מחזה בשלוש מערכות: מחיי החלוצים בארץ בימי העלייה השלישית

 

הנפשות    🔗

חבורה לעבודות בנין ­– “בטון”

יהודה

אֶלה

בֶּני

מנשה

אוריאל

אברהמ"ל

גברת ירקוני

תרצה - נערה תימניה

יחיא - תימני

מיסטר סטיבנס - תייר מארצות הברית

נאֶטי - בתו

מיסטר בראון - עתונאי מארצות הברית

המקום – עיר בארץ ישראל.

הזמן – תקופת העלייה השלישית.

בין מערכה ראשונה למערכה שניה – חודש אחד.

בין מערכה שניה למערכה שלישית – חודשיים.

 

מערכה ראשונה    🔗

מגרש ריק ביירכתי העיר. מצד ימין – שיקמה עתיקה. מצד שמאל – אוטובוס מהדגם של הימים ההם: מדרגות מאחור, ארכּוּבה להתנעה בחזית; בפנים– שני ספסלי־ישיבה ארוכים.

על המגרש, מאחורי הקלעים, נסתיים כינוס פועלי־הבנין בארץ. המשתתפים בכינוס לא נתפזרו עדיין, וקול שירתם וריקודיהם מגיע מאחורי הקלעים.

יום של סוף תשרי, לפנות ערב.

קולות (מאחורי הקלעים, מלווים מחיאות כפיים ושעטת רגליים במחול): “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות –”

בראון (יושב על מדרגות האוטובוס, רושם בדפדפת, מפסיק לפרקים ומקשיב לקולות הנשמעים מצד שמאל)

צבי (בא משמאל. בתנועת ביטול, במרירות): חוסר עבודה… סיוע… רעב… – לכל הצרות יש להם תרופה אחת: הורה!… רוקדים… נוּ־נוּ, פרולטריאט רקדני! (פונה ימינה)

בראון (מנסה לעכב את צבי): please, שאלה אחת –

צבי (בהבעה חמוצה): please, please – שונא את העתונים שלכם. בכּתבה שלך יהיה הכל מתוק מזפת: “חלוצים… אידיאליסטים… מוסרים את נפשם על בנין הארץ…” גועל נפש! (עובר ימינה, נעלם)

בראון (צוחק): טיפוס קודר. “ז’וּרנלוֹפוֹבּ!”

מצד ימין באים סטיבנס ובתו. יחיא צועד בעיקבותיהם, נושא את המזוודות.

סטיבנס (ממהר לצד שמאל): הנה, הקולות האלה… זהו המקום, זהו.

נטי (תופסת בשרוולו): אבא, חכה רגע. תן להתנשם. (נעצרים)

יחיא (מעמיד את המזוודות; יושב עליהן)

בראון: מיסטר סטיבנס, עדיין אתה מחפש את הקרוב שלך?

סטיבנס: פה אני מוצא אותו. כינוס פועלים בלעדיו? אי־אפשר. הלא הוא תופס מקום אצלם – manager! (מצביע לצד שמאל) זה הוא! ראיתי אותו – (רץ לצד שמאל)

יחיא (עם המזוודות בידיו, ממהר אחרי סטיבנס; בניגון): “משכני, אחריך נרוצה”…

נטי (צוחקת, לבראון): מיסטר בראון, הרי לך נושא לרפורטאז’ה שלך: “מיסטר סטיבנס, סוחר מפילדלפיה, עורך צייד ב’פּלסטיין'!”

בראון (צוחק): not bad! not bad! (ממשיך לכתוב)

נטי עוברת לצד שמאל, נעלמת. מצד ימין באים יהודה ואלה – נסוגים בזהירות אחורנית. בראון עוקב אחרי הבאים מבלי שירגישו בו.

אלה (ליהודה): אתה בטוח שזהו הדוד?

יהודה: בוודאי. הוא וה“ליידי” בתו. עוד מעט היה תופס אותי… (יושב תחת השיקמה)

אלה (יושבת על ידו): אבל איך הכיר אותך?

יהודה: לפי תצלום. לפני שלוש שנים שלחתי לו.

אלה (צוחקת): תצלום מלפני שלוש שנים, זוכר אתה איזה פרצוף היה לך אז? בחורון צנום במעיל סטוּדנטי עם כפתורים מבריקים –

יהודה: שביל בין השערות, ופתיל שׂפם דק על השפה העליונה.

אלה (מתרפקת עליו; בהבעה “גזלנית”): ועכשיו – אוּ־וּ־וּ, בלורית פרועה וחולצה פתוחה על חזה שעיר… (נושקת לו)

יהודה: את רואה – ובכל זאת הכיר אותי. הוא סוחר ביהלומים, יש לו טביעת־עין…

אלה (בשובבנות): יהלומים – אה? כמין יהלום נראית בעיניו? – אבן יקרה…

קולות (מאחורי הקלעים): יהודה! יהודה!

יהודה (קם בקפיצה): קוראים לי. (לעבר שמאל) אני בא! (לאלה) אחזור מיד. (יוצא)

אלה (נשענת בגבה אל העץ, ידיה שלובות על עורפה, עוצמת עיניה, מפזמת בחיוך): “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנו באנו ארצה –”

בראון (מתקרב): סליחה, גברתי – איזו אספה היתה כאן?

אלה (מתנערת, קמה): סליחה?

בראון: אפשר לדעת איזו אסיפה נערכה כאן?

אלה: כינוס פועלי הבנין בארץ.

בראון (רושם כביכול את תשובתה של אלה, אך, למעשה, הוא מצייר את פניה): גם הגברת פועלת־בנין?

אלה: גם אני. אנחנו – חבורה. חבורה לעבודות־בנין.

בראון: מעניין מאד. הואילי, בבקשה, עוד שאלות מספר. בקיצור נמרץ. זה בשביל עתון אחד, בארצות הברית. – כמה שנים קיימת החבורה?

אלה: ארבע.

בראון: וכל הזמן עובדים בבנין?

אלה: עכשיו חוסר־עבודה, מקודם עבדנו בסלילת כבישים.

בראון (בתימהון): סלילת־כבישים? מקצוע אוריגינלי לגבי המין היפה. לא שמעתי עד עכשיו. הגברת הפעילה מכונה מסוּיימת?

אלה (צוחקת): שתי מכונות… (מושיטה ידיה) שתי מכונות אלה…

בראון: כך?! ומה עשית, גבירתי, במכונות אלה?

אלה: חצץ ניפצתי. – בפטיש, כמובן.

בראון: אבנים? בפטיש? (מניף בתימהון את הדפדפת. דף אחד נושר, ואלה תופסת אותו באויר)

אלה (לאחר שהסתכלה בדף): במקום לרשום את תשובותי האדון צייר אותי?

בראון (נבוך מעט): רישום חטוף. זה יישאר אצלי –

אלה: (קומטת את הדף, שמה בכיס שמלתה; מביטה אל בראון בחומרה ופונה אל השיקמה)

בראון: עוד שאלה אחת, גבירתי.

אלה: מספיק. ה“אינטרוויוּ” שלנו נגמר. ידיעות נוספות יוכל לקבל מפי המזכיר. (תוך כדי הליכה שמאלה אל אחורי הקלעים) יהודה! יהודה!

בראון הולך בעיקבותיה, נעלמים. – מהמרכז באים אגב שיחה ערה בני, אברהמ’ל, מנשה, אוריאל.

אברהמ’ל (בתווך, במרץ צעיר): לא, בשום אופן. רק בבנין. אני רוצה להיות בנאי. מובן, בהתחלה אצטרך להיות “מגיש”. אבל זה לא נורא. לכך לא נדרשת מומחיוּת.

בני (מערים): כך?… לעבודת “מגיש” אין צורך במומחיוּת? נניח. אם כן, אמור לי, אפרוחי, כיצד מעלים לגובה טיט, לבנים?

אברהמ’ל: מי לא יודע? בגלגֶלת. ה“מגיש” מסדר מספר לבנים, קושר, – למעלה מסובבים את הגלגלת ו־עוף! הצרור עולה אחת־שתיים.

צבי: בראבו!

מנשה: בסדר.

(קורץ עין לחבריא; לאברהמ’ל): וכשאין גלגלת?

אברהמ’ל: מילא, עומסים את הלבנים על הגב ועולים במדרגות.

צבי: וכשאין מדרגות?

אברהמ’ל: שמע, זה כבר סתם דיבורים… לא יתכן בלי מדרגות.

בני: הו, חביבי. כאן מתחילה המומחיות – במקרה, אשר לא יתכן, במקרה יוצא מן הכלל. אז מה אתה שותק?

אברהמ’ל: אני חושב… אני מתאר לעצמי – (משתתק במבוכה)

בני: נו, התחרבּנת, אברהמ’ל. (אל השאר) חברה, מי יודע?

צבי: מה השאלה? זה ידוע: מעלים את ה“מגיש” עם החומר על גבי קרש ארוך.

אברהמ’ל: עסק גדול!… מה הקושי בזה?

מנשה: ה“מגיש”, שרוכב על הקרש, מחזיק בידיו, למשל – שני דליים מלאים טיט. לא יכול להאחז בקרש. נחוץ שיווּי־משקל.

אברהמ’ל (בהתלהבות): בבקשה, בבקשה. הנה קרש כאן. אני אוכיח לכם!

אוריאל (מצטחק, מנסה להרחיק את אברהמ’ל): הנח, אברהמ’ל, הנח…

אברהמ’ל: לא. אני מוכרח להוכיח להם!

מנשה (לאוריאל): אל תתערב, בבקשה. אין דבר, ילמד הבחור, ירכוש נסיון!

אלה באה מצד שמאל, נעצרת במרחק מה, עוקבת. מנשה מרים את הקרש ועולה על גג האוטובוס. צבי עולה אחריו. הם מחזיקים את הקרש בקצהו העליון ומשלשלים אותו למטה; אברהמ’ל יושב על קצה־הקרש התחתון.

מנשה, צבי (על גג האוטובוס, מושכים את הקרש אליהם; בנוסח ערבי): הֶ־לי־סה! ה־לי־סה! (הקרש מתרומם באוויר. אברהמ’ל רכוב עליו, מתנודד מעט, משתדל לשמור על שיווי־המשקל)

בני (כובש בקושי את הצחוק, מאיים על אברהמ’ל): אל־תגע בקרש, אל־תגע! – הידיים עסוקות!

אוריאל (אינו יכול להבליג יותר): רד אברהמ’ל, קפוץ למטה. עוד מעט ירקידו את הקרש ויפילו אותך.

אבהרמ’ל (תוהה רגע, קופץ מעל הקרש, נעלב): חוכמה גדולה… זהו יחס של חברים?

אלה (ממהרת אליו, טופחת בחיבה על שיכמו): שטויות, אברהמ’ל, שטויות. פשוט – הלצה. כל חלוץ ירוק “מסדרים” פעם אחת. (בכוונה לחלצו מהמבוכה) שמע, יש לי בקשה אליך: הנה מפתח הצריף. רוץ, חמם את הקומקום. אנחנו נבוא מיד.

אברהמ’ל (מתאושש, תופס את המפתח; בהתגרות עליזה): אתם התחרבנתם! לא הפלתם אותי. בעצמי קפצתי. (רץ ימינה. נעלם).

צבי (לאוריאל): אח, “אינטליגנט”, קלקלת את המשחק.

אוריאל: איזה משחק טפּשי – פראוּת! נערים אלה ברחו מבית ההורים ועברו שבעה מדורי גיהנום עד שהגיעו אלינו. איך אפשר –

מנשה (משסע; במרירות): מה יש? מספיק שאין עבודה, גם להתבדח אסור? קישקשו כל היום בכינוס, טימטמו את הראש. עכשיו, תנו לחיות, לעזאזל! (מתחיל לרקוע ברגליו, כשידיו פשוטות בהזמנה כלפי השאר) “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה –”

בני מצטרף אליו. – משמאל באים סטיבנס, נטי, יהודה, בראון.

אחריהם צועד יחיא, נושא את המזוודות.

סטיבנס (ליהודה, בהמשך־שיחה): נתתי מודעות בעתונים. אינך קורא עתון?

נטי: העיקר, עכשיו כבר לא יתחמק.

סטיבנס (מצביע על הרוקדים; לנטי): הביטי. זהו. זהו הריקוד שלהם!

נטי: “הו־אוּ־רה”, אבא, “הו־אוּ־רה” – זהו הריקוד של החלוצים.

סטיבנס: את זה אני מוכרח ללמוד. בואי, נטי, בואי! (שניהם מצטרפים אל בני ומנשה. מנשה מושך ומטלטל אותם בחוזקה אגב ריקוד. סטיבנס מתלבט ופורש מהריקוד מיוגע. הריקוד נפסק)

סטיבנס (על רקע צחוק כללי, מתנשם בכבדות): הורה של חלוצים אינה דבר של מה בכך… עבודה – אני אומר לכם – עבודת־פרך…

יחיא (בישיבה על המזוודות; בחיוך של ביטול): אֶה, הורה! – מה ריקוד יש בזה? (בהטעמה) “קול השם בכוח! קול השם בהדר”! כוח יש לכם ברוך־השם, אבל הדר – לא יש. ומה טעם בריקוד בלי הדר?

בני: צדקת, יחיא. שפשף אותם את ה“שיכּנוֹזים” האלה…

יחיא (קם): הריקוד שלכם בא מן הגוף, על כן אתם דופקים, דופקים אותו לתוך האדמה. (בעימקות) כי עפר הוא הגוף ואל עפר ישוב… הריקוד שלנו בא מן הנשמה, על כן אנחנו מסלסלים ומושכים כלפי מעלה, כלפי מעלה – כי הנשמה חלק אלוֹה ממעל…

מנשה: נכון, יחיא. נכון. אנחנו באדמה, תשע אמות באדמה… (בתנועה מעוררת לריקוד): משוך, יחיא, לפי דרכּך, משוך קצת למעלה…

יחיא: עכשיו – לא. אי אפשר.

אלה, בני, מנשה (נטפלים ליחיא): מעט, יחיא, על קצה המזלג. הראה להם ל“שיכּנוזים” הללו!

יחיא: ערב שבת. החמה שוקעת. אין פנאי… (מנסה לחלץ עצמו. מנשה אוחז בו בחוזקה)

יחיא (למנשה; בנעימת רוגז שבהיתול): ו־“ה־י־ד־יים”?

מנשה (בבת־צחוק של רוחב־לב): ניחא. “ידי־עישוֹ”, אבל לא תתחמק בלי “סיבוב” כלשהו…

יחיא (טופח על שיכמו של מנשה; בחיוך של ריתוי): משוגע, משוגע… (מתחיל לשיר אגב תנועות־מחול. כולם מוחאים כף)

אִם נִנְעֲלוּ דַלְתֵי נְדִיבִים,

דַּלְתֵי־מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ;

אֵל חַי מְרוֹמָם, שׁוֹכֵן כְּרוּבִים –

כֻּלָּם בְּרוּחוֹ יַעֲלוּ,

גַּלְגַּל וְאוֹפָן רוֹעֲשׁים,

מִזִּיו כְּבוֹדוֹ לוֹבְשִׁים,

מוֹדִים שְׁמוֹ וּמְשַׁבְּחִים –

(ש. שבזי)

(על שלוש השורות האחרונות חוזר יחיא עוד פעמיים, כשהוא מחיש את הקצב ומגוון את התנועות; מסיים בסלסול ונקישת אצבעות)

נטי (על רקע התפעלות כללית): wonderful (לבראון) איזו קלות! איזה חן! מה דעתו, מיסטר בראון?

בראון: yes, זה משהו מיוחד.

סטיבנס: מה הפלא? אלה הם היהודים האמיתיים, מעשׂרת השבטים – (ליהודה) לא־כן?

צבי (באירוניה): מעשרת השבטים, מעבר לסמבטיון! (צחוק כללי)

נטי (כדי לטשטש את הרושם; לסטיבנס): הו, השעה מאוחרת. נחמיץ את ארוחת־הערב במלון.

סטיבנס: כן, צריך ללכת. שלום, רבותי! – זאת אומרת – חברים! (ברחבות של נחת) “כל ישראל חברים” – לא־כן? (ליהודה) ואתה בוֹיצ’יק, “מציאה” שלי, לא נרפה ממך. הרבה יש לנו עוד לדבר. זכור־איפוא: מחר, במלון שלי.

יהודה: אשתדל.

נטי: אין מה לפחד מפנינו, מיסטר יהודה. אין אנו אוכלי אדם, ובייחוד – קרובי משפחה. – שלום! שלום!

בראון (לוחץ ידה של אלה): תודה על העונג שמצאנו בחברתכם. (לכולם) שלום, שלום!

סטיבנס: חבל שעלינו ללכת. – מי זה המציא ארוחת־ערב בעולם? – שלום, שלום! (נפרד מכל אחד בלחיצת יד, משהה בידו את כפו של מנשה, ממשש את שריריו) גם זה יהודי?

יהודה: יהודי, אבל תאבון יש לו של שני גויים…

סטיבנס (צוחק בהנאה): “של שני גויים” – בלא עין הרע! נו, שלום, שלום! (סטיבנס, נטי, בראון, יחיא יוצאים ימינה. הנשארים במקום פונים לצדדים, מי לשיקמה ומי לאוטובוס)

צבי (מחקה את סטיבנס): “מי זה המציא ארוחת ערב בעולם?” – אפשר לשער שהוא צם בכל שני וחמישי…

בני: וזה הג’נטלמן, העתונאי, אינו אדיש כלל לאלה שלנו. יהודה, שים עין…

אלה: תארו לעצמכם, הוא אפילו ניסה לצייר אותי, “להנציח” אותי בעתון שלו… (צחוק) בילבל את הראש. מתעניין בחיי הפועלים, מבקש חומר.

צבי (ברמז כלפי אלה): עסק ביש. מרוב חומר הענין נעשה לפעמים חמוּר מאד… (צחוק)

אברהמ’ל (בא במרוצה; בנשימה אחת): הצריף! הצריף!

כולם: הצריף בוער?

אברהמ’ל: לא. בעלת הבית, הגברת ירקוני –

מנשה: אה, הגברת ירקוני בוערת –

אברהמ’ל: לא. היא תלתה –

בני: היא תלתה את עצמה – ברוך דיין האמת! (צחוק כללי)

אברהמ’ל: מנעוּל! היא תלתה מנעוּל על הצריף. (הצחוק נפסק)

כולם: מנעול?! מנעול?!

אברהמ’ל: מנעול משלה. אי־אפשר לפתוח.

יהודה (אחרי שתיקה כללית): חמישה חודשים לא שילמנו שכר־דירה.

מנשה (בחימה): אני הולך מיד אל גברת ירקוני ומולק את ראשה עם המנעול גם יחד.

יהודה: כך תבטיח לעצמך דירת־חינם לכל ימי חייך…

מנשה: השקענו עבודה בצריף: הרצפה והמחיצות. הלא זה היה מחסן עלוב, לול אומלל.

יהודה: טוב. לך להישפט איתה. יש לך כסף להוצאות?

אברהמ’ל: מירשעת כזאת! – מבינים אתם? מצאה לה שעת־כושר, ביום הכינוס, כשהיינו כל היום בחוץ. אתם חושבים שלא נכנסתי אליה? – נכנסתי. “היתכן, גברת ירקוני, מעשה שכזה? בארצנו? לגבי חלוצים?” יודעים אתם מה ענתה לי? – “פרזיטים” אתם – אמרה – פרזיטים. מדוע לא תבוא הבחורה שלכם לעבוד אצלי במשק הבית תמורת שכר הדירה בעד הצריף?"

אלה (פורצת בצחוק): כך? פשוט בתכלית הפשטות…

צבי: מה יש כאן לצחוק? המצב הוא רציני. (בטון מתחסד־מגרה) מובן, אין איש יכול להכריח… זוהי שאלת המצפּוּן…

אלה: תודה רבה. תודה, שלא תכריח… ואתה, בּני? ואתם? (לאחר שתיקה כללית) מעניין. התחלתי לבשל למענכם מחמת המצב, כשחדלנו לאכול במסעדה. אבל הרי אין זה מקצוע שלי. אין אני מומחית לבישול יותר מכל אחד מכם.

מנשה: לעזאזל! אילו היה לה צורך, לגברת ירקוני, בחוטב עצים או שואב־מים, הייתי מקבל עלי ברצון.

צבי (בקינטור): אתה – כן. אבל הבחורות העדינות שלנו קרוצות מחומר אחר, באשר כל עיסוקן בבית היה – “פּיא־ני־נו”, לימוד שפות, וכאן בארץ הן להוטות אחרי “אקזוטיקה”, ואם נעשה משעמם במקצת –

אוריאל, בני: חדל, זה כבר –

אלה: לא־לא, ימשיך. אני מוכרחה לברר את הענין עד הסוף. עבדנו בכבישים יחד – כן, או לא? הלמתי בפטיש שמונה – עשר שעות ביום, וכשעבדנו בקבלנות גם יותר מזה. האם התאוננתי? העור על כפות־הידיים התקלף, הראש היה סובב כגלגל, הגב מיאן להתיישר –

צבי (פורץ מגידרו): כן, כן, אתם כולכם כך: עובדים, קודחים, סובלים, אבל אינכם פועלים – באשר חסרה לכם הפסי־כו־לוגיה של הפועל. מצבנו עכשיו הוא תוצאה ישירה מכל הפוליטיקה ההסתדרותית־הציונית – הון לאומי, קיבוצים מנופחים, בנין־הארץ, כיבוש־עבודה –

בני: א־הא! עלית כבר על הסוס? גלגל, חביבי, גלגל, “שפוך חמתך!” – פיטמו אותך שם בקלוּבּ הידוע… ואתה מעלה גירה, פולט ללא אבחנה.

צבי: אתם בטלנים כולכם, עדר מחוסר־הכרה, באשר –

יהודה (משסע): די. די. קפצו על המציאה. מיטינג! ויכוּח תיאורטי, עלבונות, עקיצות – השד יודע מה… – נפסקה הבניה הפרטית. המצב רע. אבל יש תוכניות לבניית מוסדות־ציבור. הפתרון יימצא.

בני: אבל עד שיימצא הפתרון – אי אפשר ללון בחוץ.

אוריאל (ליהודה): אתה, כמזכיר הקבוצה מחוּיב להתעניין, להשיג איזה סכום נוסף מקופת הסיוּע.

יהודה: מה אתה סח? קופת הסיוּע משלמת בקושי את דמי הכלכלה העלובים.

אברהמ’ל: צריך להשיג אוהל – כן, אוהל, אני אומר לכם.

בני: לגבי ותיקים בארץ החורף הוא חורף – אי אפשר באוהל.

אוריאל: נצטרך, כפי הנראה, להסתדר איכשהו לזמן־מה אצל ידידים, מכרים – כל אחד לחוד.

מנשה (בהתרגשות): לא־לא. חס וחלילה. דווקא עכשיו, כשאין עבודה, צריכים להיות יחד. יושבים יחד, מתבטלים יחד, אין מה לאכול – אוכלים זה את זה, אבל יחד. אם כל אחד ייסתדר לחוד, אזי – חסל! החבורה תתפורר, זכֶר לא יישאר ממנה. (שתיקה כללית)

אלה (מתנערת, מקיפה את כולם במבט, מחייכת): מה זה? איזה מין כובד ראש נורא! (צוחקת) כמו תרנגולות דוגרות. עוד נדבר, נחליט. קודם־כול הרי מישהו “המציא ארוחת־ערב בעולם”… טוב שארגז המזונות שלנו נמצא מחוץ לצריף. אתה יודע, אברהמ’ל, תחת הסככה, על יד כלי־העבודה –

אברהמ’ל: תארי לעצמך, אף אני מוח לי בקודקוד: ליקטתי שם בארגז, בחשכה… (מושיט לה צרור קשור במטפחת)

אלה: אתה – “חברה’מן”! (מתירה את הצרור. נראים בו שיירי לחם ושקית נייר. היא פורשת את המטפחת, מניחה עליה את הלחם, מכניסה ידה לתוך השקית ומוציאה) זיתים! (מניחה ומשלשלת ידה שנית לתוך השקית) ועכשיו?

בני (מנחש): זיתים.

אלה: זי־תים. (מניחה)

מנשה: אח, הזיתים האלה כבר יצאו מאפי.

אלה (ידה בתוך התרמיל): ועכשיו?

כולם: זיתים.

אלה: לא, לא ניחשתם. – עגבניות! (בעווית־סלידה) אחת רקובה. (משליכה אותה הצידה, מחזירה ידה אל תוך השקית) ועכשיו – זיתים או עגבניות? (לאחר הניחושים מוציאה לתימהון כולם) חצי חבילה חַלבה!

בני: זה אוצר!

אברהמ’ל: סעודה כיד המלך! (כולם אוכלים, מלפתים את הלחם בזיתים ועגבניות)

אלה (למנשה, שהושיט ידו לחלבה): חכה, – בסוף. זה – ה“דסרט”…

אוריאל: קצת מלח לעגבניות.

צבי: מלח חסר לך? חשוב על הגברת ירקוני…

בני (קם ראשון, מהדק את החגורה על מותניו; בניגון): “יהי רצון כאילו אכלנו דגים מפוּלפלים, מרק באטריות ו”צימס־גזר". (שר) “צור משלו, משלו אכלנו, ברכו אמוניי, שׂבענו, שבענו, שבענו והותרנו כדבר אדוני.” (האחרים מצטרפים לשירה מתוך מצב־רוח של ליל־שבת)

אוריאל: איי, שבת־קודש, שבת־קודש. – השבת האחרונה בבית אבא… אמא בכתה בשעת הדלקת הנרות. הדמעות טיפטפו בין האצבעות על המפה הלבנה. אבא חזר מבית־הכנסת, התהלך בחדר ופזם לו “שלום עליכם” בנעימה של טרוניה: “שלום עליכם”… לאמור: גזלן, מה אתה עושה? – “מלאכי השלום” – כיצד אתה עוזב אותנו? אב זקן, אם חולה… “מלאכי השרת, מלאכי עליון” –

מנשה: “שלום עליכם!” לילה טוב. אני שוכב לישון כאן. (מצביע על האוטובוס) “הוֹטל אוטו־אוטו־אוטואמנסיפציה!”

יהודה: באוטובוס באו צירים מהמושבה. עוד מעט ייצאו לדרך.

מנשה: הם הלכו לבקר במשק “התקוה”. ילונו שם.

בני: אני מצטרף למנשה: צריך לשמור על התינוק שלא יגנבו אותו חלילה…

אברהמ’ל (בעליצות של הרפתקה): גם אני אישן באוטובוס. לא אלך לשום מקום.

אוריאל (שוקל בדעתו): לגשת ל“ווֹהלינים” שלי? לא, צר המקום אצלם. אני נשאר. נסתדר איכשהו: על הספסלים, על הרצפה. (עולה למכונית) תוך זימזום ניגון “שלום עליכם”)

אלה (ליהודה): ואנחנו מה? נישאר גם אנחנו. נסדר תור. קודם הם, ואחר כך אני, אתה ו־ (מביטה על צבי)

צבי: מוחל, מוחל… לא אפריע את האידיליה. הרומנטיקה שלכם אינה לפי רוחי. אסתדר במקום אחר (מטיל מעילו על כתפיו, מתרחק בשריקה).

אלה (ליהודה): בוא, נטייל מעט. ניגש לשפת הים. (עוברים, כשידה מופשלת על צוארו, וידו חובקת מותניה, נעלמים)

בני ואברהמ’ל יושבים על החול בסמוך לאוטובוס. לילה. אור ירח. שקט. נשמע רעש הים, קול תנים מייללים ברחק וצילצול פעמונים של אורחת גמלים בלתי־נראית.

אברהמ’ל: אוהב אני את הלילה. לשבת כך ולהקשיב לרעש הים. רק את קול התנים איני סובל – כאילו שׂורטים אותך בציפרניים.

בני: אח, אפרוחים, אפרוחים… רגיש לקול התן. אני בגילך כבר עמדתי מאחורי הקיר, שומר הייתי.

אברהמ’ל (נרגש, בסקרנות): שומר?! – אה?! פרש או רגלי?

בני (אינו אץ לענות; כלאחר־יד): מובן – רגלי. טירון הייתי, “מלמד”. זוכר אני, ליל חורף היה זה, בגליל התחתון, ביבנאל. סוף חודש. גשם מטפטף. חשיכה. שומע אני רחש – מעין צעדים זהירים, מתגנבים. הולך אני בעקיפין, הולך ומגשש, זוחל על ארבע – “שהחיינו”: דלת הרפת פתוחה. – “מן הדא?”¹ אין עונה, רק דמויות חולפות כצללים…

אברמ’ל (בנשימה עצורה): גנבים? ברחו?

בני: חלפו. ספק מן הרפת, ספק – לתוכה. – “ענדק!”² – אין קול ואין עונה. מה לעשות? להיכנס לרפת? אולי אורבים בחשיכה, יתקעו בך סכין. לעורר את המושבה? אולי זאת בהלת־שוא.

אברהמ’ל (מתוח): אז מה עשית?

בני: לא־כלום. שכבתי על הארץ, בבוץ, וכיוונתי את הרובה אל מול הפתח. שוכב אני כשעה, ולא־כלום. הם, כפי הנראה, חיכו שאני אכנס, ואני חיכיתי שהם ייצאו. פתאום שומע אני את שעטת הפרדות מן הצד השני -

אברהמ’ל: מה זאת אומרת?

בני: פשוט מאוד. הקיר האחורי של הרפת היה רעוע. הם שמטו מספר אבנים בלאט והוציאו את הפרדות דרך הקיר. מיד התחלתי להרביץ, “טרח, טרח!” הרובה מרעיש עולמות. כולם התעוררו. צעקות, קריאות, לפידים דולקים. רודפים. מי ברגל, מי על סוס. עד הירדן דלקנו אחריהם. ובבוקר שבנו עם הפרדות, ועל גבה של אחת – נחשו מי? – ראש השודדים בכל הסביבה, ידיו ורגליו קשורות.

אברהמ’ל: נהדר! נהדר!

בני: אח, ראינו מראות!…

אברהמ’ל (בכליון־נפש): זהו. הגליל. תל־חי. כפר־גלעדי. באיזה צד הגליל? שם, לצד ההרים הכחולים?…

בני (מאשר בנהימה): ה־המ־ם!

אברהמ’ל (רטט בקולו): רק אתרגל מעט לעבודה, אעלה לגליל. שם אוויר אחר. אנשים אחרים. פה – מחנק. אנשים אטומים, קטנים, רעים. אף פעם לא תיארתי לי את זה ככה… תיארתי לי הכול אחרת, לגמרי אחרת. (דמעות בגרונו) זה – בכלל… זה לא זה… לא זה…

בני (חובק כתפיו של אברהמ’ל): די, בחור, די. לא יפה. הלא בחור גדול אתה. עוד נלך לגליל. בקרוב נלך. הו־הו, עוד נעשה שם מעשים! (מוליך אותו לאוטובוס): עלה, עלה, שכב. כבר מאוחר.

אברהמ’ל עולה לאוטובוס, שוכב על הרצפה. בני פושט מעילו, מכסה את אברהמ’ל.

אברהמ’ל: לא, אתה תצטנן.

בני: לי אל תדאג. ותיקים – רגילים. התכסה. הלילה טלול.

אברהמ’ל מתכסה, עוצם עיניו, בני יושב בקצה הספסל, שאוריאל שכוב עליו, ומשלב זרועותיו על הדופן המשמש משענת־גב. מניח ראשו על זרועותיו המשולבות. על הספסל השני שוכב מנשה. אוריאל ומנשה ישנים מכבר. עתה נרדמים גם אברהמ’ל ובני.

קולות (בשירה מרחוק):

חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ –

חָלוּץ מִפּוֹלַנְיָה;

טְלַאי על טְלַאי הַמִּכְנְסַיִם,

לַחְמוֹ – לַחְמָא עַנְיָא…….

אוריאל (מתעורר, מתרומם, יושב מכווץ, מרתית): אוּ־הוּ־הוּ…

מנשה (זע, נשען על מרפקו): מה יש, אוריאל? מדוע קמת? קר?

אוריאל: כך. הצד ששוכבים עליו מתחמם. בשני נעשה קר. אתה מתהפך – ההוא מתחמם, זה מתקרר. קשה, קשה, אי־אפשר לישון.

מנשה (יושב): ואני דווקא – ישנתי. ואפילו חלמתי. ראיתי בית קטן כזה. גג אדום. בית כפרי. גן מסביב, פרה בחצר. פרה שחומה עם כתמים לבנים, רוצה אני לגשת אליה, ואי־אפשר – מצליפה עלי בזנב ומסלקת אותי הצידה. כל פעם. משונה מאד. (אוריאל שותק)

מנשה (ממשיך): אל תשכח. בעצם, הלא שאפנו להתיישבות: פלחה, מטעים, ירקות, עופות, בהמות, פרה. פרה – הכרחית. ועכשיו מה? – הגוף מתרופף בבטלה, נהפך לסחבה. והתולעת בלב מכרסמת: לשם כך באנו הנה? מה יהיה הסוף?

אוריאל (נאנח): הבעייה איננה – הקיום הפרטי. בעלייה הלא ראינו ייעוּד גדול, שליחות קדושה. להכין מקלט לעם. להציל את העם. הלא כל העם הוא תחת המפולת. כל העם תחת המפולת. (משתתקים. – נרדמים שוב)

יהודה ואלה חוזרים. יהודה יושב תחת השיקמה. אלה שמה ראשה על ברכיו.

יהודה (כבהמשך שיחה): מה לעשות, אָלוּם יקרה? כשאין מוצא. מוכרחים להתגבר. לגנוז בינתיים את השאיפות, את החלומות, לדחות למחר… אני יודע כמה קשה לך להשלים עם תפקיד של עוזרת בית, אבל –

אלה: אחרי השיחה הכללית, ראיתי הכול פתאום באור אחר. אתה מבין: הכּנוּת של מנשה… הצער בפניו של בני… הרגשתי כי אין דרך אחרת. זוהי חובת־השעה, והיא נפלה עלי. אם־כן, הרי אפשר להבליג. ואת השאיפות והחלומות נדחה, כמו שאתה אומר, למחר, למחר… הלא מחר הכול יהיה טוב – כן? (אחרי שתיקה קצרה) הבט, כמה יפים הכוכבים בעונה זו. כמו נשתלשלו כלפי מטה – גדולים כאלה, מלוּטשים. – ומחר הכול יהיה טוב… (לוחצת כפות ידיו של יהודה אל לחייה) הלא כן, יקירי? – מחר… כן, מחר… (עוצמת עיניה. יהודה מלטף שערותיה חרש)

קולות (כהד רחוק):

חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ, חָלוּץ –

חָלוּץ מִפּוֹלַנְיָה;

טְלַאי על טְלַאי הַמִּכְנְסַיִם.

לַחְמוֹ – לַחְמָא עַנְיָא.

מִפּוֹלַנְיָה אָנֹכִי – חֲלוּצוֹן פָּרוּעַ:

נַעֲלַיִם בְּלִי סֻלְיוֹת, הַמְּעִיל קָרוּעַ.

חָלוּץ, חָלוּץ…….

 

מערכה שניה    🔗

בוקר של יום חורף. השמיים מתקדרים ומתבהרים חליפות.

רחוב. מצד ימין של הכביש – מרפסת ביתה של הגברת ירקוני. מצד שמאל – מרפסת בית־המלון. שתי המרפסות פתוחות, ומדרגות מובילות מהן לרחוב. בקיר־הבית, ביירכתי מרפסת ירקוני – חלון פתוח, ולידו מבוא־מסדרון. בקיר מרפסת המלון – שתי דלתות: אחת לחדרו של בראון, שניה – לחדר־הסטיבנסים. גברת ירקוני עומדת במרפסת שלה, מנקה שטיח. בעד החלון הפתוח נשמעים צלילי פסנתר. בראון יוצא מחדרו למרפסת המלון, מקשיב לנגינה.

גברת ירקוני: כל חלומותי הרעים… הרי לך “עוזרת”! שולחים אותה לנקות את החלונות בטרקלין, אז היא יושבת לה לפרוט על הפסנתר. (בהליכה למסדרון) בת־נסיכים! קונצרטים היא עורכת לי כאן… (נעלמת)

תרצה (יוצאת מחדרו של בראון למרפסת בית־המלון – בידר זר פרחים; לבראון): כבר ניקיתי את החדר, אדון! ואיפה לשים את הפרחים? בכד?

בראון: את הפרחים תמסרי לגברת הצעירה שם ממול. (מצביע על מרפסת ירקוני) את יודעת…

תרצה: אה!… אבל האדון מוציא כסף חינם. היא לא רוצה לקבל את הפרחים.

בראון: אין דבר. לכי, הכניסי לחדרה. דרך החלון הפתוח.

תרצה: מצחיק. אולי במקום פרחים –

בראון (תוקע מטבע לידה): לכי, אל תדברי.

תרצה (במשיכת כתפיים): 'כפּת־לי… (מוכנה לרדת לרחוב)

בראון: חכי, כרטיס היה מחובר לזר, בסיכּה.

תרצה: כרטיס? בסיכה? לא ראיתי.

בראון: בואי, נמצא אותו. (נכנס לחדרו)

תרצה: (הולכת אחריו): 'כפת־לי!

אלה יוצאת ממסדרון בית ירקוני למרפסת. היא לבושה שמלת־עבודה פשוטה, בידה – מטלית לניקוי שמשות.

גברת ירקוני (צועדת בעקבות אלה): צאי וראי, איך עושה זאת תרצה התימניה, שם במלון. חודש ימים את בביתי ועדיין לא למדת לנקות שימשה כראוי. שימשה צריך לנקות גם מבפנים וגם מבחוץ, שיהיה מ־צוח־צח. (פונה לשוב הביתה) כאן לא תועיל שום “טליגנציה”, שום “קלאסין” עם “שפראכין” – צריך להפיח הבל מהפה – הוּך־הוּך־הוּך, ולשפשף בחוזקה, היטב־היטב, שיהיה מ־צוח־צח. (במבוא המסדרון) מ־צוח־צח! (נעלמת)

אלה (עומדת רגע, נושכת שפתיה; מבליגה וניגשת אל החלון שבמרפסת, משפשפת את השמשות באדישות)

יחיא (מופיע ברחוב – יחף; החבל קשור למותניו, הילוכו קל ופניו מאירים): שלום בחורה! יש עבודה? – זה טוב. איך אתם שרים? “העבודה היא חיינו”…

אלה: לא כל עבודה, יחיא. לא כל עבודה…

יחיא: אתם ה“שיכּנוֹזים” מפונקים. זוכרים את סיר־הבשר. אנחנו, התימנים, אין לנו טענות. כלום בושה היא להיות סבּל? יהיה בנין – נחזור למכור לחמניות לפועלים על הפּיגוּם, “נחדש ימינו כקדם”. (שר) “לחמניות חמות, לחמניות טריות, טובות וטעימות” – חלוצים מניחים לבנה וחוטפים לחמניה –

אלה: הלוואי, כולנו מחכים לשעה זו.

יחיא: אבל המעיים לא רוצים לחכות, – רוצים מזונות. מה לעשות? לא יש פרנסה ממקום זה – רווח והצלה יעמוד ממקום אחר –

גברת ירקוני (באה למרפסת, בידה סל; לאלה): אני הולכת לשוק, ואת, מהרי, הכניסי את המרבד והוציאי את כלי־המיטה. הזדרזי, בבקשה. (אלה לוקחת את המרבד, נכנסת הביתה)

גברת ירקוני (ליחיא): תלך אתי לשוק? צריך להביא משם דברים. תשׂא את הסל בחזרה.

יחיא: מדוע לא אלך? צריך פרנסה.

גברת ירקוני יורדת לרחוב. תרצה יוצאת לרחוב לאחר שגברת ירקוני ויחיא נעלמים, חוצה את הכביש – בידה זר פרחים; חומקת לתוך מרפסת בית ירקוני, מוכנה להכניס את זר הפרחים פנימה דרך החלון הפתוח.

אלה (באה למרפסת, נושאת כר ושמיכה): תרצה, מה את עושה שם?

תרצה (צוחקת): לא גנבה, בחיי. (מושיטה את הפרחים לאלה)

אלה (ברגע הראשון שמחה לקראת הפרחים. אך מיד מבליגה; בקשיות): הניחי על סף החלון. (מטילה את הכר והשמיכה על מעקה המרפסת)

תרצה (לאחר שהניחה את הפרחים על סף החלון): את יודעת מי שלח?

אלה: זה לא חשוב.

תרצה: בחיי, אֶלימה, למה את כועסת עליו? הוא, באמת, בחור לא כל־כך צעיר, קצת לבן משני הצדדים, (מראה על רקותיה) אבל עשיר, עשיר מאד. איזה חפצים הביא עמו! וכסף יש לו – בכל מקום; בארנק, במזוודה, בכיסים… זה חתן מצויין בשבילך!

אלה (חובטת את הכר): אין לי צורך בחתנים.

תרצה: לא נכון, אֶלימה, אל תשקרי. כל בחורה רוצה חתן. או אולי יש לך כבר אחד – זה החלוץ מן הצריף, זה עם השערות על המצח – מה שמו? בחיי, אֶלימה, לא כדאי לך. מה יש לו? – קבצן. ההוא, במלון – נחמד. איזה מלבוש! מחליף כל פעם. ואיזה “פּרפוּם”! – בחיי, אצלו תהיי כזאת “גב־רת”, וכך מה? – מטאטא, ספונג’ה…

אלה: הלא גם את עושה זאת.

תרצה: אני – זה מזלי מקטנותי. מן הכיתה החמישית מסרו אותי לעבוד במשק בית. אבל אַת – לא. לך מזל אחר. מכירים מהפנים, מהדיבור.

אלה: ואיפה יותר טוב: בבית פרטי או במלון?

תרצה: אותו ה“זיפת”; שם רצפה, כאן רצפה. שם אורחים, כאן אורחים.

אלה: ולא איכפת לך כשבעלת־הבית מתרגזת?

תרצה: 'כפת לי? – תתרגז לה עד שתתפקע. רק בלי ידיים. בקטנותי היתה לי בעלת־בית אחת – מכש־ש־פה, בחיי. היתה צובטת עד העצם – “יח־ר־בּי־תה”!

נטי (קולה מגיע מצד המלון): תרצה! תרצה!

תרצה: אוי, התיירים שלי. בוודאי כבר שוב שברו דבר־מה. כל בוקר כך: מתחילים להתעמל – מוכרחים לשבור דבר־מה. בלי זה אין להם תאבון. (רצה וחוזרת למלון. אלה ממשיכה לעבוד)

בני (עולה למרפסת. הוא כפוף מעט, מראהו חולני; משתעל): שלום, אלה!

אלה: שלום לך. אתה משתעל עדיין –

בני: כן. רציתי לבקש ממך, אולי יש לך משהו לעטוף את הצוואר.

אלה: אחפש. (מוציאה מטפחת־צמר דקה מן המזוודה העומדת במרפסת מן הצד): הנה. דקה וחמה.

בני (כורך את המטפחת על צווארו): הרגשתי שאני מצטנן. אותו לילה באוטובוס. קר היה ולח.

אלה: מה אומר הרופא?

בני: אח, מה שהוא אומר… “נחוצה לך הבראה” – אומר הוא. לך, סדר לך הבראה מקיצבת הסיוּע: שלשה גרוּשים ליום. – לוּ, לפחות, היתה לי סיגרה. הֶרגל. זה מציק לי…

אלה: מה אתה מדבר על עישון? – חלב נחוץ לך, חלב. אה, לוּ התחלנו כבר לעבוד…

בני: לעלות שוב על הפּיגום? מי יודע אם אוכל? – עשרים ואחת שנה קדחת כרונית. ועכשיו – ההצטננות הזאת. “שהחיינו” – אינבליד מדוּפלם.

אלה: אל תדבר כך, בני. אני בטוחה שתבריא. עוד תהיה איכר בעל־גוף באיזה מושב, ואני אבוא להתארח אצלך.

בני (במנוד־ראש): אני? – להתיישב במושב? – קרוב לוודאי שאני כבר “אשכב”, ולא “אתיישב”…

אברהמ’ל (עולה במרוצה למרפסת, דחוף, מתנשם): היא הלכה לשוק – ראיתי. ובכן, מה יש לעזור היום, אלה? (רואה את הכר) אה – כלי־המיטה! המזרנים, השמיכות. להוציא למרפסת? בואי!

אלה: חכה, מה החיפזון?

אברהמ’ל: היא יכולה לשוב מיד. – בואי. (נעלם במסדרון)

אלה (הולכת אחריו, מפנה ראשה אל בני): אברהמ’ל גונב עבודה אצל הגברת ירקוני…

בני (מצטחק): ואת מסייעת לדבר־עבירה…

אלה: מילא, רחמנות עליו… (נעלמת במסדרון)

בני יורד מהמרפסת לרחוב. – ממרפסת בית־המלון יורדים הסטיבנסים – האב והבת – לבושים לטיול.

סטיבנס (בין שפתיו סיגרה, לבני): שלום, מיסטר חלוץ! מה נשמע? אין עבודה עדיין? מה הוא מסתכל בי כך – לא הכיר אותי?

בני: (כן, הכרתי. המ־ם… איזה סיגריות הוא מעשן?

סטיבנס: לא מקומיות. תיבה מלאה אני מוביל אתי מהבית, מובחרות. רוצה לנסות? מין טוב מאד. (מוציא מכיסו חפיסה ומוסר לבני).

בני (פותח, מוציא סיגרה אחת)

סטיבנס: קח, קח את הכול. מתנה.

בני (מרצין, מחזיר את הסיגרה לחפיסה; מחזיר את החפיסה לסטיבנס): לא־לא. אינני מעשן. (מתרחק)

סטיבנס (משתאה): מין גאווה. זה מה שמרגיז אותי. דל גיאה איני סובל בשום מקום.

נטי: sure, אבא, אתה שוכח – אלה הם אנשים אינטלגנטים, בעלי ערך עצמי, למשל – יהודה שלנו… (סטיבנס צועד קדימה ברוגזה; נטי משיגה אותו, משלבת ידה בזרועו)

סטיבנס: “אינטלגנטים”! והיכן הנימוס? קצת הסברת־פנים? (עוברים במעלה הרחוב, נעלמים)

ממסדרון בית ירקוני נשמעים קולותיהם של אברהמ’ל ואלה.

אברהמ’ל (במרפסת, עמוס חלקי מזרן ושמיכות; לאלה ההולכת אחריו): …מה עושה מנשה? – ממשיך בנסיונות. (אגב פריקת הדברים וסידורם על המעקה) הוא אינו משלים עם המצב. כבר ניסה להיות דייג, ספּן -

אלה: ספן? – איפה?

אברהמ’ל: בנמל, בין הערבים. הרביצו לו שם, ובזה נגמר העסק.

אלה: ומה עושים כל השאר?

אברהמ’ל: מה יש לעשות? יושבים כל היום בצריף, הקומקום רותח מבוקר עד הערב, אוכלים עגבניות, רק עגבניות, עם לחם, ושותים תה בסחרין. מספרים זכרונות, מתווכחים –

אלה: ואתה?

אברהמ’ל: אני? – מה אני? אילו הספקתי לעבוד, לפחות, חודש ימים… אח, אין מזל, אלה שבאו חצי שנה לפניי הספיקו לעבוד ואפילו לחלות בקדחת.

אלה: לחלות בקדחת. גם זהו מזל?

אברהמ’ל: כן־כן, מי שיכול להגיד “הו, אני קדחתי כבר” – מתייחסים אליו אחרת. אין מבטלים.

אלה: הגברת ירקוני הולכת, (לאברהמ’ל המתרוצץ במרפסת במבוכה) היכנס למסדרון, תצא מהצד השני.

אברהמ’ל: גם מחר אבוא! (רץ למסדרון, נעלם)

גברת ירקוני מתקרבת, הסל בידיה, והוא ריק. יחיא – אחריה.

יחיא: אני ביטלתי זמן, גברת, בבקשה לשלם.

גברת ירקוני: לשלם… לשלם… בעד מה? הן לא קניתי מאומה.

צבי (בא בחיפזון, תחת בית־שחיו חבילת כרוזים; נעצר, עוקב)

יחיא (בתרעומת): ולמה הייתי צריך ללכת עם הגברת לשוק – אַה? אין לי מה לעשות, רק ללכת עם גברת לשוק?

גברת ירקוני (עולה למרפסת; לאלה): הוא הלך לשוק – שמעת? (ליחיא) ומה הפסדת? מה היית מרוויח אילו ישבת פה על־יד המלון?

יחיא (על הכביש; בכעס): אני עובד. אני צריך פרנסה. לא מן היושר, גברת, לא מן היושר –

צבי (מזנק אל יחיא; בשצף־תעמולה): לא מן היושר? – מצא לו מקום לבקש יושר! (בנשימה אחת) אצל הבּורגנות הזעירה המשרתת את האימפריאליזם, את האופנסיבה הציונית־הסתדרותית, שנרתמה למרכבת הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפריה הקפיטליסטית, בעוד שהמהפּכה, המהפּכה, ורק המהפּכה -

יחיא (שהביט עד עתה על צבי בתימהון והשתתפות מסובב את אצבעו ליד רקתו) איי־איי־איי, מהפכה… מהפכה גדולה אצלך, בחור. הש־שם ירחם… (בלחש מרגיע) לך הביתה, בחור. עשה לך מקלחת – “דוּש” קר. הרבה מים על הראש, ושב בבית, בצל. לא טוב לך בשמש, בגילוי־ראש, לא טוב…

צבי (נרתע): עיוורון! טימטום גמור! (אץ להסתלק, נעלם)

גברת ירקוני (במרפסת, צוחקת): זוג מן השמיים – חלוץ מטורף ושלומיאל תימני!

קול (מצד המלון): סב־בל! סב־בל!

יחיא: מיד אני בא. מיד. (אץ לעבר המלון, מפנה ראשו אל הגברת ירקוני, באיום): אס־סור, אם בת־ישראל יכולה להיות מירשעת כזאת! מן השמים יתבעו ממך! (נכנס למלון)

גברת ירקוני: מצווה לתת לו כסף חינם, כשלא קניתי מאומה. (רואה את זר הפרחים על סף החלון) מי זה שלח לנו את הפרחים האלה?

אלה: זה – אלי.

גברת ירקוני: בבקשה, בבקשה. איזה זר נחמד! אך מי זה יכול היה לשלוח לך פרחים כאלה? הבטלנים מהצריף?

אלה: מה זה מעניין אותך?

גברת ירקוני (בפנים צדקניות): מעניין, מעניין… – אתן כאן “נעבּיך” בלי אב, בלי אם… מי דואג לכן? מי משגיח עליכן? כל זמן שאת בביתי, חובה עלי להתעניין, לשים עין. (בקורת־רוח) אַה! אני יודעת כבר… זה בוודאי אותו אמריקני מהודר מהמלון… (בתוכחה רכה) אבל לטייל אתו עד שעה מאוחרת בלילה את לא צריכה בכל זאת. אמש חזרת, כמדומה לי, אחרי שתי־עשרה. (בדאגה) מה?!… אמריקני. ציפור מעופפת. היום פה, מחר שם. בחורה צריכה להיזהר, כי אם קורה משהו –

אלה (שהיתה כפופה מתוך עבודה, מתיישרת בבת אחת, פניה לוהטים בכעס)

גברת ירקוני (נרתעת): שא־שא… אין זה עסקי? – טוב־טוב, אני רק – על כבוד ביתי אני שומרת. מי יודע מה שיכולים להגיד אחר־כך… (בטון מעשי) ואת הזדרזי נא פה בבקשה, הלא הגשם תלוי באוויר. ואני – אוי אני מוכרחה לשכב. התימני הזה עשה לי כאב־ראש. (נכנסת הביתה)

אלה מתעוררת מהקיפאון, תופסת את זר־הפרחים ומשליכה אל מעבר למרפסת.

בראון שירד לרחוב, רואה את הדבר, ממהר לגשת אליה.

בראון (על מדרגות המרפסת של בית ירקוני): מה קרה, גברת אֶלה? מה קרה?

אלה (במורת־רוח כבושה): מיסטר בראון, הוא גורם לי אי־נעימויות.

בראון: היא מתכוונת לפרחים. האם יש בזה משום פגיעה?

אלה (בטון יותר שקט): היה מעניין לשוחח אתו אמש, אבל אני מבקשת – אל נא יעקוב אחרי ויחדל־נא לשלוח פרחים.

בראון: מדוע? – זהו יחס פשוט, אנושי, רצון להנעים במשהו. אני מודה: קשה להשתחרר מן המחשבה שאַת ראויה לחיים אחרים…

אלה: על כך עניתי לו כבר אמש: אילו רצינו “לעשות חיים” לפי מושגיו, לא היינו באים הנה.

בראון: טוב. אתם חיים במפעל, למען אידיאל מסוּים, (מצביע בתנועת יד על החפצים שבמרפסת) אך כל זה, נדמה לי, רחוק מאד –

אלה (משסעת): זה משהו ארעי, אפיזודה. אנחנו רואים מה שמעבר לזה, מה שיהיה בעתיד.

בראון: “מעבר לזה”… בעתיד? מה יכול להיות כאן בעתיד? אם הערבים לא יעשו לכם מה שעשו הטורכּים לארמנים בשעתם, אזי – במקרה הטוב ביותר – תקום פה, נאמר, מין “מונטנגרו” יהודית עלובה, ולשם כך –

אלה: יסלח לי, מיסטר בראון, הלא אין הוא סבור כי מאמש עד עכשיו שיניתי דעתי בענין זה… וגם אין זו השעה והמקום המתאים –

בראון: לא נתווכח, my dear. אני מעוּנין לדעת את תשובתך על הצעתי. אני מקווה שהספקת לשקול את הדבר. לפני שתעני אני חוזר ומדגיש: אין זה מעשה־חסד מצידי. אני, באמת, זקוק לעזרה: חליפת־מכתבים, העתקות, ענייני משלוח, סידורים שונים. יהיו לך מספר סיוּרים בארצות השכנות – אין לך מה לחשוש: היחסים הרשמיים ביותר, שום שטויות…

אלה (מחייכת): לא בזה העיכוב. אני סומכת על עצמי בכל הנסיבות… (במלוא הרצינות) כאן חשוב דבר אחר: איך יראו זאת אחרים – אלה שאני מתחשבת בדעתם. ובעצם, זוהי גם דעתי. לא יתכן, שאחד מאתנו יקום ויוציא את עצמו מן הכלל. אם כולם סובלים, מדוע זה אני?… – לא, זה לא יתכן. בהחלט.

בראון: אבל באופן זמני – לחודש־חודשיים, עד שהמצב ישתפר.

אלה (בהחלטיות): לא. זה לא בא בחשבון. בשום־פנים. אני מצטערת.

בראון: כך. – ובכן, שלום!

אלה: שלום. אני מודה על הרצון הטוב.

בראון עובר את הכביש, חוזר למלון. אלה חוזרת לטפל בחפצים שבמרפםת.

אוריאל מחליק אל המרפסת, בידיו – חולצה.

אוריאל (בסודיות): אלה, היא בבית?…

אלה: מה יש?

אוריאל: החולצה. כיבסתי אתמול. צריך לגהץ. את תגהצי היום?

אלה: אולי. תן. (לוקחת את החולצה, פונה להיכנס הביתה)

אוריאל: עוד בקשה קטנה. אם אפשר, הביאי משחת־נעליים ומברשת. מוכרח לצחצח את הנעליים.

אלה נכנסת הביתה. אוריאל חולץ את נעליו ובודק אותן. אלה חוזרת, מביאה משחה ומברשת.

אלה: מה אתה היום – כל כך חגיגי?

אוריאל (אגב ציחצוח): הולך הערב לתיאטרון. (בהתרגשות) לא בכרטיס של מחוסר־עבודה, בכרטיס טוב, כמו – כמו בן־אדם. ויתרתי על ארוחות־צהרים, חסכתי. – בכלל, לומר את האמת, אלה, אני מבולבל בזמן האחרון. מתעוררות איזה נטיות זרות, מטרידות. (משחיל את השרוכים) את יודעת, כשאני עובר ליד בית כזה – נו, ברושים על־יד החלונות, וילון מתנפנף ברוח, צלילי־פסנתר משתפכים החוצה – אזי, אזי – (חלק של שרוך בידו) מה זה? נקרע… (קושר בקדחתנות את הקצוות, הקשר אינו עובר בנקב, השרוך נקרע שוב) אסון! – הלא אי־אפשר בלי שרוכי נעליים –

גברת ירקוני (מתוך הבית): אלה! אלה! (אלה פונה להיכנס הביתה)

אוריאל: אלה, אולי יש לך –

אלה (בקוצר־רוח): אין לי כלום, אוריאל. (נעלמת)

אוריאל שוהה מעט, יורד לרחוב בהבעה של אוזלת־יד; רואה את מנשה ויהודה באים מצד שמאל, ונעצר.

מנשה (פוסע בעקשנות, על כתפו תיבה לציחצוח נעליים)

יהודה (ממהר אחריו): עמוד! הנח שטויות!

מנשה: לא אתבטל יותר. אני צריך לעבוד. – אמרתי לך.

יהודה: אבל לא יתכן כך, בן־אדם. פועל־בטון מחוסר־עבודה יתחיל לצחצח נעליים; מצחצח־נעליים יתחרה עם פועל־נקיון, אחד ידחק את רגלי השני – אתה פועל מאורגן, או לא? אתה יודע מה זה אירגון?

מנשה: אירגון, “שמירגון” – לעזאזל כל התיאוריות שלכם. אני מוכרח לעבוד. (יושב על המדרכה, מתקין את התיבה, מסדר את הצנצנות)

יהודה (רואה את אוריאל, פונה אליו): מה אתה אומר לזאת? – הרס גמור. הפקרות.

אוריאל (בטון נוקשה): הנח. מוטב תאמר: אתה – מסרת כבר את רשימת הסיוּע לקראת ראשית החודש?

יהודה: אני הולך כעת אל הלשכה.

אוריאל: הראה את הרשימה. (מעיין ברשימה שקיבל מידי יהודה) מדוע לא רשמת את אֶלה?

יהודה: מפני שהיא עובדת.

אוריאל: האם קיבלה את העבודה באמצעות הלשכה? זה סידור פנימי שלנו.

יהודה: איזה הבדל? מי שעובד אינו זכאי לסיוע.

אוריאל (במפתיע, בצעקה): אבל לי נחוצים שׂרוכים לנעליים. אפשר להתהלך בלי שרוכים? ובּני – בני זקוק לחלב. ואתה – מה תפקידך סוף־סוף. הלא מזכיר אתה, לכל הרוחות!

יהודה: לא אעשה מעשה־זיוף.

אוריאל (מצביע על המלון): ובכן, היכנס, בבקשה, אל הדוד שלך. כן, בקש ממנו הלוואה, גמילות־חסד. תסביר לו את המצב.

יהודה: אין מה להסביר. הוא לא ישיב את פניי, אבל בתנאי אחד –

אוריאל: אני יודע, יודע: בתנאי שתסע אתו, שתעזוב את הארץ. אם־כן תבטיח לו –

יהודה: מה להבטיח?

אוריאל: תבטיח לו שתסע, ולא תקיים אחר־כך, אם לא יהיה ברצונך. כן, תרמה פעם אחת, אוי אתה, המזכיר הקדוש… (מתרחק, נזעם, במעלה־הרחוב)

יהודה (בעיקבותיו): אוריאל! אוריאל! חכה, אינך רשאי לדבר אתי בצורה כזאת. אתה צריך להבין – (נעלמים)

מנשה (הספיק לערוך את מכשיריו, מכריז במרי): לצחצח נעליים!

צבי (עובר במהירות, מתעכב ליד מנשה, משפשף כפות ידיו בהנאה; תוסס כולו): מנשה, מה אתה עושה מעשי־ילדות?

מנשה (ברוגזה): הסתלק.

צבי: בוא אתי, בר־נש! אינך יודע כלל מה נעשה בעיר. הו, היום יהיה שמח. בשלוש אחר־הצהרים מתאספים כולם ליד הלשכה, ומשם תצא ההפגנה. הם יזכרו את היום הזה, באשר אנחנו נשיר להם שיר חדש –

מנשה: מה יש? איזו הפגנה?

צבי: אין לי פנאי להסביר לך, באשר – –, הא לך “פרוקלמציה”, תקרא. (תוקע לידי מנשה כרוז מחבילתו, בורח)

מנשה (קורא בקושי): “דּוּ א־רע־מער, אָפּגע־נאר־טער, יי־די־שער אר־בע־טער”³ – – (קומט את הנייר באגרוף ומשליכו הצידה; בחמת־רשע) לצחצח נעליים!

הסטיבנסים באים בכביש, שבים מטיולם.

סטיבנס (פונה אחורנית): אופ־ף! האבק חודר לעיניים. (נכנס למלון)

מנשה (לנטי, בקשיות): לצחצח נעליים, גברתי.

נטי (במבוכה): אח, בבקשה, סליחה – (מציגה רגל על התיבה)

מנשה (מורח משחה על הנעל)

נטי: הוא מבין… קצת לא־נוח… אתם כולכם אנשים אינטלגנטיים, ונאלצים כאן –

מנשה (ברוגזה): איזה אינטליגנטים?

אלה: הנה, למשל, יהודה שלנו למד ביוּרוֹפּ תורת המשפטים, ואתה, אדוני, מה עשית שם?

מנשה (בפנים נזעמים) אני? – הייתי עורף־כלבים.

נטי (נרתעת): באמת? הוא מלגלג.

מנשה: באמת. (קם משולהב) כך הייתי הולך ברחובות, מטיל את המלכודת – השרשרת מתהדקת על צוואר הכלב, והוא פושט לשון – כך. מה? נאה?

נטי: פי! בחילה!

מנשה: “פי”, “לא נאה?” – הו, “ליידי”, מצחצח הנעליים שלך צריך להיות איזה עורך־דין לשעבר? או אולי פרופסור? לפחות מזה אין את מסכימה? ואם קטונתי מפרופסור – אין אני ראוי לצחצח את הנעליים שלך? – לעזאזל, אי־אפשר עוד, אי־אפשר! (מפשיל את התיבה על גבו, מתרחק, כשהוא מורתח. נעלם.)

נטי (מביטה על הנעל המרוחה): Asiatic! מרח לי נעל אחת וברח… (עולה למלון במורת־רוח)

אלה באה למרפסת ימין. יחיא מופיע בכביש – נושא על גבו ארגז גדול, קשור בחבל המקיף את מצחו.

אלה: יחיא, ארגז שכזה?!

יחיא: מה לעשות? כשצריך – סוחבים. המשא כבד – מתכופפים, מתאמצים וסוחבים. הקדוש־ברוך־הוא נותן כוח. (בעידוד) “עוז לעמו”! “עוז לעמו!” (עובר במעלה הרחוב, נעלם)

אלה (בקול נשבר): מתכופפים… מתכופפים… (כובשת פניה בכפות ידיה)

יהודה (מופיע ברחוב, נאבק עם הרוח; מחליק אל מרפסת ימין מבלי שאלה תרגיש בו): מה יש, אלה?

אלה (נרתעת): לא כלום. חבטתי את המזרנים, משהו נפל לעין –

יהודה: לאיזו עין?

אלה: לזו. לא, לא – לזו… (משפשפת עיניה) די. זה כבר עבר – מה אתה מביט בי ככה, “דוב”?

יהודה: מדוע רזית?

אלה: זה נדמה לך. אני מרגישה טוב.

יהודה: זה שבועיים, שלא באת לצריף. היית נוהגת לבוא בערבים.

אלה: העבודה מרובה. אני מתעייפת.

יהודה: אולי מצאת לך חברה יותר מעניינת?

אלה: כלומר?

יהודה: נו, העתונאי הזה…

אלה: הוא מתעניין במצבנו. הציע לי עבודה זמנית אצלו – מעין מזכירות.

יהודה: ומה עוד?

אלה: אל תהיה טפש… המשכורת, כמובן, תגיע לקופת החבורה. זה יכול להקל הרבה.

יהודה (באדישות כביכול): טוב. אמסור לחברים. נדון בדבר.

אלה: מה יש לדון? אני מוכרחה לעבוד אצל הגברת ירקוני דווקא?

יהודה (באי־סבלנות): נדמה לי, שאנו מכירים כאן קרבנות יותר גדולים, נסיונות יותר קשים.

אלה (דמעות בקולה): מי משתמט מזה? – ייבוּש־ביצות, סלילת כבישים, שמירה, אבל, סתם ככה – להתנוון, להתפלש בתוך סל אשפה – (בורחת למסדרון, נעלמת)

יהודה קופא על עומדו. – מתנער, יורד ועובר את הכביש בצעדים נמרצים; נכנס למלון. לאחר הפסקה קצרה יוצאים למרפסת משמאל סטיבנס, נטי, יהודה.

סטיבנס (כממשיך בשיחה): אבל למה לך ללכת סחור־סחור – להתחיל מבקשת הלוואה? (יושב בכורסה, רומז ליהודה שיישב גם הוא)

יהודה (לאחר שישב): האמינה לי, מיסטר סטיבנס –

סטיבנס: “מיסטר סטיבנס”… אולי תגיד פעם “דודי” ותגרום לי קצת נחת?

יהודה: כמובן “דודי”. האמינה לי, דודי, אין כאן שום סחור־סחור. נחוצה לנו גמילות־חסד, פשוטו כמשמעו.

סטיבנס (ברצינות שבליגלוג): ומה הבטחון שתחזירו את הסכום?

יהודה: ניתן שטר בשם החבורה. חתימות אישיות וחותמת רשמית.

נטי (עומדת ליד סטיבנס, נשענת על כורסתו): מיסטר יהודה, (בחיוך) עד כמה שאני בקיאה ב“ביזנס”, ערכו של שטר תלוי ברכושו של החותם…

יהודה: כלי־העבודה שלנו שווים יותר מהסכום שאני מבקש, הערבּל עצמו –

סטיבנס (משסע): שמע, יקירי, שטר וערבון – דברים בטלים. העיקר הוא אותו ענין, שכבר הפכנו בו וחזרנו והפכנו: אני דואג לתכליתך. התכלית, בויצ’יק, התכלית…

יהודה: אינני דואג לעצמי. התכלית הפרטית שלי אינה אלא חלק מהתכלית הכללית –

סטיבנס: יפה, יפה. אתה ציוני טוב. גם אני ציוני לא רע. שנים על שנים. ואני עוסק בענין זה במסירות. ועידות, אסיפות, ישיבות… אבל בּטון, ומלבושים כאלה… וחיים כאלה… זה יתכן שנה, שנתיים – כעין עבודת־צבא, נניח. אבל שבן־אחי יהיה פועל־בטון כל ימיו?… (באינטימיות) שמע, בּויציק: שני אחים היינו – אני ואביך. לי אין בנים זכרים. אתה הגבר היחידי במשפחה. הפירמה שלי היא עסק טוב, מבוסס, מכניס יפה, ועסק זה צריך להישאר בתוך המשפחה – אתה מבין?… (מחליף מבט עם נטי) ובכן, לך, חסל את העניינים שלך וארוז את חפציך.

יהודה: זאת לא אעשה.

סטיבנס (יוצא מכליו): שגעון! מעשה התאבדות! – ואתה רוצה שאני אסייע לכך!

נטי: מיסטר יהודה, הוא פשוט חולה… חולה המסרב להתרפא…

יהודה (אינו עונה דבר. הוא פונה ויורד אט־אט מהמרפסת לרחוב, מקיף את המלון ונעלם)

סטיבנס (לנטי): עקשנות כזאת! מין “דיבּוק” אני אומר לך. (פונה להיכנס למלון)

נטי (אחריו): רק סבלנות, אבא. עוד שבוע־שבועיים… (נעלמים)

במרפסת־ימין נראית הגברת ירקוני – פורצת מן המסדרון בהולה ונרגשת. אלה – אחריה.

גברת ירקוני: אולי גררת את זה עם השׂמיכות. (מטלטלת את השמיכות שבמרפסת) אוי ואבוי לי… סיכּה שכזאת! סיכת־יהלומים. מתנת בעלי לחתונה. (לאלה העומדת בצד) מה את עומדת כבול־עץ? הגידי מי היה פה? – סיכה אינה נבלעת פתאום באדמה…

אלה: לא מצאתי שום סיכה.

גברת ירקוני: אולי ראית אותה על הרצפה בזמן שטיאטאת? או בארון כשסידרת את הבגדים?

אלה: כבר אמרתי: לא ראיתי שום סיכה.

גברת ירקוני: ריבונו־של־עולם, הלא חוץ ממך לא היה כאן איש. הלא כבן־בית את אצלי. – מה המזוודה הזאת? למה הוצאת את המזוודה שלך למרפסת?

אלה: רציתי לאוורר גם את הבגדים שלי.

גברת ירקוני: מה? את מחזיקה פה את הבגדים שלך? (ניכר שהיא להוטה לפשפש במזוודה, אך מתאפקת) טוב, טוב… – ריבונו־של־עולם, אבל מה את עומדת? גשם יורד. הכל יירטב.

אלה לוקחת את השמיכות ופונה למסדרון. גברת ירקוני מתנפלת על המזוודה ומפשפשת בה בקדחתנות.

אלה (שהגיעה למסדרון, פונה אחורנית, רואה את המעשה ומשליכה מידיה את השמיכות): מפלצת!

גברת ירקוני (נרתעת): מה?! את מעיזה לחרף אותי? אחרי כל הטובה שעשיתי עמך, שהכנסתי אותך אל ביתי והאכלתי אותך לשׂובע. הלא ברחוב היית מתגוֹללת, חצופה שכמותך! (תופסת את השמיכות מהרצפה) לכי מפה! שלא תדרוך יותר כף רגלך על סף ביתי! שלא אראה את פרצופך! (הודפת ברגלה את המזוודה לעבר מדרגות המרפסת, נכנסת למסדרון, נעלמת).

אלה סוגרת את המזוודה, מרימה אותה ויורדת מהמרפסת. הגשם ניתך. היא נלחצת אל הקיר מתחת למעזיבה. בראון בא מעבר המלון, לבוש לדרך. יחיא מקרטע אחריו, נושא את מזוודתו.

בראון (ממהר אל אלה): מה זה, גברת אלה? מדוע את עומדת בחוץ, בגשם? (מחפה עליה במטרייתו)

אלה: קיפחתי את ה“קריירה” שלי… הגברת ירקוני חשדה בי בגנבה…

בראון: אין זאת המלצה טוב ביותר, אך זה לא משפיע על הצעתי… אינני מבטל אותה.

אלה: הוא כבר בטוח שהסכמתי?

בראון: זה לא חשוב כעת. את רטובה כולך. את זקוקה למחסה ולכוס תה חם. (לוקח מידי יחיא את מזוודתו ותוקע לכפו מספר מטבעות. לאלה) מהר־מהר, איזה גשם עז! (עוברים במהירות, נכנסים למלון)

גברת ירקוני (יוצאת בחיפזון למרפסת שלה) מצאתי את הסיכה, מצאתי. במיטה, בין הכרים. – איננה. ברחה. (חוזרת למסדרון) ראה־נא ראה, כאילו עשיתי לה משהו… תיכף הם נעלבים!…

יחיא (מוצא לו מחסה על מרפסת בית־המלון; הופך במטבעות שקיבל מבראון; בחיוך רב־משמעות): פילאי הבורא… פעם טירחה עם גברת בלא־שׂכר, ופעם – שכר מידי אדון ללא טירחה… זה לעומת זה. דרכי ההשגחה – אין חקר, אין חקר… (מנתר ברגליו כדי להתחמם, מפזם) “נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם”. (הגשם מוסיף לרדת בחוזקה)

 

מערכה שלישית    🔗

הנץ־חמה של בוקר־חורף בהיר.

מימין, בזווית – אגף של בנין גבוה ברשת־פיגומים. נראים ציבורי לבנים על הקרקע, שקי מלט, ערמות קרשים. מסביב – גדר־תייל, ובשער אזהרה האוסרת את הכניסה לזרים. משמאל – קצה גינה עירונית. לגינה גדר נמוכה מעשה שׂבכה. – בפנים – ברושים מספר וספסל. בין הבנין לגינה – כביש. על יד הבנין: אוריאל, מנשה.

אוריאל (נשען בגבו אל הפיגום. פניו מתמוגגים בחיוך מול החמה המפציעה): נפלא יהיה לעמוד על הפיגום אחרי ששה ירחי בטלה.

מנשה (מחלץ עצמותיו): אוּפ"ף, אני מרגיש את עצמי כתינוק שיצא מחיתוליו. (מטלטל שקים מתוך יצר־פעולה, זורק לבנים באוויר וחוטפן. לסוף – תופס את אוריאל, מניף אותו ומציגו על הקרקע) אח, אוריאל, הרים נעקור!

אוריאל (בעליצות): כדאי. יותר מדי הרים בארצנו.

מנשה (במשובה): מישור יהיה. והאבנים – לקירות.

אוריאל: ותחת הקירות –

מנשה: יסודות בטון.

אוריאל: ולמעלה –

מנשה: גגות שטוחים.

אוריאל: והגגות –

מנשה: בטון. נבשל דייסה שחורה – עשן יעלה!

אוריאל: ששה ימים בשבוע נעבוד – שומע אתה? לא פחות.

מנשה (מחבק את אוריאל): ימים שלמים – פרצוף שכמותך! לא חצאי ימים – אַבּדן! ⁴

באים: צבי, בני.

צבי: מזל טוב! מזל טוב! הזוג הנחמד. קמו “כלחוך השור” ומתחבקים על יד הפיגום. (לבני) מה דעתך על ה“שמֶנדריקים” שלנו?

בני: היום גם אני מוכן לחבק כל אחד, ואפילו אותך, “שפיפון חמוץ” שכמותך! (בוחן את יציבותו של הפיגום) מי מכם יודע מדוע נקרא שמו פיגום? – – אה, אינכם יודעים? דרדקים… ובכן, תזכרו דרשה של “פועל ישן”. משום־מה נקרא שמו פיגום? – משום שמתקן את כל הפגימות בגוף ובנפש כאחד. אני זכיתי לתיקון הגוף, (לצבי) ואתה – תזכה, אם ירצה השם, לתיקון הנפש ותיפטר מן ה“דיבוק” שנכנס בך…

צבי: נראה אם תשפיע הסגולה על יהודה…

בני: תשפיע, תשפיע – בתנאי שתשמור את לשונך, אל תזרה מלח על הפצעים…

אוריאל (במנוד ראש): אֶלה… אלה שלנו… אינני מתאר לעצמי – קמה ונסעה לה בלי ברכת־פרידה אפילו.

בני: לא נסעו עדיין. חזרו מסיוּר בסוריה. במלון אמרו לי.

מנשה: נטרפה כבשׂה מעדר… ודווקא עכשיו, כשהעבודה נתחדשה סוף־סוף… כל הזמן חלמה על כך.

צבי: “חלמה”, “חלמה”… אתה יודע בדיוק על מה היא חלמה?….אח, הסנטימנטים האלה! – תורשה זעיר בוּרגנית, זהו: נזדמן אמריקני עשיר והתנדפו כל החלומות…

בני: חברה, ה“דיבוק” עוד לא נעקר ממנו. היכן הצבת? תנו לי את הצבת!… (מתגרים בצבי דרך־צחוק)

מנשה: שקט. אברהמ’ל מתקרב. אמש התערב אתי, שיבוא הראשון לעבודה. – נתחבא! (מסתתרים במעלה הפיגום).

אברהמ’ל (בא דחוף, לבוש חולצת עבודה, אך מכנסיו, מכנסי דיאוגונל, מגוהצים בקפידה) מה? לא צילצלו עדיין לעבודה. אין עוד איש. (צוחק) הם הלכו בוודאי להביא את הערבּל, ואני הקדמתי אותם. אמרתי שאבוא הראשון! (מעביר כפות ידיו על קורות הפיגום) לח. מהטל. טל סמיך כזה, כמו גשם. (מנסה לנענע קורה) בסדר. זה חזק.

מנשה (זורק ממחבואו צרור טיט יבש על אברהמ’ל)

אברהמ’ל (נרתע): בכל זאת צריך להיזהר. צרורות נופלים. (מתאושש) אח, נעבוד היום! רק אומץ־לב, לא אתן שירכּבו עלי: “פירחה”, “חלוץ ירוק”. הכל תלוי בהופעה נכונה… (מוסיף משקל לעצמו, בקול גברי) “זוהי תערובת? – איזה חוסר־אחריות! (רוקע ברגלו) מה שווה בטון כזה?!”

בני (מהמחבוא, משליך על אברהמ’ל כובע ישן)

אברהמ’ל (נלפּת): אסור לרקוע ברגליים. הכול זע. (פוסע אילך ואילך, חוזר ומתעודד, עולה על השלב הראשון של הפיגום, מפשיל את שרווליו כלפי מטה) “מה אתה מפהק שם? הגש, אין־אל דינק”! ⁵

צבי, בני, מנשה, אוריאל (מזדקרים ממחבואם בניגון): "יעמוד ר' אברהמ’ל: “מפטיר”!

אברהמ’ל (קופץ למטה): ימח שמכם – התחבאתם כאן!

צבי: הביטו איך התקשט הבחור – מכנסי הדיאוגונל שלו מהגימנסיה! אברהמ’ל, אתה נוסע לראות כלה?

בני: לא, זה לכבוד החמורים שעליו לנהוג היום.

אברהמ’ל: חמורים? מה פתאום חמורים?

מנשה: אתה תוביל זיפזיף היום. אינך יודע?

אברהמ’ל: “בּוּקרא פיל מישמש”… ⁶ אני עומד היום על הפיגום.

אוריאל: מוקדם, חביבי. עד הפיגום נחוץ ותק.

אברהמ’ל: יש לי ותק – ששה חודשים של חוסר־עבודה, לא מספיק? (צחוק).

אוריאל: הגוזל מעלה נוצות, גם להתחכם התחיל.

מאחורי הקלעים נשמע צילצול הקורא לעבודה.

מנשה: מצלצלים לעבודה (לאברהמ’ל) בוא הנה, פועל ותיק שלי. – אברהמ’ל, חזק ונתחזק!

כולם (מרימים את אברהמ’ל למעלה): חזק! חזק! (נושאים אותו אל אחורי הבנין. מיד נשמע קול שיקשוק החצץ; קריאות־עבודה שונות).

קולות (מאחורי הקלעים): משוך! הגש! הצידה!

יהודה מופיע בחזית הבנין, פושט מעילו ברשלנות, מחפש משהו בין הקרשים, משתכח, מרים ראשו, נועץ עיניים לא־רואות במרחק, מתנער, נוטל קרש. –– מאחורי הבנין נשמעת שירה. יהודה שומט את הקרש מידיו, נשען אל הפיגום, מהרהר.

קולות (מאחורי הקלעים, בשירה):

בְּמֹחִי שְׁאֵלָה, וּמִי יִפְתְּרֶנָּה?

בְּלִבִּי תַבְעֵרָה, וּמִי יְכַבֶּנָּה? –

אַתָּה הוּא הַיּוֹדֵעַ,

אַתָּה חַיַּי קוֹבֵעַ. –

בכביש עוברת תרצה, בידה – סל.

יהודה (ממהר אליה): תרצה! תרצה!

תרצה: מה יש? – שלום!

יהודה: רציתי לשאול… רציתי לדעת… התיירים שם במלון שלכם – כבר נסעו?

תרצה (שמחה לפטפט מעט): הם יסעו מחר. אתמול בא גם זה, הכּתבן, עם אֶלה שלכם. מבירוּת באו. התלבשה שם יפה, ממש גברת כזאת –

יהודה: וגם הם – זה שבא מבירוּת, גם הוא נוסע מחר?

תרצה: כן. הביא כל־כך הרבה דברים. היה שׂמח מאד, אומרת אני לו “האדון שמח כל כך”, אומר הוא “ולמה לא?” אומרת אני "פעם היה שולח פרחים, ואני –

יהודה: ואלה לא יצאה מן המלון?

תרצה: לא. לא הלכה לשום מקום.

יהודה: ולא שאלה אותך –

תרצה: לא. לא שאלה כלום. שותקת כל הזמן. מצוּברחת. אומרת אני לה –

יהודה: טוב, טוב. מה הסל הזה בידך? את הולכת לשוק. – לא אעכב אותך, שלום. (עובר אל אחורי הבנין)

תרצה (מאוכזבת): אֶה?! – שלום! (מתרחקת במעלה הכביש נעלמת).

אוריאל, מנשה באים מאחורי הבנין בזימזום של זמר, בעיצומה של העבודה. מנשה מתייצב בפישׂוק רגליים כשידיו נשענות על ברכיו וערפו כפוף. על שכמו – מירפד שק, אוריאל מעלה קצה קורת־ברזל על שכם מנשה, ושניהם מזיזים את הקורה באלכסון כלפי מעלה. יהודה, העומד במעלה הפיגום מושך את קצה־הקורה העליון. הקורה מחליקה על שיכמו של מנשה, עד שניתקת ממנו לחלל האוויר.

יהודה (במעלה־הפיגום): דחף!

מנשה (רומז לאוריאל שיעלה על גבו): טפּס!

אוריאל עולה על גבו של מנשה, דוחף את הקורה עד שהיא נעלמת. מנשה לופת בכפיו את רגלי אוריאל.

אוריאל: תן לרדת!

מנשה: לא ארפה!

אוריאל (נאחז בפיגום, משתחרר בכוח מכפות ידיו של מנשה. על הקרקע, מקנטר את מנשה): “לצחצח נעליים!”

מנשה: (צוחק): שתוק פרצוף, אל תזכיר!…

אוריאל מתחמק מפניו מוסיף להקניטו. מנשה רודף אחריו.

יחיא: (קולו מגיע מאחורי הקלעים, בנעימה): “לחמניות חמות, לחמניות טריות, טובות וטעימות, להחיות נפשות!”

מנשה: שמעת? – יחיא שלנו, שוב מוכר לחמניות!

מנשה, אוריאל (קוראים בקול): מרי יחיא! מרי יחיא!

יחיא הולך ומתקרב כשהוא חוזר על הכרזתו; מאחורי הבנין באים לקולו פועלים מספר.

יחיא (מופיע; אגן־עץ גדול, ובו ערימת לחמניות, תלוי ברצועה על צווארו): שלום, בחורים! טוב עכשיו – אֶה? (שר) העבודה היא חיינו -

כולם: מכל צרה תצילנו.

בני: חוזר הגלגל, מרי יחיא: אנו שבנו לפיגום, ואתה – לעסק הלחמניות.

יחיא: ברוך משנה־עתים!

מנשה: אבל איך נודע לך שהתחלנו לעבוד?

יחיא: מן השמיים הודיעוני, ילדים. וכך היה מעשה: יום קשה היה לי אתמול: המשׂאות על הגב גדולים, והמטבע בכיס קטנה. שכבתי לישון שבור ורצוץ. ובחלומי – רואה אני שערי רקיע נפתחים. וכסא הכבוד, וכרוּבים ושׂרפים. מיד נתחלחלתי ונטלתי עצמי לצד. תפס בידי שׂר של ישראל ולחש לחישה באוזני: “השעה שעת רצון, יחיא, בקש, יחיא, בקש”… מיד נתחזקתי ואמרתי בזו הלשון: "ריבונו של עולם, אתה שכל מעשיך אמת וצדק – מה זאת עשית לישראל עמך? פתחת שערי גאולה ונעלת שערי פרנסה – אַה?… יצאה בת־קול מכריזה ואומרת: "יחיא בן סעדיה, לך אל קהילת ישראל, זרע קדושים בארץ הקדושה, וכה תאמר להם: “מלאה הסאה! מלאה הסאה!” – אותה שעה התעוררתי, והנה נפל הכד על יד משכבי, והקמח יצא מתוכו, יצא ונשפך – סימן שפע! מיד נטלתי את ידיי ועמדתי ללוש את העיסה. לשתי את העיסה, לשתי –

צבי: בקיצור, אפית את הלחמניות והבאת. מצוין! (מושיט ידו אל האגן, ואחריו – כל השאר)

יחיא (טופח על הידיים, מתחמק ועולה על שלב ראשון בפיגום): לא בחוזק־יד – אסור! יש עוד בניינים ועוד בחורים. כולם מצפים לפּת.

מנשה: אבל אין פנאי יחיא, צריך לעבוד. – תן!

כולם: תן, יחיא, תן!

יחיא: אתן, אתן; ולך, מנשה, יותר מכולם. אצלך מכונה גדולה, בלא עין הרע… – חטוף! (מטיל למנשה שתי לחמניות, לאחרים – לחמניה לכל אחד. כולם מטילים כנגדו את המטבעות לתוך האגן)

אוריאל: עוד אחת, יחיא!

יחיא (מאיים עליו באצבעו): איזה עשיר? – השׂמח בחלקו.

בני: בעבודה ישראל שמחים!

יחיא (מסלסל בנעימה): בעבודה ישראל חברים!

כולם: בעבודה!

יחיא: בעבודה ישראל כשרים!

כולם: בעבודה!

יחיא: בעבודה ישראל טהורים!

כולם: בעבודה!

יחיא: בעבודה ישראל גיבורים!

כולם: בעבודה!

יחיא (יורד מן הפיגום, הולך ומתרחק): “לחמניות חמות, לחמניות טריות, טובות וטעימות, להחיות נפשות!” (נעלם. הפועלים גומרים לאכול).

צבי (כלפי יהודה שעמד מן הצד ולא טעם מן הלחמניות): ול“מנהיגים” שלנו אין תאבון היום…

יהודה: המנהיגים שלך נמצאים הרחק מאד מכאן…

אוריאל (ליהודה): אל תתרגז, לא כדאי.

צבי: הוא מתרגז מחמת טעות־ראייה: הוא חושב אותי לעתונאי אמריקני…

יהודה: מנוּול! (תופס כלי־עבודה, נכון להתנפל על צבי – חבריו עוצרים בעדו)

בני: מה זה, באמת? אולי תפתחו ב“הוֹרה” אחרי הלחמניות? – לעבודה, חבריא, לעבודה!

כולם עוברים לאחורי הבנין, יהודה ובני נשארים בחזית.

בני (טופח על שיכמו של יהודה): שמע, יהודה, התאושש, הייה בן אדם… קורה בחיים, נופלים לתוך תסבוכת, ונדמה – העולם נחרב. אבל העולם קיים, וישנם אנשים, ויש חיים… והגלגל חוזר.

יהודה: היא אינה אשמה. עשינו אותה שעיר לעזאזל, הפקרנו להתעללות, להשפלה –

בני: אבל, חביבי, היה זה מצב מיוחד. גם אתה לא התנגדת…

יהודה: לא יכולתי להתנגד – הכול ראו בי צד מעוניין… אבל, לא. אין אני מצדיק את עצמי. כולנו כך: המצב! יש לנו דמיון לגבי המצב, ואין לנו דמיון לגבי האדם. את האדם צריך לראות, את הפרט בתוך הכלל, בתוך המצב. לא למתוח יתר על המידה, למעלה מן היכולת, היכולת הנפשית בעיקר – (תוך כדי שיחה עוברים שניהם אל אחורי הבנין. שוב עולה שירת העובדים. בגינה ממול מופיעים בראון, אלה)

בראון (מצביע על הספסל שבגינה): נשב מעט. נדברתי עם הסטיבנסים להיפגש כאן. (אלה יושבת, בראון – לידה. מרחוק נשמעת צפירת אוניה)

אלה (נרעדת): מתי האונייה מפליגה?

בראון: מחר בבוקר, בתשע. את כבר הספקת לסדר הכול?

אלה: אבל – הלא אינני יודעת עדיין –

בראון: אל נדבר על כך. הלא הכול מוסכם –

אלה: עד אתמול. עד שחזרנו לכאן… כאן הכול מביט אלי בתוכחה אילמת. על עץ, כל אבן כאילו תובעים ממני משהו… כל שעל אדמה אוחז בכפות רגליי… (שוב נשמעת צפירת־אוניה)

בראון: צליל נפלא! צפירת־אוניה תמיד מעודדת. זה כעין תרועת־בראשית, קריאה למרחבים גדולים, לבשורה חדשה –

אלה: כן, כך הרגשנו לפני חמש שנים. כל הלילה עמדנו על סיפון האוניה לחוצים איש אל רעהו, רוטטים. עם זריחת החמה נשמעה הצפירה. לעינינו ניגלה החוף המוזהב, חוף השאיפות, החלומות… אז פרצה החדווה. שרנו, התחבקנו, בכינו… יהודה הושיט את ידו לעבר החוף ולחש באוזני: כאן, אלה, כאן – לכל ימי חיינו, בטוב וברע, בסבל ובאושר – (מכסה בכף ידה על עיניה)

בראון: מה זה, יקירתי? שוב מצב־רוח… הביטי איזה יום נהדר. בבוקר היה ערפל, ועכשיו האוויר שקוף כל־כך, רענן, הירק מבהיק -

מצד הבנין נשמע שיקשוק הערבל. אלה פונה לצד ההוא, מאזינה.

אלה: חשבתי שזה קול מנוע מאחד הפרדסים. לא, זה שיקשוק הערבּל! (ממהרת אל גדר הגינה, מציצה בין הברושים)

בני, מנשה, אוריאל באים מאחורי הבנין, כשהם מושכים אחריהם את הערבל.

בני: קדימה. עוד מעט.

אוריאל: פה, פה, יותר קרוב אל הפיגום.

אלה (בגינה, בהתרגשות): הם עובדים. אלי, מתי קרה הדבר? אולי עבדו כאן כל הזמן. הערבּל, הערבּל! יוצקים בטון.

בראון: נלך יקירתי. עלי למצוא את הסטיבנסים.

אברהמ’ל מופיע בכביש, נוהג חמור טעון שני סלי־זיפזיף.

אלה (בהתרפקות פנימית, חרש): אברהמ’ל, חבּוּבּ – מה הוא עושה?

אברהמ’ל (שטוף זיעה נושם ונושף, מדרבן את החמור במקל שבור, מושך באוזניו): אופ־ף… (צונח נילאה על ערמת לבנים) לא אלך יותר אפילו אם תהרגו אותי. אני רוצה לעבוד על הפיגום. מה אני? ואיזו חבורה אנחנו? “חבורת בטון” או “חבורת חמור”?…

בני: מה קרה? היכן הם שאר החמורים?

אברהמ’ל: מה אתם רוצים? כיצד יכול אני, האחד, לנהוג עשרה חמורים? אתה תופס את האחד – השני בורח, תופס את השני – השלישי בורח, ממש משגעים אותך. רדפתי אחריהם, התרוצצתי, והילדים ברחוב דולקים אחרי: “גנרל של חמורים! גנרל של חמורים!”

אלה: (בגינה, בשחוק של חיבה): אברהמ’ל מסכּן, ה“עוזר” שלי אצל גברת ירקוני…

אוריאל (ליד הבנין, לאברהמ’ל): עם הזיפזיף ברחו החמורים?

אברהמ’ל: עם הזיפזיף? בּוּקרא פיל־מישמש! אומרים “חמור טפש”. הם לא טפשים כלל. בעמודי הטלגרף התחכּכו – אחת־שתים, השקים כבר מוטלים על הארץ. (מצביע על החמור שהביא אתו) הנה, רק את זה הצלתי.

בני: מזל טוב לך! ילדת בן יחיד! (צחוק כללי) מנשה, שלח מישהו לאסוף את החמורים. (לאברהמ’ל) ואתה, תכשיט, לך, מצא לך דלי או אֵת. (עוברים כולם לאחורי הבנין)

אלה (בגינה, באי⁷־שקט): מדוע לא ראיתי את יהודה? אני צריכה לגשת שמה –

בראון: מה את סחה, יקירה?

אלה: אני מוכרחה לדעת אם הוא ביניהם, אם הוא עובד –

בראון (עוצר בעדה): רגע אחד –

מאחורי הקלעים, מעומק הגינה, מתגלגל פתאום כדור־טניס עד רגליהם של אלה ובראון.

סטיבנס ונטי באים מאותו כיוון בריצה וצחוק.

נטי: תפוס אותו, אבא, תפוס!

סטיבנס (חוטף את הכדור; לבראון ואלה): מה דעתכם על הבת ה“אכזרית” הזאת? להריץ אותי אחרי כדור־טניס – בגילי, במשקלי!..

נטי: סליחה, מיסטר בראון, אולי הפרענו –

בראון: לא. הסתכלנו פה, חלוצים יוצקים בטון.

סטיבנס: מענין מאד. נטי, המצלמה אתך?

בחזית הבנין מופיעים יהודה, אוריאל, בני, אברהמ’ל. שני האחרונים מניחים קרשים על הקרקע, מסדרים מסילה; שני הראשונים מנסים להוביל מריצות על גבי המסילה. סטיבנס ונטי ממהרים אל הבנין.

נטי (בשער גדר־התייל, מכוונת את המצלמה): רגע אחד, מיסטר יהודה. ככה, עם המריצה – (מתקדמת לשטח הבנין)

יהודה: (בקפידה): בבקשה אל תפריעו. הכניסה לזרים אסורה.

סטיבנס (צוחק; לנטי): ראי־נא ראי, לא ידענו שהוא אוהב להתבדח, מעמיד פנים שאינו מכיר אותנו כלל.

יהודה: לא אני מכיר אתכם כבר די והוֹתר… – מיסטר סטיבנס, הוא יודע לקרוא קצת “לשון קודש”? ובכן, יקרא, בבקשה (מצביע על השלט) “הכניסה לזרים אסורה”.

סטיבנס: ואתה מדבר ברצינות?

יהודה: ברצינות גמורה!

סטיבנס: מה? איך אתה מעז? – זרים! אני הוא הזר?! (בתנופת יד רחבה) אני יסדתי! אני יסדתי את ה־כול!

לקול צעקתו של סטיבנס באים אל חזית הבנין גם שאר הפועלים.

כולם: מה קרה? – מה הוא רוצה? – מה הוא צועק?

אוריאל: שקט, שקט. יהודה לא הירשה לו להיכנס, והוא התפרץ.

סטיבנס (שולף מכיס־החזה צרור שקלים ציוניים): מה זה? – שקל משנת 1905, וזה מ־1911, וזה מ־1920. מדי שנה בשנה! – אני יסדתי! אני פרזידנט בבית־הכנסת “בני־ציון”, גבאי באורדן “אנשי־צדק”, את כל ימיי הקדשתי לטובתכם. בכל אסיפה אומר אני, שהחלוצים הם פאר העם, שהעם צריך להתגאות בכם. אבל אתם מתחצפים כבר יותר מדי! אתם החיילים האמיצים? – טוב מאד, עלו וכיבשוּ! אבל חיילים צריכים להיות בעלי־משמעת, לדעת שיש מרוּת, יש הנהגה! אל תשכחו, שאתם רק שליחים, שליחי העם! (רוקע ברגלו) דרך ארץ בפני העם!

יהודה (מבליג בקוש על התרגשותו): “דרך־ארץ בפני העם”? – מי הוא העם? אתה, דודי היקר? (לנטי) או אולי את, “ליידי”? (צוחק) “אתם החיילים האמיצים עלו וכיבשו!” – איזה רוחב לב! איזו גדלות נפש! סוחר התכשיטים מפילדלפיה מרשה לנו בחסדו הגדול לעלות, לכבוש, לקדוח, לרעוב. – והם? הם יהיו שם, “פרזידנטים” בבית־כנסיות, הם יקנו שקל מדי שנה, הם ינאמו באסיפות, יבואו לצלם אותנו ויחליקו על כּריסם: “אני יסדתי! אני יסדתי!”

סטיבנס ונטי נסוגים מפני יהודה, המתקדם לעברם, אגב דיבורו, בפנים משולהבים;

אלה, לעומת זאת, הולכת ומתקרבת אליו. בראון עומד מן הצד.

נטי (מחוץ לשער): הוא יצא מדעתו.

סטיבנס: מכבר ראיתי בו סימני שגעון. (מתרחקים במהירות, נעלמים)

יהודה: חכו, חכו, עוד לא גמרתי –

אלה (מאחוריו, מחבקת אותו): יהודה! יהודה!

יהודה (נדהם. משתחרר): את! – מה לך כאן?

אלה: מה השאלה? – האם הודעתי פעם שאני עוזבת את החבורה? (לכולם) מה אתם מביטים בי כך? הלא כתבתי לכם. רציתי לעזור. – טוב, החזרתם את הכסף. משכורתי היתה פסולה בעיניכם. אתם חושבים אותי לבוגדת. אינכם אוהבים אותי. אינכם מכבדים אותי עוד, אבל מה זה שייך למקומי בעבודה? את זה אין איש יכול לגזול ממני –

צבי: התלבושת מתאימה בדיוק לעבודת בטון…

מנשה (לצבי): בלום פיך.

אלה (צוחקת): התלבושת?! – היא לא תפריע. (מפשילה את שרוולי שמלתה, משליכה את הנעליים האלגנטיות מעל רגליה)

מנשה: אֶלה! אין כמוך – את באמת “חברהמנית”!

אברהמ’ל (חולץ את נעלי־העבודה שלו ומסייע לאלה לנעול אותן): אלה, אני לא האמנתי… שאלי אותם: כל הזמן אמרתי שאת מוכרחה לחזור…

אוריאל (שומט את הכּפייה מעל ראשו, קושר אותה לראשה של אלה): אה, אלה – בריה נפלאה שכמותך!

יהודה (לוקח אֵת ודלי. את האת הוא מוסר לאלה. ידיהם משתלבות על ידית האת בלחיצה ממושכת; בהחלטיות של פיוס): מַל־אי!

אלה (פונה אל בראון): אני מודה לך, מיסטר בראון, על יחסך האנושי ועל – על התנהגותך האדיבה. היית ג’נטלמן למופת – על תתרעם עלי…

בראון: אינני מתרעם. היו לי, אומנם, תכניות מסוּימות, אבל מה לעשות? – גורל, כנראה… היי מאושרת, גברת אלה! (לוחץ ידה תוך מבט ממושך. יוצא)

דממה. – הערבל משקשק, תערובת הבטון נפלטת ונערמת על הקרקע.

מנשה: חברה, הדייסה מתקררת!

בני: להוסיף מלט, שיהיה הבטון סמיך יותר!

אוריאל (על הפיגום): איי, חבריא, אין תרופה טובה יותר מבּטון, בטון סמיך וחזק. ספקות, היסוסים, מחשבות זרות – את כל השועלים, המתרוצצים לפעמים בלב, צריך לקשור יחד ולצקת על הקשר גוש בטון; יתרוצצו, יפרכּסו ה“שועלים”, אבל יישארו עומדים מרוּתקים למקומם. והמקום היכן הוא? – כאן, על הפיגום.

בני: הא לך! תתחילו לשפוך נאומים לתוך התערובת, אז יהיה לנו מרק דליל ולא בּטון. – לעבודה! לעבודה!

כל אחד תופס מקומו על הפיגום, זה למעלה מזה. אלה ממלאה את הדליים, והם מועברים מיד ליד אל על.

כולם (תוך כדי עבודה מפזמים לעצמם חרש, בדביקות): “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות –”

הדליים, שהוּרקו למעלה נזרקים למטה לשם מילוי, וחוזר חלילה. כפעם בפעם, בהפסקות קצובות, נופל דלי ריק וחובט בקרקע בנקישה צלצלנית – נקישה עזה, נחרצת: כאן.