מחזה בשלוש מערכות – שמונה תמונות וסיום

מתקופת ראשית ההתיישבות החקלאית בארץ

הנפשות

יואל יושפּה - יוזם ההתיישבות ב“ירקייה”

אסתר - אשתו

פנחס - בנם

חנה - קרובת משפחה, שגדלה בביתם

מתיישבים:

ר' ישראל

עובדיה

שלום

שעיה

רייזל - אשתו

ירוּחם

יהודית - בתו

פועלים:

יעקב

יחזקאל

דניאל

ד"ר מאלין - רופא

חיים כהן - סוכן לעיסקי קרקעות

מתיישבים, פועלים, שוטרים תורכּים.

המקום – “יַרקייה”, מושבה חדשה באזור הביצות.

הזמן – תקופת ראשית היישוב החדש בארץ־ישראל.

בין מערכה ראשונה לשניה – שבועות מספר.

בין מערכה שניה לשלישית – שנתיים.

סיום – ביובל החמישים של “ירקייה”.

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה א    🔗

אשמורת־בוקר טלולה. אפלולית חיווריינית עוטה את אדמת המישור בסביבות “ירקייה”. ירח של סוף חודש נוטה לשקוע. לא רחוק ממיפנה הדרך, החוצה את המישור, נראה פי־באר גדור קרשים, מיתקן־קורות להוצאת האדמה החפורה וערימת עפר. מן הצד כד לא גדול.

יחזקאל (גורף את העפר הצידה. תנועותיו כבדות, והוא מזמזם לעצמו עמומות): “אדיר הוא־הוא־הוא. בחור הוא־הוא־הוא. יבנה ביתו בקרוב”.

דניאל (מושך בהתאמצות את החבל המשולשל ממיתקן הקורות אל תוך הבור. עיניו עצומות, ושפתיו נעות בלחישה)

יחזקאל (מזדקף בקושי, מושך בחולצתו): נדבקה אל הגב. טל כזה. טל וזיעה. – מה אתה לוחש, דניאל?

דניאל (פוקח עיניו. בת־צחוק לאה מתמשכת על שפתיו): אני? לוחש אני: “דניאל, הידיים אינן שלך. דניאל, לא הידיים מושכות את החבל, החבל מושך את הידיים, החבל מושך את הידיים”… (מריק את העפר מתוך הסל ומשלשלו חזרה לתוך הבור, נשען אל אחת הקורות, מתמתח) הו, הירח מתפרקד לו כבר, מתהפך על צידו, עוד מעט יהיה בוקר.

יעקב (מזדקר מתוך הבור, פרוע ומלוכלך): תן יד, דניאל!

דניאל, יחזקאל (מושכים בידי יעקב ועוזרים לו לעלות): מדוע עלית? – מה קרה?

יעקב (נושם בכבדות): נפל גוש מן הקיר הימני. בלי סומכות אי־אפשר, כנראה.

יחזקאל (לדניאל): אמרתי – זה – לשים סוֹמכות, לא להחפז.

דניאל (נרגש): כן, אני מאיץ. כשנוסף חולה ב“ירקייה”, מוכן אני לטרוף את עצמי. כל לגימה מהבאר הישנה…

יעקב (מרים את הכד אל פיו): אין מים בכד, הגרון יבש כחרס. (כורע. מעביר כפות ידיו על העשב הרטוב ומשפשף בהן את פניו ואת חזהו החשוף) אח, הטל הזה. העשב רטוב כל־כך, צונן. תענוג. (תוחב מן העשב הלח אל פיו) הלשון מתרטבת, לגרון לא מגיע.

דניאל: עם כל סל שאני מעלה נדמה לי: הפעם יעלה סל ריק, רטוב מהמים, המים הזכים, החיים…

יעקב: תחילה יעלה בליל נוזל, נוטף – עפר מעורב במים. הייתי גומע גם מזה, מלוא חופניים הייתי שואב.

ישראל (קולו נשמע מצד ימין בשירה צרודה, נעימה): “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”. (מופיע. על כתפו אֵסל וקנקנים) הו, “שקצים”, מבעוד לילה?…

יעקב: כיוונת את השעה, ר' ישראל’צי. הורד־נא את “מכשיר־היצירה” שלך. תן לגימה.

ישראל (במלאו את הכד שהוגש על ידי דניאל): לגימה של שחרית – אה? וברכות של שחרית בוודאי אמרתם כבר? ותהילים של יום – אה? יש לסמוך על זריזים שכמותכם…

דניאל (מנסה לשתות מהמים שבכד, מעווה את פיו): הזוהמה הזאת מהבאר הישנה – איני יכול לקחת לפה. (מוסר את הכד ליעקב) הא לך, שתה.

יעקב: צריך לעצום את העיניים. (לוגם בעיניים עצומות. משתעל) הו, בלעתי משהו – איזה שרץ – צפרדע קטנה, נדמה לי…

ישראל (בכעס): זוהמה! שרצים! ניבול פה, חילול השם.

דניאל: הבאר הישנה היא מקור כל הצרות, ר' ישראל. ה“מטרוניתא־קדחת” יושבת בבאר הישנה.

יחזקאל: חמישה חולים בחוּרבה, ר' ישראל. הרופא אומר – זה – הבאר הישנה – סם המוות, הרופא אומר.

ישראל: מטרוניתא! קדחת! שקר וכזב. יש מחלות, יש חולים. כנראה לא זכינו עדיין.

יעקב: לא זכינו? קיטרוג, ר' ישראל?

ישראל: קיטרוג?! חס וחלילה. אני אינני מקטרג. אבל אברהם אבינו בוודאי שהיה צדיק – אה? יותר ממני וממך? ואף־על־פי־כן, “לזרעך אתן את הארץ” – לזרעך, ולא לך… זה לא פשוט, לא פשוט… (טוען את האסל על כתפו)

יעקב: עקשן אתה, ר' ישראל.

ישראל: רק עקשן? – גם סורר ומורה אני. בניי שלחו אותי לכותל המערבי, ואני ברחתי ל“ירקייה”. – נו, אין פנאי. צריך להתקין היום את חדר התפילה. את ספר התורה של ר' יואל נכניס מחר. ספר חשוב. מן השריפה הציל אותו שם, בזמן הפרעות. (פונה ללכת) אל תשכחו, שקצים, מחר – יום־טוב. אף אתם חייבים להשתתף בשמחת המצווה. “ושאבתם מים בששון”. (מתרחק ונעלם)

יחזקאל: אולי, באמת, כדאי היה – זה – שנשתתף גם אנו.

יעקב: לא־לא, אי־אפשר להפסיק. כל העיניים נשואות אל הבאר. הכול מצפים.

דניאל: אתמול נדמה היה: הנה־הנה… לולא הגוש שנפל…

יחזקאל (מחטט בערימת העפר. בתימהון): לחה האדמה, אחים, זה – לחה מאד.

דניאל: רק למעלה בוודאי, מהטל.

יחזקאל (חותר באצבעותיו לעומק, מעלה עפר מלוא חופניים, בחדווה עצורה): גם מלמטה, אחים. רכה מחמאה – זה – לאצבעות היא נדבקת.

יעקב, דניאל (גוחנים וממלאים אף הם את חופניהם עפר)

יעקב, (לש את האדמה בתאווה): נכון מאד. אינה מתפוררת. וכיצד לא הרגשנו בדבר?

דניאל: מעייפות קהו החושים. (משקיע את פניו בחופני ידיו. בשיכרון) אח, ריח מחַייה כזה. חש אני את ריח הסוּף שבנחל, ריח ענפי ערבות.

יעקב (בעיניים מצומצמות, כשואף משהו פנימה): ריח הדבש הטרי…

יחזקאל (באנחת רווחה): ריח המים הטובים.

יעקב: כנראה, באמת קרובים המים. תארו לעצמכם, כשיהיו ב“ירקייה” מים טובים, אתם רק תארו לעצמכם…

דניאל: אם לא תהיינה תאונות חדשות –

יעקב: הס, קטיגור, אל תפתח פה לשטן. – לעבודה! לעבודה! דניאל, ישֵר את החבל. יחזקאל, קח את המעדר. (יורד לתוך הבור) “אדיר הוא־הוא־הוא”…

דניאל, יחזקאל (שבים לעבודה בהתעוררות, אך מתוך מאמץ כבד של יגיעי כוח): “אדיר הוא־הוא־הוא. בחור הוא־הוא־הוא. יבנה ביתו בקרוב”… קרני השמש העולה שופכות את זוהרן הרך על מרחבי המישור.

תמונה ב    🔗

בוקר של יום קיץ, סמוך לשעת הצהריים. מצד שמאל – אגף של חורבה. לאבנים גוון צהוב־אפור, וזעיר פה, זעיר שם, הן שחוקות וחלולות. מצד ימין, מעבר לגדר, שלוחים לחצר החורבה ענפי עץ תאנה. מרחוק, בעומק, נראים רוכסי¹ הרים ושטח הבצה העטוף אדים.

ישראל (תולה מקלעות־ירק מעל למבוא החורבה, מפזם לעצמו): “כי מציון תצא תורה, כי מציון תצא תורה”…

חנה (מורידה מעל ענפי התאנה לבנים, שנתיבשו בחמה, ומסדרת אותם בחבילה על האיצטבה הסמוכה)

פנחס (יושב מהצד, קורא בספר)

שלום (בא מימין. נושא בידיו סל גדול)

ישראל: מה אצלך בסל, שלום?

שלום: מלפפונים תלשתי. לסעודת המצווה. מלפפונים – עין לא ראתה! (במבוא החורבה) ר' ישראל, עוד מגן־דויד אחד לחדר התפילה, לארון הקודש. (נכנס לבנין פנימה)

עובדיה (בא לחצר בחיפזון, כולו מאובק)

ישראל: ברוך־הבא, עובדיה! אמרתי לכם שיגיע לסעודת המצווה.

עובדיה: אחרתי את הדיליז’נס. ברגל הלכתי. רציתי מאד לנשק את הספר לפני ההכנסה…

חנה: מ“שיקמונה” ברגל? חבל על המגפיים, עובדיה!

עובדיה: המגפיים שלי – הו־הו, ירושה מאבי אבי! הביטי: סוליה – ברזל פלדה! לא תחתוך בסכין – משור נחוץ! (ברכּות) מכתב קבלתי בדואר. מכתב ותמונה. (מוציא תמונה מכיסו, מראה לחנה) מלכה’לה שלי אה, צורה?! בת־מלכה! עם שרשרת הזהב הצטלמה. – נו, אנער את האבק ואכנס לחדר התפילה. (נכנס לבנין פנימה)

ישראל: מהר, מהר, פן תחמיץ את השעה.

ירוחם, יהודית (מופיעים)

יהודית (רגליה יחפות, שמלתה משוכה כלפי מעלה ותקועה בחגורתה. על כתפה – חכּה ארוכה): הביטי, חנה, בשביל סעודת המצווה, לכבוד הספר. – אבא, הראה את הדגים!

ירוחם (מוציא דג מהסל שבידו): מפרכסים, חנה, חיים עדיין.

פנחס (בנימה עוקצת): הו, לוויתן ממש… חייב אתה לברך “הגומל”, ירוחם, שלא בלע אותך…

ישראל: “לוויתן זה יצרת לשחק בו”, שקץ! לא האכילה עיקר. השמחה חשובה, שמחת המצווה! (עובר בזמר אל הבנין פנימה).

חנה: ומי זה צד את הדגים? את, יהודית? בחכה הזאת?

יהודית (צוחקת): לא היה צורך כלל בחכה. בידיים צדתי אותם. בחיי. אך נכנסתי לנחל, נדחקו אל הרגליים, באצבעות דיגדגו, ח־ח־ח…

חנה (בצחוק): בפעם הבאה יהיו חכמים יותר. איש לא צד אותם עד היום.

ירוחם: הפעם זה בזכות הספר.

פנחס: בוודאי. הדגים קיבלו פקודה מגבוה. לולא הלכת לנחל, ירוחם, היו הדגים באים אליך הביתה…

ירוחם: אולי, אולי… (בהטעמה מיוחדת) אבל אנו – אין אנו סומכים על הנס, פיני… (ליהודית) בואי, דיתה, בואי, שלשלי את שמלתך למטה.

יהודית: אתה מתבייש בי, אבא? “שיקסה” אה? (במשובה עליזה) יש לך בת “שיקסה”, שיקסה כפרית, שיקסה כפרית… (עוברים אל הבנין)

חנה (קושרת את חבילת הלבנים. לפנחס): ואתה אי אפשר לך בלי קינטור…

פנחס (אחרי שתיקת מה): ואת – שוב את הולכת –

חנה: עלי לגשת אל הפועלים.

פנחס: אל הבאר?

חנה: לא. היום אין עובדים שם.

פנחס: שוב תאונה?

חנה: לא. הפועלים הלכו ל“כפר יעקב”.

פנחס: למה?

חנה: איני יודעת.

פנחס: סוד?

חנה (באי־רצון): תמיד – חקירות…

פנחס: אני – כך סתם… הרי בפנייך אין שם סודות. הרי את שם כאחת משלהם: ערב־ערב על הגבעה, שירה מול הירח, ריקודים… מי ליווה אותך אמש הביתה?

חנה: אם זה מעניין אותך – יעקב.

פנחס: בשתיים אחרי חצות –

חנה: אינני יודעת. לא שמתי לב. (פונה ללכת)

פנחס (מעכב בעדה): חנה, את מתחמקת מפניי, את נעשית כאן אחרת אחרת לגמרי. נדמה לי, שאת מצפינה ממני משהו…

חנה (בקוצר רוח): “אני מצפינה”, אני עושקת אותך. אסור שיהיה לי דבר־מה משלי. על הכול אני חייבת תודה לך, לדוד, לדודה – כולי שלכם… (עוברת שמאלה, נעלמת)

פנחס (חוזר למקום מושבו, שוקע בהירהורים)

אסתר (באה לחצר, בידיה סל, ומתוכו מבצבצות צנוניות טריות. לפנחס): קום, בני, התקן את עצמך לסעודת המצווה.

פנחס: הניחי לי, אמא.

אסתר: הבט, מעט צנון לסעודה. כמה יפה עלה – גודל לו ומראה – תאווה לעיניים.

פנחס: “מציאה” גדולה, כדאי היה לטרוח. במקומותינו היית קונה סל מלא בפרוטה.

אסתר: אבל השמחה שבדבר, פיני, שגידלת את הצמח במו ידיך, שנוטל אתה גרגיר קטן – גרגיר סתם, צרור קטן, קשה – קובר אותו באדמה, ודווקא לאחר קבורה הוא מתחיל לחיות, הולך ומבצבץ, הולך וגדל… אילו נסית לשלוח את ידך, פיני –

פנחס (בחיוך מר): אמא, עוד מעט תושיטי לי סוכריה, אם אבטיח להיות “ילד טוב”… (ניתר פתאום ממקומו, רץ אילך ואילך, כשהוא מועך בכף רגלו משהו על הקרקע) שוב עקרב. אח, השרצים הללו! (חוזר למקומו, יושב נלאה) אוי, ארץ גזירה…

אסתר (בצער): הס, בני, אל תחטא בדבריך. הרי כאן אי־אפשר שיהיה בבת אחת הכל כשוּרה. ואתה רואה רק מה שיש, והלא כאן העיקר – לא מה שיש, אלא מה שיהיה, בני, מה שעתיד להיות…

פנחס: מה שיהיה… מה שעתיד להיות… אבל מה לי ולזאת? מה אני כאן? מי אני כאן?

אסתר: מה שהיית, בני, לא נגרע ממך מאומה.

פנחס: לא־לא, שם היו לי סיכויים: יכולתי להמשיך את לימודיי, להשלים את השכלתי, להגיע למשהו. (במצוקת נפש) וכאן־מה? השמש הזאת המכה על הראש מבוקר עד ערב, האדים המחניקים מהבצה, יתושים אכזרים, קדחת – סתם כך, להרקב פה ככלב מצורע – לא־לא, עלי ללכת בדרכי, אין איש רשאי לעכב בידי.

אסתר (בכאב): כל פעם שאתה מתחיל לדבר על כך… אתה מוכן, באמת, מוכן לעזוב אותנו? כיצד זה? כיצד רוצה אתה, יחידי –

פנחס: גם את, אמא. (ברכּות) החיים הללו אינם לפי כוחותייך, אמא. כמה נזדקנת במשך השנה, כמה נתקמטו פנייך, שערות השיבה הללו – לא, את תסעי עמדי, והוא לא יישאר כאן יחידי. אם אני ואת וחנה -

אסתר (באנחה): חנה נשתנתה מאד, פיני, אינך מבחין?…

פנחס (נרגש): המקום הזה אשם בכול. מיום שבאה הנה אין להכיר אותה. דעי לך, אמא, אם יקרה דבר־מה ביני ובין חנה –

כהן (מופיע מצד ימין. ברחבות): שלום! שלום גברת יושפה! שלום, ידידי הצעיר!

אסתר: שלום. אדון כהן. לא הכרתיך מתחילה.

כהן: אה – התרבוש על ראשי!… מה לעשות? עם התורכים – בנוסח תורכי: אצל המושל הייתי. – היכן האדון יושפה?

אסתר: בשדה. יבוא מיד. יישב האדון כהן, ישתה כוס תה.

כהן: לא, תודה רבה. אני – על רגל אחת. העגלה מחכה לי. רק לומר לר' יואל שתי מלים.

אסתר: אף־על־פי־כן, ינוח רגע. אקרא לו מיד. (עוברת בשביל המוביל לאחורי החורבה. נעלמת)

כהן (מניח את המזוודה ומעיל הדרכים שבידו, מנגב את הזיעה מעל פניו): חם. חם מאד. כולי שטוף זיעה. כעולה מן הרחצה. (מנמיך קולו, לעבר פנחס) ומה בענין שיחתנו האחרונה? חכיתי למכתב ממך, ידידי הצעיר.

פנחס: לא־לא, אדון כהן. חזרתי והירהרתי בדבר. הצעותיך אינן לפי רוחי.

כהן (בהשתתפות ובליגלוג מסותר): מה? שוב פקפוקים? למה תשלה את נפשך, ידידי? הלא בדרך אחרת לא תשיג את מבוקשך… (מתקרב אליו) ודווקא עכשיו ישנה הזדמנות טובה. באונייה האחרונה הגיעו כמה “דלגטים” חדשים… אדמה! אדמה! – מצא להם אדמה מתחת לאדמה!… את כל אדמת “ירקייה” יקנו – לא בכל יום מתרחש נס כזה. (מביט מסביבו. מתבונן בפנחס) ואני איני רוצה, חלילה, שתאמין לי על דיברתי. (מוציא גליון נייר מכיס החזה) חוֹזה ידידי, כאשר הבטחתי לך, חוזה על כל פרטיו, ושכר־הטירחה במזומן…

פנחס (כפורק משא מעל גבו): אינני יכול לתת את ידי לקנוניה בזויה.

כהן (בצחוק ריתוי): הרי לך – אש וגפרית! מין חולשה יש להם לצעירים הללו לדיבורים חריפים, מפולפלים… איזו קנוניה כאן? שום קנוניה אין כאן, ידידי. (בתוקף ובהכרת ערך) הכול לטובת הכלל! אנשי ״ירקייה“, פשוט, אינם מתאימים למקום הזה. ל״ירקייה” עם בצותיה דרושים בעלי כיס, בעלי ממון, ואלה יעברו למקום אחר, למקום היאה להם. קבצנים לא יחזיקו פה מעמד, רק אסון יביאו על עצמם.

פנחס: זאת אני אומר להם מזמן, אבל בגלוי, לא בדרכי עקיפין.

כהן: טוב, טוב. אני – לא נוח לי בדרך זו, אבל אתה – בבקשה: בגלוי, בגלוי… (בלחש נמרץ) אלא מה? צריך להמריץ את הדבר, להחיש את הענין, ובעיקר ללחוץ על אביך, כי אם הוא ימכור, ילכו כולם בעקבותיו – עד אחד.

פנחס (מאזין לקול צעדים המגיע מצד ימין. לכהן): אבא הולך ובא. (פונה אל מבוא החורבה)

כהן (פוסע אחריו, תוחב לידיו את הניירות): קח. קח. שתי העתקות כאן. אני חתמתי כבר.

פנחס (עומד רגע. מהסס)

כהן: תעיין. עיון־גרידא. הרי בזאת אינך מתחייב עדיין.

פנחס (תוחב את הניירות אל כיסו): אבל אינני מבטיח, אדון כהן, אינני מבטיח שום דבר. (נעלם במבוא החורבה)

יואל (מופיע מאחורי החורבה, גורר אחריו מחרשה)

כהן: אה – שלום, אדון יושפה! הריהו איש האדמה ממש, איכר לכל דבר.

יואל: לשם כך באנו הנה, אדון כהן. – אדמה טובה אצלנו. מעבר לוואדי חרשתי היום: רגבים שחורים, כבדים, דשנים – נחת!

כהן: והבאר כיצד? שמעתי, נפסקה העבודה –

יואל: נניח לדאגות, אדון כהן, יום טוב אצלנו היום. את הספר שלי אנו מכניסים היום. סעודת מצווה אנו עורכים. בשעה יפה נזדמנת.

כהן: אי אפשר לי, ר' יואל, אי אפשר. כבר אמרתי לזוגתך: אני – על רגל אחת, העגלה מחכה לי.

יואל: מה החיפזון?

כהן: גואלים, גואלים!… אין מנוחה. מתרוצצים. פה – קנייה, שם – משא ומתן, ואגב־אורחא, בין דיליז’נס לדיליז’נס, מתגלגלים ל“ירקייה”. (בשחוק נחת) הלא “ירקייה” בת שעשועינו היא, בת הזקונים שלנו לפי שעה.

יואל: בוודאי הבאת לנו בשורה טובה, אדון כהן.

כהן: בוודאי, בוודאי. הרשיון לבניית הבתים – כמונח בקופסה, אלא שיש עוד צורך במאתיים פרנק.

יואל (פניו מקדירים): עוד מאתיים פרנק… “המושל הצדיק” הזה מוצץ כעלוקה.

כהן: זה בשביל מזכיר הלשכה. מה לעשות? אף הוא טעון מריחה… דרכו של התורכי: השלמונים להשגת הרשיון יש והם עולים כאן על הוצאות הבנין עצמו.

יואל: דחוקים אנו מאד: חפירת הבאר, תיקונים בחורבה – עלי להימלך באנשים, וזה יטיל רוגז… לא הייתי רוצה בכך עתה, כשהכול שרויים בשמחה.

כהן: נו, יעשה כרצונו. אני – עד עתה מתוך חיבה שבלב: נקודה חדשה, ישוב הארץ… אבל דחייה עלולה לגרום מכשול… (נוטל את המזוודה) נו, אני ממהר, העגלה מחכה.

יואל (מתאושש): לא. את השמחה אין להשבית. אפסוק הפעם על דעת עצמי. יחכה נא רגע, אדון כהן. (נכנס לחורבה פנימה וחוזר במהרה עם שטרי הכסף בידו) ובכן, אדון כהן, הא לך את הכסף, ויהי רצון שיהא זה גמר מוחלט.

כהן (לאחר שנטל את הכסף): בוודאי. בפירוש דיברתי עמו: סוף פסוק.

יואל: זכות גדולה תתגלגל על ידיך, אדון כוהן. לא נוכל לעשות חורף שני בחורבה הרעועה. כשתהיה ה“רוּכסה” בידיך, תואיל להודיעני מיד.

כהן: בעצם ידי אביאנה, ר' יואל. נו, שלום. נזכה למועדים ולשמחות. חבל שאין ביכולתי להשתתף בשמחת המצווה, אבל בחנוכת הבתים אשתדל למלא מה שהחסרתי מהכנסת הספר. (בשחוק ידידות) מנה כפולה, ר' יואל, מנה כפולה – לא אוותר… (יוצא)

יואל (מסלק את המחרשה וחוזר אל החצר)

אסתר (באה לקראתו. בידיה – קיתון מים ומגבת)

יואל (רוחץ ידיו ופניו. מתנגב): איך את מרגישה את עצמך היום, אסתר’ל? תוכלי ללכת לסעודה?

אסתר: כן, רווח לי היום.

יואל: והיכן, פיני? מה עשה עד עתה?

אסתר: מה שהוא עושה כל הימים. הילד אינו מתרצה, יואל. לא לאדמה הזאת ולא לחיים האלה כאן. פחד בליבו, פחד גדול.

יואל: אינו רוצה. הרצון הוא אבי היכולת.

אסתר: יואל, גם המקל החזק ביותר, אם כופפים אותו יתר על המידה… שמא ילך לו בדרכו. מוטב שיהיה לנו בן מעבר לים, מאשר, חס וחלילה –

יואל: לי יש בן ב“ירקייה”. אין לי בנים מעבר לים.

אסתר: בן אחד ויחיד, יואל. אנו שנינו עברנו כבר למעלה ממחצית הדרך… אבל ילדים צריכים לחיות, קודם כול – לחיות.

יואל: ואת? את כבר הסכמת לכך… או, שמא… היכן תהיי את? הגידי לי כבר הכול בבת־אחת.

אסתר: היכן אהיה אני? סבורה אני, כי מוטב שלא אהיה כלל… (חוזרת לבנין) כן־כן, מוטב שלא אהיה כלל…

יואל (יושב): ודווקא היום, כשיש מעט שמחה במקום. (מרגיש בפנחס, העובר בחצר) בוא הנה, פיני, שב. (לאחר שפנחס ישב, הוא שם ידו על כתפו; לאחר שתיקת מה) שמע, פיני, נתפייס עם ארץ־ישראל…

פנחס: אין זה “משחק של ברוגז” מצידי.

יואל: נעשה נסיון. תתחיל לעבוד. תעסוק במשהו. קימעא־קימעא. מובטחני, כי תשנה את דעתך.

פנחס: לנסיון דרושה תחילה הסכמה שבלב.

יואל: שמע, פיני: כל אדם רוצה בשם ושארית, בייחוד, כשאני, כשאתה – כל ימיי עמלתי לגדל אותך, לחנך אותך, לראותך איש בין אנשים. אבל אחרי כל מה שעבר עלינו שם, ברור הדבר כשמש, כאדמה תחת הרגליים: כאן המקלט האחרון. שם לא יהיה כלום. אין שום תקוה – אַין, אַין…

פנחס: “אין תקוה” – כך גוזר אתה. מה קרה שם בעצם? תריסר חוּליגנים שיכורים ניפצו חלונות בבתי יהודים, שברו רהיטים, פיזרו נוצות, גם שפכו דם – כן, דם שפכו. ובכן? מה עשינו אנחנו? גרמנו נחת־רוח לחוליגנים אלה, ברחנו לקצווי־ארץ, שיקענו את עצמנו לתוך הבצות הללו וויתרנו על כל העולם!

יואל: איזה עולם? מה אתה סח? עולם של מי?

פנחס: עולם שלי. עוד לא ננעלו כל השערים. למעני יספיק. העולם גדול הוא.

יואל: עולם גדול!… על שבעה ימים. אבק פורח. – שורש דרוש לאדם. יסוד. לדורות. בשביל הכלל. הכלל היהודי כולו.

פנחס (בהתרסה): שום “כלל” אינו רשאי לצוות עלי. לא מסרתי לאיש לעשות את חשבוני. את החשבון שלי אעשה בעצמי.

יואל: שוטה, שוטה, איזה חשבון? אין חשבון לפרט מחוץ לכלל. זאת הבינו זקנים, זאת הבינו צעירים. צא וראה, כמה בחורים טובים עובדים כאן כפועלים פשוטים, במסירות, בחיבה – יעקב, למשל…

פנחס (ניתר ממקומו): יעקב?! – טוב מאד: אמצהו לך לבן, ויהיה לך גם פועל־חינם.

יואל (מבליג): אני לשלום, ואתה למלחמה. גחלי אש עפים מפיך. – אין אני רוצה במריבות. הצעתי לפניך נסיון –

פנחס: שום נסיונות. מחר. מחר רוצה אני לצאת מכאן, אבל אין אני יכול לנסוע בידיים ריקות.

יואל: בכיסי אין פרוטה. הכסף שבידי משל הציבור הוא.

פנחס: מכור את הנחלה, אם אין לך כסף.

יואל (נדהם): מה? למכור את הנחלה? אני, המתחיל בדבר, שליח הציבור, שבחר את המקום, שערך את הקנייה, אקום ואעקור מכאן? אעזוב את כל העדה בקדחת, בחוסר בתים, אירק בפני הכול ואלך לי? לעולם לא יהיה כדבר הזה!

פנחס: מתוך חרדה לכבודך מוכן אתה להעביר אותנו מן העולם.

יואל: אותנו – את מי זה “אותנו”?

פנחס: אותי, את חנה, את אמא, כן, את אמא. להביא את אמא, שליבה חלש מתמיד, למקום פורענות זה – אתה תהיה אשם, אם –

יואל (בחימה): אתה, מחוצף! אתה מקצר את חייה. בתלונותיך. בפחדך הבהמי. גם היום התייפחת באוזניה. חפצת להשפיע עלי באמצעותה.

פנחס: ולא השפעתי?! תנוח דעתך. נצחונך יהיה שלם בתכלית. את שנינו תוריד שאולה. לקבר אחד.

יואל: קבר קבורה, קברים – מה אתה בא להטיל עלי אימה בקברים? במסירות נפש אנו עומדים כאן, בקידוש השם! בקידוש השם בטלים כל החשבונות, אין חשבון של משפחה: אבות, אמהות, בנים –

פנחס (בקצף): אין כופים על קידוש השם! מי שרוצה, יקום ויקדש!

יואל: כופים, מחוצף, כופים על קידוש השם! היו דורות בישראל שקהילות שלמות העבירו את הסכין על צווארם לקידוש השם, ואם נמצא בן סורר ומורה, שתקף עליו יצרו וסירב לקדש שם שמיים –

פנחס (בזעקה): אזי היו מעבירים עליו את הסכין בעל כרחו? בעל כרחו, אתה רוצה לומר, בעל כרחו?

אסתר (באה מהחורבה): יואל! – פיני!– תמיד זה מול זה כזאבים טורפים. ריבונו־של־עולם, הלא השכינה מרחפת במקום זה, חסד שפוך על הכול. מניין לכם “רציחה” כזאת? וותרו מעט זה לזה, התפשרו איך־שהוא, – הלא דם אחד בעורקיכם, הלא אב ובנו אתם, הלא יהודים אתם…

תמונה ג    🔗

ערב. חצר החורבה כמו בתמונה א‘. בעומק – מדורה. באש עומדות חצוּבּות. סמוך לאש כלי בישול ריקים. מתוך הבנין נשמע קול שירה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים"…

יהודית (בחצר, על יד האיצטבה. מנקה צלחות בזריזות עליזה. שרה): “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

דניאל (בא במרוצה, מביט אנה ואנה כמחפש את מישהו): דיתה, יעקב לא היה כאן?

יהודית (בשובבות): הנהו – שם. לא – כאן. מאחוריך. ועכשיו, ברח מהר.

דניאל: מדוע זה, דיתה?

יהודית: להביא את ה“שלום!” שכחת אותו בדרך…

דניאל (נבוך. בחיבה): שלום, דיתה!

יהודית (מחזיקה בכף ידו): “חופר בארות!” – ואיך הוא לוחץ יד? כמו סבתה זקנה… (פתאום) אוי, אוי, מעך את כפי – גזלן שכמותך!

דניאל: כואב? – נו, הלא את רצית. אני, באמת… מה לעשות? (מחליק על כף ידה) כאן כואב, כאן?… (מתכופף לנשקה)

יהודית: הולכים, דני.

דניאל (יוצא בריצה)

רייזיל (באה מהבנין לחצר. בידיה – צלחות ריקות): ברוך השם, נגמרה הסעודה.

יהודית: טובים היו הדגים, דודה רייזיל, הכול שיבחו את טעמם.

רייזיל (בהליכה): דגים נאים. על מדורת־אש. כצוענים. תחת כיפת הרקיע. – אוי, נדקרתי. קוץ ברגלי. (לאחר שיהודית הוציאה את הקוץ) מין קוץ, ממש מסמר. אוי אוי, הכול כאן עדיין שלא כדרך הטבע! הקוצים דוקרים כמסמרים, הזבובים עוקצים כדבורים, החתולים פראים כזאבים, תנים, נחשים – הו, הנה גם השדים הללו, שם למעלה, מחנות־מחנות מעופפים הם, את כל המחלות הם מביאים, ימח שמם…

יהודית (צוחקת): מי? העטלפים? אח, דודה רייזיל, כל הפורענות באה מן המים. כשתיגמר הבאר החדשה –

רייזיל: הבאר החדשה… מתלבטים שם הבחורים בבור הזה. כל יום “נס” חדש. גם היום הפסיקו את העבודה. בוודאי, שוב תאונה. מסתירים.

השירה העולה מתוך הבנין מתגברת. שעיה, ירוחם, שלום, עובדיה מופיעים מתוך שיחה ערה, החדורה הלך־נפש מרומם.

שעיה: אני, הרי יודעים אתם, כל ימיי רוצח עצים הייתי; עקרתי, גזרתי, שברתי, שרפתי – פחמים שרפתי. ירוק לשחור. ירוק לשחור. עד היום הפיח בבשרי. – כאן צריך להפוך את היוצרות: שחור לירוק, צהוב לירוק, יער! יער מן הגבעה עד שפת הים –

ירוחם: והים עצמו, ים גדול ורחב־ידיים, שפע דגים!

שלום: נמל, יהודים! נמל על שפת הים, בשפך הנחל. חטים נשלח מפה, שעורים, אבטיחים, “תאנים מתוקות – יין ושאר ירקות”. השכל מחייב!

עובדיה (בחיבה): איי, שלומ’קה, ה“מוכר תבואה” מדגדג אותך: אכּספורט־אימפורט, פי־פוּ־פא!…

שלום: פי־פוּ־פא? – “אתה בחרתנו – הכל משלנו”!

מהעומק מגיעים קולות שירה וקריאות: “יין! יין לברכה!” למשמע הקריאות יוצאים מהבנין שאר הנאספים בחדר התפילה, ביניהם גם יואל ואסתר. מהצד השני מופיעים הפועלים, ביניהם גם חנה ובידיה טס גדול, מלא כוסות וגביעים. בידי האחרים – כדים.

יעקב, חנה, דניאל, יחזקאל: יין, רבותי, יין לברכה! – יין לכבוד ספר התורה! – יין לשמח לבבות! – יין ישן נושן!

יעקב: כוס ראשונה לבעל השמחה, לר' יואל!

יואל (בקחתו את הכוס): רק בעל הספר אני, כלומר – הייתי, והשמחה לכולנו היא, כולנו בעלי השמחה, כל “ירקייה” כולה! “בורא פרי הגפן”. (גומע מן הכוס ומביט סביבותיו במבוכה) לא נאה, יעקב, לא פיללתי. בחור שכמותך… פני שׂיבה… וגם ברכה לבטלה…

חנה (צוחקת. בחבקה את יואל): מה קרה, דוד יואל? איזה טעם טעמת? מים?

רחש תלונה בקהל הנאספים בחצר.

שלום, שעיה, ירוחם: מים תחת יין? מה זה? מעשה־קונדס… – מידת דרך ארץ. לכול יש גבול…

יעקב (נפעם): מים, יהודים! כן, מים מהבאר החדשה! הבאר החדשה נשלמה! מים חיים! מים בשפע!

אחרי התדהמה הראשונה תוקפת את כולם שמחה נסערת. כולם מתרוצצים בחצר, מכריזים על הבשורה לכל עבר.

שעיה: איזו צחות! – “שהכול נהיה בדברו” – מעולם לא ידעתי שברכה זו טעימה כל כך. לחיים, יהודים!

שלום: הוי, יענק’לה, “לאט־לאט” – מלא עוד כוס אחת, כי טובים מימיך מיין…"

יואל (לאסתר): ראשית הברכה, אסתר’ל. באר!

אסתר: מעתה, אם ירצה השם, הכל ייהפך לטובה.

רייזיל (בדמעות): מים חיים. מי גן־עדן. אפשר לשתות. אפשר לשתות מעט מים בלי פחד. ישועה כזאת. חסד כזה. הצלה כזאת – (מתנשקת עם אסתר, גם השאר מתרפקים איש על רעהו ומתנשקים)

פנחס (מופיע בחצר, עומד מהצד. מסתכל)

חנה (מבלי להרגיש בפנחס): ועם מי אני שותה “לחיים”?

יעקב (מרים כוסו. בחיבה גלויה): אתי, חנה. רק אתי!

חנה: לחיים, יעקב!

יעקב: לחיים טובים!

חנה (מרגישה בפנחס): גם אתה פה?! (ממהרת אליו, מושיטה לו את הכוס): קח. נשתה “לחיים”, פנחס!

פנחס נוטל את הכוס מיד חנה, מביט בה רגע קט; משליך את הכוס לארץ ויוצא.

אסתר יוצאת אחרי פנחס. יתר הנאספים לא הבחינו מאומה וממשיכים בשמחתם.

עובדיה: אוי, יהודים, כפרה כל ה“קוניאקים” שבעולם בעד טיפת מים אחת שלנו – לחיים, לחיים!

ישראל (כשיכור מהמים. בהתפעלות יתירה, לפועלים): אוי, שקצים, שקצים, הלא צדיקים גמורים אתם עכשיו. ויודעים אתם משום מה? – אה, זה לא פשוט, לא פשוט… לא מצאנו בלעם נותן מים, אלא משה רבּנוּ. לא מצאנו אבימלך חופר בארות, אלא אברהם אבינו, – אמור מעתה, וכי לא צדיקים גמורים אתם?

הכל צובאים על הפועלים, סונטים בהם דרך צחוק.

שלום: אוי, יענק’לה הצדיק! יחזקאל הצדיק! דניאל הצדיק! איי, הפועלים שלנו – “אין כמוהם – חיוּת בעצמותיהם!”

מאלין (בשורת המים הגיעה אליו בבקרו אצל החולים. בא דחוף): מים?! – מים מן הבאר החדשה?!

ישראל: כן, דוקטור! ועכשיו, די. אין עוד צורך ברופאים. הכול יהיו בריאים, ומי שיגיע למאה ועשרים שנה יהיה רשאי למות גם בלי עזרת רופא…

מאלין (צוחק): מן הכהונה אתה מפטרני, ר' ישראל?

ישראל: אלא שמקודם תקח כוס ותברך “שהכול”.

מאלין (נוטל את הכוס. מביט סביבותיו בליבוב): על צד האמת, אחים, הרי כולנו כאן בעלי מקצוע אחד, כולנו רופאים: מי שמרפא אנשים חולים. ומי שמרפא אדמה חולה – היינו־הך… נו, ר' יואל, נמשלה ארצנו לצבּר הזה: קליפתו דוקרת, אך תוכו מתוק ורענן –

יעקב: אבל הידיים נפצעות, דוקטור!…

מאלין: כדאי, יעקב, כדאי לפצוע את הידיים, ובלבד להגיע אל תוכו של הפרי. הנה יש לנו כבר מים, וגם השאר יבוא, הכול יבוא בזמנו. – ואני, ר' ישראל, אשאר רופא. ורוצה אני שתזמינו אותי לעתים תכופות. שלא תניחוני בבטלה אף שעה אחת… (רחש תימהון בין השומעים) אבל לא לחולי קדחת – לנשים יולדות תזמינו אותי! יום־יום, ערב ובוקר… (צחוק כללי) נחוצים לנו כאן יהודים, הרבה יהודים. לחיים! לחיי כל היהודים! אלה שישנם אתנו ואלה שעוד יהיו אתנו…

יחזקאל (בסיפוק רב): יפה אמר הדוקטור.

שעיה: עכשיו תורך, יחזקאל, הראה במה כוחך גדול…

יחזקאל משתמט, אך רבים נטפלים אליו בקריאות “עלה, עלה לדוכן!” ומעלים אותו בעל כורחו על כורת העץ שבחצר.

יחזקאל (מקשה לנאום): חושב אני… רוצה לומר… אני, בערך, זה. – כבר טוב. עכשיו כבר טוב. אם מביטים ישר, כלומר, העין והלב בכיוון אחד, לא באלכסון, אזי גם אלה שרע להם, אפשר לומר – זה – פשוט, אינם יודעים כמה טוב להם. כבר טוב. עכשיו כבר טוב. נו… אמרתי.

כולם (בחדווה ובדיחות הדעת): “כבר טוב! עכשיו כבר טוב!”…

פנחס (מופיע שוב במבוא החורבה)

עובדיה: איי, קונדסים, קונדסים!… כל היום הסתירו את המים. עוד הבוקר, כשעברתי –

יעקב: הבוקר? (צוחק) המים הראשונים הופיעו מזמן. פה, על כפות הידיים, בשלפוחיות הגדולות מהמעדר ומהאת ומן החבל… (מרגיש בפנחס) אחים יקרים, שם במקומותינו היינו מלומדים בכל החכמות, היינו סטודנטים, בעלי מדליות, ורק חכמה אחת לא ידענו – “חכמת היד!”–

פנחס: מי שמוחו ריק מדעת מתפאר בחכמת היד. סטודנטים היינו, בעלי מדליות – כן, ועליהם גאוותנו. המחשבה היהודית, המוח היהודי החריף, זה היה נשקנו בכל דור ודור –

שלום (בהתעוררות): על נשק זה לא וויתרנו גם פה, פיני!

פנחס: וויתרתם! מעשיכם יוכיחו. מה יועילו לכם המים, כשהאדמה בוערת תחת הרגליים? גיהינום יוקדת כאן. מה הן כל האבנים המפוזרות בסביבה? אבני קברים. הארץ זרועה קברים – (נאלץ להפסיק בגלל מחאות הנאספים).

ישראל (משתער אל פנחס): דיבורים כאלה… מרגלים!

פנחס: סהרורים! חולמים בהקיץ! מטורפים!

יואל: שקט, אחים. לא כדאי להתרגש. רבים הפחידו אותנו: אל תהינו להשתקע בין הביצות, המתינו עד שיסודר הכל כדבעי. אילו שמענו בקולם של אלה, מי יודע אם בכלל היינו מגיעים לכאן. אילו היו יוצאי מצריים עומדים על שפת הים ומחכים עד שייבנה גשר על הים, היו בוודאי עומדים שם ומחכים עד היום.

פנחס: לא היו מפסידים כלום!… (מסתלק).

יואל: ויהודים לא חיכו! יהודים נכנסו ישר למים. והים? – “הים ראה וינוס”. מה ראה הים? ראה צער יהודי, ראה אמונה יהודית, שמוכרחה להיות דרך, – והוא פינה להם את הדרך. כך יהיה גם בימינו. אמונה, יהודים! אמונה בוקעת תהומות. יש לנו כבר מים. יש ספר תורה. יהיה בית כנסת. יהיו בתים. יהיה כפר. כפר גדול, מלא חיים. חיים של חרות. חיים של כבוד. רבבות כפרים יקומו. מיליונים יהודים יוציאו לחם מן האדמה הזאת –

עובדיה (מרתיע עצמו אל יואל. ברגש): זהו, ר' יואל, כעת אמרת את העיקר: לחם מן האדמה, מן האדמה שלנו, שלנו! (בברק המצאה) שם במקומותינו, אחים, על מה היינו אומרים “שלנו”? הרב שלנו. השוחט שלנו, בית הכנסת שלנו, המיקווה שלנו, וכאן, יהודים, יש לנו “שלנו” חדש, אחר לגמרי: “האדמה שלנו”. יהודים, האדמה שלנו! הולך אתה לשיקמונה, פוסע בשדות, הרוח נושבת בפנים, סורקת את הזקן: גבעות חול, חול זהוב עם יבלות ירוקות – דבלולי עשבים רעננים – האדמה שלנו! קרקע חומה כדייסה של קמח תירס, דייסה סמיכה, מצומקת – חתוך בסכין ואכול בתיאבון –האדמה שלנו! קרקע שחורה כריבה של שזיפים, ריבה קרושה – מרח ובלע! האדמה שלנו! איי, יהודים, (בקול שירה) “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”… (נע אילך ואילך בתנועת מחול. האחרים מצטרפים אליו. עיגול בתוך עיגול סובבים בחדווה ובדביקות. אסתר מתנודדת פתאום, נוטה לנפול. המולת־התרגשות כללית. יואל והרופא תומכים באסתר ומוליכים אותה לחורבה)

פיני (מוציא ראשו מבעד חלון בקומה השניה של החורבה): מה קרה? (בחרדה) אמא!

יואל (מרים ראשו לעבר פיני; בתנועת יד מרגיעה): שקט, שקט.

פיני (ידו נטויה בעד החלון אל מול יואל; בקול מייסר ומאיים): אתה! אתה! אתה!

 

מערכה שניה    🔗

תמונה א    🔗

צהרי יום קיץ. מימין – הדרך לחורבה. משמאל – חלקת כרם צעיר. מול הצופה – עץ שיקמה מעוקם, שגזעו הכפוף נוח לישיבה. בעומק – שטח הבצה, והלאה באופק רוכסי² ההרים.

מאלין וחנה (באים מצד ימין)

מאלין (נעצר על יד העץ): מאוחר יקירתי, עלי עוד להספיק היום ל“כפר יעקב”. את מי לא ביקרנו עדיין? זבולון הגבוה, שני הפועלים ומי עוד?

חנה: ודבורה הזקנה.

מאלין: הראי־נא, מה שם ב“מטבח” שלנו, אם יספיק לפי ה“תפריט”. (נוטל את המזוודה מידי חנה ובודק את התרופות הנמצאות בתוכה, בשבתו על גזע העץ)

חנה (נשענת אל העץ): מה דעתך, דוקטור? אסתר דודתי – נפגעה ב“טרציאנה”?

מאלין: “טרציאנה” או “טרופּיקה” – זה יתברר מבדיקת הדם. מה שמדאיג אותי – זה הלב שלה. מצב הלב אינו מניח את הדעת.

חנה: אינך סבור, שצריך להכניס אותה לבית החולים?

מאלין: זה הכרחי. היום אהיה בשיקמונה, אברר אם יש מקום.

חנה: נורא הדבר, דוקטור. הבאר החדשה שלנו – כמה שקיוו הכול… המים הטובים לא הועילו במאומה: מספר החולים עולה מיום ליום…

מאלין: המים הם רק אחד הגורמים.

חנה (בהשקיפה סביב): מסביב שקט חגיגי כזה, וירק עסיסי, נוהר, אוויר כה מתוק. והאור הזה, האור המחייך לתוך הלב, ואף־על־פי־כן, איך זה לא מצאו עדיין, דוקטור… לו כבר בא הסתיו, לו כבר התחילו הגשמים…

מאלין (סוגר את המזוודה. קם): ה“מטרוניתא” שלנו היא גברת קפריסית מאד. יש והיא מתחילה להשתולל דווקא בימות הגשמים. בייחוד, בתנאי השיכון של “ירקייה” – צפיפות, אי־נקיון. חוששני כי יהיה הכרח לצאת מ“ירקייה” לימי החורף.

חנה (בחרדה): מה הוא סח, דוקטור?

מאלין (במועקה): מה לעשות? זוהי התגוששות. נסוגים בשעת הצורך ומסתערים שנית. (טופח על מצחו) אח, סוס זקן שכמוני!… עומד אני ומהלך אימים עלייך. לכי לנוח, יקירתי, עייפות רבה בפנייך. תדחי את שאר הביקורים לשעת הערב.

חנה: לא, דוקטור, אני אמשיך.

מאלין: לא ארשה, יקירתי. עלי לשמור על ה“פרסונל” שלי… (ליעקב המופיע מצד שמאל עם כלונס ופטיש בידיו) הו, הבחורים שלנו, הם אינם עוסקים בפילוסופיה, הם עושים דברים של ממש. מה זה – גדר לכרם?

יעקב: כן, דוקטור. גדר זמנית.

מאלין (בהביטו אל הכרם): חלקה יפה. התפתחו הגפנים, נקלטו. (בהיסח הדעת) לאדם יותר קשה. עד שאדם נקלט… (מתעשת) הנה התנער רוח מהים. נהדר! (לחנה) ובכן, יקירתי, “משמעת ברזל!” הביקורים – לפנות ערב. ועכשיו – לישון, לטייל, להתרענן, לנער את הבלורית ולגרש את ה“מרה־שחורה”. שלום, שלום לכם! (עובר שמאלה)

יעקב (לחנה. אחרי שתיקת מה): מדוע לא באת אמש אל הגבעה, חנה? חכינו לך.

חנה: השירה, הריקודים – האם אינך מהרהר לפעמים בשעת מעשה: מי יחסר מחר בעיגול? מי בתור?

יעקב (מתקרב): שטויות, חנה’לה. את כאילו משתדלת להטיל על עצמך אימה יתירה.

חנה: נדמה לי שאסור לי, שאסור לנו בזמן שאחרים –

יעקב: רק בלי היסוסים. להאמין בחיים! לחיות אותם כמו שהם. ביתר פשטות. כצמח השדה. כעצים הללו.

חנה: אתה האילן הבריא, החזק. טוב להישען עליך. רק אל תנשקני. טרם דיברתי עם פנחס. לו ידעת כמה זה קשה לי. בייחוד עכשיו, כשהדודה חולה. הלא אני גדלתי בבית הדוד, ופנחס – פנחס היה לי כאח מילדותי, אח טוב ומסור. – זה היה אחרי הטבח, לאחר שאבא ואמא… – עד היום עומד המראה לנגד עיניי. זמן רב אחר כך הייתי המומה, קפואה. פנחס לא מש ממני. הוא עשה הכול כדי להחזיר אותי אל החיים. אני לא אהבתי אותו – זה היה רגש אחר לגמרי… אבל עכשיו, כשהוא מתענה בגללי, כשכל המשפחה… אבל הוא יסע בקרוב, יעקב, הוא יסע, הוא כבר כתב לקרובים…

יעקב: אבל את תצטרכי להגיד לו מדוע אינך מצטרפת אליו.

חנה: אני אגיד לו. בוודאי. אני התקשרתי למקום. אין לי חיים בשום מקום אחר.

יעקב (בחיוך): אני מאמין לך, יקירתי. אהבתך למקום אינה מעוררת בי קנאה… אבל, תארי לעצמך, שסירובך ישפיע עליו, והוא יוותר ויישאר כאן. לא, צריך להגיד את כל האמת, את כולה.

חנה (בפיזור הדעת): כן, כן… הנה אנחנו מדברים, ולי נדמה כל הזמן, כי משם, מהבצה, עולה איזה צחוק חשאי, מרושע…

יעקב (דרך חירות וקלות): יגיע גם תורה של הבצה, חנה. “נבוצץ” אותה על ימין ועל שמאל. זכר לא יישאר…

שאון קולות נרגזים מגיע מצד שמאל.

חנה (פונה ללכת)

יעקב: ובכן, את מבטיחה לי?

חנה: עוד נדבר. אעבור כאן בשובי. (עוברת ימינה, נעלמת)

יואל, שלום, שעיה, עובדיה, יחזקאל באים מימין, ניכר שהיו עסוקים בעבודה והפסיקו באמצע. ביניהם פוסע כהן, לבוש מעיל דרכים וסוכך בידו.

שלום, שעיה, עובדיה: לא יתכן, – שערוריה! עוול קורע שחקים!

יואל: אדון כהן, אם לצרף את מאתיים הפרנקים, שנתתי לך ביום הכנסת הספר, הרי שהשקענו כבר בענין –

כהן: יהודים יקרים, אני עשיתי את שלי. הכול היה מנוי וגמור, כמונח בקופסה. מי פילל, שהענין יעבור אל החלונות הגבוהים, שם בקושטא?

שעיה: נו־נו, עלייה שמנה – קושטא!…

יואל: החורף השני, אדון כהן. נוספו אנשים בינתיים. בלי בתים, בסוכות המחצלאות, בלי קורת־גג. עוצה עצה, אדון כהן.

כהן: צריך לחשוב. (בזהירות) אילו נמצאה אדמה זו שלכם בתחום אחת המושבות הוותיקות – נאמר “חצרות”, או “תקות ישראל”, היתה שאלת הרשיון בטלה מאליה. שם אין צורך ברשיון מיוחד.

שלום: מה פירוש “אילו נמצאה אדמתנו”?…

עובדיה: אילו היו לפרה כנפיים, היתה פורחת ועולה לגג.

יואל: אדמתנו היא במקום שהינה, אדון כהן. הרי אדמה אין להעתיק ממקומה.

כהן (כמהרהר): “אין להעתיק”… מעתיקים! בשעת הצורך, באין ברירה, מעתיקים. מוכרים במקום אחד וקונים במקום אחר. מחליפים. (חש בתרעומת הכללית) אני, כמובן, איני מציע לכם. – סתם, מעשים שהיו. “ירקייה” יקרה לי מאד. גאולת הארץ, נקודת ישוב חדשה – הרי זוהי חולשתי… (צוחק) גם הרופא אומר לי תמיד, שאני חולה ב“הרחבת הלב”… לא מאה אחת הוספתי מכיסי, ואף עתה, אינני מסתלק. אם תחליטו, נמשש את הדופק גם בקושטא.

יואל: צריך להתאסף, לדון בדבר. תצטרך להתעכב פה, אדון כוהן.

כהן: מילא. אסע בדיליז’נס השני. רק אגש למסור דבר־מה לעגלון. ענין תכוף. (מתרחק לצד שמאל)

יעקב (אחרי שתיקה כללית): משא ומתן עם קושטא – עסק ביש. העניין עלול להימשך שנים על שנים.

שעיה: ובקושטא לא תצא ידי חובתך במאה פרנק, והכסף מאין יימצא?

שלום: עלינו לפרסם קול קורא. לפנות אל הועד באודיסה, אל הנדיב בפריס. כשיוודע מצבנו ברבים – התלאות, הפגעים, התחלואים – הן לא אלמן ישראל!

יואל: הנח, שלום, הנח. עד היום לא הוצאנו דיבה רעה. היינו שותתים דם ושותקים, ושתיקה זו נדר היא לנו. לא נחלל אותו בעד כל הון שבעולם.

יחזקאל: (אחרי שתיקה כללית): רשיון זה נחוץ לשם בנין על האדמה?

שעיה: אלא מה? על הירח?

יחזקאל: ואם באדמה?

שעיה: מה באדמה?

יחזקאל: בורות. מעונות באדמה.

שעיה: לגור בתוך בורות – שוכני עפר? חיים שאולה?

יחזקאל: השאלה היא, איך מביטים. ה“בילויים”, למשל…

עובדיה (מתוך מועקה): מה זה? מה זה? מה פירוש אין נותנים?" עניבה על הצוואר? חנק? ואני אומר לכם ש“הכהן גדול” שלכם אינו מוצא חן בעיניי. למה לנו כאן שתדלנים, “בעלי־טקסא”? שׂבעתי את “היהודים היפים” הללו, עם שרשרות הזהב על הקוּרקבן. די.

יואל: כשאינך יודע היכן דלת נפתחת. – והלשון?

עובדיה: אפשר גם בלי לשון. אם אין לשון יוצאים הדברים מן הכבד. מדברים באגרוף על השולחן.

שעיה: דברים בטלים. (בהיסוס) לדעתי, יש להרהר. מילא, מעיקרו של דבר לארץ־ישראל באנו. לא ידענו שם שיש “ירקייה” בעולם. לארץ־ישראל התכוונו…

יואל: שעיה, גוזרני עליך, אל תפתח פה לשטן. הס מלהזכיר. תקענו יתד במקום הזה, ואם אנו עוקרים אותה, חלילה, חש אני שנתגלגל כמוץ לפני רוח: היום ב“חצרות”, מחר ב“תקוות ישראל” ומחרתיים בחוף “שיקמונה”, עם כרטיס אונייה ביד… – ומה יגידו שם במקומותינו? כמה אגודות וסתם יהודים בודדים מכינים עצמם לדרך, עומדים וצרורותיהם על שיכמם. אם חס וחלילה – לא, לא אלך מכאן, אפילו אם אשאר יחידי.

שעיה: מה רעש? הלא אין מדברים על עקירה – להחליף מציעים.

עובדיה: (בהתרגשות): להחליף? מסחר’ל! אני לך צרור טבק, אתה לי חבילת חוטים, הוספה, הנחה, מיקח־וממכּר!… (כמבקש רחמים) אדמת “ירקייה” אין בכל הארץ דוגמתה. שׂם אתה משהו בתוכה, וזה קופץ וצומח לעיניך ממש. האדמה שמחה להצמיח. מין תאווה יש לה להצמיח. לא אלך מכאן, לחור של עכברים אדחק. או על אדמה זו, או בתוכה.

פנחס (בא בחיפזון. נראה כמחפש את מישהו. נעצר מהצד)

ישראל (בא דחוף מהעומק לעבר העץ. מנופף את האסל שבידו, צועק): פושעי ישראל! מרגלים! קציני סדום! מי מילא את ידכם? איך אתם מעיזים להציע לכהן –

עובדיה: מה אתה סח, ר' ישראל?

ישראל: הכול אני יודע. זה עתה אמר לי כהן, שאתם מציעים –

עובדיה: שאנחנו מציעים? ימח שמו. הרי הוא שהציע להחליף –

ישראל: הס. אל תעלה על שפתיך… הוא עצמו, הוא הציע? – עמלק! עפר ואפר אעשה אותו, גל של עצמות! (רץ חזרה) לעקור אותו מן השרש!…

יואל (מעכב בעד ישראל): חכה־נא, חכה. – רבותי, כהן זה יחלוב אותנו עד יציאת נשמה. אין ברירה, מוכרחים להסתכן, לבנות בלי רשיון. לפי החוק התורכי אין הורסים בנין שנשלם גגו.

שעיה: דברים בטלים. יהרסו בטרם תגיע לגג. בית אין בונים ביום אחד.

יעקב: צריפים נבנה. צריפי עץ. נביא את הקרשים בסתר, נצרף חלקים –

יחזקאל: ובלילה אחד – זה – נקים את כולם.

שעיה: רגע כמימרא, “ומלאכים יחפזון”?

יעקב: לא מלאכים ולא “גלחים” – אנחנו בעצמנו, זקן ונער –

יואל: זה ברור – כולם יתנו יד. רק זה מטרידני: אין לנו די עגלות להובלת הקרשים.

יעקב: אפשר להביא את הקרשים בסירות. לפרוק בשפך הנחל.

עובדיה: מצוין. העיקר – בסוד, שה“כוהן גדול” שלנו לא יידע על כך מאומה.

יואל: נלך. נבדוק את שפך הנחל, אם אפשר להשיט את הסירות עד החוף. (פונה שמאלה, האחרים – בעקבותיו)

עובדיה (בהליכה, טופח על שיכמו של יעקב): נו, יענק’לה, צריפים – אה? והקרשים בסירות? בשפך הנחל? – ברכות לראשך, קדקוד של מיניסטר! (עוברים)

פנחס (נשאר על יד העץ. צוחק בקול): קדקוד של מיניסטר!… הרפתקן מלידה!… (מרגיש בחנה הבאה מצד ימין. בחדווה) חנה, חיפשתי אותך –

חנה (מופתעת): אתה פה? ומי על יד הדודה?

פנחס: רייזיל יושבת. – את הולכת הביתה?

חנה: כן. אני לצד ההוא. עלי לבקר עוד חולה אחד.

פנחס: רציתי להראות לך… אנחנו נוסעים, חנה. הדבר וודאי בהחלט. הכל מובטח, וברגע שנצא מכאן –

חנה (משסעת): אני לא אצא מכאן. אני נשארת ב“ירקייה”.

פנחס (בבת צחוק): הרי זה אבסורד, חנה. סתם, דיבור של שיגרה. האם באמת נמאסו עליך החיים?

חנה: החיים יקרים לאדם רק כשיש לו דבר־מה היקר גם מהחיים.

פנחס: אח! את הדברים האלה הניחי להם, לבטלנים המפטפטים על “תחיית העם”, “תקומת העם”…

חנה (בחומרה): איך אתה מעז לדבר כך על ענין שלא חשבת עליו מימיך?

פנחס: (משתתק. אחר כך ברצינות יתירה): לא נכון, חשבתי. ואם הגיעו הדברים לידי כך, אגיד לך את האמת. שלי. (מחוויר. בקול חנוק, בלחש רוטט, ספוג אימה, מתוך בולמוס של התוודות) עם ישראל – לדעתי – בדותה, עורבא פרח. עם ישראל איננו… מזמן איננו. זהו מת המתהלך בין החיים, צל תועה. – אילו האמנתי – אילו יכולתי להאמין – לא. כל האידיאות הללו, כל “המעשים הגדולים” שלכם אינם אלא כוסות־רוח לבר־מינן. ואני איני מאמין בתחית המתים.

חנה (בנשימה נפסקת): עם ישראל מת, ופנחס יושפה חי?

פנחס: כן. פנחס יושפה חי. והוא יחיה. רבבות כמוהו יחיו. בכוח כישרונם, פיקחותם, זריזותם. כל אחד לעצמו. כל אחד באשר הוא שם –

חנה (כמתעוררת מסיוט): מתי אתה נוסע?

פנחס (מתקן): מתי אנחנו נוסעים.

חנה: אתה אומר “אנחנו”, ולי נדמה שאף אתה לא תסע. אתה רק מדבר על נסיעה.

פנחס: לא, יקירתי. אמרתי לך: הנסיעה מובטחת. קיבלתי היום מכתב מחוץ לארץ, מהקרובים. הנה, הנה… (מחפש בכיסיו בקדחתנות ומושיט לחנה גליון־נייר כתוב)

חנה (לוקחת, קוראת): חוזה בין האדון יושפה –

פנחס (חוטף את הנייר מידה): לא זה. לא זה. הנה המכתב. (מוציא נייר אחר, מושיט לה)

חנה (אינה לוקחת): ומה הגליון ההוא? מדוע חטפת אותו מידי?

פנחס: זהו חוזה ישן. עוד משם.

חנה: ומדוע אסור לי לקרוא בו?

פנחס: מה זה מעניין אותך פתאום?

חנה: האם זה סוד?

פנחס: הלא את סולדת מחקירות…

חנה: עכשיו לא אתרעם. חקור. חקור. מדוע אינך חוקר אותי? טוב. בעצמי אגיד. אני אוהבת את יעקב. – עכשיו אתה יודע הכול.

פנחס (יושב נלאה): כן, עכשיו יודע אני. בחורים מופקרים אלה מלומדים לצוד נפשות תמימות… באשמתו ייהרס הכול: אהבתנו, קירבתנו מימי הילדות…

חנה: תמיד היתה זרוּת בינינו. אני מכירה טובה לך על כל מה שעשית למעני, אבל אנחנו שונים כל כך. אני הנני רק מה שהנני. ואין לי צורך בכל העולם. לי די ב“ירקייה”, “בירקייה” זאת שלנו…

פנחס (בקצף): לא נכון. אל תעטפי את בגידתך בגלימה של השקפות. את אוהבת את יעקב מפני שהוא גס, ברוטאלי, מפני שידיו חזקות משלי, מפני שהוא מיטיב לחבק ממני –

חנה (נרתעת. מביטה בו רגע ופונה ללכת)

פנחס: עמדי, חנה, עמדי, אל תלכי ממני. (בפלצות) אני רע. אבל אתך אני טוב יותר. בלעדייך אהיה יותר רע. עוד יותר רע! (לאחר שחנה נעלמה) היא שיקרה לי. היא מרמה אותי כבר מזמן. אם כן, גם אני… עכשיו גם לי מותר. הכול מותר. עכשיו אחתום. (מוציא את הגליון הראשון מכיסו, מניחו על אחת האבנים, כורע, חותם)

כהן (בא מצד שמאל): היכן אביך וכל השאר? הלכו לחורבה?

פנחס (רוטט): הלכו אל הנחל. לבדוק את השפך –

כהן: מה פתאום “נחל”, “שפך”? שמע נא ידידי, אולי אתה מדבר מתוך חום? אינך קודח במקרה?

פנחס: שמעתי. הם דיברו פה. החליטו לבנות צריפים, צריפי עץ. בלילה. בסתר. בלי רשיון. להעלים ממך. להביא את הקרשים בסירות. בשפך הנחל – (צונח על האבן המוטלת מן הצד)

כהן: בסתר. בלא רשיון ובלי ידיעתי. לסלק אותי. – נאה. אותי אין מסלקים, אם אינני מסתלק בעצמי. כך.

תמונה ב    🔗

ליל סגריר. חדר מקומר בתוך החורבה. מול הצופה, במיטה, שוכב פנחס החולה. מימין למיטה – כסא. משמאלה – שולחן וכסא. על השולחן – נר דולק, כד, בקבוק רפואות, נייר ועיפרון. הלאה, בצד זה, חלון מסורג־ברזל ומדרגות, המובילות לקומה השניה. נוגה הברקים מהבהב מבעד לחלון ומסכסך מזמן לזמן את הצללים בחדר. מן החוץ מגיע שאון העבודה בבנין הצריפים.

אסתר (יושבת על יד מיטת פנחס. ניכר שירדה אליו ממשכבה)

פנחס (מתעורר): מי זה דופק שם? איזה רעש שם בחוץ?

אסתר: שקט, בני, שקט. – בונים את הצריפים עכשיו. יהיו מעונות, אם ירצה השם.

פנחס (בהתרגשות): לא יהיו, גרזינים יבואו. יהרסו את הכול. תרנגול אדום ירקוד על הגגות.

אסתר: שקט, שקט. הרדם, פיני, הרדם.

פנחס: לא. איני יכול.

אסתר: אתה תרדם. אלטף את ידך. אשיר לך את השיר – זה שהיה אהוב עליך בקטנותך. (בקול רפה, הנפסק לסירוגין) “סייחים רובצים שם בשדה, רוכב חתול על המירדה, התרנגול עלה על מוט” –

פנחס (מתוך דימדום): תרנגול… תרנגול אדום… גרזינים גדולים… ( (משתתק לאט־לאט, שוקע בתנומה)

אסתר (לחנה, הבאה מצד שמאל עם כוס בידה): שש… נרדם.

חנה (מציגה את הכוס על השולחן, יושבת)

אסתר (קמה. מתקרבת אל חנה בצעדים רופפים. מביטה בפניה): את בכית, חנה’לה… (אחרי שתיקה) חנה’לה – לא, לא אשאל אותך שום שאלות. לך יהיה קשה לדבר על כך, ולי יהיה קשה מאד לשמוע.

חנה: לא יכולתי אחרת… אינני אשמה, דודתי.

אסתר: אני יודעת, אני יודעת. אילו היית זרה לי, אילו היית בעיניי רק ארוסתו של פיני, היה לי יותר קל…

חנה: הדיבור מזיק לך, דודתי. אני מבקשת ממך –

אסתר: לא־לא, חנה’לה, שיחה זו עלי לגמור, אפילו בשארית כוחי. את שניכם גידלתי, חנה’לה, לא הפליתי ביניכם. (קולה רוטט) כשתי אצבעות של יד אחת הייתם לי, ואת – הלא את אינך כפויית־טובה…

חנה: אינני כפויית טובה, אבל זה לא תלוי בי…

אסתר (בתחינה): הסבירי לו פנים. התנהגי עמו, כמו – כאילו לא קרה דבר. עד שיבריא, עד שיקום –

חנה: הוא יודע הכול, דודתי. כבר אמרתי לו…

אסתר (בתקיפות פתאומית): הכחישי מה שאמרת. בטלי. עשי הכול ובלבד שיאמין לך. (ברכּות) פיני חולה מחלה כפולה, חנה’לה. את יכולה להקל מעליו, עשי עמו את החסד הזה, עמדי.

חנה: אין אני יכולה להעמיד פנים. זה לא יעלה בידי.

אסתר (שוב בתוקף ובאיום כלשהו): את מוכרחה. אפשר שזוהי בקשתי האחרונה, חנה. אני לא אסלח לך. לפני כסא הכבוד אתאונן עליך, לפני אביך ואמך שהניחו אותך בזרועותי –

יואל (בא מצד ימין): אסתר’ל, מה את עושה כאן? איך הגעת הנה? כל המסדרון והמדרגות…

אסתר: לאם יש כוח. כשצריך – יש לה כוח.– אתה כבר פנוי, יואל?

יואל: עוד מעט אתפנה וניסע. המקומות בבית־החולים מובטחים, והעגלה עומדת רתומה. עד עכשיו לא הניחו לי. בקשות, טענות – עיכובים בלי סוף.

אסתר: אולי בגללי, יואל? אולי גם תפילת אשה עושה רושם?

יואל: איזו תפילה?

אסתר (קמה. הולכת לעבר המדרגות): אין לי רצון לנסוע מכאן, יואל, לשכב בבית החולים. שער בית־החולים רחב לכניסה וצר מאד ליציאה.

יואל: מה את מדברת, אסתר"ל? כל מלה שלך כסכין בלבי.

קולות (בחוץ): ר' יואל! ר' יואל!

יואל (נחפז לצאת): אסתר’ל, אסור לך לשבת כאן. (לחנה) עזרי לה לעלות. השכיבי אותה. (יוצא)

אסתר (עולה במדרגות בתמיכת חנה; נעצרת): אם נגזר עלי – רוצה הייתי ב“ירקייה”… על חלקתנו, על גבעתנו… (לחנה) השארי על ידו, חנה’לה. אני אשכב בעצמי. (חנה יורדת)

אסתר (על המדרגה העליונה, פונה לעבר חנה, בהטעמה רבת משמעות): ואת זוכרת את בקשתי, חנה’לה, את זוכרת… (יוצאת)

פנחס (מדמדם): יעקב. יעקב בן יצחק. יצחק בן אברהם. אברהם, אברהם, קח את בנך –

חנה (אחרי היסוס מה, ניגשת אליו): הרגע, פיני. שכב במנוחה, י־קירי…

פנחס (אחרי שתיקה קצרה): את מרחמת עלי –

חנה: אני רוצה שתבריא. בכל לבי.

פנחס (בחיוך מר): אחרי מותי לא תצטרכי ללבוש שחורים. את פטורה מזה. אבל צווארון שחור כדאי לך. זה מתאים לפנים חיוורים…

חנה (מתכופפת אליו – תחילה לאט־לאט, אחר כך צונחת בבת־אחת, נושקת לו נשיקת־חטף ומטילה את ראשה על הכר, סמוך לראשו. פניה מוּסבּים הצידה ושערותיה המתפזרות מכסות על פני החולה)

פנחס: למה נשקת לי?

חנה (באותו מצב): מפני – שאני– אוהבת אותך.

פנחס: ויעקב?

חנה: אתה – אתה התהלכת קודר. מר־נפש. התרעמתי עליך. חפצתי להכאיב לך. חפצתי בדרך זו – לנסות, לעורר…

פנחס (נוטל ראשה בכפות ידיו ומסתכל בה ארוכות): אין זו אמת, חנה. למה את עושה זאת? (לאחר שחנה הצניחה שוב את ראשה על הכר, לצידו) חנה, ימיי ספורים. מרגיש אני שלא ארד ממיטה זו. הייתי רוצה לסיים בטוב, הייתי רוצה שאַת – (אחרי תהייה קצרה) לא יהיו צריפים ב“ירקייה”, חנה! – הרס יהיה, חורבן! איני מדבר מתוך חום… (מוציא מחיקו) הנה. הנייר שחטפתי מידך. לא חוזה ישן הוא. זהו חוזה ביני ובין הסוחר חיים כהן משיקמונה. הוא רוצה לעקור אתכם מכאן. לשם עסקים, לשם רווח גדול. אני נגררתי אחריו. הבטחתי לו להשפיע על אבא, לעזור לו. לא ראיתי לפניי דרך אחרת. חפצתי להוציאך מכאן, להציל את חיי, את אושרי.

חנה: כהן זה המנוול! ואתה לצידו? נגד אביך? נגד הכול… במחתרת…

פנחס: יותר מזה. יותר. גם את ההחלטה על בניית הצריפים מסרתי לו. זה היה לאחר שגילית לי את אהבתך ליעקב. טירוף תקף אותי. יאוש. חימה. וגם הקדחת באותו רגע, הצמרמורת… הכול סיפרתי לו… הוא יהרוס אתכם… גרזינים יבואו… תרנגול אדום…

חנה: כהן – עמלק זה – הוא יבוא על שכרו. נפרסם את הדבר ברבים. החוזה חתום בחתימת ידו. זוהי תעודה.

פנחס: כן, את החוזה לא יוכל להכחיש. אני עוד אוסיף. הודאה מיוחדת. תני לי נייר. תני לשתות מעט.

חנה (נותנת לו לשתות. עוזרת לו לשבת, מגישה לו נייר ועיפרון)

פנחס (אגב כתיבה): “על מיטה זו שלא ארד ממנה, בהן־צדקו של שכיב־מרע, הריני נשבע שחיים כהן משיקמונה הבטיח לי בחוזה סכום כסף, אם אכריח את אבי למכור את נחלתו. גם ההחלטה על בניית הצריפים נודעה לו מפי. פנחס יושפה”. (שוכב. מחזיק בידו את הניירות). נגד התעודות האלה הוא יהיה חסר אונים. תוכלו לאיים עליו. הוא ישיב את הכסף שסחט. הוא ישיג את הרשיון לבנין הבתים. (כחולם) בזכותי יהיו בתים ב“ירקייה”… ובאחד הבתים את, חנה’לה, בסינרך הלבן, בלול וברפת, בגן הירקות – עקרת־בית מאושרת… (פתאום, תקוף אימה) רק לא אתו, לא עם יעקב. יהיה זה מישהו אחר, שאינני מכיר אותו, רק לא הבחור הברוטאלי הזה. אני שונא אותו. הבטיחי לי, הישבעי. את לא תינשאי ליעקב. באם לא – לא אתן את הניירות. אשרוף אותם, אשרוף לאפר.

חנה: תן את הניירות, פנחס. אל תהיה אכזר.

פנחס: אני האכזר – ואתם אנשי־חסד, אידיאליסטים? “ירקייה” יקרה לכם מחייכם? – אני נותן בתים ל“ירקייה”! מה אתם נותנים? אינכם רוצים לוותר על שום דבר. אתם רוצים הכול: אידיאלים, אהבה, תהילה, – ולי לא כלום, לא כלום? אם־כן, ילך הכול לעזאזל. יעשה בכם כהן כחפצו, יירד לחייכם, יסבך אתכם כעכביש…

חנה: כל החלומות, התקוות, הקרבנות – הכול יעלה בתוהו? תן את הניירות, פנחס.

פנחס: לא אתן. אשרוף, אשרוף… (נמשך אל הנר הדולק)

חנה (מוציאה בכוח את הניירות מידי פנחס, נסוגה אחור ונשענת בגבה אל הקיר)

פנחס (מתרומם, יושב במיטה, מושיט ידיו): השיבי לי! השיבי את הניירות. לא אצא מן העולם בידיים ריקות. זאת היא נקמתי! (צועק) לא יהיו צריפים ב“ירקייה”! ואת לא תינשאי ליעקב! את לא תינשאי ליעקב!

תמונה ג    🔗

אשמורת־בוקר של יום סתיו מעונן. בסמוך לחורבה, מימין ומשמאל, נראים צריפי־עץ פשוטים, בלתי גמורים. קול דפיקת פטישים ונסירת משׂורים נשמע מסביב. מכל עבר באים ועוברים נושאי קרשים, קורות וחלקי קירות. המיית העבודה – חרישית ודרוכה.

יעקב (מחבר שני קירות בצריף שמשמאל. לשעיה העולה אל גג הצריף מימין): נו, שעיה, “ומלאכים יחפזון” אמרת. הנה אל הגג אתה מגיע כבר!

שעיה: את הארובה אני רואה כבר בחלומי. אבל הענן ההוא במערב – ענן כבד…

יעקב: אין דבר. בגשם יצמחו הצריפים מהר יותר…

יואל (בא מהצד האחורי; נסער ומוטרד): כמה טורח… מושכים ממקום למקום, מחליפים בחשיכה. יעקב, אתה תשגיח כאן. שוב אין אני יכול להתעכב. בשום אופן. (צועד לעבר החורבה, מפנה ראשו אחורנית) על שפת הים יש עוד ערימת קרשים, והמסמרים –

שלום (בא בחפזון): הקורות ר' יואל. הקורות שלי נפלו המימה. הסירה התהפכה.

יואל (בקוצר רוח): קח לך משלי שתים שלש קורות, פנה אל שאר השכנים.

שלום: אדרבה, בוא אתי, תשמע מה בפיהם.

יואל: אין לי פנאי, שלום. עלי להוביל את החולים שלי העירה.

שלום: אבל רגע אחד, ר' יואל. אם אתה תאמר מלה אחת. היתכן? כולם יישבו בצריפים, ואני אשאר בין המחצלאות. כך השכל מחייב?

יואל (הולך אתו): עבירה גדולה. לעכב אותי עכשיו בשל כמה קורות… (עוברים)

יהודית, דניאל (באים כשהם עומסים בשניים קורה גדולה)

דניאל: נו, יעקב, והתורכים שלנו מתהפכים עכשיו על צידם השני…

יעקב: נוחרים כגמלים.

יהודית: אל תדפוק בחזקה, פן תעיר אותם…

דניאל: אוּפ–ף, הרוח… החול – ישר לעינים… (עוברים)

ישראל (מצעיד סולם גבוה): הוא אצלי “בעל־בית” הגון. הביטו איך הוא פוסע.

יעקב: הסולם גבוה מדי, ר' ישראל.

ישראל (משעין את הסולם אל קיר צריפו, עולה): הסולם צריך להיות גבוה. עוד נעלה, אם ירצה השם, מעלה־מעלה…

ירוחם (בא): לא ראיתם כאן את דניאל ודיתה? הניחו אותי באמצע העבודה –

יעקב: זה עתה עברו. קורה עמסו. מה זה על אצבעותיך, ירוחם? רצועות? תפילין של יד?

ירוחם (מסתכל באצבעותיו החבושות): בוודאי. “וארשתיך לי לעולם” – בפטיש על האצבע. “וארשתיך לי באמונה” – במשור על כף היד. העיקר, שתהיה קורת גג על הראש. (עובר)

יואל (בא): נ־נא, סוף־סוף גמרתי. (מהדק חגורתו) הרוח התגברה. השמים טעונים גשם. צריך יהיה למתוח מיכסה על העגלה.

רייזיל (באה. מתנשמת בכבדות): הו, כל הזמן אני מחפשת אותך ר' יואל. הגידה־נא, ר' יואל, מי ממונה להשגיח על כך? אם שני חדרים, יהא לכולם שני חדרים, ואם שלושה – לכולם שלושה. כאן צריך להיות הכול בצדק.

יואל: הניחי, לי, אשה. אינני ממונה. לא דיין אני ולא פרנס. עלי להוביל מיד את החולים שלי העירה.

רייזיל: טוב. טוב. בבקשה, עשו לכם צריפים, בתים, ארמונות. (בתוקף) שעיה, רד מעל הגג! אין לי צורך בצריף. נמשיך לגור בחורבה, ויידע כל העולם מה עוללו לנו. חמסי עליך, ר' יואל. אתה, בתור אדם שהנהגת המקום בידו – (מפסיקה בגלל הרעם החזק)

יחזקאל (בא מהעומק. ראשו וגבו מכוסים בשק. בנשימה טרופה): מרגלים. מרגלים בין האלונים. התבוננו ומיהרו לעבר הוואדי.

שעיה: דברים בטלים. עוברי אורח, בוודאי.

יחזקאל: על האלונים טיפסו. ניפנפו זה לזה. על הצריפים רמזו. זה – לא סתם. אני – זה – צריך להשגיח – (מסתלק)

יעקב: אם יהיה משהו, עובדיה יודיע, על המשמר הוא עומד. בוואדי.

יואל: אין פנאי לדיבורים. לא לבזבז את הזמן. להשלים את הגגות. אל הגגות! אל הגגות!

עובדיה (בא במרוצה): יהודים, הם הולכים – תתקטענה רגליהם, הלוואי ויילכו על קביים!

ירוחם, שלום, שעיה: מי? השוטרים? – היכן הם? – כמה באים?

עובדיה: שוטרים מזוינים ובני־לוויה אתם, מהכפרים הסמוכים. כל אותם שודדים וגנבים, שלא פעם היו לנו עסקים אתם…

שעיה (בקינטור): נו, יענק’לה, “מלאכים – גלחים”?! – נערים מושלים בכיפה! עכשיו מה? – יהרסו את הכול.

ירוחם: שקט, יהודים. הלא תורכים הם. מילא, נכפר פניהם. עוד “תקיעת־כף”…

יעקב: נחמת שווא. אם בני לוויה אתם, הרי שהתכוננו לדבר. פקודה קיבלו. רק בכוח אפשר לגרש אותם.

יהודית: נכון, יעקב, אף אני אלך אתך.

ירוחם: חלילה, אל תשכחו. רק התחלה היא זאת. רק ב“פרוזדור” אנו עומדים!…

דניאל: גם בפרוזדור יש לעמוד בקומה זקופה!

רייזיל: שא־שא, לא צריך לעשות כלום. לא־כלום בהחלט. הגברים צריכים להסתלק – כולם – ואנחנו, הנשים, נסדר שרשרת, יד־ביד, מסביב לצריפים. אין התורכים נוגעים בנשים, אינם מעיזים לנגוע. יעמדו, יעמדו וילכו להם.

ישראל: “אשת־חיל”! זו מניין לך?

רייזיל: כך היה ב“כפר יעקב”. כך היה ב“תקוות־ישראל”. שמעתי; בסינרים הבריחו אותם.

עובדיה: הו, רייזילי, אני אתחבא, ואת תכסי עלי בסינרך! עוד יחטפו אותך, רייזיל, ישר לארמון השׂולטן! – אל הגשר, יהודים, אל הגשר! הוואדי מלא מים. נהרוס את הגשר, אחת־שתים נפרק אותו. (בצחוק משובה) יעמדו להם שם מהצד השני וישאבו את המים במכנסיהם הרחבים. אל הגשר! אל הגשר!

נשמע פתאום קול נפץ והתמוטטות.

יחזקאל (בא במרוצה): באו. עומדים על יד הצריף של ר' אהרן. מוטות ברזל בידיהם. גרזינים.

יעקב (תוך שתיקה כללית כבדה): כך היה גם שם. אם כן, אין כל הבדל? – יש. יש. ההבדל הוא בי. אני לא אוכל. על אדמה זאת – לא! (תופס מוט בידו. גם אחרים עושים כמוהו – ביניהם דניאל ויהודית)

כולם: נגרש אותם, נגרש!

שעיה (צועק): אי־לכם, חמומי ראש, שפיכות־דמים תהיה!

יואל: וחללי הקדחת – על מה הם נתנו את דמם? אין לנו קיום בלי מעונות. בכוח, יהודים, ביד חזקה! אחרי! (רצים לעומק, נעלמים. שלום ושעיה מפגרים)

שוטר (מופיע מצד ימין. חוסם את הדרך בפני שלום ושעיה. מראה על הצריף שבצד שמאל. לשלום): שלך?

שלום (לשעיה. בשיניים הדוקות): סבור הוא שאני מתבטל בפניו… צריך לבלבל את דעתו, לעכב אותו כאן. (מזדקף בגאווה. לשוטר): שלו, כלומר, שלי.

שוטר: שלו או שלך?

שלום: שלי – שלו. שלו – שלי. הוא בונה את הצריף ואני, זאת אומרת –

שוטר: אתה מבין תורכית?

שלום: “אק–מק”. בוודאי. (בטון של מסביר ענין על בוריו) “יקום פוּרקן מן שמיא, חינא וחיסדא ורחמי וחיי” – עבדול חמיד.! עבדול חמיד!

שוטר (חולק כבוד): עבדול חמיד. כן. בשם השׂולטן, הראה את ה“רוּכסה”.

שלום: “רוּכסה”? – א־הא! טוב מאד. (לשעיה, בבחינת “מליץ”) זה האדון – ילך לאבדון, רוצה לדעת – תאכלנו התולעת, אם קיבלנו רשיון חתום – ישכב ולא יקום. אוי, מרירתי מתפקעת…

שוטר: די לקשקש. בקיצור – ״רוּכסה". אסור לבנות בלי רשיון!

שלום: יקום־פורקן. אתקינוּ סעודתא. (מראה על שעיה) אמרתי לו בפירוש: “רוּכסה”, “סראיה”, בדיוק. הו, הנה, שכחתי לגמרי, הרי זה כאן אצלי. (מוציא מכיסו דף נייר גדול ומקופל, מוסרו לידי השוטר)

שעיה: מה נתת לו, שלום?

שלום: שטר־גורל ישן מימי מתושלח…

שעיה: כמדומה לי, שאינו יודע לקרוא…

שלום: מביט כתרנגול ב“בני אדם”…

שעיה: אוי, ריבונו־של־עולם, וזהו בעל השׂררה…

שוטר: בוא אחריי, הקצין יברר.

שלום: תבלע האדמה את כולכם יחד. (עוברים אחרי השוטר ימינה) קולות הנפץ והשבירה מתגברים. שני שוטרים מעבירים את יעקב מימין לשמאל. בגדיו קרועים, והוא תומך ביד ימין את ידו השמאלית, התלויה ברפיון, נעלמים.

קולות הנפץ פורצים מחדש, מעורבים בקול־ענות של תיגרה ושאון רעם עז.

חנה (יוצאת מהחורבה במרוצה. בידה – הניירות, שפיני רצה לשרוף): דוד יואל! דוד יואל! (נעלמת בין הצריפים)

פיני (יוצא מהחורבה, צועד בקושי, ברגלים כושלות כשהוא נשען אל הקירות): השיבי את הניירות… השיבי… את לא תינשאי ליעקב, את לא תינשאי ליעקב… (צונח לארץ, מדמדם) יעקב. יעקב בן יצחק… יצחק בן אברהם. אברהם, אברהם, קח את בנך…

יואל (בא דחוף, כורע ליד פיני): מה אתה עושה כאן? למה יצאת?

פיני: אברהם, אברהם, קח את בנך – מה זה בידך? זרוק את הסכין. אל תשלח ידך אל הנער! אל תשלח ידך אל הנער!

יואל (בלב שבור): לא אשלח, בני, לא אשלח. קח לך את חנה, את אמא, לכו לכם באשר תלכו, שבו לכם באשר תשבו. היו בריאים, חיו בשלום – אני אעמוד כאן לבדי – אילן קצוץ ענפים, בודד וערירי. אני אעמוד. (נושא ידיו אל על) ריבונו של עולם, אני מקבל עלי. גם נסיון זה אני מקבל עלי!

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה א    🔗

נוף המישור סמוך לבצה. מצד ימין – פאת שדה, ובגבולה – עץ חרוב עתיק. אל העץ מושען חרמש. משמאל – שיחי הבצה. מול הצופה עומדות ומוטלות על הקרקע חבילות רבות של שתילי עצים. השתילים גדולים, ושרשיהם, עם רגבי האדמה שעליהם, צרורים בבלואי־שקים. מרחוק, בעומק – רוכסי³ ההרים, ולרגליהם – בתי “ירקייה”.

חנה (בצד ימין, גורפת לערימה את התבואה הקצורה)

עובדיה (בא מעבר הבצה. מיוגע ומיוזע): מהר, מהר, פנו את החלקה. התעלה תעבור כאן. הזדרזו, הזדרזו, השתילים מתייבשים. (נוטל חבילת שתילים וחוזר לעבר הבצה)

ירוחם, ישעיה, שלום (באים מצד ימין, נושאים על גבם חבילות שתילים)

שלום (נעצר, מוריד את החבילה מעל גבו): החום מתיש. הרגליים כבדות, והראש כמו בצבת. (מוחה את הזיעה מעל פניו)

שעיה: את ה“מרור” טרם קיבלנו היום. (מחלק מנות חינין ונוטל גם לעצמו) איי, “מרור זה שאנו אוכלים על שום מה־ה־ה?…”

ירוחם (מביט סביבותיו): פה, בשדה, אנו הקוצרים, ושם (מראה לעבר הבתים) ה“מטרוניתא” קוצרת… כל יום היא נועצת צפרניה עמוק יותר. אצל אברהם השחור, על ידי, חולה הוא, חולה האשה, חולים הילדים – אין מי שיגיש טיפת מים. וכל זה – לאחר הבאר, לאחר הבתים…

שלום: אין בית, שאין בו חולים. הרופא אובד עצות.

שעיה (בעידוד): היער, יהודים! היער יצילנו מכל הצרות. חלקה של עצי אורן. חלקה של עצי אקליפטוס. כל עץ – צינור של חיים. חיים. נוי. בריאות. נלך, נלך, השותלים מחכים. (עוברים שמאלה)

יחזקאל (בא משמאל. רגלו הימנית צולעת. מתנשם. לוקח שתי חבילות שתילים): הרבבה העשירית, חנה. ישלימו היום.

חנה: למה אתה לוקח שתי חבילות?

יחזקאל (מתנצל): אני – אני מוכרח כפליים. עד שאני מגיע וחוזר… זריקות החינין – קיפחו את הרגל. (פונה ללכת)

חנה: אמרת לנסוע לטבריה. אתה מזניח, יחזקאל.

יחזקאל: כעת אין פנאי. הרגל ― איך שהוא… אבל העצים – זה – יהיו ישרים, חנה, עצי חיים! (במאור פנים) נותנים עליהם – זה – את החיים, ויהיו עצי חיים! (עובר שמאלה)

יואל ואחריו כהן באים מצד ימין.

יואל (בידיו חרמש. קומתו שחה מעט במשך השנתיים שחלפו. בשערותיו רבתה השיבה, ופניו חרושים קימטי־צער. פוסע לעבר העץ, משחיז את החרמש מבלי לפנות לאורח)

כהן (מתלבט אילך ואילך ומרבה שיחה בהתעוררות יתירה. שתיקתו של יואל מביאה אותו במבוכה מפעם לפעם, אך הוא מתנער במהרה ופותח בעניין חדש): כשמזדמן אני לתחומה של “ירקייה”, אנוס אני להתעכב. נמשך אני כמו בחבלים. – הבתים, החצרות, השדות, הכרמים… שינוי כזה במשך שנתיים, אין להכיר כלל. – והנטיעות! הנטיעות בבצה – הרי זה חשוב מאד. אני, אומנם, סבור הייתי שיש להתחיל בייבוש הבצה לפני הבנייה, אבל, מילא, אין בודקים ביישוב הארץ. (בשחוק מאוּנס) לפעמים מוכרחים להתחיל מהסוף וללכת אחורנית עד שמגיעים בסופו של דבר להתחלה… – כמה עצים אומרים אתם לנטוע, אדון יושפה?

יואל: התוכנית למיליון עצים.

כהן (בהתפעלות): מיליון עצים! הרי זה עניין של ממש. הרי זה יער גדול. חוטבים וזה גדל, חוטבים שוב, וזה גדל שוב, כשואב מן הבאר… והבריאות, האוויר הטוב!… (בעוגמה) שמעתי, כי מזמן שהתחיל ייבוש הבצה שוב לקה מצב הבריאות…

יואל: היינו מוכנים לכך. הנוגע באש – בידוע שהוא ניכווה.

כהן (באנחה): כן, כן. בצה זו הריהי שורש הרעה. הרפש, הזוהמה, השרצים…

חנה (מהצד): שרצים מאוסים נמצאים גם מחוץ לבצה…

כהן (מופתע. מרתיע עצמו לעבר חנה): אה, הגברת חנה! לא השגחתי כלל. אף היא עובדת בשדה. כך היתה גם דעתי תמיד: במושבה יש להרגיל את הבנות לכל עבודה… (ליואל) נו, והחורבה, רואה אני, קיימת עדיין. ספר התורה עודנו שם? מדוע לא בניתם בית כנסת יחד עם הבתים?

יואל: חסרון כיס.

כהן: וזהו העיכוב? אם כן, הרי זו הזדמנות נפלאה. בית־כנסת ב“ירקייה”! מי לא יתרום לתכלית כזאת? את תרומתי מוכן אני לתת לידך ר' יואל, בזה הרגע, תיכף ומיד. (משלשל ידו לכיס החזה)

יואל (בקפידה): לא־לא. את בית הכנסת נבנה בכסף – בכסף אחר… מיגיע כפינו.

כהן (כל התעוררותו שוקעת בבת־אחת. ברוח נמוכה): נו, יהי כרצונכם. יהי רצון שתבנו בכספכם. (פוסע ניכחו לאט, מתעכב על יד ערימת התבואה, מוציא שיבולת, כוסס את גרגריה בהיסח הדעת. חרש) חטים יפות. גרגרים מלאים. לחם טוב יהיה. לחם טוב… (מסתלק)

חנה (אחרי שתיקת מה): והאדמה הזאת נושאת אותו – סבלנית היא אדמתנו…

יואל: שׂורטים העכברים בלבו, שׂורטים…

חנה: לא די. אין איש יודע כיצד חתר תחתינו, כיצד הכרחנו אותו להשיג את הרשיון לבניין –

יואל: נ־נא, יהא דינו מסור לשמיים. סוד זה יירד עמנו, חנה’לה. (נאנח) פיני בני… אסתר’ל… נוחו על משכבכם בשלום. – לא־לא, עלינו לשתוק כאשר שתקנו עד עתה. בואי, יקירתי, בואי, נגמור לקצור את החלקה. (עוברים ימינה)

דניאל, יהודית (באים מצד ימין, טעונים חבילות שתילים)

יהודית: דניאל, עמוד־עמוד, חבילתי נשמטת. היא כבר למטה מ… – הנה נפלה. גם אתה לא תלך בלעדיי. (מושכת בחבילתו ושומטת אותה לארץ) עתה נשב שנינו. ננוח מעט.

דניאל: אח, דיתה, שם מחכים בקוצר רוח. (יושב)

יהודית: יד ביד, חביבי, אתה לא תקדימני בשום מקום: לא בעולם הזה, ולא –

דניאל (טופח קלות על לחיה): שתקי, אל תדברי שטויות… אח, אנחנו נוטעים, נוטעים, ויעקב – חבל, שיעקב איננו אתנו.

יהודית: הלא הוא כבר יצא מבית־האסורים. עוד יספיק.

דניאל: אבל היד, היד… כשקפץ אותו בר־נש, הגוּץ, והיכה בברזל על ידו, הכרתי מיד… מתחילה היה כל כך נהדר: חמישה שוטרים כרכו עצמם עליו, והוא טילטל אותם, מעך אותם –

יהודית: ואתה, דני, אף אתה היפלאת לעשות. זוכר אתה, אותו כפרי ארוך, כשבעטת בו, כמו שור נגחת אותו, והוא – כשנפל – האדמה רעדה תחתיו. זה היה נחמד, דני… (מחבקת אותו ונושקת לו)

דניאל (עגום): כן. אבל אחר כך ברחתי. גבורה, שסופה בריחה, אינה גבורה. עד היום הבושה צורבת. לא פעם שאלתי את עצמי: מה היה עושה בר־כוכבא במקומי? שמעון בר גיורא? יוחנן מגוש חלב?

יהודית: לא תמאיס את עצמך בעיניי: אני אוהבת אותך בכל זאת…

דניאל: במגלב על הפנים, ככלב, כאן, ב“ירקייה” שלנו…

יהודית: שמע, דני, למה כל החיטוטים האלה? הבט, צריך לעשות סימן על אחד השתילים ונכיר אותו אחר כך, כשיגדל ויהיה לעץ, נחרות את שמותינו על הקליפה: יהודית, דניאל.

דניאל: לא תמצאי, טיפשונת. יער גדול יהיה. רבבות עצים.

יהודית (הוזה): יער גדול. רבבות עצים. מתנועעים. לוחשים. שיכבת עלים על הקרקע. בבוקר השכם יוצאים עם הסל ביד. מלקטים פטריות, אוּכמניו־ו־ות… (שרה)

הוֹי, שָׁמַיִם בַּמִּזְרָח כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר אוֹרוּ;

יָצְאוּ קוֹצְרִים אֶל הַשָּׂדֶה – הַחִטָּה יִקְצֹרוּ.

חֶרְמֵשִׁים, יָמִין וּשְׂמֹאל –

הִתְנוֹפְפִי, הַזְּרוֹעַ!

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה לִקְצֹר,

עוֹד יוֹתֵר לִזְרֹעַ!

חֶרְמֵשִׁים……

עובדיה (בא משמאל): הו, צמד־חמד, מה קרה?

דניאל ויהודית נבוכים, ממהרים לקום.

יהודית: החבילה נשמטה.

עובדיה: מהרו, מהרו. (מעמיס את החבילות על גבם)

יהודית: עובדיה, את המעיל כבר תיקנתי לך, תכניס היום את החולצה.

עובדיה: תודה, חביבתי, אין צורך. מלכה’לה שלי כבר יצאה לדרך. בעוד שבועיים תהיה כאן.

דניאל ויהודית (עוברים שמאלה)

עובדיה (לוקח חבילת שתילים בזרועותיו): אח, מלכה’לה שלי – ידי־זהב לה. (קורא לצד ימין) הו־הו, מתי תגמרו? אי אפשר להמשיך את התעלה.

קול (מצד ימין) עוד מעט.

עובדיה (עובר שמאלה)

מאלין (בא בצעדים מהירים. נרגש ומוטרד. מביט לעבר הבצה. בטרוניה, לעצמו): מוסיפים לשתול. גם את התעלה חופרים. (פונה לצד ימין. קורא) ר' יואל! ר' יואל! (עובר)

קול (נשמע מצד ימין, בשיר):

תְּאֵנָה בְּלֶב שָׂדוֹת עֲנָפִים פּוֹרֶשֶׁת, –

אֲהוּבִי בִּזְרוֹעוֹתָיו מְשָׁכַנִי חֶסֶד.

חֶרְמֵשִׁים, יָמִין וּשְׂמֹאל –

הִתְנוֹפְפִי, הַזְּרוֹעַ!

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה לִקְצֹר,

עוֹד יוֹתֵר לִזְרֹעַ!

קוֹל; חֲסִידוֹת לִבְנוֹת־כָּנָף, עֹפְנָה וַעַבֹרְנָה –

הַחִטָּה כְּבָר נִקְצְרָה. אֲלוּמוֹת, הגֹרְנָה!

חֶרְמֵשִׁים……

יעקב (בא מצד שמאל. על שכמו צרור בגדים. פניו כחושים, עגומים. עומד, מאזין לשירה, אחר כך ניגש אל העץ, לוקח את החרמש בידו הימנית ומנסה לעבוד בו. ידו השמאלית תקועה כל הזמן בכיסו, בלי נוע. החרמש נשמט מידו, אך הוא אוחז בו שוב, מתאמץ להסתגל)

חנה (מופיעה מצד ימין, מסתכלת ביעקב רגע, חשה אליו. נופלת על צווארו): יעקב. יעקב. – ידך… לא תארתי…

יעקב (מחליק על ראשה): לא ראיתי אותך, ניסיתי כאן, בחרמש. אין דבר. צריך להתאמן. – וכאן נוטעים. עברתי על יד הבצה, נוטעים.

חנה: כן, יקירי. זוכר אתה – “נבוצץ” את הבצה, היית אומר…

יעקב: כן־כן, חלמתי על נטיעת היער. חשבתי: ילדינו יטיילו כאן בין העצים וילחשו זה לזה: “עצים אלה נטעו אבא־אמא שלנו”… הגמול הזה הלא מגיע לנו.

חנה (כובשת פניה בחזהו)

יעקב (משקיף למרחוק): ובבית־הקברות נוספו ציוּנים במשך השנתיים… פנחס טמון כאן, או בשיקמונה?

חנה (מתנערת. הולכת הצידה. בקול נפחד, חסר־גוון): פנחס? כן… כאן גם הדודה אסתר.

יעקב (שקוע בהתבוננותו): רצה לנסוע, והנה נסע. אח, שאיפותינו מתקיימות לפעמים בדרך משונה מאד… (מרגיש בתמורה הפתאומית בחנה) מה לך, חנה?

חנה (כקפואה): לא כלום. ביתנו שם במורד. כבר היית בבית?

יעקב (בקרירות): לא, אני אסור אל יחזקאל. תגידי, בבקשה, לר' יואל, שישלח את חפציי שמה.

חנה: הדוד יואל יצטער מאד.

יעקב: ואת, חנה? – לא, לא, אינני מתרעם. על עץ שבור לא נוח להישען…

חנה (נדחפת אליו בסערת רגשות): יעקב, יעקב, לוּ ידעת. הלא אתה יחידי, אהובי, הכאוּב והנכסף. לא שבור אתה, יקירי, לא. עדיין אתה האילן החזק, הרענן, התמים והשלם. אתה הנהר העמוק, הצלול שלי. לשקוע בך. לצלול בך. עד כדי לשכוח הכול, הכול… (ראשה צונח על זרועו הימנית)

יעקב (נירכּן אליה. שפתיו מתקרבות אל פניה)

חנה (עוצרת בעדו בתנועה מבוהלת. נסה הצידה וכובשת פניה בכפות ידיה)

יעקב: קשה לך להתגבר. נשתניתי מאד. כן, לידי אין תקנה…

חנה (מרחוק, מתוך מחנק. קולה רווי דמעות): לא־לא, לא ידך, יעקב… בי השינוי, בי… הלילה – הצל הזה… (הצידה, בלחש) “את לא תינשאי ליעקב, את לא” – (בקול) לא, שום דיבורים לא יועילו… אתה לא תבין, לא תשלים… אתה רק תסבול עוד יותר –

יעקב: אין צורך, חנה, לא כדאי להתכחש. את חופשייה, חופשייה בהחלט.

חנה: יעקב, יעקב… (עוברת בבכי ימינה)

יעקב (תוהה מעט, לוקח את צרורו): הראשונים צריכים לשלם. מה שמגיע מכל הדורות. לתת, לתת עד הסוף, ללא שיוּר. ולא לדרוש כלום. כל מאומה. (אחרי שתיקת מה) גם ביד אחת אפשר עוד לעשות משהו. (עובר שמאלה)

ישראל (נזדקן מאד במשך השנתיים. בא בצעדים לא־בטוחים. האסל והקנקנים נעים וזעים. בטרוניה והשתאות): שוויון־המשקל אצלי – אה, נתערער פתאום… מעולם לא נטה האסל כחוט השׂערה, והנה – אה! מכוּון היה ככינור ביד מנגן, והנה – אה! (יושב נלאה על אחת האבנים) זיקנה, זיקנה… מקודם קפצתי אני עליה, ועכשיו התחכמה היא וקפצה עלי…

יחזקאל (בא מצד שמאל): איי, ר' ישראל, קח לך – זה – חמור, וטען עליו שני פחים, כמנהג המקום.

ישראל: על חמורים!… הכול – על חמורים… כל זמן שאדם מרגיש את המשׂא על גבו, שהוא כופף אותו למטה, הריהו זוקף את עצמו כלפי מעלה, כלפי מעלה… (מתאמץ להעלות את האסל והקנקנים על כתפו ואינו עוצר כוח. האסל והקנקנים נשמטים והוא צונח שוב על האבן)

מאלין (בא מימין. מבחין במצבו של ישראל. רומז ליחזקאל): אלוּנקה!

יחזקאל (עובר במהירות ימינה)

מאלין (שם את כף ידו על מצחו של ישראל, רוצה למשש גם בדופקו)

ישראל (בכעס): כלַך לך, דוקטור. ממשש. ממשש. אין אני תרנגולת בשוק. ממשש. עוד מעט ויאמר: קדחת. כל מיחוש אצלו – קדחת. (לעבר יחזקאל שהביא את האלונקה) מה? על מיטת קבורה זו? – מרגלים! בעצמי אלך, ברגליי. (קם בהתאמצות, כשהוא נשען על האסל) על השביל הזה אלך, על השביל שלי…(נופל. שטוח אין אונים על הקרקע. מתייפח) השביל שלי… בכפות רגלי דרכתי… (הרופא מרים אותו, תומך בו)

ישראל: והמכשירים שלי, הקנקנים – הפקר?

יחזקאל: אני אקח אותם, ר ישראל.

ישראל (פוסע אט־אט. לעבר הקנקנים): קנקנים ותיקים שלי. יתומים עלובים. על מי אני מניח אתכם? מי ישׂא אתכם? על חמורים יטילו אתכם, על חמורים… (יוצא לצד ימין, נשען על זרוע יחזקאל)

מאלין (נשאר יחידי): נגף. ממש נגף. הרי אינני קוסם. אינני יכול לשים את “ירקייה” כולה בפעמון של זכוכית, לסגור עליה חומה סביב. (ליואל המופיע מצד ימין) ר' יואל, אמרתי וחזרתי ואמרתי: בצה זאת היא מחסן של אבק שריפה. הרי אין מזמינים אותי עוד. אין מי שיזמין. שומע אני אנחות ונכנס. צריך להפסיק לזמן מה. לצאת. לצאת עד יעבור זעם.

יואל: חלילה לך לרפּות את הידיים, דוקטור. שום דבר עד עתה לא ניתן לנו בחינם. שילמנו מחיר המים ומחיר השדות ומחיר הבתים, גם את מחיר היער נשלם. נשלם, ריבונו־של־עולם, נשלם, אך אל תהיה יקרן כה גדול, (בעברו לצד שמאל) אל תהיה יקרן…

דניאל (בא במרוצה מצד שמאל, כולו מלוכלך ונוטף בוץ. מכנסיו מופשלים למעלה מהברכיים, יחף): היכן הנעליים שלי… נדמה לי, כאן חלצתי אותן…

מאלין: בבצה היית?

דניאל: כן, דוקטור, שתלתי.

מאלין: עד צוואר במים, בבוץ?

דניאל: אי אפשר אחרת. הבצה עמוקה. ברגליים שותלים, השתילים בין האצבעות…

מאלין: הפקרות. שגעון ממש. וכיצד קם בחור כמוך ועושה מעשה שטות כזה?

דניאל: החכמים לא ילכו! החכמים שומרים את נפשם!

מאלין: בירוּקת הצפרדעים… בין ענני הייתושים…

דניאל: וה“סודאנים” יכולים?

מאלין: הסודאנים! בסודאנים נתקנא! הם מלומדים בכך מדורי־דורות. ואף הם מורחים את הגוף, כורכים את הפנים, – אבל כך, סתם, כסוּמא בארובּה…

דניאל: מוכרחים, דוקטור. אין גוי של שבת. אין “כריתי ופליתי”. הכל נעשה בעצמנו, בעצם ידינו.

מאלין: וזאת אתה בא ללמד אותי? ומה אני עושה כאן? אבל, יש גבול… (פונה הצידה) כל נפש כאן – הרי זה איבוד לדעת…

יהודית (קולה נשמע מצד שמאל): דני, דני, אייך? (מופיעה) בבצה היית? למה הלכת בלעדיי? (מנקה את בגדיו, עוברת אתו ימינה) הלא נדברנו – יחד. בכל מקום יחד.

מאלין (הולך אחריהם): להפסיק, להפסיק. לא שתילים לא נטיעות, לא תעלות –

יואל, שעיה, שלום, עובדיה (ואיתם מתיישבים אחרים, באים בחבורה מצד שמאל, ממשיכים את חפירת התעלה. כלי העבודה מורמים בידיהם בכבדות): “אדיר הוא־הוא־הוא. בחור הוא־הוא־הוא. יבנה ביתו בקרוב. אל, בנה! אל, בנה! בנה ביתך בקרוב”… (עוברים מתוך עבודה ושירה ימינה)

עובדיה (האחרון בשורה, מפגר מעט, נשאר יחידי. פניו משולהבים ועיניו בולטות. מנפנף בידו כמגרש את מישהו): סורי לך סורי – אני אומר. רדי מעל העורף, ממזרת! (מכה במכּושו על הקרקע) עובד אני. אין נטפלים לאדם עובד, מכשפה ארורה! אדם עובד הוא עסוק, עסוק הוא, אין לו פנאי. (מזדקף פתאום. המכוש נשמט מידו, מתפתל מתוך כאב) מחטים את נועצת בי, מחטים של קרח. בכפות הרגליים. בצלעות. חולירע, כך את רוצה לקשט אותי: פנים ירוקים, טחול נפוח – קבלת פנים נאה למלכה’לה שלי… (מתחנן) סורי, אל תשביתי לי את השמחה! אינך רוצה. טוב. היכן הוא ה“שמנמן” שלי? (מוציא מחיקו בקבוק כריסני, מפקיע את הפקק) הנה, בת־שדים ארורה, אטפטף לך מ“בן־התשעים” שלי ויישׂרפו מעייך. קדחת תקבלי, את בעצמך. בכבודך ובעצמך. (לוגם וחוזר ולוגם. תוחב את הבקבוק לכיסו. תופס את המכוש) עכשיו תלכי. לא תתחמקי. אל הים! אשים את החבל על צווארך! אשבור את צלעותייך. אקיז את דמך השחור. אל הים! אל הים! (יוצא ימינה בחבטו במכוש על ימין ועל שמאל, כשרגליו מתלבטות ספק מקדחת, ספק משיכרון)

מאלין (חוזר מימין, רואה את הילוכו של עובדיה): עובדיה. גם הוא… עדה שלמה של יהודים מביאים כלייה על עצמם, כלייה גמורה?!… אין ברירה. אצא לשיקמונה, אלך לכפר־יעקב, אעבור במושבות, בערים. את כל היישוב אזעיק עליכם. ביד חזקה נוציא אתכם. בחבלים נקשור. הידיים והרגליים. בעל־כורחכם נוציא אתכם – בעל־כורחכם!

תמונה ב    🔗

מצד ימין – גבעת בית־הקברות, מוקפת גדר נמוכה. משמאל – וואדי שומם. מרחוק, בערפל – רוכסי⁴ ההרים ובתי “ירקייה”. בין המצבות – אנשי “ירקייה”, טעונים צרורות, ציקלונות. אחדים נושאים בידיהם כלי־בית שונים.

ירוחם (נשען בידיו על שתי מצבות, סמוכות זו לזו): דיתה, דניאל, הנאהבים והנעימים. מחילה מכם, ילדים יקרים, מחילה מנשמותיכם הטהורות. כלום יקרים לי חיי מחייכם? אנוסים אנו לצאת. אונס הציבור. הלוואי והייתי כפרתכם, ילדים. הלוואי והיו רגליכם דורכות על קברי, פרחים רעננים, ציצים רכים שלי…

שעיה, רייזיל (מופיעים מצד ימין)

שעיה: היכן העגלות, רייזיל? אינני רואה את העגלות.

רייזיל: העגלות מחכות בדרך האלונים. בוא, נכנס לבית העלמין. נפּרד מהילדים.

שעיה (בקדרות זועפת): להיכנס. להיפרד. (נכנסים)

רייזיל (תרה בין המצבות): שעיה, רצה’לה שלנו איננה. לאן נעלמה רצה’לה שלנו? ירוחם, אתה צריך לדעת: ביום אחד עם דיתה שלך… חולה שכבתי אז – חטפו את התינוקת. רבש’ע, היכן טמנו אותה?

ירוחם: על יד הגדר, נדמה לי. שם, בין ציוּני הקרשים.

רייזיל (גוחנת, שוהה מעט, זוקפת ראשה, במבט תוהה): “א קינד!” “א קינד” כתוב שם… תינוק של מי? הרי אין כאן שם כלל. לגמרי בלי שם. מה אתה עומד, שעיה? בוא לחפש את הילדה. רצה’לה שלי, תינוקת פעוטה, היכן עצמותייך טמונות?…

יואל, מאלין, חנה (באים מצד שמאל)

יואל (נושא בזרועותיו את ספר־התורה. הוא נידכה ושבור, אובד־עשתונות): הלוך ונסוע… הלוך ונסוע….– לאן אנו נוסעים, חנה’לה?

חנה: לכפר־יעקב, דוד יואל.

יואל: כן, כן. לכפר יעקב. – ואת המחרשות העלו לעגלה?

חנה: כן, דוד יואל, העלינו. נלך.

יואל (פוסע כמה פסיעות. נעצר): הלוך ונסוע… אברהם אבינו בשעתו נסע הנגבה – אה, ירוחם?

ירוחם: הנגבה, ר' יואל.

יואל: ואנחנו צפונה. אברהם אבינו היה המתחיל בהליכה. רגליו היו עוד חזקות, ואנחנו יגעים וכושלים, יגעים וכושלים… חנה’לה, סגרת את השער, את השער סגרת?

חנה: כן, דוד יואל. אתה בעצמך סגרת.

יואל: כן, סגרתי… סגרתי… הלוך ונסוע… הלוך ונסוע… (מתקרב אל שער בית הקברות)

ירוחם, שלום (ואחרים): עם ספר התורה, ר' יואל? – ספר תורה בידך, ר' יואל!

יואל: כן, כן… עם ספר־תורה אסור להיכנס אליהם. הם טמאים, ואנחנו עם ספר התורה טהורים, טהורים… (מוסר את הספר לידי אחד המתיישבים, הנמצא בחוץ על יד הגדר. נכנס פנימה) הם שוכבים, ואנחנו עם ספר התורה הולכים, עורכים גלות גם פה, על אדמה זו…

מאלין: ר' יואל, די. די. למה נחטט בפצעים חינם? כבר נאמר הכול, דובר הכול. אין המת גוזר על החי. בואו, בואו, העגלות מחכות.

יואל: אפשר לקבור מתים, דוקטור. קברנו בנים, נשים, אחים, אחיות. אבל כיצד עומדים וקוברים גוף חי, חי ובריא, רענן ופורח? הלא גוף חי היא “ירקייה” עכשיו. (בהניפו ידו לעבר המושבה) השדות מוריקים, הכרמים מלבלבים, בתי הדירה עומדים על תילם – רבש"ע, מדוע לא רצית? וכי מה ביקשנו ממך? מנוחה מעט ופת־לחם מאדמה זו שלך – מדוע לא רצית? (נשען אל אחת המצבות)

מאלין: ר' יואל, יהודי מאמין אתה, יודע ספר: מה עשה אברהם אבינו, כשתקפה עליו פורענות הרעב? “ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה” – רעב! וכאן – מגיפה, כיליון!

יואל: “אברהם אבינו” – אומר אתה, דוקטור? – אברהם אבינו שרף את האייל, ואני את בני שרפתי, את בני יחידי. יצחק שלו הסכים בליבו, הלך לעקידה בלא־כפייה. אילו היה מתנגד, אילו היה בועט ונאבק, – מי יודע אם היה אברהם אבינו כובש רחמי אב שבליבו? – ואני עשיתי זאת. כבשתי את רחמיי, עשיתי לבי אבן, צור חלמיש. פיני שלי, פיני, כמה יראת את המוות, ואני דחפתי אותך לעקידה בעל כורחך, ועתה אקום ואלך מכאן – אלך?!…

שעיה (נסער): רשאים הם לעפּר בעפר נגדנו. לעקור את אבני המראשותיים ולזרוק בפנינו. מי הם, ומי אנחנו? מדוע הם שם, ואנחנו פה?

יחזקאל: זה – פשוט, גזילה. את חייהם גזלנו.

שלום: את קולם אני שומע, דוקטור: “מדוע אתם חסים על עצמכם יותר משחסנו אנו על עצמנו?” – לאן אנו הולכים, יהודים! עד כאן הלכתי. מכאן והלאה איני יכול. נקרו את עיניי, ולא אראה לאן מוליכים אותי! בוש אני. בפני עצמי, בפני הקברים הללו – בושה וכלימה, בושה וכלימה…

מאלין (בקול נפסק לפרקים): סוף־סוף, מה אתם טוענים נגדי? כאילו אני… הרי אני… כשאני צופה בירק הנוצץ הזה, בפינת חמד זו – כמה כוחות השקעתי… ביום, בלילה – בשרב, בגשם, בוואדי המוּצף מים…

הכול מביטים זה בעיני זה בשאלה, בתהייה.

שלום (גוחן לארץ); מה זה מלבין פה? (מרים) נעל…

ירוחם (מתבונן): מנעליו של דניאל. חלץ אותם בלכתו לבצה.

יואל (מתקרב): ומה הסימנים האלה?

ירוחם: סימני שיניים. התנים כירסמו. סחבו עד הנה.

יואל (נפעם): נעל קדושה, זכר לקרבן תמים וטהור, עלי למרום, הטילי עצמך לפני כסא הכבוד, הטיחי, הטיחי בכל השערים, טפחי על פני כל הפמליה, הראי להם את סימני השיניים בעורך! יהודים, תנים מכרסמים כבר את זכר קדושינו. מחר יבואו אל הבתים העזובים, מחר יהיו שיברי המצבות פזורים על פני כל המישור, – ואתם לי ב“אברהם אבינו”? אברהם אבינו ירד מצרימה? למה ירד, שואל אני. לא צריך היה לרדת. קילקל את מעשיו אברהם אבינו, קילקל, קילקל…

ירוחם (ואחרים): ר' יואל, חלילה לך… – דיבורים כאלה…

יואל: כן, כן, אסור היה לוותר, להראות לו, כביכול, דרך כזאת: רעב – יוצאים, פסק הרעב – חוזרים, לצאת – לחזור, לצאת – לחזור… צריך היה להתעקש, לעמוד בתוקף, – בעל־כורחו היה הקדוש־ברוך־הוא מעביר את הגזירה, בעל כורחו. (בהחלטה) לא, יהודים, אסור… אסור ללכת מכאן. לחזור, יהודים, לחזור! (פונה לשוב)

שלום, ירוחם, שעיה (וכל השאר): לחזור! לחזור! ר' יואל חוזר! – איך זה נתַּנו להוציא את עצמנו? – בילבול־חושים היה זה, טירוף דעת! – לחזור, לחזור!

יואל (כלפי מעלה): אין אנו שומעים לך בדבר הזה! הכל שמענו. הכל יכולת לכפות עלינו. זה – לאו! אף לא יציאה ארעית! יש לך צורך בנו? – כאן. אין לך צורך בנו? – כאן. רוצה אתה לתת חיים? – כאן. רוצה אתה לשים קץ? – כלה, אבד, השמד, אבל – כאן. אין אנו זזים מכאן! לחזור יהודים, לחזור!

הלילה יורד. בחשיכה מוסיפים להדהד פעמי החוזרים, וקולות קוראים בהמון: “לחזור, לחזור”. הקולות בוקעים ועולים מכל עבר ומתערבים בצלילי המנגינה: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים”. המנגינה מתפחתת בפנטסיה חפשית, המוסרת חליפות שנים של עלייה וליבטי עבודה ויצירה, ומסתיימת בנעימה רחבה, חגיגית, רבת־חדווה.

 

סיום    🔗

מימין – גבעת בית־הקברות, טובעת בירק־עצים. משמאל – הדרך למושבה, עוברת בשער־כבוד המעוטר כתובת קלועת־פרחים: "ירקייה בת־החמישים״. בעומק – בתי “ירקייה”, שנתפשטה לאורכּה ולרוחבה. – כולה עוטה גנים ופרדסים. באופק – גוש־יערות המאפיל מן הקצה עד הקצה. קולות־שיר ונגינת תזמורת מגיעים מרחוק.

חנה (עתה זקנה כבת שבעים וחמש שנים, באה מצד המושבה. היא נעצרת בפתח השער ונשענת אל המזוזה. ליאוּת של אושר נסוכה על פניה): עייפתי. נוּ־נוּ – ליצנים… “סבתא חנה, בואי לשיר. סבתא חנה, בואי לרקוד, סבתא חנה – לנאום”… (בבת צחוק) בנים לא ילדתי, ונכדים יש לי – ברוך־השם – מלוא העולם נכדים… (עוברת ימינה, נכנסת אל בית הקברות) חג שמח, דוד יואל. חג שמח, דודה אסתר. (ברוֹך ועוגמה) חג שמח, פיני. חג שמח, יעקב’לה. ענפים חדשים על העץ שלך, יעקב’לה. לא מכבר קיצצו, וכבר שוב צמחו. גם אצלך, פיני. זלזלים רעננים כאלה – אצבעות רכות מאחד לשני… נוגעות זו בזו, לוחשות זו אל זו – טוב ככה, “קינדרלאך”… (לאחר הפסקה קצרה) לוּ ראיתם איזה חג, איזה “עולם” בלא עין־הרע! ברחובות, בבתים, בקושי התחמקתי משם. – מכל קצות הארץ באו. זקן וטף. נערים, נערות – צעירים. ילדים טובים. לא כמונו אז – אחרים, אחרים לגמרי, אבל טובים. – שרים. רוקדים. מדברים… “לפני חמישים שנה כך, ועכשיו כך”… מתלוצצים: “הם כבר עשו את הכול – הראשונים. לא הניחו לנו מאומה”… איי, ליצנים, ליצנים… עוד יש בארץ גם ביצות, גם סלעים, גם חולות – יספיק לכם ולבני בניכם… (מתהלכת בין המצבות) לא שכחו אתכם, “קינדרלאך”. את כל אחד הזכירו: מי הוא, מאין בא, מה עשה, איך עבד וסבל עד שמצא את מנוחתו… מה הם יודעים? – מנוחה?! (רטט בקולה) הלא גם פה לא ידעתם מנוחה. גם פה לא שכבתם בחיבוק־ידיים. ידיכם החזיקו בנו, היטב־היטב החזיקו בנו… כל הזמן… וכך עברו החיים. חלפו. (מוחה את דמעותיה) חמישים שנה ארוכות, בבדידות, בצער, בעמל קשה… (מתאוששת) אבל כדאי היה: למות כפי שמַתם אתם, לחיות כפי שחייתי אני – הכול כדאי היה; כדאי היה, “קינדרלאך”…

קולות החוגגים, קולות שיר ונגינה, שכל העת היו הולכים וקרבים, פורצים עתה בבת אחת – נחשול צלילים עז, שופע גיל ובטחון, הממלא את חלל האוויר ומעלה הדים מסביב.