היה הבחור־החייל יורד במדרון, במשעול־הסיד המצחיר למרחוק, המתפתל וגוחן אל בין סלעים ומסמא את העין בלבנוּניתו, וּפניו – אל הגנים והפרדסים השׂרוּעים בירקוּתם לארכו של החוף.
לאחר לילות סוערים של משמר בחורף במשך ירחי־עמל זכה הבחור ליום אחד של חופשה: “למן השעה הששית בבוקר ועד שמונה־עשרה עם ערב רשאי אתה להיעדר מן המחנה.” חש והבריק כפתוריו וליטש אבזמיו וחרטומי־נעליו – וזכר את הפקודה, כי כצאתו כן שובו: לבוש כיאות לכבוד־הצבא – ופכח! בל יבוא “הבושם” אל קרבו! ויטול ילקוטו על שכמו ומימייתו תלה במתנו, הדק אבזמי־חגורו – ובצאתו נופף ידו לברכה לעומת רעו הזקיף, הניצב בתאו, ופסע קלילות וכבדות במשעול.
אותה שעה עברו כפריים וקרתנים בדרך־המלך, כשבהמתם עמוסה לעייפה טוב־הארץ וּפרי־העץ, כל ירק וצמח – אל העיר לממכר: עגבניות אדמוניות, בכוּרי אפרסקים ריחניים ואשכלות בננות מצהיבות, מפוּטמות ומנוּפחות בהבשילן.
זכר החייל מושבתו הרחוקה וימי ילדותו ושובבותו, עת נחפז להימלט עם עדת־מרעיו מפני השומר בגנים ובמקשאות; וחייך קלילות ובירך את העוברים והנוסעים בבוקר־שלום וזכה לתשובה חגיגית נלהבה, ולחישות־ביניים כי “יודע הלז שפת־המדינה” ואין זאת כי “שאטֶר” הוא ראוי לברכה.
עלתה החמה וקפחה על ראשו. לו נטל קסדת־הפלדה, כי אז שמר פניו מלהט־היקוד והֵצל פרצופו המתיחם; אך לא בקסדה יצא לטיוּלו, כי אין זה מן המנהג. וזאת אך זאת – פן יחריד שאננוּתם של התושבים ויבריח כל חיננית שבכפריות, חלילה…
רבתה התנועה בכביש הרחב ועלתה וגברה המולת התקיעות בצופרות, והיו מכוניות־הצבא חולפות ביעף, גדושות קלגסים וכבודה לרוב. ואלה לא אחת הריעו לקראתו ממרום־המכונית, מגג־שריונים או ממושב־תותח. והיתה הקריאה “הו, ג’וני!” ו"הו, ג’ורג'!" מהדהדת בשדות הסמוּכים. לא אחת נעצרה מכונית ויד נלבבה מן האשנב נשתלחה והזמינתוּ כי יעלה ויסע.
אך הוא בשלו: יודה לנהג על טוּבו וירמוז בבת־שׂחוק סלחנית כי יצא לשוטט בארץ, לחוּש בחוסן־הקרקע וּבלהט־הרגבים מתחת לכפּות־רגליו, לזכור שדמה וניר בארצו היקרה־הרחוקה.
שטפו פלגי הזיעה מקרקפתו ונזלו, כמתגרים, אל מצחו, פדחתו ואחורי־אזניו. חש והוציא ממחטתו ונתנהּ תחת כובעו הקליל. וּלמען לא ייתפש בכף “השוטר הצבאי”" אדום־המגבעת כחוטא כרבים, כמי ש"בגדיו אינם סדורים כצו", נטה אל המשעול, החומק לבין גדרות־הצבר, וּפסע בנחת בשביל הרמוס, התחוח, בכרם־זיתים שנחרש מקרוב.
וכך היה פוסע וּבא אל חצר המסגד שבכפר הסמוּך, עובר בשביליה רצופי החצץ האדמדם, עמד נוכח הבריכה הפתוחה, צפופת הדגים הענקיים והממוחיים המצטנפים וחותרים במים הירקרקים.
יצא ועבר בשער האחורי, לאורך התעלות שנפלגו למים היוצאים מן הבריכה, אלו התעלות המתמשכות בצדי המשוכות והגדרות; נכנס לשטח־הפרדסים וצעד בשלוה שביַחַל וכמיהה במעברים הטמירים שבן פרדס לפרדס, – כי קמוּרים וממקושתים ענפי־השיטים משני עברי־הדרך ומשתזרים זה בזה ממעל.
דממת־סתרים שלטה מסביב, ותעלוּמה חרישית שעשעה בשחוק הצללים והאורות הזהבהבים הבוקעים בין משבצות־העלים וטובלים אפס־קיצם במימי התעלות. רק קרקור־הצפרדעים ורנן־החרגולים והמית הפלגלגים הזכים נתמזגוּ בדממה, וישווּ לה גון נגינות ערטילאיות, נמוגות בחרכים ובגומחות, ובמשקעים ובפרצות שבמשוכות־הפרדסים ובחומות־האבן.
ניתלוּ שרכים וורדי־בר צהבהבים וּלבנים בענפי־השיטים הדוקרניים, ופארות־הדולב הכבירות נשתרבבו מאחורי הגדרות. נשרכו ופשטו שריגי הפטל ודליות־הגפנים הפורצות מבין השיטים, והרכינו זלזליהם המלבלבים במים הצוננים, מרטטים ונאחזים בקנוקנותיהם בכל העומד על דרכם. טיפסו חבלבלים ועלוּ גבוה מכל גבוה, עד מרום הקמרון הירוק הארוך, והיוּ לבנינים, כחלילים, לימוניים וחורשפנים מרפרפים מפרח לפרח ומציץ אל ציץ, גוחנים על פרגי־החוף הצהובים, מפרכסים בין הדנדנות הריחניות ומרחיקים רחף אל תוך הפרדסים.
ונשתכח המחנה. פרחוּ הפקוּדות ולא היוּ. לא נזכרו עוד ימים ולילות של עמל, נדודים במחשכים, ועמידת־"הכן" ממוּשכת בשלג ובסחף. רחקה. זכר החייל את מושבתו המוריקה בעתית חורשות ופרדסים, שדות ובוּסתנים, והלם לבבו, פעם ורחב – וחפץ היה לתת קולו בשיר־כמיהה־ולהט לארץ הרחוקה, אך עצר בלשונו פתע־פתאום בתמיהה שבמסתורין, כי שמע קול רנן ולחן בוקע ועולה מעבר לאחד מחומות־האבן הכבדות, שהאפירוּ והשחימוּ מרוב שנים והוריקוּ בעתר האזוב המצמח בין בקיעיהן,– וּבשמעו את הקול – נעצר מלכת.
נשׂא ראשו והתבונן במה שלפניו: שער־אבן מקוּמר, קשת־אבנים מבוּקעה ודלת־לוחותיים כבדה, תלוּיה בצירים כבירים חלודים, מפוצלת וסדוקה מרוב שנים ובדלת – מקוש משונה דמות, ספק ראש־פר, ספק ראש־כלב, מוריק בחלודתו על נחושת־יציקתו. והלחן שהגיע מעבר לשער לבב ומצודד. מעטיף ומפכה –
ניגש הבחור החייל, הקיש וציפה.
נכרת השיר ועלו לחישות וקולות־שבשאלה מן העבר השני, קריאות חטופות, ליבונם של דברים, מחציתם שפת־ערב ומחציתם ארמנית, וידע החייל, כי ארמנים שוכנים בבוסתן הנסתר, החבוי מאחורי החומה. ומשנפתחה דלת־הלוחות הכבדה, חרק הבריח ושאגו הצירים העתיקים – ויעמוד דומם, פעור־פה למחצה, מקפיא שיורו של חיוך על שפתותיו – תוהה וּמשתאה על היופי הטמיר הסגוּר בבוּסתן הפלאי, עין לא ראתה כמותו: נערה עמדה לפניו – פרח־בר תמים ומתמר בעליצות־עלומיו; עיניה שחורות, קווצותיה השחורות מלאות רסיסי־מים הנוטפים ונוזלים על קצה אפה המרטט – כשולמית, כתרצה או כרות מקדם, שנתעתה מדורות רחוקים וניטעה בבוסתן צפוני זה…
“מה לך בחור?” שאלה בתמהון מתקצץ קמעא, על שהקיש על הדלת ופיו לא יפתח לפניה. “וּמי אתה, הזר?”
ניעור בחפזה־שבמבוּכה, האיר פניו בבת־שׂחוק לטפנית, לחש ומלמל, כי חייל הוא (“חייל עברי” כה הוסיף); כי מבעוד בוקר יצא לשוטט בסביבה – ברשיון מיוחד, כמובן – להזין עיניו בארץ המוריקה ומלבלבת בנוֹי־נופה…
וּממשמעה הנערה כי בשפת־המדינה ידבר, וכי לא כאותם מתהוללים הוּא, אלה יוצאי־חוּצות וּמלהגים בשכרונם, מיד הורד המבט שבעיניה הטובות ואור שבתום רעף מתוכן – אור של קבלת פנים ילדותית נלבבה:
“אנא, הכנס החייל!”
לא הספיק להעיף עיניו לכאן וּלכאן, וּנערים שנים, זאטוטים, כבני חמש פרצו לקראתו בתרועה, נתלו ודבקו בו ביחלם למוצא־פיו, מיששו ילקוטו וחגורו, נגעו בקצה־אצבעם באבזמים הבוהקים בחרדה שבהערצה, ולא פסקו ממלל והגות: “ג’ורג', ג’ורג'!” “השלום, ג’ורג'!” וּמנין תבוא ואנה זה תלך, ג’ורג'?" – וחוזר חלילה. תוך כדי כך, וּמן הדיוַן הקטן, בצידה של רחבת־הכניסה המרוצפת, יצאה האם, אשה בשנות החמישים, בהניחה ריחיה מאחוריה; מחתה האבק מידיה בשוּלי הסינר הצבעוני הקשוּר במתניה, וּבאה לקראתו. הוא הרכין ראשו לפניה, בברכת יום טוב וּמאוּשר, ברצון האל ורחמיו, והיא נענתה לו בניע־ראש ורמזה, כי ייכנס אל הסככה הסמוּכה. אל־נא יסרב ואל יהא מן הביישנים (הן חייל הוא!) – ימנע מאתן אלת הספק שבהפצרה ובסירוב, כי לא זה המנהג בביתן. ידידים לה בעיר, בקהילת היהודים הקטנה. ואמנם קטנה היא הקהילה ובית־כנסיתם העתיק סגור ומסוגר ברוב ימות־השנה. יש אשר יבואוּ הלום להסב עמה ועם בעלה – וישוחחוּ ארוּכות. יצוא יצא הבעל אל העיר מבעוד בוקר: להביא צרכים מצרכים שונים יצא – והעמידה על המקח בימים אלה קשה, ממוּשכת ומייגעת, ונוטלת כל זמנו ואונו של הקונה. על כן השכים קום ורק עם רדת לילה שוב אליהן.
ועד שהיא משיחה עמו רמזו הזאטוטים זה לזה והורו באצבע על כובעו הקליל. הניח להם להשתעשע בו והיוּ מתכוננים וחשים עצמם גבורי־מלכות ומושיעי־תבל בשחקם בשחוק הזקיפים".
הניח ילקוטו ומימייתו ונכנס אל סוכת הנצרים לרחוץ פניו, אך נעצר בהילוכו ראה את הנערה מגבה כשהיא גוחנת ומעלה אגרטל־נחושת מכוך קטן שבסתר־המדרגה, זוקפת גווה ועומדת לחזור. חיננית כעופר האילים וּכגור הנמרים גמישה ורכה – כה הרהר – אלא שעודנה רכה בשנים, כמעט ילדה, אם גם קלילי־גלים, חבויים, בלסוטתה ינועו.
ועד שהאם ובתה עורכות “הכיבוד”, מוציאות הדלפק אל פתח ה דיוַן, ושוטחות מפה ססגונית, שקוּפה־רקוּמה, על פניו – נטל הסבון והאלונטית, הציג את אגן־האבץ הצבוע על הדרגש בקרן־זוית שבסככה וחש לחדש חיותו במים הצוננים, לאחר ההליכה הממוּשכת, ולהתבונן על סביבו שאננות:
רחב ושליו הבוסתן, רווי רוּחות קלילות ורון צפרים נעלסות, וככל שיעמיק כן תרב אפלוליתו ודממתו הפלאית נרגע וחרישי רבוץ משטח הדשאים שקמלו אלא שלא יבש לשדם בכמישתם; רבוץ המשטח על פני האדמה המתמתחת בערגה, דשנה ומתנמנמת. נוגה־פז ומשחק של כתמי־זהב שיוו עלים אדמדמים־כתומים, של פרחי רימונים שהבשילו ונפלו, לרפידת הירק השחום, בעוד העלים הכמושים מאוושים ומוסיפים לנשור בזה אחר זה, ניתקים חרישית וצונחים למשטח המוצל.
ובבוסתן – מפרי כל הארץ: תאנים חונטות פגיהן, גפנים מטפסות, ירקרקות־בהירות, בין עצי־הדר כהים בירקותם, השולחות נטישותיהן אל תוך המים הממלמלים שבשלחי התעלות; וערמונים ותפוחים ושזיפים מבשילים פרי־בסרם בסתר עליהם רבי־הצורה־והגוון. והבית – בית קומותיים ישן ולו מדרגות־אבן שחוקות מבחוץ, ומסעד קורות־ולוחות שנסדקוּ ונתגלפוּ, נתפצלוּ ונתעוותוּ בשנים שחלפוּ בסערות החורף ובשלגיו, בלהט החמה של שלהי הקיץ, וברבץ חמסיני־המדבר וסופות־הקדים. וחלונות קטנים לבנין ולהם סורגים וכרכובים שנשנטו פה ושם ונשארו תלויים על מסמר או וו אחד בלבד.
ניגב פניו וידיו, סרק שערו הסתור, שפך מי־הסבון אל מיכל־הביב, העמיד האגן על כנו והדרגש בפנתו – יצא אל רחבת־הכניסה. אז פנה אל הדיוַן הקטן, הפתוּח לרווחה, כי שמע רינתה של הנערה, יוצאת ובאה משם אותה שעה.
כגור שנגמל – הרהר שנית – מתמודד ו"מתנמר" מיום ליום… ומפה לחוץ מלמל וביקש סליחתן על הטרחה והטרדה, כי איננו כדאי, וכי איננו ראוי – הן אץ לו הדרך – וחס הוּא על הטורח המיוּתר… ותוך כדי כך נח על עטוּרי העציצים והכדים, מסביב לרחבת הכניסה, כי רטובים היו והתנוצצו מולן קרני־השמש הפורצות מבעד למסך העפאים, וסבר, כי בבואו היתה הנערה עסוּקה בהשקאתם, שכן מלאוּ קווצותיה רסיסים הנופלים כפוחזים אל קצה אפה המרטט… ושבוּ הנערים הקטנים לדבר בו מחדש בשאלותיהם, מיחלים לדבריו בכמיהה וכליון־עינים.
ישבו אל השולחן הקטן הטעון עד אפס מקום – חריצי חלב משורטטים, בזיכי קֶפיר ומחמֵאות לזבדה, לחמאה וּלשמנת; קנקנים חינניים לעסיס־רימונים וכוסות מוארכות למי־הורדים הריחניים, סביב לטנא־הפת.
“בל יבוש, בל יחבוק ידיו; כל מחסורו עליהן. קרבה ובאה שעת־הצהרים: יסב נא עמהן.” ונצטערה שוּב האם על האב כי נעדר ויצא השוּקה. שמח היה לפגישה, ואל נכון מספר היה עליו, החייל, בשיחו עם רעיו היהודים בעיר. הללוּ יחפצוּ לראותו, לשמוע חדשות ונצורות מפיו – הנכונו כל ספורי־הפלצות על מעשי האויב באחיהם היהודים, ועוד כהנה רבות…
ומשהושמעו המלים “אויב” ו"זוועה" – זכרה האם ימי־נעוריה, ימי מרודים־ותלאה, בם נאנקו בני עמה תחת עול הנוגש, המעוול, התורכי של מלחמת־העולם ההיא, שרחמים לא ידע מאז וּמתמיד – ותספר לחייל על אותם הימים, בברחם אל מרומי הר אחד, הוא “מוסה דאג” הנודע, ויעמדו שם על נפשם ארבעים יום וארבעים לילה, באין עוזר ומושיע… וכך היתה מעלה זכרונותיה לנגד עיניה ומספרת בסעודה. הסכיתו הקטנים בדממת־כבוד, האזינה הבת למחצה – כי לא אחת שמעה הדברים – ואילו הוא, החייל הניד ראשו והעיר באחרונה כי קרא כל פרשת המעשה ועלילותיו הנועזות, הכאובות, בספרו של יהודי אחד שישב בוטח ושאנן תוך עם “משכיל”; נבון וחרוץ חרוץ למעשי־מרמה וחש לכל תועבה, בראותו כי כוחו עמו ואין רואה פעלו, אין חש ומזעיק; כי קם זה הגרמני לטבוח טבח מחדש בעולם המסוער, ושם פניו להשמיד ביהודים יושבי הארצות השונות – וכל תועבות התורכי כאין הן וּכאפס לעוּמת המרצח הגרמני; אל נכון שמעוּ, גם מעט מזעיר מן הנוראות: כי ארוך מסע־השמד ומתוכן בתאוות־רצח וזימת־שמד של חיתו־יער; כי לא ירצח בלבד, ישסע ויחנק, לא ימותת רבבות בלבד, כי גם יכלאם בגדרות־הברזל ועבר עליהם במכונותיו – הן השריונים הגדולים – לדוש ולשחוק, לבוסס באין מקבר, למען יראו וישמעו כל עמי־העולם, כי אין לעמוד נגדו במבחן הכוחות… במחנק ובשריפה יבוא, בקלון ובזימה, בשחיתות ובנהמת־מרצחים, דמם של ילדים קטנים יטול למען רפא פצעיו הוא, יסַגרם לאדים ולגָזים ממותתים, למען בחון עוזם וחסנם וכוח־הריגתם…
והיה החייל מתאמץ לספר הדברים כהוייתם, ככל אשר נתנתו לשונו, כי לא הורגל דבר צחות בשפת עם הארץ, אך ניכרו הדברים, ורוח קודרת נחה על המסובים.
ותשקע האם בהרהוריה, והקטנים תמהו, כי לא הבינוּ רבות, ואילו הנערה הזעיפה מבטה, מצטערת על שפג הששון, ותמהה על אמה שפתחה בשיח מריר ונוגה וּמדכא.
נעץ האורח מבטו בנערה והבין ללבבה. אז הוסיף והזכיר מאורעות שקרא מימי אותה ממחלה שחלפה, כי הגיע שמע הארמנים הנענים גם אל ארצו, ויקוּמוּ מתי מספר מבני־עמו, ונערה אחת ואחיה בראשם, לגלות צפוּנות מדכאיהם התוּרכים, לחשוף סדרי־צבאותיהם לפני הלוחמים בהם, ולהחיש ישועה ופדות לכל הנענים והאובדים. וכשנתפסה הנערה לא פתחה פיה, לא אמרה דבר, רק בזה לנוגשיה, נטלה המעמסה על שכמה, וכשלא עצרה עוד כוח לשאת חמס־מעניה, ירתה אל פיה באקדחה, בהטילה קללת הדורות במרצחיה ובשולחיהם. כך נקמה גם היא נקמתם של מתבצרי “מוסה דאג” המעטים.
חדשים היו הדברים באזניהן, וכמו חפצו להרבות חסדן עמו, וּמבלי דעת במה, עמלוּ להוסיף מאכליו, והוא מוחה ומפציר בהן לבל תכבדנה אכפן עליו, כי שבע, גם רווה ויותיר.
וכסבתא רחמניה שאלה האם על ביתו, על ידידיו, קרוביו ומכריו הרחוקים, אימתי היה שם באחרונה, אם ירבו להזכירו, אם לשלומו הם דואגים וכל טוב לו ישלחוּ… מי ומי לו במשפחה וּבחברה, אי מקום־מגוּריהם וּמה משלח ידם, ועוד כהנה וכהנה. והשלום לרעייתו ולבניו…
כאן עצר דבריו במועל־ידו, מחייך נסתרות, כי הכבירה עליו מלים ושאלה לאשר אין, כי לא נשוי הוא ולא בנים לא…
“והנערה?” פרצה הבת, כמו לא יכלה עצור ברוחה עוד, ותשתתק פתע־פתאום, כי תמהה על העוז והזֶנֶק שבדבריה. עלה הסומק בפניה, שתקה והציצה בפני האורח – בושה אך מיחלת.
“הנערה,” השיב בדממה, מצמצם זויות־עפעפיו בקריצה חייכנית, מסתכל בה, בארמנית הקטנה, ששולהבו פניה והיה חזה עולה ויורד. “טובה היא הנערה ונאה, נאה ביותר… והרי את כמותה, אלא גדולה היא ממך בשנים… וחוזר אני ואומר: טובה היא ונאה…” חסך דבריו ויסתכל במה שתשיב; ולא ידעה בת־הארמנים הקטנה מה תאמר, במה תדבק עליצותה הגדולה – כי שיבּחה הזר על פּניה, את חסדו המלבב נטה לה, כי אמר, כי כנערתו גם היא טובה ונאה – והיה זה שיבוח ראשון במעלה!
שולהבו פניה שבעתיים והבריקו עיניה בעלומים מתרתחים, סבה על עקבה, נצטחקה, שעשעה עצמה בצעיף הצבעוני החגור למתניה, כשפֶרֶץ־הגיל שוטפהּ כליל. לעתים תרים אותו צעיף אל מול פניה הנוגחים, בהסתירה שפע האדמומיות שפשטה בהם, אחר תחליקנו על לסוטתה, ממתחת ידיה לצדדים ואחורה, או תתנהוּ אחר ערפה, ממוּשך לעברים, זורקת ראש ושומטת זרועותיה לצדדים – מתמרת גוה כל העת, זוקפת ומבלטת תאומי־הגלים בלסוטתה, ממותחים בערגה נגמלת.
ופתאום נתנה קולה בצחוק ובצהלה, במחותה שארית המבוכה. אז דבק השׂשׂוֹן ביושבים, נצטהלוּ הקטנים מבלי דעת מה ושיתף החייל עצמו בצחוק הלבבי, הפורץ ושופע ממעמקי לב־הילדה.
רק האם לא ידעה אם תרחיב בת־שׂחוקה על פניה השחומים, אם תוסיף לתמוה או לקצוף על המשובה שדבקה בילדתה – ונאנחה כמדושנת רצון־ונחת, אך העמיקה התבונן בבתה הגדלה כפורחת, אשר שנה אל שנה לה נוספת, וּבטרם יחלוף הזמן – ועת־כלוּלותיה תגיע, על השער תדפוק.
עוד שעה אחת נשתהה במחיצתן, היה עוזר לפנות את הכלים, להשיב את הסדר על כנו ואחר עמד להיפרד מהן. בצאתו העלה כל אותם ניבי־הלשון הצחים שזכר, כל אותן ברכות ואיחולים הרעיף ויצק לפניהן, מודה וממלל, חוזר ונזכר חליפות, מרכין ראשו כמשתחווה, וידו על לבו לאות־הודיה.
טפח לזאטוטים על שכמם ובירכם בחוסן וּבריאוּת, עצמה ורב־אונים; לחץ ידה של האם, יד גרומה וצנומה מעמל השנים ותלאותיהם, והיא חוזרת ומברכת, מזכתהו בשיבה מהירה, בשלום אל ארצו, ואל ביתו וּפעלו, ואז – אז הרים סנטרה של הנערה, הציץ אל תוך עיניה, וכך אמר לה, קצובות ושקולות: “מנערות תבורכי, ילדונת טובה וחביבה, ויהי האושר מנָתֵך כל הימים. בל תדעי דאגה, לא את ולא בני־ביתך, ומלחמה בל תקרב אל שעריך! מנערות – חמודה תהיי, ובבנות – טהורה וּשלמה… ולנערה אשר בארצי כתוב אכתוב: טוב לבך וחן־עלומיך אספר…”
רגשה הנערה, בושה מעט, וחזר הסומק ועלה בפניה. נסוגה בענווה אל אמה, מצטחקת ועולזת, ממוללת ברגליה, חשה עצמה ברקיעים עליונים, בעלות ערכה בעיניה גם היא – שבעתיים.
יצא החייל ופסע במשעול המקומר, בעוד הילדים קוראים אחריו, מפללים לשובו אליהם באחד מן הימים. שמע חידושו של הזמר המתרונן בפי הארמנית הקטנה, וגרר הריחים הטוחנים בדיוַן הצנוּע שבבוסתן. הוּא נטה משביל אלי שביל, עבר בין הפרדסים, והיה עולה, עם רדת היום, במשעול־הסיד המצחיר למרחוק. והרננים ורחשי־היום מהדהדים באזניו כל אותה שעה.
נכנס בשער־המחנה, בירך רעו הזקיף לשלום, ובא אל חדר־המשמר להשיב פס־רשיונו: לבוש כיאות יצא, וכיאות חזר – ופכח! לא בא “הבושם” אל קרבו; אלא ששכור היה מבשמיו ונרדיו של אותו בוסתן, ופני־הנערה הלוהטים וחימוּד יצורי־גווה – רך, “מתנמר” ונגמל – שחקו לפניו מבעד לצעיף ססגוני שקוף למחצה…
הוא מסר רשיונו, הצדיע כדרוש לפני הקצין העובר, והלך לרחוץ גופו ולהחליף בגדיו. לאחרונה ישב בפינתו, עלעל בדפדפת־מכתביו, רשם את הכתובת הצבאית, ופתח:
“נערתי החביבה כל כך – – –” ושקע בהרהוריו, מצרף ביטוי אל ביטוי, רחש אלי רחש, תיאור עלי תיאור – כשרוח חרישית, צוננת, מלטפת אבריו וחולפת בצריף העץ המוארך – כי רד הליל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.