א.    🔗

ישראל ויון – בשני העמים האלה היה מהתרוממות מעל להעולם הזה ומהסתכלות בנצח. על היונים אמרו, שהם גילו את גוף האדם ויפיו ויצרו את האמנות. ואילו נביאי ישראל גילו את הלב, הנשמה והפנימיות שבאדם והורו, כי עיקר האדם הוא לבו ופנימיותו. מעם היונים יצא היופי, ומישראל מוסר הלב.

ישראל ויון, עם הנביאים ועם הפילוסופים – שניהם תרמו תרומה חשובה לתרבות האנושית. מאתונה יצאו המדע והפילוסופיה, ומירושלים יצא דבר ד'. לדעתו של הפילוסוף היוני ראשית החכמה היא התמיהה והשאלה, מאין הדברים באים ולמה הם באים. הפילוסוף היוני יגע למצוא את המקור והסבה לכל הדברים וקבע את חוקי הטבע והחיים, ההגיון והמוסר, ואילו לדעת הנביאים “ראשית חכמה יראת ד'” היא, ד' הוא המקור והסיבה לכל הדברים, עילת כל המעשים ופתרון כל החידות. סופה של הפילוסופיה היונית היה הספק, ואילו לפני נביאי ישראל נפתחו שערי שמים ונגלה להם אלהי הצדק וניתנה להם מן השמים האמונה והתקוה ל“אחרית הימים” ולהתקדמות המין האנושי.

ישראל ויון נפגשו איש עם רעהו בדרכם. פעם התקרבו זה לזה ופעם התרחקו זה מזה, והתקרבותם והתרחקותם הולידו תוצאות רבות ערך בתולדות התרבות האנושית.

 

ב.    🔗

היה בימי קדם ב“מרכז העולם”, שבו נפגשים שלשה חלקי תבל. שם יסד אלכסנדר מוקדון, אחרי שכבש את מצרים, את העיר אלכסנדריה והושיב בה יונים ויהודים. אלכסנדריה של מצרים היתה כמעט בה במדה לעיר יהודים כמו לעיר יונים. בימי פילון ישבו במצרים בערך שמונה מיליונים נפש וביניהם מיליון יהודים, ומאתים אלף מהם ישבו בעיר אלכסנדריה. אלכסנדריה נעשתה מטרופולין המשנה לרומי במסחר ומרכז המשנה לאתונה בחכמה ובאמנות. במטרופולין גדולה זו נפגשו ישראל ויון.

יהודי מצרים שכחו את ארץ אבותיהם. הן אמנם בנו להם מקדש ביב ואחרי כן בהליופוליס, והקריבו בו קרבנות. בכל זאת היו עולים לרגל לירושלים, העשירים שבהם היו שולחים את מתנותיהם, והעניים לכל הפחות את שקליהם לבית המקדש שבירושלים.

היהודים שבאלכסנדריה החזיקו באמונתם הישראלית ונמשכו גם אחרי ההשכלה היונית. השפה היונית התפשטה אז בעולם והיתה לשפה עולמית, וההשכלה היונית, שנקראה בצורתה החדשה בשם היליניזמוס, היתה לתרבות עולמית. ההיליניזמוס קלט וספג לתוכו את דעותיהם ומנהגיהם הדתיים של עמי המזרח וצרפם עם התרבות היונית ושאף להבליע את העמים ולאחדם לעם אחד ולשפה אחת. ליהודים היתה הברירה: או להבלע בין העמים או להבדל מהם ולהשאר בריה בפני עצמה. הגיעה אז השעה לפתרון השאלה, שחזרה בתולדות ישראל בכל פעם שבני עמנו הסתגלו לצורת חייהם של העמים, אשר בתוכם ישבו, ולמדו משפתם ותרבותם ורצו גם להחזיק באמונתם ולהשאר “עם לבדד ישכון”. איזו היא הדרך, שבררו להם יהודי אלכסנדריה?

יהודי אלכסנדריה היו מדברים יונית, ושפתם לא היתה בלולה כשפת הסגירה בגיטו, אלא דוקא השפה היונית הרגילה אז בכל ארצות המזרח. הם היו קוראים בספרי המשוררים והסופרים היונים ומעריצים את ההשכלה היונית. בחרבות התיאטרון שבעיר היונית מילט מצאו כתובת, ובה כתוב: “מקום מושב היהודים, הנקראים גם בשם יראי ד'”. כיהודי מילט היו מתנהגים גם היהודים באלכסנדריה. פילון מספר, שהיה בתיאטרון, שבו הציגו חזיון יוני של אבריפידס. כמוהו היו הרבה יהודים במצרים נכנסים לבתי תיאטראות של היונים, עד שחכמינו דרשו את הכתוב “ותמלא הארץ אותם”: מהם, כלומר מבני ישראל שבמצרים, נתמלאו בתי תיאטראות.

ברבות הימים שכחו יהודי אלכסנדריה את שפת עמם והיו צריכים לתרגום יוני של התנ“ך. התרגום היוני של התנ”ך לא נמשך במשך שנים ושבעים יום, כמו שיסופר ב“אגרת אריסטיאס”, אלא נסדר ונערך שנים רבות, ולא הצעתו של המלך תלמי השני, אלא צורך העם הוא שהוליד את התרגום. בתרגומו היוני נתפרסם התנ“ך בעולם ונעשה ספר עולמי. התנ”ך של עם ישראל היה לספר העמים. מעכשיו התחילו גם היונים קוראים בתנ“ך, ולזכר סיומו של התרגום היו עושים יום טוב באי פארוס היהודים והיונים גם יחד. היונים מהמון העם היו מתענגים בספורי התורה על יוסף ומתפללים מזמורי תהלים או חורתים בלוחות עופרת פסוקים מן התנ”ך לסגולה נגד השדים. כנגד זה היו המשכילים בין היונים מתפעלים מספור התורה על בריאת העולם, מן המוסר הנעלה שבעשרת הדברות ומרוח הקודש שבדברי הנביאים, והתנ“ך, שהורה את האמונה באל אחד, בורא העולם ואביהם של בני אדם, נחשב להם כ”ספר פילוסופי“. התרגום היוני של התנ”ך משך אחריו לב היונים ועשה ביניהם נפשות. יוסיפוס מספר, שהרבה יונים נתיהדו והודו בתורת ישראל, ולפי עדותו של פילון לא נספחו הגרים מהמון העם בלבד אלא ברובם מן המשכילים והנכבדים. קמו סופרים יונים, שהביטו על עם התנ"ך מתוך יראת הכבוד. כן קרא תיאופרסט לבני ישראל עם הפילוסופים; קליארך אמר עליהם, שהם קרובים במנהגיהם לחכמי הודו; מגסתינס מצא, שדעות היהודים דומות לדעותיהם של חכמי הטבע היונים, והסופר היוני סטרבון כתב, שהסטואים מתלמידי משה הם והפילוסופיה הסטואית היא קרובה לאמונה הישראלית.

מעם היונים יצאו מעריצי ישראל אבל גם שונאיו. בארץ מצרים, שבה נשתעבדו בני ישראל בימי קדם נולדה אחרי כן השנאה לישראל, והפגישה בין ישראל ויון היא שהולידה אותה. ההיליניזמוס שאף להבליע את העמים ודתותיהם, ואולם עם ישראל כפר באלילי העמים ועל כן העלילו עליו השונאים, שהוא עם בלי אל ואמונה, הוא סרב גם להתחשב בגוים ומשום זה אמרו עליו, שבלבו טבועה שנאת הבריות. לשנאת ישראל גרמו גם סבות כלכליות. יהודי אלכסנדריה הצטיינו במסחר, במלאכה ובכל חרושת המעשה ועלו לעושר וכבוד, ולסבות הדתיות נתוספה עוד הקנאה והרבתה שונאים לישראל. “אין בין גן עדן לגיהנם אלא טפח”, כל כך קרובים הם זה לזה. אלכסנדריה, מרכז לחכמה ולאמנות, נעשתה גם עיר מולדת לשנאת ישראל. את עלילותיהם של מניטו, אפוללוניוס מולון ואפיון ירשו שונאי ישראל, שבאו אחריהם, והפיצו אותן במשך אלפים שנה בכל ארצות התבל. עלילתו של מניטו אשר אמר שבני ישראל אומה של מצורעים הם וגורשו ממצרים מפני צרעתם, חוזרת עוד במאמרו של שיללר על “שליחותו של משה”. טענתו של אפוללוניוס מולון, שהיהודים לא הועילו אפילו במשהו להעשיר ולהשביח את התרבות האנושית, היתה לעיקר תורתו של צ’מברלין, הטוען בספרו “יסודות המאה התשע עשרה” נגד היהודים, שהם, כעם בלתי אַרי, לא תרמו שום תרומה לתרבות האנושית ולא השביחוה, אלא קלקלוה. מתוך האשמתו של אפיון, שהיהודים מקריבים בבית מקדשם מדי שנה בשנה איש יוני ונשבעים לנטור בלבבם שנאה לכל העמים וביחוד ליונים, יצאה בימי הבינים עלילת הדם, שחללה מאות שנים את כבוד ישראל והמיתה בימי הבינים אלפי יהודים. ההיסטוריה של שנאת ישראל תוכיח, שלעילותיהם של שונאי ישראל זכו לאריכות ימים, אף על פי שלא זכו לעושר המחשבה.

היהודים היו מוכרחים להגן על דתם וכבודם. שנאת ישראל היא שהולידה את הסניגוריה לישראל, וראשי המדברים בה היו פילון ויוסיפוס. הם האמינו, כי כל מי שיכיר את האמונה הישראלית ויחדור לתוך תוכה, לא ישנאה אלא יחבבה, והשתדלו להראות לעמים את אוצר האמונה והמוסר הגנוז בתורתנו. לדעת הסניגורים האלה יוכיח הרעיון האלהי שבתורתנו, שאין אנו עם בלי אל ואמונה, כמו שאהבת הרע והגרים, המצוּוה בתורתנו, תוכיח, שאין שנאת הבריות בלבנו. תורתנו, כן טענו סניגורי ישראל, היא היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, והיא גם התרומה החשובה, שתרם עם ישראל לתרבות האנושית.

היהודים באלכסנדריה למדו מן היונים את לשונם ותרגמו ללשון היונית את התנ“ך וחברו בה את ספרי סניגוריה, כדי להגן בהם על אמונתם הישראלית. מן היונים למדו גם את הפילוסופיה היונית ונגררו אחריה. הם דבקו באמונתם הישראלית והעריצו גם את הפילוסופיה היונית, ובהשתדלם לפשר בין הפילוסופיה והדת הניחו את היסוד לפילוסופיה הדתית. המפורסם בין הפילוסופים הדתיים שבאלכסנדריה היה פילון. בשיטתו נתבטאו רעיונותיהם של הרבה דורות. פילון קלט לתוכו את ההשכלה היונית, עד שמעריציו אמרו עליו: “פילון כותב כאפלטון או אפילו אפלטון כותב כפילון”. הפילוסופים היונים נחשבו לו כאנשי אלהים, וה”קדוש" שביניהם היה בעיניו אפלטון. פילון העריץ את הפילוסופיה היונית ונשאר גם נאמן לדתו, והקיף בשיטתו את משה רבנו ואת אפלטון “הקדוש” גם יחד. שניהם נחשבו לו כקרובים ברוחם ובהשקפתם. כל מה שהורו אפלטון והפילוסופים האחרים, למדו, לדעתו של פילון, ממשה רבנו ומתורתו, וכל מה שהורה וצוה משה רבנו, נמצא גם בפילוסופיה היונית. צריכים אנו רק לחזר אחרי “הכונה העמוקה”, הגנוזה בספורי התורה ובמצוותיה, ולבאר את התורה לפי השיטה האליגורית, כדי למצא בספוריה עיונים פילוסופיים ובמצוותיה תביעות מוסריות, שלהן מסכימה גם הפילוסופיה. כשם שהפך פילון על ידי פירושו האליגורי את האנשים הנזכרים בתורה לפילוסופים, כן עשה את אלהים חיים שבאמונה הישראלית לרעיון מפשט. פילון מצא, כי ההגשמה, שנמצאה בספורי התורה, כגון שהאלהים ירד מן השמים וירא לבני אדם או שברא את העולם וינפש אחרי מלאכתו כביכול כבן אדם, מתנגדת לפילוסופיה, והשתדל משום זה להרחיק את ההגשמה מן התנ"ך. לדעתו של פילון ברא ד' שליחים, שהם עושים שליחותו ונקראים בתורה “מלאכים”, אצל היונים “רוחות” ואצל הסטואים “מחשבות”. פילון כנה אותם בשם “מימרות”, ולמימרא העליונה קרא “הדבור האלהי” והורה, שלא ד' בעצמו ובכבודו ברא את עולמו ונגלה לבני אדם, אלא על ידי “הדבור האלהי”. המושג של “הדבור האלהי” מוצאו איננו מישראל, אלא הוא לקוח מן הפילוסופיה היונית. בהעמידו את “הדבור האלהי” בין ד' והעולם, הרחיק אמנם פילון את ההגשמה מן הרעיון האלהי, אבל התרחק מאמונת היחוד שבישראל. הוא יצא לצרף יחד את האמונה והפילוסופיה, ישראל ויון, ונכשל במכשולי הסתירות והיה פוסח על שתי הסעיפים.

הפגישה הראשונה שבין ישראל ויון באלכסנדריה היא שהולידה את התרגום היוני לתנ“ך, את האהבה וגם את השנאה לישראל, את הסניגוריה הישראלית וגם את הפילוסופיה הדתית עם פירושה האליגורי לתנ”ך ואמונתה בדבור האלהי. עם ישראל נהנה מהשכלתם של היונים ונתן להם את התנ"ך. הוא נהנה מסופריהם ומשורריהם ונתן להם ספרי הנביאים וספר תהלים, קבל מן היונים את הפילוסופיה ונתן להם את האמונה באל אחד. השנאה לישראל, שנולדה על ידי הפגישה עם היונים, היתה למקור גזירות ורדיפות, שכבדו על היהודים במשך אלפים שנה, והפילוסופיה הדתית, שנוסדה באלכסנדריה, הועילה אמנם להעשיר את הדת המשיחית, אבל לא את האמונה הישראלית. ספרי פילון כמעט שנשכחו בישראל, ואולם מתוכם למדו אבות הכנסיה ופילון היהודי נעשה אחד מן “הקדושים” שבכנסיה המשיחית. אף על פי כן לא צדקו האומרים, שהפגישה עם ההשכלה היונית היא שהמיתה את היהדות שבאלכסנדריה. אדרבה, עם כל אהבתם להשכלה היונית לא בגדו היהודים שבאלכסנדריה בעמם ובאמונתם, אלא מסרו את נפשם לשרפה ומאנו לקרוא את הקיסר אלוה. השתדלותם של יהודי אלכסנדריה היתה למופת לדורות הבאים, בכל פעם ששאפו היהודים להסתגל לצורת חייהם של העמים ולאחד את אמונתם הישראלית עם תרבות העמים.

 

ג.    🔗

ישראל ויון נפגשו גם בארץ ישראל. כאלכסנדריה של מצרים היתה גם עיר הבירה שבסוריה, אנטיוכיה, למרכז ההשכלה היונית, שהתאמצה לחדור משם לתוך ארץ ישראל. העשירים והאצילים בארץ ישראל, שבאו במגע עם חצר המלכות באנטיוכיה, נגררו אחרי ההשכלה היונית הזרה עם כל הדרה החיצוני וחשקה בעולם הזה ובתענוגיו. לא כן החסידים, שהתנגדו לנטיתם של ה“היליניסתים” לחקות את הזר. בידה של התרבות היונית באלכסנדריה היה הספר, כלומר התרבות של המשוררים והפילוסופים והאמנים היונים, ומשכה את לב היהודים אחריה ועוררה בהם את כח ההסתגלות, ואילו בארץ ישראל באה ההשכלה היונית, וסיף של המלך הסורי בידה, ועוררה בעם ישראל את כח ההתנגדות, ורוחה העצמית של היהדות התקוממה נגד ההשכלה היונית והתחדשה וקמה לתחיה. אנטיוכוס קם להטיל את ההשכלה היונית על מדינות מלכותו ולאחדן בזה בעל כרחן למדינה אחת, וגם על עם ישראל עמד להשכיחו את תורתו. באה שעת השמד, ולקיומם של עם ישראל והאמונה הישראלית נשקפה הסכנה. אז עוררו החשמונאים את עמם מתרדמתו. החלשים נעשו גבורים, והגבורים גברו על אנטיוכוס. הכותים בקשו את המלך אנטיוכוס לקרוא את מקדשם על הר גריזים בשם ציוס, ואילו עם ישראל התקומם נגד אנטיוכוס וטהר את בית המקדש בירושלים מאלילי היונים וגרש מארץ ישראל את ההשכלה היונית.

הן אמנם התפשט ההיליניזמוס בערים הגדולות שבצפונה ובמזרחה של ארץ־ישראל ועל חוף הים, ונבנו בהן בתי תיאטראות ואיצטדינים ונערכו מלחמות התחרות כמנהג היונים. בעזה נבנה היכל לאפוללון, באשקלון לאפרודיטי ובבית שאן לדיוניסוס. העיר דן נקראה בשם פאניאס, מפני שהוקם בה פסלו של האליל היוני פאַן, ובעכו היה מרחץ של אפרודיטי. אף על פי כן אינה דומה השפעתה של ההשכלה היונית בארץ ישראל לזו שבאלכסנדריה.

ההילניסמוס חדר אפילו לתוך הארץ. החשמונאים הראשונים גרשוהו, אבל יורשי מלכותם, שעלו אחריהם על כסא המלוכה, קבלו שמות יונים וטבעו מטבעות יונים ונגררו אחרי התרבות הזרה. כפילון, שעלה לירושלים להתפלל ולהקריב קרבן בבית המקדש, היו עוד יהודים אחרים, שישבו בערים יוניות, עולים לרגל לירושלים ומביאים עמהם שמה מהשכלתם היונית. רבים מהם נתישבו בארץ ישראל ויסדו שם קהלות ובנו להם בתי־כנסיות. בירושלים היו בתי־כנסיות שנקראו על שם האלכסנדרים והקורינים ומן בני קיליקא ואסיה. על הלוח שבחומת בית המקדש היתה כתובת יונית, האוסרת לזר להכנס לבית המקדש, והיא שתוכיח, שלירושלים היו יונים באים. השפעתה של ההשכלה היונית נגלתה לא רק בסגנון הבניה של הבנינים הצבוריים, אלא גם במלים זרות, בנות יון, שנכנסו ללשוננו. אפילו בית המקדש שבירושלים היה בנוי בסגנון יוני, ואפילו על הקופות של בית המקדש היה כתוב באותיות יוניות: אלפא, ביתא, גמלא. בכל מקצועות החיים נתקבלו מלים יוניות, ועמהם נכנסו לתוך עולמו של ישראל גם מושגים ורעיונות יונים. אפילו בין חכמי ישראל היו אחדים, שהיו להם שמות יונים, כגון אנטיגנוס, תודוס ודוסתאי. תקנתו של הלל נקראה בשם יוני פרוזבול, וגם את הגט התירו לכתוב יונית. היונים, אשר רצו לשחרר את עבדיהם, נהגו להביאם אל ההיכל ולהקדישם לאלהים, והעבדים, שהוקדשו לאלהים, יצאו מרשות אדוניהם לחרות. כמו כן נהגו היהודים להכניס עבדיהם לבתי־כנסיות ולהקדישם לד': “והמקדיש עבדו יצא לחרות”¹ . ההיליניסמוס חדר לארץ ישראל, ואולם לתוך לבו של עם ישראל לא הצליח לחדור.

קמו חוקרים ואמרו, שאפילו התנ"ך הושפע מן ההשכלה היונית, אבל לא צדקו. התנ“ך הוא הגלוי הגדול של רוח האומה הישראלית ורק של רוחה. מה שאמר רנ”ק על ספר “קהלת”, הוא הדין בכל התנ"ך: “אין בו דבר ולא חצי דבר מחכמת היונים, ובאמת גם לא מהבליהם”² .

באו אחרים ואמרו, שאחר חתימת התנ"ך חדרה ההשכלה היונית לתוך היהדות שבארץ ישראל והעשירה והשביחה במדה ניכרת את תורת המוסר של ישראל. אך גם השערתם אין לה על מה שתסמוך. ההשכלה היונית, שחדרה לתוך ארץ ישראל, לא היתה ההשכלה של המשוררים, הפילוסופים והאמנים היונים, אלא השכלה קטועה של סוחרים ושחקנים, של “אפיקורסות”, פריצות והשחתת מוסר, ולא הספיקה להשפיע אפילו במשהו על תורת המוסר של ישראל. כל מי שאומר, שגם בארץ ישראל התעשרו היהדות ותורת המוסר שלה על ידי הפילוסופיה וההשכלה היונית ושחכמי ישראל נגררו שם אחריה בה במדה כפילון, אינו אלא טועה.

פילון קרא ללשון היונית “לשוננו” וידע אותה על בוריה והביא בספריו מאמרים מתוך ספרי הומירוס ואבריפידס והיה גם בקי בספרי אפלטון ושאר הפילוסופים; ולעומתו לא משלו חכמי ארץ ישראל במכמני הלשון היונית, ואפילו אחד מהם לא קרא בספרי הפילוסופים היונים. את המלים, שהן בנות יון, למדו היהודים בארץ־ישראל ברובן מתוך שפת ההמון ובצורתן העממית, ולא מתוך הספרות היונית, ואת ידיעותיהם המועטות בחכמת היונים קבלו חכמי ארץ ישראל מפיהם של “הפילוסופים”, כלומר משכילי היונים, אשר עמהם נפגשו ונתוכחו. חכמי ארץ ישראל הבינו והרגישו, שהיונים ראוים הם לכתר חכמה, ואמרו: “אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגוים תאמין, יש תורה בגוים אל תאמן”. הם גם הכירו את יתרונה של התרבות היונית המתגלה בבניה, באמנות ובלשון, הכירו, כי מן היונים יצאו היופי והאמנות, ודרשו: “אשר אין בה מום, זה יון”, ושבחו את יפיה של הלשון היונית ואמרו עליה, שהיא עשויה “לזמר” ולשירה³. בארץ ישראל הכניסו אפילו את “יפיותו של יפת” באהלו של שם ופירשו מלים עבריות שבתנ“ך, כאילו היו בנות יון. כשם שפירשה התורה את השם “בבל”, כאילו היה שם עברי ולא בבלי, ואמרה: “על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ד' שפת כל הארץ”, כך דרשו גם חכמי ארץ ישראל: “פרי עץ הדר” זהו אתרוג, אשר גדל על המים, שכן בלשון יונית קורין למים “הידור”, או למה נקרא שמו של הנביא “ירמיה”, שבימיו נעשתה עיר ירושלים “אירימיאה”, שכן קורין בלשון יון למדבר שממה “אירימיאה”, ואפיל את המלה “תורה” דרשו חכמינו כאלו היתה מלה יונית, ואמרו: בלשון יונית קורין למראה ודמות “תוריאה”, והמלה באה ללמד, שהתורה היתה מקודם סתומה ונראית אחר כך וניתנה לישראל⁴. אף על פי כן לא היתה הלשון היונית בארץ ישראל ללשון המדוברת. רק העשירים והאצילים ידעו אותה, ואפילו הם לא דברו בה צחות. שליחי טיטוס, שבקשו מיהודי ירושלים למסור את העיר ביד הרומים, דברו עמהם ארמית. פילון היה עושה יום טוב לזכר היום שבו נגמר התרגום היוני לתנ”ך, כנגד זה אמרו חכמי ארץ ישראל, שהיום אשר בו כתבו לתלמי המלך את התורה יונית, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל⁵. פילון השתדל להשפיע על אחיו וגם על היונים, והיהדות שבאלכסנדריה שאפה להתרחבות ולהתפשטות, ואילו היהדות שבארץ ישראל נטתה להתכנסות ולהתבדלות וחכמי ארץ ישראל נצטמצמו בתוך ארבע אמות של ההלכה ושאפו להשפיע על עמם בלבד. פילון הוא שהתאמץ לקרב את הרחוקים ולעשות שלום בין האמונה הישראלית ובין הפילוסופיה היונית, לעומתו התרחקו ישראל ויון בארץ ישראל זה מזה וכל אחד מהם הלך לדרכו הוא. פילון נעשה מופת ומורה לכל המשתדלים לאחד את היהדות עם התרבות האנושית, ואילו החסידים, החשמונאים וחכמי ארץ ישראל לימדו את עמם גבורה ומסירות הנפש, כדי להתגבר על חליפות הזמן ולהשאר “עם עולם” וגם עם ועולם בפני עצמו.

אפשר שההשכלה היונית פעלה על דעות האיסיים והיודעים. ואולם כת האיסיים לא זכתה לאריכות ימים ולא השפיעה אפילו במשהו על היהדות, ואת המינות של היודעים, שהתחילו להטיף לאמונה ב“שתי רשויות”, גרשו חכמי ארץ ישראל מבית מדרשם.

 

ד.    🔗

בארץ ישראל לא חדרה ההשכלה היונית לתוך העם. משיחם של הנוצרים יוכיח. לשון ילדותו היתה השפה הארמית. את התנ"ך קרא בעברית, אך את השפה היונית לא ידע וחכמת היונים היתה זרה לרוחו. בבשורתו אין אפילו ניצוץ מההשכלה היונית, ומעולם לא עלה על דעתו ליסד דת עולמית ולהפיץ בשורתו בין הגוים, שאפילו לשונם לא ידע.

לא כן פולוס, שנעשה מיסדה של הכנסיה המשיחית. הוא נולד וגדל בעיר תרסוס, שבה ישבו יהודים ויונים גם יחד, ובעיר מולדתו בא במגע עם ההשכלה היונית. אחרי הולדו נתנו לו הוריו שני שמות: שאול ופולוס. בילדותו למד לדבר עברית ויונית. בכל זאת לא נגרר אחרי הפילוסופיה היונית גם הוא, וכתב לבני סיעתו: “הזהרו, פן ישלול איש אתכם בפילוסופיה ובמדוחי שוא”⁶.

אך אז כשיצאה הדת המשיחית מארץ ישראל ונתפשטה בין הגוים, נספחו יונים במספר רב אל הכנסיה, ועם המשכילים שבהם חדרה ההשכלה היונית לתוך הכנסיה. מני אז היו מתרוצצות בכנסיה שתי נשמות: הישראלית והיונית. הכנסיה העמידה על יד אל אחד את “בר אלהין” וחברה עם ספורי התורה אגדות בנות יון ועם עקרי האמונה הישראלית מושגים שבאו לה מחכמת יון, והטילה שלום בין ישראל ליון או, כמו שאמר אחד מחכמי הנוצרים, “שלום של מריבה”. המשכילים בין היונים אהבו את ההשכלה היונית ואת התנ“ך גם יחד, ודוקא מתוך אהבתם לתנ”ך התנצרו. יוסטינוס הקדוש מספר, שחזר אחרי האמונה האמתית, עד שלימדו זקן אחד לקרוא בספרי הנביאים: “מיד התלקחה אש בקרבי ולבי נתמלא אהבה לנביאים ולאנשים, שהיו מאוהבי משיחנו”. וכשם שנמשך אחרי נביאי ישראל, כך אהב גם את הפילוסופים היונים וכתב בספרו “הסניגוריה”: “הטוב שבפילוסופים היה סוקראטס, שמאס באלילי הפייטנים והורה לבני אדם לדרוש ולהכיר אלוה בלתי ידוע והתקרב בדעותיו למשיחנו”⁷ . כן העריצו אבות הכנסיה את הנביאים וגם את הפילוסופים, ושניהם נחשבו בעיניהם כ“נוצרים לפני הנצרות”. הכנסיה לקחה מן היהדות את התנ“ך ומן ההיליניזמוס את הפילוסופיה. התנ”ך נחשב לאבות הכנסיה כ“פילוסופיה”, ועל הפילוסופיה אמרו, שגם בה נצנצה רוח הקודש כמו בתנ“ך. אבות הכנסיה המשיכו והשלימו מה שהתחיל פילון. כפילון השתדלו גם הם לפשר בין התנ”ך ובין הפילוסופיה. את התנ"ך פירשו בדרך אליגוריה ואת האמונה הפכו לתיאולוגיה וקבעו לדת המשיחית עקרים, שאינם אלא פרי העיון הפילוסופי, אשר גדל על אדמת האונגליון והאמונה.

מני אז עומד עולם הכנסיה על שני יסודות: הישראלי והיוני. לפעמים גבר בכנסיה היסוד הישראלי, והבת המשיחית זכרה את אמה הישראלית והביטה עליה מתוך יראת הכבוד, ולפעמים גבר בכנסיה היסוד היוני, והבת הרחיקה את אמה מעל פניה וסקלתה באבנים. קמו היודעים הנוצרים, כגון מרקיון ותלמידו אפללס, והטיפו לאמונה ב“שתי רשויות”, והבדילו בין האל העליון והרחמן, שנתן לנוצרים את האונגליון, ובין אלוה השני לו, שהוא אל נקמות ונתן לעם ישראל את התנ“ך. מתוך גרונם של שונאינו, הטוענים, כי אלהי ישראל הוא רק אל נקמות ואלהי הנוצרים הוא רק אל רחמים ואהבה, מדברת רוחו של מרקיון. היודעים הנוצרים הם שהבדילו בין “אלהי הנקמה” שבתנ”ך ובין “אלהי האהבה” שבאונגליון ויצאו להשפיל את האמונה הישראלית ותורת המוסר שבה ולבער את היסוד הישראלי שבכנסיה, עד שלא ישאר בה אלא היסוד היוני בלבד.

 

ה.    🔗

ישראל ויון נפגשו עוד פעם בימי הבינים ומתוך פגישתם נולדה הפילוסופיה הישראלית. היה הדבר במאה התשיעית. משכילי עמנו קראו אז בספרי אפלטון ואריסטו, והתחילו להרהר ולשאול, למי היתרון: לאמונה הישראלית או לפילוסופיה היונית. בפילוסופיה הדתית שבימי הבינים קרבו ישראל ויון, הדת והפילוסופיה, שוב לוכוח, והוכוח הוא שהביא לידי תוצאות שונות: היו פילוסופים כרב סעדיה והרמב"ם, שהשתדלו לפשר בין האמונה הישראלית ובין הפילוסופיה היונית, והיו פילוסופים, כגון ר' יהודה הלוי, שהגינו על רוממות האמונה הישראלית. בין הפילוסופים היה אפילו אחד, והוא ר' שלמה בן גבירול, שעל ספרו הפילוסופי “מקור חיים” אמר ר' אברהם בן דוד, שכוון בו המחבר “להועיל כונה אחת מהפילוסופיה ולא יחד בו האומה לבד, אבל הוא בענין ישתתפו בו כל מיני האנשים”⁸.

במצרים, ארץ מולדתו של פילון, נולד רב סעדיה גאון, שהתאמץ כפילון לאחד את הדת והפילוסופיה, וחדש את הפילוסופיה הדתית. בכל מקום, שהאמונה והחקירה מכחישות זו את זו, השתדל רב סעדיה להכריע ביניהן. המאמינים אמרו, כי העולם מחודש הוא יש מאין, והפילוסופים, שהוא קדמון ו“אין לו תחלה וסוף”, ובא הגאון ובחר באמונה, שהעולם מחודש יש מאין.

כל מה שכתוב בתורה, שהיא מן השמים, יתקיים, לדעת רב סעדיה, גם “בחקירה ובעיון ברור”. צריכים אנו רק לבאר את התורה על פי השכל: לא הנחש בגן עדן ולא אתונו של בלעם דברו, אלא מלאך ד' דבר במקומם, ולא השם בעצמו נראה להם לנביאים, אלא “עמוד אש או עמוד ענן או אור בהיר”, שמתוכו יצאו הדברים, אשר שמע הנביא. התורה דברה כלשון בני אדם, ובכל מקום שיחסה להקב“ה אברים, עשתה זאת בדרך השאלה בלבד, ובאמרה “ויברא אלהים את האדם בצלמו” לא כוונה אלא לתאר את האדם “על דרך ההגדלה והחשיבות” ולתת לו יתרון על שאר הבריות ולא לדמותו כביכול לד', שאין לו דמות הגוף ואינו גוף. במצוות התורה הסתכל רב סעדיה בעיני פילוסוף וחלק בין מצוות שכליות, שהשכל מחייבן, ומצוות שמעיות, ש”אין השכל גוזר אותן", “ועם זה אי אפשר, שלא יהיה להן עם ההסתכלות תועלות חלקיות ועלילה מעטה מדרך המושכל”⁹.

כבר בשיטתו של רב סעדיה גאון ניכרות התוצאות, שנולדו על ידי הפגישה בין ישראל ויון בימי הבינים. כל מה שנחשב מקודם לחרדים כהנחה ברורה, שאין לערער עליה, נעשה עכשיו “שאלה”, שהיא זקוקה למופתים שכליים. הפילוסופיה תבעה את הדת לפני בית דינה, כדי לחקור ולבדוק את אמתותה, ובארה את התנ"ך על פי השכל או בדרך אליגוריה, וחלקה בין מצוות שכליות ושמעיות, בין אמונה ומוסר. והפגישה בין ישראל ויון היא שעוררה בלב המשכילים את התשוקה לערוך את האמונה הישראלית לשיטה ולקבוע לה צורה פילוסופית.

כבונים בחומת ירושלים בימי נחמיה, שהיו עושים בידם האחת במלאכה ובידם השנית מחזיקים בשלח, היה גם רב סעדיה גאון בונה ולוחם, מניח את היסוד לפילוסופיה הדתית ולוחם נגד הקראים וגם נגד המשכילים שבישראל, המטילים ספק בעיקרי היהדות.

מה שהתחיל רב סעדיה, השלים הרמב"ם. ראשיתה והתפתחותה של הפילוסופיה הישראלית נתקיימו במצרים. גם לדעת הרמב“ם אין סתירה בין האמונה והחקירה. שונות הן דרכיה, אבל יש שמוליכות אל מקום אחד. כרב סעדיה השתדל גם הרמב”ם לפשר בין האמונה והפילוסופיה והתקרב לפעמים אל האמונה ולפעמים אל הפילוסופיה.

הרמב“ם העריץ את אריסטו, ואולם בענין קדמות העולם חלק עליו, מפני שדעתו, כי העולם אינו מחודש, אינה מאומתת “על פי מופתים חותכים”. בענין קדמות העולם התרחק הרמב”ם מן הפילוסופיה, ואילו בענין דעת אלהים התקרב אליה. אלהיו של הרמב“ם הוא מושג מפשט, עילת כל הדברים ורחוק מבני אדם, אבל לא האב המרחם והאוהב, השופט והסולח לבריותיו. גם דעתו של הרמב”ם על הנבואה, שהיא כשפע שופע מאת השם על כח המדמה באמצעות השכל הפועל וכמצב פנימי בנפש הנביאים, אינה רחוקה מן הפילוסופיה. בדבר ספורי התנ“ך סובר הרמב”ם, שאין להבינם כפשוטם, אלא נרמז בהם סוד, והמחזר אחרי הכונה האמתית שבספורי התורה ובמשלי הנביאים ימצא, שאינם מתנגדים לפילוסופיה. בהתגלות האלהים בערפל נרמז הסוד, שהאדם לא יוכל לראות פני ד', והנחש שבגן עדן הוא כרמז על הכח המדמה, המושל בנפש המרגשת ומשתדל להטותה מן הדרך הישרה. כן יש בספורי התורה ובחזיונות הנביאים נגלה ונסתר, והמתבונן במה שבתוך הדברים ימצא “תפוחי זהב במשכיות כסף”¹⁰.

הפילוסופיה נכנסה לתוך היהדות. “ועתה”, כתב ר' אבא מארי להרשב"א, “זכו אריטסו ואפלטון למלאות מספריהם כל חדר וקיטון ולסמוך על דבריהם”¹¹. מקודם אמרו: לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, אבל מעכשיו היו שלמדו את הספרים הפילוסופיים במקום התלמוד. אפילו הדרשנים שבבתי כנסיות הטיפו לפילוסופיה, והפילוסופיה זכתה לדור במחיצה אחת עם הדת וכמעט שנתגירה ונתיהדה.

רב סעדיה גאון והרמב“ם היו מן המפשרים בין האמונה והפילוסופיה. לעומתם נעשה ר' יהודה הלוי סניגורה של האמונה ומגין על רוממותה של היהדות. הוא היה פילוסוף ופייטן גם יחד, וניצוץ מרוחם של הנביאים היה בלבו. בעין פנימית חדר ר' יהודה הלוי לתוך נשמתה של היהדות וחזה את ערכה הרם. האמנם תתחבר האמונה עם הפילוסופיה – לשאלה זו נתן ר' יהודה הלוי תשובה שלילית. האמונה אינה זקוקה למחקר, תורתנו אינה צריכה להשען על הפילוסופיה, והנביאים אינם זקוקים לאור הבא להם מן החוץ, מפני שזיום והדרם בהם בעצמם ו”נפשותם זכות מקבלות לאורו של ד‘, יעבור בהם כעבור אור השמש בשוהם ובפנינים". היהדות קיימת על המסורת והקבלה ולא על הפילוסופיה, ואיך נשגיח לדעות הפילוסופים, שבכולן יש ספקות ואין הסכמה בין פילוסוף וחבריו. בכל דקדוקי הפילוסופים יש חדוד ולא אמת, ולא לפילוסופים נראה ד’ אלא לנביאים, מפני ש“ענין ד' לא יושג בהקשה, אך בראיה ההיא הנבואית”. לדעתו של ר' יהודה הלוי אין אלהי אריסטו, שאליו יגיע האדם בדרך הקש, כאלהי אברהם, אשר “תכספנה לו הנפשות בטעם וראיה”. האמונה הישראלית עשתה פרי, וההולכים בה הגיעו לחיים שבקדושה ונעשו גבורים, שמסרו נפשם על קדושת השם, כנגד זה ההשכלה היונית “אין לה פרי כי אם פרחים”¹².

כר' יהודה הלוי היה גם ר' שלמה בן גבירול פייטן ופילוסוף. פיוטיו מלאים אהבה לעמו, אולם מקומו של הפילוסוף גבירול אינו בפילוסופיה הדתית של ישראל, אלא בפילוסופיה הכללית. ספרו הפילוסופי “מקור חיים”, נקרא “ספר למוד לאפלטוניות החדשה”. הפייטן גבירול תפש לו מקום נכבד בתולדות השירה העברית, בשיריו נשמע קול הפייטן הלאומי, אבל במחקריו הפילוסופיים כמעט שנשתתק היהודי הלאומי ונתגלה רק האדם השואף להכרה ולהארה שכלית באמצעות המדע ולא באמצעות הדת. כמו שהעמיד פילון את “הדבור האלהי” בין אלהים והעולם, כן העמיד גם גבירול בין העצם העליון והחומר התחתון את “הרצון המתווך בין שתי הקצוות”. אחרי אשר אָצל ד' את “הרצון”, משך כביכול את ידו מן היצירה, והשכינה נסתלקה ועלתה למרומי שמים. ב“דבור האלהי” של פילון ראו אבות הכנסיה עצם נפרד מאלהים, כמו כן חשבו האסכולסטיקים הנוצרים שבימי הבינים את “הרצון” שבשיטתו של גבירול לבריה בפני עצמה ומצאו בשיטתו סמך לאמונתם ב“בר אלהין”. פילון נמנה בין קדושי הכנסיה, ומחברו של הספר “מקור חיים” נחשב בעיני הפילוסופים הנוצרים כאחד מהם.

הפגישה עם הפילוסופיה היונית בימי הבינים היא היא שהכניסה לתוך האמונה הישראלית מושגים ועיונים פילוסופיים והעשירה אותה, אבל גם נטלה ממנה מעט מפנימיותה ומהתלהבותה. היהדות, שבאה במגע עם הפילוסופיה המושלת בזמן ההוא, קלטה לתוכה מן התרבות העולמית והשפיעה גם עליה. יחד עם הערבים שמרו היהודים בימי הבינים על המדע והפילוסופיה ומלאו תפקיד חשוב בתולדות התרבות האנושית. כפילון, שהשפיע בשעתו על אבות הכנסיה, כן השפיעה הפילוסופיה הישראלית שבימי הבינים על הפילוסופים הנוצרים והועילה בכך להעשיר את התרבות הכללית.

 

ו.    🔗

הדת הישראלית והפילוסופיה היונית־ערבית נתמזגו בפילוסופיה הדתית שבימי הבינים, עד שקם בעת החדשה שמואל דוד לוצאטו ומחה נגד אלה, “אשר בקשו לחבר יחדו התורה ופילוסופיה, הפסידו וקלקלו זו וזו והועל לא הועילו”. ר' יהודה הלוי הוא שהשרה מעט מרוחו על שד“ל. כשם שהבדיל ר' יהודה הלוי בין אלהי אברהם ואלהי אריסטו, כן הבדיל שד”ל בין סיני ואַתיקה, היודאיזמוס והאטיציזמוס. הן אמנם הכיר שד“ל את “יפיותה של יפת” וערכה הרם של התרבות היונית, אלא שהאטיציזמוס והיודאיזמוס היו בעיניו כשני נגודים. המכוון בפילוסופיה, אמר שד”ל, הוא האמת, והמכוון באמונה הוא הטוב והישר. לו היה האדם כולו שכל, דעתו היתה נוחה מן הפילוסופיה, אבל לאדם יש גם לב ורגש ודמיון, שהם רובו של האדם, ומפני זה צריך הוא לאמונה, שתנהיג את לבו לצד הטוב והישר. האטיציזמוס, שהיו בו יהירות וגאוה, התנשא על העם, לעומת זה לא ניתנה התורה לחכמים וליחידי סגולה בלבד, אלא לכל העם. בכל העם, ולא רק בחכמים, בחר ד' להיות לו לעם סגולה. הפילוסופים סברו, שההשגחה אינה מיוחדת בבני אדם כולם בשוה, אלא נמשכת אחר השלמים בדעות ובמושכלות, ואילו לפי האמונה הישראלית מתפשטת השגחת הבורא על האדם והבהמה ואפילו על בריה קטנה כנמלה. הפילוסופיה היא שהרימה את רוחם של יחידי סגולה לשמים, בעוד שהאמונה ירדה מן השמים ועוררה את בני אדם לחיות חיי מוסר בארץ. אחרי האטיציזמוס נטו, לדעת שד“ל, הצדוקים, הרמב”ם, ר' אברהם אבן עזרא, שפינוזה ומנדלסזון, כנגד זה שמרו הנביאים וחכמי התלמוד, רש“י וגם הראב”ד, שהיה מתנגדו של הרמב“ם, את היודאיזמוס. שונים הם האטיציזמוס והיודאיזמוס זה מזה, וכל מי שמכניס חכמה יונית לתוך היהדות, מכניס כביכול חולין לעזרה. אכן טעו הפילוסופים, שבקשרו להכניס את הפילוסופיה בנחלת התורה, וביחוד חטא הרמב”ם בשאיפתו להפוך את היהדות לשיטה פילוסופית. הרמב“ם הוא שנטה אחרי אריטסו וקבע שלשה עשר עקרים, והשגת המושכלות נחשבה בעיניו כמדרגה העליונה, שאליה יתרומם האדם. “דרך אריסטו”, אמר שד”ל, “היא דרך השכל והחשבון, ומגמתה טובת עצמנו והשגת הכבוד מן בני האדם; ודרך אברהם היא דרך האהבה והחסד, ומגמתה טובת זולתנו והפקת רצון מד'”. “והנה התורה מדריכה אותנו בדרך החמלה והחנינה וצותה חמלה וחנינה אפילו על הבהמה והעוף”¹³. לא היתה, לדעתו של שד“ל, החמלה ממדותיהם של היונים, לעומת זה היא אחד מן הסימנים שבבני ישראל. “רחמנים בני רחמנים” הם בני ישראל, ו”המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו“. סופו של האטיציזמוס היה היאוש, ואילו עם ישראל שמר בלבו את האמונה ולא התיאש מן העולם. שד”ל הגיע לידי המסקנה, שהתרבות האנושית קיימת על ישראל ויון: הפילוסופיה, האמנות, המדע, אהבת היופי ומוסר השכל יצאו מאתונה, כנגד זה יצאו מירושלים האמונה, מוסר הלב, אהבת הטוב ומסירות הנפש לטובת הכלל.

כמעט בזמן אחד עם שד"ל כתב על “ישראל ויון” היינריך היינה. ישראל ויון הם, לדעת היינה, שני הפכים כנביא והאמן, אהבת הטוב והשאיפה ליופי ולתענוגי החיים. מקודם שבח הוא את עם היונים עם נשמתם העליזה וחשקם בתענוגי העולם ונתן לתרבות היונית יתרון על היהדות והנצרות, שכל אחת מהן שאפו, לדעתו, להמתת הבשר ולפרישות מן החיים. ואולם בזקנותו העריץ היינה את היהדות ואת המוסר שבה, העולה על היופי ורדיפת התענוגים, ובספרו “וידויים” כתב: “כעל משה עצמו לא דברתי גם על יצירתו, כלומר על עם ישראל, ביראת הכבוד הנאה לו ודאי מפני טבעי היוני, שהסגוף היהודי היה לו למורת רוח. מני אז נתמעטה אהבתי ליון ועכשיו רואה אני, שהיונים היו רק בחורים יפי תואר, ואילו היהודים היו תמיד גברים חזקים ועשויים לבלי חת ולא בימי קדם בלבד, אלא אפילו עכשיו למרות אלף ושמונה מאות שנים, שהיו מלאות רדיפות וצרות, גזרות ותלאות”.

 

ז.    🔗

האמונה הישראלית וההשכלה היונית, התאבקותן והתמזגותן, הן הן ענין חשוב בתולדות התרבות האנושית. ישראל ויון התקרבו זה לזה באלכסנדריה והתרחקו זה מזה בארץ ישראל. בדת המשיחית כרתו שניהם “ברית חדשה” ונגשו לוכוח בפילוסופיה הדתית, שנתחדשה בימי הבינים. אפילו בזמננו לא חדלו ישראל ויון לפעול כשני יסודות שבתרבות האנושית. הנוער שבזמננו קונה השכלתו מתוך התנ"ך וספרי הומירוס גם יחד. כשם שאפלטון לא חדל להורות למשכילים דרך המדע והחכמה, כך לא חדלו גם נביאי ישראל לדבר על לב העמים ולהורותם אמונה ומוסר. בחזיונו “הקיסר והגלילי” הביע המשורר את תשוקתו למלכות חדשה, שתבוא למלא מקומן של שתי המלכיות, מלכות החכמה והיופי ומלכות האהבה והרחמים, ולמזגן, עד שתהיינה לאחת.

האגדה מספרת: היה פך קטן של שמן ונעשה בו נס והאיר בשמנו את בית המקדש. אגדה היא ותהי להיסטוריה. היה עם קטן וימי החושך רבו בחייו, אף על פי כן לא כבה נרו ואומות העולם נהנו מרוחו. על מחשבותינו, הרגשותינו ומעשינו עכשיו, כתב אחד מחכמי אומות הועלם, משפיע העולם של ההרגשות, שיצר עם ישראל, הרבה יותר ממן התרבות הרומית והיונית¹⁴.