– – – כשהופיע ספרו “בחלל הריק” פתחתיו וקראתי: “מיד לאחר ההבדלה דורשת פסיה – –” וזה היה די. די, למען לא לגעת בו יותר. לחברי אמרתי שזהו “אחד הספרים המשעממים ביותר שקראתי”, חוזר ודש באותו נושא שכבר נמאס. ובכלל – רומן יהודי! נענעתי בראשי, וחסל. נחרץ. אבל הוא נצחני, מר קבק. נצח “צברה”, שונא מושבע של הספרות הסיפורית שלנו. ואיך נצח? הרי אני כותב לו. – בימים אלה פתחתיו שוב (האמת היא, משום שלא נמצא תחת ידי ספר אחד). ובעמוד 415, במלים “יוסל הוציא מתוך החבילה – –” התחלתי לעיין. וצחקתי כמו ממשב אויר צח. משום מה מצא תיאור זה הד בלבי. מכיון שצחקתי – לפי ר' זוסל – השתחררתי מאילו מחיצות או דעות קדומות. הייתי פתוח לקלוט “מלמעלה”. כדאי, אם כן, להתחיל מא'. קטע יפה אינו מקרה. ובכן נשמתי נשימה עמוּקה וחזרתי ונכנסתי עם פסיה לחדר־הבישול. וכאן קרה דבר בלתי־צפוי. משהו תפס בי בעצם קיבתי ובתנופה אחת סחף אותי לאורך כל 675 העמודים. מופתע נזרקתי אל חלל ריק! מר קבק, יבוא נא המשך במהרה!
מה לקח כל כך את לבי? – קודם כל, הצלילות האמנותית, זו שכה נדירה בספרות הסיפורית שלנו. ישנם ספרים (וכזו היא רובה של ספרותנו) שבין עיני ובין הספר אין האויר חפשי. לעתים מתגלה לנגד עיני הסופר, מחשבותיו על מה שיחשוב הקורא. אני רואה זאת בחוש. או רואה אני אותו מדבר אלי ואומר, למשל: היה יהודי… היה ציוני… או – היה טוב, גאה, ישר. אני מנסה לסלקו מנגד עיני ואיני יכול. הנה ניצבת בינינו תכנית הבנין הספרותי שלו. ואז אין כאן בנין, אלא לבנים, סיד, ומסמרים מרים חלודים. או שאני קורא דיאלוג ואין זו אלא פּרודיה. אני רואה אנשים מנופפים בידיהם ומדברים בפתוס. הקהל צוחק. ומאחורי כל מלה או משפט אני רואה משהו שונה לגמרי. וכן הלאה. כשהאויר משוחרר, כשכלי־עבודה הכרחיים אלה אינם מזדקרים לנגד עיני הרי זו אמנות, יצירה שלימה, משוחררת, בעלת התפתחות הדרגתית, טבעית, צומחת. ואותו קו רומני עולה, אחיד, ללא התפרים הגסים, ללא הזדקרות־המגמה, מתוך הסתתרותו המלאה של המחבר. והרי זה הדבר החסר לנו יותר מכל טקט! כמה טקט יש פה. כיצד ידע להתגבר על הביצות, על מתקתקוּת וסנטימנטליות הפרושות לרגלי הנושא הזה, פּתוס זול וחזרה שבשגרה. אצלו הכל עצור במידה הנכונה, מצוייר בצבעים כהים וביזוּק ניצוצות של הומור טוב – מה שעושה את היצירה לחיים של אמת. והסגנון –פשוט, ללא צחצוחים “תלמודיים” או “חידושיים” (שפשו כמגיפה בספרותנו), בהיר וחזק, וכעין קו של עדינות ודקות משוך לאורך כל התיאור. ואיזו זקיפות עולה מבין השורות – כך לכתוב אפשר רק בארץ־ישראל. אדם שהשתחרר מהפסיכולוגיה הגלותית והוא מבין, מבין מאוד; חפשי, יכול להעיף מבט “מלמעלה” – לעומק. ואכן, הארה ספרותית מלאה ורחבה כזו לעומק החיים היהודיים והפרובלימטיקה היהודית לא היתה עוד בספרות העברית. מוּבן, יש כאן בנין ספרותי; ישנה כאן מגמה; אלא שאלה נקלטים בדרך עקיפין. כתוצאה. קודם כל צריכה להיות אמת־חיים. ואותן בעיות שמן ההכרח תצמחנה מקרקע החיים האלה – בהן עיקר המגמה.
וכאן טמון עוקצו של אותו דבר שכה משך אותי בספר זה והוא נוגע בעצם הנושא: אנחנו – ו“הם”. שלנו – ו“שלהם”. יהדות – והשכלה. ציונות – ולא ציונות. הגשמה – והשתמטות. זו ההיאבקות התמידית בין חובתו של אדם לבין מה שנראה לו כצרכיו הפרטיים, זו המקבלת משמעות טרגית כל כך אצל היהוּדי מאותו רגע שהחל להשתחרר ממוסרות הדת ועד אימי ימינו אלה; היאבקות שתיפסק רק עם היותנוּ שוב עם עתיק מושרש בארץ־מולדתו. כבוד עצמי ונחיתות – בשניהם מוצא עצמו איש יהודי בהיאבקו בכל אותם הניגודים שבנפשו, להמון גוניהם, המתעוררים ועולים עם כל צעד, עם כל בעייה. כזה הוא יוסל. כואב את המסולף שבו – ובעמו; רוצה בתקנתו־שלו – ושל עמו; אך אינו יכול לעשות את שניהם יחד, ואינו מסוגל לעשות כל אחד מהם לחוד, ונקלע חסר־ישע מזוית אל זוית, וחש במעורפל בחוסר “שרשים… שרשים…” מיד עם הפרק הראשון הרגשתי חיבה אל יוסל כשהתפרץ באמצע השיחה ואמר למר שקוליק ש“מאותו יום – – – מאותו יום לא נאה להתלבש כמות שאתם לבושים– –” זה ה“דוקא”, אותה סלידה מחיקוי של התבוללות, של כניעה ושכחת־הסביבה־והמורשה. “דוקא” זה העולה לעתים בדם־הלב, המתנגד לעתים להכרה, אלא שהוא בא כדי שלא לכוף את הראש, כדי שלא לכוף את הנפש. נימת “דוקא” זו קירבה אותי מיד אל יוסל הרחוק הזה. ולא מילדות ישנה בי אותה הרגשה חריפה, צורבת, של אסון־עם, של עלבון־עם – זו שאני מתייסר בה כיום. שתיים הן שהביאוני לידי רגש זה שיהודי אני, חלק מכלל גדול ועתיק, רב מסורת, רב עלבון ורב סבל. האחת היא פרשת־האימים של יהודי־אירופה, והשנית – היותי לחייל, – דבר שנתן לי, נוסף על הרבה דברים, אפשרות להרגיש אחד מששים של גלות – טעם מר כלענה, הממית כל רצון־חיים. אז מתעורר בי “דוקא” גדול. מוכרח אני להודות לעצמי, שגם שרשי לא העמיקו עדיין די הצורך, די בשלוּת. הו! ההשוואה התמידית בינינו ובינם, בתכונות, בהרגלי יום־יום, במסורת. בכל דבר, ולא הצנוע ביותר, עולה מאליה ההשוואה. ורבים הנופלים. קיימת איזו אנטישמיוּת עצמית, מין השפלה שלא לצורך. כל מה ש“שם” הוא טוב, יפה ובריא; כל מה ש“כאן” הוא מסולף, עלוב, “יהודי”. והמסקנה, כמוּבן, היא – חיקוי ללא־ביקורת מכאן, וכניעה ושכחה מכאן. ויש בזה כדי להעליב שבעתיים. שהרי זה שמץ־הוכחה למוסר־עבדים. ולאמיתו של דבר, לאמיתו של דבר, הרי כל כך הרבהּ יש באמת לשפר ולבנות ולהבריא בתכנו. שוב ניגוד. כיצד אפשר לעשות זאת בתוך התסבוכת המנוולת הזאת? תמיד מבוך. גורל הוא! ויש משהו טרגי באותה בּדידות, בעובדה שממבוך זה עלינו לצאת רק בכוחות עצמנו, ללא עזרה. אלף לטעות ולהתחבט – ולבסוף למצוא את הפתח למרחב. ובדרך קוצים וחיבוטים זו צועד יוסל. בודאי יש רבים כמוהו. כיצד לפשר את הניגודים, כיצד למצוא את שביל הזהב בו יהיה הפתרון לעצמו – פתרון שאיננו רק לעצמו, פתרון שהוא לכלכל הדוויים, אחיו, עמו?! כיצד יהיה שלם עם רוחו, הכרותו מבלי שיהא בהרגשתו העצמית משכיל עם אדוקים ואדוק עם משכילים? שידע על מה וכנגד מה להילחם ולהיות שלם. לידע את הדרך – דרכו והפתרון – פתרונו. “שרשים… שרשים…!”
דרך התפתחותו הרוחנית ולבטיו של יוסל עשוי בכשרון עצום, אותו כשרון של כל רומניסט מעולה. אני בודאי רק משער אפס קציה של העבודה המושקעת ביצירה שלימה כזו. הרבה דברים, ואפילו דברים שאינם חדשים בספרות שלנו – מקבלים משמעות חדשה במתכונת של רומן, מתכונת שיש לה דרישות גדולות ושונות מאשר ליתר סוגי־הספרות; הדמויות עשויות בכנות עד הסוף. ויש מהן ממש חצובות בסלע, בעלות בליטות ומשחק־אורות כמו בפסל. כאלה הם ר' זוסל, יוסל, הפריץ, זאלטה. וגם אותם המשורטטים בקוים אחדים, בחטיפה, כביכול, כמו העגונה, זליג, ר' אלי השמש, ד"ר ספאטיביץ. כמה מן הטרגיוּת היהודית, מחוסר־הישע, יש בהן, באלו הדמוּיות הבודדות, בין שמים וארץ.
– – – מובן, כמו בכל יצירה, ואפילו גדולה, יש חסרונות, מעלות ומורדות. ודבר אחד על יצירתו: – אל נא יהיו כולם צדיקים. חבל־חבל היה לראות גם את ר' פיני מאבד את קליפתו הקשה. גם הוא צדיק! הולך אל הרבי ולא בלב ולב. ונימי פניו, שמעולם לא ידעו זעזוע, מרטטות בקדושה חסידית. האין רשעים אמיתיים בישראל? ור' פיני הרי היה רשע מרושע. צדקתו, כביכול, שמתחת לקליפה, מקלקלת את השורה. רוח של מגמה! וטוב שמת כך, כשכֶּרַע־תרנגול בפיו.
כשקראתי את ספרו “במשעול הצר” אמרתי מופתע: “כמעט כמו שלהם!” התכוונתי לרומנים הלועזיים, הטובים הרבים, שכל כך קינאתי בהם. איך אפשר להשוות אליהם את הקלוקל שלנו, הבוסר, הדילטנטיות, המלאכותיות? עכשיו, שאני קורא את ספרו מדגדג ולוחש שד קטן של גאווה: רומן עברי ממש, אינו נופל מהטוב שב“שלהם”. וגאה אני כאילו היה זה נצחוני האין זה גם נצחוני שלי, בן נכדו של יוסל בארץ־ישראל?
אבל שוב בכל זאת שוב אותו נושא. מתי יהא גם הוא צלול, בריא, נוהר – הנושא?! סיפור שהסבל בו יהא גדול, והכאב – רומנטי, והחיים עזים, אמיצים, שיאושם פעיל ותקותם – משכרת. אלא שלזה עוד לא הגענו גם בחיים. בתקופת־המעבר אנו. וטוב, טוב שהתרחקנו בכל זאת במידה כזו מהם, שאפשר להשקיף עליהם כדי ליצור אמנות. כשיופיע הספר שיהא עז, נוהר וצלול גם מבחינת הנושא וגם מבחינה ספרותית, נאמר: קם והיה הדבר. היינו כאחד האדם, כאחד העמים.
-
מכתב לא‘ א’ קבק (תאריכו 14.11.43) בחתימת “יחזקאל” – פסבדונים של חיים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.