מבלי דעת את אשר יתן, נתן לו לאדם את האושר בנשיקה.

 

ב    🔗

עברוּ ימים, חלפוּ שנים, בגר היקוּם, אף האלהים בגר. ולא שר עוד אלהים את שירת־היצירה, כי אם שמר על הקיים…

ויאסוף סביבו שנית האלהים את מלאכיו עושי־דברו ויאמר:

“רדו לכם לארץ, ראוה ובקרוה והיווכחו אם אמנם מצא אדם חפץ במתנותיכם מיום תתכם אותן ועד היום הזה.”

ירדו המלאכים – חלקם שמחים, חלקם גם יראים. ידעו הרעים כי נשמדו המגפות בארץ, כי השנאה והקנאה והנקם מוגרו מפני האהבה, האחוה והותרנות. והטובים ידעו כי את מתנותיהם נתנו לטובת האדם ואיככה זה לא ייהנה מהן? והכרוּב הקט עף אחרי כולם, ולבבו רועד, כי לא ידע את אשר יחשוב על מתנתו, והוא הן לא במחשבה תחילה לו נתָנה!..

ויהי בהגיעם לארץ כזבו תקוות המלאכים הטובים, כי ראו אשר פרצו המחלות ופשטו המגפות ותעשינה באדם ובחיה שמות. והתרופות אשר נתנו לו ללא הואיל היו, כי כאשר ימצא אחד תרוּפה למכתו וקינא בו השני ושנאו, וינאצוֹ על תרוּפתו, וקם אז הרופא ונקם את הקמתו ממנאצו, ומלאה הארץ מריבה לבלי הכיל. האהבה והאחוה רק ליחידים הן ואלה הם ללעג וּלקלס בעיני כל חבריהם ומשוּגעים ייקראוּ בפי כל.

וישובו כל המלאכים עצובים לפני האל. כי ראו אשר נכזבה תוחלת־לבבם באדם. רק מלאך אחד מן הטובים שב ושמחתו בלבבו – הוּא המלאך, אשר נתן את התקוה שי לאדם, כי ראה את אשר מנחתו היא המחַזקת את האדם ובעוד היא בלבבו – עתיד הטוב לגבור.

והרעים ראוּ וגם שמחוּ. ידוֹע ידעוּ כי כל עוד מתנותיהם בידי־אדם לא יגבה לבו ובהילחמו באחיו לא יפנה לבו להעפיל שמימה.

והכרוּב הזך, הוּא אשר לא לאלה ואף לא לאלה ארח. בטוּסו צף על פני הארץ ויחפש את מתנתו: הנשיקה. לא בנקל מצָאה. כי לחרפה וּלבוּשה נחשבה האהבה בחברת אדם, ואוהבים התחבאוּ מעין רואה. אך בצאתו בעקבות הצעירים מצאם מתנים אהביהם במסתרים ומתנשקים בהחבא, אפס לא יכלה עוד הנשיקה להשכיחם על צערם, כי טהורים האוהבים באהבתם ובזכרם את הסובב אותם כאב לבם מאד. חטוּפות היו הנשיקות, כי לא בכל עת יכלו להיפגש באוהבים ואזניהם כרוּכות על כל זיז ורחש, פן יגלה סתרם אחד האדם. כאב לבב־הכרוב כי ראה אשר אין בארץ אושר. ויהי הוא אומר לשוב בעצבותו, וראה מחלון אחד הבתים אשה עומדת על עריסה ותינוקה בה הישן, והיא מבטת בו באהבה, מתכופפת עליו באהבה ונושקת במצחו באהבה והילד מחייך מאוּשר מתוך שינה. שמח בא הכרוּב אל על – כי מצא את הנשיקה בטהרתה, אף ראה כי מביא הוּא אושר לאדם במתנתו.

ובבואו לפני כס־אל הודיע: “אין טהור מנשיקתה של אם…”

 

ג    🔗

עברוּ שנים, חלפוּ יובלות, ושוּב אסף האל את מלאכיו עושי־דברו וישלחם לארץ למען יראו שנית את אשר פעלו.

ירדו המלאכים, אלה בשמחה ואלה בכאב. ירדו יחדיו כולם ואף הכרוב הקט עמם.

ובהגיעם לארץ, ראו מלאכי־המגפות והנה חכם לבב־אדם והוא עמל להשמידן ומספרן פוחת מיום ליום. ויצטערו אל לבבם, אך מלאכי־הרפוּאות שמחוְ.

אפס מלאכי האחוה והקנאה, הותרנות והנקם לא ידעו לבכות ואף לשמוח, כי ראו אשר המלחמה על פני הארץ נטושה, הטוב ברע נלחם ולא נודע למי הנצחון.

עצוב מכולם שב מלאך האהבה, כי ראה אשר לקלס נתוּנה מנחתו לאדם ורוב האהבה על פני הארץ במרמה יסודה ובכסף היא נקנית. אך לא אמר נואש, כי ראה אשר יציצו ציצי־אהבה בחברת־האדם מזמן לזמן ולעתים גם יגדלו ויאירו בחשכת החיים. ושמח מכולם שב מלאך־התקוה, כי ראה את מתנתו פועמת בלבות האדם. והכרוּב הקט אך הגיע לארץ וימצא את מתנתו מתגוללת באשפת תאוות־האדם. רץ ויחדור לכל המקומות אשר שמע כי אושר־האדם בהם, וימצא בהם את מתנתו: מצאה בארמונות – בנשוק העבד רגלי־אדוניו, וּבנשוק העני את ידי נותן־נדבתו, וּבנשוק השר את יד־אורחתו הענוגה. אף ראה בנשוק המון גברים למרקדת מעורטלת העוברת לפניהם, וּבנשוק עלמות למשרתיהן החסונים. ויבהל מאד, כי לא מצא את הטוהר, אשר נתן במתנתו ובהביטו בעיני האדם הנושק שרפה את לבן האש הבוערת בהן.

ויברח המלאך ממקום שבת האדם. ויהי בהרחיקו מן העיר, אשר בה ישב המון האדם, ראה והנה בתים נטושים על האדמה. וירד לראותם, ובהתקרבו ראה, כי קטנים הם מאד וּבנוּיים מחמר ומראם דגל מבחוץ. אך בהביטו פנימה ראה והנה נקיון וסדר בכל. החליט הכרוב להישאר שם כל היום ולראות את אשר ייעשה שם. והנה ראה אשה לבושה פשוטות נושאת שני דליים בידיה נכנסה אל רפתה וּמחלקתן לפרותיה, שענוּ לה בגעייה. אז ישבה ליד הראשונה והתחילה לחלוב את עטינה הגדול. המשיך הכרוב בביקורו, והנה בחור חסון יוצא עם מחרשה אל השדה. עובד הוא ומביט באהבה אל האדמה הנוצצת, אשר מחרשתו מעמיקה בה.

וּבהוסיפו ללכת ראה נערה בריאת־גוּף המאכילה את העֵדר וּמשקתו ואת אביה הזורע את השדה וּמביט בתקוה אל הגרעינים הנופלים ומקפצים על פני הקרקע. ועוד רבים האנשים והנשים, אשר ראה שם בעבודתם וכולם יד אחת יעבדו, האחד את מלאכת־חברו ישלים.

וּבערוב היום – ראה והנה שבים הגברים מן השדה והנשים מפסיקות מלאכתן בבית. רוחצים כוּלם וּמחליפים את בגדיהם ואוכלים יחד בשמחה. ואחרי האוכל משכיבות האמהות את תינוקיהן. ושוב ראה הכרוּב אם מנשקת לפעוּטה בטהרה. ואחרי שעה נשק האב לאם – והאם נשקה לאב, שכבוּ לישון איש ואשתו ולנוח מעמל־היום, והמלאך נפעם – רוך ותום היו בנשיקה זו!

והנער והנערה יצאו לשוח לחורשה והכרוב מרחף אחריהם. ויהי בהגיעם שם אמר הבחור:

“הן אוהבים אנחנוּ!”

אך היא לא ענתה, כי אם הביטה בו באהבה. ואז נפלו איש על וארי רעוּתו ויתנשקוּ באהבה…

וירא הכרוּב שנית את הנשיקה בטהרתה.

אך המראות אשר ראה בכרך לא נתנוּ לו מנוחה, כי ראה התרבוּת כובשת את העיר כוּלה רק המקומות הרחוקים יינצלו ממנה…

כואב שב אז הכרוב אל מקומו לפני כס־אל ויבך בכי תמרורים. וינחמהוּ אלוהים לאמור:

“הנחם, כרובי הקט, ודע, כי טובה היא מתנתך, ויום יבוא וחכם אדם והשליט את השלום ואת הצדק בעולם. או אז תהי הנשיקה סמל טוהר, תום ואהבה.”