א: לעבר הקו    🔗

כבר שלוש פעמים התחלפו אורות הרמזורים ואני עוד הוספתי לבהות על קופסת-הפרסומת הענקית, שמתנדנדת היתה על שלשלאות בחלון-הראוה של בית-מרקחת. עם חלוף מכונית על הכביש ברעש – התרעד לוח-הזכוכית, והקופסה קירטעה עצבנית מעל לפסל-גבס של אדם התומך ראשו בכפות-ידיו מחמת כאב-ראש נצחי. בנפול עליו רצועת-האור של מכונית מן המכוניות נתגלתה גם קווצת-שיער צבועה של איש-הגבס, כשהיא צונחת ומכסה על עיניו הדוויות. תמוה היה בעיני על שום מה מרעיד איש-הגבס כולו, על-פי הלמויות הבאות מאי-שם, ממקור נעלם, ועם זאת ממקור קרוב מאוד – כאילו – כאילו מתוך החנות עצמה, שכבר היתה נעולה.

עמדתי בסמוך לחלון-הראווה, מחזיק ידי בתוך כיס מכנסי וממעך פתק-נייר בין האצבעות. חשבתי לשלוף ולפרושֹ את דף-הנייר ולקרוא בו בתאורה המרצדת של החלון, אלא שמבטי חזר וננעץ באיש-הגבס התומך את ראשו מחמת כאב, בקופסת-הפרסומת העצבנית ובשלט Toxica שהיבהב מעת לעת במעמקי בית-המרקחת, בתוך אפילת החנות. מיששתי ומיששתי את הפתק שבתוך ידי החבויה, והוא כבר מגולגל היה לגודל סיגריה, וכמו תר אחר קרע בכיסי להישמט ממני והלאה, לבל אוכל לקלוט את תוכנו עד תום.

פתק זה מצאתיו לפני שעות אחדות. בקושי הבחנתי בו עת כי רישרש בין הסף והדלת. כמו שׂממית ביקש לזחול אל חדרי. מחמת קוצר-הרוח שתקף עלי למראה הנייר קראתיו אך בחופזה.

הבינותי כי המדובר הוא באמי, וכי עלי לקום ולנסוע אליה.

ניעור בי רעב קוסס. חשבתי: אגש למסעדה קרובה ואסעד את לבי, אף-כי אכלתי זה לא כבר; וידעתי, כי כל כוונתי היא בעצם… להשתהות… להרויח זמן – לדחות את הנסיעה.

השיבותי אל כיס מכנסי את דף-הנייר המקופל כמניפה, ואשר עליו נרשמו פרטי ההודעה באותיות צפופות ובלתי-מאוזנות.

פניתי ושירכתי רגלי בתוך האויר המחשיך, בתוך הערב היורד בטעם של מלח וחולות ודגים, ותחת ענני סוף העונה המחליפים את תפאורת חוף השפילה בנוף דמוי הרים ורחיף. פניתי ועמדתי בפתחו של בית-קפה או מסעדה מזרחית.

בסובבי את ידית הדלת הידהד גלין-גלן של פעמון זעיר מעל למשקוף, ובעוברי את המפתן פגע בי עיוורון-של-רגע, כאילו הילכתי קודם לכן לאור החמה. העלטה הצליפה על פני במגע מחוספס וגם נכרכה על צוארי. גיששתי דרכי אך בקושי, ועם הסירי את וילון–הכניסה – נשמתי dir=“rtl”>ונשפתי מרוב מאמץ וריגשה.

רגלי עמדו בתוך אולם נמוך-תקרה, אכול ריחות תבלינים וצבוע בגוֹני הכחלחל הקר, כאילו שרוי הוא במעמקי מים, ואני שולח הייתי מבטים תמהים סביבי. אך בעל-המסעדה טרם נתן דעתו עלי.

הוא ניצב מול שבכת-ברזל מלובנת וגבו אלי. בשיפוד כפול-שיניים שבידו מהפך היה בנחשי-בשר אודמים-לוהטים מעל לגחלים הלוחשות. כפף ונעץ כפף ונעץ. ונתחי השישליק הניצלים נאנחו ושרקו. השתהיתי קמעה ליד הדלפק, אך הואיל ובעל-המסעדה הוסיף לשקוד על מלאכתו בהתמכרות, מוקף מעל האש הבוהקת ובלי שים לב אלי, התיישבתי אצל שולחן מן השולחנות. קבעתי עיני ב’תפריט' הניצב לפני, אך בלא שאצליח לרכז מחשבותי ביחס לבחירת המאכל שבדעתי להזמין. הקשתי בקצה המזלג על שולחני. שוב ושוב. שמעתי את לחישת נתחי השישליק. פרשׂתי את הפתק הלבן על המפה הלבנה והנחתי עליו את המזלג לבל יעוף מחמת רוח-פרצים בהיפתח דלת-הכניסה ובהגיע אורח – אף-כי המסעדה נראתה עזובה כליל.

השעה היתה מאוחרת למדי.

לשונות-האש שעל כירת-הברזל ציירו על הקירות צורות-צורות, בהזכירן דמויות אנוש, והן כאילו קורסות אשה על רעותה, על-פי ניצוחו של שרביט נעלם; למעשה, – בהתאם לתנועותיה של זרוע שעירה.

ראיתי את צילי נופל על הפתק המונח לפני ומאדים. עוד מעט אקרא בו בעיון – אמרתי ותופפתי בחודי אצבעותי על הטפט המצהיב, שהתמשך לשמאלי, ומעליו ציור במסגרת, המתאר נוף הרים צפוני ומושלג, עם עגלות-שלג ואנשי-כפר עליזים ומגודלי-ראשים. לאורך הקיר טיפס זבוב לכיוון התמונה. אל-נכון קיוה להגיע אל האין-סוף שמעבר לשולחני, מעבר למידבר המצהיב של הטפט ולובן הנוף שבציור, נתקל בגבשושית של סוכר או של מלח או של סתם-ליכלוך. צריך היה הזבוב להעפיל אל הור-ההר של המכשול למען יוכל להתקדם לעברי, או לפרוש כנפיים ולעוף, אך הוא שהה ונסוג.

השיבותי מבט אל הפתק, ובאור-הניאון של המסעדה לא נותרה ברירה לעיני אלא לקלוט את השורות בשלימותן.

כתוב היה הפתק באותיות הקטנות והדחוסות מאוד של אִמי ובשורות נטויות כקירות נופלים. וזה לשונו של הפתק:

"גם בימים אלה של אזכרת-נשמות

הקשים לי ביותר בכל התקופה האחרונה

אתה עוזב אותי לבד.

חדלתי לנסות להבין אותך.

כבר היינו-הך.

אל תתפלא אם לא תמצא אותי עוד.

אמך"

עם תום הקריאה הנחתי שוב את המזלג על-גבי הפתק. בבוהק המתכת של כלי-האוכל התעקמו האותיות והגדילו עצמן תוך כדי השתקפות.

משום-מה, שמעתי בשנית את ההלמויות הרחוקות, כמו הטחות של אגרופים על דלת נעולה; והרחק יותר, כנראה מצד הרחוב, שמעתי גם צעקות עמומות של ילד.

חששתי להזיז את הנייר. ירד זבוב ועמד בפאת שולחני כסימן קריאה או כסוף-פסוק. הועיד פניו לעבר ידי.

ידעתי כי עלי לקום ולנסוע, עלי לבקר את אמי בדירת-השיכון הנידחת בה היא מתגוררת זה שנים. ועם זאת נזכרתי בבחינות המצפות לי, במחברות ובספרים שהכינותי לקראת הסמסטר החדש, זה הממשמש ובא, ובצו-הקריאה לשירות-מילואים, אשר בעטיו רציתי להחיש את קצב לימודי, תוך שאני מרבה לשבת בספריות העיר.

כל אלה הפכו פתע חיוניים ביותר בעיני, על-אף היותי נרפה מטבעי.

בין כה לכה, ובעט-נובע שמצא דרכו אל בין אצבעותי – וכמי שמבקש עדיין להשתהות – משכתי קוים לאורך ולרוחב הפתק, ובהסח-הדעת הוספתי לשרטט גם על המפה הלבנה, הפרושה על השולחן. קירבתי את ה’תפריט' והעמדתיו על מקום השירבוטים כדי להסתירו. הצבתי למולי גם את המימלחה בתור מגן.

ופתאום חשבתי בלבי, כמי שמבין דבר בהארה בלתי-צפויה: אכן, אמי מזעיקה אותי הביתה, שוב, בקשר לפרשה הישנה של כסף-הפיצויים מגרמניה…

ונזכרתי שאמי אמנם הדגישה על-גבי הפתק את הביטוי ‘אזכרת נשמות’; כלומר – דבר מתקשר עם דבר…

למעשה מאז מותו של אבא ממעט הייתי בביקורי אצל אִמי – ליתר דיוק – בגלל פרשת הפיצויים עצמה, כי הרי בטוחה היתה אמי, לפי אמונות-ההבל שלה, כי מקרה מותו של אבי קשור הוא, בדרך מן הדרכים, בהסכמתו ליטול ‘כופר-נפש’ על חשבון המתים של המשפחה, משפחתה שלה, ושום הסברים של היגיון לא הצליחו לעקור מלבה אמונה זו.

“רק לאחר שיעלה בידי לבקש מהם מחילה…” היתה משננת בינה לבין עצמה, “רק אז ייסלח לי… לנו… העוון הזה…”

נלאיתי מלהתווכח עימה.

אך החילותי למעט בביקורי בדירת-השיכון בה שרויה היא באלמנותה – אפשר, עושה הייתי כן בלא רצון מודע.

“אין ברירה, עכשיו עלי לקום ולנסוע.” אמרתי בלבי.

התרוממתי בהודפי את הכסא מתחתי ושמתי פני אל פתח-היציאה, אך בחולפי על-פני הדלפק – נסב בעל-המסעדה לאחוריו והצביע עלי בשיפוד כפול-השיניים שהחזיק בידו, כתובע דבר.

“כן… תן לי כוס… כוס גזוז…” פלטתי בגרון ניחר ובמבוכה.

בעל-המסעדה הטיל את השיפוד לצד הכירה, בעוד הגחלים שעל שׂיבכת-הברזל כבר מאפירות ודועכות, ונתחי-הבשר שהיו מתפתלים בלהט תחת הידיים השעירות – רובצים ללא תנועה, ללא רוח-חיים.

את המשקה מזג בעל-המסעדה לתוך הכוס באיטיות של סלע המוציא מים.

צמא הייתי, אולם הנוזל האדום חילחל לתוך גרוני בלי ללחלחו, בלי לכבות את השריפה שהחלה להתלקח בגופי. נעצר המשקה בבית-בבליעתי, כאילו לעסתי בטעות טבלית סכרין.

ושוב שמעתי את הגלין-גלן בהקשות חופזות ורוגשות מעל משקוף הדלת, בעוד רגלי מהלכות כבר לאורך הערב, לאורך הרחוב שלחוף הים, לכוון ה’תחנה', למען אסע אל דירת אלמנותה של אמי, והעננים כמו נתלים על כתפי ואוגרים כוח לקראת הגשם.

*

כשלחצתי על כפתור-החשמל בחדר-המדרגות הריק, נשמע קול-הצתה רם, אשר התגלגל על-פני כל הקומות. התבהלתי. חיכיתי לרגע לשוך ההמולה, לשוב השקט אל כל הסדקים שבכתלים מקולפי הטיח, – ועליתי אל הקומה השניה. עמדתי תוהה, כמצפה להיפתח הדלת מאליה. אחר, הושטתי ידי ומיששתי את צרור המפתחות המצוי ברשותי. ביקשתי לברור את המפתח השייך לדלת זו, החוצצת ביני לבין אמי. למעשה, לא השתמשתי בו רוב הזמן, באשר חששתי להבהיל את אִמי על-ידי טריקת דלתות פתאומית; על-כן נוטה הייתי לצלצל תחילה בפעמון. אך הפעם גם לצלצל לא רציתי מחמת השעה הלילית, ותחת זאת הקשתי חרישית על הדלת.

נדמה, התנפנף וילון קטן שמאחורי אשנב-ההצצה, אך קול הזזת בריח חָדר אל אוזני דווקא מן הדלת השכנה. התאמתי את המפתח אל חור-המנעול. נכנסתי, ואם גם כדי צעד בלבד.

“אמא,” קראתי בשקט. נגעה בי נשיבת אויר קלה, כמו הבל-פה תפל, אולי הטעם המריר שהצטבר בין שפתי. שמעתי דלת נפתחת בקומה מקומות הבית, ומישהו השמיע בארס: “הנה הוא… פאולי… הבן שלה…”

עד כה וכה, והפנס שבחדר-המדרגות כבה, אלא שתאורת הירח הלח רבצה על הדירה בגוון של כפוֹר-כסף עמוק, כאילו הבליחה וקרנה מבין כלי הזכוכית והמתכת שעל מדפי המטבח. ראיתי סיר-אוכל העומד שם, על השיש שליד הכיור. וכבר היה הסיר צונן לגמרי ובהרימי את המיכסה נידף ממנו ריח של חמיצות קשה.

קם בי רצון, מחמת הרעב שהציק לי, לגעת בו ולטעום מן האוכל בקצה האצבע, בטרם איכנס לחדרה של אמי, על-אף היות המאכל זנוח ומקולקל. אך לא העזתי. במקום זאת חשבתי לנכון להשיב את הסיר אל המקרר או לשפוך את תוכנו, כמינהגה של אמי, לבלתי השאר דבר מחוץ למקומו הקבוע. אלא שעלה בדעתי, כי לא מן הנמנע שאסור לי לשנות הפעם את מקומו של הסיר.

ואולי זה התבשיל האחרון שלה – הירהרתי בעל-כורחי והמיכסה שבידי הרעיד; אך ככל שהשתדלתי לעקור את המחשבה מלבי, גברה רעידת הסיר למול עיני, עד כי חששתי שתוכן הכלי יישפך מאליו על הריצפה בלא שאגע בו.

“אין ברירה, צריך להיכנס לחדרה…” דיבר בי איזה קול, אך בטרם אסוב לאחור, שלחתי מבטים של התחמקות מבעד לדלת המרפסת אשר למטבח, אל עציצי הגרניון הצבועים באדום ובירוק, במשיכות מיכחול גסות, מעשה ידי משכבר הימים, עציצים שנותרו בהם גבעולים צמוקים-צהובים בלבד.

ואחר-כך, כמו בכוח-סמוי, נמשכתי דווקא אל חדר-האמבטיה – אבל הוא ריק היה. פתחתי את הברז המטפטף תמיד ורחצתי את פני. נעמה לי קרירות המים.

השתעלתי, ואם גם לא הייתי אחוז צינה. אפשר, קיויתי למענה של שיעול, או להזכרת שמי מאחורי הקיר הסמוך. אולם, מחדר-השינה של אִמי נשמעה רק איוושת הוילון האפל על-פני תריס שלא הוגף כראוי. נשבה משם דומיית מעמקים. והשאר – כתמיד: ספה נמוכה, כמעט בגובה הריצפה, שתי כורסאות זו מול זו בהקפדה הנדסית וארון כבד בנוסח ראשית המאה, וכן שפע של מפיות מגוהצות למשעי, ללא צורך. זה חדר אלמנותה המתמיד של אמי, בו רק התצלומים שמסביב למיטתה היו מתרבים משנה לשנה: הבית הישן של ימי ילדותי, תמונתו של אבא ז"ל, וכן שאר בני משפחה קרובים ורחוקים, מלפני ה’מבול', שאינם עוד בחיים.

בלי משים ישבתי על מיטתה של אמא, צופה אל האויר המשחיר-מכסיף שבמסדרון הצר, ונזהר מאוד לבל אֶפרע את סדר הכריות והשמיכות הפרושות על הספה. והנה נוצקה בי לפתע עייפות קודחת, כמו ראשיתה של מחלה.

הטמנתי ראשי בין כפות-ידי, כשאני מוסיף לראות את החדר הריק מאדם – בין סדקי אצבעותי. כך ישבתי על מקומי, עד כי חריקת הדלת הראשית שבקצה המסדרון באה באוזני.

זקפתי עיני תוך שאלה: “מי שם?” והוספתי: “אמא? זו אַת?” אך במקום מענה, שמעתי את לחישת לבי האומרת: הרי אתה יודע שהיא לא תשוב עוד…

או-אז ראיתי את השכנה נכנסת אל החדר על בהונות רגליה. אשה באה בימים, לבושה קפלים-קפלים של חלוק-מלמלה לבן וקרוע; דומה, התגוללה קודם לכן בין נוצות; משחות-הלילה שעל פניה שיוו שקיפות-מה להופעתה.

והיא אמרה עם כניסתה: “היא איננה, מה? נסעה? או מה קרה לה?”

לא עניתי, אך קמתי מעל המיטה בהקפידי ליישר את השמיכה שקימטתי ישיבתי.

“צריך להדליק חשמל,” דיברה ופניה המצופות משחות-משחות מעמיקות את זגוגיותן באור הלילי, תחת שערה הדליל כמו אריג בלה.

היא פנתה וניגשה הישר אל ארון-הבגדים של אמי.

“מעניין,” ציפצפה תוך שהיא פותחת את דלת הארון, “חשבתי שיש לה רק בגדים כהים… והנה!…” אגב השמעת המלים שמטה על הריצפה כמה כלי-לובן דקים של אמא.

“עזבי את זה!” נתתי עליה בקולי, ובהרגשה של שמץ בושה הרמתי את התחתוניות וקיפלתי אותן בדקדקנות, כאילו אסורות הן בנגיעת ידי – כלי-לובן אלה, שידעו את מגע גופה של הורתי; אספתי וקיפלתי את התחתוניות ואת החזיות, כשם שאמי נוהגת היתה בחפצי שלי, אלא שבעל-כורחי נמנעתי מלהביט אל קצות אצבעותי השקודות על מלאכתן בחופזה.

ועכשיו החלה השכנה לפשפש גם בספרים ובגזירי עיתונים שכללו, בין היתר, תיאור של צריפים וגדרי-תייל של איזה מחנה-השמדה גרמני; היא נגעה במזכרות ובתצלומים שעל הכוננית, ליד הארון. נטלה אותם אחד לאחד, לרבות התצלום של אבא, עליו רשמה אמי את המלים “וכיפר אדמתם עמו…”

השכנה הטילה ערבוביה בין המזכרות השונות והניחה להן בהבעה של זרוּת. אחר-כך פנתה אלי: “בשבועות האחרונים, היא היתה… באופן מיוחד… במצב לא טוב…”

“מי?” היתממתי, העמדתי פנים

“שְמע… זה חשוב מאוד… אתה חייב לבדוק בתוך ארון הבגדים שלה… לראות מה חסר… כי אי-אפשר לדעת… ולכן מוכרחים לברר מה נלקח מתוך הארון…” ובהשמיעה זאת התכופפה כדי להטיל מבט אל מתחת לרהיטים.

את עיניה הישהתה על נטפים כהים, שהתמשכו מן השולחן והלאה לאורך סנטימטרים-כמה.

“זה קפה… אני כמעט בטוחה שזה רק קפה…” אמרה בציפצוף-רווחה כביכול.

“עזבי,” שבתי והרעמתי בקולי, “מי ביקש ממך?!”

“מכוער…זה מכוער מאוד מצדך,” שרקה בין שיני-הזהב שלה, “וזה לא פלא… לאשה מוזרה כזו… מה יכול להיות לה אִם לא בן מחוסר כל נימוס… אשה שכל היום חיה בתוך החדר הזה… עם איזה תצלומים משונים… ואפילו שהיתה אצל היטלר… אבל זה כמה זמן שהיא לא פותחת דלת… וברור שבסוף… בסוף הכל אפשרי…” ליהגה תוך נסיגה אל עבר פתח-היציאה, שם השתרבבו פנימה כמה ראשים סקרניים, אשר סיכות-שיער סמרו מהם כקיפודי-ים.

ועוד, כתוספת אמירה לאמירה, כדי לסבר את אוזני הקהל שבסף:

“אבל רק עכשיו הוא בא… בשביל זה מגדלים בן… מצידו היא יכולה אפילו להיות חולה או חס ושלום אפילו למות…”

יתוש עבר בחדר וזימזם. הרחיף כנפיים וירד על מצחי.

הינחתי לעוקץ לחדור לתוך הבשר, ורק מקץ שהוּת ובלא שארצה, נלכד היתוש בין אצבעותי, נמרח עלי כעין כתם כהה.

החשיכה שבחדר הקרישה כמו מים בבריכה, עם בוא החורף.

לאחר צאת השכנה מצאתי עצמי יושב שוב על מיטתה של אמי, משתרע עליה; שמעתי היטב את הקפיצים נאנקים תחת כובד גופי, דומה מנצלים הם את הרגע שהתגלגל לידיהם, למען ישׂיחוּ באוזני את חרדותיה של האשה העושה ימיה ולילותיה במחיצתם חסרת-הגמישות, בעוד כל ענוּתה מחלחלת לתוך ארגז-העץ של המישכב, עד אפס-מקום. הציקו לי הקפיצים מכל צד.

ירדתי מעל המיטה בהרגשה של אי-נוחות.

בחדר-המדרגות הדהדו עדיין שיחותיהן של השכנות.

גשם ניעור בחוץ וירד במַשק חדגוני

תשומת-לבי נדדה אל השעון-המעורר שעל שולחנה של אמי והוא עומד מלכת, באין מי שיכונן בו את המנגנון. נגעתי בשעון, והנה הוא החל לטקטק בחופזה. העיר לחיים את הלילה שבחדר, הלם בין אצבעותי כמו לב; ואני חששתי להסיר ממנו את ידי לבל תשוב הדומיה אל קדמותה ויישמע להג פיהן חורש הרעה של השכנות, מעבר לדלת הראשית. אך המחוגים עצרו בין כה וכה.

העתקתי ישיבתי אל הדרגש הניצב בירכתי החדר, מאחורי הפרגוד – זו הפינה בה נוהג הייתי להשתכן, מעת לעת, בשובי הביתה מן הקיבוץ או מן הצבא.

שלפתי קופסת סיגריות ובהציתי גפרור כדי רגע, הבליחו והרעידו גם כל הרהיטים שבין הכתלים, וקרבה וגדלה הדלת, כמו גוחנת עלי באור לילי, תוך שיקשוק חרישי של הברז אשר כנראה לא סגרתי כראוי. עלה בדעתי כי מן הדין לקום ולהפסיק את ביעבוע המים, אולם הקירות כמו העיקו עלי, ריתקו אותי אל מישכבי.

אי-שם הבהיק מגהץ-המתכת של אמי והשתקף בו רהיט מרהיטי החדר, כמו בראי, לרבות מיטתו של אבא מתחת לחלון, זו המיטה שהוצאה מן הבית לאחר מותו. ואני ראיתי את אמי מניחה מידה את מגהץ-הפחמים ומעמידה אותו על-גב קערת-ברזל הפוכה, בקצה השולחן – בעודי בבית לרגל חופשה מן הצבא – ואמי טופחת קלות בידה על זוג מכנסי-החאקי הצבאיים ומזליפה טיפות מים על הבד. הן ליחשו טיפות המים. אחר הגביהה אמי את עיניה, בוהה לעבר כתם זיעה על הקיר, דומה נשען אדם אל קיר זה בחולצה רטובה מחמת זיעה והותיר שם את טביעת גבו.

ואולי דילג מבטה של אמי אל החלון, שכּן היא פסעה קדימה כנמשכת אחר מראה עיניה. הסיטה את הוילון אשר כמעט התגלגל מעל המשקוף חסר התריס.

בחוץ – התנערה רוח קפריזית של שעת בין-הערביים ורישרשה על השימשה בגרגרי חול קשים.

קווצת שׂיער שבין הכסף והדבש נתלתה באין-אונים על עיניה של אמי.

“מדוע הוא מתאחר?…” הגתה בקול-לא-קול.

היא עוד עמדה מול שקיעת השמש, שצימצמה את קרניה להיקף של שמיכה המשמשת במקום וילון, כאילו שעת הדימדומים קנתה שביתה בכל ישותה, בהביטה מנגד. אי-הרוגע וההיסוס שהשתקפו בעמידתה היו בבחינת סתירה לוודאות הערב הממשמש ובא, מאחורי קוביות הבתים הצפות על גבעות החול.

היא שבה אל השולחן. את מגהץ-הפחמים העבירה פעמיים-שלוש על לבוש החאקי בבקשה להקפיד על יישור ה’ביגים', ולבסוף תלתה את המכנסיים על קולב, בהצמידה מכנס אל מכנס באטבים. החליקה בידיה על הבד, כאילו מבקשת היא להבריח צל רע, העלול להשחית את צורת הבגד.

“אסור היה להסכים לקבלת הכסף הזה…” דיברה חרישית אל עצמה, המלים נבלעו בתוך גופה בהגדישן שם את אי-השקט.

המגהץ הגיה אור ארגווני מבעד לנקבי הברזל, בדומה לעיניה של חיה שחורה.

התכופפה אמי כדי להרים את המגהץ, והנה ראתה כי משתלהבים כתמי אודם גם מבעד לחלון, על פני שביל החולות. מן הסתם סיגריה של שכן מן השכנים היא שהטילה חורים בחומר האפילה, בין השיכונים. נקבוביות האש נדדו לאורך קשת עולה ויורדת, בסמוך לבית. אמי נדרכה בכל חושיה. המגהץ שבידה נעצר באויר, נכון לנפילה בחבטת-פתע. וזוהר הסיגריה הזעיר, כאורה של גחלילית, נדד הלאה ונעלם.

“לך תראה מי שם.” פנתה אלי אמי.

אבל צעדיו של אבא כבר דישדשו על הסף.

על פי הגפת הדלת תוך חריקות קטנות, במקום טריקה בהינף חד – ידעה כי מצב-רוחו של אבא מדוכדך הוא.

*

את נעליו לא ניגב מן החול במידרס השעיר שבסמוך לפתח-הכניסה; ניגש הישר אל מיטת-הברזל והתפרקד עליה, כשהוא מרופף את עניבת-הפרפר התלויה על צווארון כותונתו המעומלנת בקפידה.

“הם שוב עושים קשיים,” נהם אל האויר המחשיך ביודעו כי אמי נמנעת מלהביט בו בכוונת-מכוון.

“דחו את התשלום הראשון למחר, אבל אני חושב שזה רק תירוץ”, וכמו ממשיך ויכוח מייגע, הצליף קולו:

“אי-אפשר להתנהג כך, יולאנקה… אַת חייבת להודות… אי-אפשר להוציא את נשמתו של הזולת על ש… על שהתנאים כאן… ולדחות את הסיכוי היחיד לתקן את חיינו… כאילו הכסף הזה… כאילו קללה רובצת עליו… אבסורד… צריך להתנהג בהיגיון ולקחת מן הגרמנים כל מה שניתן… וכל היתר הוא רק שאלה של ניסוח…”

הרגיש שאין אמי מקשיבה לו, חלץ את נעליו והניח רגל על רגל בפאת המיטה, בשלבו את כפות-ידיו מתחת לראשו, בעוד המשקפיים נדחקים אל מצחו ומגדילים בו את הקמטים, עד היותם כעין מפת-דרכים במסגרת של שׂיבה.

*

היא יצאה אל המטבח. שיקשקה בכלים שבתוך הכיור ושבה כשבידיה מנורת-הנפט. רצתה להצית גפרור, אך מחמת לחוּת שעמדה בחללה של דירת-השיכון כבתה להבה אחר להבה באין-כוח.

מרובות היו הפסקות החשמל באיזור השיכון, ולעתים עמדו הבתים והמבואות ללא תאורה מרכזית במשך ימים שלמים.

נאחזה הלחות גם בעיניה של אמי וזו בלבד הבהיקה לרגע קט בין הקירות.

“אגב, כבר התחילו בתיקון החשמל… הבטיחו…” השמיע אבא אמירה-של- סתם, כדי להיחלץ מתחושת המועקה שקרנה מגופה של אמי, ואשר התקשה לעמוד בה מאז ומתמיד.

היא ריפרפה על פניה באצבעותיה המפויחות, ובהתלקח אש הפתילה נפל מבטה על ראי קטן – ראי-הגילוח של אבי, על אדן החלון – וראתה כיצד זוחל פס שחור על לחיה ומתפתל סביב שפתיה בעקומה של צער.

“הרי את צריכה לשמוח כעת… יש סיכוי-מה שעניין הפיצויים יעלה בתוהו… שלא יסתדר… סוף-סוף זה מה שאַת רוצה,” ניסה לנקוט לשון-של-קינטור.

ואמי שוב הילכה בין המטבח והחדר, בעוד הערב כבר משחיר כליל בין מירווחי הוילון ומנורת-הנפט יוצרת אי-יציבות מחלחלת בין הקירות משוּחי הסיד החשוף.

אמי הציגה מגש על השולחן.

“לא, אינני רעב.” אמר אבא, “אכלתי דבר-מה בעיר,” אך היסב בכל זאת אל השולחן, אולי מתוך הרגל, הניף סכין על הביצה השלוקה וביקע אותה לשתיים על-גבי הקערית. טבל פירור לחם בעין-החלמון ובלעוֹ בזהירות לבל יכתים את הכותונת הנקיה שלגופו. בסכין ובמזלג ניסה לחתוך חלקיקים זעירים מן הזיתים, אך אלה נשמטו מתחת לכלי-האוכל. היסס מעט וברגע שסבור היה כי אין רואים אותו, אחז זית באצבעותיו וכירסם אותו סביב-סביב. לבסוף, כמו נזכר שבעצם אין הוא רעב, קם מאצל השולחן וקינח את ידיו במפית-המשבצות הפרושה על ברכיו.

“רצית להגיד לי דבר,” שאל מניה וביה, “בעצם, אַת אינך אוכלת יולאנקה?” הוסיף.

היא ישבה ופניה אל הקיר העירום. טילטלה במהירות ומצד אל צד את ראשה הקטן ובעל העור המתוח, בעוד שערותיה האסופות מאחור כעין מקלעת – רעד עובר בהן.

“אינני רוצה שפאולי יחזור לצבא,” השיחה בינה לבינה בהשמיעה את המלים תוך הדגשת ההברות, שלא כדרכה ובהתכוונה אלי.

ידעתי, אמי שרויה בפחד-תמיד, מזה כמה חודשים היא נתונה למועקות בלתי פוסקות, כלומר מאז אישור תשלום הפיצויים מגרמניה, כמעט בניגוד לרצונה שלה, כשהיא בטוחה בלבה כי כסף זה, מן ההכרח הוא שיצמיח בעקבותיו איזו פורעות חדשה.

גם לאחר עלותם על המישכב הוסיפו הורי לגלגל שיחה ביניהם; ליתר דיוק – הסתפקו בקטעי דיבור כאנשים החוזרים על שיחות, שדשו בהן פעמים אין-סוף, והמלים כבר ירדו לדרגת רמזים בלבד, אך פורצות אל השפתיים באין להן מוצא אחר.

משכה אמי את קצה השמיכה אל עיניה ואמרה:

“הארץ הזאת אוכלת אותנו בכל פה.”

החזיק אבי את ידו אל מול עיניו ואמר:

“אַת רואה… אין דרך אחרת… אלא להשלים… לפחות למען פאולי…”

“אבל אני פוחדת כל-כך…”

“כולם נוהגים כך, וזאת הדרך היחידה לצאת מכאן, מן השיכון הזה…”

נרדמו.

תחילה הדמימו קפיצי המיטה של אבי וכעבור זמן, זמן רב למדי, קפאה באֵלם גם מיטתה של אמי.

אך היא דיברה בקולות-ילל, תוך כדי שנתה.

היא חלמה על רדיפות, חלמה שבאים להפריד בינה לביני, כמו בשנות המלחמה העולמית, בעודני ילד… והיא גם ראתה בעיני-הלילה שלה שאני נהרג בצבא ומזעיקים אותה לזהוֹת את גופתי. עבר התערב בהווה, מלחמה נבללה במלחמה בחלומה הרע של אמי.

היא דיברה תוך כדי שנתה, כמעט עד עלות השחר היא דיברה, בעוד אבי הופך פניו אל הקיר ונחרותיו עולות ויורדות בקצב כמו-אדיש, בקצב ‘הגיוני’.

בבוקר ביקשה שנגיש לה כוס מים וגלולה חזקה נגד המיגרנה המכה את ראשה בכאב. היא נאלצה לחזור על בקשתה פעמים מיספר ובנעימה של תחנונים – עד אשר ירד אבא מעל מיטתו, בהול על היות השעה מאוחרת, כשלגופו פיז’אמת קיץ מיוזעת, מעל לגופיה שלבש במהופך, עם תוית הבד מלפנים (בלא שיאמין בסימני מזלות).

“צריך להתלבש… למהר… אולי היום…” העיר, כשהוא בוחן את זיפי זקנו בראי הקטן שעל אדן החלון, חוכך בדעתו שמא יוכל להימנע מפעולת השיגרה של התגלחת ולהרויח זמן. חום הבוקר כבר החל מתפשט בין הקירות ואבא לבש את בגדיו בחיפזון, בעודו מציץ עצבנית בשעון-הכיס שלו.

“עד הצהריים… נראה…” הפטיר מן הסף, חושש לשאת את עיניו אל אמי.

*

לעת צהרים נראתה דמותו של נער-שליח מבעד לחלון, כשהוא יורד מעל אופניו ליד דירתם של הורי.

זר-פרחים ענקי ועטוף צלופן בתוך כלי נישא על זרועו. נייר הצלופן השקוף היה מסתנוור בשמש, כמו עולה בלהבות-אש. ילדים מכל מחבואי הבתים הגיחו בן-רגע והקיפו את האופניים מכל צד, מצלצלים בפעמון, מסובבים בדוושות ותוחבים אפם אל זר-הפרחים להריחו, והם מנפנפים בידיהם לעבר דירתנו.

ניצבה אמי כנדהמת מול החלון.

מרוב עירבוביה וטישטוש-חושים הגישה לנער-השליח, שהוביל את זר-הפרחים אל דירתנו, שטר בן-חמש לירות, באשר לא מצאה מעות קטנות בהישג-היד.

זר הוורדים העטוף צלופן שרוי היה בתוך כד-חרס זעיר ודמוי-דג.

רק כשעמדה לשלוף את הסיכות מנייר-הצלופן ולהתיר את המעטפה הקטנה המחוברת אל הצרור – הבינה אמי את משמעות משלוח הפרחים.

את הפתק הכתוב בידי אבא קראה בעיניים מצטעפות דמעות-חרדה.

“לסימן טוב, יולאנקה!” – רשם אבא על-גבי הפתק.

בקושי עלה בידה של אמי להניח את הכד דמוי-הדג עם הפרחים על-גבי השולחן, מחמת ההתרגשות שתקפה עליה. נדמה, גבעולי הוורדים מתמלאים קוצים אין-סוף והם שׂורטים אותה בכל אשר היא נוגעת. פרחים אדומים-צהובים-ולבנים, אשר להם עלי-כותרת סגורים עדיין, והם מקושרים בסרט-זהב – ומעלים על הדעת, במשהו, את פרחי-הפסחא שצמחו בבית הכפרי והישן של הורי, בחוץ-לארץ.

עמד הכד עם הוורדים על-גבי לוח-השולחן, ועמדה אמי ליד השולחן, תומכת את גופה בשתי ידיה לבל תיפול.

ידעה – משלוח הפרחים על ידי אבא פירושו קבלת התשלום הראשון מכספי-הפיצויים.

דפיקות לבה גברו והלכו, ניסרו את הזמן – ושי-ההפתעה התנוסס על השולחן, כאילו גזר-דין הוא המתנוסס שם, במסווה של תריסר ורדי-נוי צבעוניים.

*

עת שב אבא הביתה, מצב-רוחו המרוֹמם הכאיב לה לאמי, בדומה למדקרות הפרחים.

הוא ישב אל השולחן, עורך ורושם חשבונות בשולי העיתון הלועזי המונח לפניו, מחשב מחירי דירות ורהיטים, בעוד אמי מגניבה מבטים של פחד אל זר-הפרחים.

ובשעה שניסה אבי דברים אליה, היא טענה שכאב-הראש מפלח את רקותיה. לרגעים היתה שוקעת באדישות גמורה, בוהה אל קירות החדר אשר מולם היו מתנשאים ביוהרה תריסר גבעולי הוורדים הססגוניים. התארכו מאוד הגבעולים לעיניה של אמי, בדומה לזרועות המשתלחות אליה להציק לה.

וכשאבא עמד לצאת שוב את הבית, באין לו מנוח מחמת השמחה, וביקש לההביל נשיקה על מצחה של אמי, היא דחתה אותו מעליה בגסות:

“אתה… לך כל זה לא איכפת… הרי זה דם המתים שלי…”

פני-צער מבשרות רעה היו לאמי, פנים שנחרתו בי מאז ימי ילדותי, עת חשדתי בה לראשונה כי מבקשת היא להזיק לעצמה.

לבדה היתה, גוחנת על הפרחים, משיקה את קצות ציפורניה אל ראשי הוורדים, כמו מצפה שישמיעו קול, יביעו אנחה. וכשדבר לא התרחש – נעצה ציפורניים חדות בוורד מן הוורדים כנעוץ מסמרים בבשר החי, מוללה כליל את גביע-הפרח בין כפות ידיה. קירבה את כפות הידיים אל מול פניה, אך נמנעה מלשאוף את הריח אל קירבה. חיכתה. רצתה לשלוח ידה גם אל שאר גביעי הפרחים, אך הסתפקה בכך שטפחה עליהם בחודי האצבעות, ואולי נרתעה ברגע האחרון מלהשחית את הזר כולו, בהיותה סבורה שדומים הם לפרחי-הפסחא הישנים, ורק את סרט-הזהב, שאגד את הצרור מסביב, השליכה בשאט-נפש אל פינה מפינות החדר. את הכד הסירה מעל השולחן בזהירות, כשהיא קובעת לו מקום בסמוך לפתח-היציאה. ביקשה לנקות היטב את השולחן. נטלה סחבה רטובה ושיפשפה ושיפשפה בה את הרהיט הכבד. אחר-כך הדפה אותו, באימוץ הכוחות, אל הקיר החשוף, כשהיא נושכת את שפתיה מחמת הרעש המכאיב אשר הקימה במו ידיה. המתינה. הציבה כסא ליד השולחן וביקשה להירגע. פנתה הנה ושוב. שלפה מזוודה מתחת למיטתה. מתוך המזוודה העלתה חבילה ועוד חבילה.

צבע האפרורית שריחף בחדר וצבע הקדרות שפיכפך מגופה של אמי, כבר התמזגו לשעת ערב המתגנבת על בהונות.

“פאולי, התקרב אלי,” דיברה, בעוד היא נטועה מול לוח-השולחן, שם צמחו פתע כתריסר צללים מרובעים על הקיר העירום – השתקפותם של התצלומים אותם הציגה אמי על לוח-העץ הנקי.

ושורה של נרות השתלהבה. נר לכל תמונה, נר לכל תמונה – של מתיה שלה. ובאמצע – תמונת סבי וסבתי.

וה’טקס' נמשך ונמשך, בעוד אני משתמט מאמי, עולה על דרגשי ומעמיד פני ישן – מצפה ליום המחרת, למען אצא את הבית.

*

התכוננתי לנטוש את דירת הורי השכם בבוקר, עם תום חופשתי מן הצבא – אלא שחיפשתי אך לשוא אחר המדים, שאמי כה טרחה בגיהוּצם, והם נתגלו לי בתוך המזוודה שתחת מיטתה של אמי, מגולגלים פנימה, כמעט עד לבלתי השאר שריד מסימני הגיהוץ.

תוך שגררתי את המזוודה מתחת למיטה, הציצה בי אמי מבועתת כולה. גלשה מעל מישכבה וניסתה לתלוש מידי את חבילת המדים בסערת הנפש. נאבקה אתי בקצות ציפורניה, בעוד הכפתורים, לרבות תג-היחידה, נמרטים מעל חולצת-החאקי שלי.

היא ייבבה כמו חיה אומללה עת קמים עליה ליטול את גוריה.

“אני לא אתן לך… אני לא אתן לך למות…” הרטיבו הדמעות את קולה, “אנחנו לא באנו לארץ הזאת כדי שאני אאבד אותך… כדי שתיהרג… אחרי כל מה שהיה… אחרי הכל… איש לא יוכל לדרוש זאת ממני…” השליכה עצמה על הריצפה, כורכת זרועותיה סביב רגלי לבל אוכל לנוע, כמו מבקשת לגונן עלי במו גופה, כאילו המשחית אורב לי מעבר לדלת, והוא בוא-יבוא אל ביתנו לבטח, רכוב על כסף-הפיצויים.

ואף-על-פי-כן יצאתי את הבית וברוגזה, בלא להיפרד מאמי, כשהיא שרויה בחרדת-תמיד לגורלי, וחולמת על-אודותי חלומות-בלהה, בעוד אני בריא ושלם.

אולם, זה היה קרוב, קרוב מאוד למועד מותו של אבא. – – -–

לבוש בגדים שכבתי על הדרגש, מעיק על זרוע שמאלי. פשׂתה בי קהות, כמעט עד בלי יכולת להניע את הזרוע. משקופי החלונות כבר החלו להבהב באור דליל.

על התריסים רישרשו גרגרי חול קשים.

מתוך הדומיה שהייתי כמו צף באמצעיתה, שלחתי יד אל מכשיר-הרדיו של אמי, בתקווה סמויה לאכלס את הדירה בייצורי-צלילים הנושמים חיוּת.

אולם, הקולות שפרצו ראשונים אל הדירה, צעדו כמו חיילים בסך, מאי-שם, מוואקום-העולם, נושאים כלי-נשקם הדרוכים, והם מופתעים בעצמם על היקלעם לבית זה, שלא ידעו על היותו קיים. וכשסובבתי את המחט בבהלה מחמת רעש-הפתע, אמנם קלטתי מנגינה שקטה ומרוחקת מאוד, כעין לחן של שיר-ערש עמום, המלוּוה צילצולי פעמונים, מתחנה בלתי מזוהה, – עד אשר המקלט החל לחרוק. בא אל אפי ריח של לחות לא-נעימה למדי וכן פיכפוך קולות.

עלה בדעתי, כי אפשר ועומד מישהו מעבר לקיר ומאזין לתנועותי, מעביר את אוזנו חרש-חרש לאורך הקיר של הפרוזדור – כי הרישרוש היה איטי מאוד, מתחיל ונפסק, עד כי הזכיר ניסיון להגניב איזה חפץ אל החדר מתחת לדלת.

כבשתי את נשימתי. וכשהפחד הירפה ממני במקצת את אחיזתו ושוב יכולתי לחשוב באורח גיוני, קראתי: “אמא, זו אַת?”

מענה לא בא, וגם פיכוי הקולות כמו נקטע לפני הסַף.

ואכן, היה זה חסר טעם להניח כי אמי, אפילו תחליט לשוב לביתה באישון הלילה או לפנות-שחר – תהסס להיכנס אל הדירה ותארוב לי מן החוץ.

אם כן, לא נותר לי אלא לשער כי השכנה הלילית היא שנמנעה קודם לכן מלהגיף את הדלת כראוי, וכעת החליטה לחזור על עקביה, והיא מתגנבת חזרה, מתוך הנחה שאני קמתי ויצאתי לדרכי, ואולי נרדמתי; על-כן תוכל היא לעשות בחפציה של אמי כאוות-נפשה. קרבתי אל הדלת בהולם-הלב, בכעין פחד-ילדות המתעורר בסתר, ואני נכון לגרש שכנה זו המשחרת לטרף בתוך הדירה, לגרשה בחרפות ובגידופים, כשאני מחזיק את מפתח ה’יל' המשונן של אמי בין אצבעותי בעוז-רוח, כמי שמחזיק בסגולה בדוקה, או באקדח-צעצועים, ומבקש להשלות עצמו כי אמנם יגנו עליו. ואכן, מגע המתכת היה בו כדי להרגיעני קמעה, אלא שברגע בו נגעתי בכפתור-המנעול, נשמט המפתח מידי ונפל. ובעת הרימי אותו – רטוב היה, כשם שרטובות היו גם סוליות נעלי. עמדתי תוהה. קולות אנוש לא שמעתי, אבל שמעתי את שיקשוק הברז.

ובעומדי שוב בפרוזדור אפוף-האפילה, ראיתי שלולית רבה של מים מתרחבת-מתנפחת כמן תמנון-מעמקים, השולח זרועות לכל עבר, ומסתבך בכרעי הרהיטים כמו בסבך של צמחיה תת-מימית.

המים קלחו-וקלחו בכיחכוח צרוד של ברז מקולקל.

אצתי לסגור את הברז, שפתחתי בעת הגיעי אל דירת אמי, בבקשי לרחוץ את פני מן התנומה התפלה ומן המועקה, שהיו מנת-חלקי בנסיעתי לכאן.

הצינור, שאכול-חלודה היה, הפסיק את קילוחו אך בקושי. אולם מי-השיטפון כבר נהרו בלא מעצור גם לחדר-השינה של הורתי, הטביעו את גדילי השטיח שליד מיטתה ונגעו בכלי-לבן אחדים, שכפי הנראה לא הקפדתי לאוספם לאחר צאת השכנה, אשר הטילה עירבוביה בארון-הבגדים הכבד; השלולית גם הרטיבה את התצלומים הפזורים בערב-רב מסביב לשולחן, לרבות התצלום של אבא ז"ל, של סבי וסבתי ההרוגים ושל הבית הישן בחוץ-לארץ אותו זכרתי במעומם למדי.

דעתי מסוכסכת היתה עלי מחמת ההיזק הפתאומי שגרמתי במו ידי, כתוצאה מחוסר-זהירות, ולא ידעתי כיצד עלי לפעול. נשאתי עיני חליפות אל רהיטי החדר ואל דלת האמבטיה המבהיקה. אכן, סגרתי את הברז המקולקל – ואף-על-פי-כן שמעתי קולות מסביב, שמעתי את הדלת כמו חורקת או מיטלטלת; אפשר, מכים היו עליה באגרופים רפים.

ואמנם, ראיתי היטב ילד קטן, בתוך נוף של זיכרון רחוק, מלפני שנים הרבה, כורע למול הדלת ומכה ומכה,

והאגרופים – אגרופי שלי;

“פתחי! פתחי!” צעק הילד.

הידיים כאבו כל-כך. זה חצי שעה ומעלה, ואולי מזה שעה ומעלה – התקשה לדעת את הזמן – היכו אגרופיו הקטנים על הדלת הלבנה.

עת שפף-כרע על ברכיו לראשונה ליד הדלת הנעולה, עוד יכול היה להבחין בפרחי-הפסחא המקישים בחוץ על שימשת החלון ומוזגים את מי-הגשם לתוך הסדקים שבקיר. זלגו המים בחד-גוניות והטיפות נפרשו ונסגרו כמו וילונות זעירים-עצובים, בהסתירן את ניע האילנות שבגן.

ועכשיו קלטו אוזניו את טיקטוק המים בלבד, בלא יכולת לראות דבר, ואת נקישות השיח על הזכוכית, כשהוא רואה רק את לובן הדלת, איזה לובן אטום של דלת המזדקפת לפניו על שתיים, כמו ענק הדואג רק לעצמו.

“פתחי! פתחי!” חזר וצעק, והבכי כמו ליכלוך נמרח על פניו ונאחז גם באצבעותיו, בדומה לדבק-הנייר ששיחק בו כל אחר-הצהריים, בטרם הסתגרה אמו בין ארבעת הקירות של חדר-האמבטיה.

המסמרים בעלי הראשים המעוקמים, שתקע במו ידיו בדלת זו, לשם מישחק, חמדו את הבשר הרך ועם כל הטחת אגרוף הם שרטו בו. וגם חוטי-התפירה המקושרים אל ראשי המסמרים השחורים, גם הם התלכלכו, משל ביקש הילד להשחיל עליהם שתיים-שלוש טיפות דם; לולא הכאב הן יכלו אפילו למצוא חן בעיניו, כפי שהתנדנדו-הזדחלו לאורך חוט מן החוטים.

– צריך לרחוץ את מקום השריטה, – חשב, וגם אמר בלבו כי תהא לו כעת תואנה מספקת כדי לאלץ את האם לפתוח את דלתו של חדר-האמבטיה.

“יש לי פצע… פצע!..” צעק נואשות, כאילו הדם זב מתוך פיו ולא מתוך מישטח העור העליון של אגרופיו.

אולם, בחדר-האמבטיה חילחל רק שקט קר, המתוח לאורך אריחי החרסינה, ואולי מגבת רטובה היא שנתרשרשה.

בחוץ ירד גשם של סוף העונה. פרחי-הפסחא הצמידו אל שימשת החלון עיניים מלוכסנות של צמח אשר נהפך עליו לבו לרעה.

–אני יכול לרחוץ את הפצע בחוץ – חשב ביודעו היטב שלא יקום ולא יטוש את המקום, כאן, לפני הדלת המלבינה כמו איזה אסון.

וכעת כאבו לו גם הברכיים מרוב כריעה על הריצפה ספוגת הצינה.

ניסה לקחת את כרית-השינה שלו ולהניחה מתחת לברכיים, אך כפתור ניתק מעל הציפית והנוצות החלו להידחק החוצה מבטן הכרית, והחלו להתעופף באויר האפלולי, כמו נוצות של תרנגולת מאחורי הבית, בחצר, בעת שחיטה.

הוא הקשיב אל החוץ. דימה לשמוע קולות מוכּרים. אך מאז שיחת-הלחשים לפנות-שחר בין אביו ואמו – כמו לא באו קולות אנוש אל אוזניו. וגם בעת ארוחת הצהריים, כשזו הוגשה לו בידי האם… היא לא פצתה את פיה, ובמקום זאת הביטה בו בעיניים של בכי.

“רק שלא תבכה,” אמרה לו לבסוף, בהיותה סבורה שלא שמע את שיחת- הלחשים לפנות-שחר.

“אותם כבר לקחו… אני יודעת,” הגתה לתוך האפילה, “ואני יודעת שלא נתראה עוד בחיים…” דיברה לפנות-שחר.

“אנחנו מוכרחים להיות חזקים,” אמר האב ממעמקים, “הוריך מתגוררים היו הרחק מכאן, וזה שונה…”

“כולנו יחד… אני מעדיפה שנמות כולנו יחד… כשאנחנו בתוך הבית עדיין… לפני בוא אנשי הס.ס…” נשמה “כי אני יודעת – זה לא יפסח גם עלינו…”

אחר-כך נאנחו קפיצי המטה ונאנחו שני בני-אדם.

היא קוננה על המשפחה כולה, כאילו איננה עוד.

האב ירד מעל המיטה. התהלך אנה ואנה בין הרהיטים, שעוד עמדו על מקומם כאזרחים ממושמעים, בציפיה לגזר הגורל. הוא התהלך בין חפצי הלבוש, שכבר הושיטו זרועות מתוך הארונות המהבהבים באור השחר, כנכונים לנדידה אל הלא-נודע, אל הכיליון.

ופתאום היתה המיה גדולה, כמו גשם של סוף העונה אשר ניתך על הגגות, והתערב בצילצול של פעמון מגדל-הכנסיה המחשיך.

האם פרצה ביבבה:

“אני לא אחיה עוד,” וכל כולה התמוללה בגשם שניעור בירכתי הגן, טיפס בין סדקי הקירות בהצמידו כפות-של-מים אל שריגי הקיסוס המחזיק את הבית כמערכת ורידים ירוקה, והוא פרץ אל החלונות בהמיה, בתפיפה, באבל שטרם החל.

עד לשעות הצהריים היתה שרויה בתוך עשייה של עירנות-יתר, כשהיא גם טורחת להכין מאכלים ממאכלים שונים, ורק העיניים נושרות לה כל העת מעל הפנים, כמו דמעות גדולות-כחולות, ורק השפתים מהגות:

“אל תבכה… פאולי, ילד שלי…”

ואחר-הצהריים נעלמה לה. היא נעלמה מגן הבית, נעלמה מן המטבח, נעלמה מחדר-האורחים והשינה, ולבסוף נעלמה גם מחדר-הילדים, כשהיא כולאת את עצמה מאחורי הלובן האטום של הדלת, בין ארבעת הקירות אשר רצים בהם צינורות-המתכת בהובילם את המים מתוך האדמה ולתוך האדמה.

“פתחי! פתחי!” צעק הילד ואגרופיו הלאים חולפים על חלקת הדלת כמו על מצבה.

דבר-מה זע מאחורי לוח-העץ האדיש, כמו חריקה דקה של פתיחת תיבת-התרופות או צלילים של זכוכית, ואולי שניהם גם יחד.

ועכשיו די היה לו לילד כי יעצום את עיניו למען יראה את שפע צנצנות-התרופות, כשהן מוזגות זו לתוך זו להבות צבעוניות, בדומה ללהקה של עושי-להטים או מכבי-אש – בתוך תיבת-התרופות של חדר האמבטיה, בעוד שבירכתי מיבצר-העץ, הנושא עליו ציור של נחש-עקלתון והמאוכלס חיילי זכוכית – נחבא האחד, הוא הבוגד, זה המסתיר תחת גלימת עטיפתו איזו תוית בעלת סימן של גולגולת; ובעוד צועדים הבקבוקונים בסך בזמרם לפי הקצב: יוד-יוד-יוד-יוד-יודופורם, הבוגד הקטן מלחש לו: “מוות-מוות!” בהצפינו את הרעל בבטן-הזכוכית שלו, מתחת למעיל-נייר ירוק וחתום היטב.

כעת… כעת היא פותחת את הברז ושותה מן הרעל – חלפה בו מחשבת-האימה והתנפל על הדלת הלבנה כהתנפל על ספינקס לבן. הוא בעט בכל אבריו בחומת-האלם. נפרם שרוך בנעליו, רגליו הסתבכו בו והוא מעד בכל כובד גופו אל לוח-העץ החלק. נגחה בו הידית בגסות של יד נוכרית המשתלחת אל בית-שחיו, והדלת התיללה והתרופפה כדי רוחב של חוט-השערה. אבל לא ניתן לראות דבר, לבד מקרן-אור דק-דקה ואפס-קצהו של בגד המוטל על שטיח-הגומי של חדר-האמבטיה.

הילד דימה לחוש איזה ריח חונק המרחף מבעד לסדק, מבעד לחור-המנעול החסום במפתח, אך לא מן הנמנע כי פרץ הריח מבעד לשימשת החלון, מתוך גביעי שיח-הפסחא, שחדלו למזוג את טיפות הגשם המשחירות, בתוך השקט המתמתח מסוף הבית ועד סופו.

והנה, חדל הילד מכל תנועה, צנח תחתיו ליד הדלת, משיל אֵבר אחר אֵבר על הריצפה, כמו גמדי השלג של הגן, לעת זרום פלגי הפשרה עכורים בין עונה לעונה.

בטוח היה שאמו מוטלת בפנים, בתוך חדר-האמבטיה הלבן, ללא רוח-חיים.

וכבר לא היה איכפת לו הדבר.

רק ישב שקוע בתוך עצמו, רואה כיצד זוחלים שרוכי-הנעליים מרגל אל רגל בזוקפם ראשים קשים כלטאות רזות וחומות. לרגע אפילו ניסה לפרוט עליהם או לתחוב את הקצוות הכהים לתוך נקבי הנעליים – כשנזכר בזבובים. הוא היטה אוזניו – והפעם לא לעבר הדלת שמאחוריה גבה אל-על הר של ריקנות, כי אם לזימזום רפה של כמה בעלי-כנפיים דביקי רגליים על הוילון הקטן, על הקיר שמנגד. הוא נזכר בחוטי-התפירה הצבעוניים, שטיפות הדם זה כבר התייבשו עליהם, ובראשי המסמרים התקועים בדלתו של חדר-האמבטיה. פשט ידו אל האויר בכפיפת האצבעות כלשם ציִד. הזבובים כמו היטו אוזניים שחורות אל שריקה בלתי נשמעת של הילד ועפו מעל הוילון ספוג-הלחות לתוך כף-היד הנסגרת לפתע. האיוושה היתה כה עמומה, שהילד בהרימו את האגרוף הקמוץ לצד אוזנו, דימה כי לכד את האויר. או-אז ריפה את הידוק האצבעות הכפופות, עד אשר גרגרים-של-דיגדוג החלו להסתחרר בקול זמזמני בתוך המלכודת של כף-היד הקמוצה. אכן, פירפרו הזבובים בתוך הכף, אך בלא רצון להכאיב, וגם כשפתח הילד בזהירות את ידו, הם כמו עשו את רצונו שלו ושהו-תמהו – ממתינים כי יקשור את רגליהם אל חוטי-התפירה השחורים והלבנים והם יעופו ויעופו כמו סוסי-פוני הדוהרים על פני הגגות, במושכם אחריהם את חוטי-התפירה כמשוך ריתמה ארוכה-ארוכה: מי לנוכח שיח-הפסחא האורב בחשכת הגן, מאחורי החלון הרטוב מגשם, ומי לנוכח התקרה הקמורה כמו שמים מלאכותיים, הרחק מן הדלת המבהיקה של חדר-האמבטיה.

והילד ישב עדיין על הארץ, מחזיק בין אצבעותיו את המושכות של שניים-שלושה-ארבעה בעלי כנפיים מרחיקי-עוף, והוא אפילו פער את פיו מרוב התמכרות. עייף היה, כי בשעה זו כבר צריך היה לעלות על משכבו לשם שינה. אבל גופו אטום היה כעת בדומה לדלת שלפניה השתופף מזה שעתיים-שלוש, ואולי יותר ואולי פחות, ולא הרגיש כשאמו נכנסה לחדר מבעד לדלת צדדית, וגם כשהרגיש כמו לא הרגיש.

וכשהתיישבה האֵם בסמוך לילד ולחשה: “פאולי! פאולי!” הוא הרתיע את גופו הרחק ממנה, כי דימה לחוש בהבל-פיה את ריח הרעל של הבקבוקון הירוק, זה הנושא על בטנו את תוית הגולגולת, שם, בירכתי התיבה שעל קיר האמבטיה.

היא ניסתה לקחת את ידו המזמזמת מחמת הזבובים, אולם היד הרכה עפה מן האֵם והלאה. היא ניסתה לקחת את כל גופו הקטן של הילד, אולם הרתיע הילד בזרוּת ורחק ממנה.

“אתה ילד רשע,” – מילמלה האֵם ועיניה ניגרו על פניה הסגופות.

הגשם התחדש בחוץ, גשם שמחמת השעה המאוחרת לא ניתן לדעת את צבעו. – – –

לא ידעתי כיצד עלי לנהוג, מה עלי לעשות. כאילו איבדתי נוזלים הרבה. עמדתי, ואולי ישבתי תחתי, אי-שם בחדר, כאילו זקוק אני להתאוששות. תוך קהוּת גמורה נעצתי עיני במשושות המים המפלסות דרכן קדימה-קדימה, על-פי חריצי המרצפות, והמאיימות להציף הכל.

דומה, מתוכי זורמים המים.

בלי-דעת נטלתי את השטיח הקטן והחילותי לנגב בו את השלולית ארוכת-הרגליים, שכבר ציפתה את רצפת חדר-השינה בשיכבה דקה של ברק כהה, בה התנצנצו קרני-אור שבורות ותועות באיזה גוון זרחני – והחדר נראה לרגע כמכוסה שיכבת קרח עוין, עם קירות של שלג מסביב.

הפשלתי את שולי מכנסי ועמדתי יחף באמצע החדר, כשסחבת השטיח מטפטפת כעין תמיסה של בוץ דביק על בגדי; הסחבה היתה מכבידה והולכת בשל המים הספוגים בה, בהיותה עמוסה על אמות-ידי כמו גוף אנושי קטן וחסר-חיים. גחנתי וניגבתי את החדר כולו, ניקיתי וניקיתי בלי שים לב לזמן, עד כי עלה אור-השמש וקבע צורות סופיות לכל, לכסא, לשולחן ולמיטתה של אמי.

כבר היה בוקר.

כבר היה בוקר כשנכנסה אמי מבעד לדלת הפרוזדור, היא הופיעה כה חרישית עד כי רישרוש השמלה השחורה שלגופה עלול היה להישמע, אף הוא, כטיפטוף המים.

לא ניכר בה תימהון למראה הימצאותי בדירה ואף לא שמחה; היא חלפה לידי כאילו איני אלא תצלום באוצר תצלומיה מעולמה האבוד.

היא ניגשה אל החלון, אך לא כדי להסיט את הוילון האפל התלוי עליו ולפותחו. נהפוך הוא – נקב זעיר שבוילון הכהה משך אל החדר פיסת-שמש של יום חדש; והנה ביקשה אמי להסתיר נקב-אור זה על-ידי ציפוף הקפלים של הבד. אולם, התעקש הוילון וסדק-הבהירות אך התרחב.

אמי משכה בחוטים ומשכה בהם.

אגרופה הצהבהב קיפץ על אדן החלון כמו קיכלי רטוב, אשר שכח כי אי-פעם ידע גם לשרוק ולזמר, ונדמה לא נותר לו אלא לפרפר בכנפיו, על מנת להימלט ממועקת עצמו, תוך מנוסת-תמיד.

קמתי בכדי לסייע בידי אמי בתיקון הוילון העבה, אלא שעקב משיכות-יתר בחוטים – נפל הוילון כולו, וסנוורי הבתים המלבינים וחדי-הזויות של השיכון, שמאחוריהם התרוממה השמש כמתוך ערימה של גרוטאות-מתכת – התנפלו אל הדירה הנדהמת.

“מה אתה עושה?!” צעקה עלי אמי בחרדה.

במקלעת שערה נאחז בוהק כסוף, קר ועוין, ושמלתה השחורה ושכוחת –האופנה – ריחשה מאוד.

השיבותי את הוילון אל מקומו במאמצים רבים ובבהלה.

ניעורה בה הכנעת-פתע, ואולי תשישות היא שתקפה על אמי, שכן התיישבה בפאת המיטה וגם נשענה לאחור. עמדתי מולה בהבעת התנצלות וכצופה למוצא פיה. בהיתי אל רגליה משורגות הוורידים, התלויות מן המיטה והלאה, בדומה לרגליים של בובת-צעצועים גדולה, אשר חוטי-התפירה השחוקים החלו להזדקר מתוכה ובולטים אל האויר.

קיויתי מאוד שאמי תאמר לי דבר, רציתי שתָפר את השקט.

לבסוף שאלתי בהיסוס:

“אבל אַת לא חולה?”

היא נשמה בכל ישותה, בעודה משתרעת לאורך המיטה המותאמת להפליא למידות גופה.

ניענעה בראשה לאות שלילה.

“כי השכנה סיפרה משהו… אני קודם לא ידעתי כלום…” התגוננתי תוך גימגום ובלא שאידרש לעשות כן.

שתקה. נעצה עיניה בחיק שמלתה – דומה, עיניה מבחינות רק בה עצמה, בכהוּתה שלה.

ופתאום הרימה ראשה ואמרה:

“כל-כך מר לי בפה,” היא אמרה זאת כשואפת רוח. ובטרם יעלה בידי להציע כי אביא לה כוס מים מן המטבח, פתחה את ארנקה הקטן, העשוי עור-תחש דהוי, ושלפה מתוכו שפופרת-זכוכית דקה. זיק של אור אקראי נתקל באבזם-המתכת וטרד מאוד את עיניה.

חלצה את הפקק מן השפופרת והושיטה לעברי איזו טבלית צהובה. אחר נטה גם לה עצמה.

חיכיתי, שלא מרצוני, עד כי תניח אמי את הטבלית בפיה, ורק לאחר מכן החילותי למצוץ גם אני את הסוכריה, כשאני נתקף איזו מחשבת-פתע, כשאני מתייסר בשל מחשבה-לא-מחשבה כי אמי… כאילו אני חשבתי ולוּ להרף-עין שאמִי רוצה שוב להגיש לי… כאילו אני חשבתי בקשר לטבלית… ואפילו הרתעתי את עצמי מאמי והלאה והרכנתי את גופי כאילו אני צריך ליישר את גדילי השטיח הרטובים… ואני נתקפתי פחד על שמסוגל אני לחשוב כך… לחשוב שאמי כאילו מסוגלת להעלות בדעתה איזה מעשה רע בקשר אלי…

“אתה כל-כך מזניח אותי,” נשמה אמי את המלים, “ודווקא בימים אלה, הקשים בלאו-הכי… ואני רציתי כל-כך לראות אותך…”

כבשתי עיני בשטיח הרטוב ורק שאלתי:

“ואיפה היית?”

מוּסבוֹת היו פניה אל החלון, בעוד משתקפת בהן פליאה, ואפילו נקב-האור שבוילון לא הפריע לה כעת.

“הרי אני מתכוננת לנסיעה,” פלטה בהגבהת הקול, ונעימה של עליצות משונה ופתאומית נשמעת בו; אפשר, שמחה היא על שבכוחה להתמיה אותי.

ואמנם הסתכלתי עליה בתדהמה:

“נוסעת? לאן?”

העליצות שבּה הפכה לרטט עצבני, אך ייתכן שניסתה להשמיע שיעול.

“חלמתי שאני מוכרחה כעת להימצא איתם… כן… עם יקירי… זה חשוב ביותר… לבקש מחילה… להשתטח על הקבר שלהם… כלומר, על הקבר שאיננו…” היא נקבה בשמו של מחנה-מוות מימי המלחמה העולמית. רצתה לומר דבר נוסף, אך קטעה והסבה את דיבורה לנושא אחר:

“רציתי לראות אותך לפני הנסיעה… כי כבר סדרתי כמעט הכל… אבל כל-כך התגעגעתי עליך…”

היא השמיעה את דבריה האחרונים בכעין ביישנות, בפולטה בועות של מלים.

חשתי כיצד פושטת בי תערובת של רוגזה והתרגשות, אך מקץ רגע השתיירה בי רק ריגשה חריפה, וכדי להסתירה החילותי לצלצל במפתחות שבכיסי, אך הפסקתי את פעולת הרעש בחושבי כי הקולות החדים עלולים לפגוע בה.

אולם, היא לא הגיבה. ידעה אל-נכון מדוע מקרקש אני במפתחות. היא אפילו נשאה אלי את עיניה ועיפעפה ועיפעפה:

“טוב, זה עלול לקחת כמה זמן… אולי חודש… חודשיים… ואולי יותר… עד שאסע…”

בעיגול השמש שעל הוילון החל לטייל זבוב, הנה ושוב, הנה ושוב. צבע הוילון עימם ואף ריכך את סנוורי הבוקר הפורצים פנימה מבעד לנקב הזעיר, קרניים הפולשות אל החדר שתוכו כמו רוּחַץ מחדש במשך הלילה. אפשר, זר נראה החדר בעיני הזבוב והוא ביקש לחרוג בכל מאודו אל מחוץ לחלון. נחבט ונפל עלי.

זזתי כדי להבריח את בעל-הכנפיים.

“אתה כבר הולך?” נחרדה אמי.

ישבתי על המיטה, עוצר בעד כל תנועה של גופי ורואה כיצד זוחלת נקודה שחורה, זוחלת ומטפסת על בגדי, על לובן חולצתי, לאורך מכנסי, ושוהה קמעה על שרוכי הנעליים שלי; אחר-כך היא נשמטת ונשמטת אל מתחת לשטיח או המיטה.

“לא, אינני הולך,” אמרתי “יש לי זמן, בלי הגבלה…”

בחרטומי נעלי דיבללתי את קצה השטיח.

“אני יכול כעת להישאר כאן כמה שאַת רוצה…” אמרתי “ובלבד שתוותרי על הרעיון המשונה הזה של הנסיעה.”

“אתה ודאי רעב,” ענתה לי אמי.

היתה שתיקה.

“אם תרצי, אעזור לך לערוך קניות,” אמרתי לה, “נקנה גם נרות-נשמה.”

היא ירדה מעל המיטה, התכוונה לנוע לעבר המטבח אבל נעצרה והביטה בי, זו הפעם הראשונה שהביטה בי הבטה של ממש:

“הברז מקולקל… צריך יהיה לתקן אותו…” העירה והתכופפה כדי לשלוף איזו מזוודה שמתחת למיטה.

סבור הייתי שהיא תנזוף בי על שהרטיבות השחיתה באשמתי את תחתית מזוודת-הנסיעות שלה ופגעה אף בתצלומים, אולם היא לא ביקשה לגעור בי הפעם.

תחת זאת פתחה את מזוודתה השחוקה ונטלה מתוכה מעיל-בית ישן, עם סימני כיסים שהוסרו ממנו לשם תיקון המרפקים, והגישה לי אותו בהיסוס.

לבשתי את המעיל, ללא התנגדות לבשתי אותו.

את שאר החפצים והמזכרות למיניהם שנדחקו אל הריצפה, ליקטה בפיזור-הדעת, כשחציים לערך נותר בחוץ, באין לו מקום-איכסון בתוך המזוודה. תקפה עלי הרגשה כאילו דרכים אשר אסופות ומקופלות היו עד כה בתוך המזוודה של אמי – מזנקות לתוך הדירה למול עיני, והן מסרבות לשוב אל מחבואן,

קוראות לי. – – –

 

ב. הקו הזרחני    🔗

עץ, בית, עץ,

וצלע-ההר המלבינה מבעד לחלון, בתזוזה איטית. דמות-אדם הנושאת שק על כתפיה מטפסת ביגע על-פני משעול מרובץ-שלג. עיתים היא מקדימה את הרכבת המזדחלת, ועיתים הרכבת היא המקדימה את הדמות החורפית השחוחה. עוד רואים שמש-כסף של שעת בין-הערביים המנמיכה-עוף מאחורי הגגות המשולשים של כפר הררי, התלוי בין שמים וארץ.

הזגוגית של חלון הרכבת אוגרת שיכבת אטימות על שיכבת אטימות, ומנצנצים בה פתיתי פרח-הכפור, עד הינתק צמרות היער מן האדמה.

המביט בחלון הקפוא כבר רואה את בבוּאת עצמו בלבד, מתגלגלת קדימה ומתגלגלת אחורה, כשהתחושות לבדן משמשות לו כמצפן.

בתוך תא הרכבת נדלק האור החשמלי, וכמו נשפך מקיר אל קיר על-פי נענועי הקרון.

אני זוקף את צוארוני וניצב בסמוך לדלת הפונה אל המסדרון, ממתין להופעת הכרטיסן. אינני רואה דבר.

הדלתות משקשקות במסגרותיהן, אם מחמת טילטול המסע, ואם מחמת רוח-פרצים השועטת במסדרון הכחלחל. כנראה פתחו את דלת-השירותים ומשם מגיחה הסופה פנימה.

ושריקה. נוסעים או ממתינים?

האמנם יצאתי לדרך?

משתרעת אמי לאורך המושב רחב-הידיים, מכורבלת בתערובת של בגדי חורף וקיץ, ורק העיניים מציצות אל החוץ.

אכן, עוד היו קרני שמש חמות עם ראשית המסע, קודם שבועיים-שלושה, לאחר שנכנעתי לדרישתה הפסקנית של אמי להתלוות אליה. ליתר דיוק – להכרזתה כי יוצאת היא לדרך, עימי או בלעדי, ואם בלעדי – הלא ייתכן גם ייתכן שלא עוד אראה אותה בחיים; שהרי כל מקרה הנסיעה כולו השתלשל מפרשת-הפיצויים אשר גררה בעקבותיה, לפי אמונתה של אמי, את דבר מותו של אבא. הנה-כי-כן חייבת היא לקום לדרך – כך טענה – ולהיטלטל עד למקום הקבורה של סבי וסבתי, כלומר עד למחנה הגרמני בו הם נרצחו בתוך קבוצה של יהודים מגורשים. חייבת היא להשתטח שם על קבר-האחים ולבקש מחילה, למען תיעצר הרעה ולא תפיל עוד קורבנות נוספים במשפחתנו, כפי אמונתה העיוורת.

אני עצמי אף-כי נראה לי הכל כמעשה-הבלים, חרדתי לבריאותה הנפשית של אמי והצטרפתי אליה.

נדמה, כך אירע.

וכעת – הקטר נשף ונשם עמוקות והקרון הרעיד, והמזוודה המועמדת על הריצפה גלשה קמעה כנרתעת מן היציאה, החליקה מצד הדלת לצד החלון.

הרכבת, כמו בלב מסלול פתוח – נעצרה. פחסתי חוטמי אל השימשה מרופדת-החורף ומבעד לפסי-הבהירות שהצלחתי ליצור, ראיתי רק צל של הר, גזעי עצים ערומים בשוּרה ואיזו חוֹמה הגוררת את כובד גופה אל הגובה. ואולי היתה זו חומת-ערפל בלבד. כל שלט אשר יכריז על שם התחנה – לא היה בנמצא, והרכבת עצרה בטילטול, עד כי הקישו פני בשימשה והמשקפיים נשרו מעל אפי. הם התגלגלו ממני והלאה, מחליקים לאורך המסדרון, על-פני שטיח-השעוונית החלקלק. פני הרגישו עצמם חשופים ומופקרים כליל באין עליהם המשקפיים. רציתי להיאחז בדבר-מה ושלחתי ידי אל האויר. כמעט ירדתי על ארבע, כשאני מחפש אחר מכשיר-הראייה שלי.

“מדוע אינך יורד, אדוני, מן הקרון?” שמעתי מעלי את קולו של הכרטיסן, שלא נגלה לפני כמעט מאז ראשית המסע ברכבת, והוא אוחז כעת בכתפי כדי להרימני ומחזיק את משקפי בידו. מעל מיצחת כובע-השרד שלו נטפו עלי טיפות שלג נמס. חשבתי שהוא מעשן, כי בפותחו את פיו התאבכו סלילי כחול-אפור באויר וחצצו בינינו, אלא שהיתה זו צינת החוץ אשר פיעפעה מתוך גופו של איש-הרכבות הבהיר, ובקורעו לרווחה את דלת הקרון, ראיתי שאמי כבר יושבת לצד פסי-הברזל המהבהבים בכפור הערב, יושבת על-גבי המזוודה הכבדה ומצפה לי. תמוה היה בעיני כיצד זה עלה בידה לגרור ולהוריד את המזוודה כבדת-המשקל במדרגות הקרון, אך מן הסתם הכרטיסן הוא שטרח לסייע לה כמחווה של אדיבות, בעוד אני מחפש אחר משקפי שנפלו ממני. אכן, מזלי הוא שלא התנפצו העדשות – חשבתי.

אמי ישבה על המזוודה בסמוך לפסי-הרכבת ומיששה את רגליה.

“נפצעת?” שאלתי תוך נקיפת מצפּוּן על שלא תמכתי בה ברדתה במדרגות הקרון הקפואות, כי הרי לשם כך התלויתי אליה, כלומר – כדי לסייע בידה במצבים קשים, ולא משום עניין יתר ביישוב-אבדון זה.

אולם, לא יכולתי לשמוע את תשובתה, באשר הקטר שרק ורעם ובשיקשוק גלגלים אדיר הונף קדימה בצלע ההר, קירטע גבוה יותר, גבוה יותר, עד היעלמו בואקום שמאחורי הפסגות.

נותרנו לבדנו – אמי הממששת במסכנות את רגליה, בלא שתיאוֹת להגיד לי את אשר אירע לה, ואני הבולש בעיני את השטח למען תתגלה לפני איזו נפש חיה, והיא תדריכני כיצד להגיע אל שער המחנה.

אמי נאנקה. היא לחצה בחוזקה על זרוע-שמאלה, ואנחותיה גברו והלכו.

“הלו! הלו!” נתתי קולי בצעקה, אלא במקום קול אנוש או מענה הד – חצתה אלומת-אור את פאת השמים, בדומה לתאורת פרוז’קטור, ונחה להרף-עין על גדר-האבנים הענקית, שדימיתי להבחין בה מבעד לחלון הקרון הנאטם בשלג. וגם כשכּבה בוהק הזרקור, הוסיף האור לבקוע מנדבכי החומה המזדקפת בצלע ההר, כמו שיירה של גברים ונשים התומכים איש את רעהו לבל יקרסו תחתם. האור הגיה מן האבנים כאילו ספוגות הן בחומר זרחני.

“הכאב הזה… הכאב… פה…” הגתה אמי באימה, נתונה רק לעצמה ולחשכת המקום.

קול חריקה בא באוזני, או נכון יותר – קול של צילצול. קיויתי – אולי מכונית, או עגלת-שלג רתומה לסוסים היא המגיעה, ולו באיחור, כדי להקביל פניהם של נוסעי רכבת הערב. אולם, שני מטילי-ברזל הם אשר הקישו אהדדי, תלויים בפיתחה של סככת-עץ קרובה. וטוב שקלטתי את הקשתם, הואיל וכעת יכולתי להבחין בשלט, עליו מצוייר היה חץ, שהוֹרה את הכיוון לבית-הנתיבות הרשמי.

אחזתי את אמי בימיני ואת המזוודה בשמאלי. החילותי לגרור את שתיהן גם יחד על-פי מגמת חץ-הדרך.

“אינני יכולה…” התייפחה אמי וגופה נמשך כלפי ערימת השלג, כשהיא מפילה אותי ארצה.

גררתי אותה עד הסככה בלבד, שהיתה משמשת, כנראה, בזמן מן הזמנים, כסככת פריקה למטענים.

את המזוודה הנחתי על רצפת-אבנים סדוקה מחמת הכפור, והושבתי את אמי עליה.

“אזעיק עזרה,” אמרתי “ארוץ עד בית-הנתיבות ואזעיק בני-אדם לעזרה”.

קשרתי היטב את מטפחת-הצמר על ראשה של אמי בהקפידי לכרוך אותה על אוזניה, ורכסתי את מעיל-העור הכהה שלגופה. נשקתי לה, אבל חשתי רק את טעם החורף הקטלני. היא לא הגיבה. אפשר, גם לא ראתה אותי, שכן נעוצות היו עיניה בגדר-הענקים הזרחנית, שהתמשכה לאורך ההר כולו, ועדיין היבהבה בזוהר ירוק-ורחוק, שהפציע כאילו מתוך האדמה.

ואני רצתי, בלי להביט אחור, בלי לאבד רגע קל על מעשה-חינם.

וגם עת שמעתי את קול מטילי-הברזל המסתחררים מאחורי, מחמת הסופה שהסתבכה בהם בפתח הסככה – המשכתי במרוצתי, וביתר-שׂאת, אל התחנה שלא ראיתי עדיין, אל הגדר שהתגבהה למולי, בעוד אלומות-אלומות של זרקור חורשות את שטח-ההפקר.

אכן, היתה זו גדר-אבנים בגובה שתי קומות אדם לערך, ועליה חוטי-ברזל כעין סורגים דוקרניים, אשר אניצי השלג הכבד נאחזו בהם ויצרו צורות אנוש בעיוות אברי הגוף.

כעת יכולתי גם לראות את מגדלי-השמירה של המחנה הנטוש, אלא שהם נידמוּ כמנותקים מן המציאות המושלגת שמסביב, ומרחפים באיזה כוח לילי. אך כמובן היתה זו רק אשליית התאורה, שהוכפלה שבעתיים בעטיו של השלג המתנצנץ עד סינווּר. ועם זאת, השומרים המופקדים על אחזקתו של ה’לאגר‘, המשמש עתה כ’אתר היסטורי’ מימי המלחמה, השגיחו בי כנראה. שכן, מקץ רגעים-כמה הלך האור והצטמצם, עד היותו קו דק כשל פנס-רוח המתנועע למולי. ואני הילכתי על-פי תנועתו הגליינית, בעוד נשימתי מתקטעת מחמת הריצה שכבר חדלתי ממנה.

כן, היה זה פנס-רוח, מעל לכל ספק, מוחזק בידי שומר מן השומרים.

“הלו! הלו!” קראתי שוב במלוא הגרון, כשהבל-פי הקופא נופל על האדמה ונשבר בצליל נפילתם על מסמרי-מתכת.

המרחק שבינינו הלך וקטן. עמד איש-המישמר וחיכה לי, בעוד הוא מניח את הפנס על ראשו.

לשמע קריאתי הרמה ניתר שועל מתחת לסגין הבהיר והעבה שעל כתפי השומר ופתח במנוסה מבוהלת, כשהוא ממוטט ארצה את דמות-האדם המתפוררת לגושי שלג, בעוד גרמי השמים מוסיפים להבהיק בקסדה החלודה, המתגוללת בין שרידי איש-השלג.

וחומת-התיל המושלגת עודה מתמשכת ממני והלאה.

בין כה לכה – הבינותי שמציאותו של איש-שלג בסביבה, הלא עדות היא להימצאותם של בני-אדם, לרבות ילדים, לא הרחק ממקום עומדי. בה בעת החילותי להתיירא מן האין-סופיות-כביכול של מחנה-המוות הנטוש, זה המלווה אותי אל הלא-כלום, בעוד אמי מוטלת ליד מסילות-הברזל, בתוך הסככה פרוצת הרוחות והצוננת.

האם לפנות ולשוב אליה?

וכי מה אועיל בשובי אליה בידיים ריקניות?

אימצתי כוחותי והתקדמתי לאורך גדר-הענקים הזרחנית, כשאני משווה את הליכתי לתנועת אדם על ציר עצמו. וכבר כל אברי משכוני כלפי מטה, אל האדמה החושפת מלתעות קרח, אל הגדר המתחשמלת מחמת אור הירח העז, ואני פוחד מאוד שמא אמעד ואגע בגדר, ואני כמו שומע את צעקתה של אמי:

“פאולי, פאולי, ילד שלי…”

בקרבת צוק ההר נפסקה לפתע חומת-התיל ומה שדימיתי לראות כסלע תלול ביותר – לא היה אלא מגדל-שמירה, אשר מאחוריו רץ היער עמוס השלג, כצופן סוד.

עם התקרבי יותר, פשט מגדל-השמירה במקצת את צורתו והוברר לי שבית כפרי צמוד אליו, אולי בתור מסווה, בעוד שני הבניינים מהווים יחידת-תיכנון משותפת.

וכיוון שלא התאמתי את שעוני לזמן השורר בארץ זו – הייתי אך מנחש את השעה על-פי מידת החושך: אכן, שררה בהירות רבה באויר, ומכאן שהשעה היתה מוקדמת עדיין; אולם אני לא ידעתי את הילוך השמש והירח בחבל-ארץ עוין זה משכבר הימים, ולפיכך גם לא יכולתי להיות בטוח שקביעתי אמנם נכונה היא.

בהימצאי קרוב ביותר, ראיתי שער עץ-אלון ובראשו חוטים דוקרניים ושברי חרסים מחודדים; זאת ועוד – קבועים היו בחזיתו של בית זה חלונות כפולי-כרכובים ועליהם שתילי קקטוס מנומרי שלג בתוך עציציהם המצובעים, שהיו מבהיקים על-אף הכפור הכבד, ואולי דווקא הודות לו. מן הארובה שבאמצע גג-הרעפים המשולש פיכפך עשן בציירו דמות חסידה העומדת על רגל אחת ותוחבת מקורה הארוך תחת כנפה.

בשארית כוחותי התנפלתי על שער עץ-האלון, הולם באגרופי נואשות, כאילו כל חיי תלויים בסיכוי היחיד של פתיחת השער. אלא שמהלומות אגרופי היו למוֹתר, שכן השער החל לחרוק ולנוע על ציריו, ללא שהיות, בידי יצור נשי קטן, ילדה כפי הנראה, שכל כולה מעלה על הדעת דמות של גזירי-נייר שקופים-דק-דקים, ולגופה איזו שמלה ירוקת-ים, ובה תדפיסי נופים אכסוטיים ונערות חשופות-גו, הרוחצות בשמש. כפתורים דמויי מצילות קטנות היו תפורים לה על השמלה. בגלל פתיחת השער הפתאומית מעדתי על גופה של הילדה, אשר החום העולה ממנה הקיפני ורסיסי הקרח האחוזים באדרתי והנחים על משקפי נמסו באחת, בשנותם את צבעם.

בעת נוגעי בגוף הילדה ניעור בה רעד, כאילו רוח התכנפה בשמלתה. כפתורי-המתכת שעל מלבושה צילצלו בדומה לקול מצילות המזחלות אשר שמעתי, כנראה, מיד לאחר רדתי מן הרכבת. באין אומר ודברים הלכתי אחריה, בהובילה אותי אל אכסדרה כפרית, המחופה מבחוץ שריגים של גפן סורחת.

הלכתי בעקבותיה בלא לפצות פה, ליתר דיוק – בלא יכולת לפצות פה מחמת הקיפאון, בעוד כל אברי מזעיקים עזרה – כי הרי הותרתי את אמי בסככה המפולשת לארבע רוחות השמים, לצד מסילות-הברזל, תחת נקישותיהן של שתי פרסות-המתכת.

הנה-כי-כן חרה לי עד מוות על שדואג אני ברגע זה אך ורק לעצמי וכמו שוכח את אמי; אולם, לא היה עתה דבר שאתאווה לו יותר מאשר לכוס משקה חם ולחדר מוּסק, בו אוּכל להתאושש.

ואמנם באכסדרה כפרית זו דלקו להבות-אש בתוך קמין פתוח ועליו סיר גדול כעין יורָה. ואף-על-פי-כן סירבה שארית הצינה להרפות ממני, והיא אפילו התעצמה בי.

ניצבתי על עומדי כמבקש עזרה, כשמבעד ללוחות החלון של האכסדרה יכול אני לחוש את העולם ביתר-שׂאת, וכשבאפשרותי להקיף במבטי את כל שטחו של מחנה-המוות הנטוש, לרבות מגדלי-שמירה נוספים, אשר התנשאו כמו אל שמי החורף הקשים.

ולפתע דימיתי לראות למולי את אמי השוקעת בשלג, מטה-מטה, למרגלות מחנה-המוות, בעוד הרוח עורמת על גופה גושים של לובן קפוא; וכבר מטפחת-הצמר בלבד, אותה כרכתי על ראשה, מתנפנפת כלפי המרחב העזוב – כמו זרוע המשוועת לעזרה.

חנוק-גרון ניסיתי להבריח את מראה-התעתועים מנגד עיני, מתאמץ לרכז מחשבותי אל המתרחש בקירבתי.

הילדה אצה אל הקמין והשליכה כדורי-פחם אל לועו למאכולת האש, ובהיות הלהבות משחקות על שׂיבכת-הברזל כבובות-מחול לוהטות – הישהתה עליהן את עיניה בשקיקה, עד כי השחירו פניה צהבהבות-העור.

בזוהר-הפתע הארגווני אשר הציף את האכסדרה, הבחנתי בגבר קשיש היושב על-גבי כביר-עיזים וממיין צמחים למיניהם. מתוך שק שלצידו היה שולה חופנים-חופנים של עלים ופרחי קמומיל מיובשים, ובתנועה חד-גונית היה כותשם עד דק, באמצעות עלי, בתוך מכתש-ברזל אחוז בין שתי ברכיו, הפשוטות לפניו על הריצפה. הוא היה חובט וחובט באמצעות העלי, דומה עושה הוא את מלאכתו זה שנים בלי הפוגה – וכבר בלי שים לב למהות העשיה גופא, ורק כמי שנשתלטה עליו איזו חובה משכבר הימים. מקץ שהות-מה היה גם מגלגל באיטיות רבה איזה פפירוס בין אצבעותיו ונוטל מן העלים הכתושים ובוזקם על הנייר לשם עישון, אף-כי לא לשם כך נועדו, מן הסתם. הוא שירבב את חוד לשונו והדביק ברוק את הפפירוס המגולגל.

אחר התרומם במקצת מעל כביר-העיזים והושיט לי את הסיגריה שהתקין במו ידיו.

איני רגיל ביותר בעישון, קל-וחומר בעישון עלי קמומיל מיובשים ומודבקים ברוק שפתיו של איש נוכרי, אולם הצינה שחרשה את כל בשרי אילצתני לפשוט ידי וליטול את מתנת הקשיש. עם שואפי את העשן אל קירבי – נתקפתי שיעול עז, בעוד עשן סמיך ואפרורי מאוד מתאבך סביבי, בהעירו בי תחושה של שיכרון, של טעימת סם.

חששתי להעליב את מארחי, ועל-כן הוספתי לעשן את הפפירוס, כשהילדה מתבוננת בי, נדמה – בהבעה של השתתפות בצער. פעמים אחדות פתחתי פי במגמה להסביר את מצבי, אלא שהעשן החריף הביאני, שוב ושוב, לידי שיעול של חנק. ורק במאמצים הרבה עלה בידי להשמיע הברות בעלות משמעות, לגמגם שברי משפטים בדבר הצורך להציל את אמי – ואני רק מילמלתי ומילמלתי, אפילו בלי דעת מה, במקום לזעוק במלוא הגרון: אני, אני השארתי את אמי ליד מסילות-הברזל, ושם היא קופאת בוודאי.

עמדתי וגבי שעון אל הקמין, כשאני כמעט ניצלה מחמת הלהבות המתפצחות בלוע התנור, ואף-על-פי-כן רוחפות עצמותי בגלל הצינה הזורמת בי במעמקים, בעצבי. הילדה שפפה על יד האש והפכה והפכה בגחלים, עד אשר הקרינו בוהק כה חריף על פניה, עד כי יכולתי לראות את השתקפות עצמות גולגלתה מבעד לעור הדקיק והרטיט. בעת שהקשיבה לדברי, הניחה ליָעה המלובן, תוך שהיא מתיישבת על הארץ ושומטת את ידה אל חיקה, וזו נחה שם כחתלתולה לבנבנה הקושבת בכל אבריה ורועדת.

הגבר, שישוב היה כל העת על כביר-העיזים, הליט פניו במחשוף של פרווה שעירה, מעל למכנסי-חייל מרופטים שלגופו העירום, וכתש וכתש את עלי הקמומיל בתוך מכתש-הברזל החלוד, בין שתי רגליו הפשוטות ניכחו. אך פתע הגביה את סנטרו החד, זקף בי שתי עיניים מרוטות-ריסים ושירבב את שפתו התחתונה, שנראתה כדבלול-בשר. בדל הסיגריה הלח נשאר דבוק אל השפה, מוליך טיפות-רוק אפורות. בחן אותי מכף רגל ועד ראש, בעוד העיניים מתרחבות מאוד בתוך פניו המזוּותות-מסוגפות. אחר הניף את שרוולי פרוותו מעל לחזהו העירום והושיט את זרועותיו הגרמיות במגמה להישען עליהן ולקום.

ניתרתי הצידה. לשמע הרחש שביקיצת הגבר הלבוש שעטנז של מכנסי-חייל ופרוות-כפריים, או לשמע המולת רגלי-שלי, הסתובבה גם הילדה ופערה את פיה כמו בהבעת חרדה, כאילו יודעת היא את אשר עם לבו של האיש להשמיע.

“אנגילוס” אמר הלה בהטעימו כל הברה לחוד, “צריך להביא לידיעתו”.

הילדה שפפה על ארבע, לרגלי הגבר, נוהמת למולו כמתחטאת עליו.

וכעת נטל האיש את המכתש בשתי-ידיים קשות, ניגש והריק את תוכנו לתוך היורָה שעל-גבי הקמין הפתוח, וחלל החדר נמלא ריח מגרה של איזה חומר-חיטוי. לאחר שרתחו וביעבעו המים בתוך היורָה – יצק את הנוזל הריחני-חונקתי לתוך חבית, שעמדה הכן בסמוך למקום ההרתחה; אחר-כך טילטל את החבית לעבר פתח-היציאה של האכסדרה הריקה כמעט כליל מרהיטים.

“לא… אבא… לא!…” צעקה הילדה בבקשה לחסום את דרכו, אלא שהוא הדפה בכוח, וכבר דישדש על-פני המדרגות, על-פני השלג שבחצר, תוך שהוא גורר עימו את החבית המלאה חומר-חיטוי, וניצוצות צהבהבים של הנוזל ניתזים על מכנסי-החייל הכחלחלים והמהוהים.

השער הרעים בהיסגרו.

קיויתי, בניגוד לכל היגיון של הקורה סביבי, שהאיש בלכתו אמנם מתכוון להזעיק עזרה, להודיע על הצורך לחלץ את אמי ממקום מצוקתה, ואולי בעצמו יטול מכונית או עגלת-שלג – אולם, אליבא דאמת, התנהגותה של הילדה נראתה בלתי-סבירה בעיני.

ניעורה בי תחושה רעה, כשלבי מנבא כי איש זה, הלבוש מכנסי-חייל לשעבר, לאחר שהבין, לאחר שעמד על מטרת בואנו, כלומר שלי ושל אמי, נתקף חשדות שמא מבקשים אנו לפשפש בפרשה ישנה של רצח המוני, והוא מעוניין למנוע זאת בכל מחיר; על כן יוצא הוא את הבית, כלומר, כדי להזהיר את אנשי הכפר, את שותפיו למעשה הפשע. כי הרי הוא גם ביטא איזה שם או כינוי אשר פרח בינתיים מזכרוני.

והילדה, היא ניצבה בצמוד לדלת, בלא שתגרע ממני את עיניה. מחרוזת היתה תלויה על צוארה והיא נטלה אותה אל פיה ומצצה את הפנינים הנוצצות.

התחזקה בי תחושת הסכנה ועכשיו, יחד עם החרדה לגורלה של אמי, גם חשתי התמרמרות כל-שהיא כלפיה על היותה מסבכת אותי בפרשת הנסיעה הזאת, אל מחנה-המוות הזה, שכה רחוק היה עד כה מלבי, ובעצם – גם מזכרוני, ולמען האמת – היה גם חסר חשיבות לגבי, בהיותי שואף לחיים תקינים, בתוך עולם של הוֹוה.

ממחשבות אלו התנערתי בעטיו של זיק אש, שניתז מן הקמין והחל לחרוך את אדרתי. עשוי היה המעיל מחומר דליק ביותר, לפי מה שהאש פיצפצה במהירות בתוך האריג, ואני הוכרחתי לפשוט את המעיל בחופזה לבל יארע אסון. השלכתי את אדרתי על הריצפה, כשאני מבוסס עליה בסוליותי למען החניק את השריפה.

קפצה הילדה לעומתי ובעזרת יעה-המתכת כיבתה את האש בקלות ובזריזות. אחר-כך הרימה את מעילי ותלתה אותו בתנועת-רוך על מסעד של כסא קלוף-צבע. העבירה עליו את ידה בליטוף, כמו מנקה אותו.

“קר לך,” אמרה פתאום, כקובעת עובדה ובקול לא-צעיר עד להתמיה, וניגשה אל ארגז-עץ מגולף, אשר עמד בירכתי האכסדרה, מתחת לתמונת מדונה מפוייחת ו’אנשי בשורה' קדמונים, על רקע נוף דמיוני של ארץ-הקודש. שלפה שמיכות משמיכות שונות מתוך התיבה גדולת-הממדים ופרשה אותן על המרצפות.

תפר דק-דק היה לה לצד שפתיה, אך בשעה שדיברה וניסתה לחייך לעומתי, היבהבה על פניה הבעה של יופי מודחק, שהושחת כמו בזדון.

נטלה סמובר בעל קישוטים של ציפורים נעלסות, מצד הקמין. הכלי המבהיק והמצועצע שבידה נראה יוצא-דופן על רקע עירומו של החדר.

היא מזגה לי תה לתוך כוס. בעצם, היא חלטה את העלים שהזקן היה ממיינם ומייבשם קודם לכן.

“שתה,” הגישה לי את הכוס המהבילה. התאויתי בכל מאודי לכמה לגימות משקה חם, כדי להשיב את נפשי, ועם זאת נעצרה ידי באויר במחצית הדרך אל הכוס מחמת חשש שקינן בי.

היא פסעה לעומתי כדי פסיעה, כדי נגיעת בגד בבגד, בעודה מושיטה את הכוס אל פי. חשתי רטט חם של יד עגלגלה, חתלתולית. לא שלטתי בתנועותי. שתיתי בלא דעת, בסחרחורת. מבעד לכוס-הזכוכית שהחזקתי למול עיני, ראיתי את דמותה של הילדה, אשר נדמתה כעת מבוגרת לאין-ערוך מאשר בהסתכלות ישירה, וכאילו הבטנו שנינו בראי-עקום. נשפתי לתוך הכוס.

לא, היא לא היתה ילדה, אלא אשה לכל דבר, אשה שלא גדלה די-צורכה. תמהתי כיצד זה טעיתי כל-כך בהערכת דמותה.

היא מתחה כנגדי את גופה, כמו מצמיחה שדיים.

כל עייפותי גאתה בי וסחור-ראש התיישבתי על הכסא היחיד שבחדר, ואשר עליו נתלתה אדרתי הרטובה והחרוכה.

ישבתי וגבי אל היצור הנשי הקטן ופני אל ההר, שבראשו מתנוסס מחנה-המוות הנטוש, על חומותיו ועל מגדלי-השמירה שלו, בדומה לדגם-שיחזור של עיר-מגדלים עתיקה, על כף-ידו של המתכנן.

מוזר, למעשה רק כעת נזכרתי בכך, שגופותיהם או אפרם של סבי וסבתי טמונים פה, במרחק קילומטרים-כמה ממני; – הנה, זה הקבר אשר החריב את עולמה של אמי, גזל את מנוחת משפחתנו, ועיתים העיר בי איבה כה עזה כלפי התנהגותה של הורתי. ואולם, עד-מה שונה הוא המקום מן המתואר בתצלום שהשיגה אמי בעמל רב, בעזרת מוסדות רשמיים, בסמוך לתום המלחמה.

בין כה לכה, שמעתי בבירור איזו המולה דקה של מצילה.

נשאתי עיני אליה, כלומר אל האשה קטנת-הקומה, אשר כפתורי-המתכת שלשמלתה ירוקת-הים הקישו בעת הגיעי לכאן והפיקו צלילים מתעתעים של פעמונים זערערים.

היא טרחה ביישור השמיכות על הריצפה, בקרבת הקמין, ועשתה מלאכתה תוך דומיה. בהתכופפה על הארץ ובהפנותה אלי את עורפה בלטו חוטים-חוטים של שיער קשה על ראשה הקטן והסגלגל. דומה, הקפידה על ריווּח המחשוף של שמלתה, בכוונה לצודד את עיני. כשלכדה את מבטי, הרכינה את ראשה אל חבילת הסמרטוטים המגולגלת ככרית, כאילו מבקשת היא לישון עליה. פלטה אנקה של התפנקות. מאי-שם קפצה עליה איזו חתלתולה לבנה – כך חשבתי לרגע – אך כף-ידה בלבד פירכסה ליד ראשה. שהתה קמעה על המרבץ שהתקינה, אחר קמה בהצביעה עלי ועל השמיכות הפרושות על הריצפה, כמו מדברת בלשון של חרשים-אילמים.

בלא כוח ירדתי מעל הכסא והשתרעתי על השמיכות, בעוד אני מתאמץ לשמור באוזני את המולת המצילות של עגלת-השלג המתקרבת על-פני הלילה. – כפי שחושב הייתי – כדי להובילני אל אמי. חששתי שמא עלול אני להירדם, פתאום, בניגוד לרצוני.

והבריה הקטנה, היא סבורה היתה כי אמנם נפלה עלי תרדמה, הואיל ועיממה את האור בתוך החדר ועמדה למראשותי, מקשיבה לנשימות אפי, מיטיבה את סמרטוטי-השמיכות שעלי; וכשראתה שאין אני מגלה סימני עירות, החלה לפשפש בכיסי אדרתי התלויה על מסעד הכסא. היא השתאתה אל כל חפץ שהעלתה מן הכיסים: מיששה את ממחטתי המקומטת, העבירה אצבעותיה על מפתחות ה’יל' והתעכבה על מטבע של מחצית-הלירה. (חשבתי – מה טוב כי מחזיק אני את דרכוני בתוך כיס מכנסי); היא לחצה את המטבע אל פניה, החליקה אותו על שפתיה, אחר הגלישה את המטבע אל חזייתה.

החדר החל להחשיך, ולא מחמת דעיכת אור העששית או אש הקמין, אלא משום הֵסתר הירח שהתחולל בחוץ.

מַטח של שלג ירד, בלע את זגוגיות האכסדרה. אבל אני שמעתי כל העת את המולת המצילות. אכן – עגלת-השלג קרבה ובאה – כך אמרתי בלבי, וכבר רציתי לזנק על רגלי, כשראיתי כי כפתורי-המתכת הפעמוניים של האשה הגמדית הם הנותנים קול צלצלני: היא פשטה מעליה את שמלתה הירוקה -ירוקה עם תדפיסי הנופים האכסוטיים והדמויות החשופות, הרוחצות בשמש. גחנה עלי. קירבה את פיה אל בוהן רגל-ימיני. החליקה שפתיה על אצבעות רגלי כמו על מנענעי פסנתר. ביקשה לנסותני אם אני ישן. ושוב הזדקפה. בעומדה בלי בגדים – ניסתה לחקות תנועה מתנועותיהן של הנערות המצוירות על שמלתה – ולא בלי הצלחה – עד כי לרגע יכולתי לחשוב כי רואה אני לפני, מבעד לסדקי עיני המצומצמות, רק איזה ציור-עירום. אחר, חמקה אל מתחת לשמיכות, וכאילו איזה יצר-נשי כבוש ניעור בה לפתע בעוצמה.

החילותי להזיע, על-אף הצינה שכבר קנתה שליטה על החדר כולו. עלה על לבי, כי בעוד שוכב אני פה, בבית נוכרי, לצידה של בריה נשית קטנה ועלובה, המדיפה ריח של זרוּת, מוטלת אמי לצד מסילות-הברזל, בתוך הלילה, בתוך החורף.

כמו דקירת סכין – פילח אותי מוסר-הכליות.

אברי התכווצו כמו במלקחיים, ועקב הקור שהרעיד את כל בשרי דימיתי כי קופא אני, והזיעה המציפה את עורי נעשית שיכבה דקה של קרח.

“עזבי,” פלטתי ברגע שידה של האשה הקטנה החלה לנוע לעבר מפסעתי. רציתי לנקוט נעימת-תקיפות, אלא שלא עמד בי הכוח לבטא יותר ממלה בודדת וחלושה.

היא תחבה את ראשה אל בטני.

“ידעתי… ידעתי שיִקרה כך…” הרחישו שפתיה.

רציתי לקום מעל מירבץ-השמיכות, אך היא מיתחה עלי את כל גופה השביר ואילצתני להיצמד אל הקרקע, אל מצע השמיכות שמתחתי.

איזו תחבולה שפלה – חלפה בי מחשבה-לא-מחשבה, – הרי בדרך זו רוצה היא להכריחני למען אמתין עד אשר יגיעו שותפיו של החייל הקשיש, אביה, כדי לחסלני… בהיותם חושדים בי כי באתי במטרה להתחקות על עקבות הרוצחים.

אולם, האשה קטנת-הקומה נראתה כאילו נתונה היא בהתרגשות רבה מדי, בלא יכולת לחשב חשבונות או לחבל תחבולות.

ואילו אני – לא היה בכוח לקום על רגלי, ורק שכבתי, אינני יודע כמה זמן, ורק שכבתי תוך עירפול הדעת, עד כי שמעתי אותה מדברת:

“חיכיתי… כל השנים חיכיתי… ועכשיו לא אוותר עוד…” סיננה בין שיניה הכרסמניות, ספק כתחינה וספק כקביעת עובדה.

מרפקי נגע בה קלות ושאלתי, בלא כוונה-של-ממש לפתוח בשיחה:

“וכי מה לך ולי?…” הפטרתי לאחר שהעוית שאחזה בי קודם לכן פגה במקצת.

עיניה החומות-ציפוריות ריחפו מעל עיני:

“אני רוצה… לעזוב את המקום הזה אני רוצה… כי אינני יכולה עוד… אינני…” הבהיקה מחמת הדמעות.

“ומי זה מונע בעדך?”

“מונע?… הרי ניסיתי לברוח מכאן… פעמים אחדות… אך מי שחוצה את הגבול הזה… לא, אי-אפשר… על כל פנים… לא בכוחות עצמי… ואולי בכלל לא…”

“אינך בת-המקום?”

“למעשה… אפשר לומר שכּן… כלומר, באתי עם אבא שנים מיספר לאחר תום המלחמה… לאחר שהוא חזר… אגב, קוראים לי אירינה…”

היא החליקה-שיפשפה כעת את גופה היטב-היטב בשמיכה מן השמיכות, כאילו קר לה. ידי חזרה ונגעה בה בלא משים. היא קדחה. הבל-פה התאבך בינינו בתוך אויר החדר ולא ידעתי אם ממני או ממנה הוא פורץ, ושמא מגופות שנינו גם יחד.

אחר, שלחתי ידי אל שמלתה המונחת לידי כמו פקעת, רציתי לנגב בה את הזיעה, את הלחוּת, ושוב ניעורו צלילים דקים ורחוקים של מצילות, והפעם הואר גם אור הפרוז’קטורים מצד המחנה.

“אתה לא תעזוב… עליך להבטיח כי לא תעזוב את המקום בלעדי!…” מיררה את קולה, “כי אני… אין לי דבר במקום הזה…”

“ואביך?”

על שאלתי לא השיבה, תחת זאת הקשיבה רוב קשב אל החוץ, עד אשר נחרדה וקראה:

“הוא בא… הוא בא…” צעקה “והוא רוצה לקחת אותך אל פון-אנגילוס… כי הוא חייב לקחת אותך אליו… ואסור…אסור…”

אולם אור הפרוז’קטורים כבה שוב וחדלה גם המולת פעמוני הכירכרה.

קמתי ביגע רב מעל המירבץ המאולתר, בעוד האישה קטנת-הקומה צונחת לרגלי באין-אונים, רובצת לרגלי כמו קושרת את שרוכי נעלי. היא עוד אינפפה:

“הוא יושב פה… שנים על שנים הוא יושב פה… יחד אתי… ולפעמים נדמה לי שכבר בעצמו אינו זוכר לשם מה… כי המקום הזה מקהה את יושביו… אפילו את צורתם הוא משחית… זאת אומרת הוא יושב פה לשם כפרה… ובגללו גם אני… כלומר… אני בלית-ברירה… ועושים עבודות… מכל הסוגים… בשביל המחנה הזה… אבל אני רוצה ללכת מכאן… ללכת בכל מחיר… ולא להיות שום דבר… לא להיות שום כפרה על עוונות הזולת… יהיה מי שיהיה… ורק לחיות את חיי שלי… עכשיו… כמו שאר בני-האדם… ובלי קשר אל מה שהיה… הרי באותם ימים הייתי רק ילדה קטנה… ומה לי ולזה… אף לא זיכרון של ממש…”

שתקה מחמת גילוי-הלב, משיקה מצחה אל הריצפה הקרה, בעוד זיפי שערה החדים בולטים מאוד בתוך האפלה. מקץ שהות-מה התנערה שנית, אוחזת בי תוך טלטלה:

“אסור לך ללכת אל פון-אנגילוס… כי הוא יתעלל בך… אני מרגישה זאת… אני יודעת זאת בכל חושי… מן הרגע בו השגחתי בך… ואבא… מחובתו להסיע אותך אל משרדו… והוא אינו מסוגל לנהוג אחרת…”

“האם הוא שותפו?”

האישה בעלת הגוף הגמדי קשובה היתה מאוד לעבר המחנה.

“הנה, הוא בא… הוא בא…” צעקה “והוא יעלה אותך על הקרון שלו…”

היטיתי אוזני אך לשוא. כשוֹֹך הסופה – בחוץ – רישרשו פתיתי השלג בלבד ונאנקו צמרות היער הרחוק, תחת מעמסת החורף.

“שאלתי… איש זה שנקבת בשמו… מיהו? האם הוא שותפו של אביך למעשי פשע מן העבר?”

פשע?… להיפך…" התחלחלה “הרי שנים רבות נתון היה פון-אנגילוס כאסיר בתוך המחנה הזה ועכשיו הוא מנהלו… כאן עינוּ אותו כמעט עד צאת נשמתו… ולכן הוא קשה, קשה מאוד…”

עוד בהתה לחלל האויר והגתה שוב, בקול-לא-קול: “אבל מה לי ולהם?…”

נטלה בידיה את אדרתי התלויה על מסעד הכסא ואשר התייבשה בינתיים, וכנכנעת לגורלה – הגישה לי את המעיל.

ואמנם, הדלת סבבה על ציריה והגבר הקשיש, בעל מכנסי-החייל המרופטים, עמד בפתח, מחזיק בידו שוט ארוך-רצועות ובו הוא מצביע עלי.

תחילה, היא עוד ניסתה להחזיק בי בתנועה של רפיון, אך שמטה אצבעותיה למראה מבע התקיפות אשר קָרן מן הזקן, כאילו כל כוח-החיוּת נוטש אותה. הוא מדד את בתו במבטי-בוז, שבעטיים היא קטנה והלכה וחזרה להיות בעלת מראה של ילדה, והוא פלט לעברי כשם שפולטים גרעין של פרי באוּש:

“לא הראשון אתה… לשכב אצלה…” והעלה אותי על המרכבה, כשכל מחשבותי נתונות, בסופו של דבר, לסיכוי לראות את אמי ולהצילה מן המוות בתוך ליל-הכפור.

אף לא שמעתי בהיסגר השער מאחורינו. ובשעה שיצאנו מתחום משיכתו של הבית – גם מראה האישה הגמדית כמעט התעמעם מול עיני. וכבר החילונו להקיף את חומות המחנה בהקפות חוזרות ונשנות, ואף-על-פי-כן נדמה היה לי, אולי לרגע קל בלבד, כי היצור הנשי הקטן מסתתר אי-שם בתוך הקרון.

ואנחנו נסענו הלוך וסבוב והקף את גדרות-הענקים של המחנה הנטוש. שמתי אל לב שהפרדות הרתומות אל העגלה (ואולי היו אלה שני סוסי-פוני – אינני יודע), עם שהציגו פרסות רגליהן על קו הגבול הזרחני, נעשו כחושות מאוד, עד כי בלטו שלדיהן בעליל, כאילו צולמו בקרני-רנטגן.

בעגלת-שלג לא ישבתי מאז ימי-ילדותי, ואילולא אוירת הפחד והנסיבות שהובילוני לכאן – אפילו יכולתי ליהנות מן הדהרה על-פני גלי הלובן הנוצצים; מניה וביה עלה על לבי זכרון עגלת-השלג, שנמצאה לפנים בבית סבי, בעוד הרכּב מריץ את הבהמות כנגד הרוח והעינבלים מקישים ומקישים, אז כמו עכשיו, ואני יושב לצד הרכב והוא מחמם את גופי באיזו כסת גדולה המונחת על ברכי. וברקע – נשמעים קולות-דינדון של מגדל-הכנסיה הרחוק.

על-אודות גוי זה, שעבד את סבי שנים רבות ובנאמנות, סיפרו לאחר מכן שהסגיר את אדונו אל ההשמדה.

“קרוב לתחנה… שם השארתי את אמי…” צעקתי באוזני החייל הקשיש, האוחז במושכות של הפרדות.

בגלל מעטה השלג שהשתרע סביב, נבצר ממני לדעת אם אמנם מריץ הוא את פרדותיו לכיוון אשר דרשתי ממנו. הוא שלט היטב בבהמות, ועם זאת הפליא אותי שבהצליפו על-גב החיות השתיים, מתנופפות רצועות השוט שבידו ופוגעות גם בו עצמו בעוז. ואף-על-פי-כן היה מלקה ומלקה את הפרדות, וחזהו השעיר שביצבץ מבעד לפרוותו – כבר נמלא קווים קווים של דם. אך בעצם – הרוח המתעצמת היא שהניפה את רצועות השוט לעבר חזהו של העגלון, שראשו הגלוח נע לימין ולשמאל, כמו בשיויון-הנפש.

ושוב חלפנו על-פני שער הכניסה של המחנה, כשאני מדמה לשמוע נגינה של תזמורת מסתננת מבעדו, וגם ראיתי איזו כתובת מעל השער באותיות גוטיות; אך בגלל שטף מרוצתה של עגלת-השלג לא יכולתי לקרוא את הכתוב.

“עצור!” הרעמתי בקולי, בהיותי סבור כי רואה אני את הסככה בה הותרתי את אמי עם רדתי מן הרכבת, בראשית הלילה.

העגלה האטה את מהלכה. כלומר הפרדות הן שמיתנו את דהרתן, כי הרי החייל הזקן הוסיף להלקותן בכל עוזו. מכל מקום – באותו הרף-עין בו השתהו שתי הבהמות, אמנם יכולתי להקיף במבטי את שטח-ההפקר שליד מסילות-הברזל וגם את הסככה המפולשת בה הותרתי את אמי.

לא היה לה זכר במקום בו הנחתיה. על כל פנים, לפי מה שניתן לקבוע עובדה, אגב התבוננות מדוכנה של עגלת-חורף, בתוך שבריר של זמן; כי הרי בעת שרציתי להזדחל ולרדת מעל המרכבה, נשמעו הפרדות לרכב והעגלה עפה הלאה, כשגופי נחבט אל דפנותיה.

ואני צעקתי אל החלל המלבין את שמה של הורתי, ללא הועיל, ובו בזמן חשתי כיצד מתעורר בתוכי איזה ילד, המבקש לפרוץ בבכי-אין-ישע, כאילו הוא שוב כורע מול לובן הדלת, שמאחוריה מסתגרת אמו, כמו פעם – מעשה שכה התקשה לסלוח לה, שנים על שנים.

אלא שכעת לא נמצאה אפילו דלת-של-עץ למען תוביל ממני אל הורתי, ורק האין-סוף המושלג היה משתרע סביב – באין אמי.

רצוץ-אברים השתופפתי על הדוכן – כשהבהלה מתערבת בי ברגשי אשמה וזעם על כי נכנעתי לשגיונה של אמי, לנסיון-הסחיטה שלה, לבלהותיה בקשר לעבר, למלחמה ולמתים – ונתתי דעתי על נסיעה זו.

אחר, השתלטה עלי כעין קהוּת-חושים זמנית, כעין אוזלת-רצון.

הבהמות, דומה, חיבבו את הניגון שהתלווה לדהרתן והן שטפו בקצב אחיד. רק בהגיע העגלה המתנדנדת בתנועה של קרוסלה, עד לשער הראשי של המחנה, כשהחייל הקשיש מבקש שוב לבלום את הפרדות ולהפנות ראשיהן אל הכניסה – הזדעזעו והזניקו הלאה את הקרון והן מזדקפות על שתיים כמו רוקדות בשלג.

וכבר הקפנו את המחנה חמש-שש פעמים, בעוד סירובן של החיות מתעורר מחדש ברגע התקרבן אל השער. או-אז החליט העגלון על תחבולה והריץ את הפרדות לצד מבנה, שנראה מבחוץ כחממת-פרחים עם ארובה גמלונית הנישאת אל-על. המבנה מצוי היה בכעין בקעה, כמו כניסה לחצר אחורית פרוצת גדר. רק בחולפנו מבעד לנקודה, שצריכה היתה לסמן את קו-הגבול של המחנה, כישכשו שתי הפרדות בזנבותיהן תוך עצבנות רבה, כאילו מגרשות הן זבובים עוקצניים. בא באפי ריח עז של פרחי-שדה, על-אף הכפור. האויר היה חם למדי, בהתחשב בעובדה שהיתה זו עונה של חורף, ועל-כן העליתי השערה, ביני לביני, כי החומות המקיפות את המחנה מכל צד, הן החוסמות את הרוחות המהלכות בחוזקה מעבר מכאן. ואולי גם אור הפרוז’קטורים, שהאירו בין החומות, חימם במקצת את האויר, שכּן קבועים היו הזרקורים בפינות החצר המרובעת ודלקו כמו בזוהר-תמיד.

עצרו הפרדות.

עורבים גדולי-מידות הצטופפו בחוגי-האורה ונוצותיהם מבהיקות כשיער שחור ומוברש היטב. לפתע חמק אחד העופות מן השורה, ניתר ועלה על צוארה של אחת הפרדות. או-אז הביטה הבהמה אל הגבר הקשיש בעיניים מתחננות, ואילו הלה קם, ירד מעל מושבו ואסף את העורב המפוטם מעל צוארה הרוטט של הפרדה. אפשר, ביקש להענישו תחילה על מעשה-המרי, שכן לחץ על מקור העוף כחוסם את פיו; אך לאחר מכן ליטפו והשיבו אל עדת העורבים המדדה לאור הפרוז’קטורים.

החייל הקשיש, כמי שעשה מלאכה טובה ודעתו זחוחה עליו, שוב הצליף בשוטו הצלפות עגלגלות והמרכבה הרתיעה ונסעה עוד מטרים-כמה בתוך החצר המרובעת, שהעלתה על דעתי מבנה של קסרקטין מצוחצח למשעי, נקי עד כאב. עצרנו מול דלת פתוחה של משרד.

קיער הקשיש את כפות-ידיו סביב פיו, עד היותן דומות לרמקול וקרא: “אדון! אדון!” ובאין מענה אחז בי תחת בית-שחיי ואמר להורידני מעל העגלה. אפשר, לסייע ביקש בידי, אלא שתנועת ידו האדיבה כביכול היתה לחבטה גסה של איש-צבא.

בהיות רגלי עומדות על הארץ, התרומם האיש על דוכנו והצדיע בזקיפות-הקומה הצדעה-של-הרגל כנגד הדלת הפתוחה.

האור שאפף את החצר רבץ גם על מפתנו של המשרד, ובעת פוסעי קדימה יכולתי לראות אדם הרכון על-פני שולחן-כתיבה עשוי עץ גס, אך לא בתנוחה של מי השקוד על מלאכתו, אלא כאדם שנרדם תוך כדי כתיבה וראשו מוטל על לוח עבודתו, מונח על שתי זרועותיו הפשוטות לפניו. המגבעת שלראשו כיסתה על המצח.

בין כה לכה, והאיש המכונה פון-אַנגילוּס הניע ידו כמבקש ללכוד חרק טורדני, השמיע נחרה עמוקה, התמתח וחיכך את שמורות עיניו.

“ובכן הגיע,” פלט בהצביעו על כסא ליד השולחן ובהציעו לי מקום לשבת.

היה זה משרד קטן, ואולי רק עורר רושם מעין זה בשל הכדים המרובים אשר מילאו את רוב שטחו, כדים ולוחות-שיש בגוונים שונים. דומה היה המקום ללשכתו של סתת-מצבות.

“אני מקווה שהוא חש בטוב,” הניד לעברי בראשו, אשר פיאות-לחיים כסופות קישטוהו מכאן ומכאן. בקומו מאצל השולחן נראה גרמי וגבוה וכחוש-גו, עד הזכירוֹ תמונה של דון-קיחוטה מציורי דורה. מקטורן-הקטיפה התלוי על כתפיו, מעל לכותונת-בד דקה, שיווה לו מראה של אלגנטיות מרושלת. קם, חילץ עצמותיו וניער פתיתי אבק מעל שרוולי המקטורן.

“עלי לבקש את סליחתו של מר,” השמיע “אך מחמת ציפיה ממושכת שקעתי בנימנום קל… ואין זה נאה… באמת.”

בראי קטן שעל שולחנו בחן את הבעת פניו, סילסל וייפה את השפם, אשר התמשך כחוט צהוב ופריך מעל לשפתיים חסרות דם ושקועות פנימה.

“עוד מעט נוכל לסייר בכל אזורי המחנה… על כל פנים, אשמח לעמוד לשירותו של אדוני…” דיבר פון-אנגילוס באופן כמעט מוכני.

ישבתי על-גבי הכסא עליו הצביע מנהל המחנה, בוהה אל ציפורניו הארוכות בהן פרחו סהרונים לרוב – אצבעות חטובות להפליא היו לו לאיש.

“הטמפרטורה ירדה מאוד-מאוד.” העיר כשהוא ניגש אל תנור-חשמלי ומתכוון להפעילו, “אנשים שאינם רגילים כמונו לאקלים המחנה הזה – עלולים לקפוא כאן… וגם הלילה… אבל אנחנו… אנחנו כבר לא כל-כך חשים…”

גחנתי על השולחן, עוצר בקושי בעד רגלי מלהרעיד, בהיותי סבור כי גם אמי… אם כן גם היא… בתוך החורף הזה… גם היא עלולה היתה … ואולי קפאה באמת ונקברה תחת השלג… – ניסיתי לשוא להדחיק את המחשבה.

“כן,” אמרתי “אדוני יודע אולי…” פתחתי, כשאני חושש להמשיך את המשפט.

לאחר שכילה פון-אנגילוס את מעשה הטבת חזותו החיצונית, הושיט אלי את ידו, כשהוא מעלה מחדש את הצעתו להתלוות אלי בסיקור מבני המחנה.

“כל פרט ופרט… מזה עשרים ושלוש שנים… אנו שומרים בקפדנות שאין למעלה ממנה…” דיבר ומבטו משוטט על-פני החצר הטובלת בליל-הזרקורים. עיניו שקטות היו כשתי גולות-צעצועים כחלחלות. הוא ניצב מאחורי גבי, משתעשע בקופסת גפרורים ובמקטרת כבויה. שלף להבה ועוד להבה מן הקיסמים הזעירים ונשף עליהם בהיסח הדעת, דומה מבקש הוא אחר מלים, כדי להביע דבר של צער או של אי-נעימות.

ואמר:

“כן… אמו של מר…”

הסתכלתי עליו בתדהמה ואמרתי:

“על-יד התחנה… כן… שם היא נשארה… כי הרגישה ברע… ניסיתי לגרור אותה אך חלש מדי הייתי… ורצתי כדי להזעיק עזרה… וגם עכשיו… כן, כשחיפשתי אחריה… ולשוא… אבל אדוני אולי יודע…”

“צר לי, צר…” מילמל פון-אנגילוס מבלי שתובהר לי משמעות המלים שבפיו. ועוד שאל בהרמת הקול:

“האם רצונו של מר לראות את אמו?”

“הכיצד?!” קראתי בהתרגשות, אולם פון-אנגילוס כבר פתח דלת צדדית של לשכתו, בעוד הוא משמיע חרישית:

“יסלח לי מר, אך עלי להכין תחילה את אמו לקראת פגישה זו,” ויצא.

נותרתי לבדי במשרדו של מנהל המחנה. מצב-רוחי נע בין תקווה לייאוש, בלא שאעמוד על כוונתו האמיתית של האיש.

תהיתי אל הכדים הרבים הניצבים על מדפי המשרד ובפינותיו, וכן התבוננתי אל דגמי-השיש למיניהם, ושוב הירהרתי בכך, כי אכן זהו פתח-הכניסה למקום אשר בעטיו חלתה אמי, ניטלה מנוחת-נפשה, עד היותה ממיטה קדרוּת על כל שנות ילדותי, בעוד כל כיסופי לבה, תחינותיה ודמעותיה נוהרים לכאן; ובעטיו של מקום זה ערכה, לאחר מותו של אבא, אותו טקס-אבילות מוזר, מול תצלומי המתים…

ודי היה כעת לעצום את עיני למען אראה מחדש את נרות-הזיכרון של אמי, כשהיא גוחנת עליהם ולוחשת:

“פאולי, התקרב אלי…”

ושורה של נרות משתלהבת, נר לכל תמונה, נר לכל תמונה – של מתיה שלה.

והלהבות נעות ונדות כמו נאלצות לעשות קפיצת-הדרך. האויר נמלא ריח שעוָה. ובאמצע – תמונת הוריה של אמי ושל כל קרובי-משפחתנו המתים, בעוד חוט שחור כרוך על מותניו של כל נר ונר, והם עומדים שם כמו פרחי-כמוּרה עטוּיי גלימות, בעת הלוויה.

קשורים היו סרטי-האבל גם על שני התצלומים הגדולים שבתווך, של סבי ושל סבתי.

החליקה אמי בקצות אצבעותיה על-פני הדיוקנאות, כפי שמלטפים-לא-מלטפים פני אדם ישן, וכל אצבע מחבבת בנפרד את מושא נגיעתה.

והיא יושבת וגבה אל החלון, גבה אל מה שמחוץ לחלון ואל מה שפנימה לחלון, ורק בדידותה כמו רושמת סביבה מעגל של קרינה צוננת, כשהיא נכספת-ונרתעת להיכלא בתוך המעגל.

אחר, פשטה ידיה אל אש הנרות, בעוד שפתיה נעות. הקולות נטשו את פיה בכובד המשקל, בקצב של עפעפיים הנעצמים אט-אט. ניתן לחשוב שאמי שרה לה, או מברכת על הנרות, אלא שמעולם לא ראיתיה עושה כן.

והיא צידדה את ראשה, מחצית הפנים כלפי מעלה, בכיוון הניצוצות הניתזים מן הנרות. לאחר מכן נגעה בתסרוקתה, במקלעת השערות האסופות מאחור, ומחלפותיה היטלטלו וגלשו על כתפיה. ניערה את ראשה. שט השיער הנטוש ושטף את עיניה, את אפה ואת שפתיה, כשהוא מרחף מעל לאש. לטאה דקיקה ולוהבת התפתלה באויר ונפלה על השולחן. ועוד חוט-שיער ועוד חוט-שיער. ושפתיה של אמי הרטיטו מחמת מגע המלים, אף-כי היא עצמה שותקת היתה זה כבר.

“סלחו לי יקירי!…” פירפרו עדיין המלים בחלל החדר. נדמה, רצתה אמי לכנס תחת אוהל שערה את תצלומי המתים ואת האש גם יחד. אולם, צילה המוגדל על הקיר האפיל על הכל. ורק ידיה המונחות על השולחן כמו משוחחות היו זו עם זו, מִתַנות זו לזו את צערן.

והנה קמה יד-ימין ונטלה נר מן הנרות, קירבה יד-ימין את הנר ליד-שמאל ובלחישה רותחת הטיפה עליה נטפי שעווה.

ופני אמי התעוותו מכאב, הזדהרו מכאב.

זחל ריח האבילות לאורך החדר, זלף ופיעפע, הפך לשקט. – – –

מנהל המחנה ניצב מעלי, נגע בי קלות:

“יבוא נא מר,” הועיד פניו אל החצר.

פסעתי בעקבותיו, כשאני מנסה להתנער מקהות-הפתע, אשר שוב קנתה עלי שליטה.

מטואטאת היטב משלג היתה החצר, ואף-על-פי-כן הפיחה הרוח פתיתי לובן-אפור אל שפתי.

חששתי לפתוח את פי, שמא יבוא השלג אל קרבי במעורב עם נוצות העורבים, וגם בעת הציבי כפות-רגלי על-פני אבני הריצוף – חשתי כאילו האדמה מתרעדת-מתרעשת, עשויה עצמות.

בנוי היה המחנה – צריפים צריפים ובצורת פרסה, למען הקל על הגישה לכל נקודה ונקודה. ובכל זאת – נכנסנו ויצאנו, נכנסנו ויצאנו, דלת לפנים מדלת.

השתדלתי מאוד להתאים את הליכתי לפסיעותיו של פון-אנגילוס.

עברנו פרוזדור, שבקצהו ניצבה חבית עם מי-חיטוי צהבהבים, מאלה שמתקין היה החייל הזקן בתוך אכסדרת ביתו; וכיוון שנזכרתי בו – בא אל עיני גם מראה גופה של אותו יצור נשי קטן, בשם אירינה… וחלפה בי גם מחשבה בקשר אליה, והיא גרמה לדקירות ולאי-נעימוּת באיזור מפסעתי; אך מחשבה זו נמוגה בטרם הצלחתי לקולטה בבהירות ולהביאה אל תודעתי, עד כי היתה-כלא-היתה, נדמה.

החילונו לרדת, פון-אנגילוס ואני, במדרגות לוליניות המוארות באור פלורסצנט. היה טחב חזק. רעד. ריח. פון-אנגילוס היה מפסיע בראש, מהלך כאדם המודד את שטח אחוזתו הפרטית, והוא עוצר ליד כוך זה או אחר, בהם ערוכים ומסוּוגים תשמישי-תפילה, ציורים יקרי-ערך ועתיקים וספרי-קודש אכולי רטיבות – בתוך ארונות מזוגגים.

מקל היה לו לפון-אנגילוס, כעין מקל-טיולים עם גולה בקצהו, והוא מצביע היה בו על המוצגים השונים, תוך הערות פרשנות, ויורד ממדרגה למדרגה, מסביר או מקיש עדינות בגוּלת מקלו על הקיר הצבוע בשמן ירוק. מעת לעת נשמעה תהודה קלה, כמו מחמת חללי-אויר קטנים שמתחת לשיכבת הטיח והצבע.

אכן, היה זה קיר חלק ורחוץ היטב, ורק זעיר-פה וזעיר-שם פרחו בו כתמים ושקערוריות. מניה וביה משכתי אצבעותי לאורך הקיר, בעודי נזהר לבל אתחלק על-פני המדרגות הצרות והמתפתלות. גם פה, ריח של חומר-חיטוי דבק באצבעותי.

כתום שורה של מדרגות נעשה הקיר לח ומנוּמר למדי. שמתי לב ל’משטחי-פריחה' בתוך שיכבת הטיח, בדומה למורסות מוגלתיות על-פני עור חולה. אפשר, התעכבתי קמעה, שכן פון-אנגילוס הפך אלי את ראשו והשמיע הערה כלשהי בגנות פועלי הניקיון של המחנה, אשר החלו לזלזל במלאכתם בעת האחרונה. כי הרי רק אנשים בודדים, מתי-מעט, – אמר – רק הם עובדים פה ובהתנדבות, לעיתים עם בני-משפחותיהם, ובחלקם כדי לכפר על ‘עווֹנות קטנים’ מן העבר; אנשים – ודווקא מן הפשוטים שבהם – רק הם הדואגים עדיין לאחזקת המחנה.

אחר, הניף בין אצבעותיו, תוך קוצר-רוח, את מקלו בעל הגולה והמשיך בירידה בגרם-המדרגות הלוליני, בצעדים מוּרגלים.

ה’פריחות' וה’נגעים' שעל-פני הקיר התרבו ואף הפכו את צבעם מן הירקרק-העבוש אל האדמדם-המרקיב, והיו כמו משוקעים בתוך הקיר. זיפי מברשות הסיידים דבקו בהם במקום זה, כנראה, שכן הם הזדקרו מתוך שכבות הצבע, בדומה לחוטי-שיער שהפכו לבנים בתוך פצע ממאיר. רגלי מעדו במקצת ולחצתי באגרופי על הקיר, ועל-כן חשתי פתאום כיצד נמעכת שיכבה של טיח תחת לחיצת ידי, ואגרופי חודר לתוך ניקבה רוחשת חיים – ולתוך שרווּלי נפלטת כעין ליחה.

כמעט התגלגלתי על המדרגות ואחוז-בעתה ניסיתי לקרוע מעלי את השרווּל המנוגע, כאילו לא איכפת לי כלל, ברגע זה עצמו, לעקור את זרוע-ימיני מן הכתף, ובלבד שאשתחרר מטומאת הקיר המתפורר.

פון-אנגילוס מדד אותי במבטי תרעומת, דומה גורם אני למיטרד בלתי צפוי, ומקץ רגע – ובלא צורך לחפש רבות – מצא והפעיל מכשיר-חיטוי כנגד הקיר וכנגד גופי, בעודו טובל במקצת את אצבעו בחומר-הריסוס לבודקו, בטרם יַזה בו על סביבתו.

“אין לי אלא להצטער,” העיר עניינית, “אך כפי שניסיתי להסביר למר, יש לנו קושי בדבר השגת פועלי ניקיון,” והוסיף להובילני על-פני המדרגות, כשאני נרגע אך בקושי ומבקש להרחיק מעלי את אדרתי, על-אף הכפור, או לפחות להחזיק את זרועי הימנית מחוץ לשרוול המנוּגע.

בין כה לכה וקרבנו אל דלת לבנה-מבהיקה ומוגפת הרמטית, ואשר העלתה על הדעת דלת-כניסה לחדר-ניתוחים של בית-חולים.

פון-אנגילוס המתין בסבלנות עד הגיעי בסמוך אליו, בעודי יורד סחור-ראש במדרגות הלוליניות. הוא ציפה לי בתלותו את המקל בעל הגולה בין כתפיו. חדווה משונה שרתה על פניו, כדרכם של בריות אשר השמחה לאיד היא אושרם היחיד שנותר עלי אדמות.

“כאן הם עינוּ אותי… שלושה ימים ושלושה לילות התאכזרו אלי במקום הזה…” העיר בשויון-נפש-לכאורה, כאילו אין המדובר בו עצמו, ורק נעימת-קולו הפכה יובשנית יתר על המידה והעידה על התרגשות מודחקת כדבעי.

וגם פה – ריח של מי קמומיל בתוספת ליזוֹל חריף עלה באפי, בעוד האפילה הלחה מטשטשת את התבניות כמעט כליל.

“האם רצונו של מר לראות?” שאל, כשהוא לוחץ על הידית, בלי להמתין לתשובתי.

– אל אמי… אני רוצה להגיע אל אמי – חפצתי ללחוש, לצעוק, אך פון-אנגילוס כלל לא התעניין בכל המתחולל בי. טרוד היה בעניניו הוא, ברחשי לבו שלו – כפי הנראה.

מחמת תקלה אשר חלה במערכת החשמל, נאלץ פון-אנגילוס להפעיל פנס-כיס והקים רעש רב בתנועותיו. אכן, זוהר-התמיד בו שרויים היו מבני-העל של המחנה, כבר לא התקיים בקומה תת-קרקעית זו, ומנהל המחנה נאלץ לטרוח בתיקון חוטי-החשמל לאורו של פנס-הכיס שבידו. הוא טיפל בפקקים השונים תוך התמצאות רבה בסתרי התאורה של תחום זה אשר למחנה, בעוד הוא ממלמל אל עצמו או אלי:

“המבקרים מתמעטים… מיספרם הולך ופוחת משנה לשנה, ובעיקר של היהודים… וגם אלה הבאים – משלחות רשמיות… הזדמנויות של שילומים… בני ההיגיון התחתון… ולכן מתקשה אני להשיג את האמצעים הדרושים לתחזוקת המקום”, התאונן.

אך מקץ רגעים-כמה השתלט על התקלה ובקידמת החדר הודלקה מנורת-בוֹהק והיא יצרה מסך-סינווּר כמו על במה. מן העלטה נשלפו בתוקף התאורה רק חפצים בודדים: הדום, שולחן מכוסה מפת שיראין שחורה ועליו ספר עב-כרס;

ועם זאת, חילחלה בי הרגשה כי מצוי אני בתוך אולם רחב-ידיים, אלא שמסך הסינווּר העז – כך דימיתי – מקים חייץ ביני לבין אביזרים הרבה הנבלעים בתוך האולם.

“חתול ועכבר,” פלט פון-אנגילוס כאילו נוקב הוא בשמו התמוה של מכשיר מן המכשירים, בעודי ניצב לא הרחק מן השולחן שעליו מונח היה ספר-האורחים עבור מבקרי המחנה. מנורת-הבוהק המסנוורת מותקנת היתה מתחת לסף, בדומה לגלגל-עין גדול, והיא זעה מצד אל צד לאיטה.

“האם רצונו של מר בהסבר תוך הדגמה?” דיבר אלי מנהל המחנה, ואני שמעתי בתוכי קריאת-אזעקה, שמעתי את קול האזהרה של אותה אשה קטנת-קומה מבית מגדל-השמירה, בדבר הסכנה הצפויה מפון-אנגילוס.

נרתעתי לצד השולחן, כנחפז לפנות אחור ולעבור את הסף.

כהיסוב המנורה, ראיתי כי אמנם מצוי אני בתוך אולם גדול-מידות – והוא ריק לחלוטין – ולפיכך גם נבצר ממני לרדת לסוף כוונתו של פון-אנגילוס בהזכירו את הכינוי המוזר. ואולי התכוון הוא למכשיר שנמצא אי-פעם בתוך אולם זה וסולק ערב סיום המלחמה על ידי הרוצחים עצמם, ורק הוא הזוכר ומזכיר אותו.

כדי לזרז את הליכתנו, וגם כדי לצאת ידי חובה-של-סתם כלפי המקום, ובעיקר כדי לעשות פעולה כל-שהיא – פתחתי את ספר-האורחים, וכתום היסוס-מה חתמתי בו את שמי, רשמתי בו את התאריך המדויק וצירפתי את המלים: “על אדמת גרמניה”, אך בטרם סיימתי את כתיבתי כולה, עיכב פון-אנגילוס בידי ופרק ממני את מכשיר-הכתיבה; על המלה המציינת את המקום הגיאוגרפי העביר שני קווים כסימן למחיקה.

זקרתי בו עיניים של תימהון.

“האם אין אדוני יודע, כי מקום כזה אינו בנמצא על-פני כדור-הארץ שלנו?…” דיבר פון-אנגילוס.

כמעט נכוֹן הייתי לגחך, אך מנהל המחנה לחץ על פרק-ידי, עד כי פלטתי קול-גניחה. הוא הביט בי, ובעצם – הביט ממני והלאה, אל הבוהק הבוקע מתחת לסף.

“על אדוני לזכור, כי גרמניה איננה בנמצא… על כל פנים, לא על-פני הגלובוס שלנו… מכאן שאדוני אינו יכול להימצא כעת על אדמת גרמניה… כי הרי גרמניה… גרמניה היא מצב ולא ארץ… כן… גרמניה איננה אלא מצב…” שהה בדיבורו והמשיך בקול כבוש: “ומשום כך ניצב אני כאן… על משמרתי… כדי לקיים את ליל-המחנה הזה… לעכב בעד התהליך של הפיכת גרמניה לממשות פיזית… ורק אתם היהודים… ברדיפתכם אחרי ההווה… אחרי החומר…” קטע ולא יסף.

התרגשותו פרצה סוף-סוף מבעד לגופו, והוא שמט והפיל ארצה את המקל בעל הגוּלה, את העט-הנובע, את ספר-האורחים ואת מפת-השיראין שעל השולחן.

עמדתי נבוך. הנחתי לו להרים את הכלים מבלי שאושיט לו עזרה.

לא היה ספק בלבי, כי מידה של אי-שפיות היא המדברת מתוך גרונו, כי הרי אדם הבוחר מחנה-מוות נטוש כביתו, עד סוף ימיו, מחנה שבו כלוא היה בעצמו… הלא תנאים אלה, ככלות הכל, הן ההכרח שיתנו בו את אותותיהם.

פון-אנגילוס השיב באיטיות מורטת-עצבים את כל הכלים למקומם. אחר, סובב את מתג-החשמל ומסך-הסינווּר פינה מקומו לחושך.

פנינו והמשכנו בהליכתנו, בירידתנו על-פני המדרגות הלוליניות, מטה-מטה, עד הגיחנו אל חצר מרובצת שלגים, בדומה לחצר העליונה, אלא שזו מאוכלסת היתה בלוחות-שיש לאין-ספור.

מראה השלגים הצליף על עיני בחדוּת, ולרגע התקשיתי לראות, מחמת הזוהר הבלתי-צפוי, אפילו את מנהל המחנה ורק קולו בא באוזני. הוא פיזם אל עצמו. אכן, מפליא מאוד היה לשמוע קולות-זימרה בעומק האדמה, ואם גם היה הזמר נוגה מאוד, כמו שיר-הספד, והמלים נאמרו, כמדומני, בלשון הלאטינית. ואני שמעתי – תוך שהוא שר – צילצולים דקים כשל פעמוני עגלת-שלג.

“ועכשיו אוביל את מר אל אמו המנוחה,” דיבר אלי פון-אנגילוס בהפסיקו את הניגון וקולו מהדהד ברוֹך אבהי ובצער.

הידקתי את אדרתי היטב-היטב.

שיני נקשו מחמת הצינה.

קלטתי-לא-קלטתי את הערתו.

עמדו רגלינו מול מבנה מוקף כיפת-זכוכית, כעין שמים הפוכים, או כעין ה’חממה' עם הארובה הגמלונית, שראיתי בעת שהחייל הזקן הובילני אל המחנה, לאחר שגיליתי את היעדרה של אמי מן הסככה בה הותרתיה לצד מסילות-הברזל.

מבעד לכיפת-הזכוכית צפה על עיני בבואתם של פרחים לרוב – פתוניה, גירניון, חבצלות ופרחי-פסחא, שפע של פרחי-פסחא המנפנפים בעלי-כותרתם אל השלג הנמוך.

פון-אנגילוס הילך אט-אט על-פני מישטח הלובן החורפי, כמו פוסע על בהונות רגליו, בגלל חשש להחריד אדם משנתו. החצר, כאמור, מאוכלסת היתה מצבות-שיִש לרוב, כעין לוחות-זיכרון, ועליהן ריבוא שמות חקוקים בזעיר-אנפין.

דמתה החצר למבוך בו מהלכים היינו סחור-סחור.

“אם הבינותי נכונה, אדוני מוביל אותי כעת אל אמי?” אמרתי בשפה רפה, מחמת איזה פחד כמוס.

פון-אנגילוס הניע ראשו, אך נמנע מלהסב אלי את פניו. וכבר ריח הפרחים שׂם מחנק לגרוני.

קול התזמורת שקלטו אוזני בשעת התקרבי אל שער המחנה, פרץ ופשט על-פני הרחבה כולה, מוכפל ומושלש הודות לתבנית הארכיטקטונית החסומה של החצר, עד כי אילץ גם את אביזרי הברזל והזכוכית שבשטח המחנה התחתון – להפיק צלילי הקשות ורעדה.

גם האותיות הגוטיות, שריחפו למול עיני להרף-עין, הבליחו בשנית ואני שיערתי כי כתוּבות שם שתי המלים: ‘טוטן לאגר’.

בטרם הגענו אל מחוז-חפצנו שמעתי שוב את פון-אנגילוס אומר:

“על אדוני להתכונן”.

“אכן, זה המקום…” אמרתי.

תחילה עוד ביקשתי להטיל מבט על הפריטים השייכים לתחומו של מחנה תחתון זה, על-אודותיו הזדמן לי לקרוא, מעת לעת, תוך כדי לימודי היסטוריה, אולם ברגע הגיעי למחוז-חפצי – נגלתה לפני רק מסגרת מרובעת, כמו דלת-כניסה הקבועה לרגלי בתוך הריצפה; ועם זאת, בהתקרבי קמעה בהולם הלב, הוברר לי כי צורת המרובע אינה אלא צורתה של מיטת-ברזל.

אין ביכולתי להעריך את מהות הקירות שהקיפוני, הואיל ובהטילי מבט לעבר מיטת-הברזל עליה מונח היה גופה של אמי – המיטה כמו גדלה והבריחה מלפני כל חפץ אפשרי, והיא כבשה את החלל כולו, כאילו מרחפת היא בתלישותה בתוך הואקום; כלומר – כל השלגים, כל גרמי-השמים, הדרכים הנראות והבלתי-נראות לעין, וכן מחנה-המוות הנטוש – הכל הצטמצם והפך למיטת-ברזל דלה, שעליה מוטל גופה הקופא של הורתי. אך למען האמת, הפרחים הוסיפו לתת את ריחם החונק, מקיפים את החלק הפנימי של הארובה, והגבעולים הפתלתולים של שפע שיחי התפרחת, בגון הסגול-הארגמני, היו מהבהבים מעת לעת, כאילו מבקשים הם להצית את עצמם, בצל כיפת-הזכוכית ההפוכה.

גופה המכווץ של אמי מוטל היה על-גבי המיטה, מכוסה סדין לבן בדאגנות יתרה. שערה רפוי היה כליל ועיניה פקוחות אך כדי סדק. ניתז מהן זיק מתכתי.

רצתי אל המיטה. גחנתי עליה. לא, כי נשפתי עליה כפי הנראה, שכן ריסיה של אמי עלו וירדו כשל בובת-צעצועים.

“אמא,” קראתי בחרדה, בעודי מושיט את ידי כדי לגעת בה.

“אל נא!” שמעתי את נהימת קולו של פון-אנגילוס מאחורי, “אל לו לאדוני לגעת בגוף חסר-חיים!”

נסוגותי בעל-כורחי ומחמת חולשה שתקפה עלי – נאלצתי לשבת על הריצפה, לצד מיטת-הברזל, כשאני קובר את פני בשתי כפות-ידי.

“אני… הרי אַת יודעת… כי הרי התכוונתי לטובה…” פיעפעו המלים מפי בקושי, “כי הרי השארתי אותך בשלג אך ורק כדי שאוכל לרוץ ולהזעיק עזרה… והתעכבתי… ואם התעכבתי בבית של זרים, הרי לא באשמתי התעכבתי…” דיברתי אל אמי בתחנונים. והיא אמנם הניעה את ראשה ניע קל, כלמשב אויר.

והנה, בהשמיעי את דברי אלה, בעל-כורחי ניעורה בי דמותה של אירינה הגמדית, ועימה הדקירות בתוך גופי.

על עור פניה של אמי פרחו בהרות-כפור.

אחר שחזרה אלי רוחי, התרוממתי מעל הארץ, ולמרות איסורו של פון-אנגילוס, כרכתי זרועותי על גופה הדל של הורתי, שהיה מחותל בסדין דק. ניסיתי לטלטל את הגוף, לנערו, לחממו בהבל-פי.

“ועכשיו שמצאתי אותך… הנה אקח אותך הביתה, כעת…” לחשתי.

ניסתה אמי לפעור את פיה, אולם קולות-אנקה בלבד פרצו מבין השפתיים המשותקות.

התכוונתי לשבת למראשותיה. תפסני פון-אנגילוס בחוזקה והרחיקני מעל אמי.

“אין אדוני זכאי להוציא מכאן אשה זו, כי ביתה הוא זה, ואדוני קיפח עליה כל זכות, לאחר שהפקיר אותה לחסדי החורף… כן, אדוני הפקיר אותה… מנע ממנה את היחס הטבעי של הזדהות, ולולא המקרה שזימנני אל איזור מסילות-הברזל, באותו ליל-סופה, הרי גוֹועת היתה נפש מסכנה זו מחמת הצינה, ונקברת תחת מפולת השלג, ללא כל סימן וזכר…”

אמרתי:

“אמי היא שתחליט על גורלה,” וניסיתי לשוות נעימה של תקיפות לקולי, בעודי חש את הדם גואה אל ראשי.

אבל אמי רק הביטה אל החלל הריק, אל הילת האור המתרטטת על כיפת-הזכוכית, שהיתה סוגרת עלינו, ולא ניתן לי לעמוד על רצונה של הורתי.

פון-אנגילוס חצץ בכוח ביני לבין אמי.

חשבתי – כיצד זה אין אמי מתיראת מפני גבר אכול-בשר זה, שהצינה קורנת מכל ישותו? כי הרי חשתי, על-אף קפאונה של אמי, שברגע בו מתקרב האיש אל מיטתה – חיוּת-מה מתעוררת בעיניה; והוא אמנם היה מטפל בה ברוב מסירות, אם לדון על-פי מראה המיטה המוצעת, ועל-פי מראה כלי-הלובן המתגוללים מסביב למיטת-הברזל הנמוכה.

שכבה אמי באֵלם על מיטתה ושני בני-אדם ניצבים עליה, נועצים מבטי-איבה איש ברעהו.

או-אז בקע קול המולה מצד החצר, או מצד השער, ונשמעו דיבורי אנוש רמים.

פון-אנגילוס כרה אוזניים בעירנות-יתר, שלח ידו אל עניבת-הפרפר שלצוארונו והקפיד ליישרה, כשהוא מפטיר ספק ברוגז, ספק במאור-פנים:

“לפני שלושה ימים הודיעו על בואם ורק עכשיו הם מוצאים זאת לנכון”.

דרוך מאוד היה והוסיף עצבנית, בהיותו לועס את הפרוטזה שבפיו:

“כן, כן, בהחלט… אינני טועה… הגיעה המשלחת…” הוא זהר כולו, על-אף דברי-הבלע שהשמיע קודם לכן ביחס למהות הביקורים בשטח המחנה. נסב על עקביו ואץ לנטוש את איזור ה’חממה', על-מנת להקביל את פני האושפיזים החדשים, כאילו אמי ואני איננו קיימים כלל.

ואני אמרתי בלבי – אכן זה הרגע – כשאני מתכופף על המיטה, חובק את אמי בזרועותי, מרים אותה כהרים משקל-נוצות, ואני אץ עמה בעיקולי-המבוך של החצר, בין גושי השלג ובין מצבות-הזיכרון.

כיסיתי היטב את אמי בשולי אדרתי, מעל לסדין הלבן בו היתה מכורבלת, והייתי רץ סחור-סחור כחושש להילכד בתוך המבוך, כשאני חוזר ומגיע מדי פעם אל נקודת המוצא, ואוזני נמלאות, משום מה, בנקישות פעמונים זעירים של איזו עגלת-שלג בלתי נראית לעין.

בראות אמי את מיטת-הדווי המתרחקת, פלטה קול-בכי, כאילו משתוקקת היא להיצמד אליה, כאילו מסרבת היא להיפרד מקרינת הכחול של כיפת-הזכוכית שמעל ראשנו, ומהשתקפות שיפעת פרחי ה’חממה' מסביב.

לסוף – עקרתיה בכוח מתחום משיכתו של איזור ה’מחנה התחתון', אץ בכל כוחי, מקווה לבלתי היתקל בצילו של פון-אנגילוס, או בשומרי המחנה האחרים, או במשלחת שזה אך הגיעה לביקור.

אלא שפחד-שוא הוא שקנה עלי שליטה, הואיל ואיש לא ביקש במילא למנוע בעדי מלנטוש את המחנה, ואפילו הגנן שהיה מטפל אי-שם בתימוּך האילנות החשופים, נמנע מלהביט בנו, אף-כי בטישות רגלי בשלג נשמעו ברמה.

הנה-כי-כן, בשטח המחנה לא נראה אדם אשר ימנעני מלרוץ, ובכל זאת סבור הייתי שמוטל עלי לפרוץ בכוח על-אנושי את הקו הזרחני, המסמן את גבולותיו של מחנה-המוות, הסובב והולך כמו על ציר עצמו.

ריצה זו התמשכה גם על-פני שלגי החוץ.

ולפתע – “אירינה! אירינה!” צעק אי-מי לתוך החורף, כמו בנעימה של תרעומת או לעג, את שמה של האשה הגמדית מבית מגדל-השמירה, ולא ידעתי מי הקורא ועל שום מה הקריאה הלגלגנית הזאת, שהיא… נדמה… מחוץ לזמן כל-כך?… אך ייתכן שבתוכי בלבד צעק-לעג איזה קול, שטרם ידעתי את סיבתו, בעודי שומע כיצד קרב ובא ומרעים בגלגליו, משחיר ויורד מן ההרים – בדמות נקודה המתגדלת-מתגלגלת – קרב ובא גולם-הרכבת של שעות השחר הראשונות.

ועת נלכדה השמש במלוא היקפה בין פסגות הרכס הנוכריות, כבר עמדתי על מדרגות קרון-המסע. ליתר דיוק – אמי מוטלת על רצפת הקרון ואני מגיף בידי את הדלת ונושא פני אל החלון הנמצא בתזוזה.

כגוש קרח היתה אמי מוטלת לרגלי.

גחנתי עליה ואמרתי:

“אנו חוזרים אל השמש… וכל המסע הזה… אנחנו לא נזכור אותו… מבטיח אני לך…”

תחילה חשבתי שפתיתי השלג אשר דבקו באמי הם שנמסו, כי רטובה היתה כליל, אלא שכפור-הדמעות הוא שטיפטף מעיניה, אך לא היו אלה נטפי שמחה, בשום פנים ואופן, לא.

“דבר לא יישאר מזכר המקום הזה…” המשכתי בשלי תוך איוולת, בעוד אני משכיב את אמי על המושב רחב-הידיים של הקרון הריק.

“תחילה אקח אותך לבית-החולים ולאחר מכן… לאחר שתשובי לאיתנך… נעלה על אנייה ונפליג הביתה…”

השענתי ראשי אל שימשת החלון מרופדת-החורף בה השתלהבה בבואת השמש בנסותה לקום לתחייה, ואני מניתי את עמודי-הטלגרף הנופלים אפיים ארצה לצד הרכבת.

הגלגלים רעמו.

ראיתי את צלע ההר מבעד לחלון.

ואפשר גם דמות קטנה ראיתי, דמות של ילדה או של אשה, שנמנע ממנה לצמוח די צורכה, וכעת, בתוך החורף העמוק, אף גוררת עצמה אך בקושי ובדאבה.

היא עלתה על עגלת-שלג שהמתינה לה, עם עגלון קשיש על הדוכן, עגלה הרתומה אל פרדות (ואולי אל סוסי-פוני – אינני יודע).

ברגע זה הבזיקה בי מחשבת-האימה, תוך שהדקירות והמיחושים ניעורים בי שוב ותוקפים את גופי, את שיפולי בטני.

– אירינה! אירינה!… ומה אם אשה גמדית זו… באותו לילה… אינני יודע מתי… בתוך הבית הצמוד אל מגדל-השמירה… אז… כשהיא תלתה עלי את גופה הלוהט… ואני כמו איבדתי את עשתונותי… את חוש-ההתמצאות שלי… מה אם אשה קטנה ועלובה זו… ילידת איזה דור של אבדון… בגלל קשר של רגע… אשר איני בטוח אפילו בקיומו… מה אם הדביקה בי… במגע גופה… איזו מחלה… כמו קללה… גם בי… ומעכשיו… כמו כל בני המקום הזה… גם אני… מעכשיו… באיזה הרס איטי… אולי… ללא מרפא… – פירפרה בי מחשבה חסרת-שחר, נואלת; אולם הדקירות באיזור מפסעתי כבר פחתו והלכו עם תנודות הקרון בו עמדתי.

נשפתי על החלון וקינחתי את השימשה, למען איטיב לראות את צלע ההר ואת עגלת-השלג, שכבר היתה מתנועעת לאורך גדר-הענקים של המחנה, זה הישן שנת-נצחים שנת-מוות, בעוד אני נוסע בכיוון ההפוך, נוסע ומתרחק, מתאווה להתנער ממנו אחת ולתמיד.

אמי נרדמה על המושב רחב-הידיים, כלומר עצמה את עיניה בקשיוּת – כי הרי מחמת הכהות שעמדה בכל אבריה לא יכולתי לדעת אל-נכון מה מתחולל בקרבה.

חשבתי – נרדמה לה.

הרכבת התגלגלה, שעטה קדימה.

אך את המחנה עדיין ראיתי היטב, ולו גם במוקטן, כמו דגם-שיחזור של עיר-קדומים על כף-ידו של המתכנן, והוא מוּרם אל-על, מתנוסס על פיסגת ההר העטוף איזו הילה של בוקר אשר אינו בנמצא, שׁם, על שחור-ההר המלבין כבר, והוא מסרב להימוג, כמו הנקודה הנדבקת אל זגוגית החלון, שאני מהביל עליה ומנקה אותה אך לשוא.